הארי דימם. אוחז בידו השמאלית עם ידו הימנית, מייחל לרגע של נשימה, מפלס את דרכו לעבר דלת חדר השינה שלו. ואז נשמעה גריסה של חרסינה שבורה. הוא דרך על ספל של תה קר שישב על הרצפה מחוץ לחדר השינה שלו.
"מה לכל --?"
הוא הסתכל סביב, השטח של בית מספר 4, בדרך פריווט, היה מוזנח. כנראה ספל התה היה רעיונו החכם של דאדלי חסר הדעת למלכודת. שומר על ידו המדממת מוגבהת, הארי אסף את כל שברי הספל עם ידו השנייה וזרק אותם לתוך פח הזבל הדחוס ממילא, שבקושי היה ניתן להבחין בו בתוך חדרו. ואז הוא חצה את הדרך עד לחדר המקלחת כדי לשטוף את ידו מתחת לברז.
זה היה טיפשי, חסר ערך ומרגיז שעדיין נותרו לו 4 ימים עד שיוכל לבצע איזשהו קסם... אך הוא היה חייב להודות שהחתך המעצבן הזה באצבעו הכניע אותו. הוא לעולם לא למד איך לרפא פצעים וחבלות, ועכשיו הוא התחיל לחשוב על זה - בפרט שלפניו תוכניות מיידיות - זה נראה פגם רציני בהשכלתו כקוסם. מכין לעצמו הערה בראשו לשאול את הרמיוני איך עושים זאת, הוא השתמש בחבילה גדולה מאוד של נייר טואלט כדי לנגב כמה תה שהוא רק יכל לפני שחזר לחדרו וטרק את הדלת מאחוריו.
הארי בזבז את כל הבוקר בלרוקן את מזוודת בית הספר שלו זו הפעם הראשונה מאז שארז אותה לפני 6 שנים. מתחילת לימודיו בבית הספר, הוא בקושי רפרף, החליף או עדכן שלושה רבעים מהתכנים שבמזוודתו, משאיר כותרים הרוסים כעיי חורבות בתחתית - נוצות ישנות, עיני חיפושית מיובשות, גרביים בודדות שכבר אינן מתאימות עוד. דקות לפני כן, הארי טמן את ידו בתוך כל הקש הזה, חווה כאב נוקב וחד באצבעתו הרביעית בידו הימנית, הוא משך את ידו וראה דם רב.
הוא המשיך עכשיו קצת יותר בזהירות. כורע ברך ליד המזוודה שוב, הוא גישש בתחתית, ולאחר מציאה והחזרתם של תג ישן שהבהב בקושי בין תמכו בסדריק דיגורי ופוטר מסריח, מלשינוסקופ שבור, ותליון נוסף בפנים החתום על השם ר.א.ב., הוא גילה לבסוף את הלהב החד שגרם לנזק. הוא זיהה אותו מיד. זה היה רסיס באורך של 3 סנטימטרים של המראה המכושפת שסנדקו, סיריוס, נתן לו. הארי הניח את הרסיס בצד המזוודה בזהירות ושכב לצד המזוודה, שום דבר לא הזכיר לו יותר מהרסיס הזה את סנדקו, שכן זו הייתה המתנה האחרונה שהביא לו.
הארי התיישב ובחן את החתיכה עם קצוותיה המשוננים שבה הוא חתך את עצמו, רואה בה רק את התשקפות עינו הירוקה הבוהקת. הוא מיקם את הרסיס מעל גליון הבוקר של הנביא היומי, ששכב שם על המיטה מבלי שפתחו אותו וקראו בו, וניסה לדכא את פרץ הזכרונות המרירים שתקפו אותו,זכרונות של חרטה וההשתוקקות שגילויה של המראה הייתה מקרית ונגרמה ע"י תקיפתו של הזבל שנשאר במזוודה.
זה לקח שעה נוספת לרוקן את המזוודה לגמרי, הארי זרק את הפריטים חסרי השימוש, וסידר בערימות את הנשאר במידה ואולי הוא יזדקק להם מעתה. גלימות בית הספר והקווידיץ', הקדירה, מגילות הקלף, הנוצות ורוב ספרי הלמידה שלו הוצבו בערימה בפינה השמאלית הרחוקה של החדר. הוא תהה מה דודו ודודתו יעשו איתם; ישרפו אותם באמצע הלילה, קרוב לוודאי, כמו שהם היו ראייה לפשע איום וקשה. לבושו המוגלגי, גלימת ההעילמות, ערכת השיקויים, ספרים מסויימים, אלבום התמונות שהאגריד נתן לו פעם, חבילת מכתבים ושרביטו נארזו למשהו שנראה כמו שק ישן. בכיס הקדמי ניצבה מפת הקונדסאים והתליון שחתום עליו ר.א.ב. התליון התאים למקום הזה של כבוד, לא רק בגלל שהוא היה בעל ערך – לכל אדם נורמלי זה זה נראה חסר ערך – אלא בגלל מה שזה עלה להשיג אותו.
הערימה הכבדה, הגדולה למדי הייתה של עיתונים והיא הונחה על שולחן הכתיבה ליד התנשמת הלבנה שלו, הדוויג: כל עיתון הוא זכר ליום שהארי בילה בדרך פריווט הקיץ.
הוא קם מהרצפה, התמתח, והתקדם לעבר שולחן הכתיבה. הדוויג לא זעה כשהארי התחיל לרפרף בין העיתונים, זורק אותם לערימת האשפה אחד אחרי השני. התנשמת ישנה, או זייפה שינה; היא כעסה על הארי בגלל הזמן המועט שהורשה לה לשהות מחוץ לכלובה בזמן הזה.
כשהוא קרוב לתחתית הערימה של העיתונים, הארי האט, מחפש אחר בעיה מסויימת שידע שהגיעה זמן קצר לאחר שהוא עצמו הגיע לדרך פריווט הקיץ; הוא זכר שהיה תזכיר קצר בעמוד השער על התפטרותה של צ'אריטי בורבאג', המורה ללימודי המוגלגים בהוגוורטס. לבסוף הוא מצא זאת. הוא העביר לעמוד 10, שקע לתוך כיסא שולחן הכתיבה וקרא מחדש את המאמר שהוא חיפש.

נזכור את אלבוס דמבלדור
נכתב ע"י אלפיאס דוג'
פגשתי את אלבוס דמבלדור בגיל 11, ביומנו הראשון בהוגוורטס.המשיכה המשותפת שלנו הייתה ללא ספק לאור העובדה ששנינו הרגשנו כזרים. אני לקיתי באבעבועות דרקונים זמן קצר לפני הגעתי לבית הספר, וכאשר כבר לא הייתי מדבק, פניי היו מנוקדות באבעבועות בגוון ירוק, דבר שלא עודד אף אחד להתקרב אליי. החלק שלו, אלבוס הגיע להוגוורטס עם מוניטין של שם רע ולא רצוי. בקושי שנה לפני כן, אביו, פרסיבל, הורשע בהתקפה פראית ומפורסמת כנגד 3 מוגלגים קטנים .
אלבוס לעולם לא ניסה להתכחש לכך שאביו (שלעתיד מת באזקבאן) ביצע את הפשע הזה; להפך, כשאזרתי אומץ לשאול אותו, הוא הבטיח לי שהוא ידע שאביו היה אשם. מעבר לכך, דמבלדור סרב לדבר על העסקים הכושלים, למרות שהמון ניסו לשכנע אותו לדבר על כך. האמנם, אנשים נמנעו מלברך את אלבוס על פעולת אביו והניחו שהוא, כמו אביו, שונא-מוגלגים. הם לא יכלו לטעות יותר מזה: שכל מי שבאמת הכיר את אלבוס העיד, לעולם לא הייתה לו נטייה להתרחק ממוגלגים. בעצם, נחישותו של אלבוס לשמירה על זכויות המוגלגים גרמה לו לצבור הרבה אויבים בשנים החולפות.
במשך החודשים הללו, בכל אופן, תהילתו של אלבוס גרמה להאפיל על פשעו של אביו. לקראת סיום שנתו הראשונה הוא כבר לא נודע כבנו של שונא-מוגלגים, אלא כאחד התלמידים המבריקים ביותר שנודעו בבית הספר. אלו מאיתנו שהייתה להם הזכות להיות חבריו הפיקו תועלת מדוגמתו, וזאת מבלי להזכיר את עזרתו העקבית והעידוד המתמשך ורוחב ליבו, כמובן. הוא הודה בפניי מאוחר יותר בחייו שהוא ידע כבר אז שתענוגו הגדול ביותר חבוי בלמידה.
הוא לא רק זכה בכל פרס שבית הספר הציע, הוא היה אף בהתכתבות תמידית עם כל הקוסמים המובילים, בייחוד ניקולאס פלאמל, האלכימאי המפורסם; בתחילדה באגשוט, ההיסטוריונית הידועה; ואדאלברט וולפינג, הוגה התאוריות הקסום. כמה מעבודותיו הגדולות מצאו את דרכן אל בתי הפצה לאור כמו שינוי צורה היום, אתגרים בכישוף והכנת שיקויים מעשית. עתידו של דמבלדור נראה היה מטאורי, והשאלה היחידה שנותרה הייתה מתי הוא יהיה שר הקסמים. למרות שזה היה צפוי בשנים האחרונות שהוא בזמן לקחת את העבודה הזאת, בכל אופן, לעולם לא היו לו שאיפות מיניסטריאליות.
שלוש שנים לאחר שהגענו להוגוורטס, אחיו של אלבוס, אברפורת', הגיע גם הוא לבית הספר. הם לא היו דומים: אברפורת' מעולם לא היה שקדן ולמדני ולא כמו אלבוס, הוא העדיף ליישב ויכוחים בכחו השרביט, מאשר בדיון צודק. אך, זה לא נכון לנחש, כמו כמה שנחשו, שהאחים לא היו חברים. הם הסתדרו בצורה נוחה למרות העניין שהיו כל כך שונים. בהגינות לאברפורת', חייבים להודות שמחייה בצילו של אלבוס בסך הכל הייתה חוויה נעימה. אברפורת' היה פחות זוהר מאלבוס וזה היה סיכון בחברות ביניהם אך אלבוס לא יכול היה להיות אח נפלא כל כך.
כשאלבוס ואני עזבנו את הוגוורטס התכוונו לקחת את הסיור המסורתי בעולם ביחד, ללכת לבקר ולצפות בקוסמים זרים, לפני שכל אחד יפנה לדרך שלו. אך למרבה הצער, טרגדיה התערבה בחייו של אלבוס. בערב בו היינו המורים לצאת לטיול, אמו של אלבוס, קנדרה, מתה. היא השאירה את אלבוס ראש המשפחה והמפרנס היחיד. אני דחיתי את העזיבה שלי זמן ארוך דיו כדי להוקיר כבוד בלוויתה של קנדרה, ואז עזבתי למה שנראה היה מסע בודד. עם אח ואחות קטנה לדאוג להם, וזהב מועט אשר נשאר להם מעולם לא יכלה להישאל השאלה אם אלבוס יוכל להצטרף אליי.
זו הייתה התקופה בחיינו בה היה לנו קשר מתמשך. כתבתי לאלבוס, תיארתי, אולי בחוסר רגישות, את תהיות המסע שלי, מנקודת ראייה של בריחה מכימרות (יצורים שיורקים אש) ביוון, והחוויות מהאלכימאים המצרים. אותיותיו במכתבים הראו לי קצת מחיי היום-יום שלו, שניחשתי שהיו משעממים ומתסכלים לקוסם כה מבריק. שקוע בחוויותי הפרטיות, שמעתי על האימה שפקדה את אלבוס לקראת סיום הטיול שלי, זו הייתה טרגדיה נוספת שהיכתה במשפחה המסכנה: המוות של האחות הקטנה, אריאנה.
למרות שאריאנה הייתה חולה מאוד לזמן ארוך מאוד, המכה, שהגיעה כל כך מהר לאחר אובדן אימם הייתה נחרצת וקשה והשפיעה על שני האחים יחדיו. כל זה קרוב לאלבוס – ואני הרגשתי כל כך בר מזל – מסכים שמותה של אריאנה, והרגשתו של אלבוס על כך שהוא אשם במותה (למרות שכמובן, הוא היה חף משע), השאירה את חותמה בו לעד.
חזרתי לבית כדי למצוא איש צעיר שחווה חוויות סבל של אנשים מבוגרים ממנו בהרבה. אלבוס היה יותר מאופק ממקודם, והרבה פחות עליז וחסר דאגה. להוסיף לסבלו, המות של אריאנה הוביל, לא הוביל לקרבה בין אלבוס ואברפורת', אלא להתנכרות. (בשנים לאחר מכן הם הקימו מחדש את מערכת היחסים ביניהם, אם היא לא הייתה קרובה, היא לפחות הייתה לבבית ונעימה.) מכל מקום, הוא בקושי דיבר על הוריו או כל אחותו, אריאנה מאז, וחבריו למדו לא להזכיר אותם.
נוצות אחרות יתארו את הניצחון של השנים הבאות. תרומתו האדירה של דמבלדור לידע של עולם הקוסמים, בייחוד גילויו ל12 השימושים בדם הדרקון, יתרמו לדורות הבאים שיבואו, כמו החוכמה שהוא הציג בנושאים רבים כשכיהן ככושף ראשי בקסמהדרין. הם אומרים, עדיין, שאף דו קרב קוסמים לא התעלה לרמה של הקרב בין דמבלדור וגרינדלוולד ב1945. אלו שהיו עדים לכך כתבו על הטרור ויראת הכבוד שהרגישו כשראו את שני הקוסמים היוצאים מן הכלל האלו נלחמים. נצחונו של דמבלדור, וחשיבותו לעולם הקסמים, נחשבים לנקודת מפנה בהיסטוריה הקסומה ולהקדמה של המאבק העולמי ולנפילתו של זה-שאין-לנקוב-בשמו.
אלבוס דמבלדור לעולם לא היה גאה ושחצן; הוא יכול היה למצוא משהו בעל ערך בכל אדם, גם אם זה היה פחות משמעותי או עלוב, ואני מאמין שאבדותיו הקדומות האצילו אותו לגרמו לו להיות אנושי וסימפטי מאוד. תחסר לי חברותו יותר ממה שאני יוכל לומר, אבל אבידתי היא כלום בהשוואה לאבידה של עולם הקוסמים כולו. שהוא היה הנערך והאהוב מכל מנהלי הוגוורטס ללא צל של ספק. הוא מת כמו שהוא חי: עובד כל הזמן בשביל הטוב יותר, ולשעתו האחרונה, שניסה להושיט יד לעזרה כמו ביום שעזר לילד עם אבעבועות הדרקון, היום בו פגשתי אותו.
הארי סיים לקרוא, אבל המשיך לבהות בתמונה של מודעת האבל. דמבלדור לבש את חיוכו האדיב והמוכר, אך כשהוא הביט על משקפיו של דמבלדור שהיו בצורת חצאי ירחים, הוא קיבל את התחושה, אפילו בנייר העיתון שהוא מסתכל עליו. עציבותו של הארי התערבבה עם רגשי חמלה והשפלה.הוא חשב שהוא הכיר את דמבלדור די טוב, אבל מאז שקרא את המזכר הזה הוא נאלץ להודות בכך שהוא בקושי הכיר אותו בכלל. הוא לא דמיין את ילדותו או נערותו של דמבלדור אפילו פעם אחת; זה היה כאילו הוא נוצר כשהיה עת שהארי הכיר אותו, זקן נכבד וכסוף-שיער. הרעיון של המחשבה על דמבלדור בגיל העשרה היה מוזר למדי, זה כמו לדמיין הרמיוני מפגרת או סקרוט-פוץ-תחת חברותי. הוא מעולם לא חשב לשאול את דמבדלור על עברו. אין ספק שזה היה נראה מוזר, ואפילו חצוף, אבל אחרי הכל, העניין שדמבלדור השתתף בדו-קרב עם גרינדלוולד, נודע לכל, והארי לא חשב לשאול את דמבלדור איך זה היה, וגם לא על הישגיו האחרים של דמבלדור. לא, הם תמיד שוחחו על הארי, על עברו של הארי, על עתידו של הארי, על תוכניותיו של הארי... ונראה היה להארי עכשיו, למרות העובדה שעתידו כה מסוכן ומפוקפק, שהוא החמיץ הזדמנויות מיוחדות במיניהן כשלא שאל את דמבלדור יותר על עצמו, אף על פי שהשאלה היחידה שהוא אי-פעם שאל את מנהל בית-הספר שלו הייתה אחת שהארי חשד שדמבלדור לא ענה בכנות: "מה אתה רואה כשאתה מביט במראה?" "אני? אני רואה את עצמי מחזיק זוג גרבי-צמר עבות." לאחר שחשב כמה רגעים, הארי קרע את המזכר מהנביא, קיפל אותו בזהירות, והכניס אותו בכרך הראשון של התגוננות קסם מעשית ושימושה מפני כוחות האופל. ואז הוא השליך את שאר העיתון לעבר פח האשפה והסתובב בכדי לעמוד מול החדר. החדר היה יותר מסודר. הדברים היחידים שלא היו במקומם אלה הנביא היומי של היום, עדיין שוכב על המיטה, ומעליו, רסיס המראה השבורה. הארי התהלך בחדר, מחליק את רסיס המראה מעל גבי הנביא היומי של היום, ופותח את העיתון. מוקדם בבוקר, כשקיבל את העיתון המגולגל מינשוף דואר, הוא רק העיף מבט לעבר הכותרות ואחרי שראה שלא מוזכר שם שום דבר על וולדמורט, הוא זרק את העיתון הצידה. ובגלל זה, רק עכשיו, הוא הבחין במה שהוא פספס. בתחתית עמוד השער באמצע הייתה כותרת קטנה מעל תמונה של דמבלדור שנראה פוסע ומוטרד:דמבלדור – האמת בסופו של דבר? בשבוע הבא, הסיפור המזעזע של הגאון הפגום שנחשב בעיני רבים לקוסם העצום ביותר לדורו. מסמנת בפסים את דיוקנו של הגאון, כסוף הזקן, ריטה סקיטר חושפת את הילדות המופרעת, את הנערות המופקרת, את הסכסוך המשפחתי הנמשך כל החיים, את סודות האשם שנשא אותם דמבלדור לקברו, למה האדם שיכול היה להיות שר-הקסמים נשאר להיות מנהל בית-ספר? מה הייתה מטרתו האמיתית של הארגון הנקרא מסדר עוף-החול? איך דמבלדור באמת פגש במותו? התשובות לשאלות הללו ולעוד רבות נמצאת בביוגרפיה המפוצצת החדשה, "חייו ושקריו של אלבוס דמבלדור", מאת ריטה סקיטר, בראיון בלעדי מאת ברי בריית'וויט, עמוד 13 , בפנים. הארי קרע את העיתון ומצא את עמוד 13 . מעל המאמר הייתה תמונה של דמות מוכרת: אישה עם משקפיים משובצות באבנים ושיער בלונדיני מתולתל בצורה מסודרת, שיניה נחשפו ברצון להראות חיוך מנצח, מניעה את אצבעותיה לכיוונו. הארי, שעשה כמיטב יכולתו להתעלם מהתמונה המזעזעת הזו, והמשיך לקרוא. בתור בן-אדם, ריטה סקיטר הרבה יותר לבבית ועדינה ממה שרואים בדיוקן. מקבלת אותי בברכה במסדרון ביתה החמים, היא לוקחת אותי הישר למטבח בשביל כוס תה, חתיכת עוגה יבשה ו... בלי לומר שום מילה, היא פוצחת בדיבור כמו חבית מעלה-אדים המלאה ברכלנות חדשה. "ובכן, דמבלדור, ללא כל ספק, הוא חלום של כל כותבי הביוגרפיה," אמרה סקיטר. "חיים כל כך ארוכים, ומלאי תוכן. אני בטוחה שהספר שלי יהיה אחד מיני רבים." סקיטר זריזה ללא כל ספק. ספרה בגודל 900 עמודים הושלם רק 4 שבועות לאחר מותו המסתורי של דמבלדור ביוני. שאלתי אותה איך היא עברה את המבצע המהיר הזה. "הו, אם תהיי עיתונאית מנוסה ומחושלת כמוני, לעבוד עד לרגע האחרון יהפוך אצלך להיות הרגל. אני יודעת שקהילת הקוסמים דרשה את הסיפור המלא ואני רציתי להיות הראשונה שתמלא להם את הדרישה הזאת." הזכרתי את ההערה שפורסמה לאחרונה מאת אלפיאס דוג', יועץ מיוחד בקסמהדרין וחבר ותיק של אלבוס דמבלדור, ש"ספרה של סקיטר מכיל פחות עובדות מאשר כרטיס של שוקולד-צפרדע." סקיטר הרימה את ראשה וצחקה. "דוג'י היקר! אני נזכרת שראיינתי אותו לפני כמה שנים על זכויות בני-הים, שיהיה בריא. שוטה מוחלט, ולחשוב שישבנו לרגלי אגם ווינדרמר, והוא כל הזמן אמר לי לחכות לדג הטרוטה." ועדיין האשמותיו של אלפיאס דוג' על אי-דיוק מהדהדות בכל מיני מקומות. האם סקיטר חשבה שבארבעה שבועות קצרים היא תוכל לספק מידע כולל על חייו הארוכים ויוצאי הדופן של דמבלדור? "הו, יקירתי," חייכה סקיטר באושר, מלטפת בחיבה את פרקי-אצבעותיי, "את יודעת היטב כמה מידע אפשר להשיג בעזרת שקית שמנה של חרמשים, סירוב לשמוע את המילה "לא", ועט-צטט-אותך חד ונחמד! אנשיםעמדו בתור בכדי לספק מידע ולנקות את הלכלוך של דמבלדור. לא כולם חשבו שהיה מקסים, את יודעת – הוא דרך על המון בהונות חשובות אבל דוג'ילה ירד מההיפוגריף שלו, מפני שהגעתי למקור-מידע שרוב העיתונאים היו מחליפים את השרביטים שלהם בעדו, אחד שמעולם לא דיבר בפומבי לפני כן והיה לצד דמבלדור בשלב מנערותו הנרגשת והמופרעת." הפרסום של ספר ביוגרפיה של סקיטר הביא לסבירות האפשרות שזאת תהיה תדהמה לאלה שלא האמינו שלדמבלדור היו חיים חפים מפשע. שאלתי אותה, מה היה הסוד המפתיע ביותר שהיא חשפה? "ובכן, בחייך. בטי, אני לא אגלה את כל הדברים העיקריים לפני שמישהו יקנה את הספר!" צחקה סקיטר. "אבל אני יכולה להבטיח שכל מי שעדיין חושב שדמבלדור היה נקי כמו זקנו הלבן, עומד בפני אכזבה גדולה! בואי רק נאמר שכל מי ששמע על זה שהוא זועם על את-יודעת-מי, חלם שהוא עסק בנערותו בכוחות האופל כתחביב, הוא לא היה כל כך רחב-אופקים בצעירותו! כן, לאלבוס דמבלדור יש עבר שחור מאוד, ולא לדבר על המשפחה המפוקפקת שעבדה קשה בכדי שלא ידברו על כלום." שאלתי אם סקיטר מתייחסת לאחיו של דמבלדור, אברפורת', שהורשע ע"י הקסמהדרין על עוון שימוש בקסם שהביא לידי מהומה קטנה לפני חמש-עשרה שנים. "הו, אברפורת' הוא רק קצה ערימת הגללים," צחקה סקיטר. "לא, לא, אני מדברת על דברים יותר גרועים מאח שאוהב להתבטל עם עיזים, יותר גרועים מאבא ששונא מוגלגים – דמבלדור לא יכול היה לשמור על אלה בשקט בכל אופן, שניהם הורשעו ע"י הקסמהדרין. לא, אלה היו האמא והאחות שסיקרנו אותי, וחקירה קטנה חשפה בית של רוע-לב חיובי – אבל, כמו שאני אומרת, תמצאו עוד פרטים בפרקים תשע עד שתיים עשרה. כל מה שאני יכולה לומר עכשיו זה, שאין פלא שדמבלדור מעולם לא סיפר איך האף שלו נשבר." על אף שלדי המשפחה, האם סקיטר מכחישה את הגאונות שגרמה לדמבלדור לגלות המון תגליות קסם? "היה לו שכל," היא הודתה, "למרות השאלות הרבות שצצו עכשיו, האם הוא יכול לקחת את כל הקרדיט על הישגיו המשוערים. כמו מה שחשפתי בפרק 6, איוור דילונסבי טוען שהוא כבר גילה שמונה שימושים בדם דרקונים לפני שדמבלדור "שאל" את הדפים שלו." אך את ערכם של כמה מהישגיו של דמבלדור אי אפשר, אני מסתכנת, להכחיש. מה אם תבוסתו המפורסמת של גרינדלוולד? "הו, עכשיו, אני שמחה שהזכרת את גרינדלוולד," אמרה סקיטר עם חיוך מגרה. "אני חוששת שהתמימים שהאמינו לניצחונו המרהיב של דמבלדור חייבים להכין את עצמם לפיצוץ של תדהמה – או אולי פיצוץ של גללים. אכן, עסקים מלוכלכים ביותר. מה שאומר לך זה, אל תהי כל כך בטוחה שזה היה דו-קרב מרהיב מהאגדות. אחרי שיקראו את הספר שלי, אנשים יאולצו להסיק מכך שגרינדלוולד רק התכונן להוציא ממחטה לבנה מקצה שרביטו והשתתק!" סקיטר סירבה לתת עוד פרטים על הנושא המסקרן הזה, אז עברנו במקום זה לקשר שללא כל ספק ירתק את הקוראים מכל דבר אחר. "הו, כן," אמרה סקיטר, מהנהנת בזריזות, "הקדשתי פרק שלם לקשר שבין פוטר לדמבלדור. הפרק נקרא לא בריא, ואף מבשר רעות. שוב, הקוראים שלך יאלצו לחכות עד שיקנו את הספר שלי בשביל הסיפור המלא, אבל אין ספק שכבר מההתחלה דמבלדור מצא עניין לא רגיל בפוטר. האם זה היה באמת רק בעניין הילד – ובכן, עוד נראה. זה כמובן סוד גלוי שלפוטר הייתה את ההתבגרות הקשה ביותר." שאלתי אם סקיטר עדיין בקשר עם הארי פוטר, שראיינה אותו היטב בשנה שעברה: פריצת דרך שבה פוטר מדבר באופן בלעדי על השכנוע שלו שאתם-יודעים-מי חזר. "הו, כן, פתחנו קשר קרוב," אומרת סקיטר. "לפוטר המסכן היו מעט חברים אמיתיים, ואנחנו נפגשנו באחד מרגעי המבחן הרבים שבחייו – טורניר הקוסמים המשולש. כפי הנראה, אני אחד האנשים היחידים שאפשר לומר עליהם שהם מכירים את פוטר האמיתי." וזה מוביל אותנו בצורה מסודרת היישר לשמועות הרבות שעדיין רצות בנוגע לשעתו האחרונה של דמבלדור. האם סקיטר מאמינה שפוטר היה שם כשדמבלדור מת? "ובכן, איני רוצה לומר יותר מדי – הכל כתוב בספר – אבל עדי-ראייה מטירת הוגוורטס טוענים שהם ראו את פוטר נמלט מזירת האירוע כמה רגעים אחרי שדמבלדור נפל, קפץ, או נדחף. לאחר מכן פוטר מסר עדות נגד סוורוס סנייפ, אדם שידוע שיש ביניהם טינה. הכל באמת קרה כמו שזה נראה? זה מה שיחליטו קהילת הקוסמים – ברגע שיקראו את הספר שלי." ברגע המסקרן הזה, עזבתי. אין ספק שסקיטר כתבה בעזרת הנוצה שלה רב-מכר מיידי. לגיון מעריציו של דמבלדור, בניתיים, עלולים לרעוד ממה שעומד להיחשף על הגיבור שלהם. הארי הגיע לתחתית המאמר, אך המשיך להביט ישירות בעמוד. הוא הרגיש בחילה וכעס שפרצו בו כמו קיא; הוא קימט את העיתון וזרק אותו, בכל כוחו, לכיוון הקיר, והעיתון הצטרף לשאר ערימת הזבל ליד פח הזבל השופע. הוא החל לצעוד מסביב לחדר, פותח מגירות ריקות ומרים ספרים רק בכדי למקם אותם ערימות, הוא בקושי היה מודע למעשיו, כשמשפטים אקראיים מתוך המאמר של סקיטר הדהדו לו בראש: פרק שלם לקשר שבין פוטר לדמבלדור ... הפרק נקרא לא בריא, ואף מבשר רעות... הוא עסק בנערותו בכוחות האופל כתחביב... הגעתי למקור-מידע שרוב העיתונאים היו מחליפים את השרביטים שלהם בעדו... "שקרים!" הארי שאג, ומבעד לחלון הוא ראה את השכן, שהפסיק את מכסחת הדשא שלו, מביט למעלה בעצבים. הוא התיישב בחוזקה על המיטה. רסיס המראה קיפץ בריקוד הרחק ממנו; הוא הרים אותו וסקר אותו באצבעותיו, חושב, חושב על דמבלדור ועל השקרים שריטה סקיטר השמיצה עליו... הבזק של כחול בהיר, הארי קפא, האצבע החתוכה שלו החליקה על הקצה המשונן של המראה שוב. הוא דמיין את זה, חייב להיות שהוא דמיין את זה. הוא הביט מעבר לכתפיו, אבל הקיר היה בצבע אפרסק מבחיל מבחירתה של דודה פטוניה: לא היה שם משהו כחול שהמראה תוכל לשקף. הוא הביט על רסיס המראה שוב, ולא ראה שום דבר מלבד עיניו הירוקות המסתכלות אליו בחזרה. הוא דמיין את זה, לא היה לזה הסבר אחר; דמיין את זה, מפני שהוא חשב על מנהל בית-הספר שלו שמת. אם הכל היה בטוח, אלה היו עיניו הכחולות והבהירות של אלבוס דמבלדור שלעולם לא יסתכלו לעברו שוב.

הדרסלים עוזבים:

קולה של הדלת הקדמית נטרקת הדהד במעלה המדרגות וקול צעק, "הי! אתה!"

להקראות כך במשך שש עשרה שנה לא השאיר ספק אצל הארי למי הדוד שלו קרא, ובכל זאת הוא לא הגיב מיד. הוא עדיין בהה בשבר המראה שבה, לשנייה בלבד, הוא חשב שראה את עינו של דמבלדור. רק כאשר דודו צרח, "ילד" הארי נעמד על רגליו והתקדם לעבר דלת חדר השינה, עוצר כדי לשים את חתיכת המראה השבורה בתרמיל הגב שבו היו הדברים שהוא ייקח איתו.

"לקחת את הזמן שלך" זעם ורנון דרסלי כאשר הארי הופיע בראש המדרגות. "רד לכאן, אני רוצה מילה!" הארי ירד בנינוחות,ידיו עמוק בתוך מכנסי הג'ינס שלו. כשהגיע אל הסלון הוא מצא את כל שלושת הדרסלים. הם היו לבושים ליציאה: הדוד ורנון בז'קט עם רוכסן בצבע חום צהבהב, דודה פטוניה במעלי ורדרד ודאדלי, בן דודו הגדול, הבלונדיני והשרירי של הארי, בז'קט העור שלו.

"כן?" שאל הארי.

"שב" אמר הדוד ורנון. הארי הרים את גבותיו.

"בבקשה!" הוסיף הדוד ורנון, מתכווץ במקצת כאילו המילה הייתה תקועה בגרונו.

הארי ישב. הוא חשב שהוא ידע מה עומד לבוא. דודו החל לפסוע הלוך חזור, דודה פטוניה ודאדלי עוקבים אחרי תנועותיו במבטים מוטרדים. לבסוף, פרצופו הגדול והסגול התקמט בהתרכזות, דוד ורנון עצר מול הארי ודיבר.

"שיניתי את דעתי," הוא אמר.

"איזו הפתעה," אמר הארי

"שלא תדבר ככה אל- " התחילה הדודה פטוניה בקול צרחני, אבל ורנון דרסלי סימן לה להפסיק.

"זה הכל אוסף של שטויות," אמר דוד ורנון, בוהה בהארי עם עיני חזיר קטנטנות. "החלטתי שאני לא מאמין לאף מילה מזה. אנחנו נשארים פה, אנחנו לא הולכים לשום מקום."

הארי הסתכל אל דודו והרגיש מרוגז ומשועשע גם יחד.ורנון דרסלי שינה את דעתו כל עשרים-וארבע שעות במשך ארבעת השבועות האחרונים, אורז ומפרק ושוב אורז עם כל תחושת לב. הרגע המועדף על הארי היה כאשר דוד ורנון, לא מודע לכך שדאדלי הוסיף למזוודה שלו את המשקולות מאז הפעם האחרונה שפירקו אותה, ניסה להשליך אותה בחזרה אל תא המטען ונפל עם כאבים בזעם והרבה קללות.

"לפי דבריך," אמר עכשיו ורנון דרסלי, ממשיך את הצעידה שלו הלוך חזור לאורך הסלון, אנחנו- פטוניה, דאדלי ואני- בסכנה. מ- מ- "

"חלק מ'הטיפוסים מהסוג שלי,' נכון," אמר הארי.

"טוב, אני לא מאמין לזה," חזר דוד ורנון, נעצר שוב מול הארי. "הייתי ער חצי מהלילה וחשבתי על הכל מחדש, ואני חושב שזו מזימה כדי לקחת את הבית"

"את הבית?" חזר הארי, "איזה בית?"

"הבית הזה!" צרח דוד ורנון, הווריד שבמצח שלו החל לפעום. "הבית שלנו! מחירי הבתים כאן מרקיעים שחקים! אתה רוצה אותנו בחוץ ואז אתה הולך לעשות קצת הוקוס פוקוס ולפני שנדע זאת הנכס יהיה רשום על שמך ו-"

"יצאת מדעתך?" התרעם הארי. "תחבולה כדי להשיג את הבית הזה? אתה באמת טיפש כמו שאתה נראה?"

"שלא תעז- "צווחה הדודה פטוניה, אבל שוב, ורנון סימן לה להפסיק.

"רק למקרה ששכחת," אמר הארי, כבר יש לי בית, הסנדק שלי השאיר לי אחד. אז למה שאני ארצה את הבית הזה? כל הזיכרונות היפים?"

הייתה שתיקה. הארי חשב שהוא אולי הרשים את הדוד שלו עם הויכוח הזה.

"אתה טוען," אמר דוד ורנון, מתחיל להלך שוב, "שהלורד הזה- "

"- וולדמורט," אמר הארי בחוסר סבלנות, "ועברנו על זה כבר בערך מאה פעמים. זו לא טענה, זו עובדה, דמבלדור אמר לכם שנה שעברה, וקינגסלי ומר וויזלי- "

ורנון דרסלי קימר את כתפיו בכעס, והארי ניחש שדודו רוצה למנוע ביקור לא צפוי נוסף,כמו זה שהיה מספר ימים לאחר תחילת חופשת הקיץ של הארי, של שני קוסמים בוגרים. הופעתם של קינגסלי שאקלבוט וארתור וויזלי היה השוק הכי לא נעים עבור הדרסלים. הארי נאלץ להודות, בכל זאת, שאחרי שמר וויזלי הרס חצי מהסלון בפעם שעברה, הופעתו שוב לא נצפתה כהנאה עבור דוד ורנון.

"- קינגסלי ומר וויזלי הסבירו את הכל גם כן," הארי המשיך ללחוץ ללא חרטה. "ברגע שאני ניהיה בן שבע עשרה, כישוף ההגנה ששומר עלי בטוח ישבר, וזה חושף אתכם בדיוק כמוני. המסדר בטוח שוולדמורט ירדוף אחריכם, או בשביל לענות אתכם כדי לברר איפה אני, או בגלל שהוא חושב שע"י שהוא יחזיק בכם כבני ערובה אני אבוא ואנסה להציל אתכם.

עיניהם של הארי והדוד ורנון נפגשן. הארי היה בטוח שבאותו רגע שניהם חשבו על אותו הדבר. ואז הדוד ורנון הלך הלאה והארי המשיך. "אתם חייבים ללכת למחבוא והמסדר רוצה לעזור. מציעים לכם הגנה חזקה, הטובה ביותר שיש.

הדוד ורנון לא אמר כלום, אבל המשיך לפסוע הלוך חזור השמש כבר היתה הרבה מתחת לגדרות של דרך פריווט. מכסחת דשא של השכנים מהדלת ליד נדמה שוב.

"חשבתי שיש משרד קסמים?" שאל ורנון דרסלי בפתאומיות.

"באמת יש," אמר הארי, מופתע.

"טוב, אז, למה הם לא יכולים להגן עלינו? נראה לי שכקורבנות חפים מפשע, אשמים בלא יותר מנתינת מקום מקלט לאדם מסומן, אנחנו חייבים לקבל הגנה ממשלתית!"

הארי צחק. הוא לא יכל לעצור את עצמו. זה היה כל כך אופייני עבור דודו לשים את תקוותיו במוסד, אפילו של אותו עולם שהוא תעב ולא נתן בו אמון.

"שמעת את מה שמר וויזלי וקינגסלי אמרו" הארי השיב. "אנחנו חושבים שהייתה חדירה למשרד"

הדוד ורנון צעד לכיוון האח ובחזרה, נושם כה בכבדות כך ששפמו הגדול והשחור התרומם, פניו עדיין סגולים בהתרכזות.

"בסדר גמור"" הוא אמר, שוב נעצר מול הארי. "בסדר גמור, נניח שאנחנו מסכימים להגנה הזאת. למה אנחנו לא יכולים לקבל את הבחור הקינגסלי הזה?"

הארי הצליח לא לגלגל את עיניו, אבל בקושי רב. השאלה הזאת גם נשאלה כבר שש פעמים.

"כמו שכבר אמרתי לכם," הוא אמר בשיניים חורקות. "קינגסלי מגן על ראש הממשלה המו- אני מתכוון, ראש הממשלה שלכם"

"בדיוק- הוא הטוב ביותר!" אמר דוד ורנון, מצביע על מסך הטלוויזיה המכובה. הדרסלים זיהו את קינגסלי בחדשות, הולך בחשאיות מאחורי ראש הממשלה המוגלגי כשהוא ביקר בבית החולים. זה, והעובדה שקינגסלי ידע להתלבש כמו מוגל, שלא להזכיר את קולו הבטוח, האיטי, העמוק ומלא הבטחון, שגרמו לדרסלים להתייחס אל קינגסלי בדרך שהם בוודאות לא התייחסו אל אף קוסם אחר. יש לציין שהם מעולם לא ראו אותו עם העגיל באוזן.

"טוב, הוא כבר תפוס" אמר הארי. "אבל הסטיה ג'ונס ודדלאוס דיגל יותר ממתאימים לתפקיד.

"אם היינו רואים את הקורות חיים..." התחיל הדוד ורנון, אבל הארי איבד את סבלנותו. נעמד על רגליו, הוא התקרב אל דודו, מצביע עכשיו על הטלוויזיה בעצמו.

"התאונות האלו הם לא תאונות- ההתרסקויות והפיצוצים והירידה מהפסים וכל דבר אחר שקרה מאז שצפינו בחדשות פעם אחרונה אנשים נעלמים ומתים והוא מאחורי זה- וולדמורט. אמרתי לכם את זה שוב ושוב הוא הורג מוגלגים בשביל הכיף. אפילו הערפל- נגרם ע"י סוהרסנים, ואם אתה לא מצליח להיזכר מה הם, שאל את הבן שלך!"

ידיו של דאדלי קפצו מעלה כדי לכסות את פיו, ועם עיניהם של הוריו ושל הארי נעוצות בו הוא באיטיות הוריד אותם שוב ושאל, "יש.. עוד מהם?"

"עוד?" צחק הארי. "יותר מהשניים שתקפו אותנו, אתה מתכוון? ברור שיש, יש מאות אולי אפילו אלפים עד עכשיו, גורמים לפחד וייאוש."

"בסדר, בסדר" התפרץ הדוד ורנון. "הבהרת את הנקודה שלך"

"אני מקווה שכך" אמר הארי, "בגלל שברגע שאני ניהיה בן שבע עשרה, כולם- אוכלי המוות, הסוהרסנים אולי אפילו חייזלים שהם גופות מתות שכושפו ע"י מכשף אפל- יהיו יכולים למצוא אתכם ובוודאות יתקפו אתכם. ואם אתם זוכרים את הפעם האחרונה שניסיתם לברוח מקוסם, אני חושב שתסכימו שאתם צריכים עזרה."

הייתה שתיקה קצרה שבה ההד המרוחק של האגריד מרסק את דלת העץ הקדמית נראה נשמע דרך כל אותם השנים שחלפו. דודה פטוניה התכלה על הדוד ורנון.

דאדלי נעץ מבט בהארי. לבסוף התפרץ הדוד ורנון, "אבל מה לגבי העבודה שלי? מה לגבי הבית ספר של דאדלי? אני מניח שהדברים האלה לא משנים לחבורה של קוסמים בטלנים-"

"אתה לא מבין?" צעק הארי. "הם יענו אתכם ויהרגו אתכם כמו שהם עזו להורים שלי!"

"אבא," אמר דאדלי בקול גבוה, "אבא- אני הולך עם אנשי המסדר האלו"

"דאדלי," אמר הארי, "בפעם הראשונה בחייך, אתה מדבר בהיגיון"

הוא ידע שהקרב הוכרע. אם דאדלי היה מפוחד מספיק כדי להסכים לקבל את עזרת המסדר, ההורים שלו יצטרפו אליו: אין שום מצב שהם יפרדו מדידקנס שלהם.הארי בהה בשעון הכרכרה במדף שמעל האח.

"הם יהיו כאן בערך עוד חמש דקות" הוא אמר, וכשאף אחד מהדרסלים השיב, הוא עזב את החדר. הרעיון בהפרדות – ככל הנראה לתמיד- מדודתו, דודו ובן דודו היה כזה שהוא יכל לחשוב עליו בעידוד, אבל למרות זאת היתה קצת מבוכה באוויר. מה אומרים אחד לשני בסוף שש עשרה שנות שנאה טהורה?

בחזרה בחדר השינה שלו, הארי חיטט ללא מטרה בתיק הגב שלו, ואז דחף זוג חטיפי ינשופים דרך סורגי הכלוב של של הדוויג. הם נפלו בקול חבטה עמום לקרקעית, היכן שהיא התעלמה מהם. "אנחנו עוזבים בקרוב, מאוד בקרוב." הארי אמר לה. "ואז את תוכלי לעוף שוב."

פעמון הדלת צלצל. הארי היסס, ואז פנה בחזרה אל מחוץ לחדרו ובמורד המדרגות. זה היה יותר מדי לצפות מהסטיה ודדלאוס להסתדר עם הדרסלים בכוחות עצמם.

"הארי פוטר! צפצף קול נרגש, ברגע שהארי פתח את הדלת: גבר קטן עם כובע בצבע סגול בהיר העניק להארי קידה עמוקה. "לכבוד הוא, כמו תמיד"

"תודה, דדלאוס" אמר הארי מעניק חיוך קטן ונבוך לעבר הסטיה שחורת השיערץ"זה באמת טוב מצדכם לעשות את זה... הם דרך כאן, דודתי דודי ובן דודי..."

"יום טוב לכם, קרובי המשפחה של הארי פוטר!"אמר דדלאוס בשמחה, נכנס לתוך הסלון. הדרסלים לא נראו שמחים כלל להקראות כך, הארי חצי מצפה לעוד שינוי דעת. דאדלי התכווץ קרוב יותר לאמו למראה המכשף והמכשפה.

"אני רואה שאתם ארוזים ומוכנים. מצוין! התוכנית, כמו שהארי אמר לכם, היא פשוטה." אמר דדלאוס, מושך שעון כיס ענק מתוך גלימת המסע שלו ובוחן אותו. "אנחנו צריכים לעזוב לפני הארי. בגלל הסכנה של שימוש בקסם בביתכם – הארי עדיין מתחת לגיל, זה יכול לספק למשרד תרוץ כדי לעצור אותו - אנחנו נסע, נגיד בערך, שש עשרה קילומטר או משהו כזה, לפני שנתעתק אל האזור הבטוח שבחרנו בשבילכם. אתה יודע איך לנהוג, אני משער?" הוא שאל את הדוד ורנון בנימוס.

"יודע איך- ? ברור אני יודע היטב איך לנהוג!" גמגם הדוד ורנון.

מאוד פקחי מצידך, אדוני,מאוד פקחי, אני אישית מסתבך עם כל הכפתורים והידיות האלו," אמר דדלאוס. הוא היה ללא ספק בטוח בכך שהוא מחמיא לורנון דרסלי, שנראה היה שמאבד ביטחון בתוכנית עם כל מילה שדדלאוס אמר.

"אל יכול אפילו לנהוג" הוא מלמל חרישית, שפמו נע ברוגז. אבל למרבה המזל נראה שלא דדלאוס ולא הסטיה שמעו אותו.

"אתה, הארי" דדלאוס המשיך, "תחכה כאן בשביל המשמר שלך. היה שינוי קטן בהסדרי המעבר- "

"למה אתה מתכוון?" אמר הארי בפתאומיות. "חשבתי שעין הזעם אמור לבוא ולקחת אותי בהתעתקות צד לצד?

"לא יכול לעשות את זה" אמרה הסטיה בקצרה. "עין הזעם יסביר"

הדרסלים, שהקשיבו לכל זה עם חוסר הבנה מוחלט על פניהם, קפצו כשקול גבוה צווח, "תזדרזו!" הארי הסתכל מסביב לכל החדר לפני שקלט שהקול בקע משעון הכיס של דדלאוס.

"נכון בהחלט, אנחנו עובדים לפי לוח זמנים צפוף מאוד," אמר דדלאוס מהנהן לשעון שלו ודוחף אותו בחזרה לתוך גלימת המסע שלו. " אנחנו מתכננים לתזמן את עזיבתך מהבית עם ההתעתקות של משפחתך, הארי, כך שהכישוף ישבר בזמן שכולכם תלכו למקום מוגן." הוא פנה אל הדרסלים. "טוב, האם כולנו ארוזים ומוכנים ליציאה?"

אף אחד מהם לא ענה לו. הדוד ורנון עדיין בהה, מזועזע, בבליטה שבכיס גלימת המסע של דדלאוס.

"אולי עדיף שנחכה בחוץ במעבר, דדלאוס" מלמלה הסטיה. היא ללא ספק הרגישה שזה יהיה חסר טקט מצידם להישאר בחדר בזמן שהארי והדרסלים מחליפים ביניהם מילות פרידה אוהבות, וסביר להניח מלאי דמעות.

"אין צורך," הארי אמר, אבל הדוד ורנון גרם לכל הסבר נוסף להיות מיותר כשאמר בקול,

"אז, זה להתראות, בעצם, ילד"

הוא שלח את יד ימינו קדימה ללחץ את ידו של הארי, אבל ברגע האחרון נראה שהוא לא יכול להתמודד עם זה, ובקושי סגר את כף ידו והתחיל לנענע אותה קימה ואחורה כמו מטרונום.

"מוכן, דידי?" שאלה הדודה פטוניה, בודק בענייניות את האבזם בתיק היד שלה כדי להימנע לגמרי מלהביט בהארי.

דאדלי לא ענה, אבל עמד שם כשפיו פתוח במקצת, מזכיר להארי קצת את הענק, גרעפ.

"בוא לכאן" אמר הדוד ורנון.

הוא כבר הגע אל דלת הסלון כשדאדלי מלמל, "אני לא מבין."

"מה אתה לא מבין, חומד?" שאלה הדודה פטוניה, מסתכלת לעבר בנה.

דאדלי הרים יד גדולה להצביע אל הארי.

"למה הוא לא בא איתנו?"

הדוד ורנון והדודה פטוניה קפאו במקום שבו עמדו, בוהים בדאדלי כאילו הביע עכשיו את תשוקתו להיות בלרינה.

"מה?" אמר הדוד ורנון בקול.

"למה הוא לא בא גם?"

"טוב, הוא- הוא לא רוצה לבוא," אמר הדוד ורנון, פונה להסתכל על הארי והוסיף, "אתה לא רוצה, נכון?"

"אין שום סיכוי" אמר הארי.

"הנה לך," דוד ורנון אמר לדאדלי. "עכשיו בוא כבר, אנחנו הולכים."

הוא צעד אל מחוץ לחדר. הם שמעו את הדלת הקדמית נפתחת, אבל דאדלי לא זז ואחרי מספר צעדים בודדים דודה פטוניה עצרה גם כן.

"מה עכשיו?" נבח הדוד ורנון, מופיע בחזרה בפתח הדלת.

נראה היה שדאדלי נאבק במשהו שקשה מדי להגיד במילים. אחרי מספר רגעים של ככל הנראה מאבק פנימי קשה הוא אמר, "אבל לאן הוא עומד ללכת?"

דודה פטוניה ודוד ורנון הסתכלו אחד על השני. זה היה ברור שדאדלי הפחיד אותם. הסטיה ג'ונס שברה את הדממה.

"אבל... בוודאי אתם יודעים לאן האחיין שלכם הולך?"היא שאלה, נראית מבולבלת.

"בודאי שאנחנו יודעים" אמר ורנון דרסלי. הוא הולך אם כמה מהטיפוסים שלכם, האין הוא? נכון, דאדלי, בוא ניכנס למכונית, שמעת את האיש, אנחנו ממהרים."

שוב, ורנון דרסלי צעד עד דלת הכניסה, אבל דאדלי לא הלך אחריו.

"הולך עם כמה מהטיפוסים שלנו?"

הסטיה נראתה מזועזעת. הארי כבר נתקל בגישה הזאת: קוסמים ומכשפות נראו המומים שקרובי המשפחה החיים הקרובים ביותר שלו התעניינו כל כך קצת בהארי פוטר המפורסם.

"זה בסדר," הארי אמר לה, "זה לא משנה, בכנות"

"לא משנה?" חזרה הסטיה קולה עולה באופן המבשר רעות.

"האנשים האלה לא מבינים מה שעברת? באיזה סכנה אתה נמצא?המיקום הייחודי שלך התנועה האנטי וולדמורטית?"

"אר- לא, הם לא," אמר הארי. "הם חושבים שאני בזבוז של מקום, למען האמת, אבל אני רגיל- "

"אני לא חושב שאתה בזבוז של מקום"

אם הארי לא היה רואה את שפתיו של דאדלי זזות, הוא אולי לא היה מאמין לזה. כפי שזה היה, הוא נעץ בדאדלי מבט למשך מספר שניות לפני שקיבל את העובדה שזה ודאי היה בן דודו שדיבר, גם בגלל שדאדלי נעשה אדום. הארי היה נבוך והדהים את עצמו.

"טוב.. אר.. תודה, דאדלי."

שוב, דאדלי נראה מתמודד עם מחשבות מסובכות מדי להגיה לפני שמלמל, "אתה הצלת את חיי."

"לא ממש." אמר הארי. "זו היתה נשמתך שהסוהרסנים היו לוקחים..."

הוא הסתכל בסקרנות בבן דודו. לא היה להם למעשה כל קשר עין במשך כל הקיץ הזה. כי הארי הגיע בחזרה לדרך פריווט כה בחופזה ונשאר בחדר שלו כל כך הרבה. עכשיו הובהר להארי, בכל זאת, שהספל של התה הקר שעליו הוא דרך הבוקר לא היה מלכודת בכלל.

למרות שהיה יותר מרוגש, הוא בכל זאת היה די משוחרר שדאדלי מיצה את יכולותיו כדי להביע את רגשותיו. אחרי שפתח את פיו פעם או פעמיים נוספות, דאדלי שקע בשקט בפנים סמוקות.

דודה פטוניה פרצה בדמעות. הסטיה ג'ונס נתנה את המבט הלא מאשר שלה שהפך לפרצוף פגוע כשדודה פטוניה רצה לחבק את דאדלי במקום את הארי.

"כל כך מתוק,דדלוש..." היא התייפחה לתוך חזהו הענק.

"כזה ילד טוב... אומר תודה..."

"אבל הוא כלל לא אמר תודה!" אמרה הסטיה בזעם. "הוא בסך הכל אמר שהוא לא חושב שהארי הוא בזבוז של מקום"

"כן אבל כשזה בא מדאדלי זה כמו 'אני אוהב אותך' "אמר הארי קרוע בין הרוגז והחשק לצחוק כשדודה פטוניה המשיכה ללפות את דאדלי כאילו הוא הרגע הציל את הארי מבנין בוער.

"אתה בא או לא" נהם הדוד ורנון. שוב מופיע בחזרה בדלת הסלון. "חשבתי שאנחנו בלוח זמנים צפוף"

"כן – כן, נכון" אמר דדאלוס דיגל, שצפה במתרחש במידת מה של שעשוע ועכשיו נראה שתפס את עצמו. "אנחנו באמת חייבים ללכת, הארי – "

"הוא ניגש קדימה ולחץ את ידו של הארי עם שתי ידיו.

" – בהצלחה. אני מקווה שניפגש שוב. תקוות עולם הקוסמים כולו מונחות על כתפיך."

"הו" אמר הארי. "כן. תודה."

"בסדר גמור, הארי" אמרה הסטיה לוחצת אף היא את ידו. "מחשבותינו נתונות אליך"

"אני מקווה שהכל בסדר" אמר הארי שולח מבט לעבר דודה פטוניה ודאדלי.

"הו אני בטוח שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר" אמר דיגל בהחלטיות . מנפנף בכובעו כשעזב את החדר הסטיה הלכה בעקבותיו.

דאדלי שחרר עצמו בעדינות מזרועותיה של אימו והלך לכיוונו של הארי שנאלץ להאבק בדחף לאיים עליו בקסם. ואז דאדלי הושיט את ידו הגדולה והוורודה.

"וואוו, דאדלי" אמר הארי מתגבר על התייפחותה בשנית של הדודה פטוניה. "הסוהרסנים הכניסו בך אישיות אחרת?"

"לא יודע," מלמל דאדלי "להתראות, הארי."

"כן..." אמר הארי, לוחץ את ידו של דאדלי. "אולי, תרגיש טוב ביג די"

דאדלי כמעט חייך, הוא יצא בכבדות מהחדר. הארי שמע את פסיעותיו על כביש החצץ ואז דלת של מכונית נטרקת.

דודה פטוניה שפניה היו קבורות במטפחת שלה הסתובבה למשמע הקול. נראה שהיא לא ציפתה למצוא את עצמה לבד עם הארי. תוקעת בחיפזון את מטפחתה לתוך הכיס שלה, היא אמרה, "טוב – להתראות" וצעדה לכיוון הדלת בלי להסתכל עליו.

"להתראות" אמר הארי.

היא עצרה והסתכלה בחזרה. לרגע הייתה להארי את ההרגשה המוזרה שהיא רצתה לומר לו משהו, היא נתנה בו מבט מוזר ונראתה על סף נאום. אבל אז, עם הנהון קטן בראשה היא מיהרה אל מחוץ לחדר אחרי בעלה ובנה.

תודה ל-osnat על התרגום המעולה!

שבעת הפוטרים

הארי רץ חזרה לחדר השינה,הוא הגיע לחלון בדיוק בזמן כדי לראות את המכונית של הדרסלים יוצאת אל הכביש. המגבעת של דדאלוס נראית בין דודה פטוניה ודאדלי במושב האחורי. המכונית פנתה ימינה בסוף דרך פריוט. החלונות של המכונית בערו באדום מהשמש העכשווית, ואז היא נעלמה.
הארי הרים את הכלוב של הדוויג,את אש המחץ שלו ואת תרמיל הגב, העיף מבט אחרון בחדר המסודר שלא באופן טבעי,ואז עשה את דרכו המגושמת בחזרה למטה לפרוזדור, שם הניח את הכלוב, המטאטא והתיק בתחתית המדרגות. האור נמוג במהירות עכשיו, הפרוזדור מלא בצללים באור בין הערביים.
זו היתה הרגשה מוזרה לעמוד שם בשקט ולדעת שהוא עומד לעזוב את הבית בפעם האחרונה.
לפני זמן רב, כשהשאירו אותו לבד כשהדרסלים יצאו לבלות,השעות של הבדידות היו תענוג נדיר,עוצר רק כדי לסחוב משהו טעים מהמקרר, הוא היה ממהר למעלה לשחק במחשב של דאדלי או לפתוח את הטלוויזיה ולעבור בין הערוצים כרצונו.
זה נתן לו הרגשה מוזרה וריקה להיזכר בפעמים האלה. זה היה כמו להיזכר באח קטן שאבד.
"את לא רוצה להעביר מבט אחרון על המקום?" הוא שאל את הדוויג, שהיתה עדיין זועפת, עם הראש מתחת לכנף שלה. "אנחנו לעולם לא נהיה פה שוב. את לא רוצה להיזכר בדברים הטובים? אני מתכוון, תראי את השטיחון הזה. איזה זכרונות... דאדלי הקיא עליו אחרי שהצלתי אותו מהסוהרסנים... מסתבר שהוא אסיר תודה אחרי הכל, את יכולה להאמין לזה?... ובקיץ האחרון, דמבלדור עבר דרך דלת הכניסה הזו..."
הארי איבד את רצף החשיבה לרגע והדוויג לא עשתה דבר לעזור לו להשיבה,אלא המשיכה לשבת עם הראש מתחת לכנף.
הארי הפנה את גבו לדלת הכניסה.
וכאן למטה, הדוויג" הארי פתח דלת מתחת למדרגות, "הייתי ישן, את לא הכרת אותי אז- בחיי, זה קטן, שכחתי..."
הארי הסתכל סביב על ערימות הנעליים והמטריות, נזכר איך היה רגיל להתעורר כל בוקר ולראות את החלק התחתון של המדרגות, שברוב המקרים היה מקושט בעכביש או שניים. אלו היו הימים לפני שידע על זהותו האמיתית, לפני שגילה איך מתו הוריו או למה כאלה דברים מוזרים קורים לעיתים קרובות בסביבתו. אבל הארי עדיין יכל לזכור את החלום שהציק לו,אפילו בימים אלו. חלומות מבולבלים שכוללים הבזקים של אור ירוק ופעם אחת - דוד ורנון כמעט התנגש עם המכונית כשהארי סיפר את זה- אופנוע מרחף...
הייתה שאגה מחרישת אוזניים פתאומית ממקום קרוב. הארי התיישר בבת אחת וחבט את ראשו במשקוף הדלת הנמוך. עוצר רק כדי לפלוט כמה מהקללות המובחרות של הדוד ורנון, הוא התנדנד חזרה למטבח, לופת את ראשו ומביט דרך החלון לחצר האחורית.
החשיכה הייתה מוחשית, האוויר רטט. אז, אחד, אחד, דמויות החלו להופיע בקול פיצוץ כשהקסם המסווה נמוג.
המנצח על האירוע היה האגריד, חובש קסדה ומשקפי מגן ויושב ברגליים מפוסקות על אופנוע ענק עם סירה שחורה של אופנוע מחוברת אליו. מסביבו אנשים אחרים ירדו ממטאטאים ובשני מקרים מסוסים מכונפים שחורים דמויי שלדים.
פותח בתנופה את הדלת האחורית, הארי מיהר אליהם. הייתה קריאה כללית של שלום כשהרמיוני השליכה את זרועותיה סביבו, רון טפח על גבו, והאגריד אמר, "הכול טוב, הארי? מוכן להמשיך הלאה?"
"בהחלט," אמר הארי, מחייך באושר אל כולם. "אבל לא ציפיתי לכל כך הרבה ממכם!"
"שינוי בתוכנית," נהם עין הזעם, שהחזיק שני שקים גדולים ותפוחים, ושעין הקסמים שלו הסתובבה מהשמים הכהים אל הבית אל הגינה במהירות מסחררת. "בואו נכנס לפני שנדבר איתך על זה."
הארי הוביל אותם חזרה לתוך המטבח, שם צוחקים ומפטפטים, הם התיישבו על כיסאות, הושיבו את עצמם על משטח העבודה הנוצץ של הדודה פטוניה, או נשענו על המתקן הנקי שלה. רון, גבוה ורזה, הרמיוני, השער הארוך שלה קשור לצמה ארוכה. פרד וג'ורג', מגחכים בדיוק באותה צורה. ביל, מצולק קשות ובעל שיער ארוך, אדון ויזלי, בעל פנים נעימות,מקריח, משקפיו עקומות מעט. עין הזעם, שבע קרבות, בעל רגל אחת, עין הקסמים התכלת שלו מזמזמת בחלל הריק של העין. טונקס,שערה הקצר היה בגון האהוב עליה של ורד בהיר.
לופין, אפור יותר, מקומט יותר. פלר, דקה ויפיפייה, עם השיער הבלונדיני כסוף שלה. קינגסלי, גבוה ורחב כתפיים. האגריד, עם שערו וזקנו הפרועים, עומד כפוף להימנע מלפגוע עם ראשו בתקרה. ומנדגוס פלצ'ר, קטן, מלוכלך,ונראה חדור רגשי אשם עם עיני כלב הציד שלו מושפלות ושערו הסבוך.
לבו של הארי דמה כמתרחב ולוהט מהמראה. הוא הרגיש חיבה במידה שלא תאמן כלפי כולם, אפילו מנדגוס, שאותו ניסה לחנוק למוות בפעם האחרונה שנפגשו.
"קינגסלי, חשבתי שאתה משגיח על ראש הממשלה של המוגלגים?" הוא קרא מעבר לחדר.
"הוא יכול להסתדר בלעדי לילה אחד," אמר קינגסלי. "אתה יותר חשוב."
"הארי, נחש מה?" אמרה טונקס מהעמדה שלה על מכונת הכביסה, והיא הניעה את ידה השמאלית לעברו, טבעת נצנצה שם.
"התחתנת?" הארי קרא, מביט על לופין. "אני מצטערת שלא יכולת להיות שם, הארי, זה היה מאוד שקט."
זה מבריק, ברכות-"
"בסדר, בסדר, יהיה לנו זמן לעדכון נעים אחר כך." שאג מודי מעל ההמולה, ודממה נפלה במטבח. מודי הפיל את השקים שלו לרגליו ופנה להארי, "כמו שדדאלוס בטח סיפר לך, אנחנו צריכים לנטוש את תוכנית א. פיוס ת'יקנס עבר צד. מה שגורם לנו בעיה גדולה. הוא עשה את זה פשע בלתי עביר לחבר את הבית הזה לרשת הפלו, למקם מפתח מעבר או להתעתק פנימה או החוצה. הכול נעשה בשם ההגנה שעליך כדי למנוע מאתה יודע מי להיכנס אליך. חסר טעם לחלוטין, לאור העובדה שהקסם של אימך עושה את זה כבר. מה שהוא באמת עושה זה למנוע ממך לצאת מכאן בבטחה. בעיה שנייה, אתה קטין, מה שאומר שעדיין יש רושם עלייך."
"הרושם, הרושם!" אמר מודי בחוסר סבלנות. " הקסם שמגלה פעילות קסומה סביב קוסמים מתחת לגיל 17, הדרך שבה משרד הקסמים מגלה על קסמי קטינים! אם אתה, או מישהו סביבך, מטיל כישוף להוציא אותך מפה, ת'יקנס הולך לדעת על זה, וגם אוכלי המוות.
אנחנו לא יכולים לחכות שהרושם ישבר, כי ברגע שתהיה בן 17 תאבד את כל ההגנה שאמא שלך נתנה לך.
בקיצור: פיוס ת'יקנס חושב שהוא לחץ אותך לפינה טוב ויפה." הארי לא יכל שלא להסכים עם הת'יקנס הלא מוכר.
"אז מה אנחנו הולכים לעשות?"
"אנחנו הולכים להשתמש באמצעי התובלה האחרון שנשאר לנו, היחיד שהעקבות לא יכולים לגלות, כי אנחנו לא צריכים להטיל קסמים כדי להשתמש בו. מטאטאים, ת'סטראלים, והאופנוע של האגריד."
הארי יכל למצוא סדקים בתוכנית הזו, אבל הוא שתק כדי לתת לעין הזעם את האפשרות לפנות אליו.
"עכשיו, הקסם של אמך ישבר רק תחת שני מצבים: כשאתה מגיע לבגרות, או-" מודי החווה לכיוון המטבח- "שאתה לא קורא למקום הזה בית. אתה והדוד והדודה שלך הולכים לדרכיכם הנפרדות, בהבנה מלאה שלעולם לא תגורו יחד יותר, נכון?" הארי הנהן. "אז הפעם, כשאתה עוזב, לא תהיה דרך חזרה, והקסם ישבר ברגע שתצא מהטווח.
אנחנו בוחרים לשבור אותו מוקדם, כי האלטרנטיבה היא לחכות לאתה יודע מי לבוא ולתקוף אותך ברגע שתהיה בן 17. הדבר האחד שיש בצד שלנו זה שאתה יודע מי לא יודע שאנחנו מעבירים אותך הלילה. הדלפנו עקבות מזויפים למשרד. הם חושבים שאתה לא עוזב עד השלושים. בכל אופן, זה אתה יודע מי שאנחנו מדברים עליו, אז אנחנו לא יכולים פשוט לסמוך על כך שהוא קיבל את התאריך השגוי. בטוח שיש לו כמה אוכלי מות שמסיירים בשמים באזור הכללי הזה, על כל צרה שלא תבוא. אז נתנו לתריסר בתים שונים את כל ההגנה שיכולנו לשים עליהם. כולם נראים כאילו יכלו להיות המקום שבו אנחנו הולכים להחביא אותך. לכולם יש איזשהו קשר עם המסדר: הבית שלי, המקום של קינגסלי, של דודה של מולי-מרלי , הבנת את הרעיון."
"כן," אמר הארי ,לא לחלוטין בכנות, כי הוא עדיין יכל להצביע על חור בתוכנית.
"אתה תלך להורים של טונקס. ברגע שאתה בתוך התחום של קסמי ההגנה ששמנו על הבית שלהם תוכל להשתמש במפתח מעבר למחילה. יש שאלות?"
"אה-כן," אמר הארי. "אולי הם לא ידעו באיזה מהשנים עשר הבתים המוגנים אני מתחבא בהתחלה, אבל זה לא יהיה די ברור כש.." –הוא ערך ספירת ראשים מהירה- "14 מאיתנו עפים לכיוון ההורים של טונקס?"
"אה," אמר מודי."שכחתי לציין את נקודת המפתח. ארבעה עשר מאיתנו לא יעופו להורים של טונקס. יהיו שבע הארי פוטרים שנעים בשמים הלילה, כל אחד מהם עם בן זוג, כל זוג נע בכיוון בית בטוח אחר."
מתוך גלימתו מודי משך עכשיו בקבוקון של מה שנראה כמו בוץ. לא היה לו צורך לומר עוד מילה. הארי הבין את שאר התוכנית מיד.
"לא!" הוא אמר בקול רם, קולו מצלצל במטבח. "בשום אופן לא!"
"אמרתי להם שתיקח את זה ככה," אמרה הרמיוני עם שמץ של שלוה.
"אם אתה חושב שאני אתן לששה אנשים לסכן את חייהם- !"
"- כי זו הפעם הראשונה בשביל כולנו," אמר רון.
"זה שונה, להעמיד פנים שאתם אני-"
"טוב, לאף אחד מאיתנו אין באמת משיכה לזה," אמר פרד ברצינות. "תאר לעצמך שמשהו משתבש ואנחנו תקועים
בתור צורות כחושות ומצולקות לנצח." הארי לא חייך. "אתם לא יכולים לעשות את זה אני לא אשתף פעולה, אתם צריכים אותי שאני אתן לכם שיער."
"טוב, זה חיסול של התוכנית," אמר ג'ורג', ברור שאין שום סיכוי לכולנו להשיג חתיכה משערך אלא אם תשתף פעולה."
"כן, שלוש עשרה מאיתנו נגד ברנש אחד שלא מורשה להשתמש בקסמים, אין לנו שום סיכוי, "אמר פרד.
"מצחיק," אמר הארי, "באמת משעשע."
"אם זה יאלץ להגיע לכוח, זה יגיע," נהם מודי, עין הקסמים שלו רעדה מעט כשהוא הזעיף פנים לכיוון הארי.
"כולם כאן בוגרים, פוטר, והם מוכנים לקחת את הסיכון."
מנדגוס משך בכתפיו והתעוות, העין הקסומה סטתה הצידה לנעוץ בו מבט נוקב מחוץ לצד ראשו של מודי.
"בואו לא נתווכח יותר.הזמן ממשיך. אני רוצה כמה מהשערות שלך, ילד, עכשיו."
"אבל זה טירוף, אין צורך-"
"אין צורך!" נהם מודי, "כשאתה יודע מי שם בחוץ וחצי מהמשרד לצידו? פוטר, אם יש לנו מזל הוא בלע את הפיתיון המזויף והוא יתכנן לשים לך מארב בשלושים, אבל הוא יהיה משוגע לא לשים אוכל מות אחד או שניים להשגיח, זה מה שאני הייתי עושה. הם אולי לא יכולים להשיג אותך או את הבית הזה כשהקסם של אמך מחזיק, אבל הוא עומד להישבר והם יודעים את העמדה הקשה של המקום. הסיכוי היחיד שלנו זה להשתמש בפיתיונות. אפילו אתה יודע מי לא יכול לפצל את עצמו לשבע."
הארי פגש במבטה של הרמיוני והסיט את מבטו.
"אז, פוטר- חתיכה משערך, אם תואיל."
הארי הציץ על רון, שהעווה את פניו כלפיו בצורה של רק- תעשה- את -זה.
"עכשיו!" נבח מודי.
עם העיניים של כולם עליו,הארי הושיט את ידו לשערו, תפס מספר שערות, ומשך.
"טוב," אמר מודי, צולע לקראתו, הוא משך את הפקק מהבקבוקון של השיקוי. "ישר כאן, בבקשה."
הארי הפיל את השיער לתוך המשקה הבוצי. ברגע שהשיער יצר מגע עם פני השטח, השיקוי החל להעלות קצף ועשן, ואז, בבת אחת, זה נהפך לזהב בהיר וצלול.
"אוווו, אתה נראה הרבה יותר טעים מקראב וגויל, הארי," אמרה הרמיוני, לפני שהבחינה בגבותיו המורמות של רון.
"אוי, אתה יודע למה אני מתכוונת- השיקוי של גויל נראה כמו נזלת."
" טוב, הפוטרים המזויפים להסתדר כאן בשורה, בבקשה." אמר מודי.
רון, הרמיוני, פרד, ג'ורג' ופלר הסתדרו בשורה מול הכיור הנוצץ של הדודה פטוניה.
"חסר לנו אחד," אמר לופין.
"הנה," אמר האגריד בזעף, והוא הרים את מנדגוס בעורף והפיל אותו ליד פלר,שקימטה את אפה באופן מכוון ועברה לעמוד בין פרד לג'ורג'.
"אמרתי לך, אני אהיה שומר," אמר מנדגוס.
"שתוק," נבח מודי. "כמו שכבר אמרתי לך, תולעת חסרת עמוד שדרה שכמותך, כל אוכלי מוות שניתקל בהם שואפים לתפוס את פוטר לא להרוג אותו. דמבלדור תמיד אמר שאתה יודע מי ירצה לסיים את פוטר בעצמו. אלו השומרים שיש להם ממה לחשוש, אוכלי המוות רוצים להרוג אותם."
מנדגוס לא נראה לגמרי משוחרר מדאגה, אבל מודי כבר משך חצי תריסר כוסות בגודל של קערה של ביצה מתוך הגלימה שלו, והושיט אותם לפני שמזג קצת שיקוי פולימיצי לכל אחת מהן.
"כולם ביחד, אז..."
רון, הרמיוני, פרד, ג'ורג', פלר ומנדגוס שתו. כולם מתנשפים ומתעותים כשהשיקוי הגיע לגרונם. בבת אחת, תווי הפנים שלהם החלו לבעבע ולהתעוות כמו שעווה. הרמיוני ומנדגוס צמחו לגובה, רון, פרד וג'ורג' התכווצו, השיער שלהם התכהה, הרמיוני ופלר נראו כאילו נורו בתוך גולגולותיהן.
מודי, די אדיש, פתח כעת את הקשרים של השקים הגדולים שהביא איתו.
כשהוא הזדקף שנית, היו ששה הארי פוטרים מתנשפים ומתנשמים לפניו.
פרד וג'ורג' פנו אחד אל השני ואמרו ביחד,"וואו אנחנו זהים!"
"אני לא יודע, בכל זאת. אני חושב שאני עדיין נראה טוב יותר." אמר פרד, בוחן את השתקפותו בסיר.
"בהה," אמרה פלר, בודקת את עצמה בדלת של המיקרוגל, "ביל, אל תסתכל עלי אני נראית זוועה."
"מי שהבגדים שלהם מעט רחבים, יש לי כאן קטנים יותר," אמר מודי, מצביע על השק הראשון, "ולהיפך. אל תשכחו את המשקפיים, יש ששה זוגות בכיס הצדדי. וכשתהיו לבושים, יש מזוודה בשק השני."
הארי האמיתי חשב שזה הדבר המוזר ביותר שהוא ראה אי פעם, והוא כבר ראה כמה דברים משונים במיוחד. הוא צפה כשששת הכפילים שלו חפשו בשקים, מוציאים סטים של בגדים, מרכיבים משקפיים, וממלאים את השק בדברים שלהם. הוא רצה לבקש מהם להראות קצת יותר כבוד לפרטיות שלו כשהם התחילו להתפשט, ונראה בבירור שהם מרגישים נינוחים עם הגוף שלו יותר מאשר עם הגוף שלהם.
"ידעתי שג'יני משקרת על הקעקוע הזה," אמר רון, מביט מטה על חזהו החשוף.
"הארי, הראיה שלך באמת נוראית," אמרה הרמיוני, כשהיא שמה משקפיים.
כשהיו לבושים, ההארים המזויפים לקחו תרמילי גב וכלובי ינשופים, כל אחד מכיל פוחלץ של תנשמת צחה כשלג, מהשק השני.
"טוב," אמר מודי, כשלבסוף , שבעה הארים לבושים,ממושקפים, וטעונים עמדו מולו. "הזוגות יהיו כך:מנדגוס ינוע איתי, המטאטא שלי-"
"למה אני איתך?" נהם ההארי שליד הדלת האחורית.
"כי אתה זה שצריך שישגיחו עליו," רטן מודי, וכצפוי, עין הקסם שלו לא זזה ממנדגוס כשהוא המשיך. "ארתור ופרד-"
"אני ג'ורג'," אמר התאום שעליו מודי הצביע, "אתה לא יכול להבדיל בינינו אפילו שאנחנו הארי?"
"מצטער,ג'ורג'"
"אני רק מתלוצץ. אני פרד, באמת-"
"מספיק להתבטל!!" נהם מודי. "השני- ג'ורג' או פרד או מי שלא תהיה- אתה עם רמוס. העלמה דלאקור-"
"אני לוקח את פלר על ת'סטראל," אמר ביל. "היא לא חובבת של מטאטאים."
פלר עברה לעמוד לצידו, מביטה בו במבט כנוע ורגשני שהארי קיווה בכל ליבו שלעולם לא יופיע על פרצופו שוב.
"העלמה גרינג'ר עם קינגסלי, שוב עם ת'סטראל-"
הרמיוני נראתה כאילו רווח לה כשהשיבה לחיוכו של קינגסלי. הארי ידע שגם הרמיוני חסרת ביטחון על מטאטא.
"מה שמשאיר אותך ואותי,רון!" קראה טונקס בבהירות,מפילה עציץ כשנופפה אליו.
רון לא נראה מרוצה כמו הרמיוני.
"ואתה איתי ,הארי. זה בסדר?" אמר האגריד, מביט מעט בחרדה. "נהיה על האופנוע, מטאטאים ות'סטראלים לא יכולים לשאת את המשקל שלי,אתה מבין, אין הרבה מקום על האופנוע כשאני עליו, אז אתה תהיה בסירה של האופנוע."
"זה כביר," אמר הארי, לא לגמרי בכנות.
"אנחנו חושבים שאוכלי המוות יצפו שתהיה על מטאטא," אמר מודי, שנראה כאילו ניחש כיצד הארי הרגיש. לסנייפ היה הרבה זמן לספר להם עליך כל דבר שלא הזכיר קודם, אז אם נפגוש באוכלי מוות, אנחנו מהמרים שהם יבחרו אחד שנראה על מטאטא. טוב," הוא המשיך, קושר את השק עם הבגדים של הפוטרים המזויפים בתוכו ומוביל את הדרך חזרה אל הדלת, "אני נותן שלוש דקות עד שאנחנו אמורים לעזוב. אין טעם לנעול את הדלת האחורית,זה לא ישאיר את אוכלי המוות בחוץ כשיבואו לחפש. קדימה..."
הארי מיהר לאסוף את תרמיל הגב שלו, אש המחץ, והכלוב של הדוויג לפני שהצטרף אל האחרים בחצר האחורית החשוכה. מכל צד מטאטאים זנקו לתוך ידיים. הרמיוני כבר קיבלה עזרה בעליה על ת'סטראל גדול ושחור על ידי קינגסלי, ופלר לשני על ידי ביל. האגריד כבר עמד מוכן ליד האופנוע, לבוש משקפי מגן. "זה זה? זה האופנוע של סיריוס?"
"בדיוק זה," אמר האגריד, מחייך באושר להארי. " ובפעם האחרונה שהייתה עליו, הארי, יכולתי להחזיק אותך ביד אחת!"
הארי לא יכול שלא להרגיש מעט מושפל כשעלה על הסירה של האופנוע. זה מיקם אותו כמה רגליים מתחת לכולם.
רון חייך חיוך זחוח למראה של הארי יושב שם כמו ילד במכוניות מתנגשות.
הארי דחף את תרמיל הגב שלו ואת המטאטא למטה ליד כפות רגליו ודחס את הכלוב של הדוויג בין ברכיו. זה היה מאוד לא נוח.
"ארתור עשה כמה תיקונים," אמר האגריד, די מתעלם מאי הנוחות של הארי. הוא התיישב בפיסוק רגליים על האופנוע, שחרק קמעא ושקע מעט באדמה. "יש בו כמה טריקים עכשיו. האחד הזה היה רעיון שלי."
הוא הצביע באצבע עבה על כפתור סגול ליד מד המהירות.
"בבקשה תהיה זהיר, האגריד, " אמר אדון וויזלי, שעמד לידם, מחזיק את המטאטא שלו, "אני עדיין לא בטוח שזה היה רצוי וזה כמובן רק לשימוש בשעת חירום."
"בסדר אז, " אמר מודי. "כולם להתכונן, בבקשה. אני רוצה שנעזוב בדיוק באותו הזמן או שכל המטרה של ההסחה תאבד."
כולם עלו על המטאטאים שלהם.
" תחזיק חזק עכשיו, רון, " אמרה טונקס, והארי ראה את רון זורק מבט אשם בלופין לפני שמיקם את הידיים שלו סביב מותניה. האגריד התניע את האופנוע. זה שאג כמו דרקון, והסירה של האופנוע החלה לרטוט.
"בהצלחה לכולם, "צעק מודי, "נתראה כולנו בעוד שעה בערך במחילה. אחת... שתיים... שלוש."
הייתה שאגה גדולה של אופנוע, והארי הרגיש את החלק הצדדי נוטה הצידה באופן מסוכן.
הוא התרומם באוויר מהר, עיניו דומעות מעט, השיער מתנופף אחורה. מסביבו מטאטאים המריאו למעלה, הזנב השחור הארוך של הת'סטראל הצליף מאחור. רגליו, דחוסות בתוך החלק הצידי ליד הכלוב של הדוויג והתרמיל, כבר כאבו והחלו להירדם. הכאב היה כל כך גדול שהוא כמעט שכח להעיף מבט אחרון בדרך פריווט, מספר ארבע, כשהסתכל מעבר לשפת סירת האופנוע הוא כבר לא יכול היה לזהות את הבית. גבוה יותר וגבוה יותר הם טפסו לתוך השמים- ואז, משום מקום, משום דבר, הם היו מוקפים. לפחות שלושים דמויות מכוסות בברדסים, תלויים בין שמים וארץ, יוצרים מעגל גדול באמצע מה שיצרו חברי המסדר, לא חשים-
צרחות, הבזק של אור ירוק מכל צד, האגריד צרח והאופנוע התגלגל. הארי איבד כל תחושה של איפה הם היו. פנסי רחוב מעליו, צרחות מסביבו, הוא נצמד לסירה של האופנוע לחייו. הכלוב של הדוויג, אש המחץ, ותרמיל הגב שלו החליקו מתחת לברכיו, "לא, הדוויג!" המטאטא הסתחרר אל הארץ, אבל הוא הספיק לתפוס את הרצועה של התרמיל ואת החלק העליון של הכלוב, כשהאופנוע חזר לנוע בצורה הנכונה. שנייה של רווחה, ואז הבזק נוסף של אור ירוק. התנשמת צרחה ונפלה על רצפת הכלוב. "לא- לא!"
האופנוע המשיך לנוע קדימה, הארי הבחין באוכלי המוות מתפזרים כשהאגריד פרץ דרך המעגל שלהם.
"הדוויג- הדוויג-"
אבל התנשמת שכבה ללא תנועה מעוררת רחמים כמו צעצוע על רצפת הכלוב שלה. הוא לא יכול לקבל את זה, והאימה שלו לגבי האחרים הייתה מעל הכול. הוא העיף מבט מעבר לכתפו וראה המוני אנשים נעים, הבזקים של אור ירוק, שני זוגות של אנשים על מטאטאים ממריאים למרחק, אבל הוא לא יכול להבחין מי הם היו-
"האגריד, אנחנו חייבים לחזור, אנחנו חייבים לחזור!" הוא צעק מעל השאגה הרועמת של המנוע, מוציא את השרביט שלו, דוחף את הכלוב של הדוויג אל הרצפה, מסרב להאמין שהיא מתה. "האגריד, תסתובב!"
"התפקיד שלי זה להביא אותך לשם בבטחה, הארי!" שאד האגריד, והוא פתח את המשנק.
"עצור- עצור!" צעק הארי, אבל הוא הסתכל שוב אחורה כששני סילונים של אור ירוק עברו ליד אוזנו השמאלית. ארבעה אוכלי מוות פרצו החוצה מהמעגל ורדפו אחריהם, מכוונים לגבו הרחב של האגריד. האגריד סטה אבל אוכלי המוות המשיכו אחרי האופנוע, עוד קללות נורו אחריהם, והארי נאלץ לשקוע עמוק בתוך הסירה של האופנוע להימנע מהם. מתפתל, הוא צעק, "סטאפפי!" ואור אדום זנק מהשרביט שלו, יוצר פרצה בין ארבעת אוכלי המוות כשהם התפזרו להימנע ממנו.
"תחזיק חזק, הארי, זה יעשה את זה בשבילם!" שאג האגריד, והארי הסתכל למעלה בדיוק בזמן כדי לראות את האגריד מטיח אצבע עבה בכפתור ירוק ליד מד הדלק.
קיר, קיר לבנים מוצק, פרץ מצינור המפלט. משרבב את צווארו, הארי ראה אותו מתפשט באוויר. שלושה מאוכלי המוות סטו והתחמקו ממנו, אבל לרביעי לא היה כל כך מזל, הוא נעלם מהנוף ואז צנח כמו אבן, המטאטא שלו נשבר לחתיכות. אחד מחבריו האט כדי להציל אותו, אבל הם והקיר הטס נבלעו בחשיכה כשהאגריד נשען כלפי מטה אל ההגה והגביר מהירות. עוד קללות הורגות עברו ליד הראש של הארי משני שרביטים של אוכלי מוות שנשארו, הם כיוונו להאגריד. הארי השיב בקללות מרחיקות נפלאות. ירוק ואדום התנגשו באוויר במטר ססגוני של ניצוצות, והארי חשב על זיקוקי דינור, והמוגלגים מתחת שלא יהיה להם שום מושג מה קורה-
"הנה זה בא שוב, הארי, תחזיק חזק!" צעק האגריד, והוא לחץ על עוד כפתור.הפעם רשת גדולה מהמפלט, אבל אוכלי המוות היו מוכנים לזה. לא רק שהם סטו כדי להימנע מזה, אלא שהשותפים שלהם שעצרו כדי להציל את חברם השיגו אותם. הוא זהר פתאום בחשיכה ועכשיו שלוש מהם רדפו אחרי האופנוע, כולם יורים קללות אחריו.
"זה יעשה את זה הארי, תחזיק חזק!"צעק האגריד, והארי ראה אותו מטיח את כל כף ידו בכפתור סגול ליד מד המהירות.
בשאגה ברורה, דרקון אש פרץ מהמפלט, מלובן וכחול, והאופנוע זינק קדימה ברעש של מתכת מתעקמת. הארי ראה את אוכלי המוות סוטים מחוץ לטווח ראיה להימנע מהנתיב הקטלני של הלהבות, ובאותו הזמן הרגיש את סירת האופנוע מתנדנדת באופן מבשר רעות, חיבור המתכת שלה לאופנוע נשבר בכוח ההאצה.
"הכול בסדר, הארי!" שאג האגריד, שרוע על גבו מהאצה הפתאומית, אף אחד לא ניווט עכשיו, והחל הצדדי החל להסתובב באלימות מסילון האוויר שיצא מהמנוע.
"אני מטפל בזה, הארי, אל תדאג!" צעק האגריד, ומתוך הכיס של מעילו הוציא מטריה פרחונית ורודה. "האגריד! לא! תן לי!"
"רפארו"
הייתה חבטה מרעישת אוזניים והסירה של האופנוע התפרקה מהאופנוע לחלוטין.
הארי המשיך קדימה, נדחף על ידי התנופה של האופנוע, ואז הוא החל לאבד גובה-
בייאושו הארי הצביע בשרביטו על הסירה של האופנוע וצעק "ויגרדום לביוסה!"
הסירה של האופנוע התרוממה כמו פקק, בלי יכולת לנווט אבל לפחות טסה. היה לו רק שבריר שנייה של רווחה, כי עוד קללות עברו לידו, שלושת אוכלי המוות התקרבו.
"אני מגיע, הארי!" צעק האגריד מתוך החשיכה, אבל הארי יכול היה להרגיש את החלק של האופנוע מתחיל לשקוע שוב, מתכופף נמוך ככל שיכל, הוא הצביע לאמצע הדמויות הקרבות וצעק, "אימפדימנטה!"
הקללה פגעה באוכל המוות האמצעי בחזה,לרגע האיש היה שרוע באוויר כאילו פגע במחסום בלתי נראה, אחד מחבריו כמעט התנגש בו-
ואז הסירה של האופנוע החלה ליפול ברצינות, ואוכלי המוות הנותרים הטילו קללה כל כך קרוב להארי שהוא נאלץ להתכופף מעבר לשפת הרכב, דופק שן בקצה המושב-
"אני בא, הארי, אני בא!"
יד ענקית תפסה בחלק האחורי של הגלימה של הארי והניפה אותו מחוץ לרכב הנופל, הארי משך את התרמיל שלו איתו כשהעלה את עצמו למושב של האופנוע ומצא את עצמו גב לגב עם האגריד. כשהם המריאו למעלה,הרחק משני אוכלי המוות הנותרים, הארי ירק דם מפיו, הצביע בשרביטו על הסירה של האופנוע הנופלת, וצעק, "קונפרינגו!"
הוא הרגיש צער נורא על הדוויג כשזה התפוצץ, ואוכל המוות הקרוב לזה עף והמטאטא שלו ונפל מחוץ לטווח ראיה, הבן זוג שלו נסוג ונעלם.
"הארי, אני מצטער, אני מצטער," נאנח האגריד, "לא הייתי צריך לנסות לתקן את זה בעצמי- אין לך מקום-"
"זו לא בעיה, רק תמשיך לטוס!" צעק הארי חזרה,כשעוד שני אוכלי מוות הופיעו מתוך החשיכה, מתקרבים.
כשהקללות עפו לקראתם שוב, האגריד סטה וזיגזג. הארי ידע שהאגריד לא מעז להשתמש בכפתור של דרקון האש שוב, כשהארי יושב בצורה כל כך מסוכנת. הארי שלח קללת זעזוע אחרי קללת זעזוע על רודפיהם, בקושי שומר אותם רחוקים. הוא ירה עוד קללה חוסמת עליהם, אוכל המוות הקרוב ביותר סטה כדי להימנע ממנה והברדס שלו החליק, ובאור האדום של קללת הזעזוע הבאה שלו, הארי ראה את הפנים חסרות ההבעה בצורה משונה של שנפייק-סטן-
"אקספליארמוס!" הארי צעק.
"הנה הוא, זה הוא, האמיתי!"
הצעקה של אוכל המוות עם הברדס השיגה את הארי אפילו מעל הרעם של המנוע של האופנוע. ברגע הבא, שני הרודפים נסוגו ונעלמו מהנוף.
"הארי, מה קרה?" שאג האגריד, "לאן הם הלכו?"
"אני לא יודע!"
אבל הארי פחד, אוכל המוות עם הברדס צעק "זה האמיתי!", איך הוא ידע? הוא הסתכל סביב על החשיכה הריקה לכאורה והרגיש סכנה. איפה הם?
הוא צרח על המושב להמשיך קדימה והחזיק חזק בחלק האחורי של המעיל של האגריד.
"האגריד, תעשה את הדבר עם הדרקון אש שוב, בוא נעוף מפה!"
"אז תחזיק חזק, הארי!"
הייתה שאגה מחרישת אוזניים שוב ואש מלובנת כחולה פרצה מהמפלט, הארי הרגיש את עצמו מחליק מהחלק הקטן של המושב שהיה לו, האגריד הושלך אחורה בקושי שומר על האחיזה בהגה-
"אני חושב שאיבדנו אותם הארי, אני חושב שעשינו את זה!!" צעק האגריד.
אבל הארי לא היה משוכנע, פחד עטף אותו כשהוא הסתכל ימינה ושמאלה למצוא רודפים שהיה בטוח שיבואו... למה הם נסוגו? לאחד מהם עדיין היה היה שרביט... זה הוא... זה האמיתי... הם אמרו את זה מיד אחרי שהוא ניסה לא לפגוע בסטן...
"אנחנו כמעט שם, הארי, כמעט עשינו את זה!" צעק האגריד.
הארי הרגיש את האופנוע נופל מעט, אך האורות על הקרקע עדיין נראו מרוחקים כמו כוכבים.
ואז הצלקת על מצחו בערה כמו אש, כשאוכל מוות הופיע בכל צד של האופנוע, שתי קללות הורגות החמיצו את הארי במילימטרים, מושלכות מאחור-
ואז הארי ראה אותו. וולדמורט עף כמו עשן ברוח, בלי מטאטא או ת'סטראל לאחוז בו, פניו הנחשיות נוצצות בחשיכה, אצבעותיו הלבנות מרימות את שרביטו שוב-
האגריד שחרר צווחה של אימה ונווט את האופנוע לצלילה אנכית. נאחז לחייו, הארי שילח קללות זעזוע באקראי לתוך הלילה המסתחרר. הוא ראה גוף עף לידו וידע שפגע באחד מהם, אבל הוא שמע חבטה וראה ניצוצות מהמנוע, האופנוע הסתחרר באוויר, לגמרי ללא שליטה-
הבזקים של אור ירוק עברו לידם שוב. הארי לא ידע מה למטה ומה למטה, הצלקת שלו עדיין צרבה, הוא ציפה למות בכל רגע. דמות עם ברדס על מטאטא הייתה במרחק רגל ממנו, הוא ראה אותה מרימה את היד-
"לא!"
בצעקה של זעם האגריד השליך את עצמו מחוץ לאופנוע על אוכל המוות, לאימתו, הארי ראה את האגריד ואת אוכל המוות נופלים מחוץ לטווח ראיה, המשקל המשולב שלהם כבד מדי למטאטא-
בקושי אוחז באופנוע הנופל עם ברכיו, הארי שמע את וולדמורט צורח, "שלי!"
זה נגמר. הוא לא יכל לראות או לשמוע איפה וולדמורט היה, הוא הבחין באוכל מוות אחר שעף מהמקום ושמע, "אבדה-"
כשהכאב מהצלקת של הארי גרם לעיניו להיסגר, השרביט שלו ביצע משהו בעצמו. הוא הרגיש את היד שלו מסתובבת כמו מגנט גדול, ראה פרץ של אש זהובה, שמע קול נפץ וצרחה, "לא!" איכשהו הארי מצא את אפו סנטימטרים מהכפתור של דרקון האש. הוא לחץ עליו עם היד החופשית מהשרביט והאופנוע ירה עוד להבות לאוויר, טס בעוצמה לעבר הקרקע.
"האגריד!" הארי קרא, מחזיק באופנוע לחייו . "האגריד- אציו האגריד!"
האופנוע הגביר מהירות, נמשך לכיוון הארץ. כשפניו מול ההגה, הארי לא יכל לראות דבר חוץ מאורות רחוקים מתקרבים יותר ויותר.
הוא עמד להתרסק והוא לא יכל לעשות שום דבר לגבי זה. מאחוריו באה עוד צרחה, "השרביט שלך, סילווין, תן לי את השרביט שלך!"
הוא הרגיש את וולדמורט לפני שראה אותו. מסתכל הצידה, הוא הביט אל תוך העיניים האדומות והיה בטוח שהן יהיו הדבר האחרון שהוא יראה, וולדמורט מתכונן לקלל אותו שוב-
ואז וולדמורט נעלם. הארי הסתכל למטה וראה את האגריד שרוע על הקרקע מתחתיו. הוא משך חזק בהגה כדי להימנע מלפגוע בו, מחפש את הבלם, אבל בהתנגשות מחרישת אוזניים, הוא התרסק לתוך אגם בוצי.

פרק 5

תודה לחיים על התרגום המעולה!

לוחם שנפל:

"האגריד?"

הארי התאמץ להרים את עצמו מתוך הרס המתכת והעור שסבב אותו; ידיו שקעו כמה סנטימטרים אל תוך המים הבוציים כשהוא ניסה להיעמד. הוא לא היה יכול להבין לאן וולדמורט הלך וציפה שיבוא בהסתערות מתוך החשיכה בכל רגע. משהו חם ורטוב טיפטף במורד סנטרו וממצחו. הוא יצא מהאגם בזחילה ומעד לעבר הגוש הגדול והכהה על האדמה שהיה האגריד.

"האגריד? האגריד, דבר אליי –"

אך הגוש הכהה לא זע.

"מי שם? זה פוטר? אתה הארי פוטר?"

הארי לא זיהה את קולו של האיש. ואז איש צעקה. "הם התרסקו. טד! התרסקו בגינה!"

ראשו של הארי הסתחרר.

"האגריד," הוא אמר שוב בטיפשות, וברכיו כשלו.

הדבר הבא שידע, הוא שכב על גבו על מה שהרגיש כמו כריות, עם תחושה שורפת בצלעותיו ובזרועו הימנית. השן החסרה שלו הוצמחה מחדש. הצלקת על מצחו עדיין פועמת.

"האגריד?"

הוא פקח את עיניו וראה שהוא שכב על ספה בחדר אורחים לא מוכר מואר באור מנורה. תיקו נח הרצפה מרחק קצר ממנו, רטוב ובוצי. אדם בהיר-שיער ועב-כרס הביט בהארי בדאגה.

"האגריד בסדר, בן," אמר האיש, "האישה מטפלת בו עכשיו. איך אתה מרגיש? עוד משהו נשבר? תיקנתי את הצלעות שלך, השן שלך, והזרוע שלך. אני טד, דרך אגב, טד טונקס – אבא של דוֹרָה."

הארי התיישב במהירות גדולה מדיי. אורות פצפצו לנגד עיניו והוא הרגיש חולה ומסוחרר.

"וולדמורט –"

"לאט, עכשיו," אמר טד טונקס, מניח יד על כתפו של הארי ודוחף אותו חזרה על גבי הכריות. "זו היתה התרסקות רצינית עכשיו. מה קרה, בכל מקרה? משהו קרה לאופנוע? ארתור וויזלי מתח את עצמו יתר על המידה שוב, הוא ומכונות המוגלגיות שלו?"

"לא," אמר הארי, צלקתו פועמת כמו פצע פתוח. "אוכלי מוות, הרבה מהם – רדפו אחרינו –"

"אוכלי מוות?" אמר טד בחדות. "למה אתה מתכוון, אוכלי מוות? חשבתי שהם לא ידעו שמעבירים אותך הלילה, חשבתי –"

"הם ידעו," אמר הארי.

טד טונקס הרים את מבטו אל התקרה כמו היה יכול לראות דרכה אל השמיים מעל.

"טוב, אנחנו יודעים שקסמי ההגנה שלנו יחזיקו, נכון? הם לא יוכלו להיכנס לטווח של מאה מטר מהמקום הזה מכל צד."

עכשיו הארי הבין למה וולדמורט נעלם; זה היה בנקודה שהאופנוע חצה את הגבול של קסמיהם של המסדר. הוא רק קיווה שהם ימשיכו לפעול: הוא דמיין את וולדמורט, מאה מטרים מעליו בעוד הם מדברים, מחפש דרך לחדור בעד מה שהארי דמיין כבועה ענקית ושקופה.

הוא הניף את רגליו מעל הספה; הוא היה צריך לראות את האגריד במו עיניו לפני שהוא היה מוכן להאמין שהוא חי. אך הוא בקושי הספיק להיעמד, כאשר הדלת נפתחה והאגריד נדחק דרכה, פניו מכוסים בבוץ ודם, צולע מעט אך חי באורח פלא.

"הארי!"

מפיל שני שולחנות עדינים וצמח אספידיסטרה, הוא עבר את הרצפה בינם בשתי פסיעות ומשך את הארי בחיבוק שכמעט ריסק את צלעותיו המתוקנות מחדש. "וואו, הארי, איך הצלחתי לצאת מזה? חשבתי ששנינו אבודים."

"כן, גם אני. אני לא מאמין –"

הארי נעצר. הוא כרגע הבחין באישה שנכנסה לחדר מאחורי האגריד.

"את!" הוא צעק, ודחף את ידו אל כיסו, שהיה ריק.

"השרביט שלך כאן, בן," אמר טד, מקיש בו על זרועו של הארי. "הוא נפל ממש לידך, הרמתי אותו...וזו אשתי שאתה צועק אליה."

"אה, אני – אני מצטער."

כשהיא זזה קדימה אל תוך החדר, דמיונה של גברת טונקס לאחותה בלאטריקס נהיה הרבה פחות ניכר: שערה שהיה חום בהיר ועיניה היו יותר רחבות וטובות לב. עם זאת, היא נראתה קצת מתנשאת אחרי קריאתו של הארי.

"מה קרה לבת שלנו?" היא שאלה. "האגריד אמר שארבו לכם; היכן נימפדורה?"

"אני לא יודע," אמר הארי. "אנחנו לא יודעים מה קרה לאחרים."

היא וטד החליפו מבטים. תערובת של פחד ואשמה אחזו בהארי למראה הבעות-פניהם, אם אי מי מהאחרים מת, זו תהיה אשמתו, הכל באשמתו. הוא הסכים לתוכנית, נתן להם את
שערותיו . . .

"מפתח המעבר," הוא אמר, נזכר לפתע. "עלינו לחזור אל המחילה ולגלות – ואז נוכל לשלוח לכם ידיעה, או – או שטונקס תשלח, כשהיא –"

"דורה תהיה בסדר, דרומידה," אמר טד. "היא יודעת את החומר, היא היתה תקועה בהרבה מצבים לחוצים עם ההילאים. מפתח המעבר נמצא כאן," הוא הוסיף אל הארי. "הוא אמור לעזוב בעוד שלוש דקות, אם תרצו לקחת אותו."

"כן, אנחנו רוצים," אמר הארי. הוא תפס בתיקו, הניף אותו על כתפיו. "אני –"

הוא הביט בגברת טונקס, רוצה להתנצל על מצב הפחד שבו הוא משאיר אותה, עליו הוא הרגיש כל כך אחראי, אך אף מילים לא עלו בראשו שלא נראו חלולות ולא-כנות.

"אני אומַר לטונקס – דורה – לשלוח ידיעה, כשהיא . . . תודה שטיפלת בנו, תודה על הכל,
אני –"

הוא שמח לעזוב את החדר וללכת אחרי טונקס לאורך מסדרון קצר ואל תוך חדר שינה. האגריד בא אחריהם, מתכופף נמוך כדי להימנע מחביטת ראשו במשקוף הדלת.

"הנה לך, בן. זהו מפתח המעבר."

מר טונקס הצביע על מברשת שיער קטנה וכסופת-גב שנחה על השידה.

"תודה," אמר הארי, מושיט את ידו כדי להניח אצבע עליה, מוכן לעזוב.

"חכה רגע," אמר האגריד, מביט סביב. "הארי, היכן הדוויג?"

"היא . . . היא נפגעה," אמר הארי.

התובנה היכתה בו בעוצמה: הוא התבייש בעצמו כשדמעות צרבו את עיניו. התנשמת היתה שותפתו, הקשר הגדול היחיד שלו עם עולם הקסמים כשהוא היה צריך לשוב אל הדארסלים.

האגריד הושיט יד גדולה וטפח לו בכאב על הכתף.

"לא משנה," הוא אמר בצורה מחוספסת," לא משנה. היו לה חיים מעולים –"

"האגריד!" אמר טד טונקס באזהרה, כשמברשת השיער זהרה בכחול בוהק, והאגריד בקושי הספיק לשים עליה את אצבעו.

במשיכה חדה מאחורי הטבור כמו וו וחבל בלתי נראים גררו אותו קדימה, הארי נמשך אל תוך הכלום, מסתחרר ללא שליטה, אצבעו דבוקה למפתח המעבר כשהוא והאגריד התעופפו הרחק ממר טונקס. שנייה לאחר מכן, רגליו של הארי התנגשו בעוצמה בקרקע מוצקה והוא נפל על ידיו וברכיו בחצר של המחילה. הוא שמע צרחות. זורק הצידה את מברשת השיער שכבר חדלה מלזהור, הארי נעמד, מתנודד קצת, וראה את גברת וויזלי ואת ג'יני רצות במורד המדרגות ליד הדלת האחורית כשהאגריד, שגם התמוטט על הרציף, טיפס ונעמד בעמל רב על רגליו.

"הארי? אתה ההארי האמיתי? מה קרה? היכן האחרים?" קראה גברת וויזלי.

"למה את מתכוונת? אף אחד מהאחרים עוד לא חזר?" הארי התנשף.

התשובה היתה חרוטה בבירור על פניה החיוורות של גברת וויזלי.

"אוכלי המוות חיכו לנו," הארי סיפר לה, "היינו מוקפים ברגע שהמראנו – הם ידעו שזה היה מתוכנן להלילה – אני לא יודע מה קרה לאחרים, ארבע מהם רדפו אחרינו, עשינו כל מה שיכולנו כדי להימלט מהם, ואז וולדמורט השיג אותנו –"

הוא היה יכול לשמוע את הצליל המצטדק בקולו, התחינה שתבין מדוע הוא אינו יודע מה קרה לבניה, אבל –

"תודה לאל שאתה בסדר," היא אמרה, מושכת אותו אליה בחיבוק שהוא לא הרגיש ראוי לו.

"אין לך איזה יין שרף, אולי, מולי?" שאל האגריד בקול רועד במקצת, "למטרות רפואיות?"

היא היתה יכולה לזמן אותו בקסם, אך כשהיא מיהרה חזרה לכיוון הבית העקום, הארי ידע שהיא רצתה להסתיר את פניה. הוא פנה אל ג'יני והיא השיבה לתחינתו האילמת למידע באופן מיידי.

"רון וטונקס היו אמורים לחזור ראשונים, אך הם פיספסו את מפתח המעבר שלהם, הוא חזר בלעדיהם," היא אמרה, מצביעה לכיוון פך שמן חלוד שנח על האדמה בקרבת מקום. "וההוא," היא הצביעה לעבר נעל עתיקה, "היה אמור להיות של אבא ופרד, הם היו אמורים להיות שניים. אתה והאגריד הייתם שלישיים ו-," היא בדקה בשעונה, "אם הם הצליחו להגיע, ג'ורג' ולופין אמורים לחזור כל רגע."

גברת וויזלי הופיעה שוב, בקבוק יין שרף בידיה, אותו היא מסרה להאגריד. הוא הסיר את פקק השעם ושתה את כולו בלגימה אחת.

"אמא!" צעקה ג'יני והצביעה למקום במרחק כמה אמות.

אור כחול הופיע באפילה: הוא גדל והתבהר, ולופין וג'ורג' הופיעו, מסתחררים ואז נופלים. הארי ידע מיד שמשהו לא היה כשורה: לופין תמך בג'ורג', שהיה מחוסר הכרה, פניו מכוסים בדם.

הארי רץ קדימה ותפס ברגליו של ג'ורג'. ביחד, הוא ולופין נשאו את ג'ורג' אל תוך הבית ודרך המטבח אל הסלון, שם הם הניחו אותו על הספה. כשאור המנורה נפל על פני ראשו של ג'ורג', ג'יני התנשמה ובטנו של הארי התכווצה: אחד מאוזניו של ג'ורג' היתה חסרה. הצד של ראשו וצווארו היו ספוגים בדם רטוב ואדום מזעזע.

ברגע שגברת וויזלי התכופפה מעל בנה, לופין תפס את הארי בחלק העליון של זרועו וגרר אותו, לא ממש בעדינות, חזרה אל תוך המטבח, שם האגריד עדיין ניסה להידחק דרך הדלת האחורית.

"היי!" אמר האגריד בכעס, "עזוב אותו! עזוב את הארי!"

לופין התעלם ממנו.

"איזה יצור נח בפינה בפעם הראשונה שהארי פוטר ביקר במשרד שלי בהוגוורטס?" הוא אמר, מטלטל את הארי קלות. "ענה לי!"

"ג – גרינדילו באקווריום, לא?"

לופין שיחרר את הארי וצנח לאחור על ארון מטבח.

"מה זה היה אמור להיות?" רעם האגריד.

"אני מצטער, הארי, אבל הייתי חייב לבדוק," אמר לופין בתמציתיות. "בגדו בנו. וולדמורט ידע שמעבירים אותך הלילה והאנשים היחידים שהיו יכולים לספר לו היו מעורבים ישירות בתוכנית. יכול להיות שהיית מתחזה."

"אז למה אתה לא בודק אותי?" התנשף האגריד, עדיין נאבק עם הדלת.

"אתה חצי-ענק," אמר לופין, מרים את מבטו אל האגריד. "שיקוי הפולימיצי מיועד לשימוש אנושי בלבד."

"אף אחד מהמסדר לא היה מספר לוולדמורט שאנחנו עוברים הלילה," אמר הארי. הרעיון נשמע לו נוראי, הוא לא האמין שאף אחד מהם היה עושה את זה. "וולדמורט רק השיג אותי לקראת הסוף, הוא לא ידע מי מאיתנו זה אני בהתחלה. אם הוא היה יודע על התוכנית הוא היה יודע מההתחלה שאני זה שעם האגריד."

"וולדמורט השיג אותך?" אמר לופין בחדות. "מה קרה? איך נמלטת?"

הארי הסביר איך היה נראה שאוכלי המוות שרדפו אחריהם זיהו אותו בתור ההארי האמיתי, איך הם עזבו את המירדף, איך הם כנראה זימנו את וולדמורט, שהופיע ממש לפני שהוא והאגריד הגיעו למחסה של הוריה של טונקס.

"הם זיהו אותך? אבל איך? מה עשית?"

"אני . . ." הארי ניסה להיזכר; כל המסע היה נראה כטישטוש של פחד ובילבול. "ראיתי את סטן שאנפייק . . . . אתה יודע, הברנש שהיה המנחה של אוטונוס הלילה? וניסיתי לנטרל אותו מנשקו מקום ל – טוב, הוא לא יודע מה הוא עושה, נכון? הוא בטח תחת קללת האימפריוס!"

לופין נראה מזועזע.

"הארי, הזמן לנטרל עבר! האנשים האלה מנסים ללכוד ולהרוג אותך! לפחות תשתק אם אתה לא מתכוון להרוג!"

"היינו בגובה של מאות מטרים! סטן לא היה עצמו, ואם הייתי משתק אותו הוא היה נופל, הוא היה מת באותה מידה אילו הייתי משתמש באבאדה קדאברה! אקספליארמוס הציל אותי מוולדמורט לפני שנתיים," הארי הוסיף בהתרסה. לופין הזכיר לו את זכריה סמית' הלעגני מהאפלפאף, שלגלג על הארי על שרצה ללמד את צבא דמבלדור איך לנטרל.

"כן, הארי," אמר לופין באיפוק כואב, "ומספר גדול של אוכלי מוות היו עדים למה שקרה! סלח לי, אך זה היה מהלך מאוד לא שגרתי אז, תחת אימת המוות הקרובה. לחזור עליו הלילה לפני אוכלי מוות שאו היו עדים או שמעו על האירוע הראשון היה קרוב להתאבדות!"

"אז אתה חושב שהייתי צריך להרוג את סטן שאנפייק?" אמר הארי בכעס.

"כמובן שלא," אמר לופין, "אבל אוכלי-המוות – בכנות, רוב האנשים! – היו מצפים ממך שתתקיף בחזרה! אקספליארמוס הוא כישוף שימושי, הארי, אבל נראה שאוכלי המוות חושבים שהוא מהלך החותם שלך, ואני מפציר בך שלא תתן לזה לקרות!"

לופין גרם להארי להרגיש טיפש, אך עדיין נותר בו קורטוב של התנגדות בתוכו.

"אני לא אפוצץ אנשים מדרכי רק בגלל שהם שם," אמר הארי, "זה התפקיד של וולדמורט."

התשובה של לופין לא נשמעה: לבסוף האגריד הצליח לדחוק את עצמו דרך הדלת, והוא התנודד אל עבר כסא והתיישב; הכסא התמוטט תחתיו. מתעלם מקללותיו והתנצלויותיו המעורבות, הארי פנה שוב אל לופין.

"האם ג'ורג' יהיה בסדר?"

כל התסכול של לופין מהארי נראה כמתמוסס למשמע השאלה.

"אני חושב שכן, למרות שאין סיכוי להחזיר את האוזן שלו, לא כשהיא הוסרה בקללה –"

נשמעו רשרושים מבחוץ. לופין צלל לכיוון הדלת; הארי ניתר מעל רגליו של האגריד ורץ אל החצר האחורית.

שתי דמויות הופיעו בחצר, וכשהארי רץ לכיוונם הוא הבין שאלה היו הרמיוני, שכעת חזרה להופעתה הרגילה, וקינגסליי, שניהם לופתים בקולב עקום. הרמיוני השליכה את עצמה אל תוך זרועותיו של הארי, אבל קינגסליי לא הראה שום הנאה למראם. מעל כתפה של הרמיוני, הארי ראה אותו מרים את שרביטו ומצביע אותו לכיוון חזהו של לופין.

"המילים האחרונות שאלבוס דמבלדור אמר לשנינו!"

" 'הארי הוא התקווה הכי טובה שלנו. בִּטחו בו'," אמר לופין בנחת.

קינגסליי הפנה את שרביטו אל הארי, אבל לופין אמר, "זה הוא, בדקתי!"

"בסדר, בסדר!" אמר קינגסליי משיב את שרביטו אל מתחת לגלימתו, "אך מישהו בגד בנו! הם ידעו, הם ידעו שזה הלילה!"

"כך נראה," ענה לופין, "אך ככל נראה הם לא ידעו שעומדים להיות שבעה הארים."

"ממש מנחם!" נהם קינגסליי. "מי עוד חזר?"

"רק הארי, האגריד, ג'ורג', ואני."

הרמיוני החניקה יבבה קטנה מאחורי ידה.

"מה קרה לכם?" לופין שאל את קינגסליי.

"רדפו אחרינו חמישה, פגענו בשניים, אולי הרגנו אחד," קינגסליי גולל, "וגם ראינו את אתה-יודע-מי, הוא הצטרף באמצע המרדף אך נעלם מאוד מהר. רמוס, הוא יכול –"

"לעוף," סיים הארי. "גם אני ראיתי אותו, הוא רדף אחרי האגריד ואחריי."

"אז לכן הוא עזב, כדי לרדוף אחריך!" אמר קינגסליי, "לא הצלחתי להבין למה הוא נעלם. אך מה גרם לו להחליף מטרות?"

"הארי התנהג בצורה קצת יותר מדיי אדיבה כלפי סטן שאנפייק," אמר לופין.

"סטן?" חזרה אחריו הרמיוני. "אבל חשבתי שהוא באזקבאן?"

קינגסליי פלט צחוק עגמומי.

"הרמיוני, מסתבר שהיתה פריצה המונית אותה המשרד השתיקה. הברדס של טראברס נפל כשקיללתי אותו, הוא גם אמור להיות בפנים. אבל מה קרה לך, רמוס? היכן ג'ורג'?"

"הוא איבד אוזן," אמר לופין.

"איבד --?" חזרה אחריו הרמיוני בקול גבוה.

"מעשה ידיו של סנייפ," אמר לופין.

" סנייפ?" צעק הארי. "אתה לא מתכוון ש –"

"הוא איבד את הברדס שלו במהלך המרדף. סֶקְטָאמְסֶמְפְּרָה תמיד היה המומחיות של סנייפ. הלוואי והייתי יכול לומר שהשבתי לו כגמולו, אך גם ככה בקושי הצלחתי לשמור שג'ורג' לא ייפול מהמטאטא אחרי שנפגע, הוא איבד כל כך הרבה דם."

דממה השתררה בין ארבעת כשהם הרימו מבטם אל השמיים. לא היה כל סימן של תנועה; הכוכבים נעצו מבט בחזרה, לא ממצמצים, אדישים, לא מוסתרים על ידי חברים מתעופפים. היכן רון? היכן פרד ומר וויזלי? היכן ביל, פלר, עין-הזעם, ומאנדאנגוס?

"הארי, תעזור לנו!" קרא האגריד בקול צרוד מהדלת, בה הוא נתקע שוב. שמח לעשות משהו, הארי שיחרר אותו במשיכה, ואז חצה את המטבח הריק ובחזרה אל חדר האורחים, שם גברת וויזלי וג'יני עדיין טיפלו בג'ורג'. גברת וויזלי עצרה כבר את הדימום, ולאור המנורה הארי ראה חור פעור ונקי היכן שאוזנו של ג'ורג' היתה.

"מה שלומו?"

גברת וויזלי סובבה את פניה ואמרה, "אני לא יכולה להצמיח אותה מחדש, לא כשהיא הוסרה על ידי כשפי אופל. אך זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע . . . . הוא חי."

"כן," אמר הארי. "תודה לאל."

"האם שמעתי עוד מישהו בחצר?" ג'יני שאלה.

"הרמיוני וקינגסליי," אמר הארי.

"תודה לאל," ג'יני לחשה. הם הביטו אחד בשני; הארי רצה לחבק אותה, להחזיק בה; אפילו לא היה ממש אכפת לו שגברת וויזלי היתה שם, אך לפני שהיה יכול לפעול על הדחף, נשמע קול רעש גדול מהמטבח.

"אני אוכיח מי אני, קינגסליי, אחרי שראיתי את הבן שלי, עכשיו תעזוב אותי אם אתה יודע מה טוב בשבילך!"

הארי מעולם לא שמע את מר וויזלי צועק ככה בעבר. הוא התפרץ אל תוך הסלון, החלקה הקרחה שלו נוצצת בזיעה, משקפיו באלכסון, פרד ממש מאחוריו, שניהם חיוורים אך לא פצועים.

"ארתור!" ייבבה גברת וויזלי. "הו תודה לאל!"

"מה שלומו?"

מר וויזלי ירד על ברכיו לצד ג'ורג'. בפעם הראשונה מאז שהארי הכיר אותו, היה נראה שלפרד לא היה מה לומר. הוא בהה מעל גב הספה בפצע של תאומו כמו לא האמין למראה עיניו.

אולי ניעור מקול הגעתם של פרד ואביו, ג'ורג' זז.

"איך אתה מרגיש, ג'ורג'י?" לחשה כברת וויזלי.

אצבעותיו של ג'ורג' גיששו אחר צד ראשו.

"פעור," הוא מילמל.

"מה קרה לו?" קירקר פרד, מפוחד למראה. "האם הוא השתגע?"

"פעור," חזר שוב ג'ורג', פוקח את עיניו ומרים את מבטו אל אחיו. "אתה רואה. . . אני פעור. יש לי חור, פרד, מבין?"

גברת וויזלי התייפחה יותר חזק מתמיד. סומק הציף את פניו החיוורות של פרד.

"פתטי," הוא אמר לג'ורג'. "פתטי! כשכל העולם הרחב של הומור הקשור לאוזן פרוש לפניך, אתה הולך על פעור?"

"אה טוב," אמר ג'ורג', מחייך אל אמו סחוטת-הדמעות. "בכל מקרה, עכשיו תוכלי להבדיל ביננו, אמא."

הוא הביט סביב.

"שלום, הארי – אתה הארי, נכון?"

"כן, אני הארי," אמר הארי, והתקרב אל הספה.

"טוב, לפחות אתה חזרת בסדר," אמר ג'ורג'. "למה רון וביל אינם מצטופפים סביב מיטת-חוליי?"

"הם עדיין לא חזרו, ג'ורג'," אמרה גברת וויזלי. חיוכו של ג'ורג' דעך. הארי שלח מבט אל ג'יני וסימן לה ללוות אותו חזרה החוצה. כשהם הלכו דרך המטבח היא אמרה בקול נמוך.

"רון וטונקס כבר אמורים לחזור עכשיו. לא היתה להם דרך ארוכה; דודה מיוריאל לא גרה רחוק מכאן."

הארי לא אמר דבר. הוא ניסה לעצור בעד הפחד מאז שהגיע אל המחילה, אך כעת הפחד עטף אותו, נראה כזוחל על פני עורו, מפעם בחזהו, סותם את גרונו. כשהם ירדו במדרגות האחוריות אל החצר החשוכה, ג'יני לקחה את ידו.

קינגסליי פסע קדימה ואחורה, שולח מבטים אל השמיים בכל פעם שהסתובב. הארי נזכר בדוד ורנון שפסע בסלון לפני מיליון שנה. האגריד, הרמיוני, ולופין עמדו כתף אל כתף, מביטים מעלה בדומיה. אף אחד מהם לא הסתובב כשהארי וג'יני הצטרפו אל משמרם השקט.

הדקות נמתחו אל מה שנראה כמו שנים. משב הרוח הקל ביותר גרם לכולם לקפוץ ולהסתובב לכיוון שיח או עץ מרשרשים בתקווה שאחד מחברי המסדר הנעדרים אולי ינתר בריא ושלם מתוך עליו –

ואז מטאטא הופיע ישירות מעליהם וטס לכיוון האדמה –

"זה הם!" צרחה הרמיוני.

טונקס נחתה בהחלקה ארוכה ששלחה אדמה ואבנים קטנות לכל מקום.

"רמוס!" טונקס קראה כשהיא התנודדה מעל המטאטא אל תוך זרועותיו של לופין. פניו היו יציבות ולבנות: היה נראה שהוא אינו יכול לדבר, רון מעד מסוחרר לכיוון רון והרמיוני.

"אתם בסדר," הוא מילמל, לפני שהרמיוני עפה אליו וחיבקה אותו בחוזקה.

"חשבתי – חשבתי –"

"אני בסדר," אמר רון, וליטף אותה על הגב. "אני בסדר גמור."

"רון היה ענק," אמרה טונקס בלבביות, עוזבת את אחיזתה בלופין. "נפלא. שיתק את אחד מאוכלי המוות, ישר בראש, וכשאתה מכוון במטרה נעה מעל מטאטא מעופף –"

"באמת?" אמרה הרמיוני, מרימה את מבטה אל רון, זרועותיה עדיין סביב צווארו.

"תמיד הצליל של ההפתכה," הוא אמר קצת בזעף, משתחרר מאחיזתה. "אנחנו האחרונים?"

"לא," אמרה ג'יני, "אנחנו עדיין מחכים לביל ולפלר ולעין-הזעם ולמאנדאנגוס. אני הולכת לספר לאמא ואבא שאתה בסדר, רון –"

תודה לחיים על התרגום!

הרול בפיג'מה:

ההלם על אובדן עין-הזעם שרר על פני הבית בימים שלאחר מכן; הארי כל הזמן ציפה לראות אותו צועד בכבדות בעד הדלת האחורית כמו שאר חברי המסדר, שנכנסו ויצאו כדי למסור חדשות. הארי חש שדבר מלבד מעשים לא ירגיעו את רגשי האשם והצער שלו ושעליו לצאת לשליחותו למצוא ולהשמיד הוֹרְקְרוּקְסִים במהירות האפשרית.

"טוב, אתה לא יכול לעשות דבר בקשר ל-" – רון ביטא בשפתיו את המילה הורקרוקסים – "עד שתהיה בן שבע-עשרה. עדיין יש לך את הסימן עליך. ואנחנו יכולים לתכנן כאן כמו בכל מקום אחר, לא? או," הוא הנמיך את קולו לכדי לחישה, "שאתה כבר חושב שאתה יודע היכן נמצאים ה-אתה-יודע-מה-ים?"

"לא," הארי הודה.

"אני חושב שהרמיוני עשתה קצת חקירה," אמר רון. "היא אמרה שהיא שומרת את זה לכשתגיע."

הם ישבו ליד שולחן ארוחת-הבוקר; מר וויזלי וביל כרגע יצאו לעבודה. גברת וויזלי עלתה למעלה כדי להעיר את הרמיוני וג'יני, בזמן שפלר הלכה להתקלח.

"הסימן ייעלם בשלושים-ואחת בחודש," אמר הארי. "זה אומר שאני רק צריך להישאר כאן ארבעה ימים. אחר כך אני יכול –"

"חמישה ימים," רון תיקן אותו בתקיפות. "אנחנו חייבים להישאר לחתונה. הם יהרגו אותנו אם נפספס אותה."

הארי הבין ש"הם" הכוונה לפלר ולגברת וויזלי.

"זה יום אחד נוסף," אמר רון, כשהארי נראה מרדני.

"הם לא מבינים כמה חשוב –?"

"כמובן שלא," אמר רון. "אין להם מושג. ועכשיו שאתה מזכיר את זה, רציתי לדבר איתך בקשר לזה."

רון שלח מבט לכיוון הדלת אל המסדרון כדי לבדוק שגברת וויזלי עדיין לא חוזרת, ואז רכן קרוב יותר אל הארי.

"אמא מנסה להוציא את זה מהרמיוני וממני. מה אנחנו הולכים לעשות. היא תנסה אותך עכשיו, אז תתכונן. אבא ולופין גם שאלו, אבל כשאמרנו שדמבלדור אמר לך לא לומר לאף אחד מלבד לנו, הם עזבו את הנושא. אבל לא אמא. היא נחושה."

נבואתו של רון התגשמה תוך כמה שעות. זמן קצר אחרי ארוחת-הצהריים, גברת וויזלי ניתקה את הארי מהאחרים בבקשה ממנו לעזור לה לזהות גרב בודדת של גבר שהיא חשבה אולי הגיעה מתיקו. ברגע שהיא הצליחה ללחוץ אותו אל הקיר בחדר הקטן לשטיפת כלים שליד המטבח, היא החלה.

"נראה שרון והרמיוני חושבים ששלושתכם מבריזים מהוגוורטס," היא החלה בצליל קליל ומקרי.

"אה," אמר הארי. "אה, כן. נכון."

המעגילה הסתובבה מעצמה בפינה, סוחטת מה שנראה כמו אחד מאפודותיו של מר וויזלי.

"היוּתר לי לשאול מדוע אתם עוזבים את החינוך שלכם?" אמרה גברת וויזלי.

"ובכן, דמבלדור השאיר לי . . . דברים לעשות," מילמל הארי. "רון והרמיוני יודעים על זה, והם גם רוצים לבוא."

"איזה מין 'דברים'?"

"אני מצטער, אני לא יכול –"

"אה, בכנות, אני חושבת שלארתור ולי יש זכות לדעת, ואני בטוחה שמר וגברת גריינג'ר יסכימו!" אמרה גברת וויזלי. הארי חשש מהתקפת "ההורה המודאג". הוא הכריח את עצמו להסתכל לה ישר בעיניים, מבחין תוך כדי שהן היו בדיוק באותו הגוון החום כמו עיניה של ג'יני. זה לא עזר.

"דמבלדור לא רצה שאחרים יידעו, גברת וויזלי. אני מצטער. רון והרמיוני לא חייבים לבוא, זו בחירה שלהם –"

"אני לא חושבת שאתה צריך ללכת בכלל!" היא אמרה בחריפות, עוזבת כעת כל העמדת-פנים. "אתם בקושי בגיל המתאים, שלושתכם! זה פשוט שטויות, אם דמבלדור היה צריך שעבודה תתבצע, היה לו מסדר שלם לפקודתו! הארי, אתה כנראה לא הבנת אותו נכון. מן הסתם הוא סיפר לך על משהו שהוא רצה שיתבצע, ואתה חשבת שהוא רצה שאתה –"

"אני הבנתי היטב," אמר הארי בהחלטיות. "זה חייב להיות אני."

הוא הושיט לה בחזרה את הגרב הבודדת שהוא היה אמור לזהות, שהיתה מקושטת באגמונים זהובים.

"וזה לא שלי. אני לא תומך בפָּאדֶלְמִיר מאוחדת."

"אה, כמובן שלא," אמרה גברת וויזלי בשיבה פתאומית ודי מעצבנת לטון המקרי שלה. "הייתי צריכה לדעת. ובכן, הארי, כל עוד אתה עדיין נמצא כאן, לא יהיה אכפת לך לעזור בהכנות לחתונה של ביל ופלר, נכון? עדיין יש כל כך הרבה מה לעשות."

"לא – אני – כמובן שלא," אמר הארי, נבוך ממעבר הנושא הפתאומי.

"מתוק מצדך," היא ענתה, והיא חייכה כשעזבה את החדר.

מאותו רגע והלאה, גברת וויזלי העסיקה את הארי, רון והרמיוני בהכנות לחתונה כל כך עד שבקושי היה להם זמן לחשוב. ההסבר הכי אדיב להתנהגות זו היה שגברת וויזלי רצתה להשיח את דעתם ממחשבות על עין-הזעם ואימות מסעם האחרון. אך לאחר יומיים של ניקוי סכו"ם בלתי פוסק, של עזרה בהתאמות-צבעים, סרטים, ופרחים, של טיהור הגינה מנוֹמִים ועזרה לגברת וויזלי בבישול נאגלות ענקיות של קאנאפי, הארי החל לחשוד שהיה לה מניע אחר. כל העבודות שהיא חילקה נראו כמפרידים אותו, את רון ואת הרמיוני זה מזה; לא היתה לו הזדמנות לדבר עם שניהם לבד מאז הלילה הראשון, כשהוא סיפר להם על וולדמורט שעינה את אוליבנדר.

"אני חושב שאמא חושבת שאם היא תמנע משלושתכם לשבת יחד ותכנן, היא תוכל לעכב את עזיבתכם," ג'יני סיפרה להארי בקול נמוך, כשהם ערכו את השולחן לארוחת הערב בלילה השלישי לשהייתו.

"ואז מה היא חושבת שיקרה?" הארי מילמל. "אולי מישהו אחר יהרוג את וולדמורט בזמן שהיא מחזיקה אותנו כאן מכינים וול-או-וונטים?"

הוא דיבר מבלי לחשוב, וראה את פניה של ג'יני מלבינים.

"אז זה נכון?" היא אמרה. "זה מה שאתם מנסים לעשות?"

"אני – לא – סתם צחקתי," אמר הארי בהתחמקות.

הם הביטו אחד בשני, והיה משהו יותר מהלם בהבעת פניה של ג'יני. פתאום הארי היה ער לעובדה שזו הפעם הראשונה שהוא נמצא איתה לבד מאז אותן שעות גנובות בפינות מבודדות על אדמות הוגוורטס. הוא היה בטוח שהיא גם נזכרת בהן. שניהם קפצו כשהדלת נפתחה, ומר וויזלי, קינגסליי וביל נכנסו.

לעיתים קרובות הצטרפו אליהם חברי מסדר אחרים לארוחת ערב עכשיו, מכיוון שהמחילה החליפה את מספר שתים-עשרה, מקום גרימולד כמפקדה. מר וויזלי הסביר שלאחר מות דמבלדור, שומר-הסוד שלהם, כל אדם שדמבלדור מסר לו את מיקומו של מקום גרימולד נהיה שומר-סוד בתורו.

"ומכיוון שיש בערך עשרים מאיתנו, זה מאוד מדלל את כוחו של קסם הפידליוס. פי עשרים הזדמנויות עבור אוכלי מוות להוציא את הסוד ממישהו. אי אפשר לצפות שזה יחזיק עוד זמן רב."

"אך וודאי סנייפ כבר אמר לאוכלי המוות את הכתובת?" שאל הארי.

"ובכן, עין-הזעם הכין כמה קללות נגד סנייפ במקרה והוא יופיע שם שוב. אנחנו מקווים שהן תהיינה מספיק חזקות לשמור שלא ייכנס ולקשור את לשונו אם ינסה לדבר על אודות המקום, אך איננו יכולים להיות בטוחים. זה היה טירוף אם היינו ממשיכים להשתמש במקום כמפקדה עכשיו שההגנה שלו כל כך לא יציבה."

המטבח היה כל כך צפוף אותו הערב שהיה קשה לתמרן בסכינים ובמזלגות. הארי מצא את עצמו דחוס לצד ג'יני; הדברים שלא נאמרו שכרגע עברו ביניהם גרמו לו לייחל שהם היו מופרדים על ידי עוד כמה אנשים. הוא ניסה כל כך קשה להימנע מלהתחכך בזרועה שהוא בקושי הצליח לחתוך את העוף שלו.

"אין חדשות בקשר לעין-הזעם?" הארי שאל את ביל.

"שום דבר," ענה ביל.

הם לא היו יכולים לקיים הלוויה עבור מודי, כי ביל ולופין לא הצליחו למצוא את גופתו. היה קשה לדעת היכן הוא נפל, בהתחשב באפילה ובבילבול של הקרב.

"הנביא היומי לא אמר דבר בקשר למיתתו או בקשר למציאת גופתו," ביל המשיך. "אבל זה לא אומר הרבה. הוא משתיק הרבה דברים בימים אלו."

"והם עדיין לא קבעו שימוע על כל קסמי הקטינים בהם השתמשתי כשברחתי מאוכלי המוות?" הארי קרא לאורך השולחן אל מר וויזלי, שניענע בראשו.

"כי הם יודעים שלא היתה לי ברירה או בגלל שהם לא רוצים שאני אספר לכל העולם שוולדמורט התקיף אותי?"

"השני, אני חושב. סקרימג'ר לא רוצה להודות שאתה-יודע-מי רב-עוצמה כמו שהוא, וגם לא בכך שהיתה פריצה המונית מאזקבאן."

"כן, למה לספר לציבור את האמת?" אמר הארי, לופת בסכינו בכזו חוזקה שהצלקות העמומות על גב ידו הימנית בלטו, לבנות כנגד עורו: אסור לי לספר שקרים.

"האם אין מישהו במשרד שמוכן לעמוד כנגדו?" שאל רון בכעס.

"כמובן, רון, אבל אנשים מפוחדים," מר וויזלי ענה, "מפוחדים שהם הבאים בתור שייעלמו, שילדיהם יהיו הבאים שיותקפו! שמועות חמורות מסתובבות; אני לכשעצמי איני מאמין שהפרופסורית ללימודי מוגלגים בהוגוורטס התפטרה. לא ראו אותה כבר שבועות. בינתיים סקרימג'ר נשאר סגור במשרדו כל היום; אני רק מקווה שהוא עובד על תוכנית."

השתררה דממה שבה גברת וויזלי אספה את הצלחות הריקות באמצעות קסם אל משטח העבודה והגישה עוגת תפוחים.

"אנחנו צריכים להחליט איך נסווה אותך, הארי," אמרה פלר, כשכולם סיימו. "לחתונה," היא הוסיפה, כשהוא נראה מבולבל. "כמובן, אף אחד מאורחינו אינו אוכל מוות, אך אנחנו לא יכולים להבטיח שהם לא יפלטו משהו אחרי שהם ישתו שמפניה."

מזה, הארי הסיק שהיא עדיין חשדה בהאגריד.

"כן, נכון מאוד," אמרה גברת וויזלי מראש השולחן שם היא ישבה, משקפיה נחים על קצה אפה, סורקת רשימה ענקית של עבודות שהיא שירבטה על פיסת קלף ארוכה מאוד. "עכשיו, רון, האם כבר סידרת את החדר שלך?"

" למה?" קרא רון, טורק את הכפית שלו על השולחן ומביט באמו בזעם. "למה צריך לנקות את החדר שלי? הארי ואני מרוצים מהמראה שלו עכשיו!"

"החתונה של אחיך תתקיים פה בעוד כמה ימים, בחור צעיר –"

"והאם הם מתחתנים בחדר שלי?" שאל רון בזעם. "לא! אז למה בשם המכנס השמאלי של מרלין –"

"אל תדבר אל אמא שלך ככה," אמר מר וויזלי בתקיפות. "ותעשה מה שאומרים לך."

רון הביט בהוריו בזעף, ואז הרים את הכפית שלו והתקיף את הביסים האחרונים של עוגת התפוחים שלו.

"אני יכול לעזור, חלק מהבלגן שלי," הארי אמר לרון, אבל גברת וויזלי חתכה אותו.

"לא, הארי, יקירי, אני מעדיפה שתעזור לארתור עם התרנגולים, והרמיוני, אני כל כך אודה לך אם תחליפי את הסדינים בשביל מֶסְיֶיה ומַאדָאם דלאקור; את יודעת שהם מגיעים מחר בבוקר באחת-עשרה."

אך כפי שהסתבר, היה מעט מאוד לעשות בשביל התרנגולים. "לא צריך, אה, לומר את זה למולי," מר וויזלי סיפר להארי, חוסם את כניסתו ללול, "אבל, אה, טד טונקס שלח אליי את רוב מה שנשאר מהאופנוע של סיריוס ואני, אה, מחביא – כלומר, שומר – את זה כאן. דברים פנטסטיים: יש מפלט, כך נראה לי שקוראים לזה, בטרייה ממש מדהימה, וזו תהיה הזדמנות נהדרת לגלות איך בלמים עובדים. אני עומד לנסות ולהרכיב את הכל יחד שוב כשמולי לא – כלומר, כשיהיה לי זמן."

כשהם חזרו אל הבית, גברת וויזלי לא נראתה בשום מקום, אז הארי חמק במעלה המדרגות אל חדרו של רון בעליית הגג.

"אני עושה את זה, אני עושה – ! אה, זה אתה," אמר רון בהקלה, כשהארי נכנס לחדר. רון נשכב לאחור על המיטה, שהוא כנראה כרגע פינה. החדר היה מבולגן בדיוק כמו שהיה כל השבוע; השינוי היחיד היה שכרגע הרמיוני ישבה בפינה רחוקה, החתול הפלומתי והג'ינג'י שלה, קרוקשנקס, לרגליה, ממיינת ספרים, חלקם הארי זיהה כשלו, אל שתי ערימות ענקיות.

"שלום, הארי," היא אמרה, כשהוא התיישב על מיטת המחנה שלו.

"ואיך את הצלחת להימלט?"

"אה, אמא של רון שכחה שהיא ביקשה מג'יני וממני להחליף את הסדינים אתמול," אמרה הרמיוני. היא זרקה את מספרולוגיה וגראמאטיקה אל ערימה אחת ואת עליית ונפילת אומנויות האופל אל השנייה.

"כרגע דיברנו על עין-הזעם," רון סיפר להארי. "אני חושב שאולי הוא שרד."

"אבל ביל ראה את קללת המוות פוגעת בו," אמר הארי.

"כן, אבל ביל גם היה תחת התקפה," אמר רון. "איך הוא יכול להיות בטוח במה שהוא ראה?"

"אפילו אם קללת המוות פיספסה, עין-הזעם עדיין נפל בערך אלף מטרים," אמרה הרמיוני, עכשיו שוקלת את קבוצות הקווידיץ' של בריטניה ואירלנד בידה.

"אולי הוא השתמש בקסם מגן –"

"פלד ראתה את השרביט שלו עף מהיד שלו," אמר הארי.

"טוב, בסדר, אם אתה רוצה שהוא יהיה מת," אמר רון בזעף, חובט את הכרית שלו לצורה יותר נוחה.

"כמובן שאנחנו לא רוצים שהוא יהיה מת!" אמרה הרמיוני, מזועזעת למראה. "זה נוראי שהוא מת! אבל אנחנו מציאותיים!"

בפעם הראשונה, הארי דמיין את גופו של עין-הזעם, שבור כמו שגופו של דמבלדור היה, אך עדיין עם אותה עין מסתחררת בארובתה. הוא חש דקירה של בחילה מעורבת ברצון מוזר לצחוק.

"אוכלי המוות מן הסתם סידרו אחרי עצמם, לכן אף אחד לא מצא אותו," אמר רון בחוכמה.

"כן," אמר הארי. "כמו בארטי קראוץ', נהפך לעצם ונקבר בגינתו הקדמית של האגריד. הם כנראה שינו את צורתו של מודי ודחסו אותו –"

"די!" צווחה הרמיוני. נבהל, הארי הרים את מבטו בזמן לראות אותה פורצת בדמעות מעל העותק של מילון ההברות של ספלמן שלה.

"אוי לא," אמר הארי, נאבק לקום ממיטת המחנה הישנה. "הרמיוני, לא ניסיתי לצער –"

אך בחריקה גדולה של קפיצי-מיטה חלודים, רון ניתר מעל המיטה והגיע לשם ראשון. זרוע אחת סביב הרמיוני, הוא גישש בתוך כיס הג'ינס שלו והוציא מטפחת מגעילה-למראה בה הוא השתמש לניקוי התנור קודם לכן. שולף את שרביטו בחופזה, הוא כיוון אותו בסחבה ואמר, "טֶרְגֶאוֹ."

השרביט שאב את רוב השומן. נראה די מרוצה מעצמו, רון הושיט את המטפחת המעלה קצת עשן אל הרמיוני.

"אה . . . תודה, רון. . . . אני מצטערת. . . ." היא קינחה את אפה ושיהקה. "זה פשוט כל כך נור-ראי, לא? מ-ממש אחרי שדמבלדור . . . פשוט מ-מעולם ל-לא דמיינתי את מודי מת, איכשהו, הוא היה נראה כל כך חזק!"

"כן, אני יודע," אמר רון, נותן לה לחיצה. "אבל את יודעת מה הוא היה אומר לנו אם הוא היה כאן?"

" 'עירנות תמידית'," אמרה הרמיוני, מנגבת את עיניה.

"בדיוק," אמר רון, מהנהן. "הוא היה אומר לנו ללמוד ממה שקרה לו. ומה שאני למדתי זה לא לסמוך על הפחדן הזה, מאנדאנגוס."

הרמיוני צחקה צחוק רועד ורכנה קדימה להרים עוד שני ספרים. שנייה לאחר מכן, רון חטף את זרועו חזרה מסביב לכתפיה; היא הפיל את ספר המפלצת של המפלצות על רגלו. הספר השתחרר מהחגורה המרסנת שלו ונשך באכזריות בקרסולו של רון.

"אני מצטערת, אני מצטערת!" הרמיוני קראה כשהארי משך את הספר בכוח מרגלו של רון וקשר אותו שוב.

"מה את עושה עם הספרים האלה בכלל?" רון שאל, צולע בחזרה אל המיטה שלו.

"אני רק מנסה להחליט איזה מהם לקחת איתנו," אמרה הרמיוני, "כשנלך לחפש את ההורקרוקסים."

"אה, כמובן," אמר רון, טופח בידו על מצחו. "שכחתי שאנחנו הולכים לצוד את וולדמורט בספרייה ניידת."

"חה חה," אמרה הרמיוני, מורידה את מבטה אל מילון ההברות של ספלמן. "אני תוהה . . . האם נצטרך לתרגם רונות? יכול להיות. . . . אני חושבת שכדאי שניקח אותו, ליתר ביטחון."

היא שמטה את מילון ההברות על הערימה הגדולה מבין השתיים והרימה את ההיסטוריה של הוגוורטס.

"תקשיבו," אמר הארי.

הוא עבר לישיבה זקופה. רון והרמיוני הביטו בו בתערובות דומות של הסתלקות והתנגדות.

"אני יודע שאמרתם אחרי ההלוויה של דמבלדור שרציתם לבוא איתי," הארי התחיל.

"הנה הוא מתחיל," רון אמר להרמיוני, מגלגל את עיניו.

"כפי שידענו שהוא יעשה," היא נאנחה, וחזרה אל הספרים. "אתם יודעים, אני חושבת שאני כן אקח את ההיסטוריה של הוגוורטס. אפילו אם אנחנו לא חוזרים לשם, אני לא חושבת שאני ארגיש בנוח אם לא אקח אותו –"

"תקשיבו!" אמר הארי שוב.

"לא, הארי, אתה תקשיב," אמרה הרמיוני. "אנחנו באים איתך. זה כבר הוחלט לפני חודשים – שנים, למען האמת."

"אבל –"

"סתום," רון ייעץ לו.

"– אתם בטוחים שחשבתם על זה היטב?" הארי התעקש.

"בוא נראה," אמרה הרמיוני, טורקת את טיוליי עם טרולים על הערימה המושלכת במבט עז למדיי. "אני אורזת כבר ימים, כך שאנחנו מוכנים לעזוב בהתראה של רגע, מה שלידיעתך היה כרוך בביצוע קסמים די מסובכים, שלא להזכיר את הברחת כל המלאי של שיקוי הפולימיצי של עין-הזעם ממש מתחת לאפה של אמא של רון.

"אני גם שיניתי את הזכרונות של הוריי כך שהם בטוחים שבאמת קוראים להם וונדל ומוניקה ווילקינס, וששאיפת חייהם היא לעבור לאוסטרליה, מה שהם עכשיו עשו. זה כדי שיהיה יותר קשה לוולדמורט למצוא אותם ולתחקר אותם אודותיי – או אודותיך, כי לרוע המזל, סיפר להם די הרבה עליך.

"בהנחה שאשרוד את המצוד אחר ההורקרוקסים, אני אמצא את אמא ואבא ואסיר את הכישוף. אם לא – ובכן, אני חושב שהטלתי כישוף מספיק טוב שישמור אותם בטוחים ושמחים. אתה מבין, וונדל ומוניקה ווילקינס לא יודעים שיש להם בת."

עיניה של הרמיוני שוב שחו בדמעות. רון ירד מהמיטה, ושוב הניח את זרועו סביבה, והקדיר את פניו אל הארי כמו נוזף בו על חוסר הטקט שלו. הארי לא ידע מה לומר, ולא בגלל שזה היה מאוד לא רגיל שרון ילמד מישהו אחר על טקט.

"אני – הרמיוני, אני מצטער – אני לא –"

"לא חשבת שרון ואני יודעים היטב מה שיכול לקרות אם נבוא איתך? ובכן, אנחנו יודעים. רון, תראה להארי מה עשית."

"לא, הוא כרגע אכל," אמר רון.

"נו כבר, הוא צריך לדעת!"

"אה, בסדר. הארי, בוא הנה."

בפעם השניה, רון משך את זרועו מסביב הרמיוני והלך בכבדות אל עבר הדלת.

"בוא."

"למה?" הארי שאל, יוצא מהחדר אחרי רון אל המסדרון הקטן של הקומה.

"דֶסֶנְדוֹ," מילמל רון, מצביע בשרביטו אל עבר התקרה הנמוכה. צוהר נפתח ממש מעל ראשיהם וסולם גלש מטה אל רגליהם. קול נוראי, חצי-מוצץ, חצי-גונח בקע מתוך החור המרובע, יחד עם ריח לא נעים כמו ביוב פתוח.

"זה הרול שלכם, לא?" שאל הארי, שמעולם לא באמת פגש את היצור שלפעמים הפריע את דממת הלילה.

"כן, נכון," אמר רון, מטפס בסולם. "בוא ותראה אותו."

הארי עלה אחרי רון את מספר המדרגות הקצרות אל המרווח הקטן של עליית-הגג. ראשו וכתפיו היו בתוך החדר לפני שראה את היצור המכורבל כמה מטרים ממנו, ישן שינה עמוקה באפילה, עם פיו הגדול פתוח לרווחה.

"אבל הוא . . . הוא נראה . . . האם רולים בדרך כלל לובשים פיג'מות?"

"לא," אמר רון. "וגם אין להם בדרך כלל שיער אדום או כזה הרבה מוגליות."

הארי התבונן בדבר, מזועזע במקצת. הוא אנושי בצורה ובגודל, והוא לבש מה שעכשיו שעיניו של הארי התרגלו לחשיכה, היה בבירור אחד מזוגות הפיג'מות הישנים של רון. הוא גם היה בטוח שבדרך כלל רולים די מטונפים וקירחים, מאשר שעירים בבירור ומכוסים באבעבועות סגולות וזועמות.

"הוא אני, מבין?" אמר רון.

"לא," אמר הארי. "אני לא מבין."

"אני אסביר כשנחזור לחדר, הריח הורג אותי," אמר רון. הם טיפסו חזרה במורד הסולם, אותו רון השיב אל התקרה, והצטרפו שוב אל הרמיוני, שעדיין מיינה ספרים.

"אחרי שנעזוב, הרוּל יירד ויגור כאן בחדר שלי," אמר רון. "אני חושב שהוא מצפה לזה בכיליון עיניים – טוב, קשה לדעת, כי כל מה שהוא עושה זה לגנוח ולהזיל ריר – אבל מהנהן הרבה כשמזכירים את זה. בכל מקרה, הוא הולך להיות אני עם אבעבועות דרקון. טוב, לא?"

בילבולו של הארי נראה על פניו.

"זה כן!" אמר רון, מתוסכל למראה שהארי לא תפס את גאוניות התוכנית. "תראה, כששלושתנו לא נופיע שוב בהוגוורטס, כולם יחשבו שהרמיוני ואני נמצאים איתך, נכון? מה שאומר שאוכלי המוות יילכו ישר למשפחות שלנו כדי לראות אם יש להם מידע על מקום הימצאותך."

"אבל אנחנו מקווים שזה ייראה כאילו אני נסעתי עם אמא ואבא; הרבה ילידי-מוגלגים מדברים על להיכנס למסתור כרגע," אמרה הרמיוני.

"אנחנו לא יכולים להחביא את כל המשפחה שלי, זה ייראה יותר מדיי חשוד ואי אפשר שכולם יעזבו את העבודות שלהם," אמר רון. "אז אנחנו מתכוונים לפרסם את הסיפור שאני חולה אנושות באבעבועות דרקון, ולכן אני לא יכול לחזור לבית הספר. אם מישהו יבוא לחקור, אמא ואבא יכולים להראות לו את הרול במיטה שלי, מכוסה באבעבועות. אבעבועות דרקון זה מאוד מדבק, אז הם לא ירצו להתקרב אליו. זה גם לא משנה שהוא לא יוכל לומר דבר, כי מסתבר שאתה לא יכול לדבר ברגע שהפטרייה התפרסה על הענבל שלך."

"ואמא ואבא שלך יודעים על התוכנית הזו?" שאל הארי.

"אבא כן. הוא עזר לפרד וג'ורג' לשנות את צורתו של הרול. אמא . . . טוב, אתה ראית אותה. היא לא תקבל את זה שאנחנו הולכים עד אחרי שנלך."

השתררה דממה בחדר, שהופרה רק על ידי קולות חבטה עדינים כשהרמיוני המשיכה לזרוק ספרים אל ערימה אחת או השנייה. רון ישב והתבונן בה, הארי הביט מאחד לשני, ולא היה יכול לומר דבר. אמת המידה שהם לקחו כדי להגן על משפחותיהם גרמו לו להבין, יותר משהיה עושה כל דבר אחר, שהם באמת עומדים לבוא איתו ושהם ידעו בדיוק כמה מסוכן זה הולך להיות. הוא רצה לומר להם מה זה אמר בשבילו, אך הוא פשוט לא הצליח מילים מספיק חשובות.

מבעד לדממה הגיעו קולות עמומים של גברת וויזלי צועקת ארבע קומות למטה.

"ג'יני כנראה השאירה גרגיר אבק על טבעת מפיות פוקסית," אמר רון. "אני לא יודע למה הדלאקורים חייבים לבוא יומיים לפני החתונה."

"אחות של פלר היא שושבינה, היא צריכה להיות כאן לחזרה, והיא יותר מדיי צעירה מכדי לבוא לבדה," אמרה הרמיוני, כשהיא עיינה בחוסר החלטיות בבריחה עם באנשי.

"טוב, אורחים לא יעזרו לרמות הלחץ של אמא," אמר רון.

"מה שאנחנו באמת צריכים להחליט," אמרה הרמיוני, זורקת את תיאוריית קסם הגנתית אל תוך הפח ללא מבט נוסף ומרימה את הערכה של חינוך קוסמים באירופה, "זה לאן אנחנו הולכים אחרי שאנחנו הולכים מכאן. אני יודעת שאמרת שאתה רוצה קודם ללכת למכתש גודריק, הארי, ואני מבינה למה, אבל . . . ובכן . . . אנחנו לא צריכים לשים את ההורקרוקסים בעדיפות ראשונה?"

"אם היינו יודעים היכן נמצאים ההורקרוקסים, הייתי מסכים איתך," אמר הארי, שלא האמין שהרמיוני באמת מבינה את הרצון שלו לחזור למכתש גודריק. קברי הוריו היו רק חלק מהאטרקציה: היתה לו תחושה חזקה, אך בלתי מוסברת, שהמקום החזיק תשובות בשבילו. אולי זה פשוט היה בגלל שזה היה שם שהוא שרד את קללת המוות של וולדמורט; עכשיו שהוא עמד מול האתגר של חזרה על המעשה, הארי נמשך אל המקום בו זה קרה, רוצה להבין.

"אתה לא חושב שיש אפשרות שוולדמורט שומר על מכתש גודריק?" הרמיוני שאלה. "ייתכן שהוא מצפה שתחזור ותבקר את קברי הוריך ברגע שתהיה חופשי ללכת לאן שתרצה?"

הארי לא חשב על זה לפני כן. בזמן שהוא נאבק למצור טיעון-נגד, רון דיבר, ככל הנראה ממשיך את חוט מחשבותיו-שלו.

"הר.א.ב. הזה," הוא אמר. "אתם יודעים, זה שגנב את הקמיע האמיתי?"

הרמיוני הינהנה.

"הוא אמר בפתק שלו שהוא מתכוון להשמיד אותו, נכון?"

הארי גרר את התיק שלו אליו ומשך משם את ההורקרוקס המזויף בו הפתק של ר.א.ב. עדיין היה מקופל.

" 'גנבתי את ההורקרוקס האמיתי בכוונה להשמיד אותו במהירות האפשרית.' " הארי הקריא.

"ובכן, מה אם הוא באמת השמיד אותו?" אמר רון.

"או היא." התערבה הרמיוני.

"מי שזה לא יהיה," אמר רון. "זה פחות אחד בשבילנו!"

"כן, אבל אנחנו עדיין נצטרך לנסות ולמצוא את התיליון האמיתי, הלא כן?" אמרה הרמיוני, "כדי לגלות האם הוא באמת הושמד או לא."

"וכשאנחנו משיגים אותו, איך באמת משמידים הורקרוקס?" שאל רון.

"ובכן," אמרה הרמיוני, "חקרתי את הנושא."

"איך?" שאל הארי. "חשבתי שלא היו ספרים על הורקרוקסים בספרייה?"

"באמת לא היו," אמרה הרמיוני, שהפכה וורודה. "דמבלדור הסיר את כולם, אבל הוא – הוא לא השמיד אותם." רון הזדקף בישיבתו, בעיניים-רחבות.

"איך בשם מכנסיו של מרלין הצלחת להשיג את הספרים האלה על ההורקרוקסים?"

"זו – זו לא היתה גניבה!" אמרה הרמיוני, מביטה מהארי לרון במין ייאוש. "הם עדיין היו ספרי ספרייה, אפילו אם דמבלדור הוריד אותם מהמדפים. בכל מראה, אם הוא באמת לא היה רוצה שמישהו ישיג אותם, אני בטוחה שהוא היה עושה את זה הרבה יותר קשה ל –"

"תגיעי כבר לעיקר!" אמר רון.

"ובכן . . . זה היה קל," אמרה הרמיוני בקול חלש. "בצעתי לחש זימון. אתה יודע – אָצִיוֹ. ו – הם יצאו בטיסה מחלון משרדו של דמבלדור ישר אל תוך פנימיית הבנות."

"אבל מתי עשית את זה?" הארי שאל, מביט בהרמיוני בתערובת של הערצה ואי-אמון.

"מיד אחרי ההלוויה שלו – של דמבלדור," אמרה הרמיוני בקול אפילו יותר חלש. "מיד אחרי שהסכמנו שנעזוב את בית הספר ונלך ונחפש אחר ההרוקרוקסים. כשחזרתי למעלה כדי לקחת את הדברים שלי – פשוט עלה בדעתי שככל שנדע יותר עליהם, כך ייטב . . . והייתי שם לבד . . . אז ניסיתי . . . וזה עבד. הם עפו ישר דרך החלון הפתוח ואני – ארזתי אותם."

היא בלעה את רוקה ואז אמרה בתחנונים, "אני לא מאמינה שדמבלדור היה כועס, זה לא כאילו שאנחנו עומדים להשתמש במידע כדי לעשות הורקרוקס, נכון?"

"את שומעת אותנו מתלוננים?" אמר רון. "היכן הספרים האלה, בכל מקרה?"

הרמיוני חיפשה לרגע ואז חילצה כרך גדול מהערימה, עטוף בעור שחור ודהוי. היא נראתה כאילו היתה לה קצת בחילה והיא החזיקה אותו בכזו זהירות כאילו זה היה דבר שמת לפני זמן לא רב.

"זה הספר שנותן הוראות ברורות איך להכין הורקרוקס. סודות אומנויות האופל – זהו ספר נוראי, ממש מזעזע, מלא בקסמי רשע. מעניין לדעת מתי דמבלדור הסיר אותו מהספרייה. . . . אם הוא לא עשה את זה עד שהיה מנהל, אני מתערבת שוולדמורט קיבל את כל ההוראות שהיה צריך מכאן."

"אם כן, למה הוא היה צריך לשאול את סלאגה

פרק 7

תודה לחיים על התרגום המעולה!

צוואתו של אלבוס דמבלדור:

הוא הלך לאורך שביל הרים באור הכחול והקריר של השחר. הרחק למטה, עטוף בערפל, שכן הצל של עיר קטנה. האם האדם אותו חיפש היה שם למטה, האדם שהוא היה צריך עד כדי כך שלא היה יכול לחשוב על דבר מלבדו, האדם שהחזיק בפתרון, הפתרון לבעיה שלו...?

"היי, תתעורר."

הארי פקח את עיניו. הוא שכב שוב על מיטת המחנה שלו בחדר עליית הגג הקודר של רון. השמש עדיין לא עלתה והחדר היה עדיין עטוף צללים. פיגווידג'ן עדיין ישן עם ראשו תחת כנפו הקטנה. הצלקת על מצחו של הארי עיקצצה.

"מילמלת תוך כדי שינה."

"באמת?"

"כן. 'גְרֶגוֹרוֹבִיץ'.' כל הזמן אמרת 'גרגורוביץ'.' "

"מי זה גרגורוביץ'?"

"אין לי מושג, איך יהיה לי? אתה זה שאמרת את השם שלו."

הארי שיפשף את מצחו וחשב. היתה לו מחשבה מעורפלת שהוא שמע את השם בעבר, אבל הוא לא זכר היכן.

"אני חושב שוודלמורט מחפש אותו."

"ברנש מסכן," אמר רון ברגש.

הארי התיישב, עדיין משפשף את הצלקת שלו, כעת ערני לחלוטין. הוא ניסה להיזכר בדיוק מה הוא ראה בחלומו, אבל כל מה שהוא זכר היה אופק הררי ומתאר של כפר קטן שוכן בתוך בקעה עמוקה.

"אני חושב שהוא בחוץ לארץ."

"מי, גרגורוביץ'?"

"וולדמורט. אני חושב שהוא נמצא איפשהו בחוץ לארץ, בחיפוש אחר גרגורוביץ'. זה לא היה נראה כמו מקום כלשהו בבריטניה."

"אתה חושב שאתה שוב ראית דרך המחשבות שלו?"

רון נראה מודאג.

"עשה לי טוב ואל תספר להרמיוני," אמר הארי. "למרות שאיך היא מצפה ממני שאני אפסיק לראות דברים תוך כדי שינה..."

הוא הביט מעלה אל כלובו של פיגווידג'ן הקטן, וחשב... למה השם "גרגורוביץ' " נשמע מוכר?

"אני חושב," הוא אמר באיטיות, "שהוא קשור איכשהו לקווידיץ'. יש קשר כלשהו, אבל אני לא יכול—אני לא יכול להיזכר מהו."

"קווידיץ'?" אמר רון. "אתה בטוח שאתה לא חושב על גוֹרְגוֹבִיץ'?"

"מי?"

"דראגומיר גורגוביץ', רודף, הועבר לתותחי צ'אדלי כשכר על שיא לפני שנתיים. בעל שיא על הכי הרבה קליעות קוואפל בעונה."

"לא," אמר הארי. "אני בטוח לא חושב על גורגוביץ'."

"גם אני מנסה שלא לחשוב עליו," אמר רון. "טוב, בכל מקרה, יום הולדת שמח."

"וואו – נכון, שכחתי! אני בן שבע עשרה!"

הארי תפס בשרביטו שנח ליד מיטת המחנה שלו, כיוון אותו אל השולחן המבולגן שם הוא השאיר את משקפיו, ואמר, "אציו משקפיים!" למרות שהם רק היו מטר ממנו, היה משהו מאוד משביע רצון בראייתם המשקפיים טסים לעברו, לפחות עד שהם נתקעו לו בעין.

"מבריק," נחר רון.

מתהולל בהסרת הסימן שלו, הארי שלח את חפציו של רון בתעופה סביב החדר, גורם לפיגווידג'ן להתעורר ולהתעופף בהתרגשות סביב בכלובו. הארי גם ניסה לקשור את שרוכי נעליו בקסם (התוצאה היתה קשר שלקח מספר דקות להתיר ביד) ורק בשביל ההנאה שבדבר, הוא הפך את הגלימות הכתומות שעל הפוסטרים של תותחי צ'אדלי של רון לכחול מבריק.

"אבל אני הייתי סוגר את החנות שלך ביד," רון הציע להארי, צוחק כשהארי בדק אותו מיד. "הנה המתנה שלך. תפתח אותה כאן, זה לא בשביל העיניים של אמא שלי."

"ספר?" אמר הארי כשהוא לקח את החבילה המלבנית. "קצת פרידה מהמסורת, לא?"

"זה לא ספר רגיל," אמר רון. "זה זהב טהור: "שתים-עשרה דרכים בטוחות להקסים מכשפות". מסביר כל מה שאתה צריך לדעת על בנות. אם רק היה לי אותו בשנה שעברה, הייתי יודע בדיוק איך להיפטר מלאבנדר והייתי יודע איך להתקדם עם... ובכן, פרד וג'ורג' הביאו לי עותק, ולמדתי הרבה. אתה תופתע, זה גם לא קשור לפעולת-שרביט."

כשהם הגיעו למטבח הם מצאו ערימת מתנות מחכה על השולחן. ביל ומסייה דלאקור סיימו את ארוחת הבוקר שלהם, בזמן שגברת וויזלי עמדה ופיטפטה איתם מעל המחבת.

"ארתור אמר לי לאחל לך יום הולדת שבע-עשרה שמח, הארי," אמרה גברת וויזלי, קורנת אליו. "הוא היה צריך לצאת לעבודה מוקדם, אבל הוא יחזור לארוחת ערב. זו המתנה שלנו למעלה."

הארי התיישב, לקח את החבילה המרובעת אותה היא ציינה, ופתח אותה. בפנים היה שעון ממש דומה לזה שמר וגברת וויזלי הביא לרון ליום הולדתו השבע-עשרה; הוא היה עשוי זהב, עם כוכבים מסתובבים סביב פני-השעון במקום מחוגים.

"זו מסורת לתת לקוסם שעון כשהוא מגיע לגיל הבגרות," אמרה גברת וויזלי, מביטה בו בדאגה מקרבת הכיריים. "חוששני שהשעון הזה אינו חדש כמו של רון, למעשה הוא היה שייך לאחי פאביאן והוא לא נזהר יותר מדיי עם חפציו, יש לו שקע קטן מאחור, אבל—"

שארית דבריה לא נשמעו; הארי קם וחיבק אותה. הוא ניסה להכניס הרבה דברים שלא נאמרו לתוך החיבוק ואולי היא הבינה אותם, כי היא ליטפה את לחיו בכבדות כשהוא שיחרר אותה, ואז נופפה בשרביטה בצורה קצת חסרת תכלית, שגרמה לחצי חבילת קותלי חזיר להתעופף מהמחבת אל הרצפה.

"יום הולדת שמח, הארי!" אמרה הרמיוני, ממהרת אל תוך המטבח ומוסיפה את המתנה שלה אל ראש הערימה. "זה לא הרבה, אבל אני מקווה שתאהב את זה. מה אתה הבאת לו?" היא הוסיפה אל רון, שנראה כלא שומע את דבריה.

"אז בוא, תפתח את המתנה של הרמיוני!" אמר רון.

היא קנתה לו מלשינוסקופ. שאר החבילות הכילו סכין גילוח מכושף מביל ופלר ("אה כן, זה ייתן לך את התגלחת הכי חלקה שתקבל אי פעם," מסייה דלאקור הבטיח לו, "אבל אתה צריך להגיד לו בבירור מה אתה רוצה... אחרת אתה עלול לגלות שיש לך קצת פחות שיער משהיית רוצה..."), שוקולדים ממשפחת דלאקור, וקופסא ענקית של הסחורה החדשה ביותר תוצרת ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי מפרד וג'ורג'.

הארי, רון, והרמיוני לא השתהו ליד השולחן, כיוון שבואם של מסייה דלאקור, פלר וגבריאלה גרמו למטבח להיות צפוף בצורה לא נוחה.

"אני אארוז את אלה בשבילך," הרמיוני אמרה בעליזות, לוקחת את המתנות של הארי מזרועותיו כששלושתם עלו חזרה במעלה המדרגות. "כמעט שסיימתי, אני רק מחכה ששאר התחתונים שלך ייצאו מהכביסה, רון—"

ההתפרצות של רון נקטעה על ידי פתיחת דלת בקומה הראשונה.

"הארי, אתה מוכן להיכנס לכאן רגע?"

זו היתה ג'יני. רון נעצר בבת אחת, אבל הרמיוני תפסה אותו במרפקו ומשכה אותו הלאה במעלה המדרגות. בתחושת התרגשות, הארי נכנס אחרי ג'יני אל תוך חדרה.

הוא מעולם לא היה בו בעבר. הוא היה קטן, אך מבריק. היה פוסטר גדול של להקת הקוסמים אחיות הגורל על קיר אחד, ותמונה של גְווֶנוֹג ג'ונס, ראש קבוצת הקווידיץ' שהיתה מורכבת כולה ממכשפות, מפלצות ההוֹלִיהֵד, על השני. שולחן כתיבה עמד מול החלון הפתוח, שהביט אל עבר הפרדס שם הוא וג'יני פעם שיחקו קווידיץ' שניים-על-שניים עם רון והרמיוני, ושכעת איכלס אוהל גדול לבן כפנינים. דגל זהוב בראשו היה בגובה של החלון של ג'יני.

ג'יני הביטה מעלה אל תוך פניו של הארי, לוקחת נשימה עמוקה, היא אמרה, "יום הולדת שבע-עשרה שמח."

"כן... תודה."

היא הביטה בו ביציבות; אך הוא התקשה להביט בה בחזרה; זה היה כמו להתבונן באור חזק.

"נוף יפה," הוא אמר בחולשה, מצביע לכיוון החלון.

היא התעלמה מזה. הוא לא היה יכול להאשים אותך.

"לא ידעתי מה להביא לך," היא אמרה.

"לא היית צריכה להביא לי כלום."

היא התעלמה גם מזה.

"לא ידעתי מה יהיה שימושי. משהו שלא יהיה גדול מדיי, כי אז לא תוכל לקחת אותו איתך."

הוא סיכן מבט חטוף אליה. היא לא בכתה; זה היה אחד מהדברים הנפלאים בג'יני, היא דמעה לעיתים נדירות ביותר. לפעמים הוא חשב שזה שהיו לה ששה אחים הקשיח אותה.

היא התקרבה אליו פסיעה.

"ואז חשבתי, הייתי רוצה שיהיה לך משהו שתוכל לזכור אותי בעזרתו, אתה יודע, אם תפגוש באיזו וילה כשאתה אי שם עושה מה שאתה עושה."

"אני חושב שהזדמנויות לדייטים לא יהיו בדיוק בהישג, למען האמת."

"הנה ריפוד הכסף שחיפשתי," היא לחשה, ואז...

[...]

הדלת נפתחה ברעש מאחוריהם והם נפרדו בקפיצה.

"אה," אמר רון בחדות. "מצטער."

"רון!" הרמיוני היתה בדיוק מאחוריו, קצת כבדת נשימה. השתררה דממה מתוחה, ואז ג'יני אמרה בקול קטן ושטוח,

"טוב, יום הולדת שמח, בכל מקרה, הארי."

אוזניו של רון היו אדומות; הרמיוני נראתה מתוחה. הארי רצה לטרוק את הדלת בפנים שלהם, אבל הוא הרגיש כאילו רוח פרצים קרה נכנסה לחדר כשהדלת נפתחה, והרגע הזוהר שלו התפוצץ כמו בועת סבון. כל הסיבות לסיים את הקשר עם ג'יני, להישאר רחוק ממנה, דמו כמתגנבים אל תוך החדר עם רון, וכל השכחנות מאושרת נעלמה.

היא הפנתה את גבה אליו. הוא חשב שאולי היא נכנעה, לפעם אחת, לדמעות. הוא לא היה יכול לעשות דבר לנחם אותה לפני רון.

"נתראה יותר מאוחר," הוא אמר, ויצא אחרי השניים מחדר השינה.

רון צעד במורד המדרגות, דרך המטבח הצפוף-עדיין ואל החצר, והארי שמר על הקצב שלו לאורך כל הדרך, הרמיוני ממהרת מאחוריהם, מפוחדת למראה.

כשהוא הגיע למדשאה המכוסחת לאחרונה רחוק מעין כל, רון סבב על הארי.

"נטשת אותה. מה אתה עושה עכשיו, מבלגן אותה שוב?"

"אני לא מבלגן אותה," אמר הארי, כשהרמיוני השיגה אותם.

"רון—"

אבל רון הרים את ידו להשתיק אותה.

"היא היתה ממש פצועה כשסיימתם את זה—"

"גם אני. אתה יודע למה הפסקתי, וזה לא היה בגלל שרציתי."

"כן, אבל תלך ותתחיל איתה עכשיו והתקוות שלה רק יעלו שוב—"

"היא לא טיפשה, היא יודעת שזה לא יכול לקרות, היא לא מצפה ש—שנתחתן בסוף, או—"

כשהוא אמר את זה, תמונה חיה נוצרה בראשו של הארי של ג'יני בשמלה לבנה, מתחתנת עם אדם זר גבוה, חסר-פנים, ולא-נעים.

ברגע אחד מסחרר זה כמו פגע בו: העתיד שלה היה חופשי ונטול-מעמסות, בשעה ששלו... הוא לא היה יכול לראות דבר לפניו מלבד וולדמורט.

"אם תתחיל לגעת בה בכל הזדמנות שתקבל—"

"זה לא יקרה שוב," אמר הארי בקשיחות. לא היה אף ענן בשמיים באותו היום, אבל הוא הרגיש כאילו השמש נעלמה. "בסדר?"

רון נראה חצי כועס, חצי נבוך; הוא התנדנד קדימה ואחורה על רגליו לרגע, ואז אמר, "טוב, בסדר, אז זה... כן."

ג'יני לא ניסתה למצוא עוד פגישה של אחד-על-אחד עם הארי למשך שארית אותו היום, וגם היא לא הראתה על ידי מבט או מחווה כלשהם שהם חלקו יותר מאשר שיחה מנומסת בחדרה. אף על פי כן, בואו של צ'ארלי היתה הקלה עבור הארי. היא סיפקה הסחת-דעת, לראות את גברת וויזלי מכריחה את צ'ארלי לשבת בכיסא, מרימה את שרביטה באיום, ומכריזה שהוא עומד לקבל תספורת הגונה.

כיוון שארוחת הערב החגיגית לכבוד יום הולדתו של הארי היתה מותחת את המטבח של המחילה עד לנקודת שבירה אפילו לפני בואם של צ'ארלי, לופין, טונקס, והאגריד, כמה שולחנות הונחו קצה אל קצה בגינה. פרד וג'ורג' תלו בכישוף מספר פנסים סגולים כולם מקושטים במספר 17 גדול, באוויר מעל האורחים. הודות לטיפוליה של גברת וויזלי, פצעו של ג'ורג' היה מסודר ונקי, אבל הארי עדיין לא התרגל לחור השחור שבצד ראשו, למרות הבדיחות הרבות של התאומים אודותיו.

הרמיוני הפריחה סרטים סגולים וזהובים מקצה שרביטה וגרמה להם לתלות את עצמם באומנות על גבי העצים והשיחים.

"נחמד," אמר רון, כשבהינף אחרון של שרביטה, הרמיוני הפכה את העלים שעל עץ התפוחים לזהובים. "באמת יש לך חוש לדברים האלה."

"תודה, רון!" אמרה הרמיוני, שנראתה מרוצה אך גם קצת מבולבלת. הארי פנה משם, מחייך אל עצמו. היתה לו תחושה מוזרה שהוא ימצא פרק על מחמאות כשימצא זמן לקרוא בעיון את העותק של "שתים-עשרה דרכים בטוחות להקסים מכשפות" שלו; הוא יצר קשר עין עם ג'יני וחייך אליה לפני שזכר את הבטחתו לרון ומהר פתח בשיחה עם מסייה דלאקור.

"פנו דרך, פנו דרך!" זימרה גברת וויזלי, מגיעה דרך השער עם מה שנראה כסניץ' ענק בגודל של כדור-ים מרחק לפניה. שניות לאחר מכן הארי הבין שזו היתה עוגת יום ההולדת שלו, אותה גברת וויזלי תלתה באוויר באמצעות שרביטה, מאשר להסתכן בנשיאתה על פני הקרקע הלא החלקה. כשהעוגה נחתה לבסוף במרכז השולחן, הארי אמר,

"היא נראית מדהימה, גברת וויזלי."

"אה, זה שום דבר, יקירי," היא אמרה בחיבה. מעל כתפה, רון הרים אל הארי שני אגודלים ולחש בשפתיו, "מחמאה טובה".

עד השעה שבע כל האורחים הגיעו, מובלים אל הבית על ידי פרד וג'ורג', שחיכו להם בקצה השביל. האגריד כיבד את האירוע בלבישת החליפה הכי טובה שלו שהיתה נוראית, שעירה וחומה. למרות שלופין חייך כשהוא לחץ את ידו של הארי, הארי חשב שהוא לא היה נראה כל כך שמח. הכל היה מאוד מוזר; טונקס, לידו, נראתה פשוט קורנת מאושר.

"יום הולדת שמח, הארי," היא אמרה, מחבקת אותו בחוזקה.

"שבע עשרה, אה!" אמר האגריד כשהוא קיבל כוס בגודל-חבית של יין מפרד. "שש שנים בדיוק מאז שנפגשנו, הארי, זוכר את זה?"

"במעורפל," אמר הארי, מחייך מעלה אליו. "ניפצת את הדלת הקדמית, נתת לדאדלי זנב של חזיר, וסיפרת לי שאני קוסם, נכון?"

"אני לא זוכר את הפרטים," האגריד צחק בקול. "הכל בסדר, רון, הרמיוני?"

"אנחנו בסדר," אמרה הרמיוני. "מה שלומך?"

"אה, לא רע. אני עסוק, נולדו לנו לאחרונה כמה חדי-קרן. אני אראה לכם כשתחזרו—" הארי נמנע מלפגוש במבטם של רון והרמיוני כשהאגריד פישפש בכיסו. "הנה. הארי – לא ידעתי מה להביא לך, אבל אז זכרתי את זה." הוא הוציא כיס קטן ופרוותי במקצת שנסגר בחוט גומי עם שרוך ארוך, שכנראה נועד לענוד סביב הצוואר. "עור של מוק. יסתיר בתוכו כל דבר ואף אחד מלבד הבעלים לא יוכל להגיע אליו. הם מאוד נדירים, הכיסים האלה."

"האגריד, תודה!"

"זה שום דבר," אמר האגריד בהינף יד בגודל מכסה-פח-אשפה. "והנה צ'ארלי! תמיד אהבתי אותו – היי! צ'ארלי!"

צ'ארלי התקרב אליהם, מעביר את ידו בעצב-מה על פני תספורתו החדשה והקצרה באכזריות. הוא היה יותר נמוך מרון, חסון, עם מספר כוויות ושריטות במעלה זרועותיו השריריות.

"היי, האגריד, מה קורה?"

"רציתי לשלוח לך מכתב כבר הרבה זמן. איך נורברט?"

"נורברט?" צ'ארלי צחק. "הנורווגי הנקוד? אנחנו קוראים לה נוֹרְבֶּרְטָה עכשיו."

"מה – נורברט הוא נקבה?"

"הו כן," אמר צ'ארלי.

"איך אפשר לדעת?" שאלה הרמיוני.

"הן הרבה יותר אכזריות," אמר צ'ארלי. הוא הביט מעבר לכתפו והנמיך את קולו. "הלוואי ואבא כבר יגיע. אמא מתחילה להיות עצבנית."

הם הביטו אל עבר גברת וויזלי. היא ניסתה לדבר עם מאדאם דלאקור בשעה ששלחה מבטים שוב ושוב אל עבר השער.

"אני חושבת שכדאי שנתחיל בלי ארתור," היא קראה אל הגינה באופן כללי לאחר רגע או שניים. "הוא בטח התעכב ב—אוֹהּ!"

כולם ראו אותו באותו הרגע: פס של אור הגיע בתעופה על פני החצר ואל השולחן, שם הוא הפך עצמו לסמור מבריק וכסוף, שעמד על רגליו האחוריות ודיבר בקולו של מר וויזלי.

"שר הקסמים מגיע איתי."

הפטרונוס התמוסס ונעלם, משאיר את משפחתה של פלר מביטה בתדהמה במקום שבו הוא נעלם.

"אנחנו לא אמורים להיות פה," אמר לופין מיד. "הארי – אני מצטער – אני אסביר בפעם אחרת—"

הוא תפס בפרק ידה של טונקס ומשך אותה משם; הם הגיעו לגדר, טיפסו מעליה, ונעלמו משדה הראייה. גברת וויזלי נראתה מבולבלת.

"השר – אבל למה--? אני לא מבינה—"

אך לא היה זמן לדון בעניין; כי לאחר שנייה, מר וויזלי הופיע משום מקום מחוץ לשער, מלווה ברופוס סקרימג'ר, אותו ניתן היה לזהות מיד באמצעות רעמת השיער המכסיף שלו.

שני הבאים חצו את החצר וצעדו לעבר הגינה והשולחן המואר באור פנסים, שם כולם ישבו בדממה, צופים בהתקרבותם. כשסקרימג'ר נכנס אל טווח אור הפנסים, הארי ראה שהוא היה נראה הרבה יותר מבוגר משהיה בפעם האחרונה שהם נפגשו, כחוש ומר.

"מצטער על ההפרעה," אמר סקרימג'ר, כשהוא צלע ונעצר לפני השולחן. "במיוחד כשאני רואה שאני מתפרץ אל תוך מסיבה."

עיניו השתהו לרגע על עוגת הסניץ' הענקית.

"מזל טוב."

"תודה," אמר הארי.

"אני רוצה שיחה אישית איתך," סקרימג'ר המשיך. "גם עם מר רונאלד וויזלי והעלמה הרמיוני גריינג'ר."

"אנחנו?" אמר רון, נשמע מופתע. "למה אנחנו?"

"זאת אומַר לכם כשנהיה במקום קצת יותר פרטי," אמר סקרימג'ר. "האם יש כזה מקום?" הוא דרש מאת מר וויזלי.

"כן, כמובן," אמר מר וויזלי, מתוח למראה. "אפשר, אה, בסלון, למה שלא תלכו לשם?"

"אתה יכול להוביל את הדרך," סקרימג'ר אמר לרון. "אין צורך שתלווה אותנו, ארתור."

הארי את מר וויזלי מחליף מבט מודאג עם גברת וויזלי כשהוא, רון, והרמיוני נעמדו. כשהם הובילו את הדרך חזרה אל הבית בדממה, הארי ידע שהשניים האחרים חושבים בדיוק מה שהוא חושב; סקרימג'ר כנראה, איכשהו, שמע על זה ששלושתם מתכננים לעזוב את הוגוורטס.

סקרימג'ר לא דיבר כשהם עברו דרך המטבח המבולגן ואל תוך הסלון של המחילה. למרות שהגינה היתה מלאה באור רך וזהוב של ערב, כאן כבר היה חשוך; הארי הניד בשרביטו אל עבר מנורות השמן כשהוא נכנס והן האירו את החדר הדל אך נעים. סקרימג'ר התיישב בכורסא השוקעת שמר וויזלי בדרך כלל תפס, משאיר את הארי, רון והרמיוני להידחס זה לצד זה על הספה. כשכולם התיישבו, סקרימג'ר דיבר.

"יש לי כמה שאלות אל שלושתכם, ואני חושב שזה יהיה הכי טוב אם נעשה את זה באופן אינדיבידואלי. אם שניהם" – הוא הצביע לעבר הארי והרמיוני – "תוכלו לחכות למכלה, אני אתחיל עם רונאלד."

"אנחנו לא הולכים לשום מקום," אמר הארי, בזמן שהרמיוני הינהנה במרץ. "אתה יכול לדבר עם כולנו יחד, או בכלל לא."

סקרימג'ר נתן בהארי מבט קר ואומד. להארי היה את הרושם שהשר תוהה האם שווה לפתוח בעוינות כזה מוקדם.

"טוב אם כן, יחד," הוא אמר, מושך בכתפיו. הוא כיחכח בגרונו. "אני כאן, כפי שוודאי אתם יודעים, עקב צוואתו של אלבוס דמבלדור."

הארי, רון והרמיוני הביטו זה בזה.

"נראה שזו הפתעה! לא הייתם מודעים אם כן לעובדה שדמבלדור הוריש לכם דבר?"

"ל-לכולנו?" אמר רון, "גם לי ולהרמיוני?"

"כן, לכולכ—"

אבל הארי חתך אותו.

"דמבלדור מת לפני יותר מחודש. למה זה לקח כזה הרבה זמן כדי למסור לנו את מה שהוא הוריש לנו?"

"האין זה ברור?" שאלה הרמיוני, לפני שסקרימג'ר היה יכול לענות. "הם רצו לבחון את מה שהוא הוריש לנו. לא היתה לכם שום זכות לעשות את זה!" היא אמרה, וקולה רעד במקצת.

"היתה לי כל זכות שבעולם," הפטיר סקרימג'ר. "הצו להחרמה מוצדקת נתן למשרד את הכוח להחרים את תוכן הצוואה—"

"החוק הזה נוצר כדי למנוע מקוסמים להעביר חפצי אופל," אמרה הרמיוני, "ולמשרד אמורים להיות הוכחות חזקות שהרכוש של הנפטר היה לא חוקי לפני שתפסו בו! האם אתה מספר לי שחשבתם שדמבלדור מנסה להעביר לנו משהו מקולל?"

"האם את מתכננת לפתוח בקריירת קוסמים משפטית, העלמה גריינג'ר?" שאל סקרימג'ר.

"לא, אני לא מתכננת," השיבה הרמיוני. "אני מקווה לעשות קצת טוב בעולם הזה!"

רון צחק. עיניו של סקרימג'ר ריפרפו אליו ובחזרה כשהארי דיבר.

"אז למה החלטתם להרשות לנו לקבל את הדברים שלנו עכשיו? לא יכולים לחשוב על תירוץ לשמור אותם?"

"לא, זה בגלל ששלושים-ואחד הימים תמו," אמרה הרמיוני מיד. "הם לא יכולים לשמור חפצים יותר מהזמן הזה אלא אם כן הם יכולים להוכיח שהם מסוכנים. נכון?"

"האם היית אומר שהיית קרוב לדמבלדור, רונאלד?" שאל סקרימג'ר, מתעלם מהרמיוני. רון נראה נבהל.

"אני? לא – לא ממש... זה תמיד היה הארי ש..."

רון הביט סביב בהארי והרמיוני, כדי לראות את הרמיוני נותנת בו מין מבט של תפסיק-לדבר-מיד!, אבל הנזק כבר נעשה; סקרימג'ר נראה כמי ששמע בדיוק את מה שציפה, ורצה, לשמוע. הוא עט כמו ציפור טורפת על תשובתו של רון.

"אם לא היית כל כך קרוב אל דמבלדור, איך אתה מחשיב את העובדה שהוא הזכיר אותך בצוואה שלו? הוא הוריש ירושות אישיות מעטות ביותר. את הרוב הגדול של רכושו – ספרייתו הפרטית, מכשירי הקסם שלו, ורשמים אישיים אחרים – הוא הוריש להוגוורטס. למה אתה חושב שהוא ברר אותך?"

"אני... לא יודע," אמר רון. "אני... כשאני אומר שלא היינו קרובים... כלומר, אני חושב שהוא חיבב אותי..."

"אתה סתם צנוע, רון," אמרה הרמיוני, "דמבלדור מאוד אהב אותך."

תודה ללינוי על התרגום!

החתונה:

למחרת, בשלוש אחר-הצוהריים, מצאו עצמם הארי, רון, פרד וגו'רג עומדים מחוץ לאוהל הגדול והלבן בפרדס, מחכים להגעתם של אורחי החתונה. הארי לקח מנה גדולה של שיקוי פולימיצי והיה עכשיו התאום של מוגל בעל שער אדום מהכפר המקומי, אוטרי סט כטהפול, שממנו פרד וגו'רג גנבו שיער בשימוש בקסם הזימון. התוכנית הייתה להציג את הארי כ"בן-דוד בארני" ולבטוח במספר הגדול של הוויזלים קרובי-המשפחה להסוואה. כל ארבעתם אחזו בתוכניות-שרטוט מקומות ישיבה, כדי שהם יוכלו להוביל אנשים למקומות הישיבה הנכונים. המון מלצרים בגלימות לבנות הגיעו שעה מוקדם יותר, יחד עם להקה בעלת ג'קטים בצבע זהב, וכל הקוסמים האלה ישבו כעת מרחק קצר מהם מתחת לעץ. הארי יכל לראות טשטוש כחול של עשן מקטרת יוצא מהנקודה בה הם ישבו.
מאחורי הארי, הכניסה לאוהל חשפה שורות שורות של כסאות בצבע זהוב מונחים בכל צד של מרבד סגול. העמודים התומכים צובעו בשילוב של פרחים לבנים וזהובים. פרד וגו'רג הצמידו קבוצה גדולה של בלונים זהובים באותה נקודה שביל ופלר יהפכו בקרוב לבעל ואישה. מבחוץ, ריחפו פרפרים ודבורים בעצלנות מעל הדשא ושדרת השיחים. הארי לא הרגיש בנוח. המראה של הילד המוגל שאליו הוא התחזה, היה שמן יותר יותר ממנו, וגלימת הנשף שלו הייתה חמה וצמודה עליו ביום קיץ מסנוור זה. "כשאני יתחתן" אמר פרד,נוגע בצווארון של הגלימה שלו, "אני לא יטרח עם שום דבר מהשטויות האלה. כולכם תוכלו ללבוש מה שאתם רוצים, ואני ישים קללת כל-הגוף על אמא עד שהכל יגמר."
"היא לא הייתה כזו רעההבוקר הזה", אמר ג'ורג. "בהתחשב בבכי קטן על כך שפרסי לא כאן, אבל מי רוצה אותו? חי נפשי,החזיקו את עצמכם - הנה הם באים, תראו!".
דמויות בהירות הופיעו, אחד אחרי השני, משום מקום בשטח המרוחק של החצר. אנשי המקצוע הופיעו והתחילו לפלס את דרכם בגינה למעלה אלהאוהל הגדול. פרחים אקוסטים וציפורים מכושפות התרוצצו בכובעי המכשפות, בזמן שפנינים יקרות ערך הבריקו מרוב עניבות הקסמים. זמזום של התרגשות גדל יותר ויותר, מטביע את הצליל של הדבורים כשהקהל התקרב לאוהל. " מעולה, אני חושב שאני רואה כמה בנות-דודות ויילות", אמר גו'רג', מפלס את צווארו לתצפית טובה יותר. "הן יצטרכו עזרהבהבנת האנגלית שלנו, אני אשגיח עליהם...."
" לא כל כך מהר, אדוני הצנוע," אמר פרד וזינק מעבר קבוצה של ראשי מכשפות קשישות. הוא אמר, "הנה, הרשו לי לעזור לכן" לזוג נערות צרפתיות יפות, שצחקקו והרשו לו להוביל אותן פנימה. ג'רג' נשאר עם המכשפות הקשישות ורון לקח אחריות על פרקיס,העמית למשרד של אדון וויזלי, בזמן שזוגות חדשים נפלו לטיפולו של הארי.
"וואטשהר", אמר קול מוכר.הארי יצא שוב מהאוהל ומצא את טונקס ולופין בקדמת השורה.
היא הפכה לבלונית לכבוד האירוע ."ארתור אמר לנו שאתה זה עם השיער המקורזל. מצטערת על הלילה שעבר," היא הוסיפה בלחישה כשהארי הוביל אותם מעבר לשורות. "משרד הקסמים נהייה לגמרי נגד אנשי-זאב בזמן זה וחשבנו שנוכחותנו עלולה לא לעשות לך שם טוב. "זה בסדר, אני מבין," אמר הארי, מדבר יותר ללופין מאשר לטונקס. לופין הביא לו חיוך מהיר, אבל כשהם פנו הלאה, הארי ראה את פניו של לופין שוב אומללים. הוא לא הבין זאת, אבל לא היה זמן לדון בנושא: האגריד גרם שיבוש רציני. בלי להבין את הוראותיו של פרד, הוא הושיב את עצמו, לא על הכיסא המכושף, מוגדל-ומחוזק לידו בשורה האחורית, אלה על חמישה כסאות שעכשיו היו דומים לערמה גדולה שלחתיכות פלסטיקזהובים. בזמן שמר וויזלי תיקן את הנזק והאגריד צעק התנצלויות לכל אחד שהקשיב, הארי מיהר בחזרה לכניסה למצוא את רון ומצא את עצמו פנים מול פנים עם קוסם לגמרי מוזר במראהו. עיניים מעט לא מפוקסות, ארוך כתפיים עם שיער לבן כמו צמר גפן מתוק, הוא חבש כובע שציציות התנדנדו ממנומול אפו וגלימה עם צל של ניב צהוב. סמל מוזר כמו עין עתיקה, הבריק משרשרת זהובה מסביב לצווארו. "קסנופהיליאוס לאבגוד" הוא אמר, מושיט יד להארי, "ביתי ואני גרים ממש מעבר לגבעה, כל כך נחמד מהוויזלים הטובים להזמין אותנו. אבל אני חושב שאתה מכיר את לונה שלי?" הוא הוסיף לרון.
"כן," אמר רון. "היא לא איתך?"
"היא מתעכבת בגינה המקסימה והקטנה בשביל להגיש שלום לנום, שרץ כל כך מקסים! כמה מעט קוסמים מבינים עד כמה אנחנו יכולים ללמוד מנום חכם אחד- או, לקרוא להם בשמם האמיתי, הגרנומבלי הגינתי ."
"שלנו יודעים הרבה מילות השבעה נהדרות," אמר רון, "אבל אני חושב שפרד וג'ורג' למדו אותם את אלה". הוא הוביל קבוצה של מכשפים לתוך האוהל הגדול כשלונה הופיעה.
"שלום, הארי!" היא אמרה.
"אמ-השם שלי זה ברני," אמר הארי בבלבול.
"או, שינית גם את זה?" היא אמרה בעליזות.
"איך את ידעת-?"
"או, זו ההבעה שלך", היא אמרה. כמו אביה, לונה לבשה גלימת טקס בצבע צהוב בהיר עם חמנייה גדולה בשערה. כשהתגברת על הבהירות של כל זה ההשפעה הרגילה הייתה לגמרי משמחת. לפחות לא היו צנוניות מתנדנדות מהאוזניים שלה.
קסנופהיליאוס, שהיה בשיחה עמוקה עם מכר, פספס את החילופים בין לונה להארי. בהפרדו מקוסם לשלום, הוא פנה לביתו שהרימה את האצבע ואמרה, "אבל'ה, תראה-אחד הנומים נשך אותי!"
"כמה נהדר! רוק של נום הוא לגמרי מועיל!" אמר מר לאבגוד, אוחד באצבע של לונה ובוחן את סימן החתך המדמם. "לונה, אהובתי, אם את תרגישי איזה התפתחות כשרון היום- כנראה דחף לא רצוי לשיר אופרה או לדקלם במרמית(שפת בני הים)- אל תנסי לדכא את זה! את כנראה נכנת בגרנומליש!" רון, עובר אותם בכיוון הנגדי, הוציא נחירה גדולה.
"רון יכול לצחוק", אמרה לונה בשקט כשהארי הוביל את קסנופהיליאוס לכיסאות שלהם, "אבל אבא שלי עשה מחקר גדול על קסם גרנומבלי."
"באמת?" אמר הארי, שכבר מזמן החליט לא להתאמת עם לונה או עם הרעיונות המוזרים של אביה. "את בטוחה שבכל מקרה את לא רוצה לשים משהו על הנשיכה הזו?"
"או, זה בסדר", אמרה לונה, מוצצת את האצבע שלה במראה חלומי ומסתכלת אל הארי מלמעלה למטה. "אתה נראה חכם. אמרתי לאבא שרוב האנשים ילבשו גלימות נשף, אבל הוא האמין שלחתונה צריך ללבוש גלימות צהובות, אתה יודע, למזל."
כשהיא הלכה אחרי אביה, רון הופיע עם מכשפה קשישה שאחזה בידו. אפה הארוך, עיניה האדומות, וכובע נוצה ורוד נתנו לה את המראה של פלמינגו מעוצבן.
"... והשיער שלך יותר מדי ארוך,רונלד, לרגע חשבתי שאתה ג'ינרווה.חי זקנו של מרין, מה קסנופהיליאוס לאבגוד לובש? הוא נראה כמו חביתה. ומי אתה?" היא נבחה על הארי.
"או כן, דודה מריאל, זה הבן-דוד שלנו ברני".
"עוד וויזלי? אתם מתרבים כמו נומים. הארי פוטר לא כאן? קיוויתי לפגוש אותו. חשבתי שהוא חבר של,ך רונלד, או שאתה רק התגאת?"
"לא – הוא לא יכל לבוא – "
"הממ, הביא תירוץ, נכון? לא טיפש כמו שהוא נראה בתמונות, הא? עכשיו אניהסברתי לכלה איך ללבוש את העטרה שלי," היא צעקה אל הארי. "תוצרת גובלינים, אתה יודע, והיה במשפחה שלי למשך דורות. היא נערת יפת תואר, אבל בכל זאת- צרפתיה. נו,נו, תמצא לי מושב טוב, רונלד, אני בת מאה ושבע ואני חייבת לא להיות על הרגליים יותר מדי זמן.
רון נתן להארי מבט משמעותי כשהוא עבר ולא חזר לזמן מה. כשהם נפגשו לאחר מכן בכניסה, הארי הראה לעוד תריסר אנשים את מקומותיהם. האוהל היה כמעט מלא עכשיו, ובפעם הראשונה , לא היה תור בחוץ. "המריאל הזו היא סיוט", אמר רון, מנגב את מצח בשרוול. "היא נהגה לבוא לחג המולד כל שנה, ואז, תודה לאל, היא נעלבה כי פרד וג'ו'רג' שיחררו פצצת סרחון מתחת לכיסא שלה בארוחת ערב.אבא כל הזמן אמר שהיא תנדה אותם מחוץ לצוואה שלה – כאילו זה משנה להם. הם עומדים להיות יותר עשירים מכל אחד במשפחה, בקצב שהם גדלים....ואוו," הוא הוסיף, ממצמץ במהירות כשהרמיוני באה במהירות לקראתם. "את נראת נפלא!"
"תמיד בטון של התפעלות," אמרה הרמיוני, למרות שהיא חייכה. היא לבשה שמלה מרחפת בצבע לילך עם עקב גבוה, שערה היה חלק וזוהר. "אחותה שלסבך, מריאל ,לא מסכימה עם מה שאמרת , הרגע פגשתי אותה למעלה כשהיא נתנה לפלר את העטרה. היא אמרה: 'אוי יקירתי, זו הבת מוגלים?' ואז 'יציבה גרועה וקרסול דק'."
"אל תיקחי את זה אישי, היא חצופה לכולם," אמר רון.
"מדברים על מריאל?" אמר גו'רג', יוצא מהאוהל עם פרד. "כן, היא כרגע אמרה לי שהאוזניים שלי נוטות הצידה. עטלף זקן.הייתי שמח אםהדוד ביליאוס היה עדיין אתנו, הוא היה מצחיק מאוד בחתונות."
"הוא לא זה שראה גרים ומת עשרים וארבע שעות אחרי זה?" שאלה הרמיוני.
"טוב, כן, הוא נהייה קצת משונה לקראת הסוף," הודה ג'ורג'.
"אבל לפני שהוא נהייה מוזר הוא היה החיים והנשמה של המסיבה ," אמר פרד. "הוא נהג לשתות בקבוק שלם של ויסקי בואר, ואז רץ לרחבת הריקודים, מרים את הגלימה שלו, ומתחיל להוציא חבילות של פרחים מתוך ה-"
"כן, הוא נשמע לגמרי מקסים," אמרה הרמיוני, בזמן שהארי התגלגל מצחוק.
"אף פעם הוא לא התחתן, משום מה", אמר רון. "אתה משעשע אותי", אמרה הרמיוני.
הם צחקו כל כך הרבה שאף אחד מהם לא הבחין באיש צעיר, שחור שיער עם אף גדול ועקום ועיניים שחורות, שהגיע באיחור, עד שהוא הראה לרון את ההזמנה שלו ואמר, עם עיניו על הרמיוני,"את ניראת נפלא".
"ויקטור!" היא צעקה, והפילה את התיק הקטן שלה, שעשה רעש גדול מאוד יחסית לגודל שלו. כשהיא התכופפה להרים אותו, היא אמרה, "לא ידעתי שאתה- אלוהים אדירים - זה נפלא לראות – איך אתה מרגיש?" אוזניו של רון הפכו לאדומות,שוב. אחרי בחינת ההזמנה של קרום כאילו הוא לא מאמין לשום מילה שכתובה שם, הוא אמר, בקול רם מידי "איך זה שאתה כאן?". "פלר הזמינה אותי," אמר קרום בגבה מורמת.
הארי, שלא הייתה לו טינה לקרום, לחץ את ידו, ואז ,מרגיש שזה יהייה רצוי להזיז את קרום מקרבתו של רון, הציע להראות לו איפה הוא יושב. "חברך לא שמח לראות אותי," אמר קרום, כשהם נכנסו לאוהל. "או שהוא קרוב משפחה?" הוא הוסיף במבט חטוף לשיערו האדום והמקורזל של הארי. "בן-דוד", הארי מלמל, אבל קרום לא באמת הקשיב. הופעתו גרמה ריגוש, בעיקר בקרב הוויליות הבנות-דודות: הוא היה אחרי הכל שחקן קווידיץ' מפורסם. בזמן שאנשים עדיין העלו את צוואריהם להשגת מבט טוב על קרום, רון, הרמיוני, פרד וג'ורג' באו במהירות במורד הגבעה. "זמן לשבת"אמרפרדלהארי, "או שאנחנו הולכים להידרס על-ידי הכלה." הארי רון והרמיוני תפסו את מקומותיהם בשורה השניה מאחורי פרד וג'ורג'. הרמיוני נראתה ורודה והאוזניים של רון עדיין היו אדומות. אחרי כמה רגעים הוא מלמל להארי, "ראית שהוא גידל זקן קטן ומפגר?"
הארי הנהן. הרגשה של עצבנות וציפייה מילאה את האוהל החם, המלמולים הרגילים נשברו והוחלפו בצחוק מתרגש. מר וגברת וויזלי הלכו בנחת במעבר, מחייכים ומנופפים לשלום למכרים, גברת וויזלי לבשה סט גלימה בצבע של אבן יקרה עם כובע תואם.
רגע אחרי זה, ביל וצ'ארלי עמדו בקדמת האוהל, שניהם בגלימות טקס, עם ורד לבן בכיס, פרד שרק שריקה חמדנית ואז הייתה התפרצות של צחקוק מעבר הווילות. אז נפלה שתיקה בקהל והמוזיקה התפרצה ממה שנראה כמו בלונים זהובים.
"אווווו!" אמרה הרמיוני, מסתובבת במושבה בכדי להביט בכניסה.
אנחת התפעלות נשמעה מהקוסמים ומהמכשפות כשמונסיור דלקור ופלר הלכו במעבר, פלר ריחפה במעבר, מונסיור דלקור מקפצץ משמחה. פלר לבשה שמלה לבנה פשוטה שנראתה כאילו היא פולטת זוהר. כשהופעתה בדרך כלל דרשה את תשומת ליבם של כולם, היום זה שיתק את כולם. גי'ני וגבריאלה, שתיהן לובשות שמלות זהובות, נראו יפות יותר מהרגיל,וכשפלר הגיע אליו, בילנראה כאילו הוא מעולם לא פגש את פנריר גרייבק.
" גבירותיי ורבותיי" אמר קול שקט, ובשוק קל, הארי ראה את המכשף הקטן, עם שיער טופי, שנכך בהלוויה של דמבלדור, ועכשיו עמד מול ביל ופלר. "נאספנו כאן היום לחגוג את האיחוד של שתי הנשמות הנאמנות הללו..."
"כן, העטרה שלי יושבת עליה בצורה נחמדה בהחלט," אמרה הדודה מריאל בלחישה. "אבל אני חייבת להגיד, השמלה של ג'ינרווה קצרה מידי". ג'יני הסתכלה סביב, מצחקקת, קורצת להארי, ואז במהירות הסתכלה שוב קדימה. המחשבות של הארי נדדו הרחק מהאוהל, חזרה לאחר הצהרים מבלה יחד עם ג'יני בפינת בודדה בקרקעות בית הספר. זה נראה כל כך הרחק, הם תמיד נראו יותר מדי טוב ביחד כדי שזה יהיה אמיתי, כאילו הוא גנב שעות בהירות מחייו של אדם נורמלי,אדם ללא צלקת בצורת ברק על המצח שלו....
"האם אתה, וויליאם ביל, לוקח את פלר איזבללה ...?"
בשורה הראשונה גברת וויזלי ומדאם דלאקור בכו בשקט וביחד לתוך ממחטה .
קו חצוצרה מהקצה האחורי של האוהל אמר לכולם שהאגריד הוציא ממחטה משלו בגודל מפת שלוחן. הרמיוני הסתובבה וקרנה אל הארי, העיניים שלה גם כן מלאות בדמעות.
"... אז אני מכריז עליכם קשורים לכל החיים".
הקוסם בעל שיער הטופי נפנף בשרביטו גבוה מעל הראשים של ביל ופלר וזוהר של כוכבים נפל עליהם, נופל בספירלות סביב אצבעותיהם המשולבות. כשפרד וג'ורג' החלו למחוא כפיים הבלונים הזהובים התפוצצו: ציפורי גן עדן ופעמון דק בצבע זהב נפל וריחף הרחק מהם מוסיף לשיר. "גבירותיי ורבותיי", קרא הקוסם בעל שיער הטופי,"אם תואילו לעמוד!"
כולם עשו כך, דודה מריאל רטנה בקול רם, והוא נופף בשרביט שלו שוב.
המושבים שעליהם הם ישבו נעלמו אל האויר והקירות של האוהל גם כן, כך שהם עמדו תחת חופה נתמכת על-ידי מוטות מזהב, עם נוף מפואר ואור שמש מקיף אותם.
ואז, בריכת זהב מוצק נפרשה ממרכז האוהל ויצרה רחבת ריקודים נוצצת, הכיסאות קיבצו את עצמם מאחורי שולחן לבן, עם כל מייני גרגיונים לאכול מסביבו והלהקה עם הג'קטים הזהובים צדעה לעבר הבמה. "משיי”אמר רון מסכים ,כשהמלצרים צצו בכל הצדדים, חלק מובילים מגשים כסופים עם מיץ דלעת, בירה קופצת, וויסקי אש, אחרים פוסעים עם פשטידות וסנדוויצים. " רצוי שנלך ונברך אותם!" אמרה הרמיוני, עומדת על קצות הבהונות כדי לראות את המקום שממנו ביל ופלר נעלמו מאחורי קהל של מברכים.
"יהיה לנו זמן אחר-כך," רון משך בכתפיו, תופס שלושה בירות קופצות ממלצר עובר ומגיש אחד להארי ואחד להרמיוני. בואו נתפוס שולחן.... לא שם ! שומקום לא קרוב למריאל-"
רון הוביל את הדרך בחציית רחבת הריקודים הריקה, מביט ימינה ושמאלה כשהוא הולך: הארי הרגיש בטוח שהוא שומר עין מקרום. בזמן שהם הגיעו לצד השני של האוהל רוב השולחנות היו תפוסים: הריק היה האחד בו ישבה לונה לבדה.
"זה בסדר אם נצטרף אלייך?" ,שאל רון. "או, כן," היא אמרה באושר. "אבל'ה רק הלך להביא לביל ולפלר את המתנה שלנו". "מה זה, צו לכל החיים של שומרי דלתות?" שאל רון.
הרמיוני נתנה לו בעיטה מתחת לשולחן, אבל תפסה את הארי במקום. כשעיניו רטובות מכאב, הראי איבד את השיחה לכמה דקות. הלהקה התחילה לנגן. ביל ופלר רקדו ראשונים ברחבת הריקודים, לקול מחיאות כפיים סוערות. אחרי זמן מה, אדון וויזלי הוביל את מדאם דלאקור לרחבה, ואחריהם עוקבים גברת וויזלי עם האבא של פלר.
"אני אוהבת את השיר הזה", אמרה לונה מתנועעת בקצת המוזיקה, וכמה שניות אחר כך היא עמדה ודאתה לעבר רחבת הריקודים, שם היא הסתובבה בנקודה, לגמרי לבה, עיניה סגורות ומנופפת בידים. "היא מעולה, נכון?" אמר רון בהערצה, "תמיד טובה בהערכה". אבל החיוך נעלם מפניו בבת אחת: ויקטור קרום נחת לכיסא הריק של לונה. הרמיוני הסתכלה בשמחה מביכה, אבל הפעם קרום לא בא בשביל לתת לה מחמאה. במבט זועף בפניו הוא אמר, "מי זה האיש הזה בהצהוב?"
" זה קסנופהיליאוס לאבגוד, הוא האבא של חברה שלנו," אמר רון. טון הדיבור שלו הבהיר שהוא לא יצחק על קסנופהיליאוס , למרות הפרובוקציה המובהקת. "בואי נרקוד", הוא הוסיף בפתאומיות אל הרמיוני. היא נראתה נרתעת, אבל גם שמחה, וקמה. הם נעלמו ביחד אל רחבת הריקודים. "אה, הם ביחד עכשיו?" אמר קרום לרגע בהסחת דעת.
"אמ- בערך", אמר הארי. " מי אתה?" שאל קרום. "ברני וויזלי". הם לחצו ידיים.
"אתה, ברני- אתה מכיר את האיש הזה לאבגוד טוב?"
"לא, אני רק פגשתי אותו היום, למה ?"
קרום הביט בזעם מעבר למשקה שלו, מתבונן בקסנופהיליאוס, שדיבר עם כמה קוסמים בצד השני של רחבת הריקודים. "בגלל ש" אמר קרום, "אם הוא לא היה אורח של פלר, הייתי נכנס איתו לדו-קרב, כאן ועכשיו, על לבישת הסימן המטונף על החזה שלו."
"סימן?" שאל הארי, גם כן מסתכל על קסנופהיליאוס. "למה? מה רע עם זה?"
"גרינדלוואלד. זה הסימן של גרינדלוואלד". "גרינדלוואלד... הקוסם האפל שדמבלדור הביס"
"בדיוק". הלסת השרירית של קרום עבדה כאילו היא לועסת, ואז הוא אמר " גרינדלוואלד הרג הרבה אנשים, את הסבא שלי, למשל. ברור, הוא מעולם לא היה חזק במדינה הזו, הם אמרו שהוא פחד מדמבלדור – ובצדק, לאור איך שהוא הושמד. אבל זה – " הוא הצביע עם אצבע על קסנופהיליאוס – "זה הסימן שלו, אני זיהיתי אותו מייד: גרינדלוואלד צייר אותו על הקיר בדרומשטרנג כשהוא היה תלמיד שם. כמה מפגרים העתיקו את זה לספרים שלהם ולבגדים, חושבים על שוק, עושים את עצמם חשובים – עד שאלה מאתנו שאיבדו קרובי משפחה בגלל גרינדלוואלד למדו אותם יותר טוב."
קרום סדק את פרק האצבע שלו באיום והביט בזעם אל קסנופהיליאוס. הארי הרגיש מבולבל.
זה נראה כל כך לא הגיוני שאבא של לונה יהיה תומך של כוחות הואפל,ואף אחד באוהל לא נראה כאילו הוא זיהה את המשולש בצורת הסנפיר. "האם אתה – אמ – לגמרי בטוח שזה של גרינדלוואלד -?". "אני לא טועה." אמר קרום בקרירות. אני עברתי ליד הסימן הזה כבר כמה שנים, אני מזהה אותו מצויין." "טוב, יש מצב שקסנופהיליאוס לא לגמרי מודע למה שהסימן הזה מביע, הלאבגודים לגמרי... לא רגילים. הוא יכל בקלות לקחת את זה מאיפה שהוא ולחשוב שזה שייך לחלק מהראש של הכרומפל-הורנד סנורקאק או משהו."
" שייך לחלק מהמה? ". "טוב אני לא יודע בדיוק מהם, אבל ככל הנראה הוא והבת שלו יצאו לחופשה לחפש אותם.." הארי הרגיש שהואלא מסבירנכון את לונה ואבא שלה.
"זו היא" הוא אמר, מצביע על לונה, שעדיין רקדה לבד, מנופפת את הידיים שלה סביב הראש כמו מישהו שמנסה להכות יתושים. " למה היא עושה את זה?" שאל קרום.
" ככל הנראה מנסה להיפטר מווארקספוטס," אמר הארי, שזיהה את הסימפטומים.
קרום נראה כאילו הוא מנסה להחליט אם הארי עושה ממנו צחוק. הוא הוריד את ידו לתוך כיס הגלימה ונגע בשרביט באיום, ניצוצות יצאו מהקצה שלו.
"גרגורוטויץ" אמר הארי בקול רם, וקרום בהה הו, אבל הארי היה יותר מדי נרגש כדי שזה יעניין אותו, הזיכרון בא אליו בחזרהכשראה אתהשרביט של קרום:אוליוונדר לוקח אותו ובוחן אותו בזהירות לפני טורניר הקוסמים המשולש .
"מה איתו?" שאל קרום בחשד. "הוא יוצר שרביטים!"
"אני יודע את זה", אמר הארי. " הוא יצר את השרביט שלך,זה למה אני חשבתי – קווידיץ'- "
קרום הסתכל עליו ביותר ויותר חשד. " איך אתה יודע שגרורוטויץ יצר את השרביט שלי?"
" אני.. אני קראתי את זה איפשהו, אני חושב," אמר הארי. " ב.. במגזין מעריצים" הוא אלתר בזמן שקרום הסתכל בשכחה. " אני לא זוכר שאין פעם דיברתי על השרביט שלי עם מעריצים," הוא אמר.
" אז.. אה.. איפה גרגורוטויץ בימים אלה?"
קרום נראה נבוך. "הוא פרש לפני כמה שנים. אני הייתי מהאחרונים שרכשו שרביט ממנו. הם הכי טובים – אני גם יודע, כמובן, שאתם הבריטים קונים יותר מאוליוונדר."
הארי לא ענה. הוא המשיך להסתכל על הרוקדים, כמו קרום, אבל הוא חשב חזק. אז וולדמורט חיפש עושה שרביטים מפורסם והארי לא היה צריך לחפש הרבה בשביל תשובה.
זה בטח היה בגלל מה שהשרביט של הארי עשה בלילה שבו וולדמורט רדף אחריו בשמיים. שרביט הפוניקס הביס את השרביט המושאל, משהו שאוליווינדר לא חזה או הבין. האם גרוגובוטויץ ידע טוב יותר? האם הוא באמת יותר מוכשר מאוליווינדר, האם הוא יודע סודות על שרביטים שאוליווינדר לא יודע ?
"הילדה הזו באמת נחמדת מראה," אמר קרום, מחזיר את הארי לסביבה שלו.
קרום הצביע על ג'יני, שרק הצטרפה ללונה. " גם היא קרובת משפחה שלך?"
"כן" אמר הארי בפתאומיות, והיא מסתובבת עם מישהו, טיפוס קנאי, בלונדיני גדול.
אתה לא תרצה לעצבן אותו."
" לא" אמר קרום, מוריד את הגביע שלו וקם על רגליו שוב, "זה הנקודה בלהיות שחקן קווידיץ' מפורסם, שכל היפות תפוסות ?" והוא המשיך האלה, משאיר את הארי לקחת סנדוויץ ממלצר חולף ולעשות את דרכו סביב הקהל הרועש ברחבת הריקודים. הוא רצה למצוא את רון, לספר לו על גרוגובוטויץ, אבל הוא רקד עם הרמיוני באמצע הרחבה. הארי התקדם לעבר אחד מהעמודים הזהובים וצפה בג'יני שרקדה עכשיו עם החבר של פרד וגו'רג' לי גורדן, מנסה לא להרגיש כועס לגבי ההבטחה שהוא נתן לרון.
הוא עוד לא היה בחתונה לפני כן, אז לא יכל לשפוט איך מסיבות קוסמים שונות ממסיבות של מוגלגים, בכל זאת, הוא היה בטוח שהחתונות של המוגלגים לא יכללו עוגה ענקית עם שני מודלים של פוניקסים שעפו כשהעוגה נחתכה, או בקבוקי שמפניה שהתפוצצו ללא אישור מסביב לקהל. כשהערב ירד, האש החלה להתפשט מתחת לחופה בקלות עם פנסים מרחפים, השמחה נהייתה יותר ויותר לא מוחשית.
פרד וג'ורג' כבר מזמן נעלמו לתוך החשכה עם זוג בנות דודות של פלר. צ'ארלי, האגריד וקוסם עם קובע קיפוד סגול שרו בקולי קולות " אודו הגיבור" בפינה.
משוטט בקהל כדי להתחמק מדודן שיכור של רון, שנראה לא בטוח אם הארי הוא אכן או לא הבן שלו, הארי הבחין בקוסם זקן יושב לבד בשולחן. השיער הלבן שלו גרם לו להיראותכמו שעון זקן זיצא מהאופנה. הוא היה לגמרי מוכר. חושב חזק, האריהבחין פתאוםשזהו אלפיאן דוג', חבר במסדר עוף החול, והוא זה שכתב את ההודעה על מות דמבלדור .
הארי ניגש אליו. " אפשר לשבת?"
" ברור, ברור" אמר דוג', היה לו קול גבוה ושורקני למדי.
הארי התיישב. " מר דוג', אני הארי פוטר."
דוג' עצר את נשימתו. " נערי היקר! ארתור אמר לי שתהייה כאן, מחופש... אני כל כך שמח, כבוד הוא לי." בהתרוצצות עצבים, דוג' השמח העביר להארי גביע שמפניה.
" אני חשבתי לכתוב לך" הוא לחש, "אחרי דמבלדור.. השוק.. ובשבילך, אני בטוח.."
העיניים הצרות של דוג' התמלאו פתאום בדמעות.
" אני קראתי את מה שכתבת על דמבלדור אחרי המוות לנביא היומי." אמר הארי, "אני לא הבנתי שהכרת את פרופסור דמבלדור כל כך טוב."
" יותר טוב מכל אחד" אמר דוג' מנגב את עיניו במפית, "כמובן שהכרתי אותו יותר, אם אתה לא מחשיב את אבפורת- ולפעמים אנשים באמת נראים כאילו הם לא מחשיבים את אבפורת"
"אם כבר מדברים על הנביא היומי...אני לא יודע אם ראית, מר דוג'-"
"או בבקשה תקרא לי אלפיאן, נערי היקר."
" אלפיאן, אני לא יודע אם ראית את הרעיון שריטה סקיטר נתנה על דמבלדור?"
הפנים של דוג' התמלאו בצבע כעס. " הו כן הארי, אני ראיתי את זה. האישה הזו,לגמרי ניסתה לשכנע אותי לתת לה רעיון, אני מתבייש להגיד שנהייתי דיי חצוף, לקרוא לה זקנה מרושעת, שמסתבר, כמו שאתה כבר ראית, היא כללה השמצה על שפיות דעתי."
" טוב בראיון הזה" הארי המשיך, " ריטה סקיטר נותנת רמז שדמבלדור היה קשור לכוחות האופל כשהוא היה צעיר."
" אל תאמין למילה מזה! " אמר דוג' במהירות. " אף מילה, הארי ! אל תיתן לשום דבר להרוס לך את הזיכרון על אלבוס דמבלדור! "
הארי הסתכל לתוך הפנים הרציניות של דוג', והרגיש, לא ביטחון אלה תסכול.
האם דוג' באמת חשב שזה כזה קל, שהארי יכול פשוט לבחור לא להאמין? האם דוג' לא הבין שהארי צריך להיות בטוח, לדעת הכל?
כנראה דוג' חשד בהרגשתו של הארי, כי הוא נראה דואג והמשיך הלאה, "הארי, ריטה סקיטר היא נוראית- "אבל הוא הופסק ע"י צחקוק צווחני.
" ריטה סקיטר? הו, אני אוהבת אותה, כל הזמן קוראת את הכתבות שלה! "
הארי ודוג' הסתכלו למעלה כדי לראות את דודה מריאל עומדת שם, כובע הנוצה על הראש שלה וגביע שמפניה ביד. " היא כותבת ספר על דמבלדור, אתם יודעים."
"היי מריאל" אמר דוג', "כן אנחנו רק דיברנו על-"
"אתה שם! תביאי לי את הכיסא שלך, אני בת מאה ושבע!"
עוד קרוב משפחה וויזלי עם שיער ג'ינג'י קפץ מהכיסא שלו, נראה מפוחד, ודודה מריאל סובבה אותו אליה בכוח מופלא והתיישבה בין דוג' להארי.
"שוב שלום בארי, או איך שלא קוראים לך," היא אמרה להארי.
"עכשיו, מה אמרת על ריטה סקיטר, אלפיאן? אתה יודע שהיא כותבת קורות חיים על דמבלדור? אני לא יכולה לחכות כדי לקרוא את זה, אני חייבת לזכור לעשות הזמנה בכרך ודף בע"מ!"
דוג' נראה קשוח ורציני לאור זאת, אבל דודה מריאל לקחה את הגביע שלה והשחילה את האצבעות העבות שלה אל מלצר עובר בכדי לקחת גביע חדש. היא לקחה עוד גביע גדול של שמפניה, גיהקה, ואז אמרה, "אין שום צורך להראות כמו זוג צפרדעים מאובנים! לפני שהוא נהייה כל כך מתחשב ומנומס וכל הסגנון הזה, היו כמה שמועות מצחיקות על אלבוס!
"אני יהיה מודע לצלפות " אמר דוג', הופך לאדום,שוב.
"אתה תגיד את זה אלפיאן", אמרה דודה מריאל. "אני מודעת לכך שאתה דילגת על הקטע הדביק הזה בהודעת הפטירה שלך!"
" אני מצטער שאת חושבת כך," אמר דוג', יותר בקרירות. "אני מבטיח לך שאני כתבתי מהלב". "טוב, כולנו יודעים שאתה הערצת את דמבלדור, אני יעז לומר שאתה עדיין תחשוב שהוא היה קדוש אפילו אם זה כן יתברר שהוא לא התייחס יפה לאחותו הסקיבית!"
"מריאל!" צעק דוג'.
תחושה שלא הייתה קשורה בכלל לשמפניה עברה בחזה של הארי.
"למה את מתכוונת?" הוא שאל את מריאל. " מי אמר שאחותו הייתה סקיבית? אני חשבתי שהיא הייתה חולה?"
" אז חשבת לא נכון, בארי!" אמרה דודה מריאל,נראת מרוצה על ההשפעה שהיא גרמה. "בכל מקרה, איך אתה יכול לצפות לדעת את הכל על זה? כל זה קרה לפני המון שנים לפני שבכלל חשבו עליך נערי, והאמת היא שאלה מאתנו שכן חיו בתקופה הזו אף פעם לא ידעו מה באמת קרה. זה למה אני לא יכולה לחכות לגלות כבר מה סקיטר גילתה! דמבלדור שמר את האחות הזו שלו בשקט להרבה זמן!"
"לא נכון!" אמר דוג', "לגמרי לא נכון!
" הוא אף פעם לא סיפר לי שאחותו הייתה סקיבית", אמר הארי, בלי לחושב. " ולמה למען השם הוא יספר לך?" דרשה מריאל, מתקדמת קצת על הכיסא שלה כאילו היא רוצה לקום על הארי. " הסיבה שאלבוס אף לא דיבר על אריאנה" התחיל אלפיאן, בקול נוקשה ומלא רגשות, " היא, אני חושב, לגמרי ברורה. הוא היה כל כך הרוס בגלל המוות שלה,-"
"למה אף אחד אף פעם לא ראה אותה, אלפיאן?" טבעה מריאל. "למה חצי מאתנו אף פעם לא ידעו בכלל שהיא קיימת, עד שהם הוציאו את הגופה שלה מהבית בשביל ההלוויה שלה?
איפה היה אלבוס הקדוש כשאריאנה נלכדה במרתף? הלך להיות גאון גדול בהוגוורטס, ואף פעם לא עניין אותו מה קרה בבית שלו עצמו!"
"למה את מתכוונת נעולה במרתף?" שאלה הארי. "מה זה?". דוג' נראה אומלל. הדודה מריאל ענתה להארי, "אמא של דמבלדור הייתה אישה מפחידה, פשוט מפחידה. בת-מוגלגים, בכל זאת, אני שמעתי שהיא התחזתה לאחרת- "
" היא אף פעם לא התחזתה לשום דבר הסוג הזה! קנדרה הייתה אישה נפלאה!" לחש דוג' באומללות, אבל הדודה מריאל התעלמה ממנו. "- גאה ומאוד מתנשאת, סוג המכשפה שתלד סקיב. " "אריאנה לא הייתה סקיבית!" התעצבן דוג'. "כך אתה אומר אלפיאן, אבל תסביר, למה היא אף פעם לא הגיעה להוגוורטס!" היא אמרה. היא הסתובבה שוב להארי, "בימינו סקיבים היו מוחבאים, לא דברו עליהם, ולמרות זאת, לקחת את זה כל כך קיצוני ולנעול ילדה קטנה בבית ולטעון שהיא לא קיימת – "
" אני אומר לך, זה לא מה שקרה!" אמר דוג'. אבל מריאל המשיכה לדבר, עדיין לכיוונו של הארי, "סקיבים בדך כלל הלכו לבתי ספר של מוגלגים ועודדו להשתלב בחברה המוגלגית... יותר נחמד מאשר לנסות ולמצוא להם מקום בעולם הקוסמים, איפה שהם תמיד יהיו ברמה נמוכה, אבל מובן מאיליו שקנדרה דמבלדור לא חלמה אפילו על לתת לבת שלה להיכנס לבית ספר מוגלגי – "
" אריאנה הייתה רגישה!" אמר דוג' בייאוש , "הבריאות שלה תמיד הייתה חלשה מידי בכדי להרשות לה – "
"כדי להרשות לה לעזוב את הבית?" צעקה מריאל . "ועדיין היא אף פעם לא נלקחה לסט. מנגוס ומרפא אף פעם לא נקרא לראות אותה."
" באמת מריאל, איך את יכולה לדעת – "
" אלפיאן, הדוד שלי לנקלוט הייה מרפא בסנט. מאגוס בזמן הזה, והוא אמר למשפחה שלי בביטחון גמור שאריאנה אף פעם לא נראתה שם. לנקולט חשב שזה היה מאוד חשוד."
דוג' נראה כאילו הוא על סף בכי. דודה מריאל,נראתה שנהנתה להכאיב לו.
המום, הארי חשב על איך שהדרסלים נעלו אותו ,מרחיקים אותו מכולם, כל זה בגלל הפשע של להיות קוסם. האם אחותו של דמבלדור סבלה את אותו גורל רק הפוך: נעולה בגלל חוסר הקסם שלה? והאם דמבלדור באמת השאיר אותה לגורל הזה בזמן שהוא הלך להוגוורטס, להוכיח את החוכמה והכשרון שלו? " עכשיו, אם קנדרה לא מתה לפני כן," מריאל המשיכה "אני הייתי אומרת שהיא זו הרגה את אריאנה – "
" איך את יכולה, מריאל? " התלונן דוג', "אם תהרוג את הבת שלה? תחשבי על מה שאת אומרת!"
" אם האם המדוברת הייתה מסוגלת לכלוא את הבת שלה לשנים, אז למה לא?"
"אבל כמו שאמרתי, זה לא מתאים, בגלל שקנדרה מתה לפני אריאנה – אבל בכל זאת אף אחד לא הייה בטוח – "
"או, אין ספק שאריאנה הרגה אותה, למה לא?" אמר דוג' בטון אמיץ של לעג.
" כן, אריאנה כנראה השתוקקה לחופש והרגה את קנדרה ביהירות." אמרה מריאל. "הנע את ראשך כמה שאתה רוצה אלפיאן, אתה הייתה בהלוויה של אריאנה, נכון?"
"כן, אני הייתי." אמר דוג' בשפתיים רועדות. "ויותר מיואש ועצוב אני לא יכול לזכור. הלב של אלבוס היה שבור- "
" הלב שלו לא היה הדבר היחיד. האם אבפורת לא שבר לאלבוס את האף?"
אם דוג' נראה מזועזע לפני כן, זה היה כלום לעומת איך שהוא נראה עכשיו. מריאל כנראה הכאיבה לו. היא צחקקה בקול ולקחה עוד לגימה מהשמפניה, שטפטף במורד הסנטר שלה.
" איך את – " הזדעזע דוג'. "אמא שלי הייתה חברה של בתחולדה בגשוט הזקנה" היא אמרה בשמחה. "בתחולדה תיארה את כל העסק לאמא בזמן שאני הקשבתי מעבר לדלת. קטטה קטנה בבית-הקברות. הצורה שבה בתחולדה אמרה את זה, אבפורת צעק שזו הייתה אשמתו של אלבוס שאריאנה מתה, ואז הוא נתן לו אגרוף בפרצוף. ע"פ בתחולדה, אלבוס אפילו לא הגן על עצמו, ומעשה זה מוזר מידי בפני עצמו. אלבוס היה יכול להרוס את אבפורת בדו-קרב כששתי ידיו קשורות מאחור גבו." מריאל שתתה עוד שמפניה. הדקלום של הסקנדלים המוזרים האלה נראה כאילו מרוממים את רוחה בדיוק כמו שהם זעזעו את דוג'. הארי לא ידע מה למה להאמין, מה לחשוב. הוא רצה את האמת, ובכל זאת כל מה שדוג' עשה היה לשבת שם ולהגיד בקול חלש שאריאנה הייתה חולה. הארי בקושי יכל להאמין שדמבלדור יכול היה להתערב אם דברים נוראים כאלה קרו בתוך הבית שלו, ובכל מקרה היה משהו שלא היה אפשר להטיל בו ספק בסיפור הזה. "ואני יספר לך עוד משהוא" אמרה מריאל מגהקת, בזמן שהיא הורידה את הגביע. "אני חושבת שבתחולדה סיפרה את כל הסודות האלה לריטה סקיטר. כל הרמזים האלה בראיון של ריטה על מקור קרוב לדמבלדור – אלוהים יודע שהיא הייתה שם כל הזמן הזה – הכל מתאים !"
" בתחולדה בחיים לא תדבר עם ריטה סקיטר" לחש דוג'.
" בתחולדה בגשוט ? הכותבת של 'תולדות הכישוף?'" השם הופיע על רשימת הספרים של הארי, למרות שזה היה האחד שהוא בכלל לא קרא בשנת הלימודים.
"כן", ענה דוג', " מכשפה היסטוריונית מאוד מוכשרת וחברה ותיקה של אלבוס."
"שמעתי שהיא קצת סנילית בימים אלה" אמרה מריאל באושר.
" אם זה אכן כך, זה אפילו עוד יותר חוסר כבוד מצד ריטה לקחת בהיגיון את המילים שלה,"
אמר דוג' "ושום אמון לא יכול להיות במילה שבתחולדה אמרה!"
" או, ישנן דרכים להחזיר זיכרונות, ואני בטוחה שריטה סקיטר יודעת את כולם".
"אבל גם אם בתחולדה לגמרי קוקו, אני בטוחה שעדיין יש לה תמונות ישנות, אולי אפילו מכתבים. היא הכירה את הדמבלדורים שנים... טוב זה שווה סיור למכתש גודריק אני חושבת!" הארי שלקח שלוק מהבירה נחנק. דוג' תפח לו על הגב כשהארי השתעל מביט על העיניים הזועמות של מריאל. כשהוא השתלט על קולו מחדש, הוא אמר "בתחולדה בגשוט גרה במכתש גודריק? "
"הוא כן, היא הייתה שם מאז ומעולם! הדמבלדורים עברו לשם אחרי שפנסיבל נכנס לכלא, והיא הייתה השכנה שלהם. "
" הדמבלדורים גרו במכתש גודריק?"
" כן בררי, זה מה שכרגע אמרתי" אמרה מריאל בזעם.
הארי הרגיש מרוקן, יבש. אף פעם בכל ששת השנים דמבלדור לא אמר להארי ששניהם חיו, ואיבדו אהבה פעם במכתש גודריק. למה? האם לילי וג'ימס נקברו קרוב לאימו ואחותו של דמבלדור? האם דמבלדור ביקר את הקברים שלהן, אולי ובר דרך הקברים של לילי וג'ימס? והוא אף פעם לא אמר להארי, לא טרח לספר... ולמה זה היה כל כך חשוב, הארי לא יכל להסביר אפילו לעצמו. בכך זאת, הוא הרגיש שזה שווה ערך לשקר- לא לספר לו שהיה להם את המקום הזה והחוויות האלה במשותף. הוא בהה, בקושי מודע למה שקורה שסביבו, ולא שם לב לכך שהרמיוני יצאה מהקהל והתקדמה אליו עד שהיא ישבה בכיסא לידו.
"אני פשוט לא יכל לרקוד יותר", היא אמרה, מורידה את אחת הנעליים ומעסה את רגלה. "רון הלך לחפש עוד בירה קופצת. זה קצת מוזר. אני רק ראיתי את ויקטור מתרחק בזעם מאבא של לונה, זה נראה כאילו הם רבו –" היא הנמיכה את קולה, מסתכלת על הארי, "הארי, אתה בסדר?" הארי לא ידע איפה להתחיל, אבל זה לא היה משנה,כי ברגע זה, משהו גדול וכסוף בא מעבר החופה לעבר רחבת הריקודים. הארי הסתובב, הפה של הפטרונוס נפתח והוא דיבר בקול עמוק, בקולו של קינגסלי שלקהבוט.
"משרד הקסמים נפל. סקרימג'ר מת. הם באים."

מקום מסתור:

הכל נראה מעורפל, איטי. הארי והרמיוני קפצו על רגליהם ושלפו את שרביטיהם. הרבה מהאנשים רק עכשיו קלטו שמשהו משונה קרה, ראשיהם עדיין מופנים לעבר החתול הכסוף בזמן שהוא נעלם. דממה פשטה החל מהמקום בו נחת הפטרונוס והחוצה- כמו גלים. ואז מישהו צרח.

הארי והרמיוני השליכו עצמם לתוך הקהל המבוהל, אורחים רצו במלוא המהירות לכל הכיוונים. רבים התעתקו, הכישוף המגן שמסביב למחילה נשבר.

"רון" הרמיוני צעקה. "רון, איפה אתה?"

כשהם פילסו את דרכם לאורך רחבת הריקודים, הארי ראה דמויות עטויות גלימות ומסכות מופיעות בקהל, ואז הוא ראה את לופין וטונקס, שרביטיהם מונפים, ושמע את שניהם צועקים, "שתק!" צעקה שנשמעה לכל הכיוונים –

"רון! רון!" הרמיוני קראה חצי בוכה כשהיא והארי נמחצו ע"י אורחים מבוהלים: הארי תפס את ידה כדי לוודאות שהם לא יופרדו כשהבזק של אור חלף מעל ראשיהם, האם זה היה כישוף מגן או משהו מבשר רעות הוא לא ידע.

ואז רון היה שם. הוא תפס בידה הפנויה של הרמיוני, והארי הרגיש שהיא מסתובבת במקום, הראות והשמיעה נעלמו כשאפילה סגרה עליו, כל מה שהוא יכל להרגיש הייתה ידה של הרמיוני בזמן שנמחץ דרך חלל וזמן, הרחק מהמחילה, הרחק מאוכלי המוות שפשטו עליה, הרחק, אולי, אפילו מוולדמורט עצמו.

"איפה אנחנו?" אמר קולו של רון.

הארי פקח את עיניו. לרגע הוא חשב שהם לא עזבו את החתונה אחרי הכל עדיין נראה היה שהם מוקפים באנשים.

"רחוב ראשי בטוטנהאם" התנשפה הרמיוני. "תלכו, פשוט תלכו. אנחנו צריכים למצוא מקום כלשהוא שתוכלו להחליף בו בגדים"

הארי עשה כמו שהיא ביקשה, הם חצי הלכו חצי רצו במעלה הרחוב הרחב, החשוך וההומה בבלייני השעות המאוחרות של הלילה, לאורכו היו החנויות סגורות, הכוכבים נצצו מעליהם.

אוטובוס דו מפלסי רעם לידם וקבוצה של בליינים שיכורים נעצו בהם מבט כשעברו. הארי ורון עדיין לבשו את גלימות הטקס שלהם.

"הרמיוני אין לנו שום דבר שנוכל להחליף אליו." רון אמר לה, כשבחורה צעירה פרצה בצחוק מתגלגל כשראתה אותם.

"למה לא ווידאתי שיש לי את גלימת ההיעלמות איתי?" אמר הארי, מקלל את עצמו בליבו על טיפשותו.

"לאורך כל השנה שעברה שמרתי אותה עלי ו – "

"זה בסדר, הגלימה אצלי, יש לי בגדים בשביל שניכם" אמרה הרמיוני, "רק תנסו להתנהג בטבעיות עד – זה יספיק."

היא הובילה אותם אל רחוב צדדי, ואז אל סמטה חשוכה.

"כשאת אומרת שיש לך את הגלימה , ובגדים..." אמר הארי, מביט בזעף בהרמיוני, שלא נשאה עליה דבר מלבד תיק יד החרוזים הקטן שלה. שבו היא עכשיו חיטטה.

"כן, הם כאן," אמרה הרמיוני, ולתדהמתם המוחלטת של הארי ורון היא שלפה זוג מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו, גרביים חומות ולבסוף גלימת ההיעלמות הכסופה.

"איך בשם השדים והרוחות – "

"כישוף מרחיב בלתי נראה לעין" אמרה הרמיוני. "מסובך, אבל אני חושבת שעשיתי אותו בסדר, בכל אופן, הצלחתי להכניס את כל מה שאנחנו צריכים פנימה." היא נתנה לתיק השברירי למראה נענוע קטן וזה הרעיש כמו תא מטען כשמספר חפצים כבדים התגלגלו בפנים. "או, לעזאזל, אלו בטח הספרים," היא אמרה מציצה לתוך התיק, "ואני עוד סידרתי אותם לפי נושאים... נו טוב... הארי עדיף שאתה תיקח את גלימת ההיעלמות. רון תזדרז ותחליף בגדים..."

"מתי עשית את כל זה?" הארי שאל בזמן שרון פשט את הגלימה שלו.

"אמרתי לך במחילה, ארזתי את הדברים החיוניים כבר לפני כמה ימים, אתה יודע, למקרה שנצטרך להימלט בזריזות. ארזתי את תיק הגב שלך הבוקר, הארי, אחרי שהחלפת בגדים, ושמתי אותו כאן... פשוט הייתה לי הרגשה..."

"את מדהימה, את" אמר רון. מושיט לה את הגלימה המקופלת שלו.

"תודה לך" אמרה הרמיוני, מעלה חיוך קטן כשדחפה את הגלימה לתיק. "בבקשה, הארי, שים על עצמך את הגלימה!"

הארי השליך את גלימת ההיעלמות מסביב לכתפיו ומשך אותה מעל ראשו, נעלם למראית עין, הוא רק התחיל להעריך את מה שקרה.

"האחרים – כולם בחתונה – "

"אנחנו לא יכולים לדאוג לגבי זה עכשיו" לחשה הרמיוני. "אתה הוא זה שהם מחפשים, הארי, ואנחנו רק נסכן את כולם עוד יותר אם נחזור."

"היא צודקת" אמר רון, שנראה שידע שהארי עמד להתווכח, אפילו כשלא יכל לראות את פניו. "רוב המסדר היה שם, הם ישגיחו על כולם"

הארי הנהן, ואז נזכר שהם לא יכולים לראות אותו, ואמר, "כן". אבל הוא חשב על ג'יני, ופחד בעבע כמו חומצה בבטנו.

"בואו כבר, אני חושבת שאנחנו חייבים להמשיך לנוע" אמרה הרמיוני.

הם יצאו מהרחוב הצדדי בחזרה לדרך הראשית שוב, שבה קבוצה של אנשים בצידו השני שרו ונופפו בידיהם לאורך המדרכה.

"רק בשביל ההתעניינות, למה דווקא את הרחוב הזה?" רון שאל את הרמיוני.

"אין לי מושג, זה פשוט קפץ לי לראש, אבל אני בטוחה שאנחנו בטוחים בעולם המוגלגי, זה לא איפה שהם יצפו שנהיה."

"נכון" אמר רון, מביט מסביב, "אבל את לא מרגישה קצת – חשופה?"

"לאיפה עוד נוכל ללכת?" שאלה הרמיוני, נרתעת כשהגברים בצידו השני של הכביש התחילו לשרוק לה. "אנחנו בקושי יכולים להשכיר חדרים בקלחת הרותחת, וכיכר גרימולד פסול כי סנייפ יכול להיכנס לשם... אני מניחה שאנחנו יכולים לנסות את הבית של ההורים שלי, למרות שאני חושבת שיש סיכוי שהם יחפשו שם... הו, אני מקווה שהם ישתקו רגע"

"בסדר גמור, יקירתי" האיש הכהה ביותר שבמדרכה ממול צעק. "סגרנו על משקה? תזרקי את הג'ינג'י הזה ובואי לשתות איתנו"

"בואו נשב איפשהו" הרמיוני אמרה בחיפזון כשרון פתח את פיו כדי לצעוק בחזרה אל מעבר לכביש. "תראו, זה יספיק, לכאן!"

זה היה בית קפה קטן ומוזנח שפתוח כל הלילה, שכבה שומנית דקה הייתה מרוחה על השולחנות מצופי הפורמייקה, אבל זה לפחות היה ריק.

הארי נכנס לתוך התא ראשון ורון התיישב לצידו ממול הרמיוני, שישבה עם הגב לכניסה ולא אהבה את זה: היא הסתכלה מעבר לכתפה בתדירות כה גבוה שנדמה היה שיש לה עוויות. הארי לא אהב להיות נייח, ההליכה נתנה בו את האשליה שיש להם מטרה. מתחת לגלימה הוא יכל להרגיש את טיפת הפולימיצי האחרונה עוזבת אותו, ידיו חוזרות לאורכם וצורתם הנורמלית. הוא שלף את משקפיו מתוך כיסו והרכיב אותם שוב.

אחרי דקה או שתיים, רון אמר, "אתם יודעים, אנחנו לא רחוקים מהקלחת הרותחת, זה בסך הכל ב צ'רינג קרוס "

"רון, אנחנו לא יכולים." אמרה הרמיוני נחרצות.

"לא להתאכסן שם, אלא לברר מה קורה!"

"אנחנו יודעים מה קורה, וולדמורט השתלט על המשרד, מה עוד אנחנו צריכים לדעת?"

"בסדר, בסדר, זה רק היה רעיון!"

הם שקעו בדממה עצבנית. המלצרית לועסת המסטיק ניגשה אליהם והרמיוני הזמינה שני קפוצ'ינו: כשהארי בלתי נראה זה יראה מוזר להזמין בשבילו. שני פועלים חסונים נכנס לבית הקפה ונדחפו לתא שלצידם, הרמיוני הורידה את קולה ללחישה.

"אני אומרת שנמצא מקום שקט להתעתק ונלך לאזור הכפרים. ברגע שנהיה שם נוכל לשלוח הודעה למסדר."

"את יכולה לעשות את הפטרונוס המדבר הזה?" שאל רון.

"התאמנתי ואני חושבת שכן" אמרה הרמיוני.

"טוב, כל עוד זה לא יכניס אותם לצרות, בהתחשב בעובדה שאולי הם כבר נעצרו. אלוקים זה מבחיל" רון הוסיף אחרי שלוק אחד מהקפה המוקצף האפרפר. המלצרית שמעה, היא נתנה ברון מבט זועף בדרכה לשרת את הלקוחות החדשים. הגדול מבין שני הפועלים שהיה בלונדיני ודי ענק, עכשיו כשהארי הסתכל עליו, נפנף אותה, היא נעצה בו מבט, נעלבת.

"אם ככה בואו נצא לדרך אני לא רוצה לשתות את הזבל הזה." אמר רון. "הרמיוני, יש לך את הכסף המוגלגי כדי לשלם על זה?"

"כן, הוצאתי את כל תוכניות החיסכון שלי לפני שהגעתי למחילה. אני מתערבת שכל הכסף הקטן נמצא בתחתית" נאנחה הרמיוני, שולחת יד אל תיק החרוזים שלה.

שני הפועלים עשו תנועות זהות, והארי חיקה אותם בלי לחשוב בכלל: שלושתם שלפו את שרביטיהם. רון באיחור של מספר שניות קולט מה מתרחש, מזנק אל מעבר לשולחן, דוחף את הרמיוני לצד הספסל שלה. עוצמת הכישוף של אוכלי המוות ניפצה את האריחים בקיר במקום שבו ראשו של רון היה שנייה קודם לכן, כשהארי עדיין בלתי נראה, הוא צעק, "שתק!"

אוכל המוות הבלונדיני הגדול נפגע בפניו מהבזק אור אדום: הוא נפל הצידה בכבדות מחוסר הכרה. שותפו, לא מסוגל לראות מי הטיל את הכישוף, ירה אחד נוסף לעבר רון: חבלים שחורים מבריקים עפו מקצה שרביטו וכבלו את רון מכף רגל ועד ראש. המלצרית צרחה ורצה לעבר הדלת – הארי שלח כישוף משתק נוסף לעבר אוכל המוות עם הפנים המעוותות שקשר את רון, אבל הכישוף החטיא, וחזר מהחלון ופגע במלצרית, שהתמוטטה מול הדלת.

"אקפלסו", צעק אוכל המוות, והשולחן שמאחוריו עמד הארי התנפץ: עוצמת הפיצוץ הדפה אותו אל הקיר והוא הרגיש איך שרביטו עוזב את ידו כשגלימת ההיעלמות החליקה ממנו.

"פטריפיקוס טוטלוס" צווחה הרמיוני מחוץ לטווח הראיה, ואוכל המוות נפל קדימה כמו פסל נוחת בקול ריסוק על ערימת שברי חרסינה, שולחן וקפה. הרמיוני זחלה החוצה מתחת הספסל, מנערת שברי מאפר מזכוכית משיערה רועדת כולה.

"ד-דיפינדו" היא אמרה, מצביעה בשרביטה על רון. שזעק מכאבים כשהיא חתכה את מכנסי הג'ינס שלו משאירה חתך עמוק בברך שלו. "אוו, אני נורא מצטערת, רון, הידיים שלי רועדות! דיפינדו!"

החבלים החתוכים נפלו ממנו. רון נעמד על רגליו, מנענע את זרועותיו כדי להחזיר אליהם את התחושה. הארי הרים את שרביטו, וטיפס מעל ההריסות אל המקום שבו אוכל המוות הבלונדיני הגדול היה שרוע בפיסוק אברים לאורך הספסל.

"הייתי צריך לזהות אותו, הוא היה שם בלילה שדמבלדור מת," הוא אמר. הוא סובב את אוכל המוות הכהה יותר בעזרת רגלו: עיני האיש נעו שוב ושוב בין הארי, רון והרמיוני.

"זה דולהוב," אמר רון. "אני מזהה אותו מעלוני המבוקשים הישנים, אני חושב שהגדול הוא ת'ורפין רוול."

"לא משנה איך קוראים להם!" אמרה הרמיוני קצת היסטרית. "איך הם מצאו אותנו? מה אנחנו הולכים לעשות?"

איך שהוא הפניקה שלה נראה שניקתה את ראשו של הארי.

"תנעלי את הדלת" הוא אמר לה, "ורון כבה את האור."

הוא הביט מטה על דולהוב המשותק, חושב במהירות כשמנעול הדלת נסגר ורון השתמש בדלומינטור כדי להחשיך את בית הקפה. הארי יכל לשמוע את האיש שלגלג על הרמיוני קודם לכן, צועק אל בת אחרת ממרחק מה.

"מה אנחנו הולכים לעשות איתם?" רון לחש להארי באפילה, ואז אפילו יותר בשקט, "נהרוג אותם?" הם הרי היו הורגים אותנו. הם ניסו ממש עכשיו."

הרמיוני רעדה ולקחה צעד אחורה, הארי נענע בראשו.

"אנחנו רק צריכים למחוק את הזיכרונות שלהם," אמר הארי, "זה עדיף בדרך הזאת, זה יטעה אותם, אם נהרוג אותם זה יהיה שקוף שהיינו כאן,"

"אתה הבוס," אמר רון, נשמע כאילו אבן נגולה מליבו. "אבל מעולם לא ביצעתי לחש זיכרון"

"גם אני לא" אמרה הרמיוני, "אבל אני יודעת את התאוריה"

היא לקחה נשימה עמוקה ומרגיעה, ואז הצביעה בשרביטה על מצחו של דולהוב ואמרה "אובליבוט"

בין רגע, עיניו של דולהוב נעשו לא מפוקסות וחולמניות.

"גאוני!" אמר הארי, טופח לה על הגב. "תדאגי גם לשני ולמלצרית בזמן שרון ואני ננקה כאן."

"ננקה כאן?" אמר רון, מביט מסביב על בית הקפה ההרוס חלקית. "למה?"

"אתה לא חושב שהם אולי יתהו מה קרה אם הם יתעוררו וימצאו את עצמם במקום שנראה כאילו עכשיו הפציצו אותו?"

"אה נכון, אוקי"

"רון התאמץ לרגע לפני שהצליח להוציא את שרביטו מהכיס שלו.

"לא פלא שאני לא יכול להוציא אותו, הרמיוני, ארזת את הג'ינס הישנים שלי, הם צמודים"

"הו, אני מצטערת", הרמיוני שרקה בבוז, וכשהיא גררה את המלצרית מחוץ לשדה הראיה של החלון. הארי שמע אותה ממלמלת הצעה לאיפה רון יכול לתקוע את השרביט שלו במקום.

כשבית הקפה שב לקדמותו, הם הרימו את אוכלי המוות בחזרה לתא שלהם, והושיבו אותם אחד מול השני. "אבל איך הם מצאו אותנו?" הרמיוני שאלה, מסתכלת מגבר משותק אחד למשנהו. איך הם ידעו איפה היינו?"

היא פנתה אל הארי.

"אתה לא חושב שעדיין יש להם את המעקב עליך, הארי?"

"לא יכול להיות שיש עליו," אמר רון, "המעקב נשבר בגיל שבע עשרה, זה חוק הקוסמים, אי אפשר לשים את זה על בוגר."

"לפי מיטב ידיעתך," אמרה הרמיוני, "ומה אם אוכלי המוות מצאו דרך לשים את זה על בן שבע שערה?"

"אבל הארי לא היה ליד אוכל מוות בעשרים וארבע שעות האחרונות. מי אם כן יכל לשים עליו את המעקב?"

הרמיוני לא השיבה. הארי הרגיש מזוהם, מוכתם. האם זו באמת הדרך שבה אוכלי המוות מצאו אותם?

"אם אני לא יכול להשתמש בקסמים, ואתם לא יכולים להשתמש בקסמים לידי, מבלי שנסגיר את מיקומנו – " הוא החל.

"אנחנו לא מתפצלים!" אמרה הרמיוני נחרצות.

"אנחנו צריכים מקום בטוח להסתתר בו" אמר רון, "תן לנו זמן לחשוב על הדברים."

"כיכר גרימולד" אמר הארי.

השניים האחרים נשארו בפה פעור.

"אל תהיה טיפש הארי, סנייפ יכול להיכנס לשם!"

אבא של רון אמר שהם שמו כשפים נגדו – וגם אם הם לא יעבדו", הוא המשיך כשהרמיוני התחילה להתווכח, "אז מה? אני נשבע, אין דבר שאני רוצה יותר מלפגוש את סנייפ!"

"אבל – "

"הרמיוני, לאיפה עוד יש לנו ללכת? זה הסיכוי הטוב ביותר שיש לנו. סנייפ הוא בסך הכל אוכל מוות אחד. אם עדיין יש עלי את המעקב, יהיו עלינו קבוצות שלמות מהם בכל מקום אחר שאליו נלך.

היא לא יכלה להתווכח, למרות שנראה היה שהיא רוצה. בזמן שהיא פתחה את הדלת רון לחץ על הדולימינטור כדי לשחרר את האור של בית הקפה, ואז בספירה של הארי לשלוש הם התירו את הכשפים מעל שלושת קורבנותיהם, ולפני שהמלצרית או אחד מאוכלי המוות יכל לעשות יותר מאשר לבהות בישנוניות, הארי, רון והרמיוני הסתובבו במקום ונעלמו לתוך החשיכה הדחוסה פעם נוספת.

שניות אחר כך ריאותיו של הארי התנפחו בתחושת הקלה והוא פקח את עיניו. הם עמדו עכשיו במרכזו של כיכר קטן, מוכר ומוזנח. בתים גבוהים השקיפו עליהם מכל צד, מספר שתים עשרה נראה לעיניהם, כי נאמר להם על קיומו מאת דמבלדור, שומר הסוד שלו. והם מיהרו לעברו, בודקים כל כמה מטרים שלא עוקבים אחריהם או צופים בהם. הם רצו במעלה מדרגות האבן, והארי הקיש על דלת הכניסה פעם אחת עם שרביטו. הם שמעו סדרה של נקישות מתכתיות ורשרוש של שרשרת, ואז הדלת נפתחה לרווחה בקול חריקה והם מיהרו אל מעבר למפתן הדלת.

כשהארי סגר את הדלת מאחוריהם, עששיות הגז הישנות התעוררו לחיים, מפזרים אור מהבהב לכל אורך המסדרון. זה נראה בדיוק כמו שהארי זכר את זה:מפחיד, מלא בכורי עכביש, שורת ראשיהם של גמדוני הבית על הקיר, שולחים צללים משונים במעלה גרם המדרגות. וילונות כהים וארוכים הסתירו את דיוקנה של אמא של סריוס. הדבר היחיד שלא עמד במקומו היה המעמד למטריות מרגל של טרול, ששכב על צידו כאילו טונקס הרגע בעטה בו שוב.

"אני חושבת שמישהו היה כאן," הרמיוני לחשה מצביעה לעבר המעמד.

"זה יכול היה לקרות כשהמסדר עזב" רון מלמל בחזרה.

"אז איפה הלחשים שהם הטילו נגד סנייפ?" הארי שאל.

"אולי הם מופעלים אם הוא מופיע?" הציע רון.

ובכל זאת הם נשארו קרובים אחד לשני על מפתן הדלת, נשענים בגבם אל הדלת, מפחדים להתקדם אל תוך הבית.

"טוב, אנחנו לא יכולים להישאר כאן לעד," אמר הארי, ולקח צעד קדימה.

"סוורוס סנייפ?"

קולו של עין הזעם מודי לחש מתוך האפילה, גורם לשלושתם לקפוץ בפחד. "אנחנו לא סנייפ!" קרקר הארי, לפני שמשהו חלף מעליו כמו אוויר קר, ולשונו הזדחלה בחזרה מעצמה גורמת לזה להיות בלתי אפשרי לדבר. ובכל זאת, לפני שהיה לו זמן בכלל להרגיש את זה הלשון שלו השתחררה שוב.

נראה ששני האחרים חוו את אותה ההרגשה הלא נעימה. רון השמיעה קולות כאילו הוא עומד להקיא. הרמיוני גמגמה, "זו חייבת להיות הקללה קושרת הלשון שעין הזעם עשה בשביל סנייפ!"

בחשש הארי לקח עוד צעד קדימה. משהו זז בין הצללים בסוף המסדרון, לפני שאף אחד מהם יכל להגיד אפילו מילה, דמות עלתה מהשטיח, גבוהה אפרורית ונוראית, הרמיוני צרחה וכך גם גברת בלק, הוילונות שלה נפתחו, הדמות האפורה גלשה לעברם, מהר יותר ויותר.

שיערה וזקנה הארוכים עד המותניים התנופפו מאחוריה, פניה שקועות, חסרות ברק, עם חורי עיניים ריקים: מוכרת בצורה מחרידה, משונה מאוד, היא הרימה את ידה המצומקת, מצביעה על הארי.

"לא!" הארי צעק, ועל אף שהרים את שרביטו שום כישוף לא עלה בדעתו.

"לא!" זה לא אנחנו! אנחנו לא הרגנו אותך –"

במילה הרגנו, הדמות התפוצצה בענן אבק גדול. משתעל עיניו דומעות הארי הביט מסביב וראה את הרמיוני מכווצת על הרצפה ליד הדלת כשידיה מסוככות על ראשה, ורון, שרעד מכף רגל ועד ראש, טופח לה בצורה מגושמת על הכתף ואומר, "הכל ב-בסדר... זה נ-נעלם..."

אבק ריחף מסביבו של הארי כמו ערפל, תופס את העששית הכחולה, בזמן שגברת בלק המשיכה לצרוח.

"בוצדמים, מטונפים, כתמים של חוסר כבוד ובושה בבית אבותיי –"

"שתקי," הארי צרח,מכוון את שרביטו אליה, ובקול חבטה והבזק של ניצוצות אדומים, הוילונות נסגרו שוב, משתיקים אותה.

"זה... זה היה..." הרמיוני ייבבה, כשרון עזר לה לקום על רגליה.

"כן, " אמר הארי, "אבל זה לא באמת היה הוא, נכון? רק משהו להפחיד את סנייפ."

האם זה עבד, הארי תהה, או שמא סנייפ כבר פוצץ את הדמות האיומה בטבעיות כמו שהוא הרג את דמבלדור האמיתי? העצבים עדיין מתוחים, הוא הוביל את שני האחרים לסלון, חצי-מצפה שאיום חדש יחשוף את עצמו, אבל שום דבר לא זז מלבד עכבר שרץ לאורך הפנלים.

"לפני שנתקדם יותר, אני חושבת שעדיף שנבדוק," לחשה הרמיוני, והיא הרימה את שרביטה ואמרה, "הומנם ריבליו".

שום דבר לא קרה.

"טוב, הרגע עברת טראומה רצינית," אמר רון באדיבות. "מה זה אמור היה לעשות?"

"זה עשה את מה שהתכוונתי שזה יעשה!" אמרה הרמיוני קצת עצבנית. "זה היה לחש לחשוף נוכחות אנשים, ואין כאן אף אחד מלבדנו!"

"ואפרורי הזקן," אמר רון, מביט אל חלקת השטיח שממנו דמות-הגווייה עלתה.

"בואו נעלה למעלה, אמרה הרמיוני עם מבט מפוחד על אותה הנקודה, והיא הובילה במעלה המדרגות החורקות אל חדר הדיוקנים שבקומה הראשונה.

הרמיוני נופפה בשרביטה כדי להצית את מנורות הגז הישנות, ואז, רועדת במקצת בחדר הפתוח לרוח הפרצים, היא התיישבה על הספה, זרועותיה כרוכות בחוזקה סביב גופה. רון חצה את החדר לעבר החלון והזיז את וילונות הקטיפה הכבדים שני סנטימטרים.

"לא רואה אף אחד שם בחוץ", הוא דיווח, "ואני חושב שאם עדיין היה על הארי א המעקב, הם היו עוקבים אחרינו לכאן. אני יודע שהם לא יכולים להיכנס אל הבית, אבל – מה קרה, הארי?"

הארי זעק בכאב: הצלקת שלו בערה בזמן שמשהו הבזיק במוחו כמו אור בוהק על המים. הוא ראה צל גדול והרגיש זעם שלא היה שלו עולה בגופו כמו שוק חשמלי.

"מה ראית?" רון שאל, מתקדם אל הארי. "ראית אותו בבית שלי?"

"לא, רק הרגשתי כעס – הוא כועס מאוד –"

"אבל זה יכול להיות במחילה," רון אמר בקול. "מה עוד? לא ראית שום דבר? הוא קילל מישהו?

"לא, אני רק הרגשתי כעס – לא הצלחתי לזהות –"

הארי הרגיש מבולבל והרמיוני לא עזרה כשאמרה בקול מפוחד, "הצלקת שלך, שוב? אבל מה קרה? חשבתי שהקשר הזה סגור!"

"הוא באמת היה, לזמן מה" מלמל הארי, הצלקת שלו עדיין כאבה, דבר שהקשה לו להתרכז. "אני – אני חושב שזה נפתח שוב בכל פעם שהוא מאבד שליטה, ככה זה תמיד היה –"

"אם ככה אתה חייב לסגור את המחשבות שלך!" אמרה הרמיוני בקול חודר. "הארי, דמבלדור לא רצה שתשתמש בחיבור הזה, הוא רצה שתסגור אותו, זו הסיבה שהיית אמור להשתמש בהלטת הכרה! אחרת וולדמורט יכול לשתול מראות שקריים בראש שלך, זוכר –"

"כן, אני כן זוכר, תודה," אמר הארי בשיניים חורקות, הוא לא היה צריך את הרמיוני שתאמר לו שוולדמורט כבר השתמש פעם אחת בחיבור ביניהם כדי להוביל אותו למלכודת, וגם לא את העובדה שזה הסתיים במותו של סריוס. הוא קיווה שהוא לא היה אומר להם מה הוא ראה והרגיש, זה הפך את וולדמורט ליותר מאיים, כאילו הוא עומד מחוץ לחלון של החדר, ועדיין הכאב בצלקת שלו גדל והוא נלחם בזה: זה היה כמו להלחם בדחף להיות חולה.

הוא סובב את גבו אל רון והרמיוני, מעמיד פנים שהוא בוחן את אילן היוחסין של משפחת בלק שעל הקיר. ואז הרמיוני צרחה: הארי שלף את שרביטו שוב והסתובב לראות פטרונוס כסוף מרחף דרך חלון חדר הדיוקנות ונוחת על הרצפה לפניהם, כשהוא לבש צורה של סמור ודיבר בקולו של אבא של רון.

"המשפחה בטוחה, אל תשיבו, אנחנו תחת מעקב"

הפטרונוס התפזר באוויר. רון השמיע קול שנע בין יבבה לנחמה וקרס על הספה. הרמיוני הצטרפה אליו, אוחזת בזרועו,.

"הם בסדר גמור, הם בסדר גמור!" היא לחשה, ורון חצי צוחק חיבק אותה.

"הארי," הוא אמר מעבר לכתפה של הרמיוני, אני –"

"זו לא בעיה," אמר הארי מתחיל לחוש בחילה מהכאב בראשו. "זו המשפחה שלך, ברור שהיית מודאג. גם אני הייתי מרגיש אותו הדבר." הוא חשב על ג'יני. "אני באמת מרגיש אותו הדבר."

הכאב בצלקתו הגיע לשיאו, שורף כמו שהיה בחצר במחילה. בקושי שומע את הרמיוני אומרת, "אני לא רוצה להיות לבד, אולי אנחנו נשתמש בשקי שינה שהבאתי ונישן כאן הלילה?"

הוא שמע את רון מסעים. הוא לא יכל להילחם בכאב לאורך זמן. הוא היה חייב להיכנע.

"אמבטיה", הוא מלמל, והוא עזב את החדר מהר ככל שיכל מבלי לרוץ.

הוא בקושי הצליח. נועל את הדלת מאחורי בידיים רועדות הוא תפס בראשו שהלם בחוזקה ונפל לרצפה, ואז בהתפרצות של סבל, הוא הרגיש את הזעם שלא שייך לו משתלט על נשמתו, הוא ראה חדר ארוך מואר רק ע"י האש שבאח, ואוכל המוות הבלונדיני הענק על הרצפה צורח ומתפתל מכאבים, ודמות קטנה עומדת מעליו, שרביטו מונף, בזמן שהארי דיבר בקול קר, גבוה וחסר רחמים.

"עוד, רוול, או שמא נסיים את זה ונאכיל אותך לנגיני? הלורד וולדמורט לא בטוח שהוא יסלח הפעם... קראת לי בחזרה בשביל זה, כדי לומר לי שהארי פוטר ברח שוב? דרקו, תן לרוול טעימה נוספת מרמת המאוכזבות שלנו... עשה זאת, או שתרגיש את הזעם שלי בעצמך!"

בול עץ נפל לתוך האש: הלהבות גדלו, אורם עט על פנים לבנות מחודדות ומפוחדות – עם תחושה של יציאה ממים עמוקים, הארי נשם נשימות כבדות ופקח את עיניו.

הוא היה שרוע בפישוק אברים על רצפת השיש הקרה והשחורה, אפו סנטימטרים מאחד מזנבות הנחש שתמכו באמבט הגדול. הוא התיישב.

פניו הכחושות והמפוחדות של מאלפוי נראה שנצרבו בתוך עיניו, הארי הרגיש בחילה ממה שראה, מהשימוש שוולדמורט עושה עכשיו בדרקו!

הייתה דפיקה קלה על הדלת, והארי קפץ כשקולה של הרמיוני אמר.

"הארי, אתה רוצה את מברשת השיניים שלך? יש לי אותה כאן."

"כן, נהדר, תודה" הוא אמר, נאבק לשמור את קולו יציב כשנעמד לתת לה להיכנס.

תודה רבה לאסנת על התרגום המעולה!

סיפורו של קריצ'ר
הארי התעורר מוקדם ביום שאחרי, עטוף בשק שינה על רצפת חדר האורחים. פס של שמים נראה בין הוילונות הכבדים. הם היו בצבע כחול קריר וצלול של דיו נוזלי, איפשהו בין לילה לזריחה. הכול היה שקט מלבד הנשימה העמוקה והאיטית של רון והרמיוני. הארי הציץ על הדמויות החשוכות שלהם על הרצפה לידו. לרון היה רגע של אבירות והוא התעקש שהרמיוני תישן על הכריות מהספה, כך שהצללית שלה הייתה מוגבהת מעליו. ידה נוטה לרצפה, אצבעותיה סנטימטרים משל רון. הארי תהה אם הם נרדמו מחזיקים ידיים. הרעיון גרם לו בצורה משונה להרגיש בודד.
הוא הביט למעלה על התקרה הערפילית, על הנברשת המכוסה קורי עכביש. לפני פחות מעשרים וארבע שעות, הוא עמד באור השמש בכניסה לאוהל גדול, מחכה להכניס את האורחים לחתונה. זה נראה כל כך מזמן, מה הולך לקרות עכשיו? הוא שכב על הרצפה וחשב על ההורקרוקסים מהמשימה המפחידה והמסובכת שדמבלדור השאיר לו... דמבלדור...
העצב שאחז בו מאז מותו של דמבלדור הרגיש שונה עכשיו. ההאשמות ששמע ממריל בחתונה עמדו במוחו כמו דברים נגועים, מזהמים את הזיכרונות על הקוסם שהעריץ. האם דמבלדור יכול היה לתת לכאלה לדברים לקרות? האם הוא היה כמו דאדלי, מסתפק בלצפות בהזנחה והתעללות כל עוד זה לא משפיע עליו? האם יכול להפנות את גבו לאחות שהיתה כלואה ומוחבאת?
הארי חשב על מכתש גודריק, על קברים ששם שדמבלדור אף פעם לא הזכיר, הוא חשב על דברים מסתוריים שנשארו בלי הסבר בצוואה של דמבלדור, והעלבון גדל בחשיכה. למה דמבלדור לא סיפר לו? למה הוא לא הסביר? האם לדמבלדור בכלל היה אכפת מהארי או שהארי לא היה יותר מכלי שצריך להבריק אבל לא אמין, שאי אפשר לבטוח בו?
הארי לא יכול לסבול לשכב שם עם שום דבר חוץ ממחשבות מרירות לחברה, נואש למשהו לעשות, להסחת דעת, הוא החליק משק השינה, הרים את שרביטו והתגנב מהחדר. כשהגיע למדרגות הוא לחש, "לומוס", והתחיל לטפס במדרגות לאור השרביט.
בקומה השנייה היה חדר השינה שבו הוא ורון ישנו בפעם האחרונה שהיו פה, הוא הציץ לתוכו. הדלתות של ארון הבגדים היו פתוחות וכלי המיטה היו פרומים. הארי זכר את הרגל של הטרול ההפוכה שלמטה. מישהו ערך חיפוש בבית מאז שהמסדר עזב. סנייפ? או אולי מנדגוס, שגנב הרבה מהבית הזה לפני ואחרי שסיריוס מת? הארי העיף מבט תוהה אל הדיוקן שלפעמים הכיל את פיניאס ניגלוס בלק, סבא של סבא של סבא של סיריוס אבל הוא היה ריק, מראה רק משיכה של רקע עכור. פיניאס ניגלוס ללא ספק בילה את הלילה בחדר המנהל בהוגוורטס.
הארי המשיך לעלות במדרגות עד שהגיע לקומה העליונה שבה היו רק שתי דלתות. על הדלת שמולו היה ממוסמר שלט שבו נכתב, סיריוס.
הארי מעולם לא נכנס לחדר של סנדקו לפני זה. הוא פתח את הדלת, להאיר למרחב ככל האפשר. החדר היה מרווח ופעם היה בודאי נאה. הייתה מטה גדולה עם לוח עץ מגולף בראשה, חלון גבוה מטושטש על ידי וילונות קטיפה ונברשת מכוסה בשכבה עבה של אבק עם נרות ניצבים בשקעים, שעווה מוצקת תלויה כמו טיפות קפואות. שכבה דקה של אבק כסתה את התמונות שעל הקיר ואת ראש המיטה, קורי עכביש משוכים בין הנברשת וראש ארון הבגדים העשוי עץ, וכשהארי נכנס עמוק יותר לתוך החדר, הוא שמע ריצה מהירה של עכברים שהופרעו.
סיריוס של גיל העשרה כיסה את הקירות בכל כך הרבה פוסטרים ותמונות שרק מעט מהכסוף אפור נראה. הארי הניח שההורים של סיריוס לא יכלו להסיר את לחש הקיבעון ששמר אותם על הקיר כי הוא היה בטוח שהם לא העריכו את הטעם של הבן הגדול שלהם בקישוט. זה נראה שסיריוס עשה ככל שביכולתו כדי לעצבן את הוריו. היו שם כמה דגלים גדולים של גריפינדור, אדום דוהה ומספיק כדי למתוח קו להדגיש את השוני שלו מכל שאר משפחת סלית'רין. היו הרבה תמונות של אופנועי מוגלגים, וגם (הארי נאלץ להעריך את האומץ של סיריוס) כמה פוסטרים של מוגלגיות לבושות בביקיני. הארי ידע שהן מוגלגיות כי הן נשארו ניצבות בשקט בתוך התמונות שלהן, חיוכים דהויים ועיניים מזוגגות קפואות על הנייר. זה היה לעומת הצילום היחיד על הקירות של קוסמים שהיה צילום של ארבעה תלמידי הוגוורטס עומדים יד ביד, צוחקים למצלמה. בקפיצה של הנאה, הארי זיהה את אביו, שערו המבולגן עומד מאחורה כמו של הארי, וגם הוא לבש משקפיים. לידו היה סיריוס, נאה, פרצופו היהיר במקצת כל כך צעיר יותר ושמח יותר ממה שהארי אי פעם ראה אותו בחיים. לימינו של סיריוס עמד פטיגרו נמוך ביותר מראש, שמנמן עם עיניים מימיות, מסמיק מהתענוג שבהשתייכותו לקבוצה הקולית בזאת, עם המורדים הנערצים שג'יימס וסיריוס היו.
לשמאלו של ג'יימס, אפילו אז נראה קצת מרופט, אבל היה לו את אותו מבט שמח ומופתע של למצוא את עצמו אהוב וכלול או שזה היה פשוט בגלל שהארי ידע איך זה היה, שהוא ראה את הדברים האלה בתמונה? הוא ניסה להסיר אותה מהקיר, היא הייתה שלו עכשיו, אחרי הכול, סיריוס השאיר לו הכול, אבל היא לא זזה. סיריוס הלך על בטוח בלמנוע מהוריו לעצב מחדש את חדרו. הארי הסתכל סביב על הרצפה. השמים בחוץ התבהרו. מעט אור חשף קצת נייר, ספרים, וחפצים קטנים מפוזרים על השטיח. היה ברור שגם בחדר של סיריוס נערך חיפוש, למרות שהתכולה שלו נראית ברובה,אם לא כולה, חסרת ערך. כמה מן הספרים נוערו בצורה גסה מספיק כדי להפריד אותם מהכריכה ועמודים לכלכו את הרצפה.
הארי התכופף, הרים כמה מחתיכות הנייר, ובחן אותן. הוא זיהה אחד כחלק ממהדורה ישנה של תולדות הקסם, שנכתב על יד בת'ילדה בגשוט, ואחר כשייך למדריך לאחזקת אופנוע. השלישי היה כתוב בכתב יד ומקומט. הוא יישר אותו,
רך כף היקר
תודה לך, תודה לך, על מתנת יום ההולדת של הארי! זו החביבה עליו עד עכשיו. רק בן שנה וכבר נוסק על מטאטא צעצוע, הוא נראה כל כך מרוצה מעצמו. אני מצרפת תמונה שתוכל לראות. אתה יודע שזה מתרומם רק שתי רגליים מעל הקרקע אבל הוא כמעט הרג את החתול והוא ריסק אגרטל נוראי שפטוניה שלחה לי לחג המולד (אין תלונות על זה). כמובן ג'יימס חשב שזה כל כך מצחיק, אמר שהוא הולך להיות שחקן קווידיץ' אדיר, אבל היינו חייבים לארוז את כל הקישוטים ולשים לב לא להוריד את העיניים שלנו ממנו כשהוא מתחיל ללכת.
הייתה לנו ארוחת מנחה מאוד שקטה ליום ההולדת, רק אנחנו ובת'ילדה הזקנה שתמיד הייתה כל כך מתוקה אלינו ואוהבת מאוד את הארי. כל כך הצטערנו שאתה לא יכולת לבוא, אבל המסדר חייב לבוא ראשון, והארי לא גדול מספיק לדעת שזה היום הולדת שלו בכל מקרה! ג'יימס נהיה מעט מתוסכל להיות סגור כאן, הוא ניסה לא להראות את זה אבל אני יכולה לראות- וגם לדמבלדור עדיין יש את גלימת ההיעלמות שלו, אז אין סיכוי לטיול קטן. אם אתה היית יכול לבקר, זה יעודד אותו כל כך. זנב תולע היה כאן בסוף השבוע שעבר. הוא נראה לי מדוכדך, אבל זה בטח היה בגלל המקינונים, בכיתי כל הערב ששמעתי. בת'ילדה מבקרת ברוב הימים, היא דבר זקן ומרתק עם הספורים הכי מדהימים על דמבלדור. אני לא בטוחה שהוא יהיה מרוצה אם הוא ידע! אני לא יודעת למה להאמין, למעשה בגלל שזה נראה בלתי יאמן שדמבלדור
הרגליים של הארי נרדמו. הוא עמד דומם, אוחז את הדף המופלא באצבעותיו הרפות כשבתוכו סוג של התפרצות שקטה שלחה שמחה ועצב מעורבים דרך ורידיו.
מתנדנד למיטה, הוא התיישב.
הוא קרא את המכתב שוב, אבל לא יכול לקלוט יותר משמעות מבפעם הראשונה, והצטמצם לבהייה בכתב היד עצמו. היא עשתה את הגימלים שלה בדיוק באותה דרך שהוא עושה. הוא חיפש במכתב אחרי כל אחד מהם, וכל אחד הרגיש כמו גל ידידותי קטן מציץ מאחורי מסווה.
המכתב היה אוצר לא יאמן, הוכחה שלילי פוטר חיה, באמת חיה, שידה החמה נעה פעם על הקלף הזה, יוצקת דיו באותיות האלה, המילים האלו, מילים עליו, הארי, בנה.
בחוסר סבלנות, מנגב את הרטיבות בעיניו, הוא קרא שוב את המכתב, הפעם מתרכז במשמעות. זה היה כמו להקשיב לקול חצי מוכר.
היה להם חתול... אולי הוא מת, כמו הוריו במכתש גודריק או ברח כשלא נשאר אף אחד להאכיל אותו... סיריוס הביא לו את המטאטא הראשון שלו... הוריו הכירו את בת'ילדה בגשוט, האם דמבלדור הכיר ביניהם? לדמבלדור עדיין יש את גלימת ההיעלמות היה משהו מוזר בזה... הארי עצר, חושב על מילותיה של אימו. למה דמבלדור לקח את גלימת ההיעלמות של ג'יימס? הארי זכר בבירור את המנהל שלו מספר לו שנים לפני, "אני לא זקוק לגלימה כדי להיות בלתי נראה" אולי כמה חברי מסדר פחות מוכשרים הזדקקו לעזרתה, ודמבלדור היה המוביל? הארי המשיך... זנב תולע היה כאן... פטיגרו, הבוגד, נראה "מדוכדך"? האם הוא היה מודע לכך שהוא רואה את ג'יימס ולילי בפעם האחרונה?
ולבסוף בת'ילדה שוב, שסיפרה סיפורים מדהימים על דמבלדור.
זה נראה בלתי יאמן שדמבלדור-
שדמבלדור מה? אבל היו כמה דברים שיהיו נראים בלתי יאמן על דמבלדור, שהוא פעם קיבל צלקת במבחן בשינוי צורה, לדוגמא או שכישף עז כמו אברפורת'...
הארי קם על רגליו וסרק את הרצפה. אולי שאר המכתב כאן איפשהו. הוא תפס ניירות, אוחז בהם בלהיטותו, בהתחשבות מועטה כשל המחפש הקודם, הוא פתח מגירות, ניער ספרים, עמד על כסא להעביר את ידו מעל הגג של ארון הבגדים, וזחל מתחת למיטה ולכורסא.
לבסוף, שוכב על פניו על הרצפה, הוא איתר מה שנראה כמו חתיכת נייר קרוע מתחת לשידה. כשהוא הוציא אותו, הוא ראה שזה רוב הצילום שלילי תארה במכתבה. תינוק עם שיער שחור ריחף לתוך והחוצה מהתמונה על מטאטא זעיר, מתפקע מצחוק, וזוג רגליים שהיו כנראה שייכות לג'יימס שרדף אחריו. הארי הכניס את התמונה לכיסו עם המכתב של לילי והמשיך לחפש אחרי הגיליון השני.
אחרי עוד רבע שעה, הוא נאלץ להסיק ששאר המכתב של אימו נעלם. האם זה פשוט נאבד בשש עשרה השנים שחלפו מאז שנכתב, או שהוא נלקח על ידי מי שחיפש בחדר?
הארי קרא את הקלף הראשון שוב, הפעם מחפש רמזים למה שאולי הפך את החלק השני לבעל ערך.מטאטא הצעצוע שלו בקושי יוכל להיות נחשב בתור משהו שיעניין את אוכלי המוות... הדבר היחיד שאולי שימושי הוא המידע על דמבלדור. זה נראה לא יאמן שדמבלדור- מה?
"הארי? הארי? הארי!"
"אני כאן!" הוא קרא, "מה קרה?"
היה רעש של פסיעות מחוץ לדלת, והרמיוני פרצה פנימה.
"התעוררנו ולא ידענו איפה אתה!" היא אמרה בלא נשימה.היא הסתובבה וצעקה מעבר לכתפה, "רון! מצאתי אותו"
הקול המעוצבן של רון הדהד ממרחק של כמה קומות מתחת.
"יופי! תמסרי לו ממני שהוא אידיוט!"
הארי אתה לא יכול פשוט להיעלם, בבקשה, היינו מאוד מבוהלים! למה עלית לפה בכלל?" היא הביטה סביב על החדר השדוד. "מה עשית?"
"תראי מה מצאתי"
הוא הושיט את המכתב של אימו. הרמיוני לקחה אותו וקראה כשהארי צופה בה. כשהיא הגיעה לסוף העמוד היא הסתכלה עליו.
"או, הארי..."
"ויש גם את זה."
הוא הושיט לה את הצילום הקרוע, והרמיוני חייכה אל התינוק המרחף אל ומחוץ לטווח ראיה על מטאטא צעצוע.
"חיפשתי אחרי החלק השני של המכתב, "אמר הארי, "אבל זה לא כאן"
הרמיוני הביטה סביב.
"אתה עשית את כל הבלגן הזה, או שחלק כבר היה כשהגעת לכאן?"
"מישהו חיפש בחדר הזה לפני," אמר הארי.
"חשבתי ככה. בכל חדר שהסתכלתי בו בדרך למעלה כבר ביקרו. אחרי מה אתה חושב שכולם מחפשים?
"מידע על המסדר, אם זה היה סנייפ."
"אבל היית חושב שיש לו כבר כל מה שהוא צריך. אני מתכוונת שהוא היה במסדר, לא?"
"אם כך," אמר הארי, משתוקק לדון בתיאוריה שלו, "מה עם מידע על דמבלדור? העמוד השני של המכתב, לדוגמא. את יודעת מי זו הבת'ילדה הזאת שאמא שלי הזכירה?
"מי?"
"בת'ילדה בגשוט, המחברת של - "
"תולדות הקסם," אמרה הרמיוני, נראית מתעניינת. "אז ההורים שלך הכירו אותה? היא הייתה היסטוריונית נהדרת של קסם."
"והיא עדיין חיה," אמר הארי, "והיא גרה במכתש גודריק. הדודה של רון מריל דברה עליה בחתונה. היא הכירה את המשפחה של דמבלדור גם. יהיה די מעניין לדבר איתה איתה, לא?"
הייתה קצת יותר מדי הבנה בחיוך של הרמיוני משהארי רצה. הוא לקח חזרה את המכתב ואת הצילום והכניס אותם לתוך התיק שמסביב לצווארו, כדי שלא יצטרך להסתכל עליה ולהסגיר את עצמו.
"אני מבינה למה תרצה לדבר איתה, וגם דמבלדור," אמרה הרמיוני. "אבל זה לא ממש יעזור לנו בחיפוש אחרי ההורקרוקסים, נכון?" הארי לא ענה, והיא המשיכה, "הארי, אני יודעת שאתה ממש רוצה ללכת למכתש גודריק, אבל אני פוחדת. אני פוחדת מהקלות שבה אוכלי המוות מצאו אותנו אתמול. זה גרם לי להרגיש יותר מקודם שאנחנו חייבים להימנע מהמקום שבו הוריך קבורים, אני בטוחה שהם יצפו ממך לבקר שם."
"זה לא רק זה," אמר הארי, עדיין נמנע מלהסתכל עליה, "מריל אמרה דברים על דמבלדור בחתונה. אני רוצה לדעת את האמת..." הוא סיפר להרמיוני כל מה שמריל אמרה לו. כשהוא סיים הרמיוני אמרה, "ברור, אני מבינה שזה מטריד אותך,הארי-"
"זה לא מטריד אותי," הוא שיקר, "אני רק רוצה לדעת אם זה אמת או-"
"הארי אתה באמת חושב שתקבל את האמת מאישה זקנה ומרושעת כמו מריל, או מריטה סקיטר? איך אתה יכול להאמין להן? הכרת את דמבלדור!"
"חשבתי שהכרתי," הוא מלמל.
"אבל אתה יודע כמה אמת היה בכל דבר שריטה סקיטר כתבה עליך! דוג' צודק, איך אתה יכול לתת לאנשים כאלה להכתים את הזיכרונות שלך על דמבלדור?"
הוא הסתכל הצידה, מנסה שלא להסגיר את הכעס שחש. הנה זה קרה שוב: לבחור במה להאמין. הוא רצה את האמת. למה כולם כל כך נחושים שהוא לא צריך לקבל אותה?"
"אולי נרד למטבח?" הרמיוני הציעה אחרי הפוגה קלה. "למצוא משהו לארוחת בוקר?"
הוא הסכים, אבל באיבה, והלך אחריה למדרגות ועבר את הדלת השנייה. היו אותיות שרוטות עמוק מתחת לשלט קטן שהוא לא ראה בחשיכה. הוא עמד בראש המדרגות לקרוא את זה. זה היה שלט קטן שנכתב ביד מסוג הדברים שפרסי וויזלי היה אוהב על דלת חדר השינה שלו.
אין כניסה
בלי רשותו המפורשת של
רגולוס ארקטורוס בלק
התרגשות עברה בהארי, אבל הוא לא היה בטוח מיד. הוא קרא את השלט שוב. הרמיוני כבר הייתה שורת מדרגות מתחתיו. "הרמיוני," הוא אמר, והוא הופתע שקולו כל כך רגוע.
"תעלי חזרה לכאן."
"מה קרה?"
"ר.א.ב. אני חושב שמצאתי אותו."
הייתה התנשפות, ואז הרמיוני רצה חזרה למעלה במדרגות.
"במכתב של אמא שלך? אבל לא ראיתי-"
הארי הניד בראשו, מצביע על השלט של רגולוס. היא קראה אותו, ואז אחזה ביד של הארי כל כך חזק שהוא התכווץ.
"אח של סיריוס?" היא לחשה.
"הוא היה אוכל מוות," אמר הארי. "סיריוס סיפר לי עליו, הוא הצטרף כשהיה ממש צעיר ואז קיבל רגליים קרות וניסה לעזוב- אז הם הרגו אותו."
"זה מתאים!" התנשמה הרמיוני. "אם הוא היה אוכל מוות הייתה לו גישה לוולדמורט, ואם הוא התפכח, אז הוא רצה להפיל את וולדמורט!"
היא שחררה את הארי, נשענה מעבר למעקה, וצעקה, "רון! רון! תעלה לפה, מהר!"
רון הופיע, מתנשם, דקה אחר כך, שרביטו מוכן בידו.
"מה קרה? אם זה עכבישים גדולים שוב אני רוצה ארוחת בוקר לפני-"
הוא קימט את מצחו למול השלט שעל הדלת של רגולוס, שעליו הרמיוני הצביעה בשקט.
"מה? זה היה אח של סיריוס, לא? רגולוס ארקטורוס... רגולוס... ר.א.ב.! הקמע- אתם לא חושבים-?"
"בואו נגלה," אמר הארי. הוא פתח את הדלת, היא הייתה נעולה, הרמיוני הצביעה בשרביטה על הידית ואמרה "אלוהמורה." היה קליק, והדלת נפתחה.
הם נכנסו ביחד, מביטים סביב. חדר השינה של רגולוס היה מעט קטן יותר משל סיריוס, אבל הייתה בו אותה תחושה של פאר קדום. אם סיריוס חיפש לפרסם את השוני שלו משאר המשפחה, רגולוס שאף להדגיש את ההיפך. הצבעים של סלית'רין כסף וירוק היו בכל מקום, עוטפים את המיטה, את הקירות ואת החלונות. הסמל של משפחת בלק היה צבוע בדקדקנות על המיטה עם הסיסמא, תמיד טהור. מתחת לזה היה אוסף של גזרי עיתונים צהובים, כולם דבוקים יחד, יוצרים קולאז' מחוספס. הרמיוני חצתה את החדר לבחון אותם.
"כולם על וולדמורט," היא אמרה. "זה נראה שרגולוס היה מעריץ כמה שנים לפני שהוא הצטרף לאוכלי המוות..."
עננה קטנה של אבק התרוממה מכיסוי המיטה כשהיא התיישבה לקרוא את קטעי העיתון. הארי, באותו הזמן, הבחין בתצלום אחר, קבוצת קווידיץ' של הוגוורטס חייכה ונופפה אל מחוץ למסגרת. הוא התקרב וראה את הנחשים המקשטים את חזיהם, סלית'רינים. רגולוס מיד זוהה כילד היושב באמצע השורה הראשונה, היה לו את אותו שיער כהה ואת המראה היהיר מעט של אחיו, למרות שהוא היה קטן יותר, קל יותר, ובמידת מה נאה פחות מסיריוס.
"הוא שיחק כמחפש," אמר הארי.
"מה?" אמרה הרמיוני במעומעם, היא הייתה עדיין שקועה בגרי העיתון על וולדמורט.
"הוא יושב באמצע השורה הראשונה, זה איפה שהמחפש... לא משנה," אמר הארי, מבין שאף אחד לא מקשיב. רון היה על ידיו ועל ברכיו, מחפש מתחת לארון הבגדים. הארי הסתכל בחדר סביב למקומות מחבוא סבירים וניגש לשידה. כאן שוב, מישהו כבר חיפש לפניהם. נראה שתכולת המגירות נהפכה לאחרונה, האבק הפריע, אבל לא היה שום דבר בעל ערך שם. עט נוצה ישן, ספרי לימוד ישנים שנשא עדות שנהגו בו בגסות, בקבוק דיו שהתרסק לאחרונה, השארית הדביקה שלו מכסה את תכולת המגירה.
"יש דרך קלה יותר," אמרה הרמיוני, כשהארי ניגב את אצבעותיו המוכתמות בדיו על הג'ינס שלו. היא הרימה את שרביטה ואמרה, "אציו קמע!"
כלום לא קרה. רון, שחיפש בקיפולי הוילונות הדהויים, נראה מאוכזב.
"זהו זה? זה לא כאן?"
"זה עדיין יכול להיות כאן, אבל תחת כישוף דוחה קסמים," אמרה הרמיוני. "קסמים שנועדו למנוע מזה להיקרא בקסם, אתה יודע."
"כמו שוולדמורט שם על קערת האבן במערה," אמר הארי, נזכר איך הוא לא היה מסוגל לזמן את הקמע המזויף.
"איך אנחנו אמורים למצוא את זה?" שאל רון.
"נחפש באופן ידני," אמרה הרמיוני.
"זה רעיון טוב," אמר רון, מגלגל את עיניו, והוא חידש את בחינת הוילונות.
הם סרקו כל סנטימטר של החדר יותר משעה, אבל הוכרחו לבסוף, להסיק שהקמע לא היה שם.
השמש עלתה עכשיו, אורה סנוור אותם אפילו דרך החלונות המלוכלכים.
"זה יכול להיות במקום אחר בבית," אמרה הרמיוני בטון מאושש כשהם ירדו למטה. כשהארי ורון נהיו יותר מיואשים, היא נראתה יותר נחושה. "אם הוא הצליח להרוס את זה או לא, הוא ירצה לשמור את מוחבא מוולדמורט, לא? זוכרים את כל הדברים הנוראים שהיינו צריכים להיפטר מהם בפעם האחרונה שהיינו כאן? השעון שירה ברגים על כולם והגלימות הישנות שניסו לחנוק את רון, רגולוס אולי שם אותם שם כדי לשמור על מקום המחבוא של הקמיע, אפילו שלא הבנו את זה אז...אז..."
הארי ורון הסתכלו עליה. היא עמדה עם רגל אחת באוויר עם מבט נדהם של אחד ששינו את זיכרונותיו, העיניים שלה אפילו היו לא ממוקדות.
"אז באותו זמן," היא סיימה בלחישה."
"משהו קרה?" שאל רון.
"היה קמע."
"מה?" אמרו הארי ורון ביחד."
בשידה בחדר האורחים. אף אחד לא הצליח לפתוח אותו. ואנחנו... אנחנו..."
הארי הרגיש כאילו לבנה עוברת אל חזהו דרך גרונו, הוא זכר. הוא אפילו נגע בדבר כשהם העבירו אותו, כל אחד ניסה לפתוח אותו. הם הטילו אותו לשק של אשפה, ביחד עם קופסת הטבק שמצמיחה יבלות ותיבת הנגינה שעשתה את כולם ישנוניים..."
"קריצ'ר גנב הרבה דברים חזרה מאיתנו," אמר הארי. זה היה הסיכוי היחיד, התקוה היחידה שנשארה להם, והוא הולך להיאחז בה עד שיאלץ לעזוב. "היה לו מצבור של דברים בארון שלו במטבח. בואו."
הוא ירד בריצה במדרגות שתי מדרגות בכל פעם, שני האחרים פוסעים ברעש בעקבותיו. הם עשו כל כך הרבה רעש שהם העירו את הדיוקן של אמא של סיריוס כשהם עברו דרך הפרוזדור.
"טינופת! בוצדמים! זוהמה!" היא צרחה אחריהם כשהם זינקו לתוך המטבח בקומת המרתף וטרקו את הדלת מאחוריהם. הארי רץ לאורך החדר, מחליק לעצירה כשהגיע לדלת של הארון של קריצ'ר ופתח אותה. היה קן של שמיכות מלוכלכות שבתוכן הגמדון פעם ישן, אבל עכשיו הם לא הבריקו מהתכשיטים שקריצ'ר גנב. הדבר היחיד היה עותק ישן של טבע האצולה: חקר שושלות היוחסין של הקוסמים. מסרב להאמין לעיניו, הארי הרים את השמיכות וניער אותן. עכבר מת נפל והתגלגל בעצב על הרצפה. רון נאנח כשזרק את עצמו על כסא מטבח, הרמיוני סגרה את עיניה.
"זה לא נגמר עדיין," אמר הארי, והוא הרים את קולו וקרא, "קריצ'ר!"
היה קול נפץ חזק וגמדון הבית שירש באי רצון מסיריוס הופיע משומקום לפני האח הריקה והקרה. קטן, בגודל של חצי אדם אנושי, עורו החיוור תלוי ממנו בקפלים, שיער לבן מבצבץ בשפע מאוזניו העטלפיות. הוא עדיין לבש את הסמרטוט המטונף שבו הם פגשו אותו לראשונה, והמבט של הבוז שהוא שלח בהארי הראה שהגישה שלו לשינוי הבעלים לא השתנתה יותר מהתלבושת שלו.
"אדון," קרקר קריצ'ר בקולו הצפרדעי, והוא קד ממלמל לברכיו, "חזרה בבית הישן של גברתי עם הבוגד בדם וויזלי והבוצדמית- "
"אני אוסר עליך לקרוא לאף אחד 'בוגד בדם' או 'בוצדם,'" נהם הארי. הוא מצא את קריצ'ר, עם אפו הארוך ועיניו האדומות, חפץ שאין אפשרות לאהוב אותו אפילו אם הגמדון לא היה מסגיר את סיריוס לוולדמורט.
"יש לי שאלה אליך," אמר הארי, ליבו פועם חזק במיוחד כשהביט אל הגמדון, "ואני מצווה עליך לענות בכנות. מובן?"
"כן, אדון," אמר קריצ'ר, קד שוב. הארי ראה את שפתיו נעות בלא קול, מביעות את העלבונות שעכשיו אסור לו לבטא.
"לפני שנתיים," אמר הארי, ליבו מכה כעת בחוזקה נגד צלעותיו, "היה קמע זהב גדול בחדר האורחים למעלה. אנחנו זרקנו אותו. האם גנבת אותו חזרה?"
היה רגע של שקט, שבו קריצ'ר הזדקף להביט להארי בפנים. ואז הוא אמר, "כן."
"איפה הוא עכשיו?" שאל הארי בשמחה כשרון והרמיוני הסתכלו צוהלים. קריצ'ר סגר את עיניו כאילו הוא לא יכול לראות את התגובה שלהם למילה הבאה שלו.
"הלך."
"הלך?" חקה הארי, "מה אתה מתכוון הלך?"
"הגמדון רעד. הוא התנדנד.
"קריצ'ר," אמר הארי בתוקף, "אני מצוה עליך-"
"מנדגוס פלצ'ר," קרקר הגמדון, עיניו עדיין עצומות בחוזקה. "מנדגוס פלצ'ר גנב את הכול, את התמונות של גברת בלה וגברת קיסי, את הכפפות של גברתי, מסדר מרלין, דרגה ראשונה, את הגביעים עם הסמל המשפחתי, ו- ו-"
קריצ'ר נאבק לאוויר, ריאותיו הריקות ירדו ועלו במהירות, ואז עיניו נפתחו והוא שחרר צרחה מקפיאת דם.
"- והקמע, הקמע של אדון רגולוס. קריצ'ר עשה לא טוב, קריצ'ר נכשל במילוי פקודות!"
הארי הגיב באופן טבעי, כשקריצ'ר ניגש למוט הגחלים שעומדת באח, הוא השליך את עצמו על הגמדון, משטח אותו. הצרחה של הרמיוני התערבבה עם זו של הגמדון אבל הארי שאג חזק יותר משניהם: קריצ'ר, "אני מצווה עליך להישאר כאן!"
הוא הרגיש את הגמדון קופא ושחרר אותו. קריצ'ר שכב שטוח על רצפת האבן הקרה, דמעות זורמות מעיניו השקועות.
""הארי, תרשה לו לקום!" לחשה הרמיוני.
"כדי שהוא יוכל להרביץ לעצמו בעמוד הגחלים?" אמר הארי, כורע לצד הגמדון. "אני לא חושב. טוב, קריצ'ר, אני רוצה את האמת, איך אתה יודע שמנדגוס פלצ'ר גנב את הקמע?"
"קריצ'ר ראה אותו!" התנשף הגמדון כשדמעות נשפכו מעל אפו ולתוך פיו המלא שיניים מאפירות. "קריצ'ר ראה אותו יוצא מהארון של קריצ'ר עם ידיים מלאות באוצרות של קריצ'ר. קריצ'ר אמר לנחש הגנב לעצור, אבל מנדגוס פלצ'ר צחק ורץ..."
"קראת לקמע 'הקמע של אדון רגולוס'," אמר הארי. "למה? מאיפה זה בא? מה אדון רגולוס היה צריך לעשות עם זה? קריצ'ר שב וספר לי כל מה שאתה יודע על הקמע, וכל מה שרגולוס היה צריך לעשות איתו!"
הגמדון התיישב, מתגלגל לכדור, מיקם את פניו הרטובות בין ברכיו, והחל להתנדנד אחורה וקדימה. כשהוא דיבר, קולו היה עמום אבל די ברור במטבח השקט והמהדהד.
"אדון סיריוס ברח, ברוך שפטרנו, כי הוא היה ילד רע ושבר את לבה של גברתי בדרכיו המופקרות. אבל אדון רגולוס ציית כראוי, הוא ידע מה מתאים לשם בלק והמעמד של הדם הטהור. במשך שנים הוא דיבר על אדון האופל, שהולך להוציא את הקוסמים מהמחבוא לשלוט במוגלגים ובילדי המוגלגים... וכשהוא היה בן 16, אדון רגולוס הצטרף לאדון האופל. כל כך גאה, כל כך גאה, כל כך שמח לשרת...
ויום אחד, שנה אחרי שהוא הצטרף, אדון רגולוס ירד למטבח לראות את קריצ'ר. אדון רגולוס תמיד אהב את קריצ'ר. ואדון רגולוס אמר... הוא אמר..." הגמדון הזקן התנדנד חזק מקודם.
"...הוא אמר שאדון האופל זקוק לגמדון."
"וולדמורט הזדקק לגמדון?" חזר הארי, מסתכל על רון והרמיוני, שנראו תמהים בדיוק כמוהו.
"או, כן," נאנח הגמדון. "ואדון רגולוס נידב את קריצ'ר. זה היה כבוד, אמר אדון רגולוס, כבוד בשבילו ובשביל קריצ'ר, שחייב להיות מוכן לעשות כל מה שאדון האופל מצווה אותו לעשות... ואז לחזור הביתה." קריצ'ר המשיך להתנדנד מהר יותר, נשימתו באה ביפחות. "אז קריצ'ר הלך לאדון האופל. אדון האופל לא אמר לקריצ'ר מה הם הולכים לעשות, אלא לקח את קריצ'ר איתו למערה ליד הים. ומאחורי המערה הייתה מערה גדולה, ובמערה הגדולה היה אגם שחור גדול..."
השיער על עורפו של הארי עמד." קולו המקרקר של קריצ'ר בא אליו כאילו מעבר למים הכהים. הוא ראה מה שקרה בבירור כאילו היה נוכח שם.
"...הייתה סירה..."
בודאי שהייתה סירה, הארי הכיר את הסירה, ירוקה כמו רוח רפאים וקטנה, מכושפת כדי שתוכל לשאת רק קוסם אחד וקורבן אחד לעבר האי במרכז. אז ככה בדק וולדמורט את ההגנה סביב ההורקרוקס, על ידי שאילת יצור לשימוש חד פעמי, גמדון בית...
"הייתה קערה מלאה בשיקוי על האי. אדון האופל גרם לקריצ'ר לשתות את זה..."
הגמדון רעד מכף רגל ועד ראש.
"קריצ'ר שתה, וכשהוא שתה הוא ראה דברים נוראים... הבפנים של קריצ'ר בערו... קריצ'ר בכה לאדון רגולוס שיציל אותו, הוא בכה לגברת שלו בלק, אבל האדון האופל רק צחק... הוא הכריח את קריצ'ר לשתות את כל השיקוי... הוא הפיל קמע לתוך הקערה הריקה... הוא מילא אותה בעוד שיקוי... ואז אדון האופל הפליג, משאיר את קריצ'ר על האי..."
הארי יכול לראות את זה קורה. הוא צפה בפניו הלבנים הנחשיים של וולדמורט נעלמות בחשיכה, עיניו האדומות מביטות בלא רחמים בגמדון המובס שמותו יגיע בתוך דקות, ברגע שהוא ייכנע לצמא הנואש שהשיקוי הצורב גורם לקורבן שלו... אבל כאן, הדמיון של הארי לא יכול להמשיך יותר, כי הוא לא יכול להבין איך קריצ'ר נמלט.
"קריצ'ר היה צריך מים, הוא זחל לקצה האי והוא שתה מהאגם השחור... וידיים, ידיים מתות, יצאו מתוך המים וגררו את קריצ'ר מתחת לפני השטח..."

"איך נמלטת?" שאל הארי, והוא לא היה מופתע לשמוע את עצמו לוחש.
קריצ'ר הרים את ראשו המכוער והביט בהארי עם עיניו הגדולות והאדומות. "אדון רגולוס אמר לקריצ'ר לשוב," הוא אמר.
"אני יודע- אבל איך ברחת מהחיזלים?
"קריצ'ר לא הבין.
"אדון רגולוס אמר לקריצ'ר לשוב," הוא חזר.
"אני יודע, אבל- "
"טוב, זה ברור, לא, הארי?" אמר רון. "הוא התעתק!"
"אבל... אי אפשר להתעתק לתוך והחוצה מהמערה," אמר הארי, "אחרת דמבלדור-"
הקסם של גמדוני הבית אינו כמו קסם של קוסמים, נכון?" אמר רון, "אני מתכון, הם יכולים להתעתק לתוך והחוצה מהוגוורטס ואנחנו לא יכולים."
היה שקט כשהארי עכל את זה. איך וולדמורט יכול לעשות כזו טעות? אבל כשהוא חשב על זה, הרמיוני דברה, והקול שלה היה קפוא.
"כמובן, וולדמורט התייחס לדרכים של גמדוני הבית הרבה מתחת לתשומת לבו... מעולם לא עלה בדעתו שיתכן שיש להם קסם שלו אין."
"החוק הגבוה ביותר של גמדוני הבית הוא הזימון של האדון," דקלם קריצ'ר.
קריצ'ר נקרא לשוב הביתה, אז קריצ'ר שב הביתה..."
"אם כך, עשית כפי שצווית, לא?" אמרה הרמיוני בחביבות. "לא הפרת הוראות בכלל!"
קריצ'ר הניד בראשו, מתנדנד מהר מקודם.
"אז מה קרה כשחזרת?" שאל הארי. "מה רגולוס אמר כשסיפרת לו מה קרה?"
"אדון רגולוס היה מאוד מודאג," קרקר קריצ'ר. "אדון רגולוס אמר לקריצ'ר להישאר מוחבא ולא לעזוב את הבית. ואז... זה היה קצת יותר מאוחר... לילה אחד אדון רגולוס בא לחפש את קריצ'ר בארון שלו, ואדון רגולוס היה מוזר, לא כמו שהוא תמיד היה, מבולבל בדעתו, קריצ'ר הבחין... והוא ביקש מקריצ'ר לקחת אותו למערה, המערה שקריצ'ר הלך אליה עם אדון האופל..."
והם יצאו לדרך. הארי יכול לדמיין אותם בבירור, הגמדון הזקן המפוחד והמחפש הכהה הרזה שהזכיר כל כך את סיריוס... קריצ'ר ידע איך לפתוח את הכניסה הנסתרת למערה התת קרקעית, ידע איך להגביה את הסירה הקטנה, הפעם זה היה רגולוס האהוב שלו שהפליג איתו אל האי עם הקערה המלאה ברעל...
"והוא גרם לך לשתות את הרעל?" אמר הארי, אחוז בחילה.
אבל קריצ'ר הניד בראשו ובכה. הרמיוני הרימה את ידה אל פיה, זה נראה שהיא הבינה משהו.
"א- אדון רגולוס הוציא מהכיס קמע כמו זה שלאדון האופל היה, " אמר קריצ'ר, דמעות נשפכות מכל צד של אפו.
"והוא אמר לקריצ'ר לקחת את זה, וכשהקערה תהיה ריקה, להחליף את הקמעות..."
היבבות של קריצ'ר גברו עכשיו, הארי נאלץ להתרכז חזק כדי להבין אותו.
" והוא ציוה על- קריצ'ר לעזוב - בלעדיו. והוא אמר לקריצ'ר – ללכת הביתה – ולעולם לא לספר לגברת שלי – מה שהוא עשה – ולהרוס – את הקמע הראשון. והוא שתה – את כל השיקוי – וקריצ'ר החליף את הקמעות – וצפה... כשאדון רגולוס... נמשך מתחת למים... ו..."
"אוי, קריצ'ר!" קראה הרמיוני, שבכתה. היא נפלה על ברכיה ליד הגמדון וניסתה לחבק אותו. בבת אחת הוא היה על רגליו, מתכווץ בפחד, דוחה אותה כאילו זה מובן מאליו.
"הבוצדמית נגעה בקריצ'ר, הוא לא ירשה את זה, מה הגברת שלו תגיד?"
"אמרתי לך לא לקרוא לה 'בוצדמית'!" רטן הארי, אבל הגמדון כבר העניש את עצמו. הוא נפל לקרקע ודפק את מצחו ברצפה.
"תעצור אותו- תעצור אותו!" צעקה הרמיוני. "אתה לא רואה כמה זה חולני, הדרך שבה הם חייבים לציית?"
"קריצ'ר- תפסיק, תפסיק!" צעק הארי.
הגמדון שכב על הרצפה, מתנשם ורועד, ריר ירוק נוצץ מסביב לנזלת שלו, חבלות כבר פורחות על המצח החיוור שלו במקומות שהכה את עצמו, העיניים שלו נפוחות ואדומות ומוצפות בדמעות.
הארי מעולם לא ראה דבר כל כך מעורר רחמים.
"אז הבאת את הקמע הביתה, " הוא אמר באכזריות, נחוש לדעת את הסיפור המלא. "וניסית להרוס אותו?"
"שום דבר שקריצ'ר עשה לא השאיר סימן עליו," נאנח הגמדון. "קריצ'ר ניסה הכול, כל דבר שהוא הכיר, אבל כלום, כלום לא עבד... כל כך הרבה כישופים חזקים על הכיסוי, קריצ'ר היה בטוח שהדרך להרוס את זה הייתה להגיע לבפנים, אבל זה לא נפתח... קריצ'ר העניש את עצמו, הוא ניסה שוב, הוא העניש את עצמו, הוא ניסה שוב. קריצ'ר נכשל למלא הוראות, קריצ'ר לא יכול להרוס את הקמע! והגברת שלו השתגעה מצער, כי אדון רגולוס נעלם וקריצ'ר לא יכול לספר לה מה קרה, לא, אדון רגולוס אסר עליו לספר לאף אחד מהמשפחה מה קרה במערה..."
קריצ'ר התחיל לייבב כל כך חזק שלא היה עוד עקביות במילים.
דמעות נפלו על לחייה של הרמיוני כשהיא צפתה בקריצ'ר, אבל היא לא העזה לגעת בו שוב. אפילו רון, שלא היה מעריץ של קריצ'ר, נראה מוטרד. הארי ישב על עקביו ונער את ראשו, מנסה לנקות אותו.
" אני לא מבין אותך, קריצ'ר," הוא אמר לבסוף. "וולדמורט ניסה להרוג אותך, רגולוס מת כדי להפיל את וולדמורט, אבל אתה עדיין שמחת להסגיר את סיריוס לוולדמורט? שמחת ללכת לנרקיסה ולבלטריקס, ולהעביר מידע לוולדמורט דרכן..."
"הארי, קריצ'ר לא חושב בדרך כזו," אמרה הרמיוני, מנגבת את עיניה בגב כף ידה. "הוא עבד, גמדוני בית רגילים ליחס רע, אפילו אכזרי, מה שוולדמורט עשה לקריצ'ר לא היה כל כך רחוק מהיחס הרגיל. מה מלחמות של קוסמים אומרות לגמדון כמו קריצ'ר? הוא נאמן לאנשים שנחמדים אליו, וגברת בלק בודאי הייתה, ורגולוס בטוח היה, אז הוא שירת אותם בשמחה וחיקה את האמונות שלהם. אני יודעת מה אתה הולך להגיד, " היא המשיכה כשהארי התחיל למחות, שרגולוס שינה את דעתו... אבל זה לא נראה שהוא הסביר את זה לקריצ'ר, נכון? ואני חושבת שאני יודעת למה. המשפחה של קריצ'ר ורגולוס היו כולם הכי מוגנים כשהמשיכו עם הקו של הדם הטהור. רגולוס ניסה להגן עליהם."
"סיריוס-"
"סיריוס היה נוראי לקריצ'ר, הארי, וזה לא יעזור לך להסתכל ככה, אתה יודע שזה נכון. קריצ'ר היה לבד כל כך הרבה זמן כשסיריוס בא לגור כאן, והוא בטוח השתוקק לקצת תשומת לב. אני בטוחה ש'גברת קיסי' ו'גברת בלה' היו חביבות בצורה מושלמת לקריצ'ר כשפנה אליהן, אז הוא עשה להן טובה וסיפר להן כל מה שהן רצו לדעת. אמרתי כל הזמן שקוסמים ישלמו על איך שהם מתייחסים לגמדוני בית. אז וולדמורט שילם... וגם סיריוס."
להארי לא היה מה לומר. כשהוא צפה בקריצ'ר מתייפח על הרצפה, הוא נזכר במה שדמבלדור אמר לו, קצת אחרי מות של סיריוס: אני לא חושב שסיריוס אי פעם ראה את קריצ'ר כיצור עם רגשות לא פחות מלאדם אנושי...
"קריצ'ר," אמר הארי אחרי זמן מה, "כשתרגיש שאתה מסוגל, אה... בבקשה תשב."
זה לקח כמה דקות עד שקריצ'ר שיהק והשתתק. ואז הוא דחף את עצמו לתנוחה של ישיבה שוב, משפשף את עיניו באצבעותיו כמו ילד קטן.
"קריצ'ר, אני עומד לבקש ממך לעשות משהו, " אמר הארי. הוא הביט אל הרמיוני לעזרה. הוא רצה לתת את הפקודה בנחמדות, אבל באותו הזמן הוא לא יכול היה להעמיד פנים שזו לא פקודה. בכל אופן, הוא שינה את הטון שלו כדי להשיג את האישור שלה. היא חייכה בעידוד.
"קריצ'ר, אני רוצה שאתה, בבקשה, תלך למצוא את מנדגוס פלצ'ר. אנחנו צריכים לגלות איפה הקמע- איפה הקמע של אדון רגולוס. זה ממש חשוב. אנחנו רוצים לסיים את מה שאדון רגולוס התחיל, אנחנו רוצים לוודא שהוא לא מת לשווא."
קריצ'ר הוריד את ידו והסתכל על הארי.
"למצוא את מנדגוס פלצ'ר?" הוא קרקר.
"ולהביא אותו לפה, לגרימולד," אמר הארי. "אתה חושב שאתה מסוגל לעשות את זה בשבילנו?"
כשקריצ'ר הנהן וקם על רגליו, להארי הייתה השראה פתאומית. הוא הוציא מהארנק של האגריד את ההורקרוקס המזויף, הקמע החילופי שבו הכניס רגולוס את הפתק לוולדמורט.
"קריצ'ר, אני רוצה שתיקח את זה, " הוא אמר, דוחף את הקמע לתוך היד של הגמדון. "זה שייך לרגולוס ואני בטוח שהוא היה רוצה שזה יהיה שלך כסמל להכרת טובה על מה- "
"הגזמת, בן אדם, " אמר רון כשהגמדון נתן מבט אחד בקמע, שחרר יללה של עצב וזעזוע, וזרק את עצמו חזרה על הקרקע.
זה לקח להם כמעט חצי שעה להרגיע את קריצ'ר, שהיה כל כך נסער שהוענק לו נכס של משפחת בלק שיהיה שייך לו שהוא היה חלש מדי לעמוד כראוי. כשסוף סוף הוא היה מסוגל למעוד כמה צעדים הם ליוו אותו לארון שלו, וצפו בו מכניס את הקמע לתוך השמיכה המלוכלכת שלו, והבטיחו לו שהם יעשו את זה עדיפות ראשונה לשמירה כשהוא לא נמצא.הוא עשה שתי קידות נמוכות להארי ולרון, ואפילו עשה עוויה משונה בכיוון של הרמיוני שאולי הייתה ניסיון להצדעה של כבוד, לפני שנעלם ברעש הנפץ הרגיל.

תודה ל-yh על התרגוםהמעולה והמהיר!

קסם הוא כח:

כשאוגוסט נמשך, הכיכר עם דשא לא מסודר באמצע גרימולד הצטמקה בשמש עד שהייתה שבירה וחומה. התושבים של בית מספר 12 לא נראו על ידי אף אחד בבתים המקיפים אותם, וגם לא בית מספר 12 בעצמו. המוגלגים שגרו בגימולד קיבלו כבר מזמן את הטעות שעשו במיספור, ששמו את מספר 11 ליד מספר 13.
אבל עדיין הכיכר הייתה כעת משיכה לטיפות טיפות של מבקרים שמצאו את הטעות הזאת מרתקת. הקושי יום חלף בלי שלפחות בן- אדם אחד או שניים מגיעים לגרימולד בלי מטרה אחרת, או כך זה נראה, מאשר להישען על גדרות הברזל עם הפנים לכיוון בתים מספר 11 ו-13 צופים בחיבור בין שני הבתים. המסתתרים מעולם לא היו אותו דבר והתחלפו כל יומיים, למרות שכולם נראו שותפים לשנאה של בגדים נורמליים. רוב תושבי לונדון שעברו אותם נהגו לתהות בקשר ללבושם התמהוני, אבל לעיתים קרובות אחד מהם העיף מבט אחורה, ותהה למה ללבוש גלימות כל כך ארוכות בחום כזה.
הצופים נראו מלקטים קצת שביעות רצון מהשמירה. בדרך כלל אחד מהם בהה קדימה בהתרגשות, כאילו הם ראו משהו מעניין סוף- סוף, רק כדי לחזור אחורה ולהיראות מאוכזבים.
ביום הראשון של ספטמבר היו יותר אנשים שארבו בכיכר מאשר תמיד. חצי תריסר אנשים בגלימות ארוכות עמדו בשקט וצפו, מביטים ארוכות מתמיד על הבתים 11 ו-13, אבל הדבר שלו הם חיכו עדיין נראה חמקמק. כשהערב נכנס, מביא איתו מטר לא צפוי של גשם קר בפעם הראשונה זה שבועות, המוזר אחד מהרגעים הבלתי נסלחים כשנראה שהם ראו משהו מעניין.האיש עם הפנים המעוותות הצביע, וחברו הקרוב אליו, איש חיוור, התחיל לצעוד קדימה, אבל רגע אחרי זה הם נרגעו וחזרו למצב הקודם של חוסר פעילות, נראים מתוסכלים ומאוכזבים.
בינתיים, בתוך בית מספר 12, הארי רק נכנס למסדרון. הוא כמעט איבד את שיווי המשקל כשהוא התעתק אל המדרגה הגבוהה ביותר מחוץ לדלת הקדמית, הוא חשב שאוכלי המוות אולי תפסו במבט חטוף את קצה מרפקו. הוא סגר את הדלת הקדמית בזהירות מאחוריו, ומשך את גלימת ההיעלמות, מפיל אותה מעל זרועו, ומיהר דרך המסדרון לכיוון הדלת שהובילה למרתף, כשעותק גנוב של 'הנביא היומי' תפוס בכף- ידו.
הלחישה הנמוכה הרגילה "סוורוס סנייפ?" בירכה אותו, רוח קרה פגעה בו ולשונו התגלגלה מעלה לרגע.
"אני לא הרגתי אותך," הוא אמר, ברגע שהדמות הופיעה, ואז עצר את נשימתו שהדמות המאובקת התפוצצה. הוא חיכה עד שהיה בחצי הדרך במורד המדרגות למטבח, מחוץ לטווח השמיעה של גברת בלק וניקה את ענן האבק, לפני שקרא, "יש לי חדשות, ואתם לא תאהבו את זה."
המטבח היה כמעט בלתי ניתן לזיהוי. כל משטח הבריק, סירים וקלחות מנחושת בערו בורוד זוהר, שולחן העץ ניצנץ, הגביעים והצלחות כמו מוקמו לארוחת ערב, מנצנצים מן האור שהפיצה האש באח, שמעליה יורה ענקית. למרות זאת, שום דבר בחדר היה שונה באופן דרמטי יותר מגמדון הבית שכעת בא במהירות לעבר הארי, עטוף במגבת לבנה כשלג, שערות אוזניו נקיות כמו כותנה לבנה, קמעו של רגולוס תלוי על צווארו הרזה.
"תוריד נעליו, בבקשה, אדוני הארי, ושטוף ידיים לארוחת הערב," קירקר קריצ'ר, תופס את גלימת ההיעלמות ותולה אותה על קולב על הקיר, ליד כמה גלימות שיצאו מהאופנה והיו מכובסות.
"מה קרה?" רון שאל. הוא והרמיוני עיינו בצרור של פתקים ומפות ששכבו בסופו של שולחן המטבח הארוך, אבל כעת הם צפו בהארי שפסע לקראתם וזרק את העיתון בראש הערימה.
תמונה גדולה של אדם מוכר עם אף נשר ושיער שחור בהה למעלה בכולם, מתחת לכותרת:
סוורוס סנייפ התמנה למנהל הוגוורטס
"לא!" אמרו רון והרמיוני בקול.
הרמיוני הייתה הכי מהירה. היא חטפה את העיתון והתחילה לקרוא את הסיפור הנלווה בקול.
"'סוורוס סנייפ, המורה לשיקויים בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, התמנה היום למנהל בהכי חשוב מתוך כמה שינויים בהנהלת בית הספר. בהמשך להתפטרות של המורה לחקר מוגלגים, אלקטו קראו תיקח את המשרה בעת שאחיה, אמיקוס, ימלא את המשרה של מורה להתגוננות מפני כוחות האופל.
"'אני מברך את ההזדמנות לתמוך בהכשרת הקוסמים הכי טובה-' כאילו לבצע רצח וחתוך אוזניים של תלמידים, אני מניחה! סניים, מנהל! סנייפ בתפקידו של דמבלדור – חי זקנו של מרלין!" היא צווחה, גורמת להארי ורון לקפוץ. היא התרוממה מהשולחן ויצאה מהחדר, צועקת בדרך, "אני אחזור עוד דקה!"
"'חי זקנו של מרלין'?" חזר רון, נראה נדהם. "היא חייבת להיות מעוצבנת." הוא משך את העיתון והמשיך את המאמר על סנייפ.
"המורים האחרים לא יתמכו בזה. מקגונגל ופליטיק וספראוט יודעים את האמת, הם יודעים איך דמבלדור מת. הם לא יקבלו את סנייפ כמנהל. ומי אלא הקראוים?"
"אוכלי מוות," אמר הארי. "יש תמונות שלהם בפנים. הם היו בראש המגדל כשסנייפ הרג את דמבלדור, אז כל החברים ביחד. ו," הארי המשיך במרירות, מושך כיסא, "אני לא רואה שלמורים האחרים יש ברירה אלא להישאר. אם המשרד וולדמורט מאחורי סנייפ הברירה תהיה או להישאר וללמד, או כמה שנים טובות באזקבאן – וזה אם הם בני מזל. אני מניח שהם ישארו כדי לנסות להגן על התלמידים."
קריצ'ר בא מתרוצץ אל השולחן עם קערת מרק גדולה בידיו, ומזג מרק לקערות שלהם, לוחש בין שיניו כשהוא עשה את זה.
"תודה קריצ'ר," אמר הארי, הופך את 'הנביא היומי' כדי שהוא לא יסתכל על פניו של סנייפ. "טוב, לפחות אנחנו יודעים בדיוק איפה סנייפ עכשיו."
הוא התחיל לאכול את המרק. איכות הבישול של קריצ'ר השתפרה באופן דרמטי מאז שניתן לו הקמע של רגולוס, הבצל הצרפתי של היום היה הכי טוב שהארי טעם.
"עדיין יש המון של אוכלי מוות שצופים על הבית." הוא אמר לרון כשאכל, "יותר מתמיד. זה כאילו הם מקווים שאנחנו נצא סוחבים את תיקי בית הספר שלנו והולכים להוגוורטס אקספרס."
רון הציץ בשעונו.
"חשבתי על זה כל היום. הרכבת עזבה כמעט לפני שש שעות. מוזר, לא להיות עליה, נכון?"
בראשו הארי ראה את המנוע כמו שהוא ורון פעם עקבו אחריך מהאוויר, עפים בין שדות וגבעות. הוא היה בטוח שג'יני, נוויל ולונה יושבים ביחד ברגע זה, אולי תוהים איפה הוא, רון והרמיוני נמצאים, או דנים איך אפשר להמעיט בערכו של תפקידו החדש של סנייפ.
"הם כמעט ראו אותי נכנס פנימה עכשיו," אמר הארי. "נחתתי לא טוב על המדרגה האחרונה,והגלימה החליקה."
"אני עושה את זה כל הזמן. הו הנה היא," הוסיף רון, מזדקף במושבו כדי לראות את הרמיוני נכנסת שוב למטבח. "ומה בשם מרלין זה היה?"
"נזכרתי בזה," התנשפה הרמיוני.
היא סחבה תמונה גדולה וממוסגרת, והניחה אותה על הרצפה לפני שתפסה את התיק הקטן שלה מקצה המטבח. היא פתחה אותו וניסתה להכניס את התמונה פנימה, ולמרות העובדה שהתמונה הייתה גדולה מידי בכדי להיכנס לתיק הקטן כעבור כמה שניות זה נעלם, לתוך התיק.
"פיניאס ניגלוס," הסבירה הרמיוני כשהיא זרקה את התיק על שולחן המטבח.
"סליחה?" אמר רון, אבל הארי הבין. התמונה של פיניאס ניגלוס בלק הייתה יכולה לשוטט בין משרד המנהל ותמונתו בכיכר גרימולד. המשרד המעוגל שבראש המגדל איפה שסנייפ יושב כעת בלי הצדקה, בשמחת ניצחונו מחזיק באוסף של דמבלדור של מכשירים קסומים עדינים ודקיקי רגליים, ההגיגית, מצנפת המיון ואם לא הזיזו אותה החרב של גריפינדור.
"סנייפ יכול לשלוח את פיניאס ניגלוס לחפש בתוך הבית בשבילו," הרמיוני הסבירה לרון כשהיא ישרה את מושבה. "אבל אם הוא ינסה את זה עכשיו כל מה שפיניאס ניגלוס יראה זה את התיק שלי מבפנים."
"מחשבה טובה!" אמר רון, נראה מתרשם.
"תודה," חייכה הרמיוני, מושכת את המרק שלה לכיוונה. "אז, הארי, מה עוד קרה היום?"
"כלום," אמר הארי. "צפיתי בכניסה למשרד הקסמים במשך שבע שעות. אין סימן ממנה. אבל ראיתי את אבא שלך, רון. הוא נראה בסדר."
רון הינהן בהערכה על החדשות. הם הסכימו שזה היה הרבה יותר מידי מסוכן לנסות לתקשר עם מר וויזלי כשהוא הלך לתוך והחוצה ממשרד הקסמים, בגלל שהוא תמיד היה מוקף בעובדים אחרים ממשרד הקסמים. אבל זה היה למרות זאת מרגיע לתפוס את מבטו החטוף, אפילו אם הוא נראה מאוד לחוץ או עצבני.
"אבא תמיד אמר לנו שרוב עובדי משרד הקסמים משתמשים ברשת הפלו כדי להגיע לעבודה," רון אמר. "זאת הסיבה למה לא ראינו את אמברידג', היא לעולם לא תלך, היא חושבת שהיא יותר מידי חשובה."
"ומה עם המכשפה הזקנה והמצחיקה והקוסם הקטן בחלוק של חיל הים?" הרמיוני שאלה.
"הו, כן, הגבר מתחזוקה קסומה," אמר רון.
"איך אתה יודע שהוא עובד בתחזוקה קסומה?" הרמיוני שאלה, כף המרק שלה עצרה באמצע האוויר.
"אבא אמר שכל מי שעובד בתחזוקה קסומה לובש חלוק כחול של חיל הים."
"אבל אתה אף פעם לא סיפרת לנו את זה!"
הרמיוני הפילה את הכף ומשכה אליה את הערימה של הפתקים והמפות שהיא ורון בחנו כשהארי נכנס למטבח.
"אין פה שום דבר על חלוקים כחולים של חיל הים, כלום!" היא אמרה, עוברת בקדחתנות על הדפים.
"ובכן, האם זה באמת משנה?"
"רון זה משנה הכל! אם אנחנו הולכים להגיע לתוך משרד הקסמים ולא להסגיר את עצמנו כשהם חייבים לעמוד על המשמר מפני פולשים, כל פרט קטן משנה! עברנו על זה כמה פעמים, אני מתכוונת, מה הטעם בכל הסיורים האלה אם אתה בכלל לא התכוונת לספר לנו-"
"אז מה, הרמיוני, שכחתי משהו אחד קטן-"
"אתה מבין, כן, שכנראה אין מקום יותר מסוכן בכל העולם בשבילנו להיות בו עכשיו מאשר משרד הקסמ-"
"אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את זה מחר," אמר הארי.
הרמיוני עצרה קפואה, הלסת שלה מתנדנדת. רון נחנק קצת מעל המרק שלו.
"מחר?" חזרה הרמיוני. "אתה לא רציני, הארי?"
"אני כן," אמר הארי. "אני לא חושב שאנחנו הולכים להיות יותר מוכנים מאשר אנחנו עכשיו אפילו אם נעקוב אחרי הכניסה למשרד הקסמים עוד חודש. ככל שנדחה את זה, הקמע יכול להגיע יותר רחוק. יש כבר ככה סיכוי טוב שאמברידג' בקדה אותו. הדבר לא נפתח."
אלא אם," אמר רון, "היא מצאה דרך לפתוח אותו ועכשיו הוא שייך לה."
"זה לא יהווה שום שינוי בשבילה, היא כל כך רעה גם ככה,"משך הארי בכתפיו.
הרמיוני נשכה את השפה שללה, שקועה עמוק במחשבות.
"אנחנו יודעים את כל מה שחשוב," המשיך הארי, פונה להרמיוני. "אנחנו יודעים שהם הפסיקו התעתקות לתוך ומחוץ למשרד. אנחנו יודעים שרק העובדים הבכירים ביותר במשרד מורשים לחבר את בתיהם לרשת הפלו עכשיו, בגלל שרון שמע את השניים שהתלוננו על כך. ואנחנו יודעים איפה המשרד של אמברידג', בגלל מה ששמעת שהגבר המזוקן אמר לחברו-"
"'אני אהיה למעלה בקומה אחת, דולורס רוצה לראות אותי,'"הרמיוני חזרה מייד.
"בדיוק," אמר הארי. "ואנחנו יודעים שנכנסים פנימה על ידי שימוש במטבעות המצחיקים, או באסימונים, או מה שהם לא יהיו, בגלל שראיתי את המכשפה ההיא שואלת אחד מחבר שלה-"
"אבל אין לנו אותם!"
"אם התוכנית תעבוד, יהיה לנו," הארי המשיך ברוגע.
"אני לא יודעת, הארי, אני לא יודעת... יש כל כך הרבה דברים איומים שיכולים להשתבש, כל כך הרבה הסתמכות על הזדמנויות..."
"זה יהיה נכון אפילו אם נבלה עוד שלושה חודשים בהכנות," אמר הארי. "זה הזמן לפעול."
הוא יכל לראות על פי הפרצופים של רון והרמיוני שהם פחדו. הוא לא היה לגמרי בטוח בעצמו, אבל בכל זאת הוא היה בטוח שהגיע הזמן להוציא לפועל את התוכנית שלהם.
הם בילו את ארבעת השבועות האחרונים בריגול עם גלימת ההיעלמות בתורות אחרי הכניסה הראשית של משרד הקסמים, שרון, תודות למר וויזלי, הכיר מילדות. הם עקבו אחרי עובדי המשרד בדרכם פנימה, צותתו לשיחותיהם, ולמדו על ידי התבוננות זהירה על מי מהם לסמוך שיופיעו באותו זמן כל יום. לעיתים קרובות הייתה הזדמנות לגנוב את 'הנביא היומי' מתוך מזוודה של מישהו. לאט הם בנו את המפות המשורטטות והפתקים שכעת היו לפני הרמיוני.
"בסדר," אמר רון באיטיות, "בואו נגיד שאנחנו הולכים על זה מחר... אני חושב שזה צריך להיות רק אני והארי."
"הו, אל תתחיל עם זה שוב!" אמרה הרמיוני. "חשבתי שנסדר את זה."
"זה דבר אחד להסתובב בכניסה למשרד הקסמים מתחת לגלימה אבל זה משהו אחר לגמרי, הרמיוני." אמר רון נועץ אצבע בעותק של 'הנביא היומי' שתאריכו לפני עשרה ימים. "את ברשימה של ילידי מוגלגים שלא הציגו את עצמם לחקירה!"
"ואתה אמור להיות גוסס מאבעבועות במחילה! אם מישהו צריך לא ללכת, זה הארי, יש פרס של עשרת- אלפים אוניות על ראשו-"
"בסדר, אני אשאר פה," אמר הארי. "תודיעו לי אם אתם אי פעם תביסו את וולדמורט, בסדר?"
כשרון והרמיוני צחקו, צלקתו של הארי בערה בכאב. ידו קפצה על הצלקת, הוא ראה את עיניה של הרמיוני מצטמצמות, והוא ניסה להסביר את התנועה על ידי הזזת שערו מעיניו.
"טוב, אם שלושתנו הולכים ניאלץ להתעתק בנפרד," התחיל רון להגיד. "אנחנו לא יכולים להיכנס ביחד מתחת לגלימה יותר."
צלקתו של הארי נעשתה יותר ויותר כואבת. הוא נעמד. קריצ'ר מיהר לעברו.
"אדוני לא סיים את המרק שלו, האם האדון יעדיף את תבשיל הבשר המתובל, או את עוגת הדבשה שהאדון מאוד אוהב?"
"תודה, קריצ'ר, אבל אני יחזור תוך דקה – ארר – שירותים."
מודע לעובדה שהרמיוני מסתכל עליו בחשדנות,הארי מיהר במעלה המדרגות למסדרון ואז לקומה הראשונה, שם הוא נכנס לתו חדר האמבטיה ונעל את הדלת שוב. גונח מכאב, הוא צנח בכבדות מעל לכיור השחור שהברזים שלו בצורה של פיות פתוחים של נחשים ועצם את עיניו...
הוא דאה לאורך רחוב בשעת הדימדומים. לבניינים משני הצדדים שלו היו קורות גבוהות ומשולשות. הם נראו כמו בתים מלחם ג'ינג'ר.
הוא פנה לאחד מהם, ואז ראה את הלובן של היד ארוכת האצבעות שלו מול הדלת. הוא נקש. הוא הרגיש התרגשות עצומה...
הדלת נפתחה. אישה צוחקת עמדה שם. פניה נפלו שהיא הסתכלה לתוך פניו של הארי. ההומור עזב, אימה החליפה אות...
"גרגורוביץ'?" אמר קול גבוה וקר.
היא ניענעה את ראשה: היא ניסתה לסגור את הדלת. יד לבנה החזיקה אותה יציבה, מונעת ממנה לסלק אותו החוצה...
"אני רוצה את גרגורוביץ'."
"Er wohnt hier nicht mehr!" היא בכתה, מנענעת את ראשה. "הוא לא גר פה! הוא לא גר פה! אני מכירה אותו לא!"
נושטת את הניסיון לסגור את הדלת, הוא התחילה ללכת חזרה אחורה במסדרון החשוך, והארי עקב, דואה לעברה, וידו ארוכת האצבעות שלפה את שרביטו.
"איפה הוא?"
"Das weif ich nicht! הוא עבר! אני יודעת לא, אני יודעת לא!"
הוא הרים את השרביט. היא צרחה. שני ילדים באו בריצה למסדרון. היא ניסתה להגן עליהם עם זרועותיה. היה הבזק של אור ירוק-
"הארי! הארי!!"
הוא פתח את עיניו. הוא שקע לרצפה. הרמיוני הלמה בדלת שוב.
"הארי, תפתח!"
הוא צעק, הוא ידע את זה. הוא קם ופתח את הדלת. הרמיוני התמוטטה פנימה, מאזנת את משקלה, היא הסתכלה סביב בחשדנות. רון היה מייד אחריה, נראה לא מתוח כשהוא הצביע עם שרביטו על פינות החדר הקר.
"מה עשית?" שאלה הרמיוני בלחץ.
"מה אתם חושבים שעשיתי?" שאל הארי.
"אתה צעקת עד שכמעט נפל לך הראש!" אמר רון.
"הו כן... אני בטח נרדמתי או-"
"הארי, אל תעליב את האינטליגנציה שלנו," אמרה הרמיוני, לוקחת נשימות עמוקות. "אנחנו יודעים שכאבה לך הצלקת למטה, ואתה לבן כמו סדין."
הארי ישב על קצה האמבטיה.
"טוב. אני רק עכשיו ראיתי את וולדמורט רוצח אישה. עד עכשיו הוא בטח הרג את כל המשפחה שלה. והוא לא היה צריך. זה היה כמו סדריק, הם פשוט היו שם...."
"הארי, אתה לא אמור לתת לזה לקרות יותר!"
הרמיוני בכתה, קולה מהדהד בין קירות חדר האמבטיה. "דמבלדור רצה שתשתמש בהלטת הכרה! הוא חשב שהקשר מסוכן- וולדמורט יכול להשתמש בזה, הארי! מה זה טוב לראות אותו הורג ומענה, איך זה יכול לעזור?"
"בגלל שזה אומר שאני יודע מה הוא עושה," אמר הארי.
"אז אתה אפילו לא הולך לנסות להפסיק את זה?"
"הרמיוני, אני לא יכול. את יודעת שאני גרוע בהלטת הכרה, אני מעולם לא הצלחתי בזה."
"אתה מעולם לא באמת ניסית!" היא אמרה. "אני לא מבינה את זה, הארי- אתה אוהב שיש לך קשר מיוחד או מערכת יחסים או מה- מה שלא יהיה-"
היא התכווצה תחת המבט שהארי נתן בה כשהוא נעמד.
"אוהב את זה?" הוא אמר בשקט. "האם את היית אוהבת את זה?"
"אני- לא- אני מצטערת, הארי, אני לא התכוונתי-"
"אני שונא את זה, אני שונא את העובדה שהוא יכול להיכנס לתוכי, שאני צריך לצפות בו כשהוא הכי מסוכן. אבל אני הולך להשתמש בזה."
"דמבלדור-"
"תשכחי את דמבלדור. זאת הבחירה שלי, לא של אף אחד אחר. אני רוצה לדעת למה הוא אחרי גרגורוביץ'."
"מי?" "הוא יצרן שרביטים זר", אמר הארי, "הוא זה שייצר את השרביט של קרום, וקרום טוען שהוא גאון." "אבל לפי מה שאמרת", אמר רון, "וולדמורט כבר לכד את אוליבנדר איפהשהוא. ואם כבר יש לו יצרן שרביטים, בשביל מה הוא צריך עוד אחד?" "אולי הוא מסכים עם קרום, אולי הוא חושב שגרגורוביץ' טוב יותר, או שהוא חושב שגרגורוביץ' יוכל להסביר לו מה עשה לו השרביט שלי בזמן שהוא תקף אותי, כי אוליבנדר לא יודע." הארי העיף מבט למראה הסדוקה והמאובקת וראה שרון והרמיוני מחליפים מבטים מודאגים מאחורי גבו. "הארי אתה צריך להסתיר את מה שהשרביט שלך עשה," אמרה הרמיוני, "אבל אתה גרמת לזה לקרות! למה אתה לא לוקח אחריות למה שאתה עשית בעצמך?" "בגלל שאני יודע שזה לא הייתי אני, וגם וולדמורט יודע את זה, הרמיוני! שנינו יודעים מה באמת קרה." הם נעצו מבטים אחד בשני, והארי ידע שהוא לא יצליח לשכנע את הרמיוני לגבי שתי התאוריות, של השרביט שלו, והעובדה שהוא מרשה לעצמו להכנס לראשו של וולדמורט. לשמחתו רון התערב. "עזבי את זה", הוא ייעץ לה. "זה תלוי במה שהוא מרגיש, ואם אנחנו רוצים ללכת למשרד מחר, את לא חושבת שאנחנו צריכים לעבור שוב על התוכנית?" בחוסר רצון, הרמיוני שינתה נושא, מוכנה לעובדה שהארי יתקוף אותה שוב בהזדמנות הראשונה. בינתיים הם חזרו למטבח, שם קריצ'ר בישל נזיד למנה אחרונה. הם לא הלכו לישון עד מאוחר בלילה, אחרי שבזבזו שעות לעבור שוב ושוב על התוכנית, עד שהם ידעו לדקלם אותה בצורה מושלמת אחד לשני. הארי, שעכשיו ישן בחדרו של סיריוס, שם נשכב על המיטה כשהוא מאיר עם השרביט שלו על התמונה הישנה של אביו, סיריוס, לופין ופטיגרו, וחזר על התוכנית לעצמו עוד עשר דקות. בזמן שהוא כיבה את השרביט שלו הוא חשב לא על שיקוי פולימיצי, או על שודדים במדים של חיל הים, הוא חשב על גרגורוביץ' יצרן השרביטים, ועוד כמה זמן הוא יוכל להתחבא מוולדמורט שמחפש אחריו כל כך. הזריחה הגיעה כל כך במהירות אחרי חצות עד שזה נראה לא טבעי. "אתה נראה נורא," קידם אותו רון כשנכנס לחדר להעיר אותו. "לא לזמן ארוך," אמר הארי, בפיהוק. הם מצאו את הרמיוני למטה במטבח. היא קיבלה מקריצ'ר קפה ולחמניה, והייתה על פניה הבעה מוזרה שהארי שייך לתוכנית שהם הולכים לבצע.

"גלימות," היא אמרה בשקט, ובכך אישרה ששמה לב שהם נכנסו למטבח, "שיקוי פולימיצי... גלימת העלמות... חושחשי הסחה... תצטרכו לקחת כמה מהם בכל מקרה... ממתקיא, שוקולדימום, אוזניעזר..." הם אכלו מהר את ארוחת הבוקר, ואז עלו לקומה העליונה, קריצ'ר השתחווה להם והבטיח שיהיה מוכן להם קינוח כשיחזרו. "תודה לו," אמר רון, "ותשכח מזה שאמרתי שהוא רוצה שיתלו את הראש שלו על הקיר." הם יצאו החוצה למדרגה העליונה בזהירות רבה. הם יכלו לראות מספר אוכלי מוות נפוחי עיניים מסתכלים על הבית מרחוק. הרמיוני התעתקה עם רון, ולאחר מכן חזרה והתעתקה עם הארי. אחרי שהרגיש את התחושה המוכרת של חנק וכניסה לצינור צר, הארי מצא את עצמו בסמטה קטנה איפה שהשלב הראשון של התוכנית שלהם תוכנן להתחיל. הסמטה הייתה שוממה לחלוטין מלבד מספר פחי זבל גדולים שהיו בה, ראשוני עובדי משרד הקסמים לא יופיעו שם לפני השעה שמונה בבוקר. "לכן," אמרה הרמיוני מסתכלת בשעונה, "היא אמורה להגיע לכאן תוך חמש דקות. אז אני אשתק אותה-" "הרמיוני, אנחנו יודעים," אמר רון. "ואני חושב שאנחנו אמורים לפתוח את הדלת לפני שהיא מגיעה לכאן?" הרמיוני צעקה. "כמעט שכחתי מזה! התרחקו מהדלת-" היא הצביעה בשרביטה על הדלת הנעולה והכבדה שלידם, ויצרה דלת נוספת שנפתחה ברעש איום. המסדרון האפל שהופיע מוביל, כך ידעו מהתצפיות שערכו, לתאטרון ריק ושומם. הרמיוני משכה את הדלת בחזרה לכיוונה להראות כאילו היא עדיין סגורה. "ועכשיו," היא אמרה, מסתובבת אליהם לכיוון הסמטה, "אנחנו מתכסים בגלימה שוב-" "-ואנחנו מחכים," סיים רון, כשהוא מסתכל בכעס על הרמיוני ומגלגל את עיניו להארי. פחות מדקה לאחר מכן, נשמע רעש של פקיקה, ומכשפה קטנה עם שער אפור מתנופף הופיעה לידם, מסונוורת מאור השמש הפתאומי. היו לה בקושי מספר שניות להתרגל לחום הבלתי צפוי, לפני שהרמיוני פגעה בה עם לחש שיתוק אילם בחזה. "עבודה טובה, הרמיוני," אמר רון, מגיח מאחורי פח גדול ליד התאטרון, בזמן שהארי קיפל את גלימת ההעלמות. ביחד הם סחבו את המכשפה הקטנה למסדרון האפל שהוביל אל מאחורי הקלעים של התאטרון. הרמיוני תלשה מספר שערות מראשה של המכשפה, והוסיפה אותם לשיקוי הפולימיצי הבוצי שהוציאה מתיק החרוזים שלה. רון התחיל לחטט בתיק היד של המכשפה. "זאת היא מפלדה הופקירק," הוא אמר, כשהוא קורא מתוך כרטיס זיהוי שהיה על המכשפה, שהייתה עובדת הלשכה לטיפול בהפרת חוקי השימוש בקסמים. "עדיף שתקחי את זה לעצמך, הרמיוני, שיהיה עלייך סימן מזהה." הוא העביר לה מספר מטבעות זהב קטנים, שעל כולם מוטבעות האותיות M.O.M, ונלקחו מהארנק של המכשפה שתפסו. הרמיוני שתתה את שיקוי הפולימיצי, שעכשיו היה בצבע צהוב מבחיל, ובתוך מספר שניות עמדה מולם הכפילה של מפלדה הופקירק. בזמן שהיא הרכיבה את משקפיה של מפלדה, הארי הסתכל בשעונו. "אנחנו מאחרים, קוסם התחזוקה יהיה כאן תוך שניות." הם מיהרו לסגור את הדלת על מפלדה האמיתית, הארי ורון מתחת לגלימת ההעלמות, אבל הרמיוני הייתה נראית, וכולם חיכו. מספר שניות אחר כך נשמע קול פקיקה נוסף, וקוסם קטן, עלוב למראה הופיע לידם. "שלום מפלדה." "שלום!" השיבה לו הרמיוני בקול רועד, "מה שלומך היום?" "האמת, לא כל כך טוב," אמר הקוסם הקטן שנראה ממש מדוכא. בזמן שהרמיוני והקוסם התקדמו בדרך הראשית, הארי ורון התגנבו אחריהם. "אני מצטערת לשמוע שאתה מצונן," אמרה הרמיוני, בתקיפות לקוסם הקטן שניסה להסביר על בעיותיו. הם היו חייבים לעצור אותו לפני שיגיע לרחוב. "הנה, קח סוכריה." "לא תודה-" "בכל זאת!" אמרה הרמיוני בקשיחות, מנערת את חבילת הממתקיא מול פניו. כשהוא מרגיש די מאוים, לקח הקוסם סוכריה אחת. ההשפעה הייתה מיידית. ברגע שהסוכריה נגעה בשפתיו, התחיל הקוסם הקטן להקיא כל כך חזק עד שלא שם לב שהרמיוני משכה מראשו קבוצת שערות. "אני מצטערת," היא אמרה, בזמן שהוא מילא את הסמטה בקיא. "אולי כדאי לך לקחת יום חופש!" "לא, לא!" הוא אמר והמשיך לעשות קולות של הקאה, כשהוא מנסה להמשיך ללכת, למרות שהוא לא מצליח ללכת ישר. "אני חייב היום, חייב ללכת-" "אבל זה טפשי!" אמרה הרמיוני בדאגה. "אתה לא יכול ללכת לעבוד במצב הזה, כדאי שתלך למיון בקדוש מנגו." הקוסם קרס, וניסה להמשיך בזחילה להמשך הרחוב. "אתה פשוט לא יכול ללכת לעבוד ככה!" צעקה הרמיוני. ונראה היה שלראשונה היא מסכימה עם המילים שהיא אומרת. הוא נאחז בציפורניו בהרמיוני וניסה לחזור למצב עמידה, אבל הוא הסתובב ונעלם, לא משאיר מאחוריו כלום חוץ מהתיק שלו שהיה מלא קיא, שרון תפס שנייה לפני שנעלם. "איכס!" אמרה הרמיוני,מרימה את החצאית כדי לעבור מעל השלולית של הקיא."זה היה יכול להיות הרבה יותר קל אם היינו משתקים אותו". "כן" אמר רון מחזיק את התיק של הקוסם, "אבל אני עדיין חושב שערמת גופות משותקות היו מעוררות חשד".מתלהב מהעבודה שלו, מכל מקום, נכון? זרקי את השערות לתוך השיקוי."
כעבור שתי דקות, רון עמד לפניהם, קטן כמו הקוסם החולה, ולובש את חלוק חיל הים הכחול שהיה בתיק שלו.
מוזר שהוא לא לבש אותם היום, ראיתם עד כמה הוא רצה ללכת? מכל מקום, אני רג' קטרמול, לפני התווית על הגב שלו."
"עכשיו חכה פה," הרמיוני אמרה להארי, שהיה עדיין מתחת לגלימת ההיעלמות, "ונחזור עם שיערות בשבילך."
הוא נאלץ לחכות עשר דקות, אבל זה נראה הרבה יותר ארוך להארי, מסתתר לבד בסמטה מלאה בקיא ליד הדלת המסתירה את מפלדה המשותקת. לבסוף רון והרמיוני הופיעו שוב.
"אנחנו לא יודעים איך הוא," אמרה הרמיוני, מעבירה להארי כמה שיערות שחורות מתולתלות, "אבל הוא הלך הביתה עם דימום נוראי מהאף! הנה, הוא די גבוה, אתה תצטרך גלימות גדולות יותר..."
היא הוציאה סט של גלימות ישנות שקריצ'ר כיבס בשבילם, הארי הלך לקחת את השיקוי ולהחליף בגדים.
ברגע שהשינוי הכואב הושלם הוא היה יותר גבוה, לפי מה שהוא ראה על פי זרועותיו השריריות. היה לו גם זקן. מאחסן את גלימת ההיעלמות והמשקפיים שלו בגלימתו החדשה הוא הצטרף שוב לרון והרמיוני.
"ואו, זה מפחיד," אמר רון, מביט למעלה אל הארי, שעכשיו היה גבוה ממנו.
"קח אחד מהאסימונים של מפלדה," אמרה הרמיוני להארי, "ובואו נלך, זה כמעט תשע."
הוא צעדו מחוץ לסמטה ביחד. כמה מטרים הם הלכו לאורך המדרכה הצפופה עד שהגיעו למעקות שחורים וחדים שעברו באמצע שני טורי מדרגות, אחד עם השלט 'גברים' ושני עם השלט 'נשים'.
"נראה אתכם בעוד רגע," אמרה הרמיוני בלחץ, והיא ירדה במורד המדרגות שהשלט שלהם אמר 'נשים'. הארי ורון הצטרפו לגברים לבושים מוזר שפנו לכיוון מה שנראה כשירותים ציבוריים רגילים, בצבעים של שחור ולבן חיוורים.
"בוקר טוב, רג'!" אמר קוסם אחר שלבוש בחלוק חיל הים כחול כשהוא נכנס לתוך חדרון על ידי כך שהוא מכניס את אסימון הזהב שלו לתוך חריץ בדלת. "ממש קוץ בתחת, הדבר הזה, נכון? מכריחים את כולנו להגיע לעבודה בצורה כזאת! למי הם מצפים שיגיע, הארי פוטר?"
הקוסם צחק מהבדיחה של עצמו. רון נתן חיוך מאולץ.
"כן," הוא אמר, "טיפשי לא?"
והוא והארי נכנסו לאותו התא.
משמאלו ומימינו של הארי היה קול של הורדת מים. הוא התכופף והתבונן מקרוב ברווח בתחתית התא, בדיוק בזמן כדי לראות זוג רגליים על מגפיים נכנסות לשירותים בתא לידם. הוא הסתכל שמאלה וראה את רון ממצמץ אליו.
"אנחנו צריכים להוריד את עצמנו במים?" הוא לחש.
"נראה ככה," הארי לחש חזרה. קולו היה עמוק.
שניהם נעמדו. מרגישים טיפשיים מאוד, הארי טיפס לתוך השירותים.
הוא ידע מיד שהוא עשה את הדבר הנכון. אף על פי שנראה שהוא עומד במים, נעליו, רגליו וגרביו נשארו יבשים. הוא הרים את ידו ומשך את השרשרת, לאחר רגע הוא נפל למטה קצת, מגיח מתוך האח לתוך משרד הקסמים.
הוא קם בגמלוניות. היה יותר מהגוף שלו ממה שהוא היה רגיל. הכניסה היה יותר אפלה מאשר מה שהוא זכר. לפני זה מזרקת זהב מילתה את מרכז האולם, שפכה נקודות של אור על רצפת העץ והקירות המבריקים. עכשיו פסל ענקי מסלע שחור שלטה מקום. זה היה מבהיל, פסל עצום של מכשפה וקוסם יושבים על כס מלכות מפוסל ומפואר, מסתכלים למטה על עובדי משרד הקסמים שיצאו מתוך האחים מתחתיהם. מילים היו חרוטות בבסיס הפסל והן- אפשרות הקסם.
הארי קיבל מכה חזקה על רגליו, קוסם אחר בדיוק עף מתוך האח מאחוריו.
"זוז מהדרך, אתה ל- הו, סליחה רנקורן!"
בבירור נבהל, הקוסם מיהר לדרכו. כנראה שהאיש שהארי ייצג, רנקורן, היה מאיים.
"פסט!" אמר קול, והוא הסתכל סביב וראה מכשפה קטנה וקוסם מתחזוקה קסומה באים לקראתו מאחורי הפסל. הארי מיהר להצטרף אליהם.
"נכנסת בסדר?" הרמיוני לחשה להארי.
"לא, הוא עדיין תקוע באסלה," אמר רון.
"הו, מאוד מצחיק... זה נורא לא?" היא אמרה להארי, שבהה למעלה בפסל. "ראית על מה הם יושבים?"
הארי הסתכל יותר מקרוב והבין שמה שהוא חשב שהיה כס מלכות מפואר היא בעצם ערימות של בני אדם מפוסלים, מאות על מאות של תינוקות, גברים, נשים וילדים עירומים, כולם בעלי פרצוף טיפשי ומכוער, מכווצים ומעוותים כדי לתמוך שמשקל של בקוסמים המפוארים בעלי הגלימות.
"מוגלגים," לחשה הרמיוני. "במקומם הראוי. קדימה, בואו נתחיל ללכת."
הם הצטרפו לזרם הקוסמים שהתקדמו לכיוון השערים הזהובים בקצה האולם, הם בחנו בזהירות,
אבל דמותה המיוחדת של דולורס אמברידג' לא נראתה בשום מקום . הם עברו דרך השערים אל אולם קטן יותר, שם נמשך תור מול כל אחד משניים עשר הסורגים הזהובים שהכילו מעליות רבות.הם בקושי הספיקו להצטרף לתור הקרוב אליהם כשקול אמר, "כטרמול"!
הם הסתובבו: ובטנו של הארי התהפכה. אחד מאוכלי המוות שהיה עד למותו של דמבלדור פסע לעברם. עובדי המשרד לצידם השתתקו, מושפלי עיניים; הארי הרגיש את הפחד שממש נבע מהם. פניו הזעופים, ומעט חייתיים היו שילוב די מוזר עם גלימתו הארוכה והיפה,שזהב היה שזור בה. אחד מהאנשים שהמתינו מסביב קרא בחנפנות, "בוקר טוב יוקסלי"! יוקסלי התעלם ממנו. "בקשתי שמשהו מצוות התחזוקה לתקן את המשרד שלי, כטרמול, ועדיין יורד שם גשם".
רון הסתכל מסביב כאילו מצפה שמישהו יתערב, אבל אף אחד לא דיבר.
"גשם... במשרד שלך? זה- זה לא טוב, אה? רון צחק בעצבנות. עיניו של יוקסלי התרחבו.
"נראה לך שזה מצחיק, כטרמול"?
כמה מכשפות התנתקו מהתור למעלית וברחו במהירות.
"לא", אמר רון "כמובן שלא—"
"אתה מבין שעכשיו אני בדרכי למטה לתחקר את אשתך, כטרמול?
למעשה , אני די מופתע שאתה לא איתה למטה מחזיק לה את היד בזמן שהיא מחכה. כבר הבנת שהיא לא שווה את זה? בפעם הבאה תתחתן עם טהורת דם. "
הרמיוני שחררה צווחה קטנה של אימה. יוקסלי הסתכל עליה. היא השתעלה בחולשה והסתובבה משם.
"אני- אני" גמגם רון.
"אם אשתי הייתה מואשמת בהיותה בוצדמית," אמר יוקסלי ,
"--- ברור ששום אישה שנשאתי לא היה בה שום ספיק האשמה שכזו—וראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם זקוק לידיים עובדות, אז היא אצלי בעדיפות ראשונה, כטרמול. הבנת אותי"?
"כן", לחש רון.
"אז תדאג לזה, כטרמול, כי אם המשרד שלי לא יהיה יבש בעוד שעה, הדם של אשתך יהיה בספק גדול יותר". השערים הזהובים שלפניהם נפתחו בקרקוש. בניד ראש וחיוך לא נעים להארי, ש בלי ספק כוון להערכתו על הטיפול בכטרמול, יוקסלי פסע לכיוון מעלית אחרת. הארי, רון והרמיוני נכנסו למעלית שלהם, אבל אף אחד לא נכנס אחריהם: כאילו הם מזוהמים.הסורגים נסגרו ברעש והמעלית התחילה לזוז למעלה.
"מה אני אמור לעשות?" רון שאל את האחרים מיד ;הוא נראה בהלם. "אם לא אלך, אשתי—כלומר, אשתו של כטרמול—"
"אנחנו נבוא אתך, נסבול ביחד—" הארי התחיל לומר אבל רון הניד בראשו בקדחתנות.
"זה מטורף, אין לנו הרבה זמן. אתם שניכם תמצאו את אמברידג', ואני אסדר את המשרד של יוקסלי—אבל איך אני אמור לעצור את הגשם?"
תנסה פינטה ינכמטם," אמרה הרמיוני מיד, זה אמור לעצור אותו אם זה קללה כמובן; אם לא, משהו השתבש בכישוף האטמוספרי, ואת זה יהיה יותר קשה לתקן, אז להערכתי אם תנסה אימפריביוס כדי להגן על הדברים—"
"תגידי שוב, לאט—" אמר רון, מחפש נואשות בכיסיו עט, אבל באותו רגע המעלית נעצרה קול נשי חסר גוף אמר "קומה רביעית, המחלקה לרישום ופיקוח על חיות הפלא, לרבות אגף החיות, אגף הישויות ואגף הרוחות, לשכת הקישור עם הגובלנים ומרכז הייעוץ לנפגעי מזיקים".והסורגים נפתחו שוב מגלים כמה קוסמים וכמה מטוסי נייר ורדרדים שהתכנסו סביב המנורה בתקרה של המעלית.
"בוקר טוב אלברט," אמר אדם עבדקן, מחייך אל הארי. הוא העיף מבט ברון והרמיוני בזמן שהמעלית קרקשה בדרך למעלה שוב; הרמיוני לחשה עכשיו הוראות בהולות לרון. הקוסם נטה לכיוונו של הארי, מלכסן מבט, ממלמל, "דריק כרסוול, אה? מהקישור עם הגובלנים? עבודה יפה, אלברט. אני די בטוח עכשיו שאני אקבל את המשרה עכשיו!"
הוא קרץ. הארי חייך אליו, מקווה שזה יספק אותו. המעלית נעצרה, והסורגים נפתחו שוב. "קומה שנייה המחלקה לאכיפת חוקי הקסם, לרבות הלשכה לשימוש לרעה בקסמים,מטה ההילאים ושרותי הרישום לקסמהדרין" אמר קול המכשפה חסר הגוף.
הארי ראה את הרמיוני נותנת לרון דחיפה קלה והוא מיהר לצאת מהמעלית מלווה בשאר הקוסמים ומותיר את הארי והרמיוני לבדם. ברגע שהדלת המוזהבת נסגרה. הרמיוני אמרה במהירות: "למעשה, הארי אני חושבת שהייתי צריכה ללכת איתו, אני לא חושבת שהוא יודע מה לעשות ואם הוא ייתפס כל העניין—"
"קומה ראשונה , שר הקסמים וצוות התמיכה."
הסורגים המוזהבים נפתחו שוב והרמיוני התנשפה. ארבעה אנשים עמדו לפניהם ,שניים מהם שקועים עמוק בשיחה: קוסם בעל שיער ארוך לבוש גלימות מרהיבות בשחור וזהב, ומכשפה נמוכה דמוית צפרדע העונדת קשת ורדרדה על שערה הקצר ואוחזת לוח צמוד לחזה.

תודה לעין הזעם שחר לחצי ירח ול-yhעל התרגום המהמם!

חוק רישום ילידי-המוגלגים:

"אהה... מפלדה?" שאלה אמברידג' את הרמיוני. "טרוורס שלך אותך, נכון?"
"כ...כן," גמגמה הרמיוני.
"מצויין, אתה עושה עבודה נפלאה," אמרה אמברידג' לקוסם בזהב ושחור. "הבעייה הזאת נפטרה. אדוני השר, אם מפלדה תוותר על העדות, אנחנו יכולים להתחיל ברגע זה." היא אמרה, נועצת את העט בלוח הכתיבה שלה. "עשרה אנשים היום, ואחת מהם היא אשתו של אחד העובדים של משרד הקסמים! טוט טוט ,אפילו פה, בלב משרד הקסמים!" היא נכנסה למעלית ונעמדה לצד הרמיוני, שעמדה ליד שני הקוסמים שהאזינו לשיחתם של אמברידג' עם שר הקסמים.
"נרד עכשיו למטה, מפלדה? את תמצאי כל מה שתצטרכי באולם בית המשפט. בוקר טוב אלברט, אתה לא יוצא החוצה?"
"כן, בוודאי," ענה הארי בקול עמוק של רנקורן. הארי יצא מן המעלית. המחיצות הזהובות נסגרו מאחוריו.
הארי ראה מבעד לכתפו את פניה הלחוצות של הרמיוני שבדיוק הוסתרו מאחורי קוסם גבוה. אמברידג' החליקה את הסרט על שערה.
"מה מביא אותך הנה, רנקורן?" שאל שר הקסמים החדש ,פלאם ת'יקנס, את הארי. שערו השחור והארוך וזקנו הכסוף היו בקו ישר עם מצחו הגבוה, שהטיל צל על עיניו הבורקות. הארי הרגיש כמו סרטן המחפש מחסה מתחת לסלע.
מחפש משהו זריז להגיד, הארי אמר לבסוף "ארתור וויזלי."
"הוא בקומה למעלה," מישהו אמר.
"הוא נתפס בגלל שהתרועע עם לא רצויים," אמר פלאם ת'יקנס. "לא," אמר הארי, גרונו יבש, "לא משהו כזה."
"אהה, זה רק עניין של זמן," אמר ת'יקנס. "אם תשאל אותי, הבוגד בדם הזה גרוע לא פחות מבוצדמים. להתראות, רנקורן."
"להתראות, אדוני השר." הארי ראה את ת'יקנס מתרחק לעבר מסדרון מכוסה שטיחים. ברגע ששר הקסמים נעלם מטווח הראייה, הארי משך את גלימת ההיעלמות מתחת לגלימתו השחורה, זרק אותה מעליו, והתיישב במסדרון בכיוון ההפוך. רנקורן היה כה גבוה, שהארי נאלץ למתוח את גלימת ההיעלמות אל רגליו הארוכות כדי לוודא שרגליו מוסתרות היטב. הוא התחיל להלחץ אחרי שעבר דלת עץ אחרי דלת עץ, כל אחת מהם נושאת שלט קטן ומבריק שבו כתוב שם הבעלים של החדר ואת שם העיסוק. הכח של הממשלה, הוא מושלם, הוא לא חדיר, נראה כל כך עוצמתי, עד שנראה שהתכנית שתכנן עם רון והרמיוני בארבעת השבועות האחרונים נראית ילדותית וחסרת סיכוי. הם התרכזו בכל המאמצים להכנס לבפנים מבלי להתפס: הם לא חשבו לרגע מה יעשו אם הם יתפצלו. והנה, הרמיוני תקועה בבית המשפט, עוסקת ברשימות ובפרוטוקולים ללא ספק בשעות האחרונות ; רון נשלח לעשות קסמים שהארי היה בטוח שהוא לא היה מסוגל לעשותם...
והוא הארי הסתובב בקומה העליונה שהוא יודע בצורה ודאית שהאדם שהוא מחפש כרגע נעלם במעלית.הוא הפסיק ללכת ועמד נשען על הקיר וניסה להחליט מה לעשות . הדממה לחצה עליו. שום קול לא נשמע לא דיבור ולא פסיעות נעליים כאילו הכול נבלע בכיסוי השטיחים הסגול הוא חש כאילו שמפילטו הטיל קסם על המקום .
המשרד שלה חייב להיות למעלה חשב הארי. זה לא נראה סביר שאימברג' תחזיק את התכשיטים שלה במשרד אבל מצד שני זה נראה טיפשי לא לבדוק את זה לפחות כדי להיות בטוח.לכן הוא ישב שוב לאורך המסדרון חולף על פני קוסם זעוף פנים שמילמל מילים לקולמוס שלו שריחף לפניו ושירבט משהו על קצה שלקלף.
עכשיו הוא שם לב לשמות על הדלתות הארי פנה ימינה ובחצי הדרך לדלת הבאה הוא גילה פתח צר. הוא הציץ לתוכו וגילה תריסר מכשפות וקוסמים יושבים בשורה ורכונים על גבי שולחנות קטנים. שהיו שונים משולחנות בית ספר.ולמרות זאת הם היו הרבה יותר מבריקים מהכתובת שהיתה על הקיר .הארי הפסיק לצפות בהם לאפקט היה שקט מהפנט .הם כולם ניפנפו וסובבו את שרביטהם יחד וריבועים ציבעונים של נייר עפו לכל כיוון כמו עפיפונים קטנים. אחרי מספר דקות הארי הבין את קצב הפעולה ושכולם פיתחו את אותה התבנית, ואחרי מיספר דקות נוספות הוא הבין שמה שהוא רואה זה יצור של חוברת והריבועי נייר הצבעוניים היו עמודים שנפלו לערמה מסודרת בצד כל קוסם ומכשפה. הארי התגנב קרוב יותר למרות שהעובדים היו מאוד מרוכזים בעבודתם הארי הטיל ספק שהם ישמעו את פסיעותיו, והחליק חוברת גמורה מהערמה שהיתה ליד מכשפה צעירה. הוא בחן את החוברת מתחת לגלימת העילמות שלו היה לה כריחה וורודה מקושטת בכותרת מוזהבת
בכותרת המוזהבת היה כתוב:
"בוצדמים מעמידים פנים שהם שוחרי שלום עם חברת טהורי הדם". מתחת לכותרת הייתה תמונה של ורד אדום עם פנים מחייכות באמצע עלי הכותרת שלו,
להיאבק עם עשב עם ניב ובי"ס. לא היה את שמו של המחבר על החוברת, אבל שוב, הצלקות על גב יגו הימנית עקצצו כשהוא בדק אותן.
אז המכשפה הצעירה שלידו אמרה, עדיין מניפה את
שרביטה, "אם המכשפה הזקנה תתחקר בוצדמים
כל יום, מישהו ידע?"
"תזהרי," אמר הקוסם שישב לידה והעיף מבט סביב בעצבנות. אחד הדפים שלו החליק ונפל על הריצפה.
"מה, היא קיבלה קסם שמיעה טוב כמו עייניה, עכשיו?" המכשפה הסתכלה לעבר הדלת המבריקה מעבר לחוברת שלה. גם הארי הסתכל לשם, והזעם התפרץ בקרבו כמו נחש. איפה שיש חור הצצה בדלתם של המוגלגים, התגלתה לעיניו של הארי עין גדולה ועגולה, עם אישון כחול, שנקבעה בדלת-עין שהייתה מאוד מוכרת לכל מי שהכיר את אלאסטור מודי. לרגע שכח הארי איפה הוא נמצא, ומה הוא עושה שם: הוא אפילו שכח שהוא היה בלתי ניראה.
הוא עשה צעד גדול לעבר הדלת כדי לבחון את העין.
היא לא זזה. הוא הביט בה הרבה זמן, באופן עיוור,
קפוא. על שלט מתחת לעין היה כתוב: דולורס אמבריד'ג- התת מזכירה הבחירה של השר.
מתחת היה שלט נקי יותר שעליו היה רשום "משימת רישום בני המוגלגים". הארי הסתכל שוב על תריסר
מכיני החוברות: למרות שהיו מרוכזים בעבודתם, הוא יכל בקושי להניח שהם יכולים לשים לב שאם הדלת
של המשרד הריק תפתח לפניהם.הארי התחסה שוב בגלימת העילמות. הוא מיקם את מלכודת הנפצים על הריצפה ואז נחפז במהירות דרך רגלי המכשפות והקוסמים שהיו בקידמתו.כמה רגעים לאחר מכן כאשר הארי חיכה עם ידיו על ידית הדלת.נשמע קול פיצוץ ועיסקה נהדרת של עשן חריף התרוממה מהפינה. המכשפה הצעירה בפינה חתרה בבהלה . עמודים וורודים בתעופפו לכול עבר כשהיא והעמית שלה קפצו מהמקום. מחפשים אחר מקור המהומה. הארי סובב את הידית ונכנס לחדר של אימברג' וסגר את הדלת מאחריו. הוא הרגיש כאילו שהוא חזר אחורה בזמן המשרד של אימברג' היה בדיוק כמו המשרד שלה בהוגורטס. וילונות תחרה מפות ופרחים מיובשים כיסו את כל השטח
על הקירות היו את אותם צלחות מקושטות כל אחד בצבע אחר .
השולחן היה מכוסה במפה פרחונית. מאחורי העין של עין הזעם, הותקן מקרוסקופ קטן שאפשר לאמברידג' לרגל אחרי העובדים מהצד האחר של הדלת. הארי הסתכל מבעד למיקרוסקופ וראה שכולם עדיין התאספו סביב ההסחה של הנפץ. הוא משך בכח את הטלסקופ מהדלת, משאיר מאחוריו חור, משך את עין הקסמים החוצה, ושם בכיסו. הוא הסתובב לבחון שוב את החדר, הרים את שרביטו ומלמל "אציו קמע," שום דבר לא קרה, אבל הוא גם לא ציפה שייקרה; אמברידג' ללא ספק יודעת הכל על קסמי הגנה ולחשים. הוא נעמד מאחורי שולחנה והתחיל לפתוח את כל המגירות. הוא ראה עטי נוצה ומחברות וטייפ מכושף ,קליפי-פרפר מכושפים שהשתחלו מהמגירה ונשכו אחד את השני. אבל לא היה זכר לקופסה קטנה שבטוחה יכול להיות הקמע.
הארי ראה מגירת תיוקים על השולחן. הארי הלך לבדוק את זה. כמו מגירות התיוק של ארגוס פילץ' בהוגוורטס, היא הייתה מלאה בתיקיות ובמסמכים, על כל אחת כתוב שם. הוא לא מצא שם כלום, הוא חיפש בתחתית המגירה, ואז מצא משהו שהסיח את דעתו מהחיפוש: התיק של מר וויזלי.
הוא פתח את התיקייה של אדון וויזלי וקרא:
ארתור וויזלי: מעמד בדם - גזע טהור, אך בעל נטייה להתרועע עם מוגלגים ולא רצויים. חבר במסדר עוף החול.
משפחה - אשה(גזע טהור), שבעה ילדים, שני הצעירים לומדים בהוגוורטס. נ.ב הילד הצעיר נשאר בבית בשל מחלה, מפקחי משרד הקסמים אישרו.
מעמד בטיחות - נעקב. כל התזוזות תחת פיקוח. סבירות גדולה שהוא בא במגע עם הלא רצויים מספר 1(הוא נשאר עם משפחת וויזלי לפני כן).
"לא רצויים מספר 1..." הרהר הארי בזמן שהחזיר את תיקייתו של מר וויזלי למגירה. היה לו רעיון שהוא יודע מי היו הבלתי רצויים האלה, ובטוח מספיק, הוא נעמד זקוף והביט סביב המשרד, מחפש אחרי מקומות מסתור שלא גילה עוד. הוא ראה פוסטר של עצמו תלוי על הקיר כשהמילים "לא רצוי מספר 1" התנוססו על חזהו. פתק קטן וורוד היה תקוע עליו עם תמונה של חתלתול בפינה. הארי חצה את החדר כדי לקרוא אותו, וראה שאמברידג' כתבה "להיענש".
כועס מתמיד, הוא מישש את התחתיות של סלסלות ושל אגרטלים עם פרחים מיובשים אך הוא לא היה מופתע שהתליון לא שם. הוא נתן עוד מבט חטוף אחרון לעבר המשרד, ולבו החסיר פעימה. דמבלדור הביט לעברו מתוך מראה מלבנית קטנה שהייתה מונחת בתוך כוננית ספרים ליד השולחן. הארי חצה את החדר בריצה והרים אותה, אבל אז הבין שברגע שנגע בזה זה לא היה מראה. דמבלדור חייך בעצב בקדמה של ספר חלק ומבריק. הארי לא שם לב מיד לכתובת ירוקה על כובעו של דמבלדור -"חייו ושקריו של אלבוס דמבלדור", ומתחת בכתוב קצת קטן יותר על חזהו של דמבלדור, -"מאת ריטה סקיטר, מחברת רב המכר: ארמנדו דיפט: מאסטר או אידיוט?"
הארי פתח את הספר באופן אקראי ועמוד שלם של תמונות של שני נערים מתבגרים, שניהם צוחקים וזרועות האחד מונחות על כתפו של רעהו. דמבלדור, עכשיו עם שיער ארוך וסבוך וגידל זקנקן, מזקיר את זה של קרום, דבר שעיצבן כל כך את רון. הילד שצחק בהנאה בשקט ליד דמבלדור היה שמח בזמן שהביטו בו. שיערו המוזהב נפל בסלסולים עד כתפיו. הארי תהה אם הוא היה אחיו הצעיר של דמבלדור, אבל לפני שהיה לו זמן לבדוק את זה, נפתחה דלת המשרד.
אם ת'יקנס היה מביט מעבר לכתפו כשנכנס למשרד, לא היה להארי זמן לזהתכסות בגלימת ההיעלמות. הוא חשב שת'יקנס עלול לתפוס איזו תנועה מאחוריו, כי דקה או שתיים הוא נשאר בשקט, הסתכל בסקרנות על המקום בזמן שהארי נעלם. אולי החליט שכל מה שראה שדמבלדור מגרד באפו על כריכת הספר, הארי החזיר בזריזות את הספר על גבי המדף.
לבסוף ת'יקנס הלך לעבר השולחן והצביע בשרביטו על עט הנוצה שהיה מוכן בתוך קסת הדיו. עט הנוצה קפץ החוצה והחל לכתוב מכתב לאמברידג'. מאד לאט, מתקשה לנשום, הארי התחמק החוצה מהמשרד לתוך החדר הריק שמעבר. העובדים עדיין התקבצו סביב שאריות הנפצים, שהמשיכו ליפלוט עמודי עשן קטנים. הארי מיהר לצאת מהחדר למסדרון כשהקוסם הצעיר אמר "אני מתערב שזה מתגנב החוצה מהקסמים הנסיוניים, כל כך לא איכפת להם, זוכרים את הברווז המורעל?"
רץ במהירות חזרה למעליות, הארי חזר מחדש לעצמו על האפשרויות שלו. זה מעולם לא היה מתקבל על הדעת שהתליון נמצא כאן במשרד הקסמים, ולא היה סיכוי מקסים שמקום הימצאו מחוץ לאמברידג', שיושבת עכשיו בבית המשפט. עדיפותם העליונה לרגע זה הייתה לצאת ממשרד הקסמים לפני שיגלו אותם, ולנסות שוב ביום אחר. הדבר הראשון שצריך לעשות זה למצוא את רון, ואז לחשוב על דרך להוציא את הרמיוני מבית המשפט.
כשהגיעו המעליות הן היו ריקות. הארי קפץ פנימה והוריד את הגלימה כשהמעלית התחילה לנוע.
בתבליט עצומה, כשהמעלית הגיע לקומה שנייה, סחוט בזיעה ובעיינים עצבניות, רון נכנס למעלית.
"בוקר טוב" אמר רון להארי כשהמעלית החלה לנסוע שוב. "רון, זה אני הארי!"
"הארי! שכחתי למי התחפשת-למה הרמיוני לא איתך?"
"היא הייתה צריכה לרדת לבית המשפט עם אמברידג', היא לא יכלה לוותר אז-"
לפני שהארי הספיק לסיים את המשפט המעלית עצרה שוב. הדלתות נפתחו ומר וויזלי נכנס פנימה, מדבר עם מכשפה קשישה עם שיער בלונדיני מנופח המזכיר תל נמלים. "אני מבין מה את מנסה להגיד, וואקאנדה, אבל חוששני אני לא אוכל להיות..." מר וויזלי נשבר; הוא שם לב להארי. זה היה נוראה מוזר שמר וויזלי נותן בהארי במבט זועם מלא שנאה. המעלית נסגרה וארבעתם ירדו למטה פעם נוספת.
"אהה, שלום, רג'," אמר מר וויזלי לרון. "לא מתחקרים את אישתך היום? מה קרה לך? ולמה כולך רטוב?"
"המשרד של ייקסלי גשום," אמר רון. הוא דיבר לכתפו של מר וויזלי, והארי היה בטוח שאביו של רון יזהה אותו אם הם יסתכלו אחד לשני בעיניים. "לא יכולתי לעצור את זה, אז שלחו אותי לקרוא לברני פילסוורת', אני חושב שהם אמרו-"
" כן, הרבה משרדים היו גשומים לאחרונה," אמר מר וויזלי. "האם ניסית את מטאולוג'ינקס רקנטו ?זה עבד אצל בלצ'לי."
"מטאולוג'ינקס רקנטו? לא, לא ניסיתי. תודא, אב- התכוונתי, תודה, ארתור."
דלתות המעלית נפתחו; המכשפה הקשישה עם השיער דמוי הקן נמלים עזבה, ורון זינק ועבר אותה ויצא מטווח הראייה. הארי חייב לעקוב אחריו, אבל מצא את גלימת ההיעלמות שלו בדיוק כשפרסי וויזלי נכנס למעלית, אפו שקוע בכמה ניירות שהוא קורא. רק כשהמעלית נסגרה, פרסי הבין שהוא נמצא עם אביו במעלית. הוא הסתכל על אביו, נעשה אדום כאש, הסתובב לצד שני ויצא מן המעלית ברגע שהדלתות נפתחו שוב. באותה שנייה, הארי ניסה לצאת החוצה, אבל בזמן הזה מצא את עצמו נבלם על ידי ידו של מר וויזלי. "רק רגע, רנקורן."
דלתות המעלית נסגרו, והם ירדו קומה נוספת.
"שמעתי שיש לך מידע על דירק קרסוול," אמר מר וויזלי. להארי היה רושם שהכעס של אדון וויזלי נבע מהמפגש עם פרסי.
"סליחה?" שאל הארי.
"אל תיתמם, רנקורן," אמר מר וויזלי בפראות.
אתה עקבת למטה אחרי הקוסם שזייף את עץ המשפחה שלו, נכון?"
"אני...אז מה אם אני כן?"שאל הארי.
"אז דירק קרסוול קוסם פי 10 טוב ממך," אמר מר וויזלי בשקט, כשהמעלית המשיכה לרדת, "ואם תשרוד את אזקבאן, אז תצטרך לענות על השאלות שלו, שלא לדבר על אישתו, על הילדים שלו, החברים שלו-"
"ארתור," הארי קטע אותו, "אתה יודע שאתה היית תחת מעקב, נכון?"
"זה איום, רנקורן?" שאל מר וויזלי בקול רם.
"לא," אמר הארי. "זאת עובדה! הם עוקבים אחר כל תנועה שלך-" דלתות המעלית נפתחו. הם הגיעו
לפרוזדור.מר וויזלי נתן להארי מבט של סלידה ויצא מהמעלית. הארי עמד שם, רועד. הוא הצטער של התחזה למישהו אחר חוץ מרנקורן... דלתות המעלית נסגרו שוב. הארי הוציא את גלימת ההעלמות, ושם אותה עליו. הוא ינסה להוציא את הרמיוני בכוחות עצמו בזמן שרון תקוע במשרד הגשום. כשהמעליות נעצרו, הוא פסע החוצה לתוך מעבר אבן מואר די שונה מכל דלתות וקישוטי העץ שלמעלה. הארי רצת הצטמרר, כשראה דלת ענקית ושחורה שעליה כתוב שזה הכניסה למחלקת המיסתורין. הוא שם ידו על הדלת, יעודו לא מבעד לדלת השחורה הזאת, אבל פתח הדלת הזכיר לו את הצד השמאלי, הדלת שנפתחת אל תוך טיסה למטה, לבית המשפט. מוחו נאבק עם האפשרויות כשבחן אותן: עדיין יש לו זוג נפצי הסחה, אבל אולי יהיה פשוט יותר לדפוק על הדלת, להכנס בתור רנקורן ולבקש כמה מילים עם מפלדה? כמובן, הוא לא ידע אם רנקורן מספיק חשוב או בכיר כדי להוציא אותה, וגם אם יצליח, כשהרמיוני לא תחזור לבית המשפט, הם עלולים לערוך חיפושים לפני שיצליחו לצאת ממרד הקסמים...
אבוד במחשבות, הוא לא הביע מייד את הצמרמורת שעברה בו באופן טבעי. נעשה קר יותר ויותר בכל צעד שעשה; קור שחודר מבעד לעצמות ועבר בכל חלקי הגוף. אך אז הוא הרגיש שכל חושיו נעלמים, הרגיש את חוסר התקווה ממלא אותו, חודר לתוכו...מציף אותו...
סוהרסנים, הוא חשב.
הוא הגיע לתחתית המדרגות, הסתובב לצד ימין וראה מחזה מחריד. המעבר האפל מחוץ לבית המשפט היה חסום עם חבורה של סוהרסנים עם ברדסים שחוריה וגדולים, פניהם מוסתרים לגמרי, הקול היחיד שנשמע היה קול נשימתם העמוק. ילידי המוגלגים ישבו בצפיפות משותקים מרוב פחד על ספסל עץ גדול. רובם כיסו את ראשם בידיהם, אולי בתור הגנה שהסוהרסנים לא ישאבו את נישמתם. איפשהו בין כל המשפחות, מישהו ישב לבד. הסוהרסנים ריחפו מעלה ומטה לפניהם, והקור, וחוסר התקווה, והייאוש ששרר בסביבה גרם להם לשקוע ועל הארי כמו קללה... עיף אותם, חשב הארי. אבל הוא ידע שלא יוכל להשתמש פה בפטרונוס, מבלי לחשוב את עצמו מייד. אז הוא אתקדם קדימה בשקט, כשקור נוראי, ועם כל צעד שעשה, נראה שחוסר התחושה התגנב למוחו, אבל הוא הכריח את עצמו לחשוב על רון והרמיוני, שצריכים אותו. להתקדם לייד הדמויות הגדולות המכוסות ברדס היה מחזה מפחיד: הפרצופים חסרי העיניים הסתובבו אליו ברגע שעבר שם, והיה בטוח שהם מרגישים אותו, אולי הם מרגישים אדם שעדיין יש בו תקווה, כושר התאוששות... ואז, באופן פתאומי ומפתיע, באמצע השתיקה המקפיאה, אחת הדלתות השמאליות של בית המשפט נפתחה וצרחות איומות עלו מבפנים. "לא! לא! אני חצוי דם! אני חצוי דם, אני נשבע לך! אבי היה קוסם, הוא היה, אני נשבע לך שהוא עשה קסמים!! תורידו את היידים שלכם ממני, תורידו את הידיים שלכם-"
"זאת האזהרה האחרונה שלך, אמרה אמברידג' בקולה המתוק והרח עד בחילה, שאיכשהו נשמע מבעד לצעקותיו החזקות של האיש. "קחו אותו מפה," אמרה אמברידג'. שני סוהרסנים הופיעו ליד דלת החדר, ידיהם הריריות והמצולקות לקחו את הקוסם שניסה להיאבק ללא הועיל. הם לקחו אותו למחוץ לחדר בית המשפט והאפלה שהשאירו מאחוריהם הציאה אותם מטווח הראיה.
"הבא- מארי קטרמול," קראה אמברידג'. אישה קטנה נעמדה; היא רעדה מכף רגל ועד ראש. שיערה השחור החלק ההיה אסוף על עורפה פניה היו לבנים כסיד. כשהיא חלפה על פני הסוהרסנים, הארי ראה שהיא רועדת. בוא עשה זאת ללא כל תכנית, אפילו לא תכנון קטן, כי הוא שנא לראות אותה הולכת לבדלתא המאסר התת קרקעי: כשהדלת החלה להסגר, הוא החליק לתוך בית המשפט מאחוריה. זה לא היה אותו בית משפט שפעם שימש אותו לשימוע כשזימן את הפטרונוס; זה היה הרבה יותר קטן, התקרה הגבוהה נתנה תחושה של פחד להתקע בתחתית של בור עמוק.
היו פה יותר סוהרסנים, מכסים הכל בקור מקפיא. הם עמדו כמו שומרים חסרי פרצוף בפינה הרחוקה ביותר מהבמה. וכאן, ישבה אמברידג', לידה ייקסלי והרמיוני, חיוורת כמו גברת קרטמוול. בצד של הבמה, היה חתול כסוף עם הילה כסופה קיפץ מעלה מטה והארי הבין שהוא נועד כדי להגן על התובע מפני הסוהרסנים. "שבי בבקשה," אמרה אמברידג' בקולה הרך והמתקתק. גברת קטרמוול מעדה בדר לכסא היחיד שהיא באמצע הרצפה מתחת לבמה. "את מארי אליזבת קרטמוול?"שאלה אמברידג'. גברת קרטמוול הנהנה בראשה. "נשואה לרג'ינלד קטרמוול, אגף התחזוקה?" גברת קטרמוול החלה לבכות.
"אני לא יודעת איפה הוא, אבל הוא היה אמור לפגוש אותי כאן!" התעלמה ממנה אמברידג'.
"אם למיסיה, אליה ואלפרד קטרמוול?"
גברת קטרמוול יבבה חזק מתמיד. "הם מפוחדים, הם עלולים לחשוב שלא אחזור הביתה-"
"תחסכי את זה מאיתנו," ירק ייקסלי. "ילדייך הבוצדמים לא מעניינים אותנו." גברת קטרמוול יבבה לרגליו של הארי כשהוא צעד בזהירות לכיוון הבמה הגבוהה. ברגע שהוא עבר ליד הפטרונוס, הוא הרגיש שינוי באווירה: פתאום נעשה חם ונוח. הוא היה בטוח שהפטרונוס היה שייך לאמברידג'. הוא התעקב בכוונה ליד הפטרונוס בזמן שאמברידג' מקריאה את החוקים העקומים שהיא עזרה לכתוב. הארי עשה את דרכו בשקט ובזהירות והגיע למאחורי אמברידג', ייקסלי והרמיוני, לקח כיסא והתיישב מאחוריהם. הוא דאג שלא לגרום להרמיוני לקפוץ. הוא חשב על הלחש מופליאטו על אמברידג' ועל ייקסלי, אבל אפילו מלמול המילים יגרום להרמיוני להבהל. אמברידג' הרימה את קולה לעבר גברת קטרמוול, והארי שינה את דעתו. "אני כאן מאחורייך," הוא לחש לאוזנה של הרמיוני. כמו שהוא ציפה, הרמיוני קפצה והפילה קסת דיו על הדפים שהיא הייתה אמורה לתעד את הראיון, אבל הרמיוני וייקסלי היו שקועים בראיון עד שהיו חרשים לכל דבר אחר.
"שרביטך נלקח ממך ברגע שנכנסת למשרד הקסמים, גברת קטרמוול," אמרה אמברידג'.
"שמונה ושלושה רבעים אינץ',גמיש, שערה מזנב של חד-קרן. האם את מכחישה?" גברת קטרמוול הנידה בראשה ונעצה מבט בשרוולי חולצתה. "האם את יכולה לומר לי מאיזה קוסם או מכשפה לקחת את השרביט?"
"ל-לקחתי?"יבבה גברת קטרמוול. "לא ל-לקחתי אותו מאף אחד. א-אני קניתי אות כשהייתי בת 11. הוא - הוא - הוא בחר בי." היא בכתה חזק מתמיד.
אמברידג' צחקה צחוק מתקתק אשר גרם להארי לרצות לתקוף אותה. היא התקדמה לקידמת הבמה לעבר המחסום, רוצה להביט קרוב יותר בקורבן שלה, אך משהו זהוב התקדם איתה גם כן, מתנדנד על צווארה: התליון.
הרמיוני ראתה אותו: היא עשתה רעש קטן, אבל אמברידג' וייקסלי היו עדיין מרוכזים בתחקור, ולא שמעו את הרעש.
"לא,"אמרה אמברידג'. "לא, אני לא חושבת, גברת קטרמוול, שרביט בוחר רק קוסם או מכשפה. את לא מכשפה. יש לי את התשובות לשאלות ששאלו אותך כשנלקחת לכאן. מפלדה – העבירי אותם אליי. אמברידג' שלחה יד קטנה: היא הייתה כל כך דומה לצפרדע, שהארי התפלא שאין לה קרומים בין האצבעות.
הרמיוני פשפשה בתוך ערימת מסמכים וגיליונות שהיו מונחים על הכיסא שלידה. לבסוף היא מצאה צרור של גיליונות קלף, ועליהם השם של גברת קטרמוול.
"זה-זה יפה, דולורס," אמרה הרמיוני והצביע על התליון.
"מה?" שאלה אמברידג', מסתכלת למטה. "אהה כן זה פריט שעבר אליי בירושה שהתחילה לפני דורות רבים," היא אמרה, מסדרת את התליון על צווארה העבה. "ה-S מסמלת את סלווין ((SELWYN ... אני תמיד הייתי מקושרת לסלווינים... אכן, היו כמה משפחות טהורות דם שאיתם לא הייתי מקושרת... חבל," היא המשיכה בקול גבוה יותר, מושכת את השאלון של גברת קטרמוול. "זה אותו דבר שאני לא יכולה להגיד לך. 'מקצוע ההורים: ירקנים'."
ייקסלי צחק בלעג. מתחת, הפטרונוס של החתול הכסוף קפץ מעלה מטה, והסוהרסנים עמדו מחכים בפינה.
זה היה השקר של אמברידג' שהביא לזרימת הדם במוחו של הארי עד ששכח היכן הוא נמצא – שהתליון שהיא לקחה כשוחד מפושע זוטר. הוא הרים את ידו, לא תרח אפילו להשאיר אותה מתחת לגלימה הבלתי ניראת, וצעק "שתק!"
היה הבזק אור אדום; אמברידג' התקפלה והמצח שלה פגע בשוליים של המעקה: המסמכים והגיליונות של גברת קטרמוול נפלו והתפזרו על הרצפה, ומתחת החתול הכסוף נעלם.
קור חודר הכה בהם כמו רוח פרצים: ייקסלי, מבולבל, הסתכל סביב למרכז הבהלה וראה את היד הניראת של הארי מצביעה עליו; הוא ניסה לשלוף את שרביטו, אבל מאוחר מדי: "שתק!"
ייקסלי נפל ארצה בסלסולים.
"הארי!"
"הרמיוני, אם חשבת שאני אשב פה ואתן לה להעמיד פנים-"
"הארי, גברת קטרמוול!"
הארי הסתובב במהירות, משליך את הגלימה; מתחת, הסוהרסנים התעופפו מהפינה שלהם ודאו קדימה לעבר האישה הקשורה לכיסא: אולי בגלל שהפטרונוס נעלם או אולי בגלל שהרגישו שאדוניהם כבר לא שולטים עליהם, נראו בלתי ניתנים לריסון. גברת קטרמוול נתנה צעקה ענקית של פחד כאשר יד רירית ומצולקת אחזה בסנטר שלה והדפה את פניה לאחור.
"אקספקטו פטרונום!"
אייל כסוף הגיח מקצהו של שרביטו של הארי ודהר קדימה לעבר הסוהרסנים, שנהדפו אחורה והתעופפו לצללים האפלים שוב. האור של האייל היה יותר עוצמתי ומחמם מאשר זה של החתול, ממלא את כל החלל כשדהר מסביב לחדר.
"תביאי את ההורוקרוקס," אמר הארי להרמיוני.
הוא רץ בחזרה במורד המדרגות, אוסף את גלימת ההיעלמות לתוך גבו, והתקרב לגברת קטרמוול.
"אתה?" היא לחשה, הביטה ארוכות לתוך פניו. "אבל - רג' אמר שאתה האחד שהוספת את שמי לרשימת התחקור!"
"באמת?" מלמל הארי, מושך בחוזקה את השלשלאות מתחת לידיה. "טוב אני חייב לשנות גישה. דיפינדו!" שום דבר לא קרה. "הרמיוני, איך אני קורע את השלשלאות האלה?"
"רגע, אני מנסה משהו פה למעלה-"
"הרמיוני, אנחנו מוקפים בסוהרסנים!"
"אני יודעת, הארי, אבל אם היא תתעורר ותגלה שהתליון נעלם – אני צריכה לשכפל אותו – גמיניו! הנה, זה יספיק." הרמיוני ירדה במדרגות ורצה לעברם. "בואו ניראה... רלשיו!" נשמע קליק קטן והשרשראות נבלעו בתוך ידיו של הכיסא. גברת קטרמוול נראתה מפוחדת יותר מתמיד. "אני לא מבינה," היא לחשה.
"את עומדת לעזוב איתנו," אמר הארי, מעמיד אותה על רגליה. "לכי הביתה, תגדלי את הילדים שלך, ואם תוכלי צאי מהמדינה. אל תחשפי את עצמך ותברחי. את ראית איך זה, לא ייתנו לך שום שימוע הוגן פה."
"הארי, איך אנחנו אמורים לצאת החוצה עם כל הסוהרסנים האלה מחוץ לדלת?" שאלה הרמיוני.
"פטרונוס," אמר הארי, מצביע בשרביטו על עצמו. הם התקדמו לעבר הדלת, עדיין נוצצים בבהירות.
"ככל שאנחנו מתרכזים; תעשי את שלך, הרמיוני."
"אקספק – אקספקטו פטרונום!" שום דבר לא קרה.
"זה רק איך שהיא מבטאת את זה, היא תמיד מסתבכת עם זה," אמר הארי כדי להרגיע את גברת קטרמוול. "קצת לא מרוכזת, זה הכל... קדימה הרמיוני..."
"אקספקטו פטרונום!" לוטרה כסופה יצאה מקצה השרביט של הרמיוני וקיפץ בחדווה באוויר, מצטרף לאייל.
"בוא כבר," אמר הארי והוביל את הרמיוני וגברת קטרמוול לדלת.
ברגע שהפטרונוסים יצאו מחדר בית המשפט, היה בכי של בהלה מהאנשים שישבו מחוץ לבית המשפט. הארי הביט סביב; הסוהרסנים נסוגו אחורה, שני הצדדים שלהם, מדדים לתוך האפלה, בורחים מהיצורים הכסופים.
"הוחלט שכולכם תלכו הביתה ותסתתרו עם משפחותיכם," אמר הארי לילידי המוגלגים הממתינים שהסתנוורו מאור הפטרונוסים, ועדיין נרתעו מפחד. "לכו לחו"ל אם תוכלו, רק תתרחקו ממשרד הקסמים. הם – אה – מעמד חדש של פקיד במשרה. עכשיו, אם רק תעקבו אחר הפטרונוסים, אז תעזבו את הפרוזדור.
הם הצליחו להגיע למדרגות האבן בלי הפרעות, אבל כשהם התקרבו למעליות הארי התחיל לדאוג. אם הם יופיעו באולם הכניסה עם אייל כסוף, לוטרה מרחפת לצידו, וכעשרים אנשים, חצי מהם מואשמים בהיותם בני מוגלגים, הוא לא היה יכול להתחמק מהמחשבה שהם ימשכו תשומת לב לא רצויה. הוא רק הגיע למסקנה הלא נחמדה הזו כשהמעלית שלפניהם צלצלה בעצירתה.
"רג!" צווחה גברת כטרמול, והשלכה עצמה אל זרועותיו של רון. "רונכורן שחרר אותי, הוא תקף את אמברידג' ואת יקסלי, והוא אמר לכולנו לעזוב את המדינה, אני חושבת שכדאי שנעשה את זה, רג, אני באמת חושבת, בוא נמהר הביתה נקח את הילדים ו— למה אתה כל כך רטוב?"
"מים", מלמל רון, משחרר את עצמו."הארי, הם יודעים שיש חדירה למשרד, משהו כמו חור בדלת המשרד של אמברידג', אני חושב שיש לנו בערך חמש דקות אם—"
הפטרונוס של הרמיוני נעלם בפופ כשהיא הסתובבה אל הארי מוכת אימה.
"הארי, אם נלכד פה—!"
"לא נתפס אם נזוז מהר", אמר הארי. הוא פנה אל הקבוצה השקטה שעמדה מאחוריהם, בוהים בו בטמטום.
"למי יש שרביט?"
מחצית מהם הרימו את ידם.
"בסדר, כל מי שאין לו שרביט שיסתפח למי שיש. נצטרך להיות מהירים לפני שיעצרו אותנו. קדימה."
הם הצליחו להידחס לתוך שתי מעליות. הפטרונוס של הארי עמד כזקיף לפני השערים המוזהבים כשהם נסגרו והמעלית התחילה לעלות.
"קומה שמינית", אמר הקול הנשי הרגוע, "כניסה".
הארי ידע מיד שהם בצרות. הכניסה הייתה מלאה באנשים שעברו מאח לאח, אוטמים אותם.
"הארי!" צייצה הרמיוני. "מה נעש—?"
"עיצרו!" הארי הרעים, וקולו החזק של רונכורן הדהד באולם הכניסה: הקוסמים שאטמו את האחים קפאו. "אחרי", הוא לחש לקבוצת בני המוגלגים המפוחדים, שזזו קדימה בדבוקה, כשרון והרמיוני מלווים אותם.
"מה קורה, אלברט?" אמר אותו קוסם מתקרח שיצא אחרי הארי מהאח לפני כן. הוא נראה עצבני.
"כל אלה צריכים לעזוב לפני שתחסמו את היציאות", אמר הארי בכל הסמכותיות שהצליח לגייס.
קבוצת הקוסמים לפניו הסתכלו אחד בשני.
"הצטווינו לחסום את כל היציאות ולא לתת לאף—"
"אתה מערער עלי?" צעק הארי. "אתה רוצה אולי שאבדוק את אילן היוחסין שלך, כמו שבדקתי לדריק כרסוול?"
"מצטער!" נאנק הקוסם המקריח, מתרחק משם. "לא התכוונתי לכלום, אלברט, אבל חשבתי... חשבתי שהם אמורים להיות בחקירה ו..."
"הדם שלהם טהור", אמר הארי, וקולו העמוק הדהד באופן מרשים באולם. "טהור יותר משל רובכם, אני מאמין. התקדמו", הרעים אל בני המוגלגים, שמיהרו קדימה לכיוון האחים והתחילו להעלם בזוגות. קוסמי משרד הקסמים התרחקו, כמה מהם נראים מבולבלים, אחרים מפוחדים וכועסים. ואז:
"מארי!"
גברת כטרמול הסתכלה מעבר לכתפה. רג כטרמול האמיתי, שכבר הפסיק להקיא אבל עדיין היה חיוור ומעט חולני, בדיוק יצא בריצה מחוץ למעלית.
"ר-רג?"
היא העבירה את מבטה מבעלה אל רון, שקילל בקול.
הקוסם המקריח פער את פיו, ראשו נע בצורה מעוררת גיחוך בין כטרמול אחד לאחר.
"הי—מה קורה פה? מה זה?"
"חיסמו את היציאה! חיסמו אותה!"
יקסלי פרץ ממעלית נוספת ורץ אל הקבוצה שעמדה לצד האחים, משם נעלמו כל בני המוגלגים חוץ מגברת כטרמול. כשהקוסם המקריח הרים את שרביטו, הארי הניף אגרוף עצום והיכה אותו, משגר אותו לרחף באוויר.
"הוא עזר לבני המוגלגים להימלט, יקסלי!" צעק הארי.
עמיתיו של הקוסם המקריח צעקו, וחיפו על רון שתפס את גברת כטרמול, מכניס אותה אל תוך האח שעדיין הייתה פתוחה, ונעלם. מבולבל, יקסלי הסתכל על הארי ואז על הקוסם המוכה, בזמן שרג כטרמול האמיתי צעק, "אישתי! מי זה היה עם אישתי? מה קורה פה?"
הארי ראה את הראש של יקסלי מסתובב, ראה את ההבנה מפציעה בפניו.
"בואי!" צעק הארי אל הרמיוני; הוא תפס בידה וביחד הם קפצו לתוך האח כשהקללה של יקסלי עוברת מעל ראשו של הארי. הם הסתחררו כמה שניות לפני שנורו מהאסלה אל חדרון קטן. הארי פתח את הדלת; רון עמד שם ליד הכיור, עדיין נאבק בגברת כטרמול.
"רג, אני לא מבינה—"
בואו נלך, אני לא בעלך, את חייבת ללכת הביתה!"
נשמע רעש מהתא מאחוריהם; הארי הסתובב; יקסלי בדיוק הופיע. " בואו נלך מכאן!" הארי צעק. הוא תפס בהרמיוני בידה וברון בזרועו והסתובב במקומו.
חשכה עטפה אותם, ביחד עם הרגשה של מעיכה, אבל משהו השתבש.... ידה של הרמיוני החליקה מאחיזתו....
הוא תהה אם הוא עומד להיחנק; הוא לא יכול היה לנשום או לראות והדבר היחיד שהרגיש היו הזרוע של רון ואצבעותיה של הרמיוני, שהחליקו אט אט....
ואז הוא ראה את הדלת של הבית שבכיכר גרימולד, מספר שתיים עשרה, עם נוקש הדלת בצורת נחש, אבל לפני שהצליח לנשום, נשמעה צרחה והבזק אור סגול; ידה של הרמיוני התהדקה על שלו והכול החשיך שוב.

תודה ל-yh על התרגום!

הגנב:

הארי פקח את עיניו וסונוור מצבעי זהב וירוק; הוא לא הבין מה קרה, הוא רק ידע שהוא שוכב על מה שכנראה היה מצע של עלים וזרדים. נאבק לשאוף אוויר לריאותיו המעוכות,הוא מצמץ והבין שהזוהר החזק היה אור השמש שהסתנן מבעד לחופת העלים הרחק מעליו. ואז משהו זז קרוב לפניו. הוא הרים את עצמו לעמידה על ידיו ובירכיו, מוכן להתמודד מול יצור קטן ופראי כלשהו, אבל ראה שהדבר היה רק רגליו של רון. הארי הסתובב וראה שהם שכבו לבדם על קרקע של יער. המחשבה הראשונה של הארי הייתה שזהו היער האסור, ולרגע, למרות שהוא ידע כמה מטופש ומסוכן יהיה להופיע במדשאות של הוגוורטס, ליבו זינק למחשבה על התגנבות דרך העצים לבקתה של האגריד. בכל אופן, ברגעים הספורים עד שרון גנח והארי התחיל לזחול לכיוונו, הוא הבין שהיער הזה לא היה היער האסור: העצים נראו צעירים יותר, רחבים יותר והאדמה סביבם נקייה יותר.
הוא הגיע להרמיוני, שעמדה גם היא על ידיה וברכיה, ליד ראשו של רון. ברגע שראה את רון, כל שאר דאגותיו פרחו מראשו; כל צידו השמאלי של רון היה מלא בדם, ופניו האפרפרים- לבנים נחו על האדמה המכוסה בעלים. כוחו של שיקוי הפולמיצי כמעט ונגמר עכשיו: רון היה עכשיו חצי כטרמול וחצי עצמו, שערו נעשה אדום יותר ויותר, ושארית הצבע שעוד נותר בפניו התנקז לגמרי.
"מה קרה לו?".
"גזרור" אמרה הרמיוני, אצבעותיה כבר עוסקות בשרוולו של רון, שם הדם היה הכי כהה והכי רטוב. הארי צפה בה, מזועזע, כשהיא קרעה את חולצתו של רון. הוא תמיד חשב על גזרור כעל דבר משעשע, וזה היה...
קרביו התהפכו כשהרמיוני גילתה את הצד הפנימי של ידו של רון, שם גוש רציני של בשר היה חסר, החתכים היו ישרים ונקיים כאילו נעשו בסכין.
"הארי, מהר, בתיק שלי, יש שם בקבוקון עם תווית 'תמצית דיטני'—"
,תיק—מיד—"
הארי מיהר למקום שבו הרמיוני שכבה, תפס את התיק הקטן, והכניס את ידו לתוכו. מיד, חפצים החלו לעבור תחת ידו: הוא הרגיש את עטיפות העור של הספרים, סוודרים צמריריים, עקבים של נעליים—
"מהר!"
הוא הרים את שרביטו מהקרקע והפנה אותו לתוכו של התיק.
"אציו דיטיני!"
בקבוק קטן וחום טס מהתיק, הוא תפס אתו ומיהר בחזרה להרמיוני ורון, שעניו היו חצי סגורות, משאירות רק פס צר של הלבן של העין.
"הוא התעלף", אמרה הרמיוני, שהייתה גם היא חיוורת; היא כבר לא נראתה כמו מפלדה, למרות שפה ושם עדיין היו מקומות אפורים בשערה. "תפתח אותו אתה, הארי הידיים שלי רועדות".
הארי הסיר את הפקק של הבקבוקון, הרמיוני לקחה אותו, היא טפטפה שלוש טיפות מהשיקוי על הפצע המדמם. עשן ירוק עלה וכשהוא התפזר הארי ראה שהדימום פסק. הפצע נראה עכשיו ישן יותר בכמה ימים; עור חדש גדל מעל מה שהיה פצע פתוח.
"ואו" הארי אמר.
"זה הדבר היחיד שהעזתי להשתמש בו", אמרה הרמיוני רועדת. "יש קסמים שהיו יכולים לתקן את זה לגמרי, אבל לא העזתי לנסות כי אולי אני לא אצליח ורק אגרום ליותר נזק... והוא איבד גם המון דם..." "איך הוא נפגע? אני מתכוון"—הארי ניער את ראשו מנסה לחשוב בבהירות, מסות להבין מה בדיוק קרה—"למה אנחנו פה? חשבתי שאנחנו חוזרים לכיכר גרימולד?"
הרמיוני נשמה עמוק. היא נראתה על סף דמעות.
" הארי לא נראה לי שנוכל לחזור לשם."
"למה את מת--?"
"כשהתעתקנו, יוקסלי תפס בי ולא הצלחתי להיפטר ממנו, הוא היה חזק מדי, והוא הצליח להחזיק בי עד שהגענו לכיכר גרימולד, ואז—טוב, נראה לי שהוא ראה את הדלת, וחשב שאנחנו עוצרים שם, אז הוא הרפה ממני קצת והצלחתי להשתחרר ממנו והבאתי אותנו לכאן!"
"אז איפה הוא? רק רגע... את לא מתכוונת שהוא בכיכר גרימולד? הוא לא יכול להיכנס לשם נכון?"
העיניים שלה נצצו בדמעות כשהיא הנהנה.
"הארי אני חושבת שהוא יכול. אני—אני אילצתי אותו לשחרר אותי עם קללת הקאה , אבל כבר הכנסתי אותו לתחום ההגנה של הסוד. מאז שדמבלדור מת, אנחנו שומרי הסוד, ולכן זה נחשב שאמרתי לו את סוד."
הארי הבין שהיא צודקת. וזה היה הלם רציני. אם יוקסלי יכול להיכנס עכשיו לבית, הם לא יכולים לחזור לשם. יכול להיות שאפילו עכשיו הוא מביא לשם אוכלי מוות. מדכא וקודר ככול שיהיה, הבית היה המחסה היחיד שלהם; אפילו, עכשיו כשקריצ'ר היה הרבה יותר שמח וחברותי, משהו כמו בית. עם צביטה קטנה שלא היה לה שום קשר עם האוכל, הארי דמיין את הגמדון מעסיק את עצמו בהכנת סטייקים ואיזשהו פאי שהארי, רון והרמיוני לעולם לא יאכלו.
"הארי אני ממש מצטערת!"
"אל תהיי טיפשה, זה לא היה באשמתך! אם של מישהו אז שלי..."
הארי הכניס את ידו לכיסו והוציא את העין של עין הזעם. הרמיוני נרתעה, מזועזעת.
"אמברידג' תקעה אותה בדלת המשרד שלה, כדי לעקוב אחרי אנשים. לא יכולתי להשאיר אותה שם... אבל ככה הם ידעו שיש פורצים".
לפני שהרמיוני הספיקה לענות רון גנח ופקח את עיניו. הוא עדיין היה אפור והפנים שלו נצצו מזיעה.
"איך אתה מרגיש?" הרמיוני לחשה.
"גרוע" קירקר רון, מתכווץ כשהרגיש את ידו הפגועה. "איפה אנחנו?"
"ביער איפה שעשו את אליפות העולם בקווידיץ'",אמרה הרמיוני. "רציתי מקום לא סגור, לא מכוסה וזה היה—"
"— המקום הראשון שעלה בדעתך", הארי סיים במקומה, מעיף מבט מסביב בקרחת היער השוממה לכאורה. הוא לא הצליח לשכוח מה קרה בפעם האחרונה שהם התעתקו למקום הראשון שהרמיוני חשבה עליו— איך שאוכלי המוות מצאו אותם בשניה. האם זה היה ביאור הכרה? האם וולדמורט או התומכים שלו יודעים, אפילו עכשיו לאן הרמיוני לקחה אותם?
"אתה חושב שכדאי ללכת מפה?" שאל רון את הארי, והארי ידע לפי הפנים שלו שרון חשב בדיוק אותו הדבר.
"לא יודע".
רון עדיין נראה חיוור ורטוב מזעה. הוא לא עשה שום ניסיון לשבת וזה נראה שהוא חלש מדי לנסות. הסיכון בהזזה שלו היה מפחיד.
"באו נישאר כאן עכשיו", הארי אמר.
הרמיוני שנראה היה שנרגעה, קפצה על רגליה.
"לאן את הולכת?" שאל רון.
"אם אנחנו נשארים, כדאי שנעשה כמה כשפי הגנה מסביב", היא ענתה, והרימה את השרביט שלה, והתחילה ללכת במעגל גדול מסביב הארי ורון, ממלמלת כשפים תוך כדי הליכה. הארי ראה הפרעה קטנה באוויר שהקיף אותם; כאילו הרמיוני שפכה ערפל חם בקרחת היער שלהם.
"salvio haxia… protego totalum… repello muggletum… moffiato…(כישופים) אתה יכול להוציא את האהל, הארי..."
"אוהל?"
"בתיק!"
בתי... ברור,"אמר הארי.
הוא לא טרח לפשפש בתוכו הפעם, אלא מיד השתמש בעוד כישוף זימון. האהל התגלה כגוש גדול של בד מפרשים גס, חבלים ומוטות. הארי זיהה אותו, בעיקר בגלל הריח של החתולים, כאותו אוהל שבו הם ישנו בלילה של אליפות העולם בקווידיץ'.
"חשבתי שזה שייך לבלוק פרקינס הזה שבמשרד הקסמים, לא?" הוא שאל, והתחיל לפתוח את האוהל. "נראה שהוא לא רצה אותו בחזרה, הלומבגו שלו כנראה לא השתפר",אמרה הרמיוני, מבצעת עכשיו שמניות מסובכות עם השרביט שלה, "אז אבא של רון אמר שאני יכולה לשאול אותו. ארכטו!". הוסיפה, מצביעה עם השרביט שלה על האוהל חסר הצורה, שבתנועה אחת עלה באוויר ונחת, בנוי לגמרי, על הקרקע לפני הארי, חוץ מהיתדות שהתעופפו באוויר ונחתו בקול חבטה אחרי שהחבל עצר אותם.
" כאיב אינימיכום," סיימה הרמיוני תוך כדי הנפת שרביט. "זה כל מה שיכולתי לעשות. עכשיו לפחות נדע כשהם באים, אני לא מתחייבת שזה יעצור את וול—"
"אל תגידי את השם!" רון קטע אותה, בצרידות.
הארי והרמיוני החליפו מבטים.
"אני מצטער," רון אמר, נאנח מעט כשהתרומם כדי להביט בהם, "אבל אני מרגיש—כמו קללה או משהו. אנחנו לא יכולים לקרא לו אתם יודעים מי— בבקשה?"
דמבלדור אמר שלפחד מהשם—" התחיל הארי.
"במקרה אם לא שמת לב, חבר, קריאה בשם של אתם יודעים מי לא ממש עשתה לו טוב בסוף", זעף רון. "רק— רק תתנו לאתם יודעים מי קצת כבוד, בבקשה?".
"כבוד?" הארי חזר אחריו, אבל הרמיוני ירתה בו מבט מזהיר; למעשה הוא לא רצה להתווכח כשהשני במצב כזה.
הארי והרמיוני חצי סחבו, חצי גררו את רון דרך הפתח של האוהל. תוכו של האהל היה בדיוק כפי שהארי זכר אותו; דירה קטנה, שירותים ומטבחון קטן. הוא דחף הצידה כורסה ישנה והוריד את רון בזהירות על המיטה התחתונה. אפילו המסע הקצר הזה גרם לרון להחוויר יותר, וברגע שהם הניחו אתו על המזרן הוא עצם את עיניו שוב ולא דיבר זמן מה.
"אני אכין תה", אמרה הרמיוני בחוסר נשימה, מוציאה קומקום וספלים מעומק התיק שלה והלכה לכיוון המטבח. הארי קיבל ברצון את המשקה החם בדיוק כמו ששמח לקבל את הוויסקי אש בלילה לאחר מותו של עין הזעם; נראה שהוא שרף קצת מהפחד שרטט בקרביו. אחרי דקה או שתיים רון שבר את השתיקה.
"מה לדעתכם קרה לכטרמולים?"
"עם קצת מזל, הם הצליחו לברוח משם". אמרה הרמיוני, אוחזת בספלה החם ביתר נוחיות. "אם למר כטרמול יש קצת שכל, הוא ייקח את גברת כטרמול בהתעתקות צד לצד ועכשיו הם עוזבים את המדינה עם הילדים שלהם. זה מה שהארי אמר לה לעשות".
"אהה, אני מקווה שהם הצליחו לברוח", אמר רון, נשען לאחור על הכרית שלו. נראה היה שהתה עשה לו טוב; מעט צבע חזר לפניו. "לא קיבלתי אי הרושם שרג כטרמול הוא כזה אינטליגנט, אבל איך שכולם דיברו אלי שם כשהייתי הוא. אני מקווה שהם הצליחו... אם הם יכנסו לאקבאן בגללנו..."
הארי הסתכל על הרמיוני והשאלה שהוא רצה לשאול— האם חוסר השרביט מנע מגברת כטרמול להתעתק לצידו של בעלה— גוועה בגרונו. הרמיוני שמה לב לדאגה של רון על גורלם של הכטרמולים,
והייתה בהבעה שלה כל כך הרבה עדינות, עד שהארי הרגיש כמעט כמו שהיה מרגיש אם היא הייתה מפתיעה ומנשקת אותו.
"אז, השגת אותו?" הארי שאל אותה, מזכיר לה חלקית שהוא נמצא שם.
"השגתי— מה השגתי?" היא התחילה.
"בשביל מה נראה לך עברנו הכל?" הקמע! איפה הקמע?".
"השגת אותו?" צעק רון, מרים את עצמו מעט יותר גבוה על הכרית שלו. אף אחד לא מספר לי פה כלום! הייתם יכולים להזכיר את זה!"
"אה, בדיוק רצנו כדי להציל את החיים שלנו מאכלי המוות, לא?" אמרה הרמיוני. "הנה".
והיא הוציאה את הקמע מכיס הגלימה שלה והעבירה אותו לרון.
זה היה בגודל של ביצה גדולה של תרנגולת. מקושט באות S משובץ בהרבה אבנים ירוקות קטנות,מנצנצות באיטיות באור שהופץ מתקרת האוהל.
"אין שום סיכוי שמישהו כבר השמיד אותו מאז שהיה אצל קריצ'ר?" רון שאל בתקווה. אני מתכווין, אנחנו בטוחים שזה עדיין הורקרוקס?"
"נראה לי שכן", אמרה הרמיוני, לוקחת אותו בחזרה ומסתכלת בו מקרוב. "אמור להיות איזשהו סימן או נזק אם זה הושמד בקסם".
היא העבירה אותו אל הארי, שהפך אותו באצבעותיו. הוא נזכר ביומן שנשאר מושחת והרוס, ואיך האבן בהורקוקס הטבעת נסדקה כשדמבלדור השמיד אותו.
"אני חושב שקריצ'ר צודק", אמר הארי . "אנחנו חייבים למצוא איך פותחים את הדבר הזה לפני שנוכל להרוס אותו".
פתאום הידיעה של מה שהוא מחזיק, של מה שמוחזק בין הדלתות הקטנות, היכתה את הארי בזמן שדיבר.אפילו אחרי כל המאמצים שהם עשו כדי למצוא אותו, הוא הרגיש דחף אלים לזורק אותו הרחק ממנו. שולט שוב בעצמו, הוא ניסה לפתוח בכוח את הקמע בעזרת אצבעותיו, ואז השתמש בכישוף שהרמיוני השתמשה בו לפתיחת הדלת של החדר של רגולוס, גם זה לא עבד. הוא החזיר את הקמע לרון והרמיוני, כל אחד מהם ניסה ככל יכולתו, אבל הם לא הצליחו יותר ממנו.
"הרגשתם את זה?" רון שאל בקול מהסה כשהוא מחזיק אותו חזק באגרוף קמוץ.
"למה אתה מתכוון?"
רון העביר את ההורקרוקס להארי. אחרי רגע או שניים, הארי חשב שהוא מבין למה רון התכוון. זה הדם שלו שפועם בורידיו מה שהוא מרגיש, או שזה משהו שבועט בתוך הקמע כמו לב מתכתי קטן?
"מה אנחנו הולכים לעשות עם זה?" שאלה הרמיוני.
"נשמור על זה עד שנמצה דרך להשמיד אותו", הארי ענה, ולמרות שמאוד לא רצה לעשות את זה, הוא ענד את השרשרת סביב צווארו, מסתיר את הקמע בין הגלימות שלו, שם הוא נח על חזהו ליד השקיק שהאגריד נתן לו. "אני חושב שכדאי שנשמור בתורות מחוץ לאוהל", הוא הוסיף להרמיוני, נעמד והתמתח. "ואנחנו גם נצטרך לחשוב על קצת אוכל. אתה תישאר שם," הוא הוסיף בחדות, כשרון ניסה לשבת וצבעו נהפך ירקרק יותר.עם המלשינוסקופ שהרמיוני נתנה להארי ליום ההולדת, נח על השולחן של האוהל, הארי והרמיוני העבירו את היום בשמירות בסבב. המלשינוסקופ בכל מקרה נשאר שקט במקומו כל היום, ובין אם זה היה בגלל כישפי ההגנה והכשפים דוחי המוגלגים שהרמיוני פיזרה מסביבם, או פשוט בגלל שאנשים לא רצו להסתכן וללכת בדרך הזו, המקומות הריקים מעצים סביבם נותרו ריקים, חוץ מכמה ציפורים וסנאים שהזדמנו לשם. עד הערב, לא ארע דבר; הארי הדליק את שרביטו בזמן שהחליף את השמירה עם הרמיוני בעשר בלילה, וצפה בתמונה השקטה, וציין לעצמו את העטלפים שהתעופפו גבוה מעליו בקטע השמיים זרועי הכוכבים היחיד שנראה מקרחת היער המוגנת שלהם. הוא היה רעב עכשיו, וקצת קל-דעת. הרמיוני לא הכניסה אוכל לתיק הקסום שלה, בגלל שהניחה שהם יחזרו לכיכר גירמולד באותו הלילה, לכן לא היה להם מה לאכול חוץ מכמה פיטריות בר שהרמיוני ליקטה בתחתית העצים הקרובים אליהם, ובישלה בסיר. אחרי כמה כפות גדושות רון דחף את המנה שלו מעליו, נגעל, הארי המשיך לאכול רק כי לא רצה לפגוע ברגשותיה של הרמיוני.
השקט שהקיף אותם נשבר לפתע בקולות רשרוש ומה שנשמע כמו זרדים מתפצחים: הארי חשב שהם נעשו על ידי חיות ולא אנשים, ובכל זאת הוא שמר את שרביטו במצב כוננות. קיבתו, שכבר בכל מקרה לא הרגישה טוב מידי בגלל חוסר האוכל וגם תבשיל הפטריות, רטטה בחוסר נוחות.
הוא חשב שירגיש התרוממות רוח אם הם יצליחו לגנוב את ההורקוקס, אבל משום מה הוא לא; כל מה שהרגיש כשישב ובהה בחושך, ששרביטו הצליח להאיר רק חלק קטן ממנו, היה חשש על מה שיקרה בהמשך. זה היה כאילו התקדם לנקודה הזו שבועות, חודשים, ואולי אפילו שנים,אבל עכשיו כשהגיעו למטרה, הוא לא ידע מה לעשות. יש שם בחוץ עוד הורקוקסים, אבל לא היה לו מושג קלוש איפה הם יכולים להיות. הוא אפילו לא ידע מה כל אחד מהם היה. בינתיים הוא אפילו לא ידע איך להשמיד את היחיד שהם מצאו, ההורקוקס של היום נח על חזהו. באופן מפתיע הוא לא התחמם מגופו אלא נח קר לגמרי כנגד עורו, כאילו הרגע הוצא ממים קפואים. מידי פעם הארי חשב, או אולי דמיין, שהוא מרגיש את דפיקות הלב הקטנות פועמות כנגד הלב שלו.
מילים מבשרות רעות התגנבו לליבו כשישב שם בחושך: הוא ניסה להדוף אותם, להרחיק אות מעליו, ובכל זאת הם חזרו אליו באכזריות. 'איש מהם לא יוכל לחיות כל עוד האחר קיים'. רון והרמיוני דיברו בשקט מאחוריו באוהל, הם יכולים ללכת ולעזוב הכל, הוא לא יכול. ונראה היה להארי כשהוא ישב שם וניסה לשלוט בפחד ובעייפות, שההורקוקס מונה את הזמן שעוד נותר לו.... 'רעיון מטופש',הוא אמר לעצמו, 'אל תחשוב על זה'....
הצלקת שלו התחילה לעקצץ שוב. הארי פחד שהוא זה שגרם לזה לקרות, בזה שחשב את המחשבות האלו, וניסה לחשוב על משהו אחר. הוא חשב על קריצ'ר המסכן, שציפה להם בבית וקיבל את יוקסלי במקום. האם קריצ'ר ישמור על שתיקה או שיספר הכל לאוכלי המוות? הארי רצה להאמין שקריצ'ר נטה אליו בחודש האחרון, שהוא יהיה נאמן עכשיו, אבל מי יודע מה יקרה? ומה עם אוכלי המוות יענו את הגמדון? מראות חולניים הופיעו בראשו של הארי והוא ניסה להדוף אותם גם כן, בגלל שהם לא יכלו לעשות דבר למען קריצ'ר: הוא והרמיוני כבר החליטו שלא לנסות לזמן אותו; מה עם משהוא מהמשרד יבוא איתו? הוא לא יכלו להסתכן בזה שאולי גם בהתעתקות של גמדונים יש את אותו הפגם שהביא את יוקסלי לכיכר גרימולד על קצה השרוול של הרמיוני.
הצלקת של הארי ממש צרבה עכשיו. הוא חשב על זה שיש כל כך הרבה דברים שהם לא יודעים: לופין צדק בעניין הקסמים שהם מעולם לא נתקלו או שיערו שקיימים. למה דמבלדור לא הסביר יותר? אולי הוא חשב שיהיה יותר זמן; שהוא יחיה עוד שנים, או אולי מאות, כמו החבר שלו ניקולס פלמל? אם כן הוא טעה... סנייפ דאג לזה... סנייפ הנחש הנחבא, שהכה בראש המגדל...
ודמבלדור נופל... נופל...
"'הבא לי את זה גרגורוביטץ''".
הקול של הארי היה גבוה וקר, שרביטו הוחזק לפניו באצבעות לבנות וארוכות. הגבר שעליו הצביע היה תלוי במהופך באוויר, למרות שלא נראו שום חבלים מחזיקים בו; מתנדנד שם, קשור בצורה מפחידה וביליתי נראית, איבריו מתנופפים סביבו, פניו המפוחדים,באותו גובה כמו הארי, אדומים בגלל הדם שהתנקז בראשו. היה לו שיער לבן לגמרי וזקן גדול ושופע: כמו של סנטה קלאוס.
"זה לא אצלי, זה כבר לא אצלי! זה היה, לפני הרבה שנים, נגנב ממני!"
"אל תשקר ללורד וולדמורט, גרגורוביטץ'. הוא יודע.... הוא תמיד יודע."
אישוניו של האיש התלוי מורחבים בפחד,ונראה היה שהם גדלים, גדלים יותר ויותר עד שהשחור בלע את הארי לגמרי—
ועכשיו הארי מיהר לאורך מסדרון אפל במסלול שגרגורוביטץ' האיר עם פנס שהחזיק גבוה: גרגורוביטץ' התפרץ לחדר בסוף המעבר והפנס שלו האיר מה שנראה כמו בית מלאכה; עץ מגולף וזהב ניצנץ בבריכת האור, ושם באדן החלון ישב, כמו ציפור ענקית, אדם צעיר עם שיער בצבע זהב. בשבריר השנייה שבה אור הפנס נפל עליו, הארי ראה את השמחה בפניו הנאים,ואז הפורץ ירה לחש משתק משרביטו וקפץ בחינניות דרך החלון בצהלת שמחה.
והארי עף בחזרה דרך האישונים המוגדלים פניו של גרגורוביטץ' היו מוכים באימה.
"'מי היה הגנב, גרגורוביטץ'?'" הקול הגבוה והקר אמר.
"'אני לא יודע, מעולם לא ידעתי, אדם צעיר—לא— בבקשה—בבקשה!'"
הייתה צעקה ואז אור ירוק— "הארי!"
הוא פקח את עיניו, מתנשם, המצח שלו הולם בכאב. הוא התעלף על צידו של האוהל, החליק על הבד והשתרע על האדמה. הוא הרים את מבטו אל הרמיוני, ששערה הסבוך הסתיר את הקטע הצר שנראו בו השמיים מבין הענפים האפלים הרחק מעליהם.
"חלמתי",הוא אמר, מתיישב במהירות ומנסה לפגוש במבטה הזועף של הרמיוני במבט תמים. "נמנמתי קצת, מצטער".
"אני יודעת שזו הייתה הצלקת שלך! רואים את זה על הפנים שלך! אתה היית במחשבות של וול—"
"אל תגידי את השם שלו!" ממעמקי האוהל הגיע אליהם קולו הכועס של רון.
"'בסדר'", השיבה הרמיוני. "אז, המחשבות של 'אתם יודעים מי'!"
"לא התכוונתי שזה יקרה!" אמר הארי. "זה היה חלום! את יכולה לשלוט בתוכן של החלומות שלך, הרמיוני?"
"אם היית יודע להשתמש בהלטת הכרה—"
אבל להארי לא היה זמן לנזיפות עכשיו; הוא רצה לדון במה שהוא בדיוק ראה.
"הוא מצא את גרגורוביטץ', הרמיוני, ואני חושב שהוא הרג אתו, אבל לפני שהוא הרג אותו הוא קרא את המחשבות של גרגורוביטץ' וראיתי—"
"אני חושבת שכדאי שאני אחליף אותך אם אתה כל כך עייף ואתה תלך לישון," אמרה הרמיוני בקרירות.
"אני יכול לסיים את השמירה!"
"לא, אתה בלי ספק עייף. לך ותשכב קצת."
היא עזבה את פתח האוהל, נראית עקשנית.
כועס, אבל רוצה להימנע ממריבה, הארי התכופף ונכנס פנימה.
רון עדיין חיוור דחף את עצמו מהמיטה שלו; הארי טיפס למיטה מעליו, שכב,והביט למעלה בתקרת הבד הגסה שמעליו.לאחר כמה רגעים, רון בקול כה חלש שלא הגיע להרמיוני, שעמדה בכניסה.
"מה אתה יודע מי עושה?"
הארי עצם את עיניו מנסה לזכור כל פרט, ואז לחש לחשיכה.
"הוא מצא את גרגורוביטץ'. הוא קשר אותו במהופך, הוא עינה אותו."
"איך גרגורוביטץ' אמור להכין לו שרביט חדש אם הוא קשור במהופך?"
"אני לא יודע... זה מוזר, לא?"
הארי עצם את עיניו, חושב על כל מה שראה ושמע. ככל שניסה להיזכר יותר, זה נראה לו פחות הגיוני.... וולדמורט לא אמר שום דבר השרביט של הארי, שום דבר על הליבות הזהות, שום דבר על זה שהוא רוצה שגרגורוביטץ' יכין לו שרביט חדש ובעל עוצמה חזקה יותר שיוכל להביס את השרביט של הארי....
"הוא רצה משהו מגרגורוביטץ'", הארי אמר, עיניו עדיין עצומות בחזקה. "הוא אמר לו להביא לו את זה, אבל גרגורוביטץ' אמר שזה נגנב ממנו... ואז... אז..."
הוא זכר איך הוא, בתור וולדמורט, צלל בעצמה דרך עיניו של גרגורוביטץ', לתוך זיכרונותיו...
"הוא קרא את המחשבות של גרגורוביטץ', וראיתי את הברנש הצעיר הזה יושב על אדן החלון, והוא ירה קללה על גרגורוביטץ' וקפץ החוצה. הוא גנב את זה, הוא גנב את מה שאתה יודע מי מחפש. ואני... אני חושב שראיתי אותו איפה שהו...."
הארי רצה רק עוד הצצה חטופה בפני הילד הצוחקים שוב. הגנבה התרחשה לפני הרבה שנים, לפי דבריו של גרגורוביטץ'. למה הגנב הצעיר נראה כל כך מוכר?
רעשי היער עטפו אותם; כל מה שהארי שמע היו הנשימות של רון. אחרי כמה רגעים רון לחש, "לא הצלחת לראות מה הגנב החזיק?"
"לא... זה בטח משהו קטן".
"הארי?"
מיטת העץ של רון חרקה כשהוא סידר את עצמו ביתר נוחות.
"הארי, אתה חושב שאתה יודע מי מחפש עוד משהו כדי להפוך אותו להורקוקס?"
"אני לא יודע", הארי אמר לאט. אולי. אבל זה לא יהיה מסוכן בשבילו להכין עוד אחד? הרמיוני לא אמרה שהוא דחק כבר את הנשמה שלו אל הסף?"
"כן, אבל אולי הוא לא יודע את זה".
"כן... אולי,"אמר הארי.
הוא היה בטוח שוולדמורט חיפש דרך לעקוף את הבעיה של הליבות הזהות, בטוח שוולדמורט מחפש פיתרון למכין השרביטים הזקן... ובכל זאת הוא הרג אותו, לכאורה בלי לשאול אותו שאלה תורת השרביט.
מה וולדמורט מנסה להשיג? למה, עם כל משרד הקסמים ועולם הקוסמים סרים למרותו, האם היה הרחק מכאן, מחפש את החפץ שהיה שייך פעם לגרגורוביטץ', ונגנב על ידי הגנב המסתורי?
הארי זכר עדיין את פני הצעיר עם השיער הבלונדיני; הפנים שהפיקו שמחה פראית; היה את הזיק השובב של פרד וג'ורג'. איך המריא מאדן החלון כמו ציפור, והארי ראה אותו כבר פעם, אבל לא הצליח להיזכר היכן....
עם מותו של גרגורוביטץ', חייו של הצעיר העליז היו עכשיו בסכנה, והיה זה הוא מי שהארי חשב עליו עכשיו, כשנחירותיו של רון התחילו להדהד מהמיטה התחתונה וכשהוא עצמו כבר נסחף לאיטו אל מחוזות השינה.

תודה לשירנוש פוטר ,לעין הזעם שחר לנועה נועה ולכל מי שתירגם!

נקמת הגובלין:
מוקדם בבוקר שבא אחרי, לפני שהשניים האחרים התעוררו, הארי עזב את האוהל כדי לחפש ביער מסביבם את העץ הכי זקן, הכי מפותל, והכי גמיש שיוכל למצוא. אז בצילו הוא קבר את העין של עין-הזעם מודי וסימן את המקום ע"י כך שחרט צורת צלב על קליפת העץ עם שרביטו. זה לא היה הרבה, אבל הארי הרגיש שעין-הזעם היה הרבה יותר מעדיף את זה מאשר להיות תקוע בדלת המשרד של דולורס אמברידג'. אז הוא חזר אל האוהל כדי לחכות שהשניים האחרים יתעוררו, ואז הם ידונו מה הם הולכים לעשות עכשיו. הארי והרמיוני הרגישו שזה לא יהיה הכי טוב להישאר בכל מקום שהוא יותר מדי זמן, ורון הסכים, בתנאי היחיד והפיקח שהצעד הבא שלהם ייקח אותם לטווח השגה של סנדוויץ' בייקון. לכן הרמיוני הסירה את הקסמים שהיא הטילה מסביב לקרחת היער, בזמן שהארי ורון מחקו את כל הסימנים והטביעות על האדמה שהראו שהם חנו שם. ואז הם התעתקו לפאתי עיר קטנה. ברגע שהם הקימו את האוהל במחסה של סבך עצים קטן והקיפו אותו בקסמי הגנה חדשים, הארי יצא החוצה תחת גלימת ההיעלמות כדי למצוא מזון. זה, בכל אופן, לא הלך כמתוכנן. הוא בקושי נכנס אל העיר כשצינה לא טבעית, ערפל שהחל לרדת, וחושך פתאומי של השמיים גרם לו לקפוא איפה שהוא עמד.
"אבל אתה יכול לעשות פטרונוס!" מחה רון, כשהארי הגיע בחזרה אל האוהל בידיים ריקות, קצר נשימה, וממלמל את המילה היחידה, סוהרסנים.
"לא יכולתי...ליצור אחד." הוא התנשם, אוחז בצלעו. "הוא לא...הגיע." הבעות התדהמה והאכזבה שלהם גרמה להארי להרגיש בושה בעצמו. זאת הייתה חוויה מפחידה, לראות את הסוהרסנים מרחפים במרחק ולהבין, כשהקור המשתק חנק את ריאותיו וצרחות מרוחקות ממלאות את אוזניו, שהוא לא הולך להיות מסוגל להגן על עצמו. זה לקח את כל כוח הרצון של הארי לעקור את עצמו מהמקום ולברוח, להשאיר את הסוהרסנים העיוורים לדאות בין המוגלגים שלא מסוגלים לראותם, אבל וודאי ירגישו את הייאוש שמלווה אותם לכל מקום שילכו.
"אז עדיין אין לנו בכלל אוכל."
"שתוק, רון," התפקעה הרמיוני. "הארי, מה קרה? למה אתה חושב שלא יכולת לעשות את הפטרונוס שלך? אתה הצלחת ליצור אותו באופן מושלם אתמול!"
"אני לא יודע." הוא התיישב על הכורסה הישנה של פרקינס, מרגיש יותר מושפל מרגע לרגע. הוא פחד שמשהו השתבש בתוכו. יום האתמול נראה רחוק כל כך: היום נראה שהוא בן שלוש-עשרה שוב, היחיד שהתמוטט על הוגוורטס אקספרס.
רון בעט ברגל הכיסא. "מה?" הוא נהם אל הרמיוני. "אני מת מרעב! כל מה שאכלתי מאז שאיבדתי דם והייתי חצי מת זה זוג של פטריות רעל!"
"אז, תלך אתה ותילחם דרך הסוהרסנים," אמר הארי, בעקיצה.
"הייתי הולך, אבל הזרוע שלי פצועה, במקרה שלא שמת לב!"
"זה מאוד נוח."
"ומה זה אמור ל – ?"
"כמובן!" צעקה הרמיוני, טופחת עם ידה על מצחה ומבהילה את שניהם לתוך שתיקה. "הארי, תן לי את התליון! קדימה," היא אמרה בקוצר רוח, מקישה עם אצבעותיה עליו כשהוא לא הגיב, "ההורקרוקס, הארי, אתה עדיין לובש אותו!" היא הושיטה את ידיה, והארי הרים את השרשרת הזהובה מעל לראשו. ברגע שהיא נפרדה מהמגע עם עורו של הארי, הוא השתחרר והואר באופן מוזר. הוא אפילו לא הבין שהוא היה קר ולח או שהיה משקל כבד שלחץ על בטנו.
"יותר טוב?" שאלה הרמיוני
"כן, הרבה יותר טוב!"
"הארי," היא אמרה, מתכופפת מולו, "אתה לא חושב שאתה נשלטת על ידו, נכון?"
"מה? לא!" הוא אמר בהתגוננות, "אני זוכר את כל מה שעשינו בזמן שלבשתי אותו. אני לא הייתי יודע מה עשיתי אם הוא היה שולט בי, נכון? ג'יני סיפרה לי שהיו תקופות שהיא לא יכלה לזכור שום דבר."
"הממ," אמרה הרמיוני, מסתכלת מטה בתליון הכבד. "טוב, אולי אנחנו לא צריכים ללבוש אותו. אנחנו יכולים רק לשמור אותו באוהל."
"אנחנו לא עוזבים את ההורקרוקס הזה סתם ככה," הארי קבע ביציבות. "אם נאבד אותו, אם הוא יגנב –"
"הו, בסדר, בסדר," אמרה הרמיוני, והיא הניחה אותו מסביב לצווארה והכניסה אותו מתחת לחולצתה. "אבל אנחנו נלבש אותו בתורות, כך שאף אחד יחזיק אותו ליותר מדי זמן."
"מעולה," אמר רון בעצבנות, "ועכשיו כשסידרנו את כל זה, אנחנו יכולים בבקשה להשיג קצת אוכל?"
"בסדר, אבל נלך למקום אחר כדי למצוא אותו," אמרה הרמיוני עם חצי מבט בהארי. "אין לנו כוונה להתעכב במקום שאנחנו יודעים שהסוהרסנים עטים מסביבו." לבסוף הם השתקעו בלילה בשדה נרחב שהשתייך לחווה מבודדת, שם הם הצליחו להשיג לחם וביצים.
"זה לא גנוב, נכון?" שאלה הרמיוני בקול מוטרד, כשהם טרפו את הביצים יחד עם טוסטים. "שאני אדע להשאיר קצת כסף,"
רון גלגל את עיניו ואמר, עם לחיו מלאה ומנופחת באוכל, "אר-מיי-ני, אל תדאגי 'ל-כך. 'רגעי!" ובאמת, זה היה יותר קל להירגע כשהם זללו בנוחיות. הויכוח על הסוהרסנים נשכח בעליזות בלילה הזה, והארי הרגיש שמח, אפילו מלא תקווה, כשהוא לקח את השמירה בלילה הראשון מתוך השלושה. זה היה המפגש הראשון שלהם יחד עם העובדה שבטנם הייתה מלאה וזה הביא מצב רוח טוב, ובטן ריקה, הביאה רק מריבות ודיכאון. הארי היה הכי פחות מופתע מזה, בגלל שסבל מתקופות שהיה קרוב למיתת-רעב אצל הדרסלים. הרמיוני השתעממה בצורה סבירה בלילות האלה כשהם לא הצליחו למצוא שום מזון חוץ מענבים או ביסקוויטים לא טריים, מצב הרוח שלה היה אולי קצת נמוך מהרגיל ושתיקותיה היו קודרות. רון, בכל אופן, תמיד היה רגיל לשלוש ארוחות ביום, באדיבותה של אימו או של גמדוני-הבית בהוגוורטס, והרעב עשה את שניהם רגזנים וחמומי-מוח בצורה לא הגיונית. הזמן שהיה מחסור באוכל חפף עם הזמן בו רון היה צריך ללבוש את ההורקרוקס, הוא נעשה לא נעים באופן מובהק.
"אז לאיפה עכשיו?" היה הפזמון החוזר הקבוע שלו. לא נראה שהיה לו איזשהו רעיון בעצמו, אבל ציפה שהארי והרמיוני יהגו את התוכניות בעצמם בזמן שהוא ישב ודגר מעל לאספקת המזון שהלכה ואזלה. לכן הארי והרמיוני בזבזו שעות שעלו בתוהו בניסיונות להחליט איפה הם ימצאו את ההורקרוקסים האחרים, ואיך להשמיד את ההורקרוקס היחיד שהם כבר השיגו, השיחות שלהם נעשו חוזרות על עצמם יותר ויותר כשהם לא קיבלו שום מידע חדש.
כמו שדמבלדור סיפר להארי שהוא מאמין שוולדמורט הסתיר את ההורקרוקסים במקומות שחשובים לו, הם המשיכו למנות, במידת מה כמו תפילה משעממת, את האתרים שהם ידעו שוולדמורט גר או ביקר בהם. בית היתומים בו הוא נולד וגדל; הוגוורטס, בו הוא חונך ולמד; החנות בורגין וברקס, שם הוא עבד כשסיים את לימודיו בבית הספר; אחרי כן אלבניה, שם העביר את שנות ההתגלות שלו שיצרו את הבסיס.
"כן, בואו נלך לאלבניה. זה לא צריך לקחת יותר מאחר צהריים אחד לחפש בכל המדינה," אמר רון בעוקצנות.
"לא יכול להיות שם כלום. הוא עשה כבר חמישה מההורקרוקסים שלו לפני שהוא הלך אל ההתגלות, ודמבלדור היה בטוח
שהנחשה היא השישית," אמרה הרמיוני. "אנחנו יודעים שהנחשה לא נמצאת באלבניה, היא בדרך כלל עם וולד –"
"לא ביקשתי ממך להפסיק להגיד את השם הזה?"
"בסדר! הנחשה בדרך כלל נמצאת עם אתה-יודע-מי – מרוצה?"
"לא במיוחד."
"אני לא רואה אותו מסתיר משהו אצל בורגין וברקס." אמר הארי, שהזכיר את הנקודה הזאת פעמים רבות בעבר, אבל אמר אותה שוב רק כדי לשבור את השתיקה הלא נעימה. "בורגין וברקס היו מומחים לחפצים אפלים, הם היו מזהים מיד את ההורקרוקס." רון פיהק באופן מכוון. מדכא דחף חזק לזרוק עליו משהו, הארי התקדם, "אני עדיין חושב שייתכן שהוא הסתיר משהו בהוגוורטס." הרמיוני נאנחה.
"אבל דמבלדור היה מוצא את זה, הארי!"
הארי חזר אל הויכוח שהוא המשיך להעלות לטובת התיאוריה הזאת. "דמבלדור אמר מולי שהוא מעולם לא הניח שהוא יודע את כל הסודות של הוגוורטס. אני אומר לך, אם היה מקום אחד שוולד –"
"אוי!"
"אתם-יודעים-מי, אז!" הארי צעק בחוסר סבלנות, "אם יש מקום אחד שהיה באמת חשוב לאתם-יודעים-מי, זה הוגוורטס!"
"הו, בחייך," לעג לו רון. "בית-הספר שלו?"
"כן, בית הספר שלו! זה היה הבית האמיתי והראשון שלו, המקום שהראה שהוא היה מיוחד: זה אומר הכול בשבילו, ואפילו אחרי שהוא עזב –"
"זה אתה-יודע-מי שאנחנו מדבריו עליו, נכון?" שאל רון. הוא סחב את שרשרת ההורקרוקס על צווארו; להארי היה פתאום רצון עז לתפוס את ההורקרוקס ולחנוק את רון.
"סיפרת לנו שוולדמורט ביקש מדמבלדור לתת לו משרה אחרי שהוא עזב," אמרה הרמיוני.
"נכון," אמר הארי.
"ודמבלדור חשב שהוא רצה לחזור רק כדי לנסות ולמצוא משהו, אולי עוד חפץ של מייסד, כדי ליצור בתוכו עוד הורקרוקס?"
"כן," אמר הארי.
"אבל הוא לא קיבל את המשרה, נכון?" אמרה הרמיוני. "אז אף פעם לא הייתה לו הזדמנות למצוא שם עוד חפץ של מייסד ולהסתיר אותו בבית הספר!"
"או.קיי, אז," אמר הארי, מובס. "תשכחו מהוגוורטס."
בלי עוד איזשהו כיוון חקירה, הם הגיעו ללונדון והסתתרו מתחת לגלימת ההיעלמות, מחפשים אחר בית היתומים בו וולדמורט גדל. הרמיוני התגנבה אל תוך ספרייה וגילתה מרשימותיה שהמקום נהרס לפני המון שנים. הם ביקרו במקום בו הוא היה ומצאו בניין משרדים גבוה.
"אנחנו יכולים לנסות לחפור ביסודות?" הרמיוני הציעה בחוסר התלהבות.
"הוא לא היה מסתיר פה הורקרוקס," אמר הארי. הוא ידע את זה מלכתחילה. בית היתומים היה המקום ממנו וולדמורט היה נחוש בדעתו לברוח; הוא לעולם לא היה מסתיר חלק מנשמתו שם. דמבלדור הראה להארי שוולדמורט חיפש הוד ופאר או מסתורין במקומות המסתור שלו; הפינה האפורה והמדכאת הזאת של לונדון הייתה רחוקה מאוד מלהידמות להוגוורטס, משרד הקסמים או מבנה כמו גרינגוטס, בנק הקוסמים, עם הדלתות המוזהבות ורצפת השיש. בלי עוד איזשהו רעיון חדש, הם המשיכו לנוע דרך אזורי הכפר, מקימים את האוהל במקומות שונים כל לילה לשם ביטחונם. כל בוקר הם וידאו שהם הסירו את כל הרמזים לנוכחותם, ואז יצאו לדרך כדי למצוא עוד מקום מבודד ומרוחק, נוסעים ע"י התעתקות לעוד יערות, לבקעות צרות ומוצלות בין צוקים, לרכסים מלאים בשיחי אולקוס, ופעם למפרץ מסוכך ומכוסה בחצץ. כל שתיים-עשרה שעות בערך הם העבירו את ההורקרוקס ביניהם כאילו שהם שיחקו משחק חבילה-עוברת בהילוך איטי. צלקתו של הארי המשיכה לעקצץ. זה קרה לעיתים קרובות יותר, הוא הבחין, כשהוא לבש את ההורקרוקס. לפעמים הוא לא יכול היה לעצור את עצמו מלהגיב לכאב.
"מה? מה אתה רואה?" דרש רון, בכל זמן שהבחין שהארי מתכווץ בכאב.
"פנים," מלמל הארי בכל פעם. "אותם פנים. הגנב שגנב מגרגורוביץ'." ורון היה פונה לכיוון השני, לא עושה אפילו מאמץ כדי להסתיר את האכזבה שלו. הארי ידע שרון קיווה שיהיו חדשות על משפחות או על שאר חברי מסדר עוף החול, אבל אחרי הכול, הוא, הארי, לא היה מסך טלוויזיה; הוא יכול לראות רק מה שוולדמורט חושב באותו זמן, לא לצפות בכל מה שהוא רוצה ובמה שנמצא בדמיונו. נראה שוולדמורט התעכב ללא סוף או תכלית על הצעיר האלמוני עם הפנים העליזות, שאת שמו ואת מקום הימצאותו, הארי הרגיש בטוח, וולדמורט לא ידע במידה רבה יותר ממה שהוא ידע. כשצלקתו של הארי המשיכה לצרוב והילד השמח והבלונדיני צף באופן מושך בזכרונותיו, הוא למד לדכא כל סימן לכאב או לאי-נוחות, היות והשניים האחרים גילו רק חוסר סבלנות עם איזכורו של הגנב. הוא לא יכול היה לגמרי להאשים אותם, כשהם היו כל כך נואשים היות ולבשו את ההורקרוקס. כשהימים נמתחו לתוך שבועות, הארי התחיל לחשוד שרון והרמיוני ניהלו שיחות בלעדיו ועליו. מספר פעמים הם היו מפסיקים לדבר פתאום כשהארי נכנס לאוהל, ופעמיים הוא הגיע אליהם במקרה, מצטופפים במרחק קטן אחד מהשני, ראשיהם מחוברים והם מדברים במהירות; בשני המקרים הם השתתקו כשהם הבינו שהוא מתקרב אליהם ומיהרו להיראות עסוקים באסיפת עצים או מים. הארי לא יכול היה שלא לתהות אם הם רק הסכימו שהמסע הרגיש עכשיו חסר טעם וללא מטרה בגלל שהם חשבו שיש לו איזו תוכנית סודית שהם ילמדו בבוא הזמן. רון לא עשה שום מאמץ להסתיר את המצב רוח הרע שהיה לו, והארי החל לפחד שגם הרמיוני התאכזבה מכושר המנהיגות הדל שלו. בייאוש הוא ניסה לחשוב על מיקומים יותר רחוקים להורקרוקסים, אבל היחיד שהמשיך לעלות בדעתו היה הוגוורטס, ואף אחד מהאחרים לא חשב שזה בכלל סביר, והוא הפסיק להזכיר את זה. הסתיו הגיע אל אזורי הכפר כשהם נעו דרכם. הם הקימו את האוהל עכשיו על אדמה מכוסה בעלים שנשרו מהעצים. ערפל טבעי הוטל ע"י הסוהרסנים; רוחות וגשמים נוספו לכל הדאגות. העובדה שהרמיוני השתפרה בזיהוי פטריות אכילות לא יכלה לפצות בסך הכול על הבידוד המתמשך שלהם, המחסור בחברתם של אנשים אחרים, או התעלמותם המוחלטת בנוגע למה שקורה במלחמה נגד וולדמורט.
"אמא שלי," אמר רון בלילה, כשהם ישבו בתוך אוהל על גדת נהר הויילס, "יכולה להכין אוכל טוב אפילו בשום-מקום."
הוא דחף בדכדוך חתיכה של דג חרוך ואפור לצלחתו. הארי הביט אוטומטית על צווארו של רון וראה, כמו שהוא ציפה, את השרשרת הזהובה של ההורקרוקס מנצנצת שם. הוא הצליח להילחם בדחף לקלל את רון, שיחסו, הוא ידע, ישתפר במקצת כשיגיע הזמן שלו להסיר את התליון מעליו.
"אמא שלך לא יכולה לייצר אוכל בשום-מקום," אמרה הרמיוני. "אף אחד לא יכול. אוכל הוא הראשון מתוך חמשת
יוצאי הדופן בחוק גאמפ על יסודות שינוי הצורה –"
"הו, דברי אנגלית, את לא יכולה?" רון אמר, מושך בכוח חתיכת דג מבין שיניו.
"זה בלתי אפשרי ליצור אוכל מכלום! אתה יכול לזמן אותו אם אתה יודע איפה הוא, אתה יכול לשנות את הצורה שלו, אתה יכול להגדיל את הכמות אם כבר יש לך קצת –"
"טוב, אל תטרחי ותגדילי את זה, זה פשוט מגעיל," אמר רון.
"הארי תפס את הדג ואני עשיתי את הטוב ביותר שלי איתו! אני מבחינה שאני תמיד זאת שגומרת בלבשל את האוכל, בגלל שאני בחורה, אני מניחה!"
"לא, זה בגלל שאת אמורה להיות הכי טובה בקסם!" רון ירה.הרמיוני קפצה וחתיכות של דג צלוי גלשו מצלחתה אל הרצפה.
"אתה יכול לבשל מחר, רון, אתה יכול למצוא את המרכיבים ולנסות ולכשף אותם לתוך משהו שהוא ראוי לאכילה, ואני אשב פה אעשה פרצופים ואאנח ואתה תוכל לראות שאתה –"
"תשתקו!" אמר הארי, קופץ על רגליו ומרים את שתי ידיו. "תשתקו מיד!" הרמיוני נראתה פגועה.
"איך אתה יכול לצדד בו, הוא בקושי בישל משהו אי פעם –"
"הרמיוני, תהי בשקט, אני יכול לשמוע מישהו!" הוא הקשיב במאמץ, ידיו עדיין מורמות, מזהיר אותם שלא לדבר. אז, מעל קני-הסוף ושטף הנהר החשוך לצידם, הוא שוב שמע קולות. הוא הסתכל סביב במלשינוסקופ. הוא לא זז.
"הטלת לחש מופליאטו מעלינו, נכון?" הוא לחש להרמיוני.
"עשיתי הכול," היא לחשה בחזרה, "מופליאטו, דוחי-מוגלגים ולחשי הסוואה והגנה, כל זה. הם לא צריכים לשמוע או לראות אותנו, מי שהם לא יהיו." גרירת רגליים בכבדות ורעשי שפשוף, ועוד צלילים של סילוק אבנים וענפים, גילו להם שכמה אנשים טיפסו במורד המדרון התלול והמכוסה עצים שירד אל הגדה הצרה בה הם הקימו את האוהל. הם שלפו את שרביטיהם, מחכים. הקסמים שהם הטילו סביבם צריכים להיות מספיקים, בחשיכה הכמעט מוחלטת, כדי להגן עליהם מהבחנה של מוגלגים או של קוסמים ומכשפות רגילים. אם אלה היו אוכלי-מוות, אז אולי ההגנות שלהם יבדקו ע"י קסמים אפלים בפעם הראשונה. הקולות נעשו רמים יותר אבל לא מובנים יותר כשקבוצת הגברים הגיעה אל הגדה. הארי העריך שהאורחים שלהם רחוקים בפחות מעשרים צעדים, אבל הנהר השוצף עשה את זה בלתי אפשרי לדעת בוודאות. הרמיוני חטפה את תיק היד והחלה לחטט בו; אחרי כמה רגעים היא משכה החוצה שלושה אוזניעזרים וזרקה אחד להארי ואחד לרון, שבמהירות הכניסו את קצה השרוך בצבע עור לתוך אוזניהם ושלחו את הקצה השני מחוץ לאוהל.
בתוך שניות הארי שמע קול עייף וגברי.
"חייבים להיות פה כמה דגים, או שאתה חושב שזה מוקדם מדי לעונה? אציו סלמון!" היו כמה קולות שכשוך ברורים ואז קול טפיחה של הדג כנגד הבשר. מישהו נהם בצורה ראויה להערכה. הארי לחץ את האוזניעזר עמוק יותר לתוך אוזנו: מעל לפכפוך הנהר הוא יכול היהלהבחין בעוד קולות, אבל הם לא דיברו אנגלית או כל שפה אנושית אחרת שהוא אי פעם שמע. זאת הייתה שפה המונית ולא נעימה לאוזן, סדרה של דפיקות, קולות גרוניים, ונראה שהיו שני דוברים, אחד בקול קצת יותר איטי, נמוך וכבד מהשני. אש ניצתה לחיים במדורה בצד השני של בד האוהל, צללים גדולים עברו בין האוהל והלהבות. ריח נעים של אפיית סלמון נישא באופן מגרה לכיווון שלהם. אז נשמע צלצול של סכו" וצלחות, והגבר הראשון דיבר שוב.
"הנה, גריפהוק, גורנוק."
"גובלינים!" הרמיוני מלמלה אל הארי, שהנהן.
"תודה," אמרו הגובלינים יחד באנגלית.
"אז, כמה זמן שלושתכם נמצאים במנוסה?" שאל קול חדש, רך ונעים; הוא היה מוכר להארי בצורה מעורפלת, שתיאר גבר עליז פנים ועב כרס.
"שישה שבועות...שבעה...שכחתי," אמר הגבר העייף. "נפגשתי עם גריפהוק בזוג הימים הראשונים ואחדתי כוחות עם גורנוק לא הרבה זמן אח"כ. נחמד שיש מעט חברה." הייתה הפסקה, בזמן שהסכינים התחככו בצלחות וספלי פח הורמו ושבו למקומם בקודם על הקרקע. "מה גרם לך לעזוב, טד?" המשיך הגבר.
"ידעתי שהם באו בשבילי," השיב קולו הרך של טד, והארי לפתע ידע מי הוא היה: אביה של טונקס. "שמעתי שאוכלי המוות היו באזור בשבוע שעבר והחלטתי שיותר טוב שאברח. סירבתי לרשום את ילדי-המוגלגים עקרונית, אז ידעתי שזה רק עניין של זמן, ידעתי שאני אצטרך לעזוב בסוף. אישתי הייתה חייבת להסכים, היא טהורת-דם. ואז פגשתי את דין פה, לפני כמה ימים, נכון בן?"
"כן," אמר עוד קול, והארי, רון והרמיוני הביטו אחד בשני, בשקט אבל בהתרגשות, בטוח שהם זיהו את קולו של דין תומס, חברם מגריפינדור.
"יליד מוגלגים, הא?" שאל הגבר הראשון.
"לא בטוח," אמר דין. "אבא שלי עזב את אמא שלי כשהייתי ילד. למרות זאת, אין לי שום הוכחה שהוא היה קוסם." היה שקט לזמן מה, מלבד צלילי הלעיסות; אז טד דיבר שוב. "אני חייב לומר, דירק, אני מופתע להיתקל בך. מרוצה, אבל מופתע. הדיבור היה שנתפסת."
"נתפסתי," אמר דירק. "הייתי במחצית הדרך לאזקבאן. שיתקתי את דוליש וגנבתי את המטאטא שלו. זה היה יותר קל ממה שאתה חושב; אני לא חושב שהוא לגמרי בסדר כרגע. יכול להיות שהוא תחת ההשפעה של קונפודוס. אם כך, הייתי רוצה ללחוץ את ידו של הקוסם או המכשפה שעשו את זה, מסתבר שהם הצילו את חיי."
הייתה עוד עצירה בה האש השמיעה קולות פיצוח והנהר מיהר קדימה. אז טד אמר, "ואיפה שניכם מתאימים? אני, אממ, קיבלתי את הרושם שהגובלינים עמדו לזכותו של אתם-יודעים-מי, באופן כללי."
"קיבלת רושם מוטעה," אמר הקול הגבוה יותר מבין הגובלינים. "לא לקחנו צד. זוהי מלחמתם של הקוסמים."
"אז, איך זה שאתם מתחבאים?"
"אני סבור שזה צעד פיקח," אמר הגובלין בעל הקול העמוק. "לדחות בקשה שאני רואה כלא רלוונטית, יכולתי לראות שבטחוני האישי הועמד בסכנה."
"מה הם ביקשו ממך לעשות?" שאל טד.
"להתאים את החולי למעמד של המין שלי," השיב הגובלין, קולו מחוספס ופחות אנושי כשהוא מדבר. "אני לא גמדון-בית."
"ומה איתך, גריפהוק?"
"סיבות דומות," אמר הגובלין בעל הקול הגבוה. "גרינגוטס לא עוד תחת שליטתם הבלעדית של המין שלי." הוא הוסיף משהו במלמול בין נשימותיו בשפה שונה, וגורנוק צחק.
"מה הבדיחה?" שאל דין.
"הוא אמר," השיב דירק, "שזה או זה, יש דברים שהקוסמים לא מזהים," הייתי שתיקה קצרה.
"אני לא תופס את זה," אמר דין.
"קיבלתי את הנקמה הקטנה שלי לפני שעזבתי," אמר גריפהוק באנגלית.
"טוב, גבר – גובלין, צריך לומר," שינה טד בחופזה. "לא הצלחת לנעול אוכל-מוות באחד מחדרי הכספות הישנים והמאובטחים היטב, אני מניח?"
"אם הייתי עושה את זה, החרב לא הייתה עוזרת לו לברוח," השיב גריפהוק. גורנוק צחק שוב ואפילו דירק נתן גיחוך יבש.
"דין ואני עדיין מחמיצים משהו פה," אמר טד.
"אז זה סוורוס סנייפ, למרות שהוא לא יודע את זה," אמר גריפהוק, ושני הגובלינים שאגו בצחוק זדוני. בתוך האוהל נשימתו של הארי השתטחה בהתרגשות: הוא והרמיוני הביטו אחד בשני, מקשיבים הכי חזק שהם יכולים.
"לא שמעת על זה, טד?" שאל דירק. "על הילדים שניסו לגנוב את החרב של גריפינדור ממשרדו של סנייפ בהוגוורטס?" נראה שזרם חשמלי עבר דרך הארי, מורט את כל עצביו כשהוא נעמד מרותק לאדמה.
"לא שמעתי על זה מילה," אמר טד, "זה לא היה בנביא, נכון?"
"בקושי," צחק דירק. "גריפהוק פה סיפר לי, שהוא שמע על זה מביל וויזלי שעובד בשביל הבנק. אחת מהילדים שניסו לקחת את החרב הייתה אחותו הצעירה של ביל." הארי הביט אל רון והרמיוני, שניהם אחזו באוזניעזר בחוזקה כמו חבל הצלה.
"היא ועוד זוג מחבריה נכנסו לתוך משרדו של סנייפ וניפצו את תיבת הזכוכית בה נראה שהוא שמר את החרב. סנייפ תפס אותם כשהם ניסו להבריח אותה במורד המדרגות."
"אה, תודה לאל," אמר טד. "מה הם חשבו, שהם יהיו מסוגלים להשתמש בחרב על אתה-יודע-מי? או על סנייפ בעצמו?"
"טוב, לא חשוב מה הם חשבו שהם הולכים לעשות איתה, סנייפ החליט שהחרב לא בטוחה במקום בו היא נמצאת," אמר דירק. "יומיים אח"כ, ברגע שהוא קיבל את ההנחייה מאתה-יודע-מי, אני מתאר לעצמי, הוא שלח אותה ללונדון כדי שתישמר בגרינגוטס במקום." הגובלינים החלו לצחוק שוב.
"אני עדיין לא רואה את הבדיחה," אמר טד.
"זה זיוף," השיב גריפהוק.
"החרב של גריפינדור!"
"הו כן. זה העתק – העתק מצוין, היא אמיתית – אבל היא נעשתה ע"י קוסם. המקורית עוצבה לפני מאות שנים ע"י גובלינים והיא יכולה להיות רק בבעלותם של הגובלינים. לא משנה איפה החרב המקורית של גריפינדור נמצאת, היא לא בחדר הכספות בבנק גרינגוטס."
"אני מבין," אמר טד. "ואני מניח שאתה לא טרחת לספר את זה לאוכלי המוות."
"לא ראיתי שום סיבה להדאיג אותם עם המידע הזה," אמר גריפהוק בשביעות רצון עצמית, ועכשיו טד ודין הצטרפו לצחוקם של גורנוק ודירק. בתוך האוהל, הארי סגר את עיניו, רוצה שמישהו ישאל את השאלה שהוא היה צריך את התשובה שלה, ואחרי דקה שנראתה כעשר, דין עשה לו את הטובה: הוא היה (הארי זכר את זה) החבר לשעבר של ג'יני גם כן.
"מה קרה לג'יני ולכל האחרים? אלה שניסו לגנוב אותה?"
"הו, הם נענשו, ובאכזריות," אמר גריפהוק באדישות.
"הם בסדר, בכל זאת?" שאל טד במהירות, "אני מתכוון, הוויזלים לא צריכים עוד ילד פגוע, נכון?"
"הם לא סבלו פגיעה חמורה, עד כמה שאני יודע," אמר גריפהוק.
"מזל," אמר טד. "עם המעשים והביצועים הקודמים של סנייפ אני מניח שאנחנו צריכים להיות שמחים שהם עדיין בחיים."
"אתה מאמין לסיפור הזה, אז, נכון, טד?" שאל דירק. "אתה מאמין שסנייפ הרג את דמבלדור?"
"כמובן שאני מאמין," אמר טד. "אתה לא הולך לשבת שם ולספר לי שאתה חושב שלפוטר אין שום דבר לעשות עם זה?"
"קשה לדעת במה להאמין בימים האלה," מלמל דירק.
"אני מכיר את הארי פוטר," אמר דין. "ואני חושב שהוא באמת – הנבחר, או איך שאתם רוצים לקרוא לזה."
"כן, יש הרבה שהיו רוצים להאמין שהוא הנבחר, בן," אמר דירק, "אני כלול בהם. אבל איפה הוא? ברח. אתה חושב שאם הוא היה יודע משהו אנחנו לא, או מחפש אחרי משהו מיוחד, הוא היה עכשיו שם בחוץ נלחם, מלכד את המתנגדים, במקום להסתתר. ואתה יודע, הנביא נתן נימוק טוב מאוד נגדו –"
"הנביא?" לעג טד. "אתה מקבל רק שקרים אם אתה עדיין קורא את זה, דירק. אתה רוצה עובדות, נסה את הפקפקן." הייתה התפרצות פתאומית של חניקה וניסיון להקיא ללא הצלחה, בנוסף לכמות הגונה של מכות. דירק בלע עצם של דג. לבסוף הוא הטיח את דבריו בכוח, "הפקפקן? הסמרטוט המשוגע והלא-שפוי הזה של קסנו לאבגוד?"
"הוא לא כל כך לא שפוי בימים אלה," אמר טד. "אתה רוצה לתת בו מבט, קסנו מפרסם את כל הדברים שהנביא מתעלם מהם, לא היה איזכור אחד לשנורקקים פחוסי-אף במהדורה האחרונה. כמה זמן הם עוד יתנו לו להמשיך כך, אני לא יודע. אבל קסנו אומר, בעמוד הראשי של כל מהדורה, שכל קוסם שמתנגד לאתה-יודע-מי צריך לעזור להארי פוטר בעדיפות ראשונה."
"קשה לעזור לילד שפרצופו נעלם מכדור הארץ," אמר דירק.
"תקשיב, העובדה שהם לא תפסו אותו עדיין זה ממש הישג," אמר טד. "הייתי לוקח ממנו עצות בשמחה; זה מה שאנחנו מנסים לעשות, להישאר חופשיים, לא?"
"כן, טוב, תפסת נקודה שם," אמר דירק בכבדות. "עם כל משרד הקסמים וכל המלשנים שלהם מחפשים אחריו, הייתי מצפה ממנו להיתפס עכשיו. מי אמר שהם לא כבר תפסו והרגו אותו בלי לפרסם את זה?"
"אה, אל תגיד את זה, דירק," מלמל טד. הייתה עצירה ארוכה מלאה בעוד רעש של סכינים ומזלגות. כשהם דיברו שוב זה היה כדי לדון אם הם צריכים לישון שם או לחזור אחורה אל המדרון המכוסה עצים. הם החליטו שהעצים יתנו להם מחסה טוב יותר, הם כיבו את האש שלהם, אז טיפסו בחזרה אל המדרון, קולותיהם נמוגים. הארי, רון, והרמיוני גלגלו את האוזניעזר. הארי, שמצא את הצורך להישאר בשקט יותר ויותר קשה בזמן שהם הקשיבו, עכשיו מצא את עצמו לא מסוגל להגיד מילה חוץ מ – "ג'יני – החרב –"
"אני יודעת!" אמרה הרמיוני. היא זינקה אל תיק היד הקטן, הפעם מטביעה את זרועה בתוכו עד בית השחי. "הנה...יש...לנו..." היא אמרה בין חריקת שיניים, ומשכה במשהו שאין ספק שהיה בעומק התיק. לאט הקצה של תמונה מקושטת וממוסגרת נגלה אליהם. הארי מיהר לעזור לה. הם הרימו את דיוקנו הריק של פיניאס ניגלוס מתוך תיקה של הרמיוני, היא שמרה את שרביטה מכוון עליו, מוכנה להטיל עליו כישוף בכל רגע.
"אם מישהו החליף את החרב האמיתית כשפניו קדימה כשהיא הייתה במשרדו של דמבלדור," היא התנשמה, כשהם השעינו את התמונה כנגד צידי האוהל, "פיניאס ניגלוס בטוח ראה את זה קורה, הוא תלוי בדיוק לצד התיבה!"
"אלא אם כן הוא היה ישן," אמר הארי, אבל הוא עדיין עצר את נשימתו כשהרמיוני כרעה ברך מול הבד הריק, שרביטה מכוון למרכז, מכחכחת בגרונה ואז היא אמרה: "אממ – פיניאס? פיניאס ניגלוס?" כלום לא קרה.
"פניאס ניגלוס?" אמרה הרמיוני שוב. "פרופסור בלק? אנחנו יכולים בבקשה לדבר איתך? בבקשה?"
"'בבקשה' תמיד עוזרת," אמר קול קר, ארסי ולגלגני, ופיניאס ניגלוס גלש אל תוך דיוקנו. מיד, הרמיוני צעקה:
"אובסקורה!" כיסוי עיניים שחור הופיע מעל עיניו האפלות של פיניאס ניגלוס, גורם לו להתנגש במסגרת ולצרוח בכאב.
"מה – איך את מעיזה – מה את – ?"
"אני מאוד מצטערת, פרופסור בלק," אמרה הרמיוני, "אבל זה אמצעי זהירות הכרחי!"
"תסירי את הכיסוי המגעיל הזה מיד! תורידי את זה, אמרתי! את משחיתה יצירת אומנות גדולה! איפה אני? מה הולך פה?"
"זה לא חשוב איפה אנחנו," אמר הארי, ופיניאס ניגלוס קפא, נוטש את מאמציו להסיר את כיסוי העיניים.
"האם זה אפשרי שזהו קולו של אדון פוטר החמקמק?"
"אולי," אמר הארי, יודע שזה ישמור את עניינו של פיניאס ניגלוס. "יש לנו שתי שאלות לשאול אותך – על החרב של גריפינדור."
"אה," אמר פיניאס ניגלוס, עכשיו מפנה את ראשו במאמץ כדי לנסות ולמצוא דרך לתפוס מבט בהארי, "כן. הילדה הטיפשה הזאת פעלה בצורה מאוד לא נבונה שם –"
"שתוק כשאתה מדבר על אחותי," אמר רון בצורה גסה, פיניאס ניגלוס הרים גבה יהירה ומתנשאת.
"מי עוד נמצא פה?" הוא שאל, מפנה את ראשו מצד לצד. "הטון שלך מרגיז אותי! הנערה וחבריה היו פזיזים בצורה קיצונית. לגנוב מהמנהל."
"הם לא גנבו," אמר הארי. "החרב הזאת לא של סנייפ."
"היא שייכת לבית הספר של פרופסור סנייפ," אמר פיניאס ניגלוס. "מה בדיוק רצתה הוויזלית? היא ראויה לקבל את העונש שקיבלה, בדיוק כמו לונגבוטום האידיוט ולאבגוד המוזרה!"
"נוויל הוא לא אידיוט ולונה היא לא מוזרה!" אמרה הרמיוני.
"איפה אני?" חזר פיניאס ניגלוס, מתחיל להיאבק עם כיסוי העיניים שוב. "לאן הבאתם אותי? למה הורדתם אותי מבית אבותי?"
"זה לא משנה! איך סנייפ העניש את ג'יני, נוויל ולונה?" שאל הארי בדחיפות.
"פרופסור סנייפ שלח אותם אל תוך היער האסור, כדי לעשות כמה עבודות בשביל הענק, האגריד."
"האגריד הוא לא ענק!" אמרה הרמיוני בקול חד.
"וסנייפ בטח חשב שזה עונש," אמר הארי, "אבל ג'יני, נוויל ולונה בוודאי צוחקים שם בלי סוף עם האגריד. היער האסור....
הם עמדו מול דברים הרבה יותר גרועים מהיער האסור, אפשר לחשוב!" הוא הרגיש הקלה; הוא דמיין דברים איומים, קללת קרושיאטוס בקצה הקיצוני ביותר של דמיונותיו.
"מה שאנחנו באמת רוצים לדעת, פרופסור בלק, זה אם מישהו אחר, אממ, הוציא החוצה את החרב בכלל? אולי היא נלקחה לניקוי – או משהו כזה!" פיניאס ניגלוס הפסיק שוב במאמציו לשחרר את עיניו וצחק צחוק כבוש.
"ילדת-מוגלגים," הוא אמר, "שריון מעשה ידי גובלינים לא זקוק לניקוי, ילדה טיפשה. כסף הגובלינים דוחה לכלוך רגיל, הוא סופג רק את זה שמתחזק אותו."
"אל תקרא להרמיוני טיפשה," אמר הארי.
"התעייפתי מההכחשות," אמר פיניאס ניגלוס. "אולי זה הזמן שאחזור למשרד המנהל?"
עדיין מכוסה עיניים, הוא החל לגשש אחר צידי המסגרת של תמונתו, מנסה להרגיש את דרכו החוצה מתמונתו ולחזור אל האחת שבהוגוורטס. להארי לפתע הייתה השראה פתאומית.
"דמבלדור! אתה לא יכול להביא לנו את דמבלדור?"
"סלח לי?" שאל פיניאס ניגלוס.
"הדיוקן של פרופסור דמבלדור – אתה לא יכול להביא אותו יחד איתך, פה, בתוך התמונה שלך?"
פיניאס ניגלוס היטה את פניו לכיוון הקול של הארי. "אין ספק שלא רק ילדי המוגלגים הם בורים גמורים, פוטר. הדיוקנאות בהוגוורטס יכולים לשוחח אחד עם השני, אבל הם לא יכולים לסייר מחוץ לטירה חוץ מלבקר בתמונות של עצמם במקומות אחרים. דמבלדור לא יכול להגיע לפה איתי, ואחרי היחס שקיבלתי, אני יכול להבטיח לך שאני לא אעשה פה ביקור גומלין!"
מאוכזב במידת מה, הארי צפה בפיניאס מגביר את ניסיונותיו לעזוב את המסגרת.
"פרופסור בלק," אמרה הרמיוני, "אתה לא יכול רק לספר לנו, בבקשה, מתי הייתה הפעם האחרונה שהחרב נלקחה מהתיבה שלה? לפני שג'יני ניסתה לקחת אותה, אני מתכוונת?" פיניאס חרחר בקוצר רוח.
"אני מאמין שהפעם האחרונה שהחרב של גריפינדור עזבה את התיבה שלה הייתה כאשר פרופסור דמבלדור השתמש בה כדי לשבור ולפתוח איזו טבעת." הרמיוני הסתובבה כדי להביט בהארי. אף אחד מהם לא העז להגיד יותר מול פיניאס ניגלוס, שלפחות הצליח לאתר את היציאה.
"ובכן, לילה טוב לכם," הוא אמר מעט בזעף, והוא החל לנוע מחוץ לתמונה שוב. רק קצה כובעו נשאר בטווח ראייתם
כשהארי נתן צעקה פתאומית.
"חכה! אתה סיפרת לסנייפ שראית את זה?" פיניאס ניגלוס תקע את ראשו מכוסה העיניים בתוך התמונה.
"לפרופסור סנייפ יש דברים יותר חשובים על הראש מאשר ההתנהגות המוזרה של אלבוס דמבלדור. להתראות, פוטר!"
ועם זה, הוא נעלם לגמרי, לא משאיר מאחוריו כלום חוץ מתפאורת-הרקע החשוכה שלו.
"הארי!" הרמיוני קראה.
"אני יודע!" הארי צעק. לא מסוגל לעצור את עצמו, הוא חבט באוויר; זה היה יותר ממש שהוא העז לקוות. הוא פסע לפה ולשם באוהל, מרגיש שהוא יכול לרוץ קילומטרים; הוא אפילו לא הרגיש רעב יותר. הרמיוני דחסה את הדיוקן של פיניאס ניגלוס בחזרה לתוך תיק היד; כשהיא הידקה את האבזם היא זרקה את התיק הצידה והרימה אל הארי פנים זורחות.
"החרב יכולה להשמיד הורקרוקס! להב שעשויה ידי גובלין סופגת רק מה שמחזק אותה – הארי, החרב ספוגה בארס של בסיליסק!"
"ודמבלדור לא הוריש לי אותה בגלל שהוא עדיין צריך אותה, הוא רצה שאשתמש בה על התליון –"
" – והוא בוודאי הבין שהם לא יאפשרו לך לקבל אותה אם הוא ירשום את זה בצוואה שלו –"
" – אז הוא עשה העתק –"
" – ושם זיוף בתיבת הזכוכית –"
" – והוא השאיר את האמיתית – איפה?" הם הביטו אחד בשניה, הארי הרגיש שהתשובה הייתה תלויה באופן סמוי באוויר מעליהם, קרובה באופן מפתה. למה דמבלדור לא סיפר לו? או אולי הוא כן, למעשה, סיפר להארי, אבל הארי לא הבין את זה בשעתו?
"תחשוב!" לחשה הרמיוני. "תחשוב! איפה הוא היה משאיר אותה?"
"לא בהוגוורטס," אמר הארי, מחדש את צעדיו.
"איפה-שהוא בהוגסמיד?" הציעה הרמיוני.
"'הצריף המצווח'?" אמר הארי. "אף-אחד אף-פעם לא נכנס לשם."
"אבל סנייפ יודע איך להיכנס לשם, זה לא יהיה קצת מסוכן?"
"דמבלדור האמין בסנייפ," הארי הזכיר לה.
"לא מספיק כדי לספר לו שהוא החליף את החרבות," אמרה הרמיוני.
"כן, את צודקת!" אמר הארי, והוא הרגיש אפילו יותר מעודד מהמחשבה שלדמבלדור הייתה איזו הסתייגות, כמה שהיא חלושה, מאמינותו של סנייפ.
"אז, הוא הסתיר את החרב במקום מרוחק היטב מהוגסמיד? מה אתה חושב, רון? רון?" הארי הסתכל סביב. לרגע מבולבל אחד הוא חשב שרון עזב את האוהל, אז הוא הבין שרון שכב בצילו של דרגש המיטה, נראה קשה כמו סלע.
"הו, נזכרתם בי, נכון? הוא אמר.
"מה?" רון פלט נחרה כשהוא נעץ מבטים בחלק התחתון של המיטה העליונה.
"תמשיכו שניכם. אל תתנו לי להרוס את הכיף שלכם." אובד עצות, הארי הביט בהרמיוני לעזרה, אבל היא נענעה את ראשה, נראה שהיא הייתה מבולבלת בדיוק כמוהו.
"מה הבעיה?" שאל הארי.
"בעיה? אין שום בעיה," אמר רון, עדיין מסרב להביט בהארי. "לא שקשורה אליך, בכל אופן." היו כמה קולות חבטה על בד האוהל מעל לראשיהם. התחיל לרדת גשם.
"טוב, אין ספק שיש לך בעיה כלשהי," אמר הארי. "תוציא את זה החוצה." רון הניע בתנופה את רגליו האורוכות מחוץ למיטה והתיישב. הוא נראה רציני, ממש לא אופייני לו.
"אוקיי, אני אוציא את זה החוצה. אל תצפה ממני לדלג מעלה ומטה באוהל בגלל שיש עוד דברים מקוללים שאנחנו צריכים למצוא. פשוט תוסיף את זה לרשימת הדברים שאתה לא יודע."
"אני לא יודע?" חזר הארי. "אני לא יודע?" פלאק, פלאק, פלאק. הגשם נעשה חזק וכבד יותר; הוא טופף על העלים שהיו פזורים מסביבם על הגדה ואל תוך הנהר בתקתוק דרך החשיכה. פחד היכה בשמחתו של הארי; רון אמר בדיוק מה שהוא חשד וחשש שהוא חושב.
"זה לא כאילו שאני מבלה פה את הזמן הטוב ביותר בחיי," אמר רון, "אתה יודע, עם הזרוע המרוסקת שלי ושום דבר לאכול וזה שהתחת שלי קופא כל לילה. אני רק מקווה, אתה יודע, אחרי שנברח מסביב כמה שבועות, שנשיג משהו."
"רון," אמרה הרמיוני, אבל בכזה קול חרישי שרון יכול היה להעמיד פנים שהוא לא שמע את זה מעל הקולות הרמים שעשה הגשם כשהיכה באוהל.
"אני חשבתי שאתה ידעת למה אתה נכנס," אמר הארי.
"כן, גם אני חשבתי שידעתי."
"אז איזה חלק בדיוק לא עמד בצפיות שלך?" שאל הארי. כעס מתגנב למילות ההגנה שלו עכשיו. "חשבת שנשהה במלונות חמישה-כוכבים? נמצא הורקרוס חדש כל יום? חשבת שתחזור לאמא'לה שלך בחג המולד?"
"חשבנו שאתה יודע מה אתה עושה!" צעק רון, נעמד, ומלותיו צרבו להארי כאילו תקעו בו סכין. "חשבנו שדמבלדור סיפר לך מה לעשות, חשבנו שיש לך תוכנית ממשית!"
"רון!" אמרה הרמיוני, הפעם קולה נשמע בבירור מעל קולות הגשם העצומים על גג האוהל, אבל שוב, הוא התעלם ממנה.
"טוב, סליחה שאכזבתי אתכם," אמר הארי, קולו לגמרי רגוע אף על פי שהוא הרגיש ריקני, לא מספק, לקוי. "הייתי ישיר איתכם מההתחלה. סיפרתי לכם כל מה שדמבלדור סיפר לי. ובמקרה שלא הבחנתם בזה, מצאנו הורקרוקס אחד –"
"כן, ואנחנו כל כך קרובים להיפטר ממנו כמו שאנחנו קרובים למצוא את השאר – לא קרובים לפאקינג כלום במילים אחרות."
"תוריד את התליון, רון," אמרה הרמיוני, קולה גבוה בצורה בלתי רגילה. "בבקשה תוריד אותו. אתה לא היית מדבר ככה אם לא היית לובש אותו כל היום."
"כן, הוא כן," אמר הארי, שלא רצה להביא לרון תירוץ. "אתם חושבים שלא שמתי לב ששניכם מתלחששים מאחורי הגב שלי? אתם חושבים שאני לא ניחשתי שאתם חושבים את הדברים האלה עליי?"
"הארי, אנחנו לא –"
"אל תשקרי!" רון השליך אליה. "גם את אמרת את זה, אמרת שהתאכזבת, אמרת שאת חושבת שהוא צריך קצת יותר להמשיך מאשר –"
"לא אמרתי את זה ככה – הארי, אני לא!" הרמיוני קראה. הגשם חבט באוהל, דמעות ירדו במורד פניה של הרמיוני, וההתרגשות של הדקות שלפני נעלמה כלא הייתה, כמו וויסקי-אש קצר ימים שבוער ודועך מיד, משאיר את הכול חשוך, רטוב וקר. החרב של גריפינדור הייתה מוחבאת הם לא ידעו איפה, והיו שלושה נערים באוהל שההישג היחיד שלו שהוא לא היה, עדיין, מת.
"אז למה אתה עדיין פה?" הארי שאל את רון.
"אתה שואל אותי," אמר רון.
"אז לך הביתה," אמר הארי.
"כן, אולי אני אעשה את זה!" צעק רון, והוא לקח כמה צעדים לעברו של הארי, שלא זז לאחור. "לא שמעת מה הם אמרו על אחותי? אבל לך לא אכפת בוגד, נכון, זה רק היער האסור, להארי הייתי-מול-דברים-גרועים-יותר פוטר לא אכפת מה קורה לה שם – טוב, לי כן, אוקיי, עכבישים ענקיים ודברים לא שפויים –"
"רק אמרתי – שהיא הייתה עם השניים האחרים, שהם היו עם האגריד –"
"כן, תפסתי את זה, לא אכפת לך! ומה לגבי שאר המשפחה שלי, 'הוויזלים לא צריכים עוד ילד פגוע', אתה שמעת את זה?"
"כן, אני –"
"לא מוטרד ממה שזה אומר, בכל זאת?"
"רון!" אמרה הרמיוני, מפלסת את דרכה ביניהם. "אני לא חושבת שזה אומר שמשהו חדש קרה, משהו שאנחנו לא יודעים עליו; תחשוב, רון, ביל כבר מלא צלקות, מלא אנשים בטח כבר ראו שג'ורג' איבד את האוזן שלו עכשיו, ואתה אמור להיות גוסס מהאבעבועות שלך, אני בטוחה שזה כל מה שהוא התכוון –"
"הו, את בטוחה, נכון? אוקיי אז, טוב, אני לא אטריד את עצמי על מה שקורה להם. זה בסדר בשבילך, נכון, כשההורים שלך בטוחים מחוץ לכל זה –"
"ההורים שלי מתים!" הארי שאג.
"ואני יכול ללכת באותה הדרך!"צעק רון.
"אז לך!" שאג הארי. "תחזור אליהם, תעמיד פנים שהתגברת על האבעבועות שלך ואמא'לה שלך תוכל להאכיל אותך ו –"
רון עשה תנועה פתאומית: הארי הגיב, אבל לפני שאחד מהשרביטים נשלף מכיסיהם, הרמיוני הרימה את שרביטה.
"פרטוגו!" היא קראה, ומגן בלתי נראה התפשט בינה והארי בצד אחד ורון בצד השני; כולם נאלצו לזוז לאחור כמה צעדים בגלל הכוח של הכישוף, והארי ורון הביטו מכל צד של המחסום השקוף כאילו שהם רואים אחד את השני בבירור בפעם הראשונה. הארי הרגיש שנאה עוקצנית כלפי רון: משהו נשבר ביניהם.
"עזוב את ההורקרוקס," אמר הארי. רון משך בכוח את השרשרת מעל לראשו והשליך את התליון אל הכיסא הקרוב ביותר. הוא פנה אל הרמיוני.
"מה את עושה?"
"למה אתה מתכוון?"
"את נשארת, או מה?"
אני..." היא נראתה מתייסרת. "כן – כן, אני נשארת. רון, אמרנו שאנחנו באים עם הארי, אמרנו שאנחנו נעזור –"
"אני מבין. את בוחרת בו."
"רון, לא – בבקשה – תחזור, תחזור!" היא עוכבה ע"י כישוף המגן שהיא עצמה הטילה; אחרי זמן מה היא הסירה אותו והסתערה אל תוך הלילה. הארי נשאר לגמרי דומם ואילם, מקשיב ליבבותיה וקראותיה בשמו של רון בין העצים. אחרי כמה דקות היא חזרה, שיערה הרטוב נדבק אל פניה.
"הוא נ-נ-נעלם! התעתק!" היא זרקה את עצמה אל תוך הכיסא, התכופפה, והחלה לבכות. הארי הרגיש המום ומבולבל. הוא התכופף, הרים את ההורקרוקס, ושם אותו מסביב לצווארו. הוא משך את השמיכות מהמיטה של רון וזרק אותם מעל הרמיוני. אז הוא טיפס על מיטתו והביט בגג הבד החשוך, מקשיב להצלפות הגשם עליו.

תודה לפרנק דוברליוש ,koocya, עין הזעם שחר,חצי ירח, שירנוש פוטר ולכל מי שתירגםעל התרגום.

מכתש גודריק :
כשהארי התעורר ביום שלמחרת, עברו שניות אחדות עד שנזכר במה שאירע אמש. הוא קיווה שכל זה היה חלום, שרון עדיין היה שם ומעולם לא עזב. כשסובב את ראשו אל הכרית יכול היה לראות את המיטה הריקה של רון. זה היה כמו גופה מתה בדרך. הארי קפץ ממיטתו, והסיט את עיניו מרון. הרמיוני, שכבר הייתה עסוקה המטבח, לא אמרה להארי בוקר טוב, הסיטה את פניה במהירות כשהוא בא. הוא איננו, הארי אמר לעצמו. הוא עזב. הוא המשיך לחשוב כשהוא שוטף פנים ומתלבש למרות שחזרה על זה תחליש את ההלם של זה. הוא הלך והוא לא יחזור. זאת הייתה האמת הפשוטה של זה, הארי ידע, בגלל שהכישופים המגנים עשו את זה לבלתי אפשרי, וגם בגלל שהם כל פעם שינו מקום, אז רון לא היה יכול למצוא אותם שוב. הוא והרמיוני אכלו ארוחת בוקר בשתיקה. עינייה של הרמיוני היו אדומות ונפוחות; היא נראתה כאילו לא ישנה. הם אספו את חפציהם, הרמיוני ברישול. הארי ידע למה היא רצתה לבזבז זמן ליד גדת הנהר; פעמים אחדות הוא ראה אותה מסתכלת סביב בלהיטות, והוא היה בטוח שהיא משלה את עצמה שהיא שמעה פסיעות רגליים מבעד לגשם הכבד, אבל אף ילד בעל שיער אדום הופיע בין העצים. לפעמים הארי חיקה אותה והסתכל סביב (כי הוא לא היה יכול לעזור לצפייה בעצמו,) ולא ראה כלום מלבד עצים ספוגים בגשם, עוד חלקה קטנה של זעם התפוצצה בתוכו. הוא היה יכול לשמוע את רון אומר "חשבנו שאתה יודע מה אתה עושה!", והוא חזר לארוז עם קשר בקיבתו. הנהר הבוצי שלידם התמלא במהירות ובקרוב יישפך על המחנה. הם השתהו שעה טובה לאחר שהם בדרך כלל היו עוזבים את המחנה. לבסוף, לאחר שבדקה את התיק שלה שלוש פעמים, הרמיוני נראתה שהיא לא מסוגלת למצוא עוד סיבות שבגללם צריך להתעקב: היא והארי שילבו ידיים והתעתקו, והופיעו מחדש באברש מכוסה בצד של גבעה חשופה לרוח. ברגע שהם הגיעו, הרמיוני זרקה את ידו של הארי והתרחקה ממנו, לבסוף יושבת על אבן גדולה, פניה מופנות לברכיה, רועדת עם מה שהארי ידע שהיה התייפחות. הוא צפה בה, מניח שהוא צריך ללכת ולנחם אותה, אבל משהו עצר אותו לגשת. הכל בתוכו הרגיש קר ודחוס: שוב הוא ראה את פרצופו המלא בבוז של רון. הארי פסע צעד גדול לעבר האברש, צועד במעגלים גדולים עם הטירוף שהרמיוני באמצע, מבצעת את לחשי ההגנה שהיא בדרך כלל מבצעת לשמירתם. הם לא דיברו על רון בכמה ימים הבאים. הארי החליט לא להזכיר את שמו עוד ונראה שהרמיוני ידעה שזה לא יעזור לא להגיד את שמו, אם כי לפעמים בלילה כשהיא חשבה שהוא ישן, הוא היה שומע אותה בוכה. בינתיים הארי התחיל להוציא את מפת הקונדסאים ולהסתכל עליה על ידי אור השריבט שלו. הוא חיכה לרגע שבו נקודת השם של רון מופיעה בין קותליה של הוגוורטס כדי לברר אם הוא חזר לטירה הבטוחה, מוגן על ידי היותו טהור דם. בכל מקרה, רון לא הופיע על המפה, והארי מצא את עצמו נועץ מבט על שמה של ג'יני בחדר הבנות, היא ישנה, והוא קיווה שהיא בסדר. יום למחרת, הם הקדישו את עצמם לנסות לחשוב על האפשרויות הבאות בחשבון בנוגע למקום הימצאה של החרב של גריפינדור, אבל ככל שהם דיברו על המקומות שבהם דמבלדור עשוי היה להחביא את החרב, הנואשות לחפש אחר השערות החלה. סורק את מוחו ומחשבותיו, הארי לא יכול היה להזכר שדמבלדור הזכיר אי פעם מקום שבו הוא עלול להחביא משהו. היו רגעים שהוא לא החליט אם הוא כועס יותר על רון או על דמבלדור. "חשבנו שאתה יודע מה אתה עושה...חשבנו שדמבלדור אמר לך מה לעשות...חשבנו שיש לך תכנית ממשית!" הוא לא יכול היה להסתיר את זה מעצמו: רון צדק. דמבלדור עזב אותו עם כלום. הם גילו הורקרוקס אחד, אבל הם לא יכלו להשמיד אותו: האחרים היו לא ידועים כפי שהם היו מעולם. היאוש איים להטביע את הארי והוא נדהם עכשיו לחשוב על ההנחה שלו שלקח את הצעת חבריו להיות איתו ביחד בהרפתקה המפותלת הזאת. הוא לא ידע כלום לא היו לו רעיונות לעיתים תכופות והוא היה דרוך בעיקר מהפחד שהרמיוני תגיד עכשיו שמספיק לה והיא הולכת. הם בילו הרבה ערבים קרוב לשתיקה הרמיוני הלכה להביא את הדיוקן של פיניאס ניגלוס ותמכה אותו בכיסא, כאילו שאולי הוא ימלא חלק מהחור הפעור שהשאיר רון מאחוריו. למרות ההכרזה הקודמת שלו שהוא לא יגיע לבקר אותם שוב, פיניאס ניגלוס לא היה מסוגל להתנגד לסיכוי לגלות יותר ממה שהארי חשב. ואפילו להסכים להופיע בכיסוי עיניים מידי כמה ימים. הארי אפילו שמח לראות אותו בגלל שהייתה לו חברה. אף על פי שניגולס היה שחצני ומעליב ולגלג עליהם כל הזמן הם התענגו על כל החדשות שהם הצליחו לשמוע ממנו על הוגוורטס. למרות כל זאת פיניאס ניגלוס לא היה המלשן האידאלי, הוא העריץ את סנייפ ונראה היה כאילו הוא בעצמו שולט על בית הספר, והם היו צריכים להיזהר לא למתוח ביקורת או לשאול שאלות חצופות על סנייפ או שפיניאס ניגלוס יעזוב מיד את הציור שלו. הוא היה נותן הרבה בשביל חתיכת מידע שתעזור לו להיתמודד מול סנייפ היה נגדו גם מרד תלמידים שנשמר בפרופיל נמוך. על ג'יני נאסר לבקר בהוגסמיד, סנייפ גם הגדיל לעשות והחזיר את התקנון שהיה בזמנה אימברג', הוא מנע אסיפה של שלושה תלמידים או יותר או כל אגודה בלתי רשמית של תלמידים. מכל הדברים האלה הוא הסיק שג'יני וקרוב לודאי נוויל ולונה עושים את כל מה שהם יכולים כדי להמשיך את צבא דמבלדור והחדשות המעטות האלה גרמו להארי לרצות לראות את ג'יני כל כך שזה הרגיש להארי כמו להיות עם כאב בטן תמידי; אבל זה גם גרם לו לחשוב על רון ועל דמבלדור ועל טירת הוגוורטס עצמה, שאליה הוא התגעגע כמעט במידה שבה הוא התגעגע לחברה הקודמת שלו. אכן, כשפיניאס ניגלוס דיבר על הצעדים שנקט סנייפ, הארי חווה שבריר שנייה של טירוף כשדמיין שהוא פשוט חוזר לבית-הספר, מצטרף לחתירה נגד השלטון של סנייפ: להיות מוזן ולישון במיטה רכה, כאשר אנשים אחרים הם האחראיים, נראה הדבר הכי נפלא בעולם באותו רגע. אבל אז הוא נזכר שהוא היה לא-רצוי מספר 1, שהיה פרס של עשרת-אלפים אוניות על ראשו, ושלהיכנס להוגוורטס בימים אלה היה מסוכן בדיוק באותה מידה שזה היה מסוכן להיכנס למשרד הקסמים. אכן, פיניאס ניגלוס הבליט עובדה זו בהיסח-הדעת בזמן שהוא החליק שאלות עיקריות אודות מקום הימצאותם של הארי והרמיוני. הרמיוני דחסה אותו בחזרה לתוך תיק היד כל פעם שעשה זאת, ופיניאס ניגלוס סירב בקביעות לשוב להופיע למשך כמה ימים אחרי הפרדויות גסות-רוח אלה לשלום. מזג האויר הלך ונעשה יותר ויותר קר. הם לא העזו להישאר בשום אזור ליותר מידי זמן, כך שבמקום להישאר בדרום אנגליה, במקום בו אדמה קשה וצוננת הייתה הדאגה הכי גרועה שלהם, הם המשיכו להתפתל מעלה מטה במדינה, נאבקים בצלע הר, כששלג וגשם מעורבים הולמים בגג האוהל שלהם; ביצה רחבה ושטוחה, מוצפת במים קרירים; ואי קטן במרכז אגם סקוטי, שם השלג כמעט קבר את האוהל בלילה. הם כבר איתרו עצי חג-מולד מנצנצים ממספר חלונות בסלון לפני שהגיע ערב שבו הארי נהיה נחוש בדעתו להציע שוב, מה שנראה לו כדרך היחידה הלא-בדוקה שנותרה להם. זה עתה הם אכלו, שלא כרגיל, ארוחה טובה: הרמיוני היתה בסופרמרקט, תחת גלימת ההיעלמות (מפילה את הכסף במוסריות ובדייקנות לקופה פתוחה בעודה עוזבת). והארי חשב שהיא אולי תהיה יותר משוכנעת מהרגיל על בטן מלאה מספגטי בולונז ואגסים משומרים. גם היתה לו מחשבה תחילה להציע שהם יקחו הפסקה של כמה שעות מענידת ההורוקרוס, שכעת היה תלוי על קצה הדרגש לצידו.
"הרמיוני?"
"הממ?" היא הייתה מכורבלת על אחת הכורסאות השקועות עם סיפורי בידל המשורר. הוא לא יכול היה לדמיין עוד כמה זמן היא תעזוב את הספר, שלא היה, אחרי הכל, נורא ארוך, אבל היא ללא ספק פיענחה משהו בתוכו, כי הברות הלחשים נח פתוח על אחת מזרועות הכיסא. הארי כחכח בגרונו. הוא הרגיש בדיוק כפי שהיה במקרה, מספר שנים קודם לכן, כשהוא שאל את פרופסור מקגונגל אם הוא יכול לצאת להוגסמיד, למרות העובדה שלא הצליח לשכנע את הדרסלים לחתום לו על אישור היציאה.
"הרמיוני, אני חשבתי קצת, ו –"
"הארי, אתה יכול לעזור במשהו?" ככל הנראה היא לא הקשיבה לו. היא רכנה קדימה והושיטה את סיפורי בידל המשורר.
"תראה את הסמל הזה", היא אמרה, מצביעה על ראש העמוד. מעל למה שהארי הניח כי היה כותרת הסיפור (אך עקב חוסר יכולתו לקרוא אותיות עתיקות, הוא לא יכול היה להיות בטוח), הייתה תמונה של מה שנראה כעין משולשת, אישונה חצוי בקו אנכי.
"אף פעם לא הייתי בשיעורי לחשים עתיקים, הרמיוני."
"אני יודעת את זה; אבל זאת לא שפה עתיקה, וזו גם לא הגהתית. עד עכשיו חשבתי שזאת תמונה של עין, אבל אני לא חושבת שזה מה שזה! זה הוסף בדיו, תראה, מישהו צייר את זה כאן, זה לא באמת חלק מהספר. תחשוב, אתה אי פעם ראית את זה?"
"לא... לא, חכי רגע," הארי הסתכל קרוב יותר. "זה לא אותו הסמל שאבא של לונה ענד מסביב לצווארו?"
"טוב, זה גם מה שאני חשבתי!"
"אז זה האות של גרינדלוולד."
היא בהתה בו, פעורת פה. "מה?"
"קרום סיפר לי..." הוא גולל מחדש את הסיפור שקרום סיפר לו בחתונה. הרמיוני נראתה נדהמת.
"האות של גרינדלוולד?" היא הביטה מהארי אל הסמל המוזר ובחזרה. "מעולם לא שמעתי שלגרינדלוולד היה אות. זה לא מוזכר בשום דבר שאי פעם קראתי עליו."
"טוב, כמו שאמרתי, קרום חשב שאות הזה נחקק על קיר בדורמשטרנג, וגרינדלוולד שם אותו שם."
היא נשענה אחורה על הכורסא הישנה, מזעיפה פנים.
"זה מאוד משונה. אם זה האות של קוסם אפל, מה זה עושה בספר של סיפורי ילדים?"
"כן, זה באמת מוזר," אמר הארי. "והיית חושבת שסקרימג'ר יזהה את זה. הוא היה שר, הוא חייב היה להיות מומחה בדברים אפלים."
"אני יודעת... אולי הוא חשב שזו עין, כמו שאני חשבתי. ברוב הסיפורים האחרים אין תמונות מעל הכותרות." היא לא דיברה, אלא המשיכה להתעמק בסימן המוזר. הארי ניסה שוב.
"הרמיוני?"
"הממ?"
"חשבתי. אני - אני רוצה ללכת למכתש גודריק." היא הרימה את מבטה אליו, אבל עינייה היו לא מפוקסות, והוא היה בטוח שהיא עדיין חושבת על הסמל המסתורי שבספר.
"כן," היא אמרה. "כן, אני תהיתי על כך גם כן. אני באמת חושבת שאנחנו צריכים ללכת לשם."
"את שמעת אותי נכון?" הוא שאל.
"בטח שכן. אתה רוצה ללכת למכתש גודריק. אני מסכימה. אני חושבת שאנחנו צריכים. זאת אומרת, אני לא יכולה לחשוב על שום מקום אחר שזה יכול להיות. זה יהיה מסוכן, אבל ככל שאני חושבת על זה, זה נראה יותר סביר שזה נמצא שם."
"אמ.. מה נמצא שם?" שאל הארי. בשלב זה, היא נראתה מבולבלת בדיוק כמו שהוא הרגיש.
"טוב, החרב, הארי! דמבלדור בטח ידע שתרצה לחזור לשם, ואני מתכוונת, מכתש גודריק זה מקום הולדתו של גודריק גריפינדור –"
"באמת? גריפינדור הגיע ממכתש גודריק?"
"הארי, האם אי פעם פתחת את ההיסטוריה של הקסם?"
"אממ," הוא אמר, מחייך במה שהרגיש כמו הפעם הראשונה מזה חודשים: השרירים בפניו הרגישו באופן מוזר נוקשים. "ייתכן שפתחתי אותו, את יודעת, כשקניתי אותו...רק פעם אחת..."
"טוב, מאחר שהכפר מכונה על שמו, הייתי חושבת שתקשר," אמרה הרמיוני. היא נשמעה בדיוק כמו הרמיוני הישנה מאשר מה שהייתה לאחרונה; הארי חצי ציפה ממנה להכריז שהיא פורשת לספרייה. "יש קצת על הכפר בהיסטוריה של הקסם, חכה..." היא פתחה את תיק היד וגיששה בו לזמן מה, לבסוף הוציאה את העותק של ספר ביה"ס הותיק שלהם, היסטוריה של הקסם מאת בתחולדה בגשוט, בו היא דפדפה עד שמצאה את העמוד שחיפשה.
"'תחת האישור של התקנון הבינלאומי לסודיות בשנת 1689, קוסמים עברו למקומות מסתור לצמיתות. זה היה טבעי, ככל-הנראה, שהם יגבשו קהילה קטנה משלהם מתוך הקהילה הגדולה. הרבה כפרים וישובים קטנים משכו מספר משפחות קסומות, שהתאחדו יחדיו לשם תמיכה הדדית והגנה. הכפרים של בדיליה בקורנוול, של פלגלי-עליון שביורקשיר, ואוטרי סנט קצ'פול בחוף הדרומי של אנגליה היו בתים מצוינים בשביל חבורות של משפחות קסומות שחיו לצד פתוחי-ראש או לפעמים גם מוגלגים מבולבלים. המוכר ביותר מבין מקומות המגורים החצי-קסומים הללו, הוא כנראה, מכתש גודריק, הכפר שנמצא במערב המדינה היכן שהקוסם הגדול גודריק גריפינדור נולד, והמקום בו בוומן רייט, נפח קוסמים, המציא את סניץ' הזהב הראשון. בית הקברות מלא בשמותיהם של משפחתו קדומות וקסומות, ונהוג להחשיב זאת, ללא ספק, בשביל סיפורי הרדיפות הנמשכות במשך מאות שנים על הכנסייה הנמצאת לידו.'
"אתה והוריך לא מוזכרים," אמרה הרמיוני, תוך-כדי סגירת הספר, "מפני שפרופסור בגשוט לא כתבה על שום דבר שקרה מעבר למאה ה-19. אבל אתה רואה? מכתש גודריק, גודריק גריפינדור, החרב של גריפינדור; אתה לא חושב שדמבלדור ציפה שתעשה את הקשר?"
"הו כן..." הארי לא רצה להודות שהוא בכלל לא חשב על החרב בזמן שהוא החליט שכדאי שהם ילכו למכתש גודריק. מבחינתו, המשיכה שלו לכפר נחה על קברי הוריו, הבית שבו הוא בקושי ברח מהמוות, ועל בתחולדה בגשוט.
"זוכרת מה מוריאל אמרה?" הוא שאל לבסוף.
"מי?"
"את יודעת," הוא היסס: הוא לא רצה לומר את שמו של רון. "הדודה הגדולה של ג'יני. בחתונה. זאת שאמרה שיש לך קרסוליים של עור ועצמות."
"הו," אמרה הרמיוני. זה היה רגע קשה. הארי ידע שהיא הבינה שהשם של רון נמצא ברשימת השמות האסורים לאמירה בקול. הוא מיהר להמשיך: "היא אמרה שבתחולדה בגשוט עדיין גרה במכתש גודריק."
"בתחולדה בגשוט," מלמלה הרמיוני, בעת שהיא מעבירה את האצבע שלה על פני שמה המוטבע של בתחולדה על הכריכה הקדמית של ההיסטוריה של הקסם. "טוב, אני מניחה ש –" היא התנשמה בדרמטיות כל-כך מפחידה שקרבייו של הארי התהפכו; הוא שלף את שרביטו, הביט מסביבו לכיוון הכניסה, חצי מצפה לראות יד מפלסת את דרכה דרך כנפי הכניסה, אבל לא קרה שם שום-דבר.
"מה?" הוא אמר, חצי כועס, חצי נרגע. "בשביל מה עשית את זה? חשבתי שראית אוכל מוות פותח את הרוכסן של האוהל, לפחות –"
"הארי, מה אם בתחולדה מחזיקה בחרב? מה אם דמבלדור הפקיד את זה בידיה?" הארי שקל את האפשרות הזו. בתחולדה אמורה להיות עכשיו אישה זקנה באופן קיצוני, ולפי דברי מוריאל, היא הייתה קצת "קוקו." האם זה הגיוני שדמבלדור היה מחביא את החרב של גריפינדור אצלה? אם כך, הארי הרגיש שדמבלדור מעולם לא אמר לו הרבה: דמבלדור מעולם לא גילה לו שהוא החליף את החרב עם מזוייפת, או שהוא היה ידיד כל כך טוב של בתחולדה. עכשיו בכל אופן לא היה הזמן להטיל ספק בתיאוריה של הרמיוני, לפחות לא כאשר היא היתה כל כך במפתיע מוכנה לממש את המשאלה הכי יקרה של הארי.
"כן זה אולי מה שהוא עשה. אז, אנחנו מתכוננים ללכת למכתש גודריק?"
"כן, אבל אנחנו צריכים לחשוב על זה עד הסוף ובזהירות, הארי." היא התיישבה עכשיו, והארי יכול היה לראות שהאפשרות של תוכנית שוב הרימה את מצב הרוח שלה כמו שלו. "אנחנו נצטרך להתאמן בהתעתקות יחד מתחת לגלימת ההיעלמות להתחלה, ואולי גם כישופי הגנה והסוואה מסוימים יהיו נבונים גם כן, אלא אם כן אתה חושב שאנחנו צריכים ללכת לפונדק ראש החזיר ולהשתמש בשיקוי פולימיצי? במקרה שנצטרך לאסוף שיער ממישהו. אני למעשה חושבת שזה באמת יותר עדיף, הארי, זה יסתיר אותנו יותר טוב..." הארי נתן לה לדבר, מנענע להסכמה אם הייתה עצירה בדבריה, אבל מוחו עזב את השיחה. בפעם הראשונה מאז שהוא גילה שהחרב בגרינגוטס מזוייפת, הוא הרגיש נרגש. הוא הולך לחזור הביתה, הוא הולך לחזור למקום בו הייתה לו משפחה. זה היה יכול להיות במכתש גודריק, אלמלא וולדמורט, הוא היה גדל שם ומבלה שם את כל חופשות בית הספר. הוא היה יכול להזמין חברים לבית שלו...אולי היו לו אפילו אחים ואחיות...זאת הייתה אימו שהייתה עושה את עוגת יום ההולדת השבעה-עשרה שלו. אחרי שהרמיוני הלכה לישון הלילה הזה, הארי הוציא במהירות את תיק הגב שלו מתיק היד של הרמיוני, ומתוכו, הוציא את אלבום התמונות שהאגריד נתן לו לפני כל כך הרבה זמן. בפעם הראשונה מזה חודשים, הוא הסתכל בעיון על התמונות של הוריו, מחייכים ומנופפים אליו מתוך הצילומים, שהיו כל מה שנשאר לו מהם עכשיו. הארי רצה בשמחה לצאת לדרך למכתש גודריק ביום שלמחרת, אבל להרמיוני היו רעיונות אחרים. היא הייתה משוכנעת שוולדמורט מצפה מהארי לחזור לזירת-האירוע זה הוריו מתו, היא הייתה נחושה בדעתה שהם יצאו לדרך רק אחרי שהם יבטיחו שיש להם את ההסוואה הכי טובה שאפשר. לכן זה היה שבוע שלם אחר כך – ברגע שהם השיגו בגניבה שיערות של מוגלגים חפים מפשע שערכו קניות לחג המולד, ותרגלו התעתקות בזמן שהם נמצאים תחת גלימת ההיעלמות יחד – ורק אז הרמיוני הסכימה לצאת למסע. הם היו לפני התעתקות לכפר תחת הסוואת החשיכה, אז זה היה אחר צהריים מאוחר כשהם לבסוף בלעו את שיקוי הפולימיצי, הארי השתנה לגבר מוגלג, מקריח, בגיל העמידה, הרמיוני השתנתה לאישה קטנה ומעט עכברית. תיק היד שלה שהכיל את כל רכושם האישי (חוץ מההורקרוקס, אותו הארי לבש סביב צווארו) הוכנס לתוך כיס פנימי במעיל המכופתר של הרמיוני. הארי הנמיך את גלימת ההיעלמות מעליהם, ואז הם נכנסו לתוך החשיכה החונקת שוב. ליבו הולם בגרונו, הארי פתח את עיניו. הם עמדו יד ביד בשביל מושלג תחת השמיים שנצבעו בכחול כהה, בהם כוכבי הלילה הראשונים כבר נצנצו בחולשה. צריפים עמדו מכל צד של הכביש הצר, קישוטי חג המולד מרצדים בחלונותיהם. מרחק קצר קדימה מהם, זוהר זהוב של פנס הרחוב הראה את מרכז הכפר.
"כל השלג הזה!" הרמיוני לחשה מתחת לגלימה. "למה לא חשבנו על השלג? אחרי כל אמצעי הזהירות שלנו, אנחנו משאירים עקבות! אנחנו רק צריכים להיפטר מהם – אתה תלך קדימה, אני אעשה את זה –" הארי לא רצה להיכנס אל הכפר כמו סוס אילם, מנסים לשמור את עצמם נסתרים כשקסם מכסה את עקבותיהם.
"בואי נוריד את הגלימה," אמר הארי, וכשהיא נראתה מבוהלת, "הו, בחייך, אנחנו לא נראים כמו מי שאנחנו ואין פה אף אחד מסביב." הוא איחסן את הגלימה תחת המעיל שלו והם עשו את דרכם קדימה בלי עיכובים, האוויר הקפוא עוקץ את פניהם ככל שהם עברו יותר צריפים. כל אחד מהם יכול להיות האחד בו ג'יימס ולילי גרו פעם או האחד בו בתחולדה גרה עכשיו. הארי הביט בדלתות הקדמיות, גגות הצריפים המלאים שלג, והמרפסות הקדמיות, תוהה אם הוא זוכר מישהו מהם, יודע עמוק בפנים שזה בלתי אפשרי, שהוא היה קצת יותר מבן שנה כשהוא עזב את המקום שלו לתמיד. הוא לא היה אפילו בטוח אם הוא יהיה מסוגל לזהות את הצריף בכלל; הוא לא ידע מה קורה כשכישוף הפידליוס דועך. אז, השביל הקטן שעליו הם הלכו התעקל לשמאלם ולב הכפר נחשף לעיניהם. קושר את כל הסביבה עם אורות צבעוניים, היה שם מה שנראה כמו מצבת זיכרון לחללי מלחמה במרכז, במידת מה מעורפלת ע"י כל עצי חג המולד שנישאו ברוח. היו שם כמה חנויות, בית-דואר, פונדק, וכנסייה קטנה שחלונות הזכוכית הצבעוניים זהרו בזוהר של אבנים טובות על פני הריבוע. השלג פה נעשה דחוס ומלא יותר: זה היה קשה וחלקלק מידי בשביל שאנשים יצעדו עליו כל היום. בני הכפר הלכו הלוך ושוב מולם, דמויותיהם מוארות קצרות על ידי פנס הרחוב. הם שמעו צחוק קצר ומוזיקת פופ כשדלת הפונדק נפתחה ונסגרה; אז הם שמעו שיר עליז מתחיל פתאום מתוך הכנסיים הקטנה.
"הארי, אני חושבת שזה ערב חג המולד!" אמרה הרמיוני.
"כן?" הוא איבד את התאריכים והימים; הם לא קראו עיתון כבר שבועות.
"אני בטוחה שכן," אמרה הרמיוני, עינייה מביטות אל הכנסייה. "הם...הם יהיו שם, נכון? אמא ואבא שלך? אני יכולה לראות את בית הקברות מאחור." הארי הרגיש רטט של משהו שהיה מעבר להתרגשות, יותר כמו פחד. עכשיו כשהוא היה כל כך קרוב, הוא תהה אם הוא רוצה לראותם אחרי הכול. אולי הרמיוני ידעה איך הוא מרגיש, בגלל שהיא שלחה את ידיה אל ידיו והובילה אותם בפעם הראשונה, מושכת אותו קדימה. במחצית הדרך כשהם חצו את הריבוע הקטן, היא נעצרה פתאום.
"הארי, תראה!" היא הצביעה על מצבת הזיכרון. כשהם עברו אותה, היא השתנתה פתאום. במקום השמות שכיסו אותה, היה שם פסל של שלושה אנשים: גבר עם שיער מבולגן ומשקפיים, אישה עם שיער ארוך ופנים יפות וטובות לב, ותינוק יושב בתוך זרועותיה של אימו. שלג היה שכב מעל לראשיהם, כמו כובעים לבנים ורכים. הארי התקדם קרוב יותר לעברם, מביט מעלה אל תוך פניהם של הוריו. הוא אף פעם לא דמיין שיש שם פסל...כמה מוזר היה לראות את עצמו מפוסל בפסל, תינוק שמח בלי צלקת על מצחו...
"קדימה, בואי נלך," אמר הארי, כשהוא הסתכל על עצמו, והם פנו שוב לעבר הכנסייה. כשהם חצו את הכביש, הוא הביט מעבר לכתפיו; הפסל הפך שוב למצבת זיכרון רגילה. השירה נעשתה רועמת יותר ויותר ככל שהם התקרבו אל הכנסייה. זה גרם לגרונו של הארי להתכווץ, זה הזכיר לו כל כך הרבה את הוגוורטס, את השאגות הגסות של פיבס בנוסח של שירי החג
מתוך חליפת השריון, את שניים עשר עצי חג המולד באולם האוכל, את דמבלדור לבוש במצנפת, את רון בסוודר סרוג...
היה שער בכניסה לבית הקברות. הרמיוני דחפה ופתחה אותו כמה מהר שיכלה והם התקדמו באיטיות לתוכו. מכל צד של השביל החלק לדלת הכנסייה, השלג היה עמוק וחלקלק. הם נעו דרך השלג, יוצרים חורים עמוקים מאחוריהם כשהם הלכו מסביב למבנה, שומרים עצמם מתחת לצלילים הצבעוניים של החלונות המבריקים. מאחורי הכנסייה, שורות על שורות של מצבות מושלגות בלטו מכיסוי כחול חיוור שכוסה בכתמים של אדום בוהק, זהב, וירוק בכל מקום שההשתקפות מהזכוכית הצבעונית פגעה בשלג. שומר את ידו סגורה בחוזקה על השרביט בתוך כיס מעילו, הארי נע לעבר הקבר הקרוב ביותר.
"תסתכלי בזה, אבוט, זה יכול להיות קרוב משפחה אבוד של חנה!"
"תנמיך את הקול," הרמיוני התחננה בפניו. הם התקדמו לאט ובקושי עמוק יותר ויותר אל תוך בית הקברות, יוצרים עקבות חשוכות בשלג מאחוריהם, מתכופפים כדי להביט במילים על המצבות הישנות, מדי פעם הם פזלו לתוך החשיכה שהקיפה אותם כדי להיות לגמרי בטוחים שהם היו לבדם.
"הארי, פה!" הרמיוני הייתה שתי שורות מצבות ממנו; הוא התקדם בקושי בחזרה אליה; ליבו בהחלט הולם בחזהו.
"זה – ?"
"לא, אבל תסתכל!" היא הצביעה על אבן חשוכה. הארי התכופף מטה וראה, מעל לאבן הקפואה ומנוקדת את המילים קנדרה דמבלדור ומרחק קצר מתחת לתאריכי הלידה והפטירה שלה, ובתה אריאנה. היה שם גם הציטוט:
איפה שנמצא אוצרך, יהיה גם ליבך.
אז כמה מהעובדות שהביאו ריטה סקייטר ומוריאל היו נכונות. מפחת דמבלדור אכן גרה פה, וחלקים ממנה גם מתו פה.
לראות את הקבר היה יותר גרוע מלשמוע עליו. הארי לא יכול היה שלא לחשוב שלו ולדמבלדור יש סיודות עמוקים בבית הקברות הזה, וזה שדמבלדור היה צריך לספר לו גם על זה, למרות שלא עלה בדעתו לעשות את הקשר. הם יכלו לבקר במקום יחד; לרגע הארי דמיין להגיע לשם עם דמבלדור, על איזה קשר זה היה יוצר, על כמה זה היה משמעותי בשבילו. אבל זה נראה שלדמבלדור, העובדה שהמשפחות שלהם שכבו זה לצידי זה באותו בית-קברות הייתה צירוף מקרים לא משמעותי, לא רלוונטי, אולי, לעבודה שהוא רצה שהארי יעשה. הרמיוני הסתכלה על הארי, והוא שמח שפניה הוסתרו בין הצללים. הוא קרא את המילים על המצבה שוב. איפה שנמצא אוצרך, יהיה גם ליבך. הוא לא הבין מה משמעותן של המילים האלה. בוודאי דמבלדור בחר אותן, כחבר המשפחה המבוגר ביותר שנשאר לאחר מותה של אימו.
"אתה בטוח שהוא אף פעם לא הזכיר – ?" הרמיוני התחילה.
"לא," אמר הארי קיצור, אז, "בואי נמשיך לחפש," והוא פנה לדרכו, מייחל לכל שהוא לא היה רואה את האבן: הוא לא רצה שההתרגשות והפחד שלו יוכתמו בכעס.
"כאן!" צעקה הרמיוני שוב כמה דקות לאחר מכן מתוך החשיכה. "הו לא, סליחה! חשבתי שכתוב פה פוטר." היא שפשפה את האבן המתפוררת ומכוסת הטחב, מביטה מטה, מצחה מתקמט לרגע. "הארי, תחזור לפה רגע." הוא לא רצה לסטות שוב מהנושא, ורק מתוך טינה הוא עשה את דרכו דרך השלג אליה.
"מה?"
"תסתכל על זה!" הקבר היה מאוד-מאוד ישן, חשוף כך שהארי בקושי יכול היה להבחין בשם. הרמיוני הראתה לו את הסמל מתחת. "הארי, זה האות מהספר!" הוא הביט במקום עליו היא הצביעה: האבן הייתה כל כך בלויה שהיה קשה לפענח מה היה חרוט שם, בכל זאת נראה שיש אות משולש מתחת לשם הכמעט לא קריא שהיה שם.
"כן...זה יכול להיות..." הרמיוני האירה את שרביטה והצביעה איתו על השם שהיה על המצבה.
"כתוב איג – איגנוטוס, אני חושבת..."
"אני הולך להמשיך לחפש את ההורים שלי, בסדר?" הוא אמר לה, ויצא לדרכו שוב, עוזב אותה מכופפת לצידי הקבר הישן.
מדי פעם בפעם הוא זיהה שם משפחה כזה, כמו אבוט, שהוא פגש בהוגוורטס. לפעמים היה גם מספר דורות של אותה משפחת קוסמים שקבורים בבית הקברות הזה. הוא הלך עמוק יותר ויותר בין הקברים, וכל הזמן הגיעה מצבה שהוא הרגיש מעט רתיעה של פחד או ציפייה מראש. נראה שהחשיכה והשקט נעשו, לפתע, יותר עמוקים. הארי הביט סביב, מודאג, חושב על סוהרסנים, אז הוא הבין ששירי החג הסתיימו, שהפטפוטים וההמולה של מתפללי הכנסייה נעלמו כשהם עשו את דרכם בחזרה אל מרכז העיר. מישהו בתוך הכנסייה בדיוק כיבה את האורות. אז קולה של הרמיוני הגיע מתוך החשיכה בפעם השלישית, חד וברור מכמה מטרים ממנו.
"הארי, הם כאן...בדיוק כאן." והוא ידע לפי טון הקול שלה שאלו היו אמו ואביו הפעם: הוא הלך לעברה, מרגיש כאילו משהו כבד לוחץ על חזהו, אותו תחושה שהייתה לו רגע אחרי מותו של דמבלדור, צער שלמעשה הכביד על ליבו וריאותיו. המצבה הייתה רק שתי שורות מאחורי קנדרה ואריאנה. היא הייתה עשויה משיש לבן, בדיוק כמו קברו של דמבלדור, וזה עשה את זה קל יותר לקרוא, כי הכתב נראה זוהר בחושך שמסביב. הארי לא היה צריך לכרוע על ברכו או אפילו להתקרב יותר מדי קרוב אל המצבה כדי להבין את המילים שהיו חקוקות עליו.
ג'יימס פוטר ולילי פוטר
נולד 27 למארס 1960 נולדה 30 לינואר 1960
נפטר 31 לאוקטובר 1981 נפטרה 31 לאוקטובר 1981
האויב האחרון שיושמד – הוא המוות.
הארי קרא את המילים באיטיות, כאילו יש לו רק צ'אנס אחד להבין את משמעותן, והוא קרא את האחרונות מהם בקול רם.
"'האויב האחרון שיושמד – הוא המוות'..." מחשבות נוראיות באו אליו, ובסוג של בהלה ופחד. "זה לא רעיון של אוכל מוות? למה זה שם?"
"זה לא אומר לגבור על המוות בדרך בה אוכלי המוות מתכוונים לזה, הארי," אמרה הרמיוני, קולה עדין, רך ומרגיע. "זה אומר...אתה יודע...לחיות מעבר למוות. לחיות אחרי המוות." אבל הם לא חיים, חשב הארי. הם הלכו. המילים הריקות לא יכלו להסתיר את העובדה ששאריות הגופות של הוריו שוכבות ומרקיבות מתחת לשלג ואבן. והדמעות הגיעו לפני שהוא יכול היה לעצור אותן, מחממות מיד את הקיפאון על פניו, ומה הייתה הנקודה בלנגב אותן או להעמיד פנים? הוא נתן להן ליפול, שפתיו לחוצות בחוזקה יחד, מסתכל מטה בשלג הצפוף שהסתיר מעיניו את המקום האחרון בו שכבו לילי וג'יימס, עצמות עכשיו, בוודאי, או אבק ועפר, לא יודעים או דואגים שהבן החי שלם עומד כל כך קרוב, ליבו עדיין הולם בו, חי בגלל ההקרבה שלהם וקרוב לרצות, ברגע הזה, לישון מתחת לשלג ביחד איתם. הרמיוני לקחה את ידו שוב ואחזה בה בחוזקה. הוא לא יכול היה להסתכל בה, אבל החזיר לה לחיצה, עכשיו לוקח לגימה עמוקה ומהירה מאוויר הלילה, מנסה לייצב את עצמו, מנסה לשלוט בעצמו מחדש. הוא היה צריך להביא משהו כדי לתת להם, והוא לא חשב על זה, וכל צמח בבית הקברות היה קפוא וחסר עלים. אבל הרמיוני הרימה את שרביטה, מזיזה אותה במעגלים באוויר, וזר של ורדי חג המולד פרח לפניהם. הארי תפס אותו והשכיב אותו על קבר הוריו. ברגע שהוא נעמד הוא רצה לעזוב: הוא לא חשב שהוא יכול להישאר שם עוד רגע אחד. הוא שם את ידיו מסביב לכתפיה של הרמיוני, והיא הניחה את שלה מסביב למותניו, והם נפלו לתוך שתיקה והלכו דרך השלג, עוברים את אימו ואחותו של דמבלדור, בחזרה לעבר הכנסייה החשוכה ואל שער הכניסה

תודהלori456, לפגזניק,לleptop11 ,לנועה נועה ולכל המתרגמים על התרגום המהיר והמעולה! וגם אני תירגמתי אז תגובות.תהנו.

סודה של בתחולדה:

"הארי, עצור."
"מה קרה?" הם הגיעו רק לקבר של אבוט הלא ידוע.
"יש שם מישהו. מישהו מסתכל עלינו. אני יכולה להבחין בו. שם, מאחורי השיחים." הם עמדו לגמרי דוממים, מחזיקים אחד בשניה, מביטים אל הגבול השחור הצפוף של בית הקברות. הארי לא יכול היה לראות כלום. "את בטוחה?"
"ראיתי משהו זז. אני יכולה להישבע שראיתי..." היא נפרדה מאחיזתה בו כדי לשחרר את ידה המחזיקה בשרביט.
"אנחנו נראים כמו מוגלגים," הארי הצביע החוצה.
"איזה מוגל היה שם פרחים על הקבר של ההורים שלך? הארי, אני בטוחה שיש מישהו שם!"
הארי חשב על היסטוריית הקסם; בית הקברות היה אמור להיות רדוף, מה אם -- ?
אבל אז הוא שמע רשרוש וראה מערבולת שלג יוצאת מהשיח שהרמיוני הצביעה עליו. רוחות לא יכולות להזיז את השלג.
"זה חתול," אמר הארי אחרי שנייה או שתים, "או ציפור. אם זה אוכל מוות אנחנו היינו מתים עכשיו. אבל בואי נצא מכאן, ונוכל להחזיר את הגלימה מעלינו." הם הביטו אחורה שוב ושוב כשעשו את דרכם מחוץ לבית הקברות. הארי, שלא הרגיש כל כך בטוח כמו שהראה ורק העמיד פנים כדי להרגיע את הרמיוני, היה שמח להגיע לשער והמדרכה החלקה. הם משכו את גלימת ההיעלמות מעליהם. הפונדק היה יותר מלא מלפני. הרבה קולות בפנים שרו עכשיו את שירי החג שהם שמעו כשהתקרבו לכנסיה. לרגע, שקל הארי להציע לקחת מחסה בתוכו, אבל לפני שהספיק להגיד משהו הרמיוני מלמלה, "בוא נלך בדרך הזאת," ומשכה אותו לכיוון הרחוב החשוך שמוביל ליציאה מהכפר בכיוון הנגדי ממנו נכנסו. הארי יכול היה להבחין בנקודה בה הצריפים הסתיימו והשביל הופנה לאזור הפתוח שוב. הם הלכו הכי מהר שהעיזו, עוברים יותר חלונות מנצנצים עם אורות ססגוניים, ואת ציליהם של עצי חג המולד החשוכים דרך הוילונות.
"איך אנחנו הולכים למצוא את הבית של בתחולדה?" שאלה הרמיוני, שרעדה קצת והמשיכה להביט מעבר לכתף שלה. "הארי? מה אתה חושב? הארי?" היא גררה אותו בידו, אבל הארי לא שם אליה לב. הוא הסתכל לכיוון חבורת האנשים הלא ברורה שעמדו בסוף שורת הבתים הזאת. רגע אח"כ הוא האיץ, סוחב את הרמיוני יחד איתו, היא החליקה קצת על הקרח.
"הארי—"
"תסתכלי...תסתכלי על זה, הרמיוני..."
"אני לא...הו!"
הוא יכול היה לראות את זה; קסם הפידליוס היה חייב למות עם ג'יימס ולילי. גדר השיחים גדלה בפראות בשש עשרה השנים מאז שהאגריד לקח את הארי מהחצץ שפוזר מנגד הדשא שהגיע עד למותניים. רובו של הצריף עמד עדיין, למרות שהוא כוסה לגמרי בשלג ובצמח קיסוס כהה, אבל הצד הימני של הרצפה העליונה היה מנופץ לחלקים; שם, הארי היה בטוח, הקללה שהטיל וולדמורט נכשלה. הוא והרמיוני עמדו בשער, מביטים בחורבות של מה שבטח היה פעם צריף כמו כל השאר שהיו לצידו.
"אני תוהה למה אף-אחד אף פעם לא בנה אותו מחדש?" לחשה הרמיוני.
"אולי את לא יכולה לבנות את זה מחדש?" השיב הארי. "אולי זה כמו הפגיעות מקסם אפל ואת לא יכולה לתקן את הנזק?" הוא החליק את ידו מתחת הגלימה ותפס את השלג ואת השכבה העבה של החלודה על השער, לא רוצה לפתוח אותו, אבל הוא היה בעצם חלק מהבית הזה.
"אתה לא הולך להיכנס לשם? זה נראה לא בטוח, זה אולי—הו, הארי, תסתכל!" נראה שנגיעתו בשער עשתה את זה. שלט התרומם מחוץ לרצפה מלפניהם, ישר דרך תסבוכת של סרפדים ועשבים, כמו פרח מוזר, שצומח מהר, ובאותיות זהובות מעל לעץ היה כתוב:
במקום זה, בלילה של ה31 לאוקטובר 1981, לילי וג'יימס פוטר איבדו את חייהם.
בנם, הארי, זכור כקוסם היחיד שאי-פעם שרד את קללת ההריגה.
הבית הזה, בלתי נראה למוגלים, נשאר בתוך מצב ההרס שלו כאנדרטה לפוטרים וכזיכרון לאלימות שקרעה לגזרים את משפחתם. ומסביב לכל המילים המסודרות האלה, היו מקושקשות תוספות שנכתבו ע"י מכשפות וקוסמים שבאו לראות את המקום שבו 'הילד שנשאר בחיים' נינצל. חלק רק חתמו את שמותיהם בדיו נצחי; אחרים חרטו את האות הראשונה של שמם בתוך העץ, ואחרים השאירו הודעות. רוב ההודעות שנכתבו לאחרונה, זהרו במשך שש-עשרה שנים באותו שווי של כתב זוהר, כולם אמרו דברים דומים. בהצלחה, הארי, איפה שלא תהיה. אם אתה קורא את זה,הארי, אנחנו מאחוריך! יחי הארי פוטר.
"הם לא היו צריכים לכתוב על השלט!" אמרה הרמיוני, זועמת.
אבל הארי קרן אליה. "זה מבריק. אני שמח שהם עשו את זה. אני..." הוא נשבר. דמות כבדה ומעוממת צלעה במעלה השביל לכיוונם, נראית כצללית בגלל האורות הבהירים מהכפר המרוחק. הארי חשב, למרות שזה קשה לשפוט, שהדמות היא אישה. היא נעה באיטיות, אולי פחדה מלהחליק על האדמה המושלגת. הרכינה שלה, המגושמות שלה, ודרך גרירת הרגליים כשהלכה נתנו את הרושם שהיא מאוד מבוגרת. הם צפו בה בשקט נעה לקראתם. הארי חיכה לראות אם היא תפנה לכניסה של אחד הצריפים שחצתה, אבל הוא ידע באופן טבעי שהיא לא. בסופו של דבר היא עצרה מספר מטרים מהם ופשוט נעמדה שם באמצע הכביש הקפוא, מולם. הוא לא היה צריך את הצביטה של הרמיוני ביד שלו. לא היה שום סיכוי שהאישה הזאתי הייתה מוגלגית: היא עמדה והסתכלה על בית שאמור להיות בלתי-נראה בשבילה, אם היא לא הייתה מכשפה. אפילו בהנחה שהיא הייתה מכשפה, בכל אופן, זאת הייתה התנהגות מוזרה לצאת בלילה קפוא כזה, ופשוט להסתכל על הבית הישן וההרוס הזה. לפי כל החוקים של קסם נורמלי, בינתיים, היא לא הייתה צריכה להיות מסוגלת לראות את הרמיוני ואותו בכלל. ובכל זאת, להארי היתה תחושה מוזרה ביותר שהיא ידעה שהם היו שם וגם מי הם היו. כשהגיע למסקנה המדאיגה הזאת, היא הרימה יד מכוסה בכפפה ואותתה לכיוונם. הרמיוני זזה קרוב אליו מתחת לגלימה, ולחצה את ידה על ידו.
"איך היא יודעת?" היא הנידה בראשה. האישה אותתה להם שוב, יותר במרץ. הארי יכול היה לחשוב על הרבה סיבות למה לא לציית להזמנה, ועדיין חשדותיו כלפיה גדלו בכל רגע שעמדו אחד מול השני ברחוב הנטוש. האם זה אפשרי שהיא חיכתה להם כל החודשים הארוכים האלה? האם זה דמבלדור שאמר לה לחכות, ושהארי יבוא בסוף? האם זה לא היה סביר שהיא זאת שהיתה בין השיחים בבית הקברות ועקבה אחריהם עד כאן? אפילו היכולת שלה לחוש בהם הזכירה שיש יחידים עם כוח כמו של דמבלדור שהוא מעולם לא פגש לפני. לבסוף הארי דיבר, גורם להרמיוני להשתנק ולקפוץ.
"האם את בתחולדה?" הדמות העמומה הנהנה בראשה ואותתה להם שוב. מתחת לגלימה הארי והרמיוני הסתכלו אחד על השניה. הארי הרים את גבותיו; הרמיוני נתנה הנהון קטן ועצבני. הם צעדו לכיוון האישה, ובדיוק באותו הרגע, היא הסתובבה וצלעה חזרה בדרך שבה הם הגיעו ממנה. היא הובילה אותם דרך מספר בתים, ואז הסתובבה ונכנסה בשער. הם עקבו אחריה במעלה הדרך הקדמית דרך גינה שהייתה כמעט כמו הגינה שהם הרגע עזבו. היא גיששה לרגע עם המפתח בדלת הקדמית, פתחה אותה ופסעה אחורה כדי לתת להם לעבור. היא הריחה רע, או שאולי זה היה הבית שלה; הארי קימט את אפו כשהם עברו אותה והוריד את הגלימה. עכשיו כשהוא היה לידה, הוא הבין עד כמה היא קטנה; עם גב מכופף בגלל הגיל שלה, היא בקושי הגיעה לו לחזה. היא סגרה את הדלת מאחוריהם, פרקי אצבעות כחולים כנגד הצבע המקולף, אז היא הסתובבה והביטה לתוך פניו של הארי. העיניים שלה היו סמיכות, והן שקעו לתוך קיפול של עור שקוף וכל הפנים שלה היו מנוקדים בורידים שבורים וכתמים כבדים. הוא תהה אם היא יכולה לעזור לו במשהו; אפילו אם היא יכולה, הזהות שלו הייתה כרגע של מוגל מקריח וזה גם מה שהיא ראתה. ריח של זיקנה, אבק, של בגדים לא שטופים ואוכל ישן התחזק, כשהיא הורידה צעיף שחור ואכול-עש, מגלה שיער לבן דרכו רואים את הקרקפת בברור.
"בתחולדה?" חזר הארי. היא הנהנה בראשה שוב. הארי היה מודע לתליון ששכב מנגד לעורו; הדבר שבתוכו שלפעמים תקתק או פעם, התעורר עכשיו; שהוא יכול היה להרגיש אותו פועם דרך הזהב הקר. האם הוא ידע, יכול היה לחוש, שהדבר שישמיד אותו היה ממש קרוב? בתחולדה גררה את רגליה ועברה אותם, דוחפת את הרמיוני הצידה כאילו לא ראתה אותה, ונעלמה לתוך מה שנראה חדר אורחים.
"הארי, אני לא בטוחה בזה," התנשמה הרמיוני.
"תראי את הגודל שלה, אני חושב שנוכל להתגבר עליה אם נצטרך," אמר הארי. "תקשיבי, הייתי צריך להגיד לך, אני יודע שהיא לא ממש בסדר. מוריאל אמרה שהיא 'קוקו'."
"בואו!" קראה בתחולדה מהחדר הסמוך. הרמיוני קפצה ותפסה את הזרוע של הארי.
"זה בסדר," אמר הארי באופן משדר אמון, והוא הוליך אותם לתוך חדר האורחים. בתחולדה עמדה ליד הנרות שהאירו את המקום, אבל עדיין היה חשוך, שלא לדבר על מלוכלך מאוד. אבק עבה נמעך מתחת לרגליהם, האף של הארי הבחין למטה בריח רע של עובש, אפילו יותר גרוע, של בשר מת. הוא תהה מתי בפעם האחרונה מישהו היה בבית של בתחולדה כדי לבדוק שהיא בסדר. היא נראתה כאילו שהיא שכחה שהיא יכולה לעשות קסם, למשל, כשהיא הדליקה את הנרות באופן מגושם ביד, שרוול התחרה שלה שהתנופף באוויר כמעט התלקח באש.
"תני לי לעשות את זה," הציע הארי, והוא לקח את הגפרורים ממנה. היא עדיין הסתכלה עליו כשהוא גמר להדליק את בדלי הנרות שעמדו על צלוחיות מסביב לחדר, מסודרים באופן בלתי-בטוח על ערימות של ספרים ועל תומך שולחנות סדוק וכוסות מעופשות. המשטח האחרון שבו הארי איתר נר היה חזית של מגירות ששם גם עמדו מספר גדול של צילומים. כאשר האש דלקה סוף סוף, הוא ראה כמה תנועות קטנות מהתמונות. כאשר התחולדה הסתובבה כדי להוסיף כמה בולי עץ לאש, הוא מילמל "טרגאו": האבק נעלם מהצילומים, והוא ראה בבת-אחת תריסר תמונות במסגרות מקושטות. הוא תהה אם בתחולדה או מישהו אחר הסיר אותם. ואז הוא ראה צילום בתחתית האוסף שתפס את העין שלו, והוא חטף אותו. זה היה הגנב בעל הפנים השמחות, עם השער הזהוב, האיש הצעיר שעמד על אדן החלון של גרגורוביץ', שחייך בעצלנות להארי ממסגרת הכסף. וזה הגיע אל הארי מיד והוא נזכר בדיוק איפה הוא ראה את הנער לפני: בחיים והשקרים של אלבוס דמבלדור, יד ביד עם דמבלדור של גיל העשרה, וזה חייב להיות איפה שכל התמונות האחרות היו: בספרה של ריטה.
"גברת – גברת – בגשוט?" הוא אמר, וקולו רעד במידת מה. "מי זה?" בתחולדה עמדה באמצע החדר מסתכלת על הרמיוני מדליקה את האש בשבילה. "גברת בגשוט?" הארי אמר שוב, הוא התקדם עם התמונה בידיים שלו בזמן שהלהבות מתפוצצות לחיים בתוך האח. בתחולדה הסתכלה עליו, וההורקרוס הלם מהר על חזהו. "מי זה האיש הזה?" הארי שאל אותה, דוחף את התמונה קדימה. היא הסתכלה עליה ברצינות, והביטה מעלה על הארי. "האם את יודעת מי זה?" הוא חזר על השאלה בקול יותר איטי וחזק מרגיל. "האיש הזה? האם את מכירה אותו? מה השם שלו?" בתחולדה נראתה לא ברור, הארי הרגיש תיסכול איום. יכול להיות שריטה סקיטר חסמה את הזכרונות של בתחולדה?
"מי איש הזה?" הוא חזר בקול רם.
"הארי, מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלה הרמיוני.
"התמונה הזאת. הרמיוני, זה הגנב, הגנב שגנב מגרגורוביץ'! בבקשה!" הוא אמר לבתחולדה. "מי זה?"
אבל היא רק התבוננה בו.
"למה ביקשת מאיתנו שנבוא איתך גברת – גברת -- בגשוט?" שאלה הרמיוני, מרימה את קולה. "האם היה איזה משהו שרצית לספר לנו?" היא לא נתנה סימן שהיא שמעה את הרמיוני, בתחולדה עכשיו התקדמה כמה צעדים לעבר הארי. כשהיא מטלטלת את ראשה ואז היא חזרה למסדרון.
"את רוצה שנעזוב את הבית?" הוא שאל. היא חזרה על הסימנים שלה, הפעם היא הצביעה פעם עליו, אז עליה, ואז אל התקרה.
"הו, בסדר...הרמיוני, אני חושב שהיא רוצה שאני אעלה איתה לקומה העליונה."
"בסדר," אמרה הרמיוני, "בוא נלך." אבל כאשר הרמיוני זזה, בתחולדה הנידה בראשה במרץ, עוד פעם מצביעה בהתחלה על הארי, ואז על עצמה.
"היא רוצה שאני אלך איתה, לבד."
"למה?" שאלה הרמיוני, והקול שלה הדהד חזק וברור בחדר שהואר באור נרות. הזקנה הניעה בראשה.
"אולי דמבלדור אמר לה לתת לי את החרב, ורק לי?"
"אתה באמת חושב שהיא יודעת מי אתה?"
"כן," אמר הארי, מסתכל אל תוך עיניה הלבנות שהיו ממוקמות עליו. "אני חושב שהיא יודעת."
"טוב, אוקיי אם ככה, אבל תעשה את זה מהר הארי."
"תובילי אותנו," הארי אמר לבתחולדה. נראה שהיא הבינה, כי היא השתרכה סביבו לכיוון הדלת. הארי הביט בהרמיוני עם חיוך מרגיע, אבל הוא לא היה בטוח שהיא ראתה את זה; היא עמדה וחיבקה את עצמה באמצע אור הרות כשהסתכלה על כוננית הספרים. כשהארי יצא מחוץ לחדר, מסתכל שהרמיוני ובתחולדה לא מסתכלות, הוא הכניס לתוך הכיס את הצילום המאפיר של הגנב הלא ידוע. המדרגות היו צרות ותלולות, הארי חצי התפתה להניח את ידיו על ישבנה השמן של בתחולדה כדי שלא תיפול אחורה, עליו, נפילה שהיתה די צפויה. לאט לאט, גונחת מעט, היא טיפסה לקומה השניה פונה מיד ימינה, מובילה אותו לתוך חדר שינה עם תקרה נמוכה, היה ריח נורא של זפת: הארי ראה סיר מתחת למיטה לפני שבתחולדה סגרה את הדלת וישר נבלעה אל תוך החשיכה.
"לומוס," אמר הארי, והשרביט שלו נדלק. הוא נתן לה להתחיל: בתחולדה התקרבה אליו בשניות האלו של החושך, והוא לא שמע את התקרבותה.
"אתה פוטר?" היא לחשה.
"כן, זה אני." היא הנהנה לאט, בכובד ראש. הארי הרגיש את ההורקורוקס מכה מהר, מהר יותר מליבו שלו; הוא הלם בצורה לא נעימה.
"יש לך משהו בשבילי?" הארי שאל, אבל היא נראתה שאור השרביט מסנוור אותה.
"יש לך משהו בשבילי?" הוא חזר. ואז היא סגרה את העיניים שלה ומספר דברים קרו כאחד: הצלקת של הארי עיקצצה בכאב; ההורקרוקס הלם כ"כ שהסוודר שלו למעשה התקדם קדימה גם כן; החדר המזוויע נעלם לרגע. הוא הרגיש קפיצה של שמחה ודיבור בקול גבוה, קול קר: החזק אותו! הארי התנדנד איפה שהוא עמד: החושך, חדר מסריח נראה שעומד להיסגר סביבו שוב; הוא לא ידע מה בדיוק קרה.
"יש לך משהו בשבילי?" הוא שאל בפעם השלישית, הרבה יותר חזק.
"הנה כאן," היא לחשה, מצביעה אל הפינה. הארי הרים את שרביטו וראה את שולחן האיפור מתחת לחלון המכוסה וילון. הפעם היא לא הובילה אותו. הארי גבל בינה לבין המיטה ההרוסה ושרביטו מורם. הוא לא רצה להחסיר ממנה מבט.
"מה זה?" הוא שאל ברגע שהוא הגיע לשולחן האיפור, שהיה מלא לגובה ונראה והריח כמו כביסה מלוכלכת.
"שם" היא אמרה, מצביעה על הדבר המלא וחסר הצורה. וברגע שהוא הסתכל לצד, העיניים שלו הסתבכו בבלאגן של ידית-של-חרב, אבן אודם, היא זזה מוזר: הוא ראה את זה מחוץ לפינה של העין שלו; הבהלה גרמה להסתובב והוא השתתק בזוועה ברגע שהוא ראה את גוף הזקנה ממוטט ונחש ענקי יוצא מאיפה שהיה צווארה. הנחש היכה ברגע שהוא הרים את השרביט: הכוח של הנשיכה בידו שלחה את השרביט בהסתחררות למעלה אל עבר התקרה; אורו האיר בתנופה מסביב לחדר והיה והתכבה; ואז התפוצצות חזקה מהזנב אל בטנו מכה את נשימתו מחוץ לבטנו: הוא נפל אחורה על שולחן האיפור, לתוך הערימה של הבגדים המטונפים--
הוא התגלגל לצדדים, בקושי מתחמק מזנב הנחש, שחבט למטה על השולחן איפה שהוא היה לפני שנייה. חלק מרסיסי הזכוכית עפו עליו ברגע שהוא פגע ברצפה. מלמטה הוא שמע את הרמיוני קוראת, "הארי?"
אבל הוא לא יכול היה להשיג מספיק אוויר לריאותיו כדי להחזיר. ואז מסה חלקה וכבדה העיפה אותו לרצפה והוא הרגיש את זה מחליק מעליו, שרירי וחזק –
"לא!" הוא צעק, מתהדק לרצפה
"כן," לחש הקול. "כן...החזק אותו...החזק אותו..."
"אציו...שרביט אציו שרביט..." אבל לא קרה כלום, הוא היה צריך את הידיים שלו כדי להוריד את הנחש ממנו, בזמן שזה המשיך לסלסל עצמו סביבו, סוחט את האוויר ממנו, לוחץ את ההורקרוקס חזק לתוך חזהו, גוש של קרח התחיל לעלות ללב המשתולל שלו, כל המוח שלו הוצף בקור, אור לבן, כל מחשבה נמחקה, הנשימה שלו שקעה, צעדים רחוקים, הכול הולך...לב מתכת דפק מנגד לבית החזה שלו, ועכשיו הוא עף, עף עם ניצחון בלב שלו, ללא צורך במקל-מטאטא או בת'סטראל...ופתאום הוא התעורר אל הריח החמוץ והחשיכה; נגיני שחררה אותו. הוא טיפס למעלה בזחילה וראה את הנחש מנגד מתכונן לנחיתה קלה. זה היכה, והרמיוני צללה הצידה וצרחה; הקללה שלה הוסטה לחלון שנישבר. אוויר קפוא מילא את החדר, כשהארי התכופף כדי לברוח מעוד מקלחת זכוכיות מכוס אחרת שנשברה, הרגל שלו החליקה על משהו דמוי עיפרון – השרביט שלו – הוא התכופף וחטף אותו למעלה, אבל עכשיו הנחש היה כמעט בכל החדר, הזנב שלו חובט, הרמיוני לא נראתה בשום מקום, הארי התחיל לחשוב על הגרוע מכול, אבל אז היתה חבטה חזקה ופלאש של אור אדום, והנחש עף באוויר, מכה את הארי קשה בפנים, סיבוב אחרי סיבוב הוא עלה לתקרה. הארי הרים את השרביט שלו, אבל כשעשה את זה, הצלקת שלו צרבה יותר בכאב, יותר בכוח ועוצמה ממה שעשתה מזה שנים.
"הוא בא! הרמיוני, הוא בא!" כשצעק את זה הנחש נפל, מתנשף באופן פראי. הכול היה בערבוביה מוחלטת: הוא ניתץ מדפים מהקיר, ושבר לרסיסים כלי חרס שעפו לכל מקום, כשהארי קפץ על המיטה ואחז בדמות הכהה הוא ידע שזאת הרמיוני -- היא צרחה מכאב כשהוא משך אותה מעבר למיטה: הנחש התרומם שוב, אבל הארי ידע שמישהו יותר גרוע מהנחש מגיע, אולי עכשיו הוא ממש בשער, ראשו עמד להתפצל מהכאב שבצלקת שלו -- הנחש זינק אחרי שלקח ריצה, מושך את הרמיוני איתו; כשהוא היכה, הרמיוני צרחה, "קונפרינגו!" והלחש שלה עף מסביב לחדר, מפוצץ את מראת המקלחת, וניתז חזרה אליהם, מקפץ מהרצפה לתקרה; הארי הרגיש את החום של הכוויה על אחורי ידיו. זכוכית חתכה את הלחי שלו, כשהוא משך את הרמיוני איתו, הוא זינק מהמיטה לשולחן הלבשה שבור, ואז ישר החוצה מהחלון המרוסק לתוך אפסות, הצרחה שלו מהדהדת דרך הלילה כשהם הסתובבו באוויר...
ואז הצלקת שלו נפתחה בהתפרצות והוא היה וולדמורט והוא רץ לאורך חדר השינה המצחין, הידיים הלבנות הארוכות שלו לופתות את אדן החלון כשהוא הבחין לרגע באדם המקריח ובאישה הקטנה פונים ונעלמים, והוא צרח בזעם, צרחה שהתערבבה עם זו של הבנות, שהדהדה דרך הגנים החשוכים מעבר לפעמוני הכנסייה המודיעים על חג המולד...
והצרחה שלו היתה הצרחה של הארי, הכאב שלו היה הכאב של הארי...זה היה יכול לקרות פה, איפה שזה קרה לפני...כאן, בתוך המבט על הבית איפה שהוא הגיע כל כך קרוב לדעת מה זה למות...למות...הכאב היה כל כך נורא...נקרע מתוך הגוף שלו...אבל אם לא היה לו גוף, למה הכאב בראשו היה כל כך נורא; אם הוא היה מת, איך הוא היה יכול להרגיש את ההרגשה הכל כך בלתי נסבלת הזאת, האם הכאב לא מפסיק עם המוות, זה לא הלך...הלילה היה רטוב וסוער, שני ילדים לבושים כמו דלעת פסעו לאורך הכיכר וחלונות החנויות כוסו בניירות, כל המוגלגים הצעקניים והמקושטים לא האמינו...והוא דאה לבדו, התחושה הזאת של מטרה וכוח וצדק בתוכו שהוא תמיד ידע שתגיע בהזדמנות הזאת...לא כעס...זה היה בשביל ההרפיה של הנשמה שלו...אבל ניצחון, כן...הוא חיכה לזה...הוא קיווה לזה...
"תחפושת יפה, אדוני!" הוא ראה את החיוך הקטן של הילד מהסס כשהוא רץ מספיק קרוב כדי לראות מתחת לברדס של הגלימה, רואה את הצל המפוחד של הפרצוף הכאוב שלו: אז הילד הסתובב ורץ הרחק...מתחת לגלימה הוא מישש את הידית של השרביט שלו. תנועה אחת מיוחדת והילד לעולם לא יחפש את אימו...אבל זה מיותר...לגמרי מיותר...
והוא נע לכיוון רחוב חדש וחשוך, ועכשיו מחוז-חפצו נראה אליו סוף סוף, קסם הפידליוס נשבר, למרות שהם לא ידעו את זה עדיין...והוא עשה פחות רעש מהעלים היבשים שהחליקו לאורך המדרכה כשהוא פתח את השער החשוך, וניווט מעליו...הם לא סגרו את הוילון; הוא ראה אותם לגמרי בבירור בסלון הקטן שלהם, הגבר הגבוה בעל השיער השחור במשקפיו, מוציא עשן צבעוני שהתפרץ מתוך שרביטו להנאתו של הילד הקטן בעל השיער השחור בפיג'מה הכחולה שלו. הילד צחק וניסה לתפוס את העשן, לאחוז בו באגרופו הקטן...דלת נפתחה והאמא נכנסה, אומרת מילים שהוא לא יכול היה לשמוע, שיערה האדום, הארוך והכהה נופל על פניה. עכשיו האבא הרים את בנו ומסר אותו לאמא. הוא זרק את שרביטו על הספה והתמתח, מפהק...השער חרק מעט כשהוא דחף ופתח אותו, אבל ג'יימס פוטר לא שמע. ידו הלבנה משכה החוצה את שרביטו מתחת לגלימתו והוא הצביע איתו על הדלת, שנפרצה ונפתחה בכוח...הוא היה מעל לסף הדלת כשג'יימס הגיע בריצה במלוא המהירות אל המסדרון. זה היה קל, יותר מדי קל, הוא אפילו לא הרים את שרביטו מהספה...
"לילי, קחי את הארי ולכו! זה הוא! לכו! רוצו! אני אעצור אותו!" יעצור אותו, בלי שרביט בידיו!...הוא צחק לפני שהטיל את הקללה...
"אבדה קדברה!" אור ירוק מילא את המסדרון הצר, זה האיר את עגלת התינוק שנדחפה למנגד הקיר, זה גרם למעקה המדרגות לזהור, וג'יימס פוטר נפל כמו בובה-על-חוט שחוטיה נחתכו...הוא יכול היה לשמוע את הצרחה שלה מהקומה למעלה, לכודה, אבל כל עוד היא הייתה נבונה, לה, לפחות, אין מה לפחד...הוא טיפס במדרגות, מקשיב בבידור לנסיונות לבצר את עצמה בתוך החדר...לא היה לה שרביט...כמה טיפשים הם היו, וכמה בטוחים הם היו שהם חשבו שהביטחון שלהם יושב אצל חבריהם...הוא דחף את הדלת ופתח אותה, מעיף הצידה כיסא וקופסאות שנערמו בחופזה מנגדה בנפנוף עצל אחד של שרביטו...ושם היא עמדה, הילד בידיה. מול עיניו, היא הורידה את בנה לתוך מיטת התינוק מאחוריה ופתחה
את ידיה לרווחה, כאילו שזה יכול לעזור, כאילו שבכך שהיא מגנה עליו מראייתו היא מקווה להיבחר במקומו...
"לא את הארי, לא את הארי, בבקשה לא את הארי!"
"זוזי הצידה, נערה טיפשה...זוזי הצידה, עכשיו."
"לא את הארי, בבקשה לא, קח אותי, תהרוג אותי במקום –"
"זאת האזהרה האחרונה שלי –"
"לא את הארי! בבקשה...תרחם עליו...תרחם...לא את הארי! לא את הארי! בבקשה – אני אעשה הכול..."
"זוזי הצידה. זוזי הצידה, ילדה!" הוא יכול היה להזיז אותה בכוח ממיטת התינוק, אבל זה נראה יותר פיקח לגמור עם כולם...האור הירוק הבזיק מסביב לחדר והיא נפלה בדיוק כמו בעלה. הילד לא בכה כל הזמן הזה. הוא יכול היה לעמוד, אוחז במעקה של מיטת התינוק שלו, והוא הסתכל מעלה בפנים ההמתפרצות בסוג של עיניין, אולי הוא חושב שזה היה אביו שמסתתר מתחת לגלימה, עושה עוד אורות יפים, ואימו תקפוץ מעלה בכל רגע, צוחקת – הוא הצביע עם שרביטו בזהירות על פני הילד: הוא רצה לראות את זה קורה, הורס אותו, בסכנה שאי אפשר להסבירה. הילד החל לבכות: זה הראה שהוא לא ג'יימס. הוא לא אהב לבכות, הוא אף פעם לא היה מסוגל לסבול את היבבות הקטנות האלה בבית היתומים –
"אבדה קדברה!" ואז הוא התפרץ. הוא היה כלום, שום דבר מלבד כאב ואימה, והוא חייב להסתיר את עצמו, לא פה בבית ההרוס ומלא החצץ, בו הילד צורח ולכוד, אבל רחוק...רחוק...
"לא," הוא נאנח. הנחש רשרש על הרצפה המטונפת, והוא הרג את הילד, ובנוסף הוא היה הילד...
"לא..."
"הארי, זה בסדר, אתה בסדר!" הוא התכופף מטה ואסף את התמונה המרוסקת. שם הוא היה, הגנב האלמוני, הגנב שהוא חיפש.
"לא...אני זורק את זה...אני זורק את זה..."
"הארי, זה בסדר, תתעורר, תתעורר!" הוא היה הארי...הארי, לא וולדמורט...והדבר שרשרש לא היה הנחש...הוא פקח את עיניו.
"הארי," הרמיוני לחשה. "אתה מרגיש בס – בסדר?"
"כן," הוא שיקר. הוא היה באוהל, שוכב על אחת המיטות הנמוכות על המון שמיכות. הוא יכול היה להבחין שהיה כמעט שחר לפי השקט והקור, והאורות שהיו מעבר לתקרת הבד. הוא היה ספוג זיעה; הוא יכול היה להרגיש אותה על הסדינים.
"אנחנו נמלטנו."
"כן," אמרה הרמיוני. "הייתי צריכה להשתמש בכישוף רחף כדי להכניס אותך למיטה. לא יכולתי להרים אותך. היית...טוב, לא היית לגמרי..." היו צלליות סגולות מתחת לעינייה החומות והוא הבחין בספוג קטן בידה; היא ניגבה את פניו.
"היית חולה," היא סיימה. "לגמרי חולה."
"לפני כמה זמן עזבנו?"
"לפני שעות. כמעט בוקר עכשיו."
"ואני הייתי...מה, חסר הכרה?"
"לא בדיוק," אמרה הרמיוני באי נוחות. "אתה צרחת והשמעת אנחות ו...עוד דברים," היא הוסיפה בטון שגרם להארי להרגיש לא בנוח. מה הוא עשה? צרח קללות כמו וולדמורט, בכה כמו התינוק במיטה?
"לא יכולתי להוריד ממך את ההורקרוקס," אמרה הרמיוני, והוא ידע שהיא רוצה לשנות את הנושא. "הוא היה תקוע, דבוק אל בית החזה שלך. יש לך סימן; אני מצטערת, השתמשתי בקסם חתיכה כדי להוציא אותו. הנחש חבט בך גם כן, אבל ניקתי את הפצע ושמתי עליו קצת משיקוי הדיטני..." הוא משך את החולצה שטופת הזיעה שהוא לבש מעליו והסתכל מטה. הייתה אליפסה אדומה מעל לליבו איפה שהתליון הלם בו. הוא יכול היה גם לראות את הסימן שכמעט הגליד על הזרוע שלו.
"איפה הנחת את ההורקרוקס?"
"בתיק שלי. אני חושבת שאנחנו צריכים להשאיר אותו שם לזמן מה." הוא שכב בחזרה על הכרית שלו והסתכל אל תוך פניה האפורות.
"לא היינו צריכים ללכת למכתש גודריק. זאת אשמתי, זה הכול אשמתי. הרמיוני, אני מצטער."
"זאת לא אשמתך. אני גם רציתי ללכת; באמת חשבתי שדמבלדור השאיר לך את החרב שם."
"כן, טוב...עשינו את זה בצורה לא נכונה, נכון?"
"מה קרה, הארי? מה קרה כשהיא לקחה אותך למעלה? הנחש התחבא שם איפה-שהוא? או שהוא רק התגלה, הרג אותה ותקף אותך?"
"לא." הוא אמר. "היא הייתה הנחש...או שהנחש היה היא...כל הזמן."
"מ-מה?" הוא סגר את עיניו. הוא יכול עדיין להריח את ביתה של בתחולדה עליו; זה עשה את כל זה חי בצורה איומה.
"קרוב לוודאי שבתחולדה מתה כבר. הנחשה הייתה...הייתה בתוכה. את-יודעת-מי שם אותה שם במכתש גודריק, כדי שתחכה. צדקת. הוא ידע שאני אחזור לשם."
"הנחשה הייתה בתוכה?" הוא פתח את עיניו שוב. הרמיוני נראתה מזועזעת, אחוזת בחילה.
"לופין אמר שיש קסמים שאנחנו אף פעם לא העלנו על דעתנו." אמר הארי. "היא לא רצתה לדבר לפנייך, בגלל שהיא דיברה לחששנית, הכול בלחששנית, ואני לא הבנתי, אבל כמובן שיכולתי להבין אותה. ברגע שהיינו למעלה בחדר, הנחשה שלחה הודעה לאת-יודעת-מי, שמעתי את זה קורה בתוך הראש שלי, הרגשתי אותו מתרגש, הוא אמר לה לשמור אותי שם...ואז..." הוא נזכר בנחשה שיצאה מצווארה של בתחולדה: הרמיוני לא צריכה לדעת את הפרטים. "...היא השתנתה, השתנתה לנחשה, והחלה לתקוף." הוא הסתכל למטה בסימן המנוקב. "היא לא הייתה אמורה להרוג אותי, רק לשמור אותי שם עד שאת-יודעת-מי מגיע." אם הוא רק היה מצליח להרוג את הנחשה, זה היה שווה את זה, את כל זה...עצוב, הוא התיישב וזרק מעליו אתכל השמיכות.
"הארי, לא, אני בטוחה שאתה חייב לנוח!"
"את זאת שצריכה לישון קצת. אל תיעלבי, אבל את נראית נורא. אני בסדר. אני אשמור פה לכמה זמן. איפה השרביט שלי?"
היא לא ענתה, היא רק הסתכלה עליו. "איפה השרביט שלי, הרמיוני?" היא נשכה את שפתיה, ודמעות הופיעו בעינייה.
"הארי..."
"איפה השרביט שלי?" היא הושיטה יד אל מתחת למיטה והושיטה אותו אליו. שרביט הצינית ונוצת עוף החול היה כמעט שבור לשניים. נוצה שברירית של עוף חול נשברה לשתי חתיכות שהתלכדו. העץ התפצל לחלקים לגמרי. הארי לקח אותו לידיו כאילו הוא הכיל משהו שסבל פגיעה איומה. הוא לא יכול היה לחשוב: הכול היה כתם של בהלה ופחד. אז הוא הושיט את השרביט אל הרמיוני.
"תתקני אותו. בבקשה."
"הארי, אני לא חושבת, כשהוא נשבר ככה –"
"בבקשה, הרמיוני, נסי!"
"ר-רפארו." השרביט שנשבר לחצי אטם את עצמו מחדש. הארי החזיק אותו שוב.
"לומוס!" השרביט פלט ניצוצות בחולשה, ואז נכבה. הארי הצביע איתו על הרמיוני. "אקספליארמוס!" שרביטה של הרמיוני נתן נענוע קל, אבל לא עזב את ידה. הניסיון החלוש לקסם היה יותר מדי בשביל השרביט של הארי, שהתפצל לשניים שוב.
הוא הביט בו, נבעת, לא מסוגל לקלוט מה הוא בעצם רואה...השרביט ששרד כל כך הרבה...
"הארי." הרמיוני לחשה כל כך בחולשה שהוא בקושי יכול היה לשמוע אותה. "אני כל-כך כל-כך מצטערת. אני חושבת שזאת הייתי אני. כשעזבנו, אתה יודע, הנחשה באה אלינו, והטלתי קללת פיצוץ, וזה ניתר לכל מקום, וזה בטח – זה בטח פגע –"
"זאת הייתה תאונה." אמר הארי בקרירות. הוא הרגיש ריק, משותק. "אנחנו – אנחנו נמצא דרך לתקן אותו."
"הארי, אני לא חושבת שנהיה מסוגלים לזה," אמרה הרמיוני, הדמעות זורמות במורד פניה. "זוכר...זוכר את רון? כשהוא שבר את השרביט שלו, כשהמכונית התרסקה? זה לעולם לא היה אותו דבר שוב, הוא היה צריך להשיג חדש." הארי חשב על אוליבנדר, חטוף ומוחזק כבן ערובה אצל וולדמורט; על גרגורוביץ', שמת. איך הוא אמור למצוא לעצמו שרביט חדש?
"טוב," הוא אמר, בקול שקרי ויבש, "טוב, אני פשוט אלווה את שלך לעכשיו, אז. בזמן שאני שומר." פניה הביטו אליו בדמעות, הרמיוני העבירה אליו את השרביט, והוא עזב אותה יושבת לצידי המיטה, לא רוצה שום דבר אחר, רק להתרחק ממנה.

תודה לleptop11.

השמש עלתה: המרחב חסר הצבע והטהור של השמיים פרוש מעליו, אדיש אליו ולייסוריו. הארי ישב בכניסת האוהל ולקח נשימה עמוקה של האוויר הנקי. פשוט להיות חי כדי להביט בשמש עולה מעל לשלג המנצנץ על ראש הגבעה צריך להיות האוצר הכי גדול על פני האדמה, עם זאת הוא לא יכול היה להעריך את זה: שפיות דעתו סוכלה ע"י האסון שבאיבוד שרביטו. הוא השקיף על העמק שכוסה בשלג, פעמוני הכנסייה המרוחקים צלצלו דרך השתיקה. בלי להבין את זה, הוא חפר את אצבעותיו לתוך זרועותיו כאילו הוא ניסה להתנגד או לעמוד לפני כאב פיזי. הוא שפך את הדם שלו הרבה יותר פעמים ממה שהוא יכול היה לספור; הוא איבד את כל העצמות בזרועו הימנית פעם; המסע הזה כבר נתן לו צלקות על בית החזה ועל הזרוע שלו כדי להוסיף לאלה שנמצאות כבר על ידו ועל מצחו, אבל לעולם לא, עד הרגע הזה, הוא הרגיש שהוא חלש עד מוות, פגיע, וחשוף, כאילו שהחלק הטוב ביותר מכוח הקסם שלו נקרע ממנו. הוא ידע בדיוק מה הרמיוני תגיד אם הוא יבטא את כל זה בפניה: השרביט הוא רק טוב באותה מידה כמו הקוסם. אבל היא טעתה, המקרה שלו היה שונה. היא לא הרגישה שהשרביט הסתחרר כמו מחט של מצפן וירה להבות זהובות על אויבו. הוא איבד את ההגנה העיקרית שלו, ורק עכשיו כשהוא נהרס הוא הבין עד כמה הוא סמך עליו. הוא משך את החתיכות של השרביט השבור מחוץ לכיסו ובלי להסתכל בהם, הכניס אותם לתוך הנרתיק שהביא לו האגריד מסביב לצווארו. הנרתיק היה עכשיו יותר מדי מלא בחפצים שבורים וחסרי תועלת. ידו של הארי התחככה בסניץ' הישן בתוך הנרתיק ולרגע הוא היה צריך להילחם בפיתוי למשוך אותו החוצה ולזרוק אותו. בלתי חדיר, לא עוזר, חסר תועלת, כמו כל דבר אחר שדמבלדור השאיר אחריו ---
וזעמו על דמבלדור פרץ בתוכו עכשיו כמה לבה, צורב אותו מבפנים, מחסל כל תחושה אחרת. מתוך ייאוש מוחלט הם הכניסו את עצמם אל תוך האמונה שמכתש גודריק הכיל תשובות, משכנעים את עצמם שהם היו אמורים לחזור, שכל זה היה חלק מאיזה סוד של הדרך שתוכנן בפרטי פרטים ע"י דמבלדור: אבל לא הייתה מפה, לא הייתה תוכנית. דמבלדור השאיר אותם לגשש בחשיכה, להיאבק עם אימה ועוד דברים לא ידועים שהם לא העלו על דעתם, לבדם וללא עזרה: כלום לא הוסבר, כלום לא ניתן להם באופן חופשי, לא הייתה להם את החרב, ועכשיו, להארי גם לא היה שרביט. והוא הפיל את התמונה של הגנב, וזה בוודאי יהיה עכשיו קל לוולדמורט לגלות מי הוא היה...לוולדמורט היה את כל המידע עכשיו...
"הארי?" הרמיוני נראתה מפוחדת שהוא יקלל אותה עם השרביט שלה. פניה מלאות בדמעות, היא התכופפה למטה לצידו, שתי כוסות של תה רועדות בידה ומשהו גדול מתחת לזרועה.
"תודה," הוא אמר, לוקח אחת מהכוסות.
"אכפת לך אם אני אדבר איתך?"
"לא," הוא אמר בגלל שהוא לא רצה לפגוע ברגשותיה.
"הארי, אתה רצית לדעת מי היה הגבר בתמונה. טוב...השגתי את הספר." בביישנות היא משכה אותו, עותק טהור של החיים והשקרים של אלבוס דמבלדור.
"מאיפה --- איך --- ?"
"זה היה בחדר האורחים של בתחולדה, פשוט שכב שם...הפתק הזה היה דבוק על הכריכה הקדמית שלו." הרמיוני קראה בקול רם את מספר השורות שנכתבו בכתב מחודד וירוק.
"'יקירתי, תודה על עזרתך הרבה. הרי לך עותק של הספר, מקווה שתאהבי אותו. את אמרת הכול, אפילו אם את לא זוכרת את זה. ריטה' אני חושבת שזה הגיע כשבתחולדה האמיתית הייתה בחיים, אבל אולי היא לא הייתה במצב מתאים לקרוא?"
"לא, קרוב לוודאי שלא." הארי הסתכל מטה בפניו של דמבלדור וחש נחשול של תענוג פראי: עכשיו הוא ידע את כל הדברים שדמבלדור לא העלה בדעתו שראוי לספר לו, בין אם דמבלדור רוצה שיידע או שלא.
"אתה עדיין נורא כועס עליי, נכון?" אמרה הרמיוני; הוא הרים את עיניו אליה כדי לראות דמעות טריות דולפות מתוך עינייה, וידע שהכעס שלו בוודאי נראה על פניו.
"לא," הוא אמר חרישית. "לא, הרמיוני, אני יודע שזאת הייתה תאונה. את ניסית להוציא אותנו משם בחיים, והיית נהדרת. אני הייתי מת עכשיו אם לא היית שם כדי לעזור לי." הוא ניסה להחזיר לה חיוך קלוש, ואז הפנה את תשומת ליבו אל הספר. הכריכה האחורית שלו הייתה קשה; הוא בבירור אף פעם לא נפתח בעבר. הוא עלעל בעמודים, מחפש תמונות. הוא נתקל בזאת שהוא חיפש כמעט מיד, דמבלדור הצעיר ושותפו הנאה, מתפקעים מצחוק מאותה בדיחה ארוכה ונשכחת. הארי הוריד את עיניו אל הכותרת.
אלבוס דמבלדור, זמן קצר לאחר מותה של אימו,
עם חברו גלרט גרינדלוולד.
הארי פער את פיו אל המילה האחרונה לכמה רגעים ארוכים. גרינדלוולד. חברו גרינדלוולד. הוא הסתכל הצידה אל הרמיוני, שעדיין התבוננה בשם כאילו היא לא יכולה להאמין למראה עיניה. באיטיות היא הרימה את מבטה אל הארי.
"גרינדלוולד!" מתעלם משארית התמונות, הארי בחן את העמודים מסביב להם כדי למצוא חזרה על השם הקטלני. הוא גילה את זה במהירות וקרא בגרגרנות, אבל אבד: זה היה הכרחי ללכת יותר רחוק לאחור כדי להבין את כל הדברים בצורה הגיונית, ולבסוף הוא מצא את עצמו בהתחלת הפרק שכונה 'הטוב במרבו.' יחד, הוא והרמיוני החלו לקרוא:

עכשיו כשהתקרב יום ההולדת השמונה-עשרה שלו, דמבלדור עזב את הוגוורטס בתהילה גדולה --- מוביל חברתי, עומד
בראש, המנצח 'בפרס ע"ש ברנבוס פינקליי' על הטלת כשפים יוצאת דופן, אחד מנציגי הנוער הבריטי בקסמהדרין, זוכה
במדליית זהב על תרומתו המהפכנית לועידת האלכימאים הבינלאומית בקהיר. דמבלדור מיועד, בעתיד, לעשות טיול גדול
עם אלפיאס דוג', המטומטם אבל אבל חברו הנאמן והקרוב ביותר שאסף בבית הספר. שני הגברים הצעירים נשארו ב'קלחת הרותחת' שבלונדון, מתכוננים לעזוב ליוון בבוקר הבא, כשתנשמת הגיעה והביאה חדשות על מותה של אימו של דמבלדור. דוג' המטומטם, שסירב להתראיין לספר הזה, הראה לציבור את הגרסה הרגשנית שלו למה שקרה. הוא תיאר את מותה של קנדרה כמכה טרגית, ודמבלדור החליט לוותר על המסע שלו כמחווה של אצילות והקרבה עצמית. כמובן שדמבלדור חזר למכתש גודריק מיד, כנראה כדי 'לדאוג' לאחיו ואחותו הצעירים. אבל כמה דאגה הוא למעשה נתן להם?
"הוא היה מטורף, ואברפורת'," אמר אניד סמיק, שמשפחתו גרה בפאתי מכתש גודריק באותו זמן. "גדל כפרא אדם. כמובן, עם אבא ואמא מתים היית מרגישה רחמים עליו, רק הוא המשיך לזרוק את גללי העזים על ראשי. אני לא חושב שאלבוס עורר מהומה סביבו. לעולם לא ראיתי אותם יחד, בכל אופן." אז מה עשה אלבוס, אם לא ניחם את אחיו הצעיר והפראי? התשובה, כך זה נראה, זה שהוא ווידא את המשך מאסרה של אחותו. בכל זאת הסוהרת הראשונה שלה מתה, לא היה שינוי במצב המעורר רחמים של אריאנה דמבלדור. הקיום שלה המשיך להיות ידוע רק למעט זרים כמו דוג' רפה השכל, שאפשר היה לסמוך עליו להאמין לסיפור על 'בריאותה הלקויה'. עוד חברה כזאת של המשפחה הייתה בתחולדה בגשוט, ההיסטוריונית הידועה שגרה במכתש גודריק כבר המון שנים. קנדרה, כמובן, דחתה את בתחולדה בניסיונה הראשון לברך את המשפחה בברוך הבא אל הכפר. מספר שנים לאחר מכן, בכל אופן, הסופרת שלחה תנשמת לאלבוס בהוגוורטס, אחרי שהתרשמה וראתה בעין יפה את המאמר על סוגי שינוי-צורה בשינוי צורה היום. ההסכם ההתחלתי הזה הוביל להיכרות עם כל משפחת דמבלדור. בזמן בו מתה קנדרה, בתחולדה הייתה האדם היחיד במכתש גודריק שהייתה ביחסים טובים עם אימו של דמבלדור. לרוע המזל, התבונה שהפגינה בתחולדה מוקדם יותר בחייה הייתה עכשיו כבויה.
"האש דלקה, אבל הקדירה הייתה ריקה," אייבור דילונסבי סיפר לי, או, בניסוח של הארצי אניד סמיק, "היא משוגעת." בכל זאת, שילוב של דיווח עם טכניקה טובה אפשרה לי לסחוט כמות מספקת של עובדות שנקשרו יחד לכל הסיפור השערורייתי.
כמו שאר עולם הקוסמים, בתחולדה הסבירה את מותה בטרם עת של קנדרה כתוצאה מכישוף שנכשל, סיפור שחזר אחר כך מפיהם של אלבוס ואברפורת' בשנים שלאחר מכן. בתחולדה גם חיקתה את קו הפעולה של המשפחה על אריאנה, קוראת לה 'חלשת-אופי' ו – 'רגישה'. בנושא אחד, בכל אופן, בתחולדה ראויה לניסיון להשגת ווריטסרום, מכיוון שהיא, והיא לבד, יודעת את הסיפור המלא על הסוד השמור ביותר על חייו של אלבוס דמבלדור. עכשיו חושפת בפעם הראשונה, את כל השאלות שמעריציו של דמבלדור האמינו עליו: השנאה המשוערת שלו לאומנויות האופל, ההתנגדות לדיכוי מוגלגים, אפילו המסירות למשפחתו. בדיוק באותו קיץ בו דמבלדור הלך לביתו שבמכתש גודריק, עכשיו כיתום וכראש המשפחה, בתחולדה בגשוט הסכימה לקבל לביתה את אחיינה, גלרט גרינדלוולד. שמו של גרינדלוולד מפורסם: ברשימת קוסמי האופל הכי מסוכנים של כל הזמנים, הוא הפסיד את המקום בראש הרשימה רק בגלל שאתם-יודעים-מי הגיע, דור שלם אח"כ, לגנוב את הכתר שלו. כשגרינדלוולד לעולם לא הרחיב את מבצע האימה על בריטניה, בכל אופן, הפרטים על גדילת כוחו לא ידועים במידה נרחבת פה. הוא חונך בדורמשטרנג, ביה"ס מפורסם אפילו עכשיו בגלל הסבלנות המצערת שלו לאומנויות האופל, גרינדלוולד העיד על עצמו שהוא מבריק באופן יוצא דופן בדיוק כמו דמבלדור. במקום לכוון את יכולותיו להשגה של מענקים ופרסים, בכל אופן, גלרט גרינדלוולד הקדיש את עצמו לשום דבר אחר חוץ ממרדפים. כשהיה בן שש-עשרה, אפילו דורמשטרנג הרגיש שהוא לא יוכל עוד להתעלם מהניסויים המעוותים של גלרט גרינדלוולד, והוא סולק מבית הספר. עד כה, כל מה שידוע על תנועותיו הבאות של גרינדלוולד זה שהוא 'סייר לכמה חודשים'. אפשר עכשיו לחשוף שגרינדלוולד בחר לבקר את דודתו במכתש גודריק, ושם, הוא פיתח חברות קרובה עם מי אם לא אלבוס דמבלדור.
"הוא נראה לי בחור מקסים," ממלמלת בתחולדה, "לא חשוב מה הוא נעשה אח"כ. באופן טבעי אני ערכתי לו היכרות עם אלבוס המסכן, שאיבד את החברה של נערים בגילו. הנערים נמשכו אחד אל השני מיד." כמובן שהם נמשכו. בתחולדה הראתה לי מכתב שהיא שמרה שאלבוס דמבלדור שלח לגלרט גרינדלוולד בדמי הליל. "כן, אפילו אחרי שהם בילו את כל היום בויכוחים --- שניהם כאלה ילדים מבריקים, הם התקדמו כמו קדירה על האש --- לפעמים אני שמעתי תנשמת שמקישה של חלון חדר השינה של גלרט, מעבירה לו מכתב מאלבוס! איזה רעיון אחז בו ורצה שגלרט יידע עליו מיד!"
ואיזה רעיונות הם היו. מעריציו של אלבוס דמבלדור ימצאו אותם מזעזעים, הנה המחשבות של גיבורם בן השבע-עשרה, כמו שהעביר לחברו החדש והטוב ביותר. (העתק של המכתב המקורי נמצא בעמוד 463.
גלרט ---
הנקודה שלך על שליטת הקוסמים תהיה לטובתם של המוגלגים --- זה, אני חושב, הנקודה המכרעת. כן, נתנו כוח וכן, הכוח הזה נתן לנו את הזכות לשלוט, אבל זה גם נתן לנו אחריות על השלטון. אנחנו חייבים להדגיש את הנקודה הזאת, זאת תהיה אבן הפינה למה שאנחנו מנסים לבנות. אנחנו מחזיקים בשליטה לטוב במרבו. ומכאן נובע שאיפה שאנחנו פוגשים בהתנגדות, אנחנו חייבים להשתמש רק בכוח החיוני ולא יותר. (זאת הייתה הטעות שלך בדורמשטרנג! אבל אני לא מתלונן, בגלל שאם לא היית מסולק, אף פעם לא היינו נפגשים)
אלבוס
נדהמים ומזועזעים ככל שיהיו מעריציו, המכתב הזה יצר את תקנון הסודיות ואת ביסוס חוקי הקוסמים על המוגלגים. איזו מכה לאלו שתיארו את דמבלדור כתומך הגדול ביותר של ילדי המוגלגים! איך הדיבורים האלה מקדמים את זכויותיהם של המוגלגים לאור ההוכחה החדשה והמרשיעה! כמה נבזות הראה אלבוס דמבלדור, עסוק בלקשור את העליה שלו לכוח כשהוא צריך להתאבל על אימו ולדאוג לאחותו! אין ספק שההחלטות האלו של דמבלדור כדי לשמור אותו במעמדו המתפורר יעידו שהוא לא, אחרי הכול, שם את תוכניותיו לפעולה, שהוא חייב היה להתחרט, שהוא שב לשפיות דעתו. בכל אופן, האמת נראית בסך הכול יותר מזעזעת. בקושי חודשיים בתוך הידידות הגדולה הזאת, דמבלדור וגרינדלוולד נפרדו, הם אף פעם לא ראו שוב אחד את השני עד שהם נפגשו לדו-קרב האגדי שלהם (לעוד, ראו פרק 22). מה גרם לנתק הפתאומי? האם דמבלדור התעורר? האם הוא אמר לגרינדלוולד שהוא לא רוצה עוד להיות חלק מתוכניותיו? חבל, לא.
"זה היה המוות של אריאנה הקטנה והמסכנה, אני חושבת, זה עשה את זה," אומרת בתחולדה. "זה הגיע כזעזוע נוראי. גלרט היה שם בבית כשזה קרה, והוא חזר לבית שלי כולו רועד, ואמר לי שהוא רוצה לחזור הביתה ביום שלמחרת. מצוקה נוראה, את יודעת. אז אני סידרתי מפתח-מעבר וזה היה הדבר האחרון שראיתי ממנו. אלבוס היה ליד עצמו במוות של אריאנה. זה היה כל כך נורא לשני האחים האלה. הם איבדו את כולם חוץ מאחד את השני. אברפורת' האשים את אלבוס, את יודעת, היו אנשים מתחת לנסיבות הנוראיות האלה. אבל אברפורת' תמיד דיבר בצורה מעט לא שפויה, מטורפת, ילד מסכן. שבירת האף של אלבוס בהלוויה לא הייתה מכובדת. זה היה הורס את קנדרה לראות את בניה נלחמים כך, מעל לגופה של בתה. גלרט המבוייש לא יכול היה להישאר להלוויה...הוא היה מנחם את אלבוס, לפחות..."
המריבה הזאת לצידי ארון המתים, ידועה רק למעט האנשים שנכחו בהלוויה של אריאנה דמבלדור, וזה מעלה כמה שאלות.
למה בדיוק אברפורת' דמבלדור האשים את אלבוס במותה של אחותו? האם זה היה, כמו שבטי העמידה פנים, רק השתפכות של הצער? או שיכולה להיות סיבה יותר קונקרטית לזעמו? גרינדלוולד, שסולק מדורמשטרנג בגלל הכמעט-פיגוע קטלני על התלמידים בבית הספר, ברח מהמדינה שעות ספורות לאחר מותה של הילדה, ואלבוס (מתוך בושה או פחד?)
לעולם לא ראה אותו שוב, לא עד שנאלץ לעשות כך בגלל הבקשה של עולם הקסמים. גם לא דמבלדור ולא גרינדלוולד לא נראו מזכירים את החברות הקצרה של הנעורים מאוחר יותר בחייהם. בכל אופן, לא צריך להיות ספק שדמבלדור התעכב, בחמש שנים של מהומה, אסונות, והיעלמויות, לתקוף את גלרט גרינדלוולד. האם זה התעכב מחיבה אל הגבר או פחד לחשיפה לחברו שגרם לדמבלדור להסס? האם זה היה רק חוסר רצון שדמבלדור יצא ללכוד את הגבר שפעם הוא כל כך שמח שיצא לו לפגוש אותו? ואיך אריאנה המסתורית מתה? האם היא הייתה הקורבן של קסם אפל ולא זהיר? האם היא מצאה במקרה משהו שהיא לא הייתה צריכה למצוא, כששני הנערים הצעירים עסקו בנסיונותיהם להשיג תהילה ושליטה? האם זה אפשרי שאריאנה דמבלדור הייתה האדם הראשון למות 'לטוב במרבו'?
הפרק הבתיים כאן והארי הרים את עיניו. הרמיוני הגיעה לתחתית העמוד לפניו. היא לקחה את הספר מידיו של הארי, נראית קצת מפוחדת מהבעת פניו, וסגרה אותו בלי להסתכל עליו, כאילו שהיא מסתירה משהו לא מכובד.
"הארי ---" אבל הוא הניע בראשו. איזו וודאות פנימית התרסקה בתוכו; זה היה בדיוק איך שהוא הרגיש כשרון עזב. הוא בטח בדמבלדור, האמין בו כהתגלמות של טוב לב וחכמה. הכול היה כמו אפר: עוד כמה דברים הוא יכול להפסיד?
רון, דמבלדור, שרביט עוף החול...
"הארי." נראה שהיא שמעה את מחשבותיו. "תקשיב לי. זה – זה לא עושה מאוד נחמד לקרוא –"
"כן, את יכולה להגיד את זה –"
"—אבל אל תשכח, הארי, הכותבת היא ריטה סקייטר."
"את קראת את המכתב לגרינדלוולד, נכון?"
"כן, אני – אני קראתי." היא היססה, נראית מודאגת, תומכת בכוס התה שלה בידיה הקרות. "אני חושבת שזה החלק הכי גרוע. אני יודעת שבתחולדה חשבה שזה סתם דיבורים, אבל 'הטוב במרבו' נעשתה הסיסמה של גרינדלוולד, ההצדקה לכל הזוועות שהוא ביצע מאוחר יותר. ו...מזה...זה נראה כאילו דמבלדור נתן לו את הרעיון. הם אמרו ש'הטוב במרבו' אפילו פוסל בכניסה לנורמנגרד."
"מה זה נורמנגרנד?"
"בית-הכלא שבנה גרינדלוולד כדי להחזיק את יריביו ומתנגדיו. הוא סיים שם בעצמו, ברגע שדמבלדור תפס אותו. בכל אופן, זאת – זאת מחשבה נוראית שרעיונותיו של דמבלדור עזרו לגרינדלוולד להגדיל את כוחו. אבל מצד שני, אפילו ריטה לא יכולה להעמיד פנים שהם הכירו אחד את השני לקצת יותר מכמה חודשים קיץ אחד כששניהם היו ממש צעירים ו –"
"אני חושב שאת אמרת," אמר הארי. הוא לא רצה לתת לכעס שלו לצאת עליה, אבל זה היה קשה לשמור על קולו יציב. "אני חושב שאת אמרת 'הם היו צעירים.' הם היו באותו גיל שאנחנו עכשיו. והנה אנחנו, מסכנים את החיים שלנו כדי להילחם באומנויות האופל, והנה הוא, מצטופף עם החבר החדש שלו, זוממים את התרוממות הכוח שלהם מעל המוגלגים."
המזג שלו לא נשאר מאופק להרבה זמן: הוא נעמד והתהלך סביב, מנסה להבין את זה.
"אני לא מנסה להגן על מה שדמבלדור כתב," אמרה הרמיוני. "כל הזבל הזה של 'זכות לשלוט', זה 'קסם הוא זכות' שוב. אבל הארי, אמא שלו בדיוק מתה, הוא היה תקוע לבדו בבית –"
"לבד? הוא לא היה לבד! הייתה לו את חברתם של אחיו ואחותו, אחותו הסקיבית שהוא כלא –"
"אני לא מאמינה בזה," אמרה הרמיוני. היא נעמדה גם כן. "בין אם זאת הייתה טעות אם הילדה הזאת, אני לא חושבת שהיא הייתה סקיבית. הדמבלדור שאנחנו מכירים לעולם לא היה, אפילו לא היה מרשה ש –"
"הדמבלדור שחשבנו שאנחנו מכירים לא רצה לכבוש את המוגלגים בכוח וכפייה!" הארי צעק, קולו הדהד על פני ראש ההר הריק, וכמה ציפורים התעופפו אל האוויר, צורחות ומסתלסלות כנגד השמיים המקושטות בפנינים.
"הוא השתנה, הארי, הוא השתנה! זה כזה פשוט כמו שזה! אולי הוא האמין בדברים האלה כשהוא היה בן שבע-עשרה, אבל כל שאר חייו הוקדשו ללחימה באומנויות האופל! דמבלדור היה האחד שעצר את גרינדלוולד, האחד שתמיד בחר להגן על המוגלגים ועל זכויות ילדי המוגלגים, שנלחם באתה-יודע-מי מההתחלה, ומת בניסיון להביס אותו!" הספר של ריטה שכב על הרצפה ביניהם, כך שפניו של אלבוס דמבלדור חייכו בעצב אל שניהם. "הארי, אני מצטערת, אבל אני חושבת שהסיבה האמיתית שאתה כל כך כועס זה בגלל שדמבלדור מעולם לא סיפר לך את כל זה על עצמו."
"אולי אני כן!" הארי שאג, והוא הרים את זרועותיו מעל לראשו. "תסתכלי מה הוא ביקש ממני, הרמיוני! סכן את החיים שלך, הארי! ושוב! ושוב! ואל תצפה ממני להסביר לך הכול, פשוט סמוך עליי בצורה עיוורת, סמוך עליי שאני יודע מה אני עושה, סמוך עליי למרות שאני לא סומך עלייך! מעולם לא את כל האמת! מעולם!" קולו נסדק במאמץ, והם עמדו והסתכלו אחד בשני בלובן ובריקנות, והארי הרגיש שהם היו חסרי ערך כמו חרקים מתחת לשמיים הרחוקים.
"הוא אהב אותך," לחשה הרמיוני. "אני יודעת שהוא אהב אותך." הארי הוריד את זרועותיו.
"אני לא יודע את מי הוא אהב, הרמיוני, אבל זה אף פעם לא הייתי אני. זאת לא אהבה, הבלגן שהוא השאיר אותי בתוכו. הוא חלק יותר ממה שהוא באמת חשב עם גלרט גרינדלוולד מאשר כל מה שהוא חלק איתי אי פעם." הארי הרים את שרביטה של הרמיוני, שהוא הפיל אל השלג, והתיישב בחזרה בכניסה לאוהל.
"תודה על התה. אני אסיים את השמירה. את תיכנסי בחזרה אל האוהל." היא היססה. היא הרימה את הספר ואז עברה אותו כדי להיכנס בחזרה אל האוהל, אבל כשהיא עשתה את זה, היא נגעה בראשו ברכות עם ידה. הארי סגר את עיניו למגעה, ושנא את עצמו של שייחל שמה שהיא אמרה היה אמת: שלדמבלדור באמת אכפת.

תודות ל-ori456, פג"זניק, super-witchy,עינב, ולעין הזעם שחר על התרגום המעולה!

האיילה הכסופה:

שלג ירד, בזמן שהרמיוני נשארה לשמור בחצות הלילה, להארי היו חלומות מבולבלים ומדאיגים, נגיני נכנסה ויצאה מהם, חלום ראשון דרך זר פרחים של חג מולד, הוא התעורר שוב ושוב, מפוחד, משוכנע שמישהו קורא לו מרחוק, מדמיין שהרוח המצליפה בחזית האוהל היתה עקבות או קולות.
סוף סוף הוא התעורר מצטרף בחושך להרמיוני, שהצטופפה בכניסה לאוהל קוראת את "היסטוריית הקסם" באור השרביט שלה.
השלג ירד לעיתים קרובות ,והיא ברכה את ההצעה שלו לארוז מוקדם, ונכנסה פנימה.
"נלך למקום יותר מוגן", היא הסכימה, מושכת את הסוודר מעל הפיג'מה שלה.
"המשכתי לחשוב שאני שומע אנשים זזים בחוץ, אפילו ראיתי מישהו פעם פעמיים".
הארי הפסיק למשוך את הסוודר, מסתכל במלשינוסקופ השקט על השולחן.
"אני בטוחה שדמיינת את זה" אמרה הרמיוני, מסתכלת במטח.
"השלג החשוך, גרם לך לראות תעתועים.........אבל אולי נתעתק מתחת לגלימת ההעלמות, ליתר ביטחון?",
חצי שעה אח"כ, עם אוהל ארוז, הארי לבוש את ההורכראקס, הרמיוני מחזיקה בתיק החרוזים, הם התעתקו.
הלחץ הרגיל הציף אותם, הרגליים של הארי החליקו על הקרקע המושלגת, הם הוטחו על האדמה הקפואה מכוסה עלים.
"איפה אנחנו?" הוא שאל, מסתכל סביב אל כמות העצים החדשה, כשהרמיוני פתחה את טיק החרוזים שלה, מתחילה לסחוב את מוטות האוהל.
"היער של דין" היא אמרה, "באתי לכאן למחנה עם אמא ואבא שלי".
גם כאן היה שלג על כול העצים, והיה מאוד קר, אבל לפחות הם הגנו מהרוח.
הם בילו את רוב היום באוהל, מצטופפים סביב חום הלהבות הכחולות והמאירות שהרמיוני היתה מוכשרת בליצור, שיכלו להאיר גם בתוך צנצנת.הארי הרגיש שהוא מחלים למרות הזמן הקצר והמאופק, רושם שחוזק ע"י הדאגה של הרמיוני.
אחר הצהריים, פתיתים טריים נסחפו למטה עליהם, זאת למרות קרחת היער המוגנת שלהם שהיתה עם אבק ושלג טריים.
אחרי שני לילות כמעט ללא שינה, הארי הרגיש ערני הרבה יותר מהרגיל. הבריחה שלהם ממכתש גודריק היתה כ"כ צרה כך שוולדמורט נראה איכשהו יותר קרוב מלפני, ויותר מאיים. כאשר החושך ירד הארי סירב לכך שהרמיוני תשמור ואמר לה ללכת למיטה. הארי הזיז כרית ישנה לתוך פתח האוהל וישב, לובש את כל הסוודרים שהיו לו אבל למרות זאת עדיין היה לו קר.
החושך העמיק עם השעות העוברות עד שהוא היה למעשה בלתי חדיר.
להארי התחשק פתאום להוציא את מפת הקונדסאים ולהסתכל על מעשיה של ג'יני עד שהוא נזכר שהיא אמורה להיות בחופשת חג המולד עכשיו והם יחזרו רק מחר לביה"ס.
כל תנועה קטנה שהוא ראה רק הגדילה את הגודל של היער. הארי ידע שהיער חייב להיות מלא יצורים חיים,
הארי ידע שהיער חייב להיות מלא יצורים חיים, אבל הוא רצה שזה יישאר ככה הכל היה שקט כ"כ שהוא יכל להבדיל בין צעדיו התמימים לבין תנועות רעות אחרות .
הוא זכר את קול הגלימה מחליקה מעל המת הרבה שנים לפני, ובבת אחת הוא חשב שהוא שמע את זה שוב, מזעזע את עצמו.
קסמי ההגנה שלהם פועלים שבועות, למה הם צריכים להישבר עכשיו? ועדיין הוא לא יכל לצאת מהתחושה שמשהו יהיה שונה הלילה.
הוא רעד קצת, הצוואר שלו כאב כי הוא נפל בשינה, נפל בצורה מגושמת על דופן האוהל.
הלילה היה כ"כ שחור ןעמוק שהוא היה תלוי בגבול הגהנום, בין הבעת אי רצון להתגלות.
הוא רק החזיק את היד שלו מלפנים לראות אם הוא יכול להוציא את האצבעות שלו, ואז זה קרה.
משהו כסוף זוהר הופיע בדיוק לפניו, זז בין העצים. המשהו הזה זז ממקומו בלי להשמיע אף קול, האור הזה פשוט נסחף לכיוונו.
הוא קפץ על רגליו, בלי יכולת להשמיע שום קול, והגביה מולו את שרביטה של הרמיוני. הוא כיווץ את עייניו מפני האור שהתחזק ונהיה כמעט מעוור, גורם לעצים להיראות כמו צללים גדולים ושחורים... והדבר עדיין המשיך להתקרב... ואז הדבר שככל הנראה היה המקור של האור המוזר, צעד החוצה ממאוחי עץ אלון גדול. זו הייתה איילה, זורחת במין אור ירח כסוף מהממם. היא פילסה את דרכה בקרקע, עדיין בשקט, מבלי להשאיר עקבות בשלג החלק והנקי. היא צעדה לעברו ראשה היפהפה מורם. הארי בהה ביצור, מלא בתהיות, לא בגלל מוזריותה, אלה בגלל הקרבה הלא מוסברת שהוא חש אליה.הוא הרגיש כאילו הוא חיכה לה שתבוא, אבל את זה הוא שכח, עד לרגע הזה, שהם קבעו מראש להיפגש. הדחף שלו לצעוק להרמיוני, שהיה כל כך חזק לפני רגע, נעלם. הוא היה בטוח במאה אחוז שהיא באה בשבילו, ובשבילו בלבד. הם הביטו זה בזה כמה דקות ארוכות, ואז היא הסתובבה והלכה.
"לא," הוא אמר, וקולו נסדק עם חוסר תועלת. "חזרי!" היא המשיכה לצעוד לכיוון העצים, וענפים שחורים וסבוכים הסתירו את הבהירות שלה. לשניה מחרידה אחת הוא היסס. נזהר שאולי זאת יכולה להיות מלכודת, טריק, פיתוי. אבל איזשהו אינסטינקט במוחו אמר שזה לא היה קסם אפל. הוא התחיל מרדף. שלג נמעך ברעש מתחת לרגליו, אבל היא לא השמיעה שום רעש כשהיא דהרה, עוברת על פני העצים, מפני שהיא לא הייתה כלום מלבד אור. עמוק יותר ויותר בתוך היער היא הובילה אותו, והארי צעד מהירות, בטוח שכאשר היא תעצור היא תרשה לו להתקרב כמו שצריך. ואז היא תתחיל לדבר והקול יגיד לו מה עליו לעשות.
סוף סוף היא עצרה. היא סובבה את ראשה היפהפה אליו בפעם השנייה, והוא הפסיק לרוץ, שאלה עלתה במוחו, אבל כשרק הוא פתח את שפתיו כדי לשאול, היא נעלמה.
למרות שהאפלה בלעה את כולה, האור החזק שלה עדיין לא נעלם מעיניו; התמונה המעורפלת בדמיונו, מוארת כאשר הוא סגר את עיניו, מאבד את הכיוון. ואז הפחד בא: נוכחותה פירושה בטיחות.
"לומוס!" הוא מלמל, וקצה השרביט נדלק.
החותם של האיילה נעלם עם כל מצמוץ של עיניו כשהוא עמד שם, מקשיב לקולותיו של היער, למעיכות המרוחקות של הזרדים, הרשרוש הרך של השלג. האם עומדים לתקוף אותו? האם היא הובילה אותו למערב? האם הוא דמיין שמישהו מבעד למרחק ההגעה של אור השרביט ומסתכל עליו? הוא הרים את שרביטו גבוה יותר. אף אחד לא קץ לכיוונו, לא נראו הפלשים ירוקים מבעד לעצים. אז מדוע היא הובילה אותו לנקודה הזו? משהו שנצנץ נקלט על ידי אור השרביט, הארי הסתובב, אבל זה רק היה בריכה קטנה וקפואה, שחורה, פני המים הסדוקים נצצו כשהוא הרים את שרביטו גבוה יותר כדי לבדוק את זה.
הוא התקדם קדימה במידת מה בזהירות והסתכל למטה. הקרח שיקף את צילו המעוות ואת אורו של השרביט, אבל עמוק מתחת לשריון העבה האפור הערפילי, משהו נוסף נצץ. קו ארוך נפלא וכסוף...
ליבו צנח: הוא ירד לברכיו בקצה של הבריכה, והיטה את שרביטו כך שהציף את תחתית הבריכה בכמה אור שרק ניתן. נצנוץ של אדום עמוק... זה היה חרב בעלת ניצב עם אבנים אדומות... חרבו של גודריק גריפינדור הייתה מוסתרת בתחתית הבריכה שביער.
חסר נשימה, הוא התכופף. איך זה יכול היה להיות אפשרי? איך היא הגיעה להיות מוסתרת בבריכה קטנה ביער, בדיוק ליד המקום שבו הם חנו? האם איזה קסם לא ידוע הוביל את הרמיוני לנקודה הזאת, או שהאיילה הייתה מן סוג של פטרונוס ששומר על הבריכה? או שהחרב הגיעה לבריכה אחרי שהם הגיעו, בגלל שהם הגיעו לשם? בכל אופן, היכן היה האדם שרצה להעביר אותה להארי? שוב, הוא האיר בין העצים והשיחים, מחפש אחרסימן אנושי כלשהו, נצנוץ של עין, אבל עדיין, לא היה שם איש. הוא החזיר את מבטו אל החרב, שהייתה מונחת בתחתית הבריכה הקפואה. הוא הצביע עם השרביט על הצורה הכסופה הנוצצת, ומילמל "אציו, חרב." היא לא זזה. הוא גם לא באמת ציפה שהיא תזוז. אם זה היה כל כך קל החרב הייתה פשוט מונחת על הקרקע, ולא במעמקי בריכה קפואה. הוא התיישב ליד הבריכה, חושב על הפעם האחרונה בה שלחה החרב את עצמה אליו. הוא היה אז בסכנה נוראית וזעק לעזרה. הוא ניסה לומר "הצילו", אבל החרב לא זזה. מה זה היה, שאל הארי את עצמו מתהלך שוב, שדמבלדור אמר לו בפעם האחרונה שבה דיברו על החרב? 'רק גריפינדורי אמיתי, יכול היה להוציא את החרב מהכובע. ומה היו התכונות שמייחדות את בית גריפינדור? קול קטן בתוך הארי ענה לו: "הם אמיצים ונועזים, אביריים ואצילים..." הארי הפסיק ללכת והסתכל מבט ארוך, נשימתו מוציאה אדים. הוא ידע מה עליו לעשות. אם הוא היה כן עם עצמו, הוא חשב שהיא עלולה לבוא ברגע שהוא יביט בה דרך הקרח.
הוא בחן את העצים שוב, אבל הבין עכשיו שאף אחד לא הולך לתקוף אותו. כי אם כן אז היה להם הרבה זמן מתי שהוא הלך לבד דרך היער, או מתי שהוא בחן את הבריכה.
הארי התחיל להוריד את כל שכבות הבגדים שלו.
איפה " האבירות " נכנסה לתוך זה, הוא חשב באופן עגום, הוא לא היה לגמרי בטוח, אבל הוא הרגיש אבירי שהוא לא העיר את הרמיוני שהיא תעשה את זה בשבילו.
ינשוף צעק אי שם בזמן שהארי התפשט. הארי נזכר בכאב בהדוויג.
הוא רעד יותר מאי פעם. השיניים שלו נקשו באופן איום. ולמרות זאת הוא המשיך להתפשט עד שלבסוף הוא נשאר רק עם התחתונים שלו, יחף בשלג.
הוא הניח את התיק שמכיל את השרביט שלו, המכתב של אמא שלו, השבריר של הראי של סיריוס, והמלשינסקופ הישן.
הארי הצביע על הקרח עם השרביט שלו ואמר "דיפינדו" הקרח התבקע.
המישטח של הקרח נשבר וגושים של קרח כהה התנדנדו על המים הסוערים. איך שזה היה נראה להארי זה לא היה כ"כ עמוק, אבל בשביל להשיג את החרב הוא היה צריך לצלול לגמרי.
הירהור במשימה שלפניו לא תעשה אותה קלה יותר או את המים חמים יותר. הוא נעמד על קצה הבריכה, מניח את שרביטה של הרמיוני לידו, עדיין דלוק. ואז, בניסיון לא לדמיין כמה קרים המים, או איזה צרמרמורת אלימה בוודאי תתקוף אותו, הוא קפץ...כל נקבובית בגופו צרחה במחאה. האוויר שבראותיו נראה כאילו קפא, הוא היה שקוע עד כתיפיו במים הקפואים. הוא בקושי יכול היה לנשום... כל גופו היה צמרמורות, ורגליו היו חסרות תחושה כמעט לגמרי. הוא רק רצה לצלול פעם אחת. הארי דחה את הרגע של צלילה מולחטת משניה לשניה, משתנק ורועד, עד שאמר לעצמו שזה חייב להיות למטה, אזר את כל האומץ שבו, וצלל...הקור היה מייסר: זה תקף אותו כמו אש. אפילו המוח שלו הרגיש כאילו קפא, כשהוא שחה לתוך המים השחורים. כשהגיע לתחתית החל לגשש אחר החרב. אצבעותיו נסגרו על הניצב(ידית) והוא משך אותה כלפי מעלה. ואז, משהו נסגר על צווארו והתהדק..

הוא נזכר בעשבים שבמים, למרות שכלום לא נגע בו כשהוא צלל, והרים את ידו כדי לשחרר את עצמו. אלו לא היו עשבים: השרשרת של ההורקרוקס התהדקה ולאט-לאט כיווצה את קנה הנשימה שלו. הארי העיף אותו בפראות, מנסה למשוך את עצמו בחזרה אל פני השטח, אבל רק דחף את עצמו אל הסלעים שבצידי הבריכה. חובט, נחנק, הוא נאבק בשרשרת שחנקה אותו למוות, אצבעותיו הקפואות לא מסוגלות לשחרר אותו, ועכשיו אורות קטנים הופיעו בתוך ראשו, והוא עמד לטבוע, לא נשאר לו כלום, כלום שהוא יכול היה לעשות, והזרועות שנסגרו מסביב לבית החזה שלו היו בוודאי מתות... נחנק ומנסה להקיא, רטוב וקר יותר ממה שהוא אי פעם היה בחייו, הוא בא ופניו בתוך השלג. איפה-שהוא, קרוב אליו, עוד בן-אדם התנשם והשתעל, כמו שהיא הגיעה כשהנחשה תקפה אותו...זה לא היה הקול שלה, לא עם השיעול העמוק הזה, אלו לא היו צעדיה...להארי לא היו כוחות להרים את ראשו ולראות את זהות המושיע שלו. כל מה שהוא יכול היה לעשות זה להרים את ידו ללחיצה על גרונו ולהרגיש שהמקום בו היה התליון נחתך בחוזקה לתוך בשרו. הוא נעלם. מישהו חתך אותו וניתק אותו. ואז קול מתנשם דיבר מעל ראשו.
"אתה – מטורף?" שום דבר מלבד ההלם בשמיעת הקול הזה לא יכל לתת להארי את הכוח לקום מעלה. רועד באלימות, הוא נעמד על רגליו. מלפניו עמד רון, לבוש במלואו אבל ספוג במים, שיערו נדבק לפניו, החרב של גריפינדור בידו האחת וההורקרוקס מתנדנד מהשרשרת השבורה בידו השנייה.
"למה לעזאזל," התנשם רון, מחזיק מעלה את ההורקרוקס, שהתנדנד קדימה ואחורה בשרשרת המקוצרת באיזו פרודיה של היפנוזה, "לא הורדת את הדבר הזה לפני שצללת?" הארי לא יכול היה לענות. האיילה הכסופה הייתה כלום, כלום בהשוואה להופעה המחודשת של רון; הוא לא יכול היה להאמין לזה. רועד מקור, הוא תפס את ערימת הבגדים שעדיין שכבה על שפת המים והחל ללבוש אותם. מושך סוודר אחרי סוודר מעל ראשו, הארי נעץ עיניים ברון, חצי מצפה ממנו להיעלם בכל זמן שהוא לא מסתכל בו, ועדיין הוא חייב להיות אמיתי: הוא בדיוק צלל אל תוך הבריכה, הוא הציל את חייו.
"זה היית א-אתה?" אמר הארי לבסוף, שיניו נוקשות, קולו חלש מהרגיל בגלל הכמעט-חניקה שלו.
"טוב, כן," אמר רון, נראה מעט מבולבל.
"א-אתה שלחת את האיילה?"
"מה? לא, ברור שלא! חשבתי שאתה עשית את זה!"
"הפטרונוס שלי הוא אייל."
"הו כן. נראה לי שזה נראה שונה. לא היו לו קרניים." הארי לבש את הנרתיק של האגריד בחזרה על צווארו, לבש את הסוודר האחרון, התכופף כדי לאסוף את שרביטה של הרמיוני, ופנה שוב אל רון.
"איך זה שהגעת לפה?" נראה שרון קיווה שהנקודה הזאת תבוא מאוחר יותר, אם בכלל.
"טוב, אני – אתה יודע – אני חזרתי. אם –" הוא כחכח בגרונו. "אתה יודע. אתה עדיין רוצה אותי איתך." הייתה עצירה, שבה נושא העזיבה של רון התרומם כמו חומה ביניהם. למרות שהוא היה שם. הוא חזר. הוא בדיוק הציל את חייו של הארי. רון הביט מטה בידיו. הוא נראה לרגע מופתע לראות את הדברים שהוא מחזיק.
"הו כן, הוצאתי את זה החוצה," הוא אמר, מעט ללא צורך, מושיט את החרב לבדיקה של הארי. "בגללה קפצת, נכון?"
"כן," אמר הארי. "אבל אני לא מבין. איך הגעת לפה? איך מצאת אותנו?"
"סיפור ארוך," אמר רון. "חיפשתי אחריכם שעות, זה יער גדול, נכון? ובדיוק חשבתי שאני אצטרך לישון מתחת לעץ ולחכות לבוקר כשראיתי את האיילה הזאת מגיעה ואתה אחרייה."
"לא ראית אף אחד אחר?"
"לא," אמר רון. "אני –" אבל הוא היסס, מביט בזוג העצים שגדלו קרוב ביחד כמה מטרים מהם. "אני חושב שראיתי משהו זז שם, אבל אני רצתי אל הבריכה באותו זמן, בגלל שנעלמת בתוכה ולא עלית בחזרה, אז לא הלכתי --- היי!" הארי כבר מיהר אל המקום שרון הראה. שני עצי האלון גדלו ביחד וקרוב אחד לשני; היה ביניהם רווח של רק כמה ס"מ, מקום מושלם כדי לראות אבל לא להיראות. האדמה מסביב לשורשים, בכל אופן, הייתה ריקה משלג, והארי לא יכול היה לראות סימנים של עקבות . הוא הלך בחזרה למקום בו רון עמד וחיכה, עדיין מחזיק את החרב ואת ההורקרוקס.
"אין שם כלום?" רון שאל.
"לא," אמר הארי.
"אז איך החרב הגיעה אל תוך הבריכה הזאת?"
"מי שלא הטיל את הפטרונוס חייב גם לשים אותה שם." שניהם הסתכלו על החרב הכסופה והמקושטת, האבן על ידית החרב נצנצה מעט באור שבקע מהשרביט של הרמיוני.
"אתה חושב שזאת האמיתית?" שאל רון.
"יש דרך אחת לגלות, נכון?" אמר הארי. ההורקרוקס עדיין התנדנד מידו של רון. התליון רעד במידת מה. הארי ידע שהדבר שבתוכו סוער שוב. עכשיו זה לא היה הזמן לדיון ארוך; עכשיו היה הרגע להשמיד אותו אחת ולתמיד. הארי הסתכל סביבו, מחזיק את שרביטה של הרמיוני גבוה, וראה את המקום: סלע שטוח שכב בצילו של עץ שקמה.
"בוא הנה." הוא אמר והוביל את הדרך, מנקה את השלג מפני השטח של הסלע ומושיט את ידו כדי לקבל את ההורקרוקס. כשרון הגיש לו את החרב, בכל אופן, הארי הניע בראשו.
"לא, אתה צריך לעשות את זה."
"אני?" אמר רון, נראה המום. "למה?"
"בגלל שאתה הוצאת את החרב מהבריכה. אני חושב שזה צריך להיות אתה." הוא לא היה טוב לב או נדיב. כמו שהוא ידע ללא ספק שהאיילה הייתה נדיבה ונעימה, הוא ידע שרון צריך להיות האחד שישתמש בחרב. דמבלדור לפחות לימד את הארי על סוגים מסוימים של קסם, על הכוח שאין לחשבו של פעולות מסוימות.
"אני הולך לפתוח את זה," אמר הארי, "ואתה תדקור את זה. מיד אוקיי? בגלל שלא חשוב מה נמצא שם הוא יחזיר לנו מלחמה. החלק של רידל ביומן ניסה להרוג אותי."
"איך אתה הולך לפתוח את זה?" שאל רון. הוא נראה מבועת.
"אני הולך לבקש ממנו להיפתח, אני אשתמש בלחששנית," אמר הארי. התשובה הגיעה כל כך בלהיטות לשפתיו שהוא חשב שהוא תמיד ידע את זה עמוק בפנים: אולי הוא היה צריך את המפגש האחרון שלו עם נגיני כדי לגרום לו להבין את זה. הוא הסתכל ב- s המפותלת דמוית הנחש, משובצת באבנים ירוקות ונוצצות: זה היה קל לדמיין אותה כנחש קטן, מתפתלת על הסלע הקר.
"לא!" אמר רון.
"אל תפתח את זה! אני רציני!"
"למה לא?" שאל הארי. "בוא ניפטר מהדבר המקולל הזה, זה נמצא פה חודשים –"
"אני לא יכול, הארי, אני רציני – תעשה את זה אתה –"
"אבל למה?"
"בגלל שהדבר הזה הוא לא טוב בשבילי!" אמר רון, נסוג מהתליון על הסלע. "אני לא יכול לגעת בו! אני לא מביא לך תירוץ, בגלל מה שהייתי, אבל זה השפיע עליי יותר גרוע ממה שזה השפיע עליך ועל הרמיוני, זה גרם לי לחשוב דברים – דברים שאני כבר חשבתי בכל אופן, אבל זה עשה את הכול יותר גרוע. אני לא יכול להסביר את זה, ואז הורדתי אותו וקיבלתי את הראש שלי מיד, ואז הייתי צריך לשים את הדבר המקולל הזה שוב – אני לא יכול לעשות את זה הארי!" הוא נסוג, החרב נגררת לצידו, מניע בראשו.
"אתה יכול לעשות את זה," אמר הארי, "אתה יכול! אתה כרגע השגת את החרב, אני יודע שאתה זה שצריך להשתמש בה. בבקשה רק תיפטר מזה רון." הצליל של שמו כנראה פעל כמו תמריץ. רון בלע את רוקו, אז עדיין מתנשם בחוזקה דרך אפו הארוך, הוא זז בחזרה לעבר הסלע.
"תגיד לי מתי," הוא קרקר.
"בשלוש," אמר הארי, מסתכל מטה בחזרה אל התליון ומצמצם את עיניו, מתרכז באות s, מדמיין נחש, בזמן שתוכן התליון מתקתק כמו מקק לכוד. זה היה קל לרחם עליו, אלא שהחתך סביב צווארו של הארי עדיין שרף.
"אחת...שתיים...שלוש...היפתח." המילה האחרונה באה כלחישה ונהימה והדלת הזהובה של התליון התנדנדה ונפתחה לרווחה בקליק קטן. מאחורי זוג חלונות הזכוכית בחלק הפנימי מצמצו עיניים חיות, אפלות ונאות כמו אלה שהיו לטום רידל לפני שהוא הפך אותם לחריצים אדומים.
"דקור אותו," אמר הארי, מחזיק את התליון קבוע על הסלע. רון הרים את החרב בידיו הרועדות: החוד התנדנד מעל לעיניים שהסתובבו בטירוף, והארי אחז בתליון בחוזקה, מהדק את עצמו, כבר מדמיין את הדם נשפך מהחלונות הריקים.
אז קול לחש מתוך ההורקרוקס.
"ראיתי את ליבך, והוא שלי."
"אל תקשיב לו!" הארי אמר בקשיחות. "דקור את זה!"
"ראיתי את החלומות שלך, רונלד וויזלי, וראיתי את הפחדים שלך. כל מה שאתה חושק בו הוא אפשרי, אבל גם כל מה שאתה מפחד ממנו הוא גם אפשרי..."
"דקור!" צעק הארי, קולו מהדהד מבין העצים שהקיפו אותם, החרב כוונה ברעד, ורון הביט מטה בעיניו של רידל.
"פחות אהוב, תמיד, ע"י האמא שהשתוקקה לבת...פחות אהוב, עכשיו, ע"י הנערה שמעדיפה את החבר שלך...סוג ב', תמיד, תעמוד בצל לעד..."
"רון, דקור אותו עכשיו!" הארי שאג: הוא יכול היה להרגיש את התליון רועד באחיזתו ופחד ממה שהולך לבוא. רון עדיין הרים את החרב גבוה, וכשהוא עשה את זה, עיניו של רידל נצנצו באדום. מחוץ לשני חלונות התליון, מחוץ לעיניים, זהרו כמו שני דמויות נלעגות בבועה, הראשים של הארי והרמיוני, מעוותים בצורה מוזרה. רון צעק בהלם ונסוג ברגע שהדמויות פרחו מחוץ לתליון, תחילה בתי החזה, אז המותניים, רגליים, עד שהם עמדו בתוך התליון, זה ליד זה כמו עצים עם שורשים משותפים, נוטים מעל רון והארי האמיתי, שחטף את אצבעותיו מהתליון כשהוא שרף, לפתע, מלובן.
"רון!" הוא צעק, אבל רידל-הארי דיבר עכשיו בקולו של וולדמורט ורון הביט, מהופנט, לתוך פניו.
"למה חזרת? היה לנו טוב יותר בלעדייך, שמחים יותר בלעדייך, שמחים על היעדרותך...צחקנו על הטיפשות שלך, על הפחדנות שלך, על החוצפה שלך –"
"חוצפה!" הדהד רידל-הרמיוני, שהיה יותר יפה ובכל זאת יותר נוראי מהרמיוני האמיתית: היא רעדה, מצחקקת, לפני רון, שנראה מזועזע, ובנוסף משותק, החרב הייתה תלויה ללא מטרה לצידו. "מי יכול להסתכל עלייך, מי אי פעם הסתכל עלייך, לצידו של הארי פוטר? מה אתה אי פעם עשית, בהשוואה אל הנבחר? מה אתה, בהשוואה אל 'הילד ששרד?"
"רון, דקור אותו, דקור אותו!" הארי צעק, אבל רון לא זז. עיניו היו פתוחות לרווחה, ורידל-הארי ורידל-הרמיוני השתקפו בהן, שיערם מסתחרר כמו להבות, עיניהם זוהרות באדום, קולותיהם מתרוממים בדואט מרושע.
"אימך התוודתה," לעג לו רידל-הארי, בזמן שרידל-הרמיוני מלגלגת. "שהיא הייתה מעדיפה אותי כבנה, היא הייתה שמחה לעשות החלפה..."
"מי לא היה מעדיף אותו, איזה אישה הייתה לוקחת אותך, אתה כלום, כלום, כלום לעומתו," זמרה רידל-הרמיוני, והיא התמתחה כמו נחש ושזרה את עצמה סביב רידל-הארי, עוטפת אותו בחיבוק קרוב: שפתותיהם נפגשו. על האדמה מולם, פניו של רון התמלאו בייסורים. הוא הרים את החרב גבוה באוויר, ידיו רועדות.
"עשה את זה, רון!" צעק הארי. רון הביט לעברו, והארי חשב שהוא רואה שמץ של אדימות בעיניו. "רון -- ?"
החרב הבזיקה בצלילה, הארי זרק את עצמו הצידה.צליל מתכתי נמשך באופן מטריד, הארי הסתובב לאחור מועד בשלג. מוכן עם השרביט להגן על עצמו אבל .. לא היה עם מי להלחם. גירסה מפלצתית של עצמו ושל הרמיוני הסתלקה, רק רון אוחז בחרב ברישול בידו, מביט למטה על השרידים המנופצים של התליון על משטח האבן.

לאט, הארי הלך בחזרה אליו, בקושי יודע מה לומר או לעשות. רון התנשם בכבדות: עיניו לא היו עוד אדומות בכלל, אבל הצבע הנורמלי שלהם היה עצוב ומדוכדך: הן היו גם רטובות. הארי התכופף, מעמיד פנים שהוא לא ראה, והרים את ההורקרוקס השבור. רון ניקב את הזכוכית בשני החלונות: עיניו של רידל נעלמו, והריפוד הפנימי עשוי המשי של התליון העלה עשן במקצת. הדבר שחי בתוך ההורקרוקס נעלם; העינויים של רון היו הפעולה האחרונה שלו. החרב צלצלה כשרון הרפה ממנה. הוא צנח על ברכיו, ראשו בזרועותיו. הוא רעד, אבל לא, הארי הבין, מהקור. הארי דחס את התליון השבור לכיסו, כורע ברך לצידו של רון, ומניח את ידו בזהירות על כתפיו. הוא קיבל את זה כסימן טוב שרון לא זרק אותו מעליו.
"אחרי שעזבת," הוא אמר בקול נמוך, אסיר תודה על העובדה שפניו של רון היו מוסתרות, "היא בכתה שבוע שלם. אולי אפילו יותר, רק שהיא לא רצתה שאני אראה. היו המון לילות שאנחנו אפילו לא דיברנו אחד אל השני. עם העזיבה שלך..."
הוא לא יכול היה לסיים; עכשיו כשרון היה שם שוב הארי הבין לגמרי כמה היעדרו עלה להם.
"היא כמו אחותי," הוא המשיך. "אני אוהב אותה כמו אחות ואני חושב שהיא מרגישה אותו דבר לגביי. זה תמיד היה ככה. חשבתי שאתה יודע את זה." רון לא השיב, אבל הפנה את ראשו מהארי וניגב את אפו ברעשנות בשרוולו. הארי קם על רגליו שוב והלך למקום בו תרמיל הגב הגדול של רון שכב כמה מטרים מהם, שנזרק הצידה כשרון רץ לעבר הבריכה כדי להציל את הארי מטביעה. הוא הניף אותו מעל לגבו והלך בחזרה אל רון, שטיפס על רגליו כשהארי התקרב, עיניו נפוחות.
"אני מצטער," הוא אמר בקול עבה. "אני מצטער שעזבתי. אני יודע שאני הייתי – הייתי –" הוא הסתכל סביב בחשיכה, כאילו הוא מקווה שמילה גרועה מספיק תנחת עליו.
"אתה במידה מסוימת עשית פיצוי על זה הלילה," אמר הארי. "השגת את החרב. חיסלת את ההורקרוקס. הצלת את
החיים שלי."
"זה גורם לי להישמע הרבה יותר נפלא ממה שהייתי," רון מלמל.
"זה תמיד נשמע הרבה יותר נפלא ממה שזה באמת היה," אמר הארי. "ניסיתי לספר לך על זה מזה שנים." בו-זמנית הם הלכו אחד לעבר השני והתחבקו, הארי אחז באחורי מעילו של רון שעדיין היה ספוג במים.
"ועכשיו," אמר הארי כאשר הם נפרדו, "כל מה שנשאר לנו לעשות זה למצוא את האוהל הזה שוב." אבל זה לא היה ממש קשה. למרות שההליכה דרך היער האפל עם האיילה נראתה ארוכה, עם רון לצידו, המסע חזרה לקח באופן מפתיע זמן קצר. הארי לא יכול היה לחכות כדי להעיר את הרמיוני, והוא נכנס אל האוהל בהתרגשות, רון מתמהמה מעט מאחוריו.
זה היה חם אחרי הבריכה והיער, התאורה היחידה הייתה הלהבה הכחולה שעדיין נצנצה בקערה שעל הרצפה. הרמיוני הייתה שקועה בשינה עמוקה, מקופלת מתחת לשמיכות, והיא לא זזה עד שהארי אמר את שמה כמה וכמה פעמים.
"הרמיוני!" היא נעה, ואז התיישבה במהירות, מושכת את שיערה מחוץ לפניה.
"מה הבעיה? הארי? אתה בסדר?"
"זה בסדר, הכול בסדר. יותר מבסדר, אני מרגיש נפלא. יש פה מישהו."
"למה אתה מתכוון? מי -- ?" היא ראתה את רון, שעמד שם, מחזיק את החרב ומטפטף על שטיח הכניסה המרופט. הארי זז לאחור אל הפינה, מוריד את תיק הגב של רון, וניסה למזג אותו עם בד הקנבס של האוהל. הרמיוני גלשה החוצה ממיטתה ונעה כמו סהרורית לעברו של רון, עיניה על פניו החיוורות. היא נעצרה בדיוק מולו, פיה מעט פתוח, עיניה פתוחות לרווחה. רון נתן לה חיוך רפה ומלא תקווה וחצי הרים את ידיו. הרמיוני שלחה את עצמה לעברו והתחילה לחבוט בכל ס"מ ממנו שהיא יכולה הייתה להגיע.
"אייה --- אוי --- עזבי אותי! מה ה -- ? הרמיוני --- אייה!"
"אתה – טיפש – מוחלט – רונלד – וויזלי!" היא הדגישה כל מילה עם חבטה: רון נסוג לאחור, מגן על ראשו כשהרמיוני התקדמה.
"אתה – זוחל – לכאן – אחרי – שבועות – על – שבועות – הו, איפה השרביט שלי?" היא נראתה כאילו היא מוכנה להיאבק כדי להוציא אותו מידיו של הארי והוא הגיב באופן טבעי.
"פרטוגו!" מגל בלתי נראה התפרץ בין רון והרמיוני. הכוח שלו דחף אותה לאחור על הרצפה. יורקת שיערות מחוץ לפיה, היא התרוממה שוב.
"הרמיוני!" אמר הארי. "תירגעי –"
"אני לא אירגע!" היא צעקה. הוא לעולם לא ראה אותה מאבדת שליטה כך בעבר; היא נראתה לגמרי מטורפת. "תחזיר לי את השרביט שלי! תחזיר אותו אליי!"
"הרמיוני, את מוכנה בבקשה –"
"אל תגיד לי מה לעשות, הארי פוטר!" היא צעקה. "אל תעז! תחזיר אותו אליי! ואתה!" היא הצביעה על רון בהאשמה: זה היה כמו קללה, והארי לא יכול היה להאשים את רון על שנסוג כמה צעדים.
"אני באתי בריצה אחרייך! קראתי לך! התחננתי לפנייך שתחזור,"
"אני יודע," אמר רון, "הרמיוני, אני מצטער, אני באמת –"
"הו, אתה מצטער!" היא צחקה צחוק צורמני שנשמע שיצא מכלל שליטה; רון הביט בהארי לעזרה, אבל הארי רק עשה העוויות בחוסר ישע.
"אתה חוזר אחרי שבועות – שבועות – ואתה חושב שהכול הולך להיות בסדר אם פשוט תגיד מצטער?"
"טוב, מה עוד אני יכול להגיד?" רון צעק, והארי שמח שרון החזיר לה מלחמה.
"הו, אני לא יודעת!" צעקה הרמיוני בעוקצנות. "לתלות את המוח שלך, רון, זה צריך לקחת רק שתי שניות –"
"הרמיוני," התערב הארי, "הוא בדיוק הציל את –"
"לא אכפת לי!" היא צרחה. "לא אכפת לי מה הוא עשה! שבועות על שבועות, יכולנו למות והוא לא היה יודע –"
"ידעתי שלא הייתם מתים!" שאג רון, מטביע את קולה בפעם הראשונה, והתקרב כמה קרוב שהוא יכול לקסם המגן שהיה ביניהם. "הארי נמצא בכל מקום בנביא, בכל מקום ברדיו, הם מחפשים אחרייך בכל מקום, כל השמועות האלו והסיפורים המטורפים, ידעתי שאני אשמע מיד אם אתה תמות, אתה לא יודע כמו מה זה –"
"כמו מה זה בשבילך?" קולה לא היה כל כך צווחני ורון תפס את ההזדמנות.
"רציתי לחזור בשנייה שהתעתקתי, אבל הלכתי ישר לתוך החבורה של חוטפים, הרמיוני, ולא יכולתי ללכת לשום מקום!"
"חבורה של מה?" שאל הארי, כשהרמיוני זרקה את עצמה לתוך הכיסא עם ידיה ורגליה משולבות כל כך בחוזקה שזה לא נראה סביר שהיא תוכל להתיר אותם לכמה שנים.
"חוטפים," אמר רון. "הם בכל מקום – חבורות שמנסות להרוויח זהב בכך שהן עורכות מצוד על ילדי מוגלגים ובוגדי דם, יש פרסים ממשרד הקסמים על כל אחד שלוכדים. אני הייתי לבד ונראתי כאילו אני בגיל בית-ספר; הם באמת התרגשו, חשבו שהייתי ילד מוגלגים שמסתתר. הייתי צריך לדבר מהר כדי להתחמק מהיגררות למשרד הקסמים."
"מה אמרת להם?"
"סיפרתי להם שאני סטן שנפייק. האדם הראשון שעלה לי לראש."
"והם האמינו לזה?"
"הם לא היו ממש פיקחים. אחד מהם היה בבירור חצי טרול, הריח שלו..." רון הביט אל הרמיוני, בבירור מקווה שהיא תתרכך מהמשפט ההומוריסטי הזה, אבל ההבעה שלה נשארה מאובנת מעל איברי גופה שהיו קשורים בחוזקה.
"בכל אופן, הייתה להם גם מריבה לגבי אם אני סטן או לא. זה היה קצת פתטי להיות ישר, אבל הם עדיין היו חמישה ואני הייתי רק אחד, והם לקחו את השרביט שלי. ואז שניים מהם התחילו להילחם ובזמן שהאחרים היו מוטרדים הצלחתי להכות באחד שהחזיק אותי בבטן, חטפתי את השרביט שלו, פירקתי מנשק את הבריון שהחזיק את שלי, והתעתקתי. לא עשיתי את זה כל כך טוב. גזררתי את עצמי שוב," – רון הרים את ידו הימנית והראה להם שתי ציפורניים שחסרות: הרמיוני הרימה גבה בקרירות – "ואני הלכתי מרחק רב מאיפה שהייתם. ואחרי כמה זמן הגעתי לגדת הנהר שהיינו בה...ולא הייתם שם."
"אלוהים, איזה סיפור מרתק," הרמיוני אמרה בקול מתנשא. "בטח היית פשוט מבועת. בינתיים אנחנו הלכנו למכתש גודריק, ותן לי לחשוב, מה קרה שם, הארי? הו כן, הנחשה של אתה-יודע-מי גילתה את עצמה, היא כמעט הרגה את שנינו, ואז אתה-יודע-מי בעצמו הגיע ופספס אותנו בשנייה."
"מה?" אמר רון, פוער את פיו אליה ואל הארי, אבל הרמיוני התעלמה ממנו.
"דמיין שתאבד לך ציפורן, הארי! זה באמת שם את הסבל שלנו בפרספקטיבה, נכון?"
"הרמיוני," אמר הארי במהירות, "רון כרגע הציל את החיים שלי." היא נראתה כאילו היא לא שמעה אותו.
"בכל זאת, יש משהו אחד שאני רוצה לדעת," היא אמרה, מקבעת את עיניה על נקודה מעל לראשו של רון. "איך בדיוק מצאת אותנו הלילה? זה חשוב. ברגע שנדע, נהיה מסוגלים לוודא שאנחנו לא נקבל ביקורים מעוד אנשים שאנחנו לא
רוצים לראות." רון נעץ בה מבט נוקב, ואז משך חפץ קטן וכסוף מכיס הג'ינס שלו.
"זה." היא הייתה צריכה להביט ברון כדי לראות מה הוא הראה להם.
"המעמעם?" היא שאלה, כל כך מופתעת עד שהיא שכחה להיראות קרה וזועפת.
"זה לא רק מכבה ומדליק אורות," אמר רון. "אני לא יודע איך הוא עובד או למה זה קרה אז או בכל זמן אחר, בגלל שאני רציתי לחזור מאז שעזבתי. אבל אני הקשבתי לרדיו ממש מוקדם בבוקר חג המולד ושמעתי...שמעתי אותך." הוא הסתכל על הרמיוני.
"שמעת אותי ברדיו?" היא שאלה בספקנות.
"לא, שמעתי אותך יוצאת מהכיס שלי. הקול שלך," הוא הרים את המעמעם שוב, "יצא מזה."
"ומה בדיוק אמרתי?" שאלה הרמיוני, הטון שלה איפה-שהוא בין ספקנות וסקרנות.
"את השם שלי. 'רון' ואמרת...משהו לגבי שרביט..." הרמיוני הפכה לאדומה. הארי נזכר: זאת הייתה הפעם הראשונה ששמו של רון נאמר בקול ע"י כל אחד מהם מאז היום שהוא עזב; הרמיוני הזכירה אותו כשדיברו על תיקון השרביט של הארי.
"אז הוצאתי אותו," רון המשיך, מסתכל במעמעם, "והוא לא נראה שונה בשום דבר, אבל הייתי בטוח ששמעתי אותך. לחצתי עליו. והאור התכבה בחדר שלי, אבל עוד אור הופיע בדיוק מחוץ לחלון." רון הרים את ידו הריקה והצביע מולו, עיניו מתמקדות במשהו שגם לא הארי וגם לא הרמיוני יכלו לראות.
"זה היה כדור של אור, קצת פועם, וכחלחל, כמו אור שמקיף מפתח מעבר, אתם יודעים?"
"כן," אמרו הארי והרמיוני יחד באופן אוטומטי.
"ידעתי שזה היה זה," אמר רון. "לקחתי את הדברים שלי וארזתי אותם, אז לבשתי את תיק הגב שלי ויצאתי החוצה אל החצר. כדור האור הקטן פשוט היה שם, מחכה לי, וכשיצאתי החוצה הוא עלה קצת ואני עקבתי אחריו מאחורי המחסן ואז... טוב, אז הוא נכנס לתוכי."
"סליחה?" אמר הארי, בטוח שהוא לא שמע בצורה נכונה. "זה קצת צף לעברי," אמר רון, מדגים את התנועות עם האצבע החופשייה שלו, "ישר לחזה שלי, ואז – זה ממש הלך ישר לתוכי. זה היה פה," הוא נגע בנקודה קרובה לליבו, "יכולתי להרגיש את זה, זה היה חם. וברגע שזה היה בתוכי, ידעתי מה אני צריך לעשות. ידעתי שזה ייקח אותי לאן שאני שצריך. אז אני התעתקתי ויצאתי לצד גבעה. היה שם שלג בכל מקום..."
"אנחנו היינו שם," אמר הארי. "העברנו שם שני לילות, ובלילה השני המשכתי לחשוב שאני יכול לשמוע מישהו זז מסביב בחשיכה וצועק!"
"כן, טוב, זה הייתי אני," אמר רון. "קסמי ההגנה שלכם עובדים, בכל אופן, בגלל שלא יכולתי לראות ולשמוע אתכם. הייתי בטוח שהייתם בסביבה, בכל זאת, אז בסוף נכנסתי לשק השינה שלי וחיכיתי שמישהו מכם יופיע. חשבתי שאתם תראו את עצמכם כשתארזו את האוהל."
"לא, למעשה," אמרה הרמיוני. "התעתקנו מתחת לגלימת ההיעלמות כאמצעי זהירות נוסף. ועזבנו ממש מוקדם, בגלל שכמו שהארי אמר, שמענו מישהו שהגיע הנה."
"טוב, נשארתי על הגבעה הזאת כל היום," אמר רון. "המשכתי לקוות שתופיעו. אבל כשהתחיל להחשיך ידעתי שבטח פספסתי אתכם, אז לחצתי שוב על המעמעם, האור הכחול יצא ממנו ונכנס לתוכי, והתעתקתי והגעתי לפה, ליער הזה.
עדיין לא יכולתי לראות אתכם, אז רק יכולתי לקוות שמישהו מכם יראה את עצמו בסוף – והארי עשה את זה. טוב, ראיתי את האיילה קודם, כמובן."
"ראית את מה?" אמרה הרמיוני בחריפות. הם הסבירו לה מה קרה ואת הסיפור על האיילה הכסופה ועל החרב שהתגלתה מתחת לבריכה, הרמיוני כיווצה את גבותיה מסיפור אחד אל השני, מתרכזת כל כך בחוזקה שהיא שכחה לשמור על אברי הגוף שלה נעולים יחד.
"אבל זה חייב היה להיות פטרונוס!" היא אמרה. "לא יכולתם לראות מי הטיל אותו? לא ראיתם אף אחד? וזה הוביל אותך אל החרב! אני לא יכולה להאמין לזה! ואז מה קרה?" רון הסביר איך הוא ראה את הארי קופץ לתוך הבריכה, וחיכה לו שיעלה מחדש אל פני השטח; איך שהוא הבין שמשהו לא בסדר, הוא צלל פנימה, והציל את הארי, ואז חזר אל החרב. הוא הגיע הכי קרוב לספר לה על פתיחת התליון, ואז הוא היסס והארי נכנס לדבריו.
"—ורון דקר אותו עם החרב."
"ו...זה הלך? סתם ככה?" היא לחשה.
"טוב, זה – זה צרח," אמר הארי עם חצי מבט ברון. "הנה." הוא זרק את התליון לתוך ידיה; בזהירות היא הרימה אותו ובחנה את החלונות המנוקבים. מחליט שזה סוף-סוף בטוח לעשות את זה, הארי הסיר את קסם המגן בנפנוף עם שרביטה של הרמיוני ופנה אל רון.
"לא אמרת כרגע שברחת מהחוטפים עם שרביט נוסף?"
"מה?" אמר רון, שצפה בהרמיוני בזמן שבחנה את התליון. "הו – הו כן." הוא גרר ופתח את האבזם בתיק הגב שלו ומשך שרביט קצר ואפל מהכיס.
"הנה, אני מניח שזה תמיד שימושי שיש לך גיבוי."
"צדקת," אמר הארי, מושיט את ידו. "שלי נשבר."
"אתה צוחק עליי?" אמר רון, אבל ברגע הזה הרמיוני קמה על רגליה, והיא נראתה שוב מודאגת. הרמיוני שמה את ההורקרוקס המנוצח בתוך תיק היד שלה, אז היא טיפסה בחזרה למיטה שלה והשתקעה בה בלי עוד מילה.
רון העביר להארי את השרביט החדש. "הדבר הכי טוב שאתה יכול לקוות לו, אני חושב," מלמל הארי.
"כן," אמר רון. "זה יכול היה להיות יותר גרוע. זוכר את הציפורים האלה שהיא שמה עליי?"
"עדיין לא שללתי את זה," הגיע קולה העמום של הרמיוני מתחת לשמיכות שלה, אבל הארי ראה את רון מחייך מעט כשהוא משך את הפיג'מה החומה שלו מחוץ לתיק הגב.

תודה לחניתה מקגונגל על התרגום המדהים ו-ה-מ-ה-י-ר!!!

קסנופיליוס לאבגוד:

הארי לא ציפה שהכעס של הרמיוני יעלם בן לילה ולכן לא הופתע כאשר היא התקשרה בעיקר במבטים סוערים והורתה לשקט בבוקר למחרת. רון הגיב בשמירה על התנהגות מדוכדכת ולא טבעית בנוכחותה כסימן חיצוני להמשך חרטתו. למעשה כאשר כל השלושה נמצאו במקום אחד הארי הרגיש היחיד הלא שרוי באבל בלוויה החולנית המצויה. במשך הרגעים האחדים שהארי בילה עם רון לבד ( באיסוף מים ובדיקת השיחים בחיפוש אחר פטריות ), רון הפך למאושר באופן חסר תקנה. " מישהו עזר לנו " רון חזר ואמר. " מישהו שלח את האיילה מישהו תומך בנו " הורקרוקס אחד חוסל,חבר! " מעודדים בהשמדת התליון הם ישבו לדון במיקומם האפשרי של שאר ההורקוקסים ולמרות שהם דנו בנושא פעמים כה רבות לפני כן הארי הרגיש אופטימי, בטוח בבואה של פריצת דרך נוספת. זעפה של הרמיוני לא יכל לפגוע באושרו. השיפור הפתאומי בגורלם, הופעת האיילה המסתורית, הסגת החרב של גריפינדור, ומעל הכל חזרתו של רון שימחו את הארי עד כדי כך שזה נהיה די קשה לשמור על פנים רציניות. מאוחר יותר אחר הצהריים הוא ורון נמלטו מנוכחותה מלאת הכעס של הרמיוני ותחת התירוץ של חיפוש אחר גדרות שיחים של אוכמניות לא קיימות, הם המשיכו את התעדכנותם המתמשכת בחדשות. הארי סוף כל סוף הצליח לספר לרון את כל סיפור נדודיהם השונים, עד הסיפור המלא על כל שהתרחש במכתש גודריק; רון כעת עדכן את הארי בכל שגילה על במשך השבועות בהם נעדר עולם הקוסמים המרוחק. " ... ואיך גילית על האיסור? " הוא שאל את הארי לאחר שסיים לאחר שסיים להסביר הניסיונות הנואשים הרבים של ילידי המוגלגים להתחמק ממשרד הקוסמים.
" המה? "
" אתה והרמיוני הפסקתם להגיד את השם של אתה יודע מי! "
" אה, כן, זה רק הרגל רע שנגררנו אליו, " אמר הארי " אבל אין לי בעיה לקרוא לו וו- "
" לא! " שאג רון גורם בכך להארי לקפוץ לתוך גדר השיחים ולהרמיוני ( אפה קבור בתוך הספר בכניסה לאוהל ) לזעוף לעברם. " סליחה " אמר רון מושך את הארי חזרה בתוך הסנה, " אבל השם קולל, הארי, ככה הם מאתרים אנשים! השימוש בשם שלו שובר כשפים מגנים, זה גורם לסוג של הפרעה קסומה – ככה הם מצאו אותנו בדרך חצר טוטנהאם! "
" בגלל שהשתמשנו בשם שלו! "
" בדיוק! אתה חייב לתת להם קצת קרדיט, זה הגיוני. רק אנשים שהיו באמת רציניים בעמידתם נגדו, כמו דמבלדור העזו להשתמש בו. עכשיו הם שמו איסור עליו, כל אחד שאומר את שמו ניתן לאיתור – דרך קלה ומהירה לאתר את חברי המסדר! הם כמעט תפסו את קינגלי – "
" אתה צוחק? "
" כן, קבוצה של אוכלי מוות סגרה עליו, ביל אמר, אבל הוא הצליח לברוח עכשיו הוא במנוסה כמונו. "
" אתה לא חושב שקינגלי יכל לשלוח את האיילה? "
" הפטרונוס שלו הוא לינקס, ראינו אותו בחתונה, זוכר? "
" אה נכון... "
הם התקדמו הלאה במשך גדר השיחים, הרחק מהאוהל
" הארי אתה לא חושב שזה יכול להיות דמבלדור? "
" מה דמבלדור? "
רון נראה מעט נבוך, אבל אמר בקול נמוך " דמבלדור... האיילה? אני מתכוון, " רון הסתכל על הארי מזווית עינייו, " הוא היה האחרון שאצלו הייתה החרב האמיתית, נכון? " הארי לא צחק על רון בגלל שהבין יותר מדי טוב את ההשתוקקות מאחורי השאלה. הרעיון שדמבלדור הצליח לחזור אליהם, שהוא השגיח עליהם, יכול היה להיות מנחם באופן אשר לא ניתן לבטאו. הוא נענע בראשו " דמבלדור מת " הוא אמר " ראיתי את זה קורה, ראיתי את הגופה. הוא ללא ספק איננו. בכל מקרה הפטרונוס שלו היה עוף חול, לא איילה. "
" פטרונוס יכול להשתנות, לא? " אמר רון. " של טונקס השתנה, נכון? "
" כן אבל אם דמבלדור היה בחיים, למה שלא יראה את עצמו? למה הוא פשוט לא הביא לנו את החרב בעצמו? "
" אין לי מושג " אמר רון. " מאותה הסיבה שהוא לא נתן לנו אותה כשהוא היה בחיים? מאותה הסיבה שהוא השאיר לך את הסניץ' הישן ולהרמיוני ספר סיפורי ילדים? "
" שהיא? " שאל הארי מסתובב לסתכל ישר בפניו של רון, שמתוקק לתשובה. " אני לא יודע " הודע רון " לפעמים כשהייתי די מעוצבן חשבתי שהוא צוחק או – או שהוא רק רצה להפוך את זה ליותר קשה. אבל אני כבר לא חושב ככה, לא. הוא ידע מה הוא עושה הוא נתן לי את המעמעם, נכון? הוא – טוב, " האוזניים של רון שינו את צבען לאדום בוער והוא נראה מרוכז בקצוות דשה על רגלו, שאותה הוא סילק עם בוהנו, " הוא כנראה ידע שאני אברח לכם ".
" לא " הארי תיקן אותו. " הוא ידע שאתה בטוח תמיד תרצה לחזור. "
רון נראה אסיר תודה אבל עדיין נבוך. חלקית בכדי לשנות את הנושא הארי אמר, " אם מדברים על דמבלדור, שמעת את מה שכתבה עליו סקיטר? "
" אה כן, " אמר רון בבת אחת, " אנשים מדברים על זה די הרבה. ברור, שאם המצב היה שונה אלו היו חדשות ענקיות דמבלדור חבר של גרינדלוולד, אבל זה רק משהו לצחוק עליו בשביל אלו שלא אהבו את דמבלדור, ודי סתירה בפנים לכל אלו שחשבו שהוא היה כזה אדם טהור. אני לא חושב שזה כזה עניין גדול. הוא היה ממש צעיר כשהם – "
" בגילנו " אמר הארי בדיוק כפי שהוא השיב להרמיוני, ומשהו בפניו מנע מרון להמשיך בנושא.
עכביש התיישב באמצע רשתו בשיחים. הארי כיוון אליו את השרביט שרון נתן לו בלילה הקודם, שאותו הרמיוני הואילה בטובה לבחון, ומצאה שהוא עשוי מעץ שזיף.
" אנגורגיו "
העכביש רעד וקיפץ במקצת ברשתו. הארי ניסה בשנית הפעם העכביש גדל מעט.
" תפסיק את זה " אמר רון בחדות. " אני מצטער שאמרתי שדמבלדור היה צעיר, בסדר? "
הארי שכח את סלידתו הרבה של רון מעכבישים.
" סליחה – רדוסיו "
אבל דבר לא קרה. הארי הוריד את שרביט עץ השזיפים. כל כישופ שולי שהטיל עם השרביט עד כה נראה פחות חזק מהכישופים שהטיל בשרביט עוף החול. החדש הורגש באופן מטריד ביותר לא מוכר, כאילו ידו של אדם אחר תפורה לכף ידו. " אתה רק צריך להתאמן " אמרה הרמיוני, שהתקרבה אליהם בשקט מאחור וצפתה בחרדה בניסיונותיו של הארי להחזיר את העכביש לגודלו הטבעי. " זה רק עניין של ביטחון, הארי. " הוא ידע למה היא רצתה שזה יסתדר: היא עדיין הרגישה אשמה על כך ששברה את שרביטו. הוא עצר בעד עצמו והשיב במהרה את המילים שעמדו להתפרץ ממנו, על כך שהיא יכולה לקחת את שרביט עץ השזיפים אם היא חושבת שזה לא משנה, והוא יכול לקחת את השרביט שלה במקום. משתוקק ששלושתם יחזרו להיות חברים במהרה, בכל מקרה הוא הסכים עימה; אבל כשרון חייך חיוך ניסיוני לעברה, היא חזרה ונעלמה בתוך ספרה שוב.
עם בוא הערב חזרו שלושתם לאוהל, והארי לקח את המשמרת הראשונה. יושב בכניסה, הוא ניסה לגרום לאבנים הקטנות לרגליו לרחף בעזרת שרביט עץ השזיפים. אבל הקסם שלו עדיין נראה מגושם וחלש.
הרמיוני שכבה במיטת התא קוראת, בעוד רון לאחר מבטים חטופים רבים אליה, הוציא מתרמיל גב רדיו קטן עשוי עץ והתחיל לכוון אותו.
" יש תוכנית אחת " הוא אמר להארי בקול חלש, " שמודיע את החדשות כפי שהם באמת. כל השאר הן הצד של אתה יודע מי ועוקבים אחר ההוראות של משרד הקסמים, אבל יש אחת... חכה עד שתשמע את זה, זה גדול. רק שהם לא יכולים לשדר כל ערב, רק חייבים להמשיך לשנות את המיקום שלהם במקרה שהם יתגלו, ואתה צריך סיסמה כדי לכוון לתחנה... הבעיה היא, שאני פספסתי את התוכנית האחרונה ... " הוא הקיש קלות על הרדיו בשרביטו, ממלמל מילים אקראיות תחת נשימתו. הוא זרק מבטים חטופים כמוסים רבים לעבר הרמיוני, פוחד באופן מובן מאליו מהתפרצות, אבל לכל הנראה היא החשיבה אותו כאילו לא נמצא שם. במשך כעשר דקות רון הקיש ומלמל, הרמיוני הפכה את עמוד בספר, והארי המשיך להתאמן עם שרביט עץ השזיפים. לבסוף הרמיוני ירדה ממיטת התא. רון חדל מהקשותיו באחד.
" זה מפריע לך, אני אפסיק! " הוא אמר להרמיוני במתיחות. הרמיוני לא מצאה לנכון לענות, אבל התקרבה להארי. " אנחנו צריכים לדבר " היא אמרה.
הוא הסתכל על הספר שבו עדיין אחזה בידיה. היה זה " חייו ושקריו של אלבוס דמבלדור " .
" מה? " הוא אמר בחשש. עבר במוחו שיש בספר פרק עליו; הוא לא חשב שהוא רוצה לשמוע את הגרסה של ריטה על מערכת היחסים שלו על דמבלדור . אולם התשובה של הרמיוני הייתה לגמרי אינה צפויה.
" אני רוצה ללכת לראות את קסנופיליוס לאבגוד. "
הוא בהה בה.
" סליחה? "
" קסנופיליוס לאבגוד. אבא של לונה. אני רוצה ללכת ולדבר איתו! "
" אה – למה? "
היא לקחה נשימה עמוקה, כאילו היא מחזקת את עצמה, ואמרה, " זה הסימן הזה, הסימן מהמעשיות של בידל המשורר, איך אתה יודע שאנחנו לא אמורים לגלות על פרטי הסימן? "
" הנה אנחנו שוב מתחילים! " הארי הרגיש מעט נרגז. " אנחנו ממשיכים לשכנע את עצמנו שדמבלדור השאיר לנו סימנים ורמזים סודיים – "
" המעמעם התגלה כיעיל " רון קפץ. " אני חושב שהרמיוני צודקת, אני חושב שאנחנו צריכים ללכת אל לאבגוד. "
הארי זרק לעברו מבט אפל. הוא היה די שהתמיכה של רון בהרמיוני לא נבעה מהיצר לדעת את משמעותו של המשולש.
" זה לא יהיה כמו מכתש גודריק, " רון הוסיף, " לאבגוד בצד שלך, הארי, הפקפקן היה בעדך כל הזמן, הוא ממשיך לומר לכולם שהם צריכים לעזור לך! "
" אני בטוחה שזה חשוב! " אמרה הרמיוני ברצינות.
" אבל אתם לא חושבים שאם זה היה חשוב דמבלדור היה מספר לנו על זה לפני שהוא מת? "
" אולי... אולי זה משהו שאתה צריך לגלות בעצמך " אמרה הרמיוני.
" כן, " אמר רון בחנופה, " זה הגיוני. "
" לא, זה לא " נשברה הרמיוני, " אבל אני עדיין חושבת שאנחנו צריכים לדבר עם מר לאבגוד. סימן שמקשר בין דמבלדור, גרינדלוולד ומכתש גודריק? הארי, אני בטוחה שאחנו צריכים לגלות על זה! "
" אני חושב שאנחנו צריכים להצביע על זה " אמר רון. " כל אלו שבעד ללכת לראות את מר לאבגוד – " היד שלו הונפה לאוויר עוד לפני ידה של הרמיוני. שפתיו רעדו בחשדנות בעוד היא הרימה את ידה.
" הרוב קובע, הארי, מצטער " אמר רון תופח על גבו. " בסדר " אמר הארי, חצי משועשע, חצי נרגז. " אבל אחרי שנראה את לאבגוד, בואו נחזור לחפש את ההורקרוקסים, בסדר? "
" איפה הלאבגודים גרים, בכל מקרה? מישהו מכם יודע? "
" כן, זה לא רחוק מהבית שלי " אמר רון. " אני לא יודע איפה בדיוק, אבל בכל פעם שאבא ואמא הזכירו אותם הם הצביעו על הגבעה. לא יהיה קשה מדי למצוא את הבית. "
כשהרמיוני חזרה למיטת התא, הארי החליש את קולו.
" אתה רק הסכמת כדי לנסות להשלים איתה. "
" הכל הוגן באהבה ומלחמה " אמר רון בבהירות, " וזה קצת משניהם. תתעודד, זאת חופשת חג המולד, לונה תהיה בבית! " הייתה להם נקודת תצפית מצוינת על הכפר מצלע הגבעה אליה הם התעתקו בבוקר למחרת. מנקודת הראיה הגבוהה שלהם הכפר נראה כאוסף של ביתי צעצוע בקרני אור השמש הענקיות המתפרשות על הקרקע מהרווחים אשר בין העננים. הם עמדו לכמה רגעים מביטים לכיוון המחילה, ידיהם מצלות על עיניהם, אבל כל שהצליחו לראות היה גדר גבוהה ועצי פרדס, שספקו הגנה מעטה מעיני המוגלגים. " זה מוזר, להיות כל כך קרוב , אבל לא לבקר " אמר רון. " טוב, זה כאילו שלא ראית אותם. היית שם בחג המולד "אמרה הרמיוני בקרירות.
" לא הייתי במחילה! " אמר רון בצחוק ספקני. " את חושבת שהייתי הולך לשם ואומר לכולם שברחתי? כן, פרד וג'ורג' היו מסתדרים עם זה מצוין. וג'יני, היא תהיה מבינה. "
" אבל איפה הייתה, אז? " שאלה הרמיוני מופתעת. " בבית החדש של ביל ופלר. צריף הצדפה ( של קוטג' ). ביל תמיד היה הוגן אלי. הוא – הוא לא התרשם כששמע מה עשיתי, אבל הוא לא המשיך לדבר על זה. הוא ידע שאני באמת מצטער. אף אחד אחר מהמשפחה שלי ידע שהייתי שם. ביל אמר לאמא שהוא ופלר לא יבואו לחג המולד בגלל שהם רוצים לבלות אותו לבד. את יודעת, חג ראשון אחרי הנישואים. אני לא חושב שלפלר היה אכפת. את יודעת כמה היא שונאת את סלסטינה וורבק. "
רון הפנה את גבו למחילה.
" בואו ננסה שם למעלה " הוא אמר, מוביל את הדרך במעלה הגבעה.
הם הלכו במשך כמה שעות, הארי בגלל התעקשותה של הרמיוני מוסתר מתחת לגלימת העלמות. קבוצה הגבעות נמוכות נראתה כלא מיושבת מלבד צריף קטן, שנראה כנטוש.
" אתם חושבים שזה שלהם, והם נסעו מפה לחג המולד? " אמרה הרמיוני, משקיפה דרך חלון המטבח הקטן שעליו ניצבו צמחי גרניום. רון נחר.
" תקשיבי, לדעתי את תוכלי להבין מי חי שם כשתסתכלי דרך החלון של הלאבגודים. בואו ננסה את הגבעה השניה. "
והם התעתקו שנית מספר קילומטרים קדימה.
" אה! " קרא רון, כאשר הרוח הצליפה בפניהם ובגדיהם. רון הצביע כלפי מעלה, לכיוון הגבעה שעליה הם הופיעו, במקום שעליו ניצב במאונך כנגד השמים בית משונה במראו, גליל גדול ושחור עם ירח רדוף תלוי מאחורי בשמי אחר הצהריים. " זה חייב להיות הבית של לונה, מי עוד היה גר במקום הזה? זה נראה כמו צריח (באנגלית גם עורב )! "
" זה בכלל לא נראה כמו ציפור " אמרה הרמיוני, מזעיפה מבט לעבר המגדל. " התכוונתי לצריח בשחמט " אמר רון. " בשבילך מבצר " רגליו של רון היו הארוכות ביותר והוא הגיע לראש הגבעה ראשון. כשהארי והרמיוני הסיגו אותו, מתנשמים ומתנשפים, הם מצאו את אותו מחייך. " זה שלהם " אמר רון. "תסתכלו "
שלושה שלטים צבועים ביד ננעצו לשער השבור. הראשון אמר:

עורך הפקפקן: ק. לאבגוד

השני:

קטוף את דבקון לבן של עצמך

השלישי:

שמור מרחק מהשזיפים המנווטים

השער חרק כאשר הם פתחו אותו. השביל המפותל המוביל לדלת היה מכוסה בצמחים במגוון מוזרים. כולל שיח המכוסה ב פרות כתומים – אדמדמים שלונה לעיתים ענדה כעגילים. היה שם אפילו צמח אחד שהארי זיהה. שני עצי תפוחים זקנים ונרגזים, כופפו ברוח, עירומים מעלים אך עדיין נושאים פרות אדומים וסבך עלי כותרת של דבקון לבן, עמדו בצד השני של הדלת הקדמית. ינשוף קטן שטוח במקצת, דמוי נץ הביט למטה מאחד הענפים. " הארי, כדי שתוריד את גלימת העלמות " אמרה הרמיוני. " אתה הוא זה שמר לאבגוד רוצה לעזור לו. " הוא עשה את שהציעה, מוסר את גלימת העלמות לתיק החרוזים. היא נקשה שלוש פעמים על הדלת השחורה, המעוטרת במסמרי ברזל וחור מקוש דלת המעוצב בצורת עיט. בקושי שנייה מאוחר יותר והדלת נפתחה קסנופיליוס לאבגוד עמד בפתח, יחף ולבוש במה שנראה ככותונת לילה מוכתמת. שערו הלבן הארוך דמוי צמר גפן מתוק היה מלוכלך ופרוע. קסנופיליוס בהחלט היה מטופח יותר בחתונתם של ביל ופלר בהשוואה למראו הנוכחי.
" מה? מה זה? מי אתם? מה אתם רוצים? " הוא קרא בקול גבוה, רוטן, מסתכל ראשית על הרמיוני, אז על רון ולבסוף על הארי, שעליו פיו נפער בצורת O מושלמת.
" שלום, אדון לאבגוד, " אמר הארי, מושיט את ידו. " אני הארי, הארי פוטר. "
קסנופיליוס לא לחץ את ידו, ועיניו הגלשו הישר לצלקת על ראשו של הארי.
" זה בסדר אם נכנס? " שאל הארי. " יש משהו אנחנו רוצים לשאו אותך. "
" אני... אני לא בטוח שזה מומלץ " לחש קסנופיליוס. הוא בלע רוק והעביר מבט מהיר סביב הגינה. " איזה הלם... אני... אני חושש שאני לא ממש יכול אני צריך ל – "
" זה לא יקח הרבה זמן " אמר הארי, מאוכזב מעט בקבלת הפנים קרת המזג.
" אני – אה, בסדר אם כך. הכנסו, מהר. מהר! "
הם בקושי הצליחו להיכנס כש קסנופיליוס טרק את הדלת מאחוריהם.הם עמדו במטבח המוזר ביותר שהארי ראה מימיו. החדר היה עגול לגמרי, כך נוצרה הרגשה של המצאות בתוך גליל נייר ענקי.
הכל היה עקום בהתאם לקירות – התנור, הכיור, והארונות – וכל זה עוטר בפרחים, חרקים, וציפורים בצבעים בסיסיים בהירים. הארי חשב שהוא זיהה את הסגנון של לונה: ההשפעה, במקום כל כך סגור הייתה מדהימה. במרכז הרצפה , הסתלסל גרם מדרגות לולייני יצוק ברזל שהוביל לקומה העליונה. הלומות ורעשים רבים נשמעו מהקומה העליונה: הארי תהה מה לונה יכולה לעשות. " כדאי שתעלו למעלה " אמר קסנופיליוס, עדיין נראה לא נינוח ביותר, בעודו מוביל את הדרך.
החדר בקומה העליונה נראה כשילוב בין חדר אורחים וחדר עבודה, ולכן היה אף מוזר יותר מהמטבח. למרות שהיה קטן יותר ועגול לחלוטין הזכיר החדר את חדר הנחיצות באירוע הבלתי נשכח בו שינה את עצמו למבוך ענקי המכיל חפצים נסתרים שהצטברו במשך מאות. היו שם ערמות של ספרים וניירות על כל משטח. בעדינות נעשו מודלים של יצורים שהארי לא זיהה, כולם מנפנפים בכנפיהם או נוקשים בלסתותיהם, תלויים מהתקרה.
לונה לא הייתה שם: הדברים שהשמיעו את הרעש החזק היו חפצים עשויים עץ המכוסים בשיניים וגלגלים מכושפים. זה נראה כמו הצאצא המוזר של שולחן העבודה ומערכת של מדפים ישנים, אבל לאחר כמה שניות הארי הסיק שהיו אלו מכבשי דפוס מיושנים, כנובע מהעובדה שזה יצר בכמויות את מהדורת הפקפקן

קרדיטים: לleptop11, אתה, רוניל וזליב, עינב ולחצי ירח.

אוצרות המוות:

הארי נפל על דשא מתנשף, והתרומם במהירות, היה נראה שהם נחתו בזוית של שדה בשעת בין-הערביים.
הרמיוני כבר הסתובבה במעגל מנופפת בשרביטה וממלמלת: "פרוטגו טאטלום... סאלוויו הקסיה..."
"איזה זקן בוגדני" התנשף רון, מופיע מתחת לגלימת ההעלמות וזורק אותה להארי.
"הרמיוני את גאונה, פשוט גאונה, אני לא מאמין שצלחנו לצאת מזה בשלום."
"אני לא אמרתי לו שזה היה קרן של היצור הזה ועכשיו הבית שלו מפורק לחלקים" "עשית זאת נכון," אמר רון בוחן את הג'ינס הקרועות שלו ואת החתך ברגלו .
"מה את חושבת שהם יעשו לה" "הו אני מקווה שהם לא יהרגו אותה" גנחה הרמיוני "לכן רציתי שאוכלי המוות יבחינו בהארי לפני שעזבנו שהם ידעו שקסנופילוס לא שיקר".
אז למה החבאת אותי?" שאל רון "אתה אמור להיות במיטה עם אבעבועת שחורות רון הם חטפו את לונה בגלל שאבא שלה תמך בהארי מה יקרה למשפחה שלך אם הם ידעו שאתה איתו"?
"אבל מה בנוגע לאבא ואמא שלך?"
"הם באוסטרליה "אמרה הרמיוני "הכול בסדר איתם הם לא יודעים שום דבר."
"את גאונה, את גאונה" חזר שוב רון מסתכל על הרמיוני ביריאת כבוד. "כן הרמיוני" הארי הסכים בהתלהבות אני לא יודע מה היינו עושים בלעדיך".היא קרנה אבל הבעת פניה נשארה רצינית .
"מה עם לונה ?" "טוב אם הם אומרים את האמת והיא עדיין בחיים התחיל רון " אל תגיד את זה אל תגיד את זה
צווחה הרמיוני "היא חייבת להיות בחיים היא חייבת אז היא באזקבאן אם היא תשרוד את המקום"....
"גם אם היא תשרוד את המקום, בכל זאת... אין הרבה סיכויים..."
"היא תשרוד," אמר הארי. הוא לא יכל לתמוך באפשרות. "היא חזקה, לונה, הרבה יותר חזקה ממה שחשבת. היא בטח מלמדת את כל האסירים על וורקספוטס ונרגולים."
"אני מקווה שאתה צודק," אמרה הרמיוני. היא העבירה יד מעבר לעיניה. "אני כ"כ אצטער בשביל קסנופיליוס אם ---"
" --- אם הוא לא פשוט ניסה למכור אותנו את אוכלי המוות, כן" אמר רון.
הם הקימו את האוהל ונמלטו לתוכו, שם רון הכין להם תה. אחרי התמלטות הצרה שלהם, הצנינות, עבש של מקום ישן שהרגיש כמו בבית: בטוח, חופשי, וידידותי.
"או, למה הלכנו לשם?" גנחה הרמוני אחרי כמה דקום של שקט.
"הארי, צדקת, זה היה בדיוק כמו מכתש גודריק שוב, בזבוז מוחלט של זמן! אוצרות המוות...איזה שטויות... למעשה של דבר," חשיבה פתאומית נראתה שתקפה אותה, "הוא בטח תכנן את הכל מראש, לא כן? הוא בטח לא מאמין באוצרות המוות בכלל, הוא רק רצה לשמור עלנו מדברים עד שאוכלי המוות יגיעו!"
"אני לא חושב," אמר רון. " זה נראה מחזה מקולל לעשות דברים כשאתה תחת לחץ יותר ממה שאת חושבת. גיליתי את זה כשהחוטף שלנו גילה אותי. זה היה הרבה יותר קל להעמיד פנים של סטן, בגלל שידעתי טיפה עליו, אז המצאתי איש חדש לגמרי. לאבגוד הזקן היה תחת הרבה לחץ, מנסה ליהיות בטוח שנשאר במקומנו. אני מעריך שהוא אמר לנו את האמת, או מה שהוא חושב שהאמת, רק כדי לשמור אותנו מדברים."
"ובכן, אני מניחה שזה לא משנה," אמרה הרמיוני. "אפילו אם היינו ישרים, מעולם לא שמעתי כ"כ הרבה שטויות בכל חיי."
"חכי רגע, בכל זאת," אמר רון "חדר הסודות היה אמור ליהיות מיתוס, לא כן?"
"אבל אוצרות המוות לא קשורים, רון!"
"את יכולה להמשיך להגיד את זה, אבל אחד מהם יכול," אמר רון. "גלימת ההיעלמות של הארי---"
"'סיפורם של שלושת האחים' הוא סיפור," אמרה הרמיוני בתקיפות. " סיפור על כמה שאנשים מפחדים מהמוות. אם הישרדות הייתה פשוטה כמו להתחבא מתחת גלימת היעלמות, היה לנו כבר את כל מה שהיינו צריכים!"
"אני לא יודע. יכולנו לעשות עם שרביט בלתי מנוצח," אמר הארי, מגלגל את שרביט הקוץ באי חיבה באצבעותיו.

"אין דבר כזה, הארי!"
"אמרת שיש הרבה שרביטים - שרביט המוות ומה שאיך אמרת שקוראים לו".
"הכל נכון, אפילו אם אתה רוצה להאמין ששרביט הסמבוק אמיתי, מה על אבן ההחייאה?" האצבעות שלה עשו סימני מרכאות כשהיא אמרה את השם, וקולה נטף מלעג, "אף קסם לא יכול להחיות את המתים, וזהו זה!!"
"כשהשרביט שלי נקשר עם את-יודעת-מי זה הכריח את אמא שלי ואבא שלי להופיע... וגם סדריק..."
"אבל הם לא באמת חזרו מהמתים, נכון?" אמרה הרמיוני,
"הסוג הזה של חיקוי חיוור לא באמת אותו דבר כמו להחזיר מישהו מהמתים."
אבל היא, האישה מהסיפור, לא באמת חזרה, נכון? הסיפור אומר שכשמישהו מת הוא שייך למוות, אבל האח השני עדיין הצליח לראות אותה ולדבר איתה, נכון? הוא אפילו חי איתה זמן מה..."

הוא ראה דאגה ומשהו פחות קל להגדרה בתוך בהבעה של הרמיוני, ואז כשהיא הציצה על רון הוא הבין שזה היה פחד, הוא הפחיד אותה עם הדיבור על לגור עם אנשים מתים.
"אז הבלוק פרוול שקבור במכתש גודריק" הוא אמר במהירות מנסה להישמע הגיוני, "את לא יודעת שום דבר לגביו?"
"לא," היא ענתה, נראית רגועה משינוי הנושא, "חיפשתי קצת עליו אחרי שראינו את הסימן על הקבר שלו, אם הוא היה מישהו מפורסם או שעשה משהו חשוב, אני בטוחה שהוא היה מופיע באחד מהספרים שלנו, המקום היחיד שהצלחתי למצוא את השם פרוול היה ב"שושלת היוחסין של הקוסמים- האצולה של הטבע", השאלתי אותו מקריצ'ר", היא הסבירה כשרון העלה את גבותיו. "זה רשימה של משפחות טהורות-דם ששושלתם נכחדה, כנראה שפרוול היו מהמשפחות הראשונות להעלם."
"שושלתם נכחדה?" חזר רון על דבריה.
"זה אומר שהם נעלמו כליל," אמרה הרמיוני. "לפני מאה שנה במקרה של פרוול, יכול להיות להם עדיין צאצא, אני חושבת, אבל קוראים להם אחרת."
ואז זה בא להארי במחשב אחת בוהקת, הזכרון שהיה קשור בשם פרוול, איש זקן ומטונף מנפנף הטבעת מכוערת מול פנים של איש משרד הקסמים, ואז הוא קרא בקול, "ואנדרולו גונט!!!"
"סליחה?!?" אמרו רון והרמיוני ביחד.
"ואנדרולו גונט! הסבא של אתם-יודעים-מי! בגיגית, עם דמבלדור, ואנדרולו גונט אמר שהוא צאצא של משפחת פרוול!" הרמיוני ורון הסתכלו בבלבול.
"הטבעת, הטבעת שנהפכה להורקרוקס, ואנדרולו גונט אמר שסמל האצולה של פרוול נמצא עליו, אני ראיתי אותו מנופף אותה מול הפנים של האיש ממשרד הקסמים, הוא כמעט דחף אותה לתוך האף שלו."
"סמל האצולה של משפחת פרוול?" שאלה הרמיוני במהירות, "היית יכול לראות איך הוא נראה?"
"לא ממש," אמר הארי, מנסה להיזכר. "לא היה שם משהו מיוחד, עד כמה שיכולתי לראות; אולי כמה חריטות ושריטות. אני ראיתי אותה אי פעם באמת קרוב אחרי שהיא נסדקה ונפתחה." הארי ראה את הבנתה של הרמיוני בהתרחבות פתאומית של עיניה. רון הסתכל מהאחד לשני, נדהם.
"הו...אתה חושב שזה היה שוב הסמל הזה? הסימן של האוצרות?"
"למה לא," אמר הארי בהתרגשות, "ואנדרולו גונט היה זקן בור שחי כמו חזיר, כל מה שהיה אכפת לו זה הייחוס והשושלת שלו. אם הטבעת הזאת עברה בין המאות, אולי הוא לא ידע מה היא באמת הייתה. לא היו ספרים בבית הזה, ותסמכי עליי, הוא לא היה טיפוס שיקריא אגדות לילדים שלו. הוא אהב לחשוב שהשריטות על האבן היו סימן לגבורה, מכיוון שככל שזה נוגע לו, זה שיש לך דם-טהור עושה אותך למעשה מלכותי."
"כן...וכל זה מאוד מעניין," אמרה הרמיוני בזהירות, "אבל הארי, אם אתה חושב מה שאני חושבת אתה חושב ---"
"טוב, למה לא? למה לא?" אמר הארי, זונח את הזהירות בקולו. "זאת הייתה אבן, נכון?" הוא הביט אל רון לתמיכה. "מה אם זאת הייתה אבן ההחייאה?" פיו של רון נפל ונפתח.
"וואו – אבל היא עדיין תעבוד אם דמבלדור שבר – ?"
"תעבוד? תעבוד? רון, היא אף-פעם לא עבדה! אין כאלה דברים כמו אבן החייאה!" הרמיוני קפצה על רגליה, נראית נרגזת וכועסת. "הארי אתה מנסה לקשר כל דבר לתוך הסיפור של האוצרות –"
"לקשר כל דבר לתוכו?" הוא חזר. "הרמיוני, הכל מתקשר מרצונו החופשי! אני יודע שהסימן של אוצרות המוות היה על האבן! גונט אמר שהוא היה צאצא של הפברלים!"
"לפני דקה אמרת לנו שאף-פעם לא ראית את הסימן על האבן היטב!"
"איפה אתה חושב שהטבעת נמצאת עכשיו?" רון שאל את הארי "מה דמבלדור עשה איתה אחרי שהוא שבר ופתח אותה?"
אבל דמיונו של הארי רץ קדימה, רחוק מעבר לזה של רון והרמיוני...
שלושה חפצים, או אוצרות, שאם יתאחדו, יהפכו את בעליהם לאדון המוות...שליט...כובש...מנצח...האויב האחרון שיושמד – הוא המוות. והוא ראה את עצמו, בעליהם של האוצרות, עומד מול וולדמורט, שההורקרוקסים שלו לא שווים יותר...איש מהם לא יוכל לחיות כל עוד ימשיך השני להתקיים...האם זאת הייתה התשובה? האוצרות מנגד ההורקרוקסים? האם הייתה דרך אחרי הכל, להבטיח שהוא יהיה האחד שינצח? אם הוא יהיה הבעלים של אוצרות המוות, האם הוא יהיה בטוח?
"הארי?" אבל הוא בקושי שמע את הרמיוני: הוא משך את גלימת ההיעלמות והניע אותה בין אצבעותיו, האריג היה גמיש ורך כמו מים, קל כמו אוויר. הוא אף פעם לא ראה משהו שמשתווה אליה בכמעט שבע שנים שלו בעולם הקסמים. הגלימה הייתה בדיוק תואמת לתיאורו של קסנופיליוס: גלימה שבאמת ובתמים הופכת את הלובש אותה לבלתי-נראה לחלוטין, שמחזיקה מעמד לנצח, ומעניקה מחבוא בלתי חדיר,לא משנה אילו קסמים מוטלים עליה. ואז, בהתנשמות, הוא נזכר –
"דמבלדור החזיק בגלימה שלי בלילה שבו מתו ההורים שלי!" קולו רעד והוא יכול היה להרגיש את צבע פניו, אבל לא היה אכפת לו. "אמא שלי סיפרה לסיריוס שדמבלדור השאיל את הגלימה! זה בגלל זה! הוא רצה לבדוק אותה, בגלל שהוא חשב שהיא הייתה האוצר השלישי! איגנוטוס פברל קבור במכתש גודריק..." הארי הלך בצורה עיוורת מסביב לאוהל, בכל זאת מרגיש כאילו מראות חדשות של אמת נפתחות מסביבו. "הוא אחד מאבותיי. אני צאצא של האח השלישי! זה הכל הגיוני!"
הוא הרגיש בטוח בודאות באמונתו באוצרות, כאילו שרק הרעיון בלהחזיק בהם נתן לו הגנה, והוא הרגיש שמח כשהוא פנה בחזרה אל השניים האחרים.
"הארי," אמר הרמיוני שוב, אבל הוא היה עסוק בלפתוח את הנרתיק מסביב לצווארו, אצבעותיו רועדות בחוזקה.
"תקראי את זה," הוא אמר לה, דוחף את המכתב של אימו לתוך ידה. "תקראי את זה! דמבלדור החזיק בגלימה, הרמיוני! אחרת למה הוא היה רוצה אותה? הוא לא צריך גלימת היעלמות, הוא יכול לבצע קסם כל כך חזק שיגרום לו להיות לגמרי בלתי-נראה בלי גלימה!" משהו נפל אל הרצפה והתגלגל, מנצנץ, מתחת לכיסא: הוא הוציא את הסניץ' כשהוא משך את המכתב. הוא התכופף כדי להרים אותו, ואז תגלית חדשה הופיעה וזרקה לו עוד מתנה, והלם ופליאה שהתפרצו בתוכו עד שהוא צעק.
"זה פה! הוא השאיר לי את הטבעת – היא בתוך הסניץ'!"
"אתה – אתה חושב?" הוא לא יכול היה להבין למה רון נראה נדהם ומבולבל. זה היה כל כך בולט, כל כך ברור להארי. הכל מתאים, הכל...הגלימה שלו הייתה האוצר השלישי, וכשהוא יגלה איך לפתוח את הסניץ' יהיה לו את השני, ואז כל מה שהוא יצטרך לעשות זה למצוא את האוצר הראשון, שרביט הסמבוק, ואז –
אבל זה היה כאילו הוילון ירד על הבמה: כל ההתרגשות שלו, כל התקוות והשמחה שלו כבו בבת-אחת, והוא נעמד לבד באפלה, והקסם הנהדר נשבר.
"את זה הוא מחפש." השינוי בקולו גרם לרון ולהרמיוני להיראות אפילו יותר מפוחדים. "אתם-יודעים-מי מחפש אחר שרביט הסמבוק." הוא הפנה את הגב לפניהם המתוחים והספקניים. הוא ידע שזאת הייתה האמת. הכל היה הגיוני, וולדמורט לא מחפש שרביט חדש; הוא מחפש אחר שרביט ישן, שרביט ישן מאוד, למעשה. הארי הלך לכניסת האוהל, שוכח מרון ומהרמיוני כשהוא הסתכל החוצה אל הלילה, חושב... וולדמורט גדל בבית יתומים של מוגלגים. אף-אחד לא יכול היה לספר לו את אגדותיו של בידל המשורר כשהוא היה ילד, יותר ממה שהארי שמע אותם. בקושי מישהו מהקוסמים האמין באוצרות המוות. האם זה היה סביר שוולדמורט ידע עליהם? הארי הביט אל תוך החשיכה...אם וולדמורט יודע על אוצרות המוות, בוודאי שהוא היה מחפש אותם, עושה הכל כדי לשלוט בהם: שלושה חפצים שגורמים לבעליהם להיות אדון המוות? אם הוא היה יודע על אוצרות המוות, ייתכן שהוא לא צריך יותר את ההורקרוקסים. האם העובדה הפשוטה שהוא לקח אוצר, והפך אותו להורקרוקס, מוכיחה שהוא לא יודע את הסוד הגדול הזה של עולם הקסמים? זאת אומרת שוולדמורט מחפש אחר שרביט הסמבוק בלי להבין שהוא מלא בכוח, בלי להבין שהוא היה אחד משלושה...מכיוון שהשרביט היה האוצר שלא יכול להיות מוסתר, שקיומו היה ידוע בצורה הטובה ביותר...שביל הדמים של השרביט מפוזר על דפי ההיסטוריה הקסומה...
הארי צפה בשמיים מלאי העננים, קווים של עשן אפור וכסוף גולשים מעל פניו של הירח הלבן. הוא הרגיש סחרחורת מלווה בתדהמה על גילויו. הוא פנה בחזרה אל תוך האוהל. זה היה מדהים לראות את רון ואת הרמיוני עומדים בדיוק במקום בו עזב אותם, הרמיוני עדיין החזיקה את המכתב של לילי, רון לצידה נראה חרד במידת-מה. הם לא הבינו עד כמה רחוק הם הגיעו בדקות האחרונות?
"זהו זה?" אמר הארי, "זה מסביר הכל. אוצרות המוות הם אמיתיים ולי יש אחד מהם – אולי שניים –" הוא הרים את הסניץ'
"—ואתם-יודע-מי רודף אחרי השלישי, אבל הוא לא מבין...הוא פשוט חושב שזה שרביט רב-עוצמה –"
"הארי," אמרה הרמיוני, מתקדמת אליו ומוסרת לו בחזרה את המכתב של לילי, "אני מצטערת, אבל אני חושבת שהבנת את זה לא נכון, הכל לא נכון."
"אבל את לא רואה? הכל מתאים –"
"לא, זה לא," היא אמרה. "זה לא. הארי, אתה פשוט נסחף. בבקשה," היא אמרה כשהוא התחיל לדבר, "בבקשה רק תענה לי על זה: אם אוצרות המוות באמת קיימים, ודמבלדור ידע עליהם, ידע שהאדם שיחזיק בהם יהיה אדון המוות – הארי, למה הוא לא סיפר לך? למה?" התשובה שלו הייתה כבר מוכנה.
"אבל את אמרת את זה, הרמיוני! אתה צריך לגלות עליהם בעצמך! צריך לחפש!"
"אבל אני רק אמרתי את זה כדי לנסות ולשכנע אותך ללכת אל הלאבגודים!" קראה הרמיוני בכעס. "אני לא באמת מאמינה בזה!" הארי לא שם אלייה לב.
"דמבלדור בדרך-כלל נתן לי לגלות דברים בעצמי. הוא נתן לי לנסות את הכוח שלי, לקחת סיכונים. זה מרגיש כמו סוג הדברים שהוא עשה."
"הארי, זה לא משחק, זה לא איזה אימון! זה הדבר האמיתי, ודמבלדור השאיר לך הוראות מאוד ברורות: למצוא ולהשמיד את ההורקרוקסים! הסמל הזה לא אומר שום דבר, תשכח מאוצרות המוות, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמו לסטות מהנושא –" הארי בקושי הקשיב לה. הוא סובב את הסניץ' שוב ושוב בידיו, חצי מצפה ממנו להיפתח, לחשוף את אבן ההחייאה, כדי להוכיח להרמיוני שהוא צדק, שאוצרות המוות היו אמיתיים. היא פנתה אל רון.
"אתה לא מאמין לזה, נכון?" הארי הרים את עיניו, רון היסס.
"אני לא יודע...אני מתכוון...חלקים מזה מתאימים יחד במידת מה," אמר רון בצורה מסורבלת, "אבל כשאת מסתכלת על כל הדבר הזה..." הוא לקח נשימה עמוקה. "אני חושב שאנחנו אמורים להיפטר מההורקרוקסים, הארי. זה מה שדמבלדור אמר לנו לעשות. אולי...אולי אנחנו צריכים לשכוח מהעסק של האוצרות."
"תודה לך, רון," אמר הרמיוני. "אני אקח את השמירה הראשונה." והיא פסעה לעברו של הארי והתיישבה בכניסה לאוהל. אבל הארי בקושי ישן הלילה הזה. הרעיון על אוצרות המוות לקח עליו שליטה, והוא לא יכול היה לנוח בזמן שהוא מוטרד במחשבות שמסתובבות בתוך מוחו: השרביט, האבן, והגלימה, אם הוא רק היה יכול להחזיק בכולם...
אני אפתח בסגירה...אבל מה הייתה הסגירה? למה הוא לא יכול לקבל את האבן עכשיו? אם רק הייתה לו האבן, הוא היה יכול לשאול את דמבלדור את השאלות האלו אישית...והארי מלמל מילים אל הסניץ' בחשיכה, מנסה הכל, אפילו לחששנית, אבל הכדור המוזהב לא נפתח...והשרביט, שרביט הסמבוק, איפה הוא היה מוסתר? איפה וולדמורט מחפש אחריו עכשיו? הארי השתוקק לכך שצלקתו תשרוף ותראה לו את מחשבותיו של וולדמורט, בגלל שבפעם הראשונה מאי-פעם, הוא ווולדמורט היו מאוחדים ברצון לבדוק אותו דבר...הרמיוני לא תאהב את הרעיון, כמובן...אבל, היא לא האמינה...קסנופיליוס צדק, במידת מה... מוגבלת, מרובעת, וצרת אופקים. האמת הייתה שהיא פחדה מהרעיון על אוצרות המוות, במיוחד מאבן ההחייאה...והארי לחץ את פיו שוב אל הסניץ', מנשק אותו, כמעט בולע אותו, אבל הכדור הקר לא נכנע...זה היה כמעט שחר כשהוא נזכר בלונה, לבד בתא באזקבאן, מוקפת בסוהרסנים, והוא לפתע הרגיש בושה בעצמו. הוא שכח הכל לגביה בתוך ההתבוננות הקדחתנית שלו באוצרות. אם הם רק היו יכולים להציל אותה, אבל מספר כזה של סוהרסנים יהיה למעשה בלתי ניתן להכנעה. עכשיו כשהוא חשב על זה, הוא לא ניסה להטיל פטרונוס עם שרביט הקוץ...הוא חייב לנסות את זה בבוקר...אם רק הייתה דרך להשיג שרביט טוב יותר...וההשתוקקות לשרביט הסמבוק, שרביט המוות, שאין לנצחו, ושאין להכניעו עלתה בו שוב...
הם ארזו את האוהל בבוקר הבא והתקדמו דרך המטר הקודר של הגשם. המבול הכבד רדף אחריהם גם אל חוף הים, שם הם הקימו את האוהל הלילה הזה, וימשיכו לשהות שם כל השבוע, בתוך הנוף הרטוב הארי מצא את עצמו עגום ומדוכא. הוא יכול היה לחשוב רק על אוצרות המוות. זה היה כאילו להבה נדלקה בתוכו וכלום, לא חוסר האמון המוחלט של הרמיוני וגם לא הפקפוק הנמשך של רון, יכולים לכבות אותה. ובכל זאת ההשתוקקות העזה אל האוצרות שבערה בתוכו, עשתה אותו פחות שמח. הוא האשים בזה את רון והרמיוני: האדישות הקבועה שלהם הייתה גרועה כמו הגשם האכזרי שהכניס דכדוך אל נשמתו, אבל אף אחד לא יכול להרוס את הוודאות שלו, שנשארה מוחלטת. האמונה והשתוקקות של הארי אל האוצרות כלתה אותו כל כך שהוא הרגיש מבודד מהשניים האחרים ומהאובססיה שלהם אל ההורקרוקסים.
"אובססיה?" אמרה הרמיוני בקול נמוך וזועף, כשהארי היה רשלני מספיק כדי להשתמש במילה הזאת ערב אחד, אחרי שהרמיוני גערה בו על חוסר ההתעניינות שלו במיקום ההורקרוקסים האחרים. "אנחנו לא אלה שיש להם אובססיה, הארי! אנחנו אלה שמנסים לעשות מה שדמבלדור רצה שנעשה!" אבל הוא היה אטום לביקורתיות שלה. דמבלדור השאיר את פענוח הסמל של האוצרות להרמיוני, והוא גם, הארי נשאר משוכנע בזה, השאיר את אבן ההחייאה מוסתרת בסניץ' הזהוב.
איש מהם לא יוכל לחיות כל עוד ימשיך השני להתקיים...אדון המוות...למה רון והרמיוני לא יכולים להבין?
"'האויב האחרון שיושמד – הוא המוות,'" הארי הזכיר בשקט.
"חשבתי שזה אתה-יודע-מי שאנחנו אמורים להילחם בו?" הרמיוני השיבה, והארי התייאש ממנה.
אפילו התעלומה של האיילה הכסופה, שהשניים האחרים התעקשו לדון עליה, נראתה להארי פחות חשובה עכשיו, החשיבות של זה הייתה קטנה יחסית לעיקר. הדבר היחיד שהיה אכפת לו ממנו היה שהצלקת שלו החלה לעקוץ שוב, אף על פי שהוא עשה כל מה שיכול היה כדי להסתיר את העובדה הזאת מהשניים האחרים. הוא חיפש מקום מבודד בכל זמן שזה קרה, אבל התאכזב ממה שראה. החזיונות שהוא ווולדמורט חלקו השתנו באיכותם; הם נעשו מטושטשים, נעים כאילו הם זזים לתוך ומחוץ לפוקוס. הארי היה מסוגל להבחין רק בתווי-פנים מעורפלים של חפץ שנראה כמו גולגולת, ומשהו כמו הר שהיה יותר מוצל. רגיל לתמונות ברורות ומדויקות כמו במציאות, הארי הרגיש מבולבל מהשינוי. הוא היה מודאג שהחיבור בינו ולבין וולדמורט ניזוק, חיבור שהוא גם פחד ממנו, ולא חשוב מה הוא אמר להרמיוני, הוא גם העריך אותו. איכשהו הארי קישר את התמונות הלא ברורות ולא מספקות האלה עם ההרס של שרביטו, כאילו זאת הייתה אשמתו של שרביט הקוץ שהוא לא יכול יותר לראות לתוך מוחו של וולדמורט טוב כמו לפני-כן. כשחלפו השבועות, הארי לא יכול היה שלא להבחין, אפילו דרך התכנסותו העצמית החדשה, שנראה שרון תופס פיקוד. אולי בגלל שהוא היה נחוש בדעתו לפצות על הנטישה שלו, אולי בגלל ירידתו של הארי לתוך חוסר-עניין ונטישת המנהיגות שלו עליהם, רון היה האחד שעכשיו עודד והטיף לשניים האחרים להיכנס לפעולה.
"נשארו שלושה הורקורקסים," הוא המשיך להגיד. "אנחנו צריכים תוכנית פעולה, קדימה! איפה לא חיפשנו? בואו נעבור על זה שוב. בית היתומים..." סמטת דיאגון, הוגוורטס, בית הרידלים, בורגין וברקס, אלבניה, כל מקום שהם ידעו שטום רידל אי-פעם גר או עבד בו, ביקר או רצח בו, רון והרמיוני אספו אותם שוב, הארי הצטרף אליהם רק כדי שהרמיוני תפסיק לנדנד לו. הוא היה שמח לשבת לבד בשקט, לנסות לקרוא את מחשבותיו של וולדמורט, כדי לגלות יותר על שרביט הסמבוק, אבל רון התעקש לצאת למסעות לעוד מקומות בכלל לא סבירים פשוט, הארי היה מודע לכך, כדי שימשיכו לנוע.
"אתה אף פעם לא יכול לדעת," היה הפזמון החוזר של רון. "אופר פלגליי הוא כפר קוסמים, הוא אולי רצה לגור שם. בואו נלך ונחפש שם בסביבה." פשיטות קבועות אלה לתוך תחומי קוסמים הביאה אותם מדי פעם לראייתם ע"י חוטפים.
"כמה מהם אמורים להיות גרועים כמו אוכלי המוות," אמר רון. "הבריונים שתפסו אותי היו קצת מעוררי רחמים, אבל ביל חושב שכמה מהם הם באמת מסוכנים. אמרו את זה בצפיית-פוטר –"
"במה?" אמר הארי.
"צפיית-פוטר, לא סיפרתי לך שככה זה נקרא? התוכנית שניסיתי לנסות להגיע אליה ברדיו, היחידה שמספרת את האמת על מה שקורה! כמעט כל התוכניות עוקבות אחרי תוכנית הפעולה של אתה-יודע-מי, כולם חוץ מצפיית-פוטר, אני באמת רוצה שתשמע את זה, אבל זה באמת מטעה לכוון לתדר הנכון..."
רון בזבז יום אחרי יום משתמש בשרביטו כדי לתוף מקצבים שונים על ראש הרדיו בזמן שחוגת התחנות הסתובבה, מדי פעם הוא הצליח לתפוס תחנה ולשמוע עצה כיצד "לסדר" אבעבועות דרקון, או פעם כמה סרטונים של "קדרה לוהטת-אהבה חזקה".
ובזמן שהוא הדביק, רון המשיך לנסות להכות את הסיסמה הנכונה, ממלמל מחרוזות של מילים, "צריך לעשות משהו עם הסדר בדרך כלל", הוא אמר להם, "לביל יש כישרון לגלות אותם, אני מגלה אותם רק בסוף בדרך כלל."
אבל לא עד מרץ המזל שירת את רון בסוף. הארי ישב בכניסת האוהל, בתור לשמירה, נועץ מבט בעצלנות בסבך שיחים שאולץ לעבור דרך השדה הצונן, בזמן שרון צעק בהתרגשות מתוך האוהל.
"מצאתי את זה, מצאתי את זה! הסיסמא הייתה 'אלבוס'! בוא לכאן, הארי."
מתלהב בפעם הראשונה מהימים שהתבוננן באוצרות המוות, הארי מיהר לתוך האוהל מוצא את רון והרמיוני כורעים ברך על הרצפה לצד הרדיו הקטן. הרמיוני, שהבריקה את החרב של גריפינדור רק בשביל לעשות משהו, ישבה בפה פעור, נועצת מבט ברמקול הזעיר, מהקול הכ"כ מוכר שיצא.
"...מתנצלים על ההפסקה הזמנית בשידורי הרדיו, שהגיעו למספר צלצולי בתים(לא ממש הבנתי) באיזור שלנו שהוקסם באוכלי מוות."
"אבל זה לי ג'ורדן!"| אמרה הרמיוני.
"אני יודע!" חייך רון. "מגניב, אה?""עכשיו מצאנו את עצמנו במקום מוגן," אמר לי, "ואני שמח לספר לכם ששתים מהכתבים הרגילים שלנו הצטרפו אלי לפה הערב, ערב טוב בנים!"
"היי"
"ערב טוב "נהר" "
"נהר" זה לי", הסביר רון, "לכולם שם יש שמות קוד, אבל אתם בדרך כלל יכולים להגיד..."
"ששששש!!!" אמרה הרמיוני.
"אבל לפני שנשמע מ"רויאל" ו"רמולוס" , המשיך לי, "בוא ניקח רגע לדווח על מקרי המוות שחדשות "רשת הרדיו לקוסמים" ו"הנביא היומי" לא חושבים שחשוב לציין.
אנו מצטערים לדווח למאזיננו על הרצח של טד טונקס ודירק קריסוול". הארי הרגיש חולה, מתפשט בתוך בטנו,
הוא, רון והרמיוני הביטו אחד בשני בחלחלה.
"גובלין בעל השם גורנוק גם נרצח, אנחנו מאמינים שבן-המוגלגים דין טומאס וגובלין שני, שניהם טילו יחד עם טונקס, קריסוול וגורנוק, ברחו. אם דין מקשיב, או אם מישהו יודע על מקום הימצאו, הוריו ואחותו נואשים לחדשות.
..בינתיים, ב-גדליי, משפחת מוגלגים הכוללת חמש נפשות נמצאה מתה בביתה. ממשלת המוגלגים מסבירה את מותם כתוצאה מדליפת גז, אבל חברים ממסדר עוף החול הודיעו לי שזאת הייתה קללת הריגה --- יותר עדויות, כאילו שהם נחוצות, על העובדה שקטל המוגלגים נעשה קצת יותר מספורט תחת המשטר החדש. לבסוף, אנחנו מצטערים להודיע למאזיננו ששאריות גופתה של בתחולדה בגשוט התגלו במכתש גודריק. הראיות אומרות שהיא מתה לפני כמה חודשים. מסדר עוף החול מודיע לנו שגופתה התגלתה בעלת סימנים מובהקים לחבלה שנגרמה מקסם אפל. מאזינים, אני רוצה להזמין אתכם עכשיו להצטרף אלינו לדקת דומייה לזכרם של טד טונקס, דירק קרסוול, בתחולה בגשוט, גורנוק, ואלו ששמם לא ידוע, אבל מותם הוא לא פחות מצער, המוגלגים שנרצחו ע"י אוכלי המוות." דממה נפלה, והארי, רון והרמיוני לא דיברו. חצי מהארי השתוקק לשמוע יותר, חצי ממנו פחד ממה שאולי יבוא אח"כ. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש קשור במלואו אל העולם שמבחוץ מזה זמן רב.
"תודה לכם," אמר קולו של לי. "ועכשיו אנחנו יכולים לחזור אל התורם הקבוע שלנו רויאל, לעדכון על איך סדר עולם הקוסמים החדש משפיע על עולם המוגלגים."
"תודה, ריבר," אמר קול ברור, עמוק, שקול ומרגיע.
"קינגסלי!" התפרץ רון.
"אנחנו יודעים!" אמרה הרמיוני, משתיקה אותו.
"המוגלגים לא יודעים על מקור סבלם כשהם ממשיכים לשאת אבידות כבדות," אמר קינגסלי. "בכל אופן, אנחנו ממשיכים לשמוע סיפורים אמיתיים של מכשפות וקוסמים שמסכנים את הביטחון שלהם כדי להגן על חברים ושכנים מוגלגים, לעיתים קרובות ללא ידיעת המוגלגים עצמם. אני רוצה לבקש מכל המאזינים שלנו לחקות את מעשיהם, אולי ע"י הטלת כשפי הגנה מעל לכל בית של מוגלגים בשכונה שלכם. הרבה חיי אדם יכולים להינצל אם כאלו אמצעים פשוטים יעשו."
"ומה אתה היית רוצה לומר, רויאל, למאזינים האלה שמגיבים לזמנים המסוכנים האלה, האם זה צריך להיות 'קוסמים קודם'?" שאל לי.
"אני הייתי אומר שצעד אחד קטן מ-'קוסמים קודם' אל 'טהורי-דם קודם', ואז אל 'אוכלי מוות'," השיב קינגסלי. "כולנו בני אדם, נכון? כל חיי אדם שווים אותו דבר, ושווים הצלה."
"הסבר בצורה מעולה, רויאל, ואתה מקבל את הקול שלי להיות שר הקסמים אם אנחנו אי פעם נצא מהבלגן הזה," אמר לי. "ועכשיו, נעבור לרומולוס לפינה האהובה שלנו 'ידיד של פוטר'."
"תודה, ריבר," אמר עוד קול מוכר. רון החל לדבר, אבל הרמיוני מנעה ממנו בלחישה.
"אנחנו יודעים שזה לופין!"
"רומולוס, האם אתה ממשיך בכך, כמו כל זמן שהופעת בתוכניתנו, שהארי פוטר עדיין בחיים?"
"אכן," אמר לופין ביציבות. "אין ספק שכל מחשבותי שמותו יוכרז בהיקף הכי נרחב שאפשרי ע"י אוכלי המוות אם זה היה קורה, בגלל שזה היה מכה הלם קטלני על המורל של אלו שהתנגדו אל השלטון החדש. 'הילד ששרד' נשאר הסמל לכל מה שאנחנו נלחמים למענו: ניצחון הטוב, כוח החפים מפשע, הצורך להמשיך להתנגד." תערובת של הכרת תודה ובושה פרצה בהארי. האם לופין סלח לו, אז, על הדברים הנוראיים שהוא אמר בפגישתם האחרונה?
"ומה היית אומר להארי אם היית יודע שהוא מאזין לנו, רומולוס?"
"הייתי מספר לו שכולנו איתו בנפשו," אמר לופין, ואז היסס מעט, "והייתי אומר לו לעקוב אחר התחושות שלו, הן טובות וכמעט תמיד נכונות." הארי הסתכל אל הרמיוני, עיניה היו מלאות בדמעות.
"כמעט תמיד נכונות," היא חזרה.
"הו, לא סיפרתי לכם?" אמר רון בהפתעה. "ביל סיפר לי שלופין גר עם טונקס שוב! ונראה שהיא ילדה תינוק יפהפה גם..."
"...והעדכון הרגיל שלנו על החברים של הארי פוטר שסובלים על נאמנותם?" אמר לי.
"טוב, כמו שהמאזינים הקבועים כבר ידעו, כמה מהתומכים של הארי פוטר מוחזקים במאסר, כולל קסנופיליוס לאבגוד, העורך הקודם של הפקפקן," אמר לופין.
"לפחות הוא עדיין בחיים!" מלמל רון.
"גם שמענו בשעות האחרונות שרובאוס האגריד" – כל השלושה התנשמו, וכמעט פספסו את המשך המשפט – "שידוע כשומר הקרקעות בהוגוורטס, בקושי ברח מהמאסר בתוך אדמות הוגוורטס, שם הוא הפיץ שמועה שאירח את מסיבת 'תומכי הארי פוטר' בביתו. בכל אופן, האגריד לא נכנס למאסר, והוא, אנחנו מאמינים, במנוסה."
"אני מניח שזה עוזר, כשאתה בורח מאוכלי-המוות, אם יש לך חצי-אח בגובה שש-עשרה מטר?" שאל לי.
"זה נוטה לעכב," הסכים לופין ברצינות. "אולי אני רק אוסיף שבזמן שאנחנו פה בצפיית-פוטר אנחנו מריעים להאגריד. מסיבות 'תומכי הארי פוטר' הם לא צעד נבון במצבנו הנוכחי."
"אכן, רומולוס," אמר לי,"אז אנחנו מציעים לכם להמשיך להראות את המסירות שלכם לאדם עם צלקת הברק ע"י האזנה לצפיית-פוטר! ועכשיו בואו נעבור לחדשות בנוגע לקוסם שמוכיח את עצמו כחמקני, הארי פוטר. אנחנו אוהבים להתייחס אליו כאל מנהיג אוכלי המוות, והוא פה כדי לתת את ההשקפה שלו על השמועות היותר מטורפות עליו, הייתי רוצה לפתוח בכתב חדש, רודנט?"
"רודנט?" אמר עוד קול מוכר, והארי, רון והרמיוני צעקו יחד: "פרד!"
"לא – זה ג'ורג'?"
"זה פרד, אני חושב," אמר רון, נוטה קרוב יותר, כשאיזה-שהוא תאום אמר,
אני לא 'רודנט', אין מצב, אמרתי לך שאני רוצה להיות 'רפיאר'!"
"הו, אז אוקיי, 'רפיאר', אתה יכול בבקשה לתת לנו את השקפתך על סיפורים אחדים ששמענו על מנהיג אוכלי המוות?"
"כן ריבר, אני יכול," אמר פרד. "כמו שהמאזינים שלך ידעו, אלא אם כן הם לקחו מחסה בתחתית איזה אגם או איפה-שהוא דומה, האסטרטגיה של אתם-יודעים-מי של להישאר באפילה יוצרת מצב קטן ונחמד של בהלה ופאניקה. שימו לב לכך, אם כל הראיות שלו הם אמיתיות, בטח יש לנו תשע-עשרה אתם-יודעים-מי מסתובבים מסביב למקום."
"שנראים כמוהו, כמובן," אמר קינגסלי. "המסתורין יוצר יותר פחד ממה שלמעשה הוא מראה."
"מסכים," אמר פרד. "אז, אנשים, בואו ננסה להירגע קצת. הדברים הם מספיק גרועים בלי שנמציא דברים גם כן. לדוגמא, הרעיון הזה שאתם-יודעים-מי יכול להרוג אנשים עם מבט יחיד מעיניו. זה בסיליסק, מאזינים. בדיקה אחת פשוטה: בדקו אם לדבר הזה שנעץ בכם מבטים יש רגליים. אם יש לו, זה בטוח להסתכל בעיניו, אף על פי שאם זה באמת אתם-יודעים-מי, זה עדייסביר שיהיה הדבר האחרון שאי פעם תעשו." בפעם הראשונה מזה שבועות, הארי צחק: הוא יכול היה להרגיש את המשקל של המתיחות שעזב אותו.
"והשמועות שהוא ממשיך להיות בחו"ל?" שאל לי.
"טוב, מי לא היה רוצה חופשה קטנה ונחמדה אחרי כל העבודה הקשה שהוא השקיע?" שאל פרד. "אנשים, אל תירגעו אל תוך תחושת השווא של הביטחון, תחשבו שהוא מחוץ למדינה. אולי הוא כן, אולי הוא לא, אבל עובדה שהוא יכול לנוע יותר מהר מסוורוס סנייפ כשהוא נמצא בעימות עם שמפו, אז אל תסמכו עליו שהוא יהיה רחוק להרבה זמן אם אתם מתכננים לקחת איזה סיכון. אף פעם לא חשבתי שאני אשמע את עצמי אומר את זה, אבל בטיחות קודמת לכל!"
"תודה רבה לך על מילותייך החכמות, רפיאר," אמר לי. "מאזינים, זה מביא אותנו לעוד סוף של צפיית-פוטר. אנחנו לא יודעים מתי זה יהיה אפשרי לשדר שוב, אבל אתם יכולים להיות בטוחים שנחזור. תמשיכו לסובב את החוגות: הסיסמה הבאה תהיה 'עין-הזעם.' תשמרו אחד על השני: תהיו נאמנים. לילה טוב." חוגת הרדיו הסתובבה והאורות מאחורי לוח הערוצים נכבו. הארי, רון והרמיוני עדיין קרנו מאושר. שמיעת קולות מוכרים, הקולות החברותיים היו מרענן יוצא דופן; הארי כל כך התרגל לבדידות שלהם שהוא כמעט שכח את האנשים האחרים שהתנגדו לוולדמורט. זה היה כמו להתעורר לשינה ארוכה.
"טוב, אה?" אמר רון בשמחה.
"מצוין," אמר הארי.
"זה כל כך אמיץ מצידם," נאנחה הרמיוני בהערצה. "אם הם היו מוצאים..."
"טוב, הם עדיין ממשיכים לנוע, נכון?" אמר רון. "כמונו."
"אבל אתם שמעתם מה פרד אמר?" שאל הארי בהתרגשות; עכשיו התוכנית נגמרה, מחשבותיו פנו מסביב לכל האובססיות האחרות. "הוא בחו"ל! הוא עדיין מחפש אחרי השרביט, אני יודע את זה!"
"הארי –"
"בחייך, הרמיוני, למה את כל כך החלטית לא להודות בזה? וול –"
"הארי, לא!"
"—דמורט מחפש אחרי שרביט הסמבוק!"
"אסור להזכיר את השם!" רון שאג, קופץ על רגליו בקול חזק שנשמע מחוץ לאוהל. "אמרתי לך, הארי, אמרתי לך, אנחנו לא יכולים להגיד את זה יותר – אנחנו צריכים לשים שוב את ההגנה מסביבנו – מהר – ככה הם מצאו –" אבל רון הפסיק לדבר, והארי ידע למה. המלשינוסקופ על השולחן האיר את החדר והתחיל להסתובב; הם יכלו לשמוע קולות באים קרוב יותר ויותר: קולות גסים ונרגשים. רון משך את המעמעם מכיסו ולחץ עליו: האורות שלהם נכבו.
"תצאו החוצה עם הידיים למעלה!" הגיע קול צורם מתוך החשיכה. "אנחנו יודעים שאתם שם! יש חצי תריסר שרביטים שמכוונים עליכם ולא אכפת לנו את מי אנחנו מקללים!"

קרדיט ל-darknight

אחוזת מאלפוי:
הארי הביט סביב על שני האחרים, שהיו עכשיו לא יותר מקווי מתאר בחושך. הוא ראה את הרמיוני מכוונת את שרביטה, יושבת מול היציאה, אבל אל פניו; נשמע קול נפץ, והבזק של אור לבן, והוא התקפל ביסורים, לא מסוגל לראות. הוא יכול היה להרגיש את פניו מתנפחים במהירות מתחת לידיו כשפסיעות רגלים כבדות הקיפו אותו.
"קום, שרץ."
ידיים נעלמות גררו את הארי בגסות מעל הקרקע, לפני שהוא יכול היה לעצור אותם, מישהו חיטט בכיסיו והוציא את שרביט-הקוץ השחור. הארי אחז בפניו הכואבים, שהרגישו לא מזוהים תחת אצבעותיו, לוחצים, נפוחים ותפוחים כאילו הוא סבל מאיזושהי תגובת אלרגיה חריפה. עיניו הוקטנו לגודל של חרכים קטנים דרכם הוא בקושי יכול היה לראות; משקפיו נפלו כשהוא נגרר אל מחוץ לאוהל: כל מה שהוא יכול היה להבחין היה צורות מטושטשות של ארבעה או חמישה אנשים שנאבקו להוציא את רון והרמיוני גם כן החוצה.
"עזוב-אותה!" רון צעק. קול מובהק של אצבע נשברת: רון נהם בכאב והרמיוני זעקה, "לא! אל תגעו בו, אל תגעו בו!"
"החבר שלך עומד לסבול יותר ממה שקרה לו אם הוא ברשימה שלי," אמר קול מוכר מחריד וצורם. "ילדה טעימה... איזה תענוג... אני אהנה מהרכות של העור..."
בטנו של הארי התהפכה. הוא ידע מי זה היה, פנריר גרייבק, האדם זאב שהורשה ללבוש גלימות אוכלי מוות בתמורה להעסקתו האכזרית.
"חפשו באוהל!" אמר קול אחר.
הארי היה זרוק כשפניו אל הקרקע. חבטה עמומה הבהירה לו שרון הושלך לידו. הם יכלו לשמוע פסיעות והתרסקויות; האנשים הפילו כסאות בתוך האוהל תוך כדי חיפוש.
"עכשיו, בא נראה את מי יש לנו כאן," אמר קולו החומד של גרייבק מעליהם, והארי נהפך על גבו. קרן אור של שרביט נפלה על פניו וגרייבק צחק.
"אני אצטרך בירצפת כדי לשטוף את זה. מה קרה לך, מכוער?"
הארי לא ענה מייד.
"אמרתי," חזר גרייבק, והארי ספג מהלומה בבטנו שהכפילה את כאבו. "מה קרה לך?"
"עקיצה." אמר הארי בשקט. "נעקצתי."
"כן, נראה ככה." אמר קול נוסף.
"מה השם שלך?" נהם גרייבק.
"דאדלי." השיב הארי.
"והשם הפרטי שלך?"
"אני- וורנון. וורנון דאדלי."
"תבדוק ברשימה, סקביאר." אמר גרייבק והארי שמע אותו נע הצידה להביט במקום זאת על רון. "ומה לגביך, ג'ינג'י?"
"סטן שנפייק."ענה רון.
"ברור ש'תה לא. " אמר האיש שנקרא סקביאר. "אנחנו מכירים את סטן שנפייק, הוא 'שה לנו חתיכת עבודה בדרך שלנו."
קול חבטה נוסף נשמע.
"אדי ברדי," אמר רון, והארי יכול היה לומר שפיו מלא בדם. "ברדי וויזלי."
"וויזלי?" חרק גרייבק. "אז אתה קרוב משפחה של בוגדים בדם אפילו אם אתה לא בוצדם. ואחרונה, החברה היפה והקטנה שלך..."
העונג בקולו גרם להארי לצטמרר.
"תירגע, גרייבק. אמר סקביאר מעל ללגלוגם של האחרים.
"הו, אני לא עומד לנשוך כבר עכשיו. אנחנו נראה אם היא תהיה מעט יותר מהירה בלזכור את השם שלה מאשר ברני. מי את, ילדונת?"
"פנלופה קלירווטר." אמרה הרמיוני. נשמעת מבועתת, אבל משכנעת.
"מה מצב הדם שלך?"
"חצוית דם." ענתה הרמיוני.
"קל למדי לבדוק, "אמר סקביאר. "'אבל רובם נראים כאילו הם עדיין בגיל של הוגוורטס—"
"אדחדו עזבדו." אמר רון.
"עזבתם, הא, ג'ינג'י?" אמר סקביאר. "והחלטתם ללכת לעשות מחנה? וחשבתם, רק בצחוק, להשתמש בשמו של אדון האופל?"
"לא התכוודו לצחוק," אמר רון. "בתאודה."
"תאונה?" נשמעו עוד קולות צחוק מלגלגים.
"אתה יודע מי רגיל להשתמש בשמו של אדון האופל, וויזלי?" נהם גרייבק. "מסדר עוף החול. אומר לך משהו?"
"בבש לא."
"ובכן, הם לא נותנים לאדון האופל את הכבוד הראוי, אז השם נכנס לטאבו. מספר חברים במסדר עוף החול במעקב בדרך הזאת. אנחנו נראה. קשור אותם אל שני האסירים הנוספים!"
מישהו משך בשערו של הארי, גורר אותו למרחק קצר, דוחף אותו מטה למצב ישיבה, ואז התחיל לקשור אותו גב אל גב עם אנשים אחרים. הארי עדיין היה חצי עיוור, בקושי מסוגל לראות משהו דרך עיניו התפוחות. כשסוף סוף האיש שקשר אותם התרחק, הארי לחש אל האסירים האחרים.
"למישהו עדיין יש שרביט?"
"לא." ענו רון והרמיוני מצידו האחר.
"כל זה אשמתי. אמרתי את השם. אני מצטער-"
"הארי?"
זה היה קול חדש, אבל מוכר. והוא בא בדיוק מאחורי הארי, מהאדם שהיה קשור לשמאלה של הרמיוני.
"דין?"
"זה אתה! אם הם יגלו את מי הם תפסו-! הם חוטפים, הם רק מחפשים משוטטים למכור תמורת זהב-"
"שלל לא רע ללילה אחד." גרייבק אמר, כשזוג מגפיים מסומרות התקרבו להארי והם שמעו עוד רעשים מתוך האוהל. "בוצדם, גובלין עריק, והמשתמטים האלו. כבר בדקת את השמות שלהם ברשימה, סקביאר?" הוא הרעים.
"כן. שוםדאדלי דרסלי ברשימה הזאת, גרייבק."
"מעניין," אמר גרייבק. "זה מעניין."
הוא התכופף לצד הארי, שראה, דרך הרווח הזעיר שנשאר בין שמורות עיניו הנפוחות, פנים מכוסות ברעמת שיער אפור ופאות לחיים, עם שיניים צהובות מחודדות וחתכים בפינות הפה שלו. גרייבק הריח בדיוק כמו שהריח בראש המגדל היכן שדמבלדור מת: מלכלוך, זיעה ודם.
"אז אתה לא מבוקש, אם ככה, וורנון? או שאתה ברשימה תחת שם אחר? באיזה בית היית בהוגוורטס?"
"סלית'רין," אמר הארי באוטומטיות.
"מצחיק איך כולם חושבים ש'נחנו רוצים לשמוע 'תזה." סקביאר פזל בערמומיות מהצללים. "אבל אפ'חד מהם לא יכול לומר איפה חדר המועדון."
"זה במרתפים." אמר הארי בבטחון. "אתה נכנס דרך הקיר. הוא מלא בגולגולות וחפצים וזה מתחת לאגם, אז כל האורות ירוקים,"
היתה הפסקה קצרה.
"ובכן, ובכן, נראה כאילו אנחנו ב'מת תפסנו סלית'ריני קטן." אמר סקביאר. "טוב בשבילך, ורנון, 'גלל שאין הרבה בוצדמים סלית'רינים. מי זה אבא שלך?"
"הוא עובד במשרד הקסמים," שיקר הארי. הוא ידע שכל הסיפור שלו יתמוטט אחרי חקירה קטנה, אבל מצד שני, היה לו רק את הזמן עד שפניו יחזרו למצבם הרגיל לפני שהמשחק יסתיים בכל מקרה. "במחלקה לתאונות ואסונות קסם."
"'תה יודע, גרייבק," אמר סקביאר. "אני חושב שיש שם דאדלי."
הארי בקושי יכול היה לנשום: האם מזל, מזל מוחלט, יכול להוציא אותם מזה?
כשסקביאר אמר את זה, הצלקת של הארי, שנמתחה בחוזקה על מצחו הנפוח, בערה בעוז. ברור יותר ממה שהוא יכול היה לראות סביבו, הוא ראה מגדל מתנשא, מבצר מפחיד, שחור ומאיים: מחשבותיו של וולדמורט חזרו שוב בפתאומיות, חדות כתער; הוא ריחף לכיוון המבנה הענקי בתחושת התרוממות רוח שקטה ודבקות במטרה...
כה קרוב... כה קרוב...
בכח רצון אדיר הארי סגר את מוחו למחשבותיו של וולדמורט, מושך עצמו בחזרה למקום בו ישב, קשור אל רון, הרמיוני, דין וגריפהוק בחשיכה, מקשיב לגרייבק ולסקביאר. "'רמיוני גריינג'ר" הקריא סקביאר. "הבוצדמית שידועה כמסתובבת עם 'ארי פוטר"
הצלקת של הארי בערה בשקט, אבל הוא עשה מאמץ עילאי לשמור את עצמו בהווה, ולא להחליק אל תוך מוחו של וולדמורט. הוא שמע את חריקת המגפיים של גרייבק כשהוא התכופף, מול הרמיוני.
"את יודעת מה, ילדונת קטנה? התמונה הזאת נראית בדיוק שדוני כמוך."
"זה לא! זה לא אני!"
הציוץ המפוחד של הרמיוני היה כמעט כמו הודאה.
"...ידועה כמסתובבת עם הארי פוטר." חזר גרייבק בשקט.
שקט ירד על המקום. צלקתו של הארי פעמה בכאב חד, אבל הוא נאבק בכל כוחו נגד המשיכה של מחשבותיו של וולדמורט. מעולם לא היה חושב יותר מעכשיו להישאר במוחו שלו.
"ובכן, זה משנה דברים, הלא כן?" לחש גרייבק. אף אחד לא דיבר: הארי חש את כנופיית החוטפים צופים, קפואים, והרגיש את זרועה של הרמיוני רועדת כנגד שלו. גרייבק נעמד ולקח שני פסיעות למקום בו הארי ישב, מתכופף שוב להביט מקרוב על תווי פניו המעוותים.
"מה זה על המצח שלך, וורנון?" הוא שאל ברכות, נשימתו מסריחה על פניו של הארי כשהוא לחץ אצבע מלוכלכת אל הצלקת.
"אל תיגע בזה!" צעק הארי; הוא לא יכול היה לעצור את עצמו, הוא חשב שהוא יהיה חולה מהכאב שבה.
"חשבתי שהיו לך משקפיים, פוטר?" נשף גרייבק.
"מצאתי משקפיים!" נבח אחד מהחוטפים חומק מאחור. "היו משקפיים באוהל, גרייבק, חכה-"
ושניות אחר כך המשקפיים של הארי נדחפו חזרה אל פניו. החוטפים היו קרובים עכשיו, מתבוננים בו.
"זהו זה!" צרם גרייבק. "תפסנו את פוטר!"
כולם לקחו מספר פסיעות אחורה, המומים ממה שהם עשו.
הארי, עדיין נלחם להישאר בהווה בראשו עם הכאב החותך, לא יכול היה לחשוב על שום דבר לומר. רסיסי חיזיון התנפצו על פני השטח של מוחו-
- הוא ריחף סביב הקיר הגבוה של המבצר השחור-
לא, הוא היה הארי, קשור וחסר שרביט, בסכנה איומה-
-מביט למעלה, מעלה אל החלון העליון, המגדל הגבוה ביותר-
הוא היה הארי, והם דנו על גורלו בקולות נמוכים-
-זמן לעוף...
"...למשרד?"
"לעזאזל עם המשרד."רטן גרייבק. "הם יקחו את הקרדיט, ולא נקבל אף מבט פנימה. אני אומר שניקח אותו ישר לאתם-יודעים-מי."
"'תה תזמן אותו? לכאן?" אמר סקביאר, נשמע מודאג, מפוחד.
"לא," גרייבק חשף את שיניו, "אין לי- הם אמרו שהוא משתמש באחוזת מאלפוי כבסיס. ניקח את הילד לשם."
הארי חשב שהוא ידע למה גרייבק לא קרא לוולדמורט. האדם זאב הורשה ללבוש את גלימות אוכל המוות רק כשהם רצו להשתמש בו, אבל רק המעגל הפנימי של וולדמורט סומן באות האפל: גרייבק לא זכה לכבוד הגדול הזה.
הצלקת של הארי צרבה שוב-
-והוא התרומם אל תוך הלילה, עף הישר למעלה אל החלון ממש בראש המגדל-
"...לגמרי בטוח שזה הוא? 'גלל שאם זה לא, גרייבק, 'נחנו מתים."
"מי אחראי כאן?" שאג גרייבק, מכסה את הרגע של חוסר הכשירות שלו. "אמרתי שזה פוטר, והוא פלוס השרביט שלו, זה מאתיים אלף אוניות בדיוק!אבל אם אתם פחדנים מכדי להצטרף, כל אחד מכם, כל זה בשבילי, ועם קצת מזל, אני אקבל את הילדה כתוספת!"
-החלון היה רק חרך בסלע השחור, לא גדול מספיק בשביל כניסת אדם... דמות רזה כשלד רק נראתה דרכו, מצטנפת תחת שמיכה... מת, או ישן...?-
"בסדר!" אמר סקביאר. "בסדר, אנחנו בפנים! ומה עם השאר, גרייבק, מה נעשה 'תם?"
"צריך לקחת את כולם. תפסנו שני בוצדמים, זה עשר אוניות נוספות. תנו לי את החרב גם כן. אם הם אבני אודם, זה עוד קצת מזל."
האסירים נגררו למצב עמידה. הארי יכול היה לשמוע את נשימותיה של הרמיוני, מהירות ומבועתות.
"תפסו אותם ותעשו את זה חזק. אני אקח את פוטר!"אמר גרייבק, תופס מלוא כף היד משערו של הארי; הארי יכול היה להרגיש את הציפורניים הצהובות והארוכות שלו שורטות את קרקפתו. "בשלוש! אחת-שתיים-שלוש-"
הם נעלמו, מושכים את האסירים איתם. הארי נאבק, מנסה להשתחרר מידו של גרייבק, אבל זה היה חסר תקווה: רון והרמיוני היו צמודים אליו חזק משני צדדיו; הוא לא היה יכול להיפרד מהקבוצה, וכשנשימתו נעצרה צלקתו צרבה יותר בכאב שקט-
כשהוא דחק את עצמו דרך חרך החלון כמו נחש ונחת, קל כעשן בתוך התא דמוי החדר-
האסירים נטו אחד על השני כשהם נחתו בסימטה באזור מיושב.
לעיניו של הארי, שהיו עדיין נפוחות, לקח רגע להסתגל, ואז הוא ראה זוג שערי ברזל ומאחוריהם מה שנראה כדרך ארוכה. הוא חש מעט הקלה. הגרוע מכל לא קרה עדיין: וולדמורט לא היה כאן. הוא היה, הארי ידע, כיוון שהוא נאבק להילחם בחיזיון, במקום מוזר, דמוי מבצר, בראש המגדל. כמה זמן יקח לוולדמורט להגיע למקום הזה, ברגע שהוא ידע שהארי שם, היה ענין אחר.
אחד החוטפים פסע לכיוון השערים וניענע אותם.
"איך אנחנו ניכנס? הם נעולים, גרייבק, אני לא יכול- חי נפשי!"
הוא הרחיק את ידיו באימה פיתאומית. הברזל התעוות, התפתל בעצמו והתלפף לצורת פנים מפחידה, שדיברה בקול מהדהד ומצלצל. "ציינו את מטרתכם!"
"תפסנו את פוטר!" גרייבק שאג בניצחון. "שבינו את הארי פוטר!"
השערים הסתובבו ונפתחו.
"קדימה!" אמר גרייבק לאנשיו, והאסירים הועברו דרך השערים במעלה הדרך, בין גדרות שיחים גבוהות שהנמיכו את קול פסיעות רגליהם. הארי ראה דמות רפאים לבנה מעליו, והבחין שזה היה טווס לבקן. הוא מעד ונגרר על רגליו על ידי גרייבק; עכשיו הוא התנודד על צידו, קשור גב אל גב עם ארבעת האסירים הנוספים. סוגר את עיניו הנפוחות, הוא הניח לכאב בצלקתו להתגבר עליו לרגע, ממתין לדעת מה וולדמורט עושה. האם הוא כבר ידע שהארי נתפס...
"כמובן שלא, כמובן שלא!" אמר לוציוס מאלפוי בקוצר רוח. הוא התקרב להארי בעצמו, מתקרב כל כך שהארי יכול היה לראות את הפנים החיוורות והרפויות כרגיל בחדות אפילו דרך עיניו הנפוחות.
עם פניו המוסווים והנפוחים, הארי הרגיש כאילו הוא מתאמץ לראות דרך סורגים של כלוב.
"מה עשיתם לו?" לוציוס שאל את גרייבק. "איך הוא הגיע למצב כזה?"
"זה לא היה אנחנו."
"נראה לי כמו קללה עוקצת." אמר לוציוס.
עיניו האפורות הביטו במצחו של הארי.
"יש שם משהו," הוא לחש. "זה יכול להיות צלקת, שנמתחה מאד... דראקו, גש הנה, הסתכל היטב! מה אתה חושב?"
הארי ראה את פניו של דראקו קרובות עכשיו, בדיוק על יד פני אביו. הם היו דומים באופן בלתי רגיל, מלבד זה שאביו נראה חורג מעצמו בהתרגשות, הבעתו של דראקו היתה מלאה בחוסר רצון, אפילו בפחד.
"אני לא יודע," הוא אמר, והוא הלך לכיוון האח היכן שאימו עמדה וצפתה.
"מוטב שנהיה בטוחים, לוציוס," נרקיסה קראה לבעלה בקולה הקר, הברור. "בטוחים לגמרי שזהו פוטר, לפני שנזמן את אדון האופל... הם אמרו שזה שלו"- היא הביטה מקרוב אל שרביט-הקוץ השחור- "אבל זה לא נראה כאחד מאלה של אוליבנדר... אם אנחנו טועים, אם נקרא לאדון האופל לכאן לחינם... זוכר מה הוא עשה לראול ולדולוחוב?"
"מה לגבי הבוצדמית, אם כך?" רטן גרייבק. הארי כמעט נזרק מרגליו כשהחוטפים הכריחו את האסירים להסתובב שוב, כך שבמקום זאת האור נפל על הרמיוני.
"חכה," אמרה נרקיסה בחדות. "כן-כן, היא היתה אצל מאדם מלקין עם פוטר! ראיתי את התמונה של בנביא! הבט, דראקו, זאת לא הילדה גריינג'ר?"
"אני... אולי... כן."
"ואם כך, זה הילד וויזלי!" צעק לוציוס, פוסע סביב האסירים הקשורים כדי להיעמד מול רון. "זה הם, החברים של פוטר- דראקו, הסתכל עליו, זה לא הבן של ארתור וויזלי, מה שמו-?
"כן," אמר דראקו שוב, גבו אל האסירים. "יכול להיות."
דלת חדר האורחים נפתחה מאחורי הארי. אישה דיברה, וצליל קולה הגביר את פחדו של הארי אפילו יותר.
"מה זה? מה קורה, קיסי?"
בלטריקס לסטריינג' פסעה באיטיות סביב האסירים, ונעצרה מימינו של הארי, מביטה בהרמיוני דרך עיניה כבדות העפעפים, "אבל ללא ספק," היא אמרה בשקט, "זאת הילדה הבוצדמית? זאת גריינג'ר?
"כן, כן, זאת גריינג'ר!" קרא לוציוס, "ולידה, אנחנו חושבים, פוטר! פוטר וחבריו, נתפסו סוף סוף!"
"פוטר?" צרחה בלטריקס, וחזרה אחורנית, להביט טוב יותר בהארי. "אתה בטוח? אם כך, אדון האופל חייב לדעת זאת מייד!"
היא הפשילה את שרוולה השמאלי: הארי ראה את האות האפל מקועקע בבשר זרועה, וידע שהיא עומדת לגעת בו, לזמן את אדונה האהוב-
"אני עמדתי לקרוא לו!" אמר לוציוס, וידו, למעשה, נסגרה על מפרק כף ידה של בלטריקס, מניאה אותה מלגעת בסימן. "אני צריך לזמן אותו, בלה. פוטר הובא לבית שלי, ולכן זה בסמכותי-"
"בסמכותך!" היא ליגלגה, מנסה למשוך את ידה מאחיזתו. "איבדת את סמכותך כשאיבדת את שרביטך, לוציוס! איך אתה מעז! תוריד את הידיים שלך ממני!"
"אין לזה קשר אליך, לא את לכדת את הילד-"
"אבקש את סליחתך, מר מאלפוי," שיסע אותו גרייבק, "אבל זה אנחנו שתפסנו את פוטר, ואלו אנו שצריכים לקבל את הזהב-"
"זהב!" צחקה בלטריקס, עדיין מנסה להשתחרר מגיסה, ידה החופשיה מגששת בכיסה אחרי השרביט שלה. "קח את הזהב שלך, פועל מלוכלך, בשביל מה אני צריכה זהב? אני מחפשת רק את הכבוד של- של"
היא הפסיקה להיאבק. עיניה האפלות ממוקדות במשהו שהארי לא יכול היה לראות. צוהל על כניעתה, לוציוס שיחרר את ידה וקרע את שרוולו שלו-
"עצור!" צרחה בלטריקס, "אל תיגע בזה, כולנו נושמד אם אדון האופל יבוא עכשיו!"
לוציוס קפא, אצבעו המורה השתהתה מעל הסימון שלו. בלטריקס יצאה מגבול ראיתו של הארי.
"מה זה?" הוא שמע אותה אומרת.
"חרב," נחר חוטף מחוץ לשדה הראיה.
"תן לי אותה."
"היא לא שלך, גברת, היא שלי, אני חושב שאני מצאתי אותה."
נשמע קול נפץ והבזק של אור אדום; הארי ידע שהחוטף שותק. שאגת זעם באה מחבריו: סקביאר שלף את שרביטו.
"במה את חושבת ש'ת משחקת, אישה?"
"שתק!" היא צעקה. "שתק!"
הם לא היוו תחרות עבורה, למרות שהם היו ביחס של ארבע עליה: היא היתה מכשפה, כפי שהארי ידע, עם כישורים כבירים ובלי מצפון.
הם נפלו במקום עמידתם, כולם מלבד גרייבק, שהובא בכח למצב כריעה, ידיו פרושות. בפינת עיניו הארי ראה את בלטריקס מביטה מטה על האדם זאב, החרב של גריפינדור תפוסה חזק בידה, פניה חיוורות.
"מהיכן השגת את החרב?" היא לחשה אל גרייבק כשהיא משכה את שרביטו מחוץ לאחיזתו המתנגדת.
"איך את מעיזה?" הוא חשף את שיניו, פיו היה הדבר היחיד שיכול היה לזוז כשהוא הוכרח להביט בה. הוא חשף את שיניו המחודדות. "שחררי אותי, אישה!"
"איפה מצאת את החרב?" היא חזרה מנופפת בה מול פניו, "סנייפ שלח אותה לכספת שלי בגרינגוטס!"
"היא היתה באוהל שלהם," חרק גרייבק. "שחררי אותי, אמרתי!"
היא נופפה בשרביטה, והאדם זאב קפץ על רגליו, אבל נראה זהיר מכדי להתקרב אליה. הוא פנה אל מאחורי כורסא ציפורניו המטונפות והעקומות אוחזים בגבה.
"דראקו, תזיז את הזוהמה הצידה," אמרה בלטריקס, מצביעה על האנשים המשותקים. "אם אין לך אומץ לגמור אותם, אז תניח אותם בחצר בשבילי."
"שלא תעזי לדבר אל דראקו כמו-" אמרה נרקיסה בזעם, אבל בלטריקס צעקה.
"תשתקי! המצב חמור יותר ממה שתוכלי לדמיין, קיסי! אנחנו בבעיה רצינית!"
היא עמדה, מתנשפת מעט, מביטה מטה אל החרב, בוחנת את הניצב. ואז היא הסתובבה להביט באסירים השקטים.
"אם זהו אכן פוטר, אסור שהוא יפגע," היא מילמלה, יותר לעצמה מאשר לאחרים. "אדון האופל רוצה להיפטר מפוטר בעצמו... אבל אם הוא יגלה... אני חייבת... אני חייבת לדעת..."
היא הפנתה שוב את גבה לאחותה.
"האסירים חייבים להיות במרתף, בזמן שאני אחשוב מה לעשות!"
"זה הבית שלי, בלה, את לא תתני פקודות ב-"
"עשו זאת! אין לכם מושג באיזו סכנה אנחנו!" צרחה בלטריקס. היא נראתה מפחידה, מטורפת; זרם דק של אש יצא משרביטה ושרף חור בשטיח.
נרקיסה היססה לרגע, ואז פנתה אל האדם זאב.
"כך את האסירים האלו למטה אל המרתף, גרייבק."
"חכה," אמרה בלטריקס בחדות. "כולם מלבד... מלבד הבוצדמית."
"לא!" צעק רון. "את יכולה לקחת אותי, קחי אותי!"
בלטריקס היכתה אותו בפניו: המהלומה הידהדה בחדר.
"אם היא תמות באמצע החקירה, אני אקח אותך אחריה," היא אמרה. "בוגדים בדם הם אחרי בוצדמים בספר שלי. קח אותם למטה, גרייבק, ותוודא שהם מבוטחים, אבל אל תעשה להם שום דבר נוסף-עדיין."
היא זרקה את שרביטו של גרייבק חזרה אליו, ואז שלפה סכין כסף קצרה מתחת לגלימותיה. היא שחררה בעזרתה את הרמיוני משאר האסירים, ואז גררה אותה בשיערה אל מרכז החדר, בזמן שגרייבק הכריח את השאר להשתרך אל דלת אחרת, אל תוך מעבר אפל, שרביטו אחוז לפניו, מתכונן בפני כוח בלתי נראה שאי אפשר לעמוד בפניו.
"חושבים שהיא תתן לי חתיכה מהילדה אחרי שהיא תסיים איתה?"
גרייבק זימזם כשהוא הכריח אותם לצעוד לאורך המסדרון. " אני אומר שאני אקבל נשיכה או שתיים. מה נראה לך, ג'ינג'י?"
הארי יכול היה להרגיש את רון נרעד. הם אולצו לרדת בגרם מדרגות תלול, עדיין קשורים גב אל גב ובסכנה מפני החלקה ושבירת צווארם בכל רגע. בתחתית היתה דלת כבידה. גרייבק פתח אותה בנקישה בשרביטו, ואז הכריח אותם להיכנס לחדר לח ומעופש ועזב אותם בחשיכה מוחלטת. ההד של טריקת הדלת לא נעלם לפני שהם שמעו צעקה ארוכה, איומה הישר מעליהם.
"הרמיוני!" רון שאג, והחל להתפתל ולהיאבק בחבלים שהידקו אותם יחד, כך שהארי התנודד. "הרמיוני!"
"תשתוק!" אמר הארי. "סתום. רון, אנחנו צריכים לחשוב על דרך-"
"הרמיוני! הרמיוני!"
"אנחנו צריכים תוכנית, תפסיק לצרוח- אנחנו צריכים להיפטר מהחבלים האלו-"
"הארי?" הגיעה לחישה דרך החשיכה. "רון? זה אתם?"
רון הפסיק לצרוח. קול של תנועה נשמע קרוב לידם, ואז הארי ראה צל מתקרב.
"הארי? רון?"
"לונה?"
"כן, זאת אני! הו לא, לא רציתי שתיתפסו!"
"לונה, את יכולה לעזור לנו להיפטר מהחבלים האלו?" אמר הארי.
"הו כן, אני מקווה... יש מסמר ישן שאנחנו משתמשים בו אם אנחנו צריכים לשבור משהו... רק רגע..."
הרמיוני צרחה שוב מעל ראשיהם, והם יכלו לשמוע את בלטריקס צועקת גם כן, אבל מילותיה לא נישמעו, כיוון שרון החל לשאוג שוב, "הרמיוני! הרמיוני!"
"מר אוליבנדר?" הארי יכול היה לשמוע את לונה אומרת. "מר אוליבנדר, המסמר אצלך? אם רק תזוז מעט... אני חושבת שהוא היה לצד כד המים."
היא חזרה תוך כמה רגעים.
"אתם תצטרכו להישאר בשקט," היא אמרה.
הארי יכול היה להרגיש אותה חופרת בסיבי החבל הקשים לשחרר את הקשרים. מהקומה למעלה הם שצעו את קולה של בלטריקס.
"אני אשאל שוב! איפה השגת את החרב? איפה?"
"מצאנו אותה- מצאנו אותה-בבקשה!" הרמיוני צרחה שוב; רון נאבק חזק יותר מאי פעם, והמסמר החלוד החליק אל תוך מפרק כף ידו של הארי.
"רון, בבקשה תשאר רגוע!" לונה לחשה. "אני לא יכולה לראות מה אני עושה-"
"הכיס שלי!" אמר רון, "בכיס שלי, יש מעמעם, והוא מלא באור!"
כמה רגעים אחר כך היה קליק, וכדורי האור שהמעמעם ינק מהמנורות באוהל התעופפו בתוך המרתף: לא יכולים להתחבר חזרה למקור שלהם, הם פשוט נשארו תלויים, כמו שמשות קטנות, מציפים את החדר התת קרקעי באור. הארי ראה את לונה, כל העיינים נעוצות בפניה הלבנות ובתנועות דמותו של אוליבנדר יצרן השרביטים, מצטנף על הריצפה בפינה. מסובב את צווארו, להביט על חבריו האסירים: דין וגריפהוק הגובלין, שנראה בקושי עירני, נשאר עומד רק בגלל החבלים שקשרו אותו של בני האדם.
"הו, כך הרבה יותר קל, תודה, רון," אמרה לונה, והיא התחילה לקצץ את הקשרים שלהם שוב. "שלום, דין!"
מלמעלה בא קולה של בלטריקס.
"את משקרת, בוצדמית מלוכלכת, ואני יודעת את זה! אתם הייתם בתוך הכספת שלי בגרינגוטס! אמרי את האמת, אמרי את האמת!"
צרחה נוראה נוספת-
"הרמיוני!"
"מה עוד לקחתם? מה עוד השגתם שם? אמרי לי את האמת או, אני נשבעת, אני אחתוך את גרונך עם הסכין הזו!"
"הנה!"
הארי הרגיש את החבלים מחליקים והסתובב, משפשף את מפרקי כף היד שלו, להביט ברון רץ סביב המרתף, מביט אל התקרה הנמוכה, מחפש בה דלת.
דין, פניו חבולות ומדממות, אמר "תודה" ללונה ועמד שם, רועד, אבל גריפהוק צנח אל ריצפת התא, נראה חלוש ומבולבל, חבורות רבות על פניו השחומים.
רון ניסה עכשיו להיתעתק בלי שרביט.
"אין שום דרך החוצה, רון," אמרה לונה, צופה במאמציו חסרי התוצאות. "המרתף חסום לגמרי. ניסיתי, בהתחלה. מר אוליבנדר נמצא כאן כבר הרבה זמן, הוא ניסה הכול."
הרמיוני צרחה שוב: הקול נשמע להארי כמו כאב פיזי, בקושי מודע לדקירה האכזרית בצלקתו, גם הוא החל לרוץ במרתף סביב, ממשש את הקירות ובקושי יודע למה, יודע בליבו שזה חסר תועלת.
"מה עוד לקחתם, מה עוד? עני לי! קרושיו!"
צרחותיה של הרמיוני הדהדו בין הקירות בקומה למעלה, רון כמעט התייפח כשהוא היכה את הקירות באגרופיו, והארי ביאוש מוחלט משך בתיק של האגריד מצאוורו וגישש בתוכו: הוא משך החוצה את הסניץ של דמבלדור ונענע אותו, לא יודע למה הוא מקווה- דבר לא קרה- הוא נופף בחצאים השבורים של שרביט עוף החול, אבל הם היו חסרי חיים- שבר המראה נפל מנצנץ על הריצפה, והוא ראה ניצוץ של כחול מבהיק-
עינו של דמבלדור הביטה בו מתוך המראה.
"עזור לנו!" הוא צעק לתוכה ביאוש מטורף. "אנחנו במרתף של אחוזת מאלפוי, עזור לנו!"
העין מיצמצה ונעלמה.
הארי אפילו לא היה בוטח שהיא באמת היתה שם. הוא היטה את שבר המראה ולא ראה דבר משתקף שם מלבד הקירות והתקרה של הכלא שלהם, ובקומה מעליהם הרמיוני צרחה נורא יותר מקודם, ולידו רון שאג "הרמיוני! הרמיוני!"
"איך נכנסתם לכספת שלי?" הם שמעו את בלטריקס צורחת. "האם הגובלין הקטן והמלוכלך שבמרתף עזר לכם?"
"פגשנו אותו רק הלילה!" התייפחה הרמיוני. "מעולם לא היינו בתוך הכספת שלך... זאת לא החרב האמיתית! זה העתק, רק העתק!"
"העתק?" צרחה בלטריקס. "הו, סיפור צפוי!"
"אבל נוכל לגלות זאת בקלות!" נשמע קולו של לוציוס. "דראקו, הבא את הגובלין, הוא יוכל לומר לנו אם החרב אמיתית או לא!"
הארי זינק במרתף לכיוון המקום בו גריפהוק הצטנף על הריצפה.
"גריפהוק," הוא לחש אל תוך אוזנו המחודדת של הגובלין, "אתה חייב לומר להם שהחרב מזויפת, אסור שהם ידעו שזו האמיתית, גריפהוק, בבקשה-"
הוא יכול היה לשמוע פסיעות מתקרבות למרתף; ברגע הבא, קולו הרועד של דראקו דיבר מעבר לדלת.
"התרחקו. עמדו בשורה על יד הקיר. אל תנסו לעשות דבר, או שאני אהרוג אתכם!"
הם עשו כפי שניצטוו; כשהמנעול הסתובב, רון לחץ על המעמעם והאורות נעלמו במהירות אל תוך כיסו, מחזירים את המרתף לאפילה הקודמת.
הדלת נפתחה בתנופה; מאלפוי צעד פנימה, שרביטו שלוף מולו, חיוור והחלטי. הוא תפס את הגובלין הקטן בזרועו ויצא, סוחב את הגובלין איתו. הדלת נסגרה בחבטה ובאותו רגע קול נפץ חזק הדהד בתא.
רון לחץ על המעמעם. שלושה כדורי אור התעופפו חזרה אל האוויר מכיסו, מגלים את דובי, גמדון הבית, שהתעתק בינהם.
"דוב-!"
הארי היכה את רון בזרעו לעצור אותו מלצעוק, ורון נראה מבועת מטעותו. פסיעות נשמעו מעל התא: דראקו הצעיד את גריפהוק אל בלטריקס.
עיניו הענקיות בצורת כדורי טניס של דובי היו פעורות; הוא רעד מכפות רגליו ועד קצות אוזניו. הוא היה שוב בביתם של בעליו הקודמים, והיה ברור שהוא היה משותק.
"הארי פוטר," הוא צייץ בקול רועד מעט, "דובי בא לציל אותך."
"אבל איך אתה-?"
צרחה נוראה קטעה את דבריו של הארי: הרמיוני עונתה שוב. הוא עבר לדבר בתמציתיות.
"אתה יכול להתעתק אל מחוץ למרתף הזה?" הוא שאל את דובי, שהנהן, אוזניו מתנופפות."
"ואתה יכול לקחת בני אדם איתך?"
דובי הנהן שוב.
"בסדר. דובי, אני רוצה שתתפוס את לונה, דין ומר אוליבנדר, ותיקח אותם- תיקח אותם אל-"
"אל ביל ופלר," אמר רון. "בית הקונכייה בפרברי תינוורת'!"
גמדון הבית הניד בראשו בפעם השלישית.
"ואז תחזור," אמר הארי. "אתה יכול לעשות זאת, דובי?"
"כמובן, הארי פוטר," לחש הגמדון הקטן. הוא מיהר אל מר אוליבנדר, שנראה בקושי בהכרה. נוא נטל את אחת מזרועותיו של יצרן השרביטים בידו, ואז הושיט את האחרת אל לונה ודין, שניהם לא זזו.
"הארי, אנחנו רוצים לעזור לכם!" לונה לחשה.
"אנחנו לא יכולים לעזוב אתכם כאן," אמר דין.
"לכו, שניכם! נפגוש אתכם אצל ביל ופלר."
כשהארי דיבר, הצלקת שלו שרפה יותר מאי פעם, ולמשך כמה רגעים הוא הביט מטה, לא על יצרן השרביטים, אלא על איש אחר שהיה זקן באותה מידה, רזה באותה מידה, אבל צוחק בבוז.
"הרוג אותי, אם כך. וולדמורט, אני אקדם את המוות בברכה! אבל מותי לא יביא לך את מה שאתה מחפש... יש עוד כל כך הרבה שאתה לא מבין..."
הוא הרגיש את זעמו של וולדמורט, אבל כשהרמיוני צרחה שוב הוא סגר את זה, חוזר אל המרתף ואל הזוועה שבהווה שלו.
"לכו!" הארי התחנן בפני לונה ודין. "לכו! אנחנו נבוא, רק לכו!"
הם אחזו באצבעותיו הפרושות של הגמדון. קול נפץ חזק נוסף נשמע, ודובי, לונה דין ומר אוליבנדר נעלמו.
"מה זה היה?" צעק לוציוס מאלפוי מעל ראשיהם. "שמעתם את זה? מה היה הרעש הזה במרתף?"
הארי ורון בהו אחד בשני.
"דראקו- לא, קרא לזנב תולע! תכריח אותו ללכת ולבדוק!"
פסיעות רגליים חצו את החדר מעליהם, ואז היה שם שקט. הארי ידע שהאנשים בחדר האורחים הקשיבו לרעשים נוספים מהמרתף.
"אנחנו עומדים לנסות ולהתקיל אותו," הוא לחש לרון. לא היתה להם ברירה: ברגע שמישהו יכנס לחדר ויראה את חסרונם של שלושה אסירים, הם יהיו אבודים. "תשאיר את האור דולק," הוסיף הארי, וכשהם שמעו מישהו יורד במדרגות מחוץ לדלת, הם נעמדו על יד הקיר מצידה השני.
"התרחקו," בא קולו של זנב תולע. "עמדו רחוק מהדלת. אני נכנס." הדלת נפתחה בתנופה. לחלקיק שניה זנב תולע הביט לתוך המרתף הריק בברור, בוהק באור משלושה שמשות מיניאטוריות שעופפו באוויר.
ואז הארי ורון הטילו עצמם עליו. רון תפס בזרוע השרביט של זנב תולע והרים אותה בכח. הארי תפס בידו את פיו, מכסה את קולו. הם נאבקו בשקט: שרביטו של זנב תולע פלט ניצוצות; ידו הכסופה נסגרה סביב צווארו של הארי.
"מה זה, זנב תולע?" קרא לוציוס מאלפוי מלמעלה.
"כלום!" רון קרא בחזרה, בחיקוי לא רע של קולו השרקני של זנב תולע. "הכול מצוין!"
הארי בקושי יכול היה לנשום.
"אתה עומד להרוג אותי?" נחנק הארי, מנסה לפתוח את אצבעות המתכת. "אחרי שהצלתי את חייך? אתה חייב לי, זנב תולע!"
האצבעות הכסופות הרפו.הארי לא ציפה לזה: הוא שיחרר עצמו לחופשי, נדהם, משאיר את ידו על פיו של זנב תולע. הוא ראה את עיניו הקטנות והמימיות של האדם דמוי העכבר מתרחבות בפחד ובהפתעה: הוא נראה המום בדיוק כמו הארי ממה שידו עשתה, מהדחף הקטן של הרחמים בו היא בגדה בו, והוא המשיך להיאבק יותר בכוח, כאילו כדי לכסות על רגע החולשה.
"ולנו יהיה את זה," לחש רון, מושך את שרביטו של זנב תולע מידו השניה.
חסר שרביט וחסר אונים, אישוני עיניו של פטיגרו התרחבו באימה. ועיניו החליקו מפניו של הארי למקום אחר. אצבעותיו הכסופות נעו בכוח ובפתאומיות אל גרונו שלו.
"לא-"
בלי לעצור לחשוב, הארי ניסה למשוך חזרה את היד, אבל זה לא עצר אותה. הכלי הכסוף שוולדמורט נתן למשרת הפחדן ביותר שלו פנה נגד בעליו המנוטרל וחסר הישע; פטיגרו זכה לתגמול על היסוסו, רגע הרחמים שלו; הוא נחנק אל מול עיניהם.
"לא!"
רון שיחרר גם הוא את זנב תולע, ויחד הוא והארי ניסו למשוך את אצבעות המתכת המועכות מסביב גרונו של זנב תולע, אבל זה היה חסר תועלת. פטיגרו הכחיל.
"רלאשיו!" אמר רון, מצביע עם השרביט על היד הכסופה, אבל דבר לא קרה; פטיגרו נפל על ברכיו, ובאותו רגע, הרמיוני השמיעה צרחה איומה מעל ראשיהם. עיניו של פטיגרו התגלגלו בפניו הסגולים; הוא התעוות בפעם האחרונה ונדם.
הארי ורון הביטו אחד על השני, ואז עזבו את גופו של זנב תולע על הריצפה מאחוריהם, רצו במעלה המדרגות אל המעבר המוצל שהוביל אל חדר האורחים. הם התגנבו בזהירות עד שהגיעו לדלת חדר האורחים, שהיתה פתוחה במקצת. עכשיו היה להם שדה ראיה ברור של בלטריקס מביטה מטה אל גריפהוק, שאחז את החרב של גריפינדור באצבעות ידיו הארוכות. הרמיוני שכבה לרגליה של בלטריקס. היא בקושי נעה.
"ובכן?" בלטריקס פנתה אל גריפהוק. "זאת החרב האמיתית?"
הארי המתין, עוצר את נשימתו, נאבק בעיקצוצים שבצלקתו.
"לא," אמר גריפהוק. "זאת מזויפת."
"אתה בטוח?" התנשפה בלטריקס. "בטוח לגמרי?"
"כן." השיב הגובלין.
הקלה חצתה את פניה, כל המתח התנקז ממנה.
"טוב," היא אמרה, ובהצלפה קלה בשרביטה היא חתכה עוד חתך בפניו של הגובלין, והוא נפל בצעקה לרגליה. היא בעטה בו הצידה. "ועכשיו," היא אמרה בקול מלא ניצחון, "נקרא לאדון האופל!"
והיא הפשילה את שרוולה ונגעה באצבעה באות האפל.
ברגע, הצלקת של הארי הרגישה כאילו היא נחתכה שוב. סביבתו האמיתית נעלמה: הוא היה וולדמורט, והקוסם השלדי צחק מולו צחוק חסר שיניים; הוא התרגז על הזימון שחש- הוא הזהיר אותם, הוא אמר להם לא לזמן אותו לשום דבר מלבד פוטר. אם הם טעו...
"הרוג אותי, אם כך!" תבע האיש הזקן. "אתה לא תנצח, אתה לא יכול לנצח! השרביט הזה לעולם, אף פעם לא יהיה שלך-"
זעמו של וולדמורט התפרץ: הבזק של אור ירוק מילא את חדר הכלא והגוף הזקן והשברירי הועף מהמיטה הקשה ואז נפל חזרה, חסר חיים, וולדמורט חזר אל החלון, זעמו בקושי נשלט... הם יסבלו את עונשו אם לא תהיה להם סיבה טובה לכך שקראו לו לחזור...
"ואני חושבת," אמר קולה של בלטריקס, "שאנחנו יכולים לתת את הבוצדמית. גרייבק, קח אותה אם אתה רוצה."
"לאאאאאאאאאאאא!"
רון התפרץ לחדר האורחים; בלטריקס הביטה סביב, המומה; היא הפנתה את שרביטה אל פניו של רון-
"אקספליארמוס!" הוא שאג, מצביע בשרביטו של זנב תולע על בלטריקס, והשרביט שלה עף באוויר ונתפס על ידי הארי, שרץ בעקבות רון. לוציוס, נרקיסה, דראקו וגרייבק פנו אליהם; הארי צעק, "שתק!" ולוציוס מאלפוי התמוטט אל תוך האח. גיצים של אש עפו משרביטיהם של דראקו, נרקיסה וגרייבק; הארי זרק עצמו אל הריצפה, מתגלגל אל מאחורי הספה ומתחמק מהם.
"עצרו או שהיא מתה!"
מתנשף, הארי הביט מעבר לקצה הספה. בלטריקס תמכה בהרמיוני, שנראתה חסרת הכרה, ואחזה בסכין הכסף הקצרה שלה ליד גרונה של הרמיוני.
"זרקו את שרביטיכם," היא לחשה. "זרקו אותם, או שנראה בדיוק עד כמה הדם שלה מטונף!"
רון עמד מאובן, לופת את שרביטו של זנב תולע. הארי התיישר, עדיין אוחז בשרביט של בלטריקס.
"השליכו אותם, אמרתי!" היא צרחה, לוחצת את הלהב אל תוך גרונה של הרמיוני: הארי ראה טיפות של דם מופיעות שם.
"בסדר!" הוא צעק, ושמט את שרביטה של בלטרקיס אל הריצפה לרגליו, רון עשה את אותו הדבר לשרביטו של זנב תולע. שניהם הרימו את ידיהם בגובה כתפיהם.
"טוב!" היא שלחה מבט ערמומי. "דראקו, הרם אותם! אדון האופל מגיע, הארי פוטר! מותך מתקרב!"
הארי ידע זאת; הצלקת שלו התפקעה מהכאב של זה, מעל ים שחור וגועש, ובקרוב הוא יוכל להתעתק אליהם, והארי לא ראה אף דרך הימלטות.
"עכשיו," אמרה בלטריקס ברכות, כשדראקו מיהר חזרה אליה עם השרביטים. "קיסי, אני חושבת שאנחנו צריכים לקשור את שני הגיבורים האלו שוב, בזמן שגרייבק משגיח על גברת בוצדמית. אני בטוחה שאדון האופל לא ימנע ממך את הילדה, גרייבק, אחרי מה שעשית הלילה."
במילה האחרונה נשמע קול שפשוף משונה מעליהם. כולם הביטו מעלה בדיוק ברגע לראות את נברשת הקריסטל נרעדת; ואז, בקול חריקה ובצלצול מבשר רע, היא החלה ליפול. בלטריקס היתה בדיוק מתחתיה; מפילה את הרמיוני, היא זרקה עצמה הצידה בצרחה. הנברשת התרסקה אל הריצפה בהתנפצות קריסל ושרשראות, נופלת על הרמיוני והגובלין, שעדיין אחז בחרב של גריפינדור. רסיסים של קריסטל עפו לכל הכיוונים; דראקו התקפל, ידיו מכסות את פניו המדממות.
כשרון רץ למשוך את הרמיוני אל מחוץ להרס, הארי לקח סיכון: הוא ומשך את שלושת השרביטים מאחיזתו של דראקו, הצביע בשלושתם אל גרייבק, וצעק, "שתק!". האדם זאב התרומם מעל רגליו בעקבות הקסם המושלש, התעופף אל התיקרה ואז התרסק על הקרקע.
כשנרקיסה משכה את דראקו הרחק מאפשרות פגיעה, בלטריקס קפצה על רגליה, שערה מתנופף כשהיא נופפה בסכין; אבל נרקיסה כיוונה את שרביטה אל הפתח.
"דובי!" היא צרחה ואפילו בלטריקס קפאה. "אתה! אתה הפלת את הנברשת-?"
הגמדון הקטנטן רץ אל תוך החדר, אצבעותיו הרועדות מצביעות על גבירתו לשעבר.
"את לא תפגעי בהארי פוטר!" הוא צייץ.
"הרגי אותו, קיסי!" צרחה בלטריקס, אבל אז נשמע קול נפץ נוסף, ושרביטה של נרקיסה התעופף גם הוא לאוויר ונחת בצידו השני של החדר.
"קוף קטן ומלוכלך!" צעקה בלטריקס. "איך אתה מעז לקחת שרביט של מכשיפה? איך אתה מעז לזלזל באדוניך?"
"לדובי אין בעלים!" צוח הגמדון. "דובי הוא גמדון חופשי, ודובי בא להציל את הארי פוטר והחברימים שלו!"
צלקתו של הארי עיוורה אותו בכאב. במעומעם הוא ידע שיש להם רגעים בודדים, שניות לפני שוולדמורט יהיה איתם.
"רון, תפוס- ולך!" הוא צעק, זורק לכיוונו את אחד השרביטים; ואז הוא התכופף לגרור את גריפהוק מתחת לנברשת. מניף את הגובלין הנאנק, שעדיין נאחז בחרב, מעל לכתפו האחת, הארי תפס את ידו של דובי והסתובב במקום כדי להתעתק.
כשהוא הסתובב אל תוך האפילה הוא קלט מראה אחרון מחדר האורחים של דמותם החיוורת והקפואה של נרקיסה ודראקו, הרצועה האדומה שהיתה שיערו של רון, וכחול של כסף מעופף, כשסכינה של בלטריקס חצה את החדר אל המקום בו הוא נעלם-
אל ביל ופלר... בית הקונכיה... אל ביל ופלר...
הוא נעלם אל הלא נודע; כל מה שהוא יכול היה לעשות היא לחזור על השם של היעד ולקוות שזה יספיק כדי לקחת אותו לשם. הכאב במצחו ניקב אותו, ומשקלו של הגובלין הכביד עליו; הוא יכול היה להרגיש את הלהב של החרב של גריפינדור חובט בגבו: ידו של דובי מושכת את שלו; הוא תהה אם הגמדון מנסה לקחת אחריות, למשוך אותם אל הכיוון הנכון, וניסה, בהידוק אצבעותיו, לסמן שהכל היה בסדר איתם...
ואז הם פגעו באדמה מוצקה והריחו אוויר מלוח. הארי נפל על ברכיו,מרפה מידו של דובי, הוא ניסה להוריד את גריפהוק בעדינות אל הקרקע.
"אתה בסדר?" הוא אמר כשהגובלין נע, אבל גריפהוק רק יבב. הארי הציץ הצידה דרך החשיכה. היה נראה שיש בית במרחק קצר מתחת לשמים הרחבים המכוכבים, והוא חשב שהוא ראה תנועה מחוץ לו.
"דובי, זה בית הקונכיה?" הוא לחש, אוחז את שני השרביטים שלקח מהמאלפויים, מוכן להילחם אם יצטרך. "הגענו למקום הנכון? דובי?"
הוא הביט סביב. הגמדון הקטן עמד במרחק רגל ממנו.
"דובי!"
הגמדון התנודד מעט, כוכבים משתקפים בעיניו הבורקות, הרחבות. יחד, הוא והארי הביטו מטה אל הניצב הכסוף של הסכין שבלט מחזהו המתרומם של הגמדון.
"דובי-לא-עזרה!" הארי שאג לכיוון הבית, לכיוון האנשים שנעו שם. "עזרה!"
הוא לא ידע ולא היה לא איכפת את הם היו קוסמים או מוגלגים, חברים או אויבים; כל מה שהיה לו איכפת היה הכתם הכהה שהתפשט על גופו של דובי, ושהוא פשט את ידו אל הארי במבט מתחנן. הארי תפס אותו והשכיב אותו בצד על הדשא הקריר.
"דובי, לא, אל תמות, אל תמות-"
עיניו של הגמדון מצאו אותו, ושפתיו נרעדו במאמץ להגות מילים.
"הארי... פוטר..."
ואז ברעד קטן הגמדון נדם, ועיניו לא היו שום דבר יותר מכדורים זכוכיתיים גדולים, מבזיקים באור הכוכבים שהם לא יכלו לראות.

קרדיט ל-leptop11, לקוסמת בע"ם, לעינב, ל-pop99 לzeus ולyoram88

יוצר השרביטים:
זה היה כמו לשקוע בתוך סיוט ישן,הארי כאילו שוב כרע ברך ליד גופתו של דמבלדור למרגלות המגדל הגבוה ביותר בהוגוורטס , במציאות המדומה הזאת הוא הביט בגופה הזעירה מתגלגלת על הדשא, מנוקבת ע"י הסכין של בלטריקס.הארי עדיין אמר "דובי... דובי..." אפילו שהוא ידע שהגמדון אבוד, במקום שבו הוא לא יוכל לענות לו. רק אחרי דקה הוא הבין שהם הגיעו למקום הנכון, ושם ביל, פלר, דין ולונה, היו מכונסים מסביבו, בזמן שהוא רכן מעל הגמדון. "הרמיוני," הוא אמר לפתע "איפה היא?"
"רון לוקח אותה פנימה," אמר ביל "היא תהיה בסדר." הארי הסתכל על דובי, ואז הושיט את ידו והוציא את הסכין מגופו של דובי, ואז בלי הפסקה הארי לקח את הג'קט שלו וכיסה בו את דובי כאילו זה היה שמיכה.
גלי הים התנגשו בסלעים אל מול החוף איפה שהוא קרוב.
הארי הקשיב לזה בעוד שהאחרים דיברו, דנים בנושאים שהארי לא יכל להתעניין בהם, מחליטים החלטות, דין נשא את גריפהוק הפצוע אל תוך הבית, בעוד פלר ממהרת איתם: עכשיו ביל באמת ידע על מה הוא דיבר, הוא בהה למטה על הגופה הזעירה,
ואז צלקתו דקרה ובערה, והראתה לו את אחד ממחשבותיו של..., הארי ראה את וולדמורט מעניש את כל מי שנשאר מאחור באחוזת מאלפוי. זעמו היה נורא, הצער של הארי על דובי כנראה הפחית את ההרגשה הנוראה שהגיעה היישר מהאוקיינוס הגדול והשקט.
"אני רוצה לעשות את זה כהלכה," המשפט הראשון שהארי אמר היה בערנות מלאה. "-לא ע"י קסם. יש לך את חפירה?" ומיד לאחר מכן הוא התחיל לעבוד, לבד, חופר את הקבר איפה שביל הראה לו בסוף הגינה, בין השיחים. הוא חפר את זה בסוג של טירוף מסוים, מתענג על העבודה הידנית, מתפאר באי-קסם של זה, בכל טיפה של הזיעה שלו ובכל כוויה הוא הרגיש כמו נתינת מתנה לגמדון שהציל את חייהם.
הצלקת שלו צרבה, אבל הוא שלט בכאב, הוא הרגיש את הכעס, אבל הוא היה רחוק מזה.
הוא סוף סוף למד לשלוט, למד לכבות את מחשבותיו לוולדמורט, הדבר שדמבלדור התחנן שיילמד מסנייפ.
כמו שוולדמורט לא יכל לחדור להארי כאשר הארי היה מלא בצער על סיריוס כך מחשובותיו לא יכלו להופיע אצל הארי כאשר הוא התאבל על דובי.
כאשר הארי חפר עמוק יותר ויותר לתוך האדמה הקשה והקרה מוציא את צערו בזיעה מתעלם מהכאב שבצלקת.
בחשיכה, מלבד קול נשימתו והים הסוער שאירחו לו חברה הדברים שקרו אצל המלפוים חזרו אליו, הדברים ששמע חזרו אליו וההבנה פרחה בחושך...
הקצב הקבוע של זרועותיו התערבבו עם מחשבותיו.
אוצרות...הורקרוקסים... אוצרות...הורקרוקסים... לא עבר הרבה זמן והוא בער מהאובססיה המוזרה לגעגועים. האובדן והפחד יצאו החוצה.
הוא הרגיש כאילו הוא התעורר שוב.
עמוק יותר ויותר הארי שקע לתוך הקבר, והוא ידע איפה וולדמורט היה הלילה, ואת מי הוא הרג הלילה בתא העליון של אזקבן ומדוע...
הוא חשב על זנב-תולע, מת בגלל דחף קטן של רחמים... דמבלדור חזה את זה... מה עוד הוא ידע?
הארי איבד קטע זמן. הוא רק ידע שהחושך הואר טיפה כאשר רון ודין הצטרפו אליו.
"איך הרמיוני?"
"טוב יותר" אמר רון. "פלר דואגת לה".
להארי היה תשובה מוכנה למתי שהם ישאלו אותו למה הוא לא משתמש בשרביטו כדי ליצור קבר מושלם, אבל הארי לא הזדקק לזה.
הם קפצו לתוך החור שהוא יצר עם אתות חפירה משלהם ועבדו ביחד בשקט עד שהחור נראה עמוק מספיק.
הארי עטף את הגמדון יותר חזק בז'קט שלו. רון ישב בקצה הקבר וחלץ את גרביו ונעליו, שאותם הוא הניח על ראשו של הגמד.
דין יצר כובע צמר, שאותו הארי הניח בזהירות על ראשו של דובי, מכסה את אוזני העטלף שלו.
"אנכנו צריכים לסגור את עניו" .
הארי לא שמע את האחרים שבאו מתוך האפלה. ביל לבש גלימת מסע, ופלר סינר לבן גדול.
מכיסו של הסינר השתרבב בקבוק של מה שהארי זיהה כשיקוי הפלא-ושלד. הרמיוני הייתה עטופה בחלוק בית שהשאילה, חיוורת ולא יציבה על רגליה; רון כרך את ידו סביבה כשהיא הגיעה אליו. לונה, שהייתה דחוסה בתוך אחד ממעיליה של פלר, התכופפה מטה והניחה את אצבעותיה בעדינות על כל אחד מעפעפי עיניו של הגמדון, מחליקה אותם מעל העיניים חסרות ההבעה.
"זהו," היא אמרה ברכות. "עכשיו הוא יוכל לישון." הארי הניח את הגמדון בתוך הקבר, מסדר את זרועותיו הקטנות כך שיהיה לו נוח, ואז הוא טיפס החוצה מסתכל בפעם האחרונה על הגוף הקטן. הוא אילץ את עצמו לבכות כשהוא נזכר בהלוויתו של דמבלדור, ובשורות על גבי שורות של הכיסאות הזהובים, ושר הקסמים בשורה הקדמית, הסיפור על השיגיו של דמבלדור, הפאר וההוד של הקבר הלבן עשוי השיש. הוא הרגיש שדובי היה ראוי לבדיוק כזאת לוויה מפוארת, ובכל זאת הגמדון שכב בין השיחים בצורה גסה ולא נוחה בבור שחפר.
"אני חושבת שאנחנו צריכים להגיד משהו," לונה הגבירה את קולה. "אני אתחיל, אוקיי?" וכשכולם הביטו בה, היא פנתה אל הגמדון המת בתחתית הבור. "תודה רבה לך דובי על כך שהצלת אותי מהמרתף. זה כל כך לא הוגן שהיית צריך למות אחרי שהיית כל כך טוב ואמיץ. אני תמיד אזכור מה שעשית למעננו. אני מקווה שאתה שמח עכשיו שם למעלה."
היא פנתה והסתכלה על רון, שכחכח בגרונו ואמר בקול מלא, "כן...תודה דובי."
"תודה," מלמל דין.
הארי בלע את רוקו. "להתראות דובי," הוא אמר לבסוף ממה שהצליח להוציא, אבל לונה כבר אמרה הכל בשבילו. ביל הרים את שרביטו, וערימת האדמה והעפר לצידי הקבר התרוממה אל האוויר ונפלה בצורה מסודרת ונקייה מעליו, בערימה קטנה ואדמדמה.
"אכפת לכם אם אני אשאר כאן לרגע?" הוא שאל את האחרים. הם מלמלו מילים שהוא לא הבין; הוא הרגיש טפיחה עדינה ורכה על גבו, ואז הם שוטטו בחזרה אל הצריף, עוזבים את הארי לבדו לצידי הגמדון. הוא הסתכל סביבו: היו כמה אבנים לבנות וגדולות, וחלקות, גובלות את שפת ערוגות הפרחים. הוא הרים אחת מהאבנים הגדולות יותר והניח אותה, כמו על כר, מעל המקום בו ראשו של דובי נח באותו רגע ממש. אז הוא גישש בכיסו אל שרביטו. היו שם שניים. הוא שכח, איבד את מסלולו הוא לא יכל להיזכר עכשיו של מי היו השרביטים האלה; הוא נזכר שהוא משך אותם בכוח מתוך ידו של מישהו. הוא בחר את הקצר יותר מבין השניים, שהרגיש יותר שייך אליו, והצביע על האבן. לאט, בפיקוד הוראותיו, חתכים עמוקים הופיעו על שטחה החיצוני של האבן. הוא ידע שהרמיוני יכלה לעשות זאת בצורה נקייה ומסודרת יותר, וקרוב לוודאי שגם מהר יותר, אבל הוא רצה לסמן את המקום בו הוא רצה לחפור את הקבר. כשהארי נעמד שוב, על האבן היה כתוב:
כאן קבור דובי, גמדון חופשי.
הוא הסתכל על היצירה לעוד כמה שניות, ואז הלך לדרכו, צלקתו עדיין מעקצצת מעט, ומחשבותיו מלאות בדברים שבאו אליו ליד הקבר, רעיונות שקיבלו צורה בחשיכה, רעיונות מרתקים ונוראיים. כולם ישבו בסלון כשהוא נכנס אל המסדרון הקטן, תשומת ליבם מרוכזת אל ביל, שדיבר. החדר היה מואר באורות צבעוניים, יפים, עם אש קטנה של עץ שהובער בבהירות באח. הארי לא רצה ללכלך את השטיח עם בוץ, אז הוא נעמד בפתח, מקשיב.
"...מזל שג'יני בחופשה. אם היא הייתה בהוגוורטס הם היו יכולים לקחת אותה לפני שהיינו מגיעים אליה. עכשיו אנחנו יודעים שגם היא בטוחה." הוא הסתכל סביב וראה את הארי עומד שם. "הגעתי והוצאתי את כולם מהמחילה," הוא הסביר. "העברתי אותם למיוריאל. אוכלי המוות יודעים שרון איתך עכשיו, הם וודאי יהפכו את המשפחה למטרה שלהם – אל תתנצל," הוא הוסיף כשראה את הבעתו של הארי. "זה הכל היה עניין של זמן, אבא אומר את זה כבר חודשים. אנחנו משפחת בוגדי-הדם הכי גדולה שקיימת."
"איך הם מוגנים?" שאל הארי.
"קסם פדליוס. אבא הוא שומר הסוד. ועשינו את זה על הצריף הזה גם כן; אני שומר הסוד כאן. אף אחד מאיתנו לא יכול ללכת לעבודה, אבל זה בקושי הדבר הכי חשוב עכשיו. ברגע שאוליבנדר וגריפהוק ירגישו טוב מספיק, אנחנו מעבירים אותם למוריאל גם כן. אין פה עוד חדרים, אבל לה יש המון. הרגליים של גריפהוק הולכות ומחלימות. פלר נתנה לו שיקוי הפלא-ושלד – קרוב לוודאי שנוכל להעביר אותם בתוך שעה או –"
"לא," אמר הארי וביל נראה מבוהל. "אני צריך את שניהם פה. אני צריך לדבר איתם. זה חשוב." הוא שמע את הסמכות שבקולו, השכנוע, הקול שהגיע אליו כשרצה לחפור את קברו של דובי. כל פניהם פנו אליו, נראים נבוכים ומתפלאים.
"אני הולך לשטוף" אמר הארי לביל, מסתכל למטה על ידיו, שעדיין היו מכוסות בבוץ ובדם של דובי, "ואז אני יצטרך לראות אותם מיד." הוא הלך לתוך המטבח הקטן, לכיור שהיה מתחת לחלון עם הנוף לים. השחר התנתק מהאופק, צבוע בורוד וזהב חלשים.
כשהוא התרחץ, שוב חושב על הרכבת שהייתה יכולה לבוא אליו בגן החשוך...
דובי אף פעם לא יוכל לספר מי שלח אותו להציל אותם, אבל הארי ידע מה הוא ראה, עין בצבע כחול עמוק הסתכלה החוצה מחתיכת המראה, ואז העזרה הגיעה, "עזרה תמיד תינתן בהוגוורטס לאלה המבקשים אותה"...
הארי יבש את ידיו, משקיף על הנוף היפה שנשקף מהחלון, ולקולות הרעש של האחרים שהיו בסלון.
הוא הסתכל החוצה, אחרי האוקיינוס, והרגיש קרוב, זה מתחיל להיות מובן, יותר מקודם, קרוב ללב של כל העניין.
ועדיין הצלקת שלו עיקצצה, והוא ידע שוולדמורט הגיע לזה גם, הארי הבין אבל גם לא הבין.
האינסטינקט שלו אמר משהו אחד, והמוח משהו אחר.
הדמבלדור שבראש של הארי חייך.
הארי סקר את קצה אצבעותיו, לוחץ אותם בתפילה.
*אתה נתת לרון את המעמעם...אתה הבנת אותו...אתה נתת לו דרך לחזור..., ואם אתה יודע אותם, מה אתה יודע עלי דמבלדור? האם אני אמור לדעת ולא לחפש? האם אתה יודע כמה קשה אני מרגיש עם זה? האם לכן עשית את זה כל כך קשה?כדי שיהיה לי זמן לעבוד על זה?*
הארי עדיין עמד בשקט, עם עיניים מזוגגות, מסתכל על המקום איפה שאור בוהק של קרן שמש מוזהבת עלתה מהאופק, ואז הוא הסתכל על ידיו הנקיות והופתע לרגע לראות את הבגדים שהוא החזיק בהם, הוא הניח אותם, וחזר לפרוזדור, וכשהוא עשה את זה, הוא הרגיש בצלקתו רגש של כעס, ואז זה חלף במוחו, מהיר כמו השתקפות של שפרירית מעל המים, גבול של בניין שהוא הכיר טוב מאוד.
ביל ופלר עמדו בתחתית המדרגות.
"אני צריך לדבר עם גריפהוק ואוליבנדר," אמר הארי,
"לא" אמרה פלר, "אתה תצטרך לחכות, ארי' אם' שניהם עייפים מדיי."
"אני מצטער" הוא אמר בלי רגש, "אבל זה לא יכול לחכות, אני חייב לדבר איתם עכשיו, לבד ולחוד, זה דחוף."
"הארי מה לעזאזל קורה כאן?" שאל ביל, "אתה מסתובב פה עם גמדון בית מת וגובלין חצי בהכרה, הרמיוני נראית כאילו עברה עינויים, ורון רק מסרב להגיד לי שום דבר"
"אנחנו לא יכולים להגיד לך מה אנחנו עושים" אמר הארי גלויות, "אתה במסדר, אתה יודע שדמבלדור השאיר לנו משימה, אנחנו לא אמורים לספר עליה לאף אחד אחר,"
פלר עשתה קול חסר סבלנות, וביל לא הביט לעברה, הוא נעץ מבטים בהארי, פניו העמוקים והמצולקים היו קשים לקריאה. לבסוף ביל אמר, "בסדר, עם מי אתה רוצה לדבר ראשון?"
הארי היסס, הוא ידע מה עומד מאחורי החלטתו.
כמעט ולא נשאר זמן, עכשיו הוא צריך להחליט: הורקרוקסים או אוצרות?
"גריפהוק," אמר הארי, "אני ידבר עם גריפהוק ראשון"
ליבו דפק במהירות כאילו הוא רץ ופינה מכשול עצום,
"למעלה, אם כן," אמר ביל, מוביל את הדרך.
הארי פסע כמה צעדים לפני שנעצר והסתכל אחורה, "אני צריך גם אתכם," הוא קרא לרון והרמיוני שנעו בגניבה חצי מוסתרים, בדלת-המעבר של הסלון.
שניהם נעו לתוך האור, מסתכלים בהקלה.
"איך את מרגישה?" שאל הארי את הרמיוני, "את היית מדהימה, באה עם כזה סיפור כשהיא מרביצה לך ככה.."
הרמיוני נתנה חיוך חלש כשרון נתן לה חיבוק של יד אחת,
"מה אנחנו עושים עכשיו, הארי?" הוא שאל.
"אתה תראה, בוא"
הארי, רון והרמיוני הלכו אחרי ביל במעלה המדרגות התלול, לתוך פרוזדור קטן, שלושה דלתות הובילו ממנו,
"כאן" אמר ביל, פותח את החדר החדש שלו ושל פלר, היה לזה יותר מידי מראה של ים, מוכתם בזהב מהזריחה. הארי התקדם לעבר החלון, מסתובב אחורה במראה המדהים, וחיכה, עם ידיים משולבות. הצלקת שלו עיקצצה. הרמיוני לקחה את הכיסא בצד של ארון האיפור; רון ישב על היד.
ביל הופיע נושא את הגובלין הקטן, שישב בזהירות על המיטה. גריפהוק אמר תודה, וביל עזב, סוגר את הדלת על כולם.
"אני מצטער שהוצאתי אותך מהמיטה," אמר הארי. "איך הרגליים שלך?"
"כואבות," השיב הגובלין."אבל השתפר."
הוא עדיין אחז בחרב של גריפינדור, ועשה פרצוף מוזר: חצי אכזרי, חצי מוקסם. הארי הכיר את המראה של הגובלין, האצבעות הארוכות והדקות שלו, העיניים השחורות שלו. פלר הורידה את הנעליים שלו: הרגליים הארועות שלו היו מלוכלכות. הוא היה גדול יותר מגמדון בית, אבל לא בהרבה. הראש המקומט שלו היה הרבה יותר גדול מאשר של בני-אדם.
"אתה בטח לא זוכר - " הארי התחיל.
"שאני הייתי הגובלין שהראה לך את הכספת שלך, בפעם הראשונה שביקרת בגרינגוטס?" אמר גריפהוק. "אני זוכר, הארי פוטר. אפילו בקרב גובלינים אתה מפורסם."
הארי והגובלין התכלו אחד על השני, מגדילים אחד את השני. הצלקת של הארי עדיין עיקצצה. הוא רצה להגיע לנקודה מהר בשיחה הזאת, ובאותו זמן מפחד לעשות מהלך שגוי. עד אשר הוא ניסה להכריע לגשת לבקשה שלו, הגובלין שבר את השקט.
"אתה קברת את הגמדון," הוא אמר, נשמע שונא בצורה לא צפויה. "צפיתי בך מהחלון של החדר-שינה בדלת הבאה."
"כן," אמר הארי.
גריפנוק הסתכל עליו מחוץ לעיניים השחורות שלו.
"אתה קוסם לא רגיל, הארי פוטר."
"מאיזה בחינה?" שאל הארי, משפסף את צלקתו בהיסח הדעת.
"אתה חפרת את הבור."
"אז?"
גריפהוק לא ענה. הארי חשב במידת מה שהוא גיחך למשחק(של הצגה) כמו מוגל, אבל לא שינה לו אפילו אם גריפהוק אישר את הקבר של דובי או לא. הוא הכין את עצמו להתקפה.
"גריפהוק, אני צריך לשאול - "
"אתה גם הצלת גובלין."
"מה?"
הבאת אותי לכאן. הצלת אותי."
"ובכן, אני מניח שאתה לא מצטער?" אמר הארי מעט בקוצר סבלנות.
"לא, הארי פוטר," אמר גריפהוק, ובאצבע אחת הוא שיחק עם הזקן השחור שלו על הסנטר שלו, "אבל אתה קוסם מאוד לא צפוי."
"נכון," אמר הארי. "ובכן, אני צריך קצת עזרה, גריפהוק, ואתה יכול לתת לי אותה."
הגובלין לא עשה שום סימן עידוד, אבל המשיך לזעוף פנים בהארי כמו שהארי אף-פעם לא ראה.
"אני צריך לפרוץ לכספת בגרינגוטס."
"הארי לא התכוון להגיד את זה בצורה כ"כ גרועה: המילים הוכרחו לצאת ממנו ברגע שהתקף כאב תקף את צלקתו הבוערת והוא ראה, שוב, את הבחוץ של הוגוורטס. הוא סגר את שכלו בצורה ברורה. הוא היה צריך לעשות עסקה עם גריפהוק קודם. רון והרמיוני נעצו מבט בהארי ברגע שחשב שהשתגע.
"הארי - " אמרה הרמיוני, אבל היא נקטעה ע"י גריפהוק.
" לפרוץ לתוך כספת בגרינגוטס?" חזר הגובלין, מתכווץ על מטתו. "זה בלתי אפשרי."
"לא,זה לא," רון אישר אותו. "זה נגמר."
"כן," אמר הארי. "באותו יום שלראשונה פגשתי אותך, גריפהוק. ביום הולדתי, לפני שבע שנים."
"הכספת בקושיהייתה ריקה באותו זמן," אמר הגובלין בזעף, והארי הבין שבכל זאת גריפהוק עזב את גרינגוטס. "ההגנה הייתה מינימלית."
"ובכן, הכספת שאנחנו צריכים להכנס אליה לא ריקה, ואני מנחש שההגנה תיהיה מאוד קשה," אמר הארי. "זה שייך ללסטרנג'ים."
הוא ראה את הרמיוני ורון מביטים אחד בשני, מופתעים, אבל היה יכול ליהיות מספיק זמן להסביר אחרי שגריפהוק יביא את תשובתו.
אין לך סיכוי" אמר גריפהוק בקביעות." אין סיכוי בכלל. אם אתה מחפש מתחת לרצפה, אוצר שמעולם לא היה שלך - "
"גנב, הוזהרת, הזהר - כן, אני יודע, אני זוכר," אמר הארי.
"אבל אני לא מנסה להשיג לעצמי שום אוצר, אני לא מנסה לקחת משהו ממישהו להתעשר. אתה מאמין לזה?"
הגובלין התסכל עקום בהארי, והצלקת הבוערת על המצח של הארי עיקצצה, אבל הוא התעלם מזה, מניח לכאב לזרום.
"אם יש איזה שהוא קוסםשאני יכול להאמין שהוא לא ירצה זאת לרווחו האישי" אמר גריפהוק לבסוף,"זה עלול ליהיות אתה, הארי פוטר. גובלינים וגמדונים לא רגילים להגנה של כבוד שהראת הלילה. לא מסוחר השריביטים."
"סוחר השרביטים," חזר הארי : המילים יצאו בצורה מוזרה על אוזניו וצלקתו מעקצצים, ברגע שוולדמורט הפנה את מחשבותיו צפונה, כשהארי רתח לשאול את אוליבנדר בדלת הבאה.
"יהיה נכון להשיג שרביט," אמר הגובלין בשקט, "הרבה עורער בין גובלינים וקוסמים."
"טוב, גובלינים יכולים לעשות קסמים ללא שרביטים" אמר רון.
"אבל זה לא משנה! קוסמים מסרבים לחלוק את סודות ידע השרביט עם יצורי קסם, הם דוחים לנו את האפשרות, את היכולות שלנו!"
"טוב, גובלינים לא ישתפו אף אחד מהכשפים שלהם גם," אמר רון "אתם לא תספרו לנו איך להכין חרבות ושריונים בדרך שלכם. גובלינים יודעים איך לעבוד במתכת בדרך שקוסמים אף פעם-"
"זה לא חשוב" אמר הארי שהבחין בצבע שעלה בגריפהוק "זה לא בנוגע לקוסמים נגד גובלינים או כל מין אחר של יצור קסום-" גריפהוק פלט צחוק זדוני.
"אבל זה בדיוק זה! כמו שאדון האופל נהיה חזק יותר מאי פעם, המרוץ שלך עדיין יותר נחוש משלי! גרינגוטס נופלת תחת לחוקי הקוסמים, גמדוני בית נטבחים, ומי שקרוב לבעלי שרביט מוחים?"
"כן!" אמרה הרמיוני. היא ישבה מיד, עיניה זוהרות. "אנחנו מוחים! אני טרודה למעשה יותר מכל גובלין או גמדון, גריפהוק! אני בוצדמית!"
"אל תקראי לעצמך-" רטן רון
"למה לא?" אמרה הרמיוני "בוצדמית, ואני גאה בזה! לא יכול לקבל עמדה יותר גבוה מתחת להוראות החדשות שאתה מקבל, גריפהוק! זאת אני שהם בחרו לענות, בחזרה אל המאלפויים!"
כשהיא דיברה, היא משכה הצידה את הצווארון של השמלה וחשפה את החתך הדק שבלטריקס עשתה, אדום כנגד צווארה.
"אתה יודע שהארי היה זה ששלח את דובי לחופשי?" היא שאלה "אתה יודע שרצינו שגמדונים יהיו חופשיים כבר שנים?" (רון התנענע בעצבנות על הזרוע של כיסאה של הרמיוני) "אתם לא יכולים לרצות את תבוסתו של אתם-יודעים-מי יותר מאיתנו, גריפהוק!"
הגובלין בהה בהרמיוני באותה סקרנות שהוא הביט בהארי.
"מה אתם מחפשים בכספת של לסטריינג'?" הוא שאל במפתיע " החרב שנמצאת שם היא זיוף. זאת היא האחת האמיתית." הוא הביט בהם מהאחד לשני. "אני חושב שאתם כבר יודע את זה. אתם ביקשתם ממני לשקר בחזרה לשם."
"אבל החרב המזוייפת היא לא הדבר היחיד בכספת, לא?" שאל הארי "אולי ראית שם גם דברים אחרים?" ליבו דפק חזק יותר מאי פעם. ההוא הכפיל את מאמציו להתעלם מהצלקת הפועמת.
הגובלין סלסל את זקנו מסביב לאצבעו שוב.
"זה כנגד למחויבות שלנו לבטא את הסודות של גרינגוטס. אנחנו השומרים של האוצר הנפלא. יש לנו מחויבות לדברים שנמצאים באחריותנו, שבכל מקום, אז לעיתים מחושל על ידי אצבעות אחרות."
הגובלין גיפף את החרב, ועיניו השחורות נדדו מהארי להרמיוני ולרון ואז בחזרה שוב.
"מאוד צעירים" הוא אמר לבסוף "מכדי להילחם כל כך הרבה."
"אתה תעזור לנו?" אמר הארי "אנחנו לא מצפים לפרוץ לשם ללא עזרה של גובלין. אתה הסיכוי היחיד שלנו."
"אני... אני אחשוב על זה" אמר גריפהוק בקול מרגיז.
"אבל-" רון פתח בכעס , הרמיוני דחפה אותו בצלעות.
"תודה לך" אמר הארי.
הגובלין קד לאישור עם ראשו בצורת הכיפה, וכופף את רגליו הקצרות.
"אני חושב," הוא אמר, משכיב את עצמו באופן ראוותני על מיטתם של ביל ופלר. "שההפלא ושלד סיים את עבודתו. אני סוף סוף יכול לישון. סלחו לי..."
"כן, ברור," אמר הארי , אבל לפני שעזב את החדר הוא נשען קדימה ולקח את החרב של גריפינדור שליד הגובלין. גריפהוק לא מחה, אבל הארי חשב שהוא ראה תרעומת בעיניו של הגובלין כשהוא סגר את הדלת.
"טיפש קטן" לחש רון "הוא נהנה להשאיר אותנו מתוחים."
"הארי" לחשה הרמיוני, מושכת את שניהם הרחק מהדלת, לתוך המרכז של הנחיתה עדיין חשוכה (לא הבנתי בדיוק) "אמרת את מה שחשבתי שאמרת? יש הורקרוקס בכספת של הלסטריינג'ים?"
"כן" אמר הארי "בלטריקס הייתה מפוחדת כשהיא חשבה שהיינו שם, היא הייתה ליד בעצמה. למה? מה היא חשבה שראינו, איזה דבר אחר היא יכלה לחשוב שלקחנו?משהו שהיא שיתקה את-יודעת-מי יגלה על זה"
"אבל חשבתי שאנחנו מחפשים מקומות שבהם אתה-יודע-מי היה, מקומות שבהם הוא עשה משהו חשוב?" אמר רון, שנראה מבולבל. "הוא היה אי פעם בתוך הכספת של הלסטריינג'ים?"

"אני לא יודע אם הוא בכלל היה אי פעם בתוך גרינגוטס", אמר הארי. "אף פעם לא היה לו זהב בפנים כשהיה צעיר, בגלל שאף אחד לא השאיר לו כלום.
הוא כנראה ראה את הבנק מבחוץ, בכל זאת, הפעם הראשונה שהוא ביקר בסימטת דיאגון".
צלקתו של הארי עקצצה אבל הוא התעלם מזה, הוא רצה שרון והרמיוני יבינו על גרינגוטס לפני שהם מדברים עם אלוליבנדר.
"אני חושב שהוא קינא בכל מי שהיה לו מפתח לכספת בגרינגוטס, אני חושב שהוא ראה זאת כסמל אמיתי להשתייכות לעולם הקוסמים. ואל תשכחו שהוא בטח בבלטריקס ובבעלה.
הם היו משרתיו הכי מסורים לפני נפילתו, והם הלכו לחפש אותו לאחר שנעלם. הוא אמר את זה בלילה שחזר, שמעתי אותו".
הארי שיפשף את צלקתו.
"אני לא חושב שהוא אמר לבלטריקס שזההורקסוס , בכל זאת, הוא אף פעם לא אמר ללוציוס מאלפוי על היומן.
הוא כנראה אמר לה שזה אוצר שבבעלותו ואמר לה להשים אותו בכספת שלה.
המקום הבטוח ביותר בעולם בשביל כל דבר שאתה רוצה להחביא, האגריד אמר לי... מלבד הוגוורטס".
כאשר הארי סיים לדבר, רון הניע את ראשו. "אתה באמת מבין אותו".
"קצת ממנו," אמר הארי. "קצת... אני רק מקווה שהייתי מבין ככה את דמבלדור. אבל אנחנו נראה. בואו- אוליבנדר עכשיו".
רון והרמיוני נראו מבולבלים אבל מאוד מורשמים כאשר עקבו אחריו לאורך המעבר הקטן ודפק על הדלת שממול דלתם של ביל ופלר.
קול חלש "היכנסו!" ענה להם.
יוצר השרביטים שכב על המיטה הזוגית הרחוקה מהחלון. הוא הוחזק במרתף למעלה משנה, מעונה, הארי ידע זאת בפחות מרגע.
הוא היה מאוד רזה, העצמות שבפניו בלטו מבעד לעורו הצהבהב.
עיניו האפורות הגדולות שלו נראו שקועות בחוריהן. ידיו שהיו על השמיכה יכלו להיות שייכים לשלד.
הארי ישב על המיטה הריקה, לצד רון והרמיוני. קרני השמש לא היו בלתי נראות כאן. החדר פנה לכיוון הגינה שבראש הצוק ולקבר הטרי והחפור .
"אדון אוליבנדר, אני מצטער שאני מפריע לך", הארי אמר. "ילדי היקר", קולו של אוליבנדר היה חלש. "אתה הצלת אותנו, חשבתי שנמות במקום ההוא, לעולם לא אוכל להדות לך... בחיים להודות לך... מספיק".
"שמחנו לעשות זאת".
צלקתו של הארי עיקצצה. הוא ידע, הוא היה בטוח, שנשאר בקושי זמן להביס את מטרתו של וולדמורט, או אפילו לנסות לסכל אותה.
הוא הרגיש רעד של פחד... עדין הוא עשה את החלטתו כאשר בחר לדבר עם גריפוק קודם.
הוא העמיד פני רגוע מה שהוא לא הרגיש, הוא חיפש בכיס שמסביב לצווארו והוציא את שני חלקי שרביטו.
"אדון אוליבנדר אני זקוק לעזרתך".
"כל דבר, כל דבר" אמר יוצר השרביטים בחולשה.
"אתה יכול לתקן את זה? האם זה אפשרי?"
אוליבנדר הושיט יד רועדת והארי הניח את שני חצאי שרביטו המחוברים בקושי בכף ידו.
"צינית ונוצת עוף חול", אמר אוליבנדר בקול רועד. "11 אינצ'ים יפה וגמיש."
"כן", אמר הארי. "אתה יכול--?
"לא", לחש אוליבנדר. אני מצטער, מאוד מצטער, אבל שרביט שסבל כזה רמה של נזק לא ניתן לתיקון ע"י איזה אמצעי שידוע לי".
הארי ידע שאת זה הוא ישמע , אבל בכל זאת זה היה הלם עבורו. הארי לקח בחזרה את חצאי שרביטו והחזיר אותם לכיס שמסביב לצווארו.
אוליבנדר בהה על המקום בו נעלם השרביט המנופץ, ולא הפסיק לבהות עד שהארי הוציא מהכיס את שני השרביטים שהביא מהמאלפויים.
"האם אתה יכול לזהות אותם?", הארי שאל.
יוצר השרביטים לקח את השרביט הראשון והחזיק אותו קרוב לעניו המעומעמות, מעביר אותו בין אצבעותיו, מניע אותו בשקט.
"עץ אגוז ונים לב דרקון", הוא אמר. "20 אינצ' ו3 רבעים. אינו נכנע. השרביט הזה שייך לבלטריקס לסטרנג'."
"והאחד הזה?".
אוליבנדר עשה את אותו הבדיקה. "עוזרד ושערת חד-קרן. 10 אינצ' במדויק . גמיש בצורה סבירה. זה היה שרביטו של דראקו מאלפוי".
"היה?" אמר הארי. "זה לא עדין שלו?"
"אולי לא . אם לקחת את זה-"
"-לקחתי-"
"-אז יכול להיות שזה יהיה שלך. כמובן, צורת הלקיחה חשובה. הרבה תלוי גם בשרביט עצמו. בכללי, כמו כן, איפה השרביט הזה נוצח, הנאמנות שלו תשתנה".
היה שקט בחדר, חוץ מרעש הים המרוחק.
"אתה מדבר על שרביטים כאילו יש להם רגשות", אמר הארי, "כאילו הם יכולים לחשוב בעצמם".
"השרביט בוחר את הקוסם" אמר אוליבנדר. "זה תמיד היה ברור לאלו מאיתנו שלמדו את תורת השרביטים".
"אדם יכול להשתמש בשרביט שלא בחר בו, הלא כך?" שאל הארי. "כן, אם אתה קוסם אתה יכול לנתב את הקסם שלך כמעט מכל חפץ. התוצאות הטובות ביותר, בכל אופן, חייב תמיד לבוא כאשר יש את ההתאמה החזקה ביותר בין הקוסם לשרביט."
הים התפרץ קדימה ואחורה, זה היה רעש עצוב. "לקחתי את השרביט הזה מדראקו מאלפוי בכוח", אמר הארי. "האם אני יכול לשתמש בזה בבטחה?"
"אני חושב כך. אמר אוליבנדר, עדין החוק שולט בבעלות השרביט, אבל שרביטים כבושים בדרך-כלל נכנעים לאדונם החדש."
"אז אני יכול להשתמש באחד הזה?" אמר רון מושך את השרביט של וורמטיל מחוץ לכיסו ונותן אותו לאוליבנדר.
"ערמון ונים לב דרקון. 9 ורבע אינצ'. רגיש. הוכרחתי לעשות את זה זמן קצר לאחר שנחטפתי, בשביל פיטר פטיגרו.
כן, אם ניצחת אותו , סביר להניח שהוא יבצע את פקודתך, ויעשה אותה טוב יותר משרביט אחר."

"וכל הדברים שאמרת עכשיו נכונים לגביי כל השרביטים?" שאל הארי.
"אני חושב," ענה אוליבנדר,עיניו נחו על פניו של הארי, "אתה שאול שאלות עמוקות מאוד מר פוטר," אמר אוליבנדר, "תורת השרביטים הוא ענף מאוד מסתורי ומורכב בתורת הקסמים."
"אז האם זה הכרחי להרוג את הבעלים הקודמים של השרביט בכדי להשתלט עליו?" שאל הארי.
אוליבנדר בלע את רוקו והשיב להארי:
"הכרחי, אני לא אומר אף פעם שזה נחוץ להרוג מישהוא."
"אבל למרות זאת יש אגדות שאומרת אחרת," אמר הארי.
וליבו החל לפעום במהירות והכאב בצלקתו הפך יותר ויותר כואב.ז
הוא היה בטוח שוולדמורט החליט לבצע את הרעיון שלו.
אגדות על שרביט או שרביטים שעברו מיד ליד על ידי רצח.
אוליבנדר הסתובב על הכרית שעליה שכב עיניו נראו ענקיות אדמות ונראה כאילו הם בלטו מתוך פחד.
"אני חושב שמדובר רק בשרביט בודד," לחש אוליבנדר.
"ואתה יודע מי מעוניין בו הלא כך מר אוליבנדר?" שאל הארי
"אני..." קרקר אוליבנדר
והוא הסתכל על הרמיוני ורון במבט של תחינה בבקשה לעזרה.
"איך אתה יודע את כל זה?"שאל אוליבנדר
"הוא רצה שתגיד לו איך להתגבר על הקשר בין השרביטים שלנו," אמר הארי,אוליבנדר נראה מפוחד.
"הוא עינה אותי אתה חייב להבין את זה קללת הקרושיאטוס אני...אני לא הייתה לי ברירה אלא לספר לו מה שאני יודע... מה שסברתי שזה נכון".
"אני מבין," אמר הארי, "אתה סיפרת לו על השרביטים התאומים, אתה אמרת לו שהוא רק צריך להלוות שרביט מקוסם אחר".
אוליבנדר נראה מבועת מכל מה שהארי יודע,הוא הניד בראשו באיטיות.
"אבל זה לא עבד," הארי המשיך, "השרביט שלי ניצח את השרביט המושאל, אתה יודע מדוע זה קרה?"
אוליבנדר היה בשוק ורק הניד את ראשו.
"לעולם לא שמעתי על כזה דבר, שרביטך ביצע משהו ייחודי מאוד בלילה ההוא,החיבור של ליבות השרביט התואמות הוא דבר יוצא מן הכלל ונדיר מאוד,
אבל עדין,מדוע שרביטך ניפץ את השרביט המושאל אני לא יכול לומר לך זאת."
"מתי שאתה יודע מי הבין שהשרביט שלי עושה דברים מוזרים הוא חזר ושאל על השרביט האחר הלא כך?"
"איך את יודע את כל זה?" שאל אוליבנדר, הארי לא ענה.
"כן" לחש אוליבנדר "הוא רצה לדעת כל דבר שאני יכול לומר לו על השרביט שידוע גם כ"שרביט המוות" או "שרביט הגורל" או "שרביט הבכורה". הארי נעץ מבטו לצדדים אל הרמיוני שנראתה מבועתת.
"אדון האופל" אמר אוליבנדר בלחישה של טונים מפוחדים "הוא תמיד היה שמח עם השרביט שהכנתי לו
עםנוצת עוף החול, שלוש עשרה וחצי אינצ'ים.- עד שהוא גילה את הקשר בין הליבות התואומות.
עכשיו הוא מחפש משהו אחר, שרביט בעל הרבה יותר כח, זו הדרך היחדה להשתוות לשרביט שלך"
" אבל הוא ידע בקרוב שהשרביט שלי נשבר ולא ניתן יותר לתיקון"
" לאא!! " צעקה הרמיוני , בקול מפוחד "הוא לא יכול לדעת את זה, הארי, איך הוא יכול--??"
" פריויורי אינקנטטם" ( הערה שלי: כנראה זה שם של שלחש שגורם לשרביט להראות את הקסמים האחרונים שנעשו בו)
אמר הארי "השארנו את השרביט שלך ואת שרביט האטד השחור אצל המלפויים,הרמיויני.
אם הם יבחנו אותם היטב ויגרמו לביצוע מחודש של הקסמים האחרונים שהם ביצעו לאחרונה, הם יבינו ששלך שבר את שלי, והם יבינושאת ניסית ונכשלת בלתקן אותו, והם יבינו שהתשמשתי בשרביט האטד השחור מאז."
הצבע העמום שהחל לחזור לפניה מאז הגעתם - ירד מפניה והיא נעשתה חיוורת שוב.
רון נעץ בהארי מבט מלא תוכחה, ואמר"בואו לא נדאג בקשר לזה עכשיו--"
אבל בדיוק אז מר אוליבנדר התערב.
" אדו האופל מחפש את שרביט הבכורה רק לשם השמדתך, אדון פוטר. הוא נחוש בדעתו להיות הבעלים של השרביט רק משום שהוא מאמין שזה יהפוך אותו בלתי מנוצח"
"וזה אכן יגרום לכך??"
"הבעלים של שרביט הבכורה תמיד יפחד מפני התקפה" אמר אוליבנדר . "אבל הרעיון של אדון האופל כבעליו של שרביט המוות ,אני חייב להודות ... מעורר אימה"
הארי לפתע נזכר כמה חוסר ביטחון היה כשהם נפגשו לראשונה, כמה הוא חיבב את אוליבנדר.
אפילו עכשיו אחרי שהוא נשבה ועונה ע"י וולדמורט הרעיון שהקוסם האפל יהיה בעליו של השרביט
נראה כמקסים אותו באותה מידה שהרתיע אותו...
" אתה באמת חושב שהשרביט אכן קיים, אדון אוליבנדר?" שאלה הרמיוני.
"או ,ודאי" אמר אוליבנדר. "כן, זה לחלוטין אפשרי לעקוב אחרי העקבות שלו במשך ההיסטוריה, ישנם
חורים, בוודאי, אפילו ארוכים , לתקופות בהם זה נעלם מנוף. הוחבא או אבד זמנית, אבל תמיד עלה שוב על פני השטח.יש זיהוי ודאיי- מאפיינים שאלו שלמדו את תורת השרביטים יודעים. ישנם כתבים ,כמה מהם נחשפו, כשאני ועושי שרביטים אחרים למדנו ותעסקנו בנושא. יש בכתבים הללו גוון אותנטי"
"אז אתה לא חושב שזה סתם אגדה או מעשיית ילדים??" הרמיוני שאלה בתקווה.
"לא," ענה אוליבנדר,"בכל מקרה, האם השרביט צריך לעבור ע"י רצח- אני לא יודע, יש היסטוריה של דם, אבל זה יכול להיות בגלל העובדה שזה חפץ שכולם מתאווים אליו וזה יוצר דחפים אצל קוסמים. כח מידי מסוכן בידיים הלא נכונות, והחפץ לא הוא גורם להתפעלות יתרה לכל אלה שלומדיםעל כוחם של שרביטים"
"מר אוליבנדר" שאל הארי "אתה אמרת לאדון האופל שלגרגוביץ' היה את שרביט הבכורה? אמרת לו?"
אוליבנדר פנה אליו חיוור יותר אפילו מאשר קודם- הוא הסתכל בהארי במבט מבועת-
" אבל איך-- איך אתה ---??"
" לא משנה איך אני יודע," אמר הארי סוגר את עיניו לשניה- בזמן שצלקתו בערה לשניה- והוא ראה. לכמה שניות מחזה של רחוב ראשי בהוגסמיד, עדין חשוך מכיוון שזה היה הרבה צפונית אליהם.
"אתה אמרת לאתה יודע מי שהשרביט היה אצל גריגוביץ'?"
"זו היתה שמועה " לחש אוליבנדר "שמועה לפני הרבה הרבה שנים- הרבה לפני שאתה נולדת אני מאמין, גריגוביץ' בעצמו החל אותה. אתה יכול להבין עד כמה זה היה טוב לעסקים שלו: הוא הפיץ שהוא למד את הסודות של שרביט הבכורה והוא משכפל את האיכות שלו."
"כן אני יכול הבין את זה ", אמר הארי . הוא נעמד- "מר אוליבנדר- שאלה אחרונה ואז תוכל לחזור לנוח,
מה אתה יודע על אוצרות המוות?
"ה-המה"? שאל עושה השרביטים ונראה מאד נבוך.
"אוצרות המוות"
" אני חושש שאני לא יודע על מה אתה מדבר- זה עדיין משהו שקשור לשרביטים?"
הארי הביט אל תוך הפנים השקועות והאמין שאוליבנדר לא שיקר- הוא באמת לא ידע כלום על האוצרות.
"תודה לך אדון אוליבנדר", אמר הארי ,"תודה רבה לך" ,אנחנו נעזוב עכשיו לזמן מה- כדי שתוכל לנוח"
אוליבנדר נראה מפוחד.
" הוא עינה אותי!" הוא לחש "קללת הקרושיו- אין לך שמץ של מושג..."
" יש לי ",אמר הארי ,"באמת שיש לי- בבקשה תנוח עכשיו קצת. תודה רבה שסיפרת את כל זה".
הארי רוןוהרמיוני ירדו במדרגות
הארי העיף מבט אל ביל,פלר לונה ודין שישבו מסביב לשולחן במטבח, כוסות של תה מונחים לפניהם.
הם הביטו כולם בהארי כשהופיע מחוץ לפרוזדור.
אבל הוא בקושי הסתכל עליהם והמשיך לעבר הגן, רון והרמינוי מאחוריו.
תלולית העפר האדמדמה שכיסתה את דובי והאור חזר אליה, הכאב שבראשו מתגבר יותר ויותר.
זה היה מאמץ אדיר עכשיו לסגור את מוחו מפני המחזות שהופיעו בפניו, אבל הוא ידע שעליו להתגבר עוד קצת
הוא עומד לצרוח מאד בקרוב כיוון שהוא צריך לדעת שהתאוריה שלו היתה נכונה.
הוא צריך לעשות עוד מאמץ אחרון שהוא יוכל להסביר לרון והרמיוני.
"לגרגוביץ היה את שרביט הבכורה לפני זמן רב " הוא אמר " אני ראיתי את אתם יודעים מי מנסה למצוא אותו, כשהוא עקב אחריו הוא הבין שלגרוגיבץ, אין את השרביט יותר: היא נגנבה מידי על ידי גרינדלויד.
איך גרינדלויד הבין שלגרגוביץ' יש אותה- אני לא יודע- אבל גרגוביץ' היה טיפש מספיק כדי לפרסם את השמועה. זה לא היה כ"כ קשה."
וולדמורט היה בשערי הגוורטס , האור היה יכול לראות אותו עומד שם והוא ראה את המנורה
ב-pre-dawn- נהיית קרובה וקרובה יותר.
"גרינדלויד השתמש בשרביט הבכורה להעשות חזק יותר ויותר, בשיא גובהו כשדמבלדור הבין שהוא היחיד
שיכול לעצור אותו- הוא נלחם איתו -ולקח ממנו את השרביט."
"לדמבלדור היה את שרביט הבכורה"? שאל רון- "אבל אם כן- אז איפה זה עכשיו"?
"בהגוורטס", אמר הארי, נלחם כדי להשאר איתם בגן של בית הצדף.
"אם כן בואו נלך", אמר רון בדחיפות- "הארי בא נמהר וניקח את זה לפני שהוא יקח".
"זה מאוחר מידי בשביל זה", אמר הארי. הוא לא יכל לעזור לעצמו ותפס את ראשו בנסיון לעזור להתנגדותו.
"הוא יודע היכן זה- הוא נמצא שם עכשיו"
הארי קרא רון בנואשות- כמה זמן אתה יודע את זה?- למה בזבזנו זמן?? למה דיברת קודם עם גריפהוק?
יכולנו ללכת- אנחנו עדיין יכולים-..
לא - אמר הארי ושקע עם ברכיו לתוך המדשאה.
המיוני צדקה דמבלדור לא רצה שיהיה לי את זה- הוא לא רצה שאני אקח את זה. הא רצה שאשיג את ההורקסוסים". "השרביט הבלתי מנוצח- הארי-!!" רון נאנח בכבדות.
"אני לא אמור... אני אמור להשיג את ההורקססים....."
ברגע זה הכל הכל הפך להיות קר ואפל: השמש בקושי נראתה באופק בזמן שהוא ריחף לצידו של סנייפ,
כשהם צעדו לעבר האדמות שליד האגם.
" אני אצטרף אליך במגדל עוד זמן קצר" הוא אמר בקול גבוה וקר. "עזוב אותי עכשיו".
סנייפ קד, וחזר למעלה השביל גלימתו השחורה מתנפנפת מאחוריו.
הארי צעד באיטיות מחכה שדמותו של סנייפ תעלם. זה לא היה בשביל סנייפ, ובעצם לא בשביל אף אחד אחר לראות להיכן הוא הולך.
בעצם לא היו כלל אורות בחלונות המגדל והוא נועץ בעצמו...
ברגע אחד הוא כיסה את עמצו בלחש שולל אור עד שאפילו הוא עצמו היה נסתר מעיניו.
הוא הלך מסביב לשפת האגם מציץ בשוליו של המגדל האהוב, ממלכתו הראשונה, הולדתו...
וכאן זה היה, ליד האגם, משתקף במימיו השחורים.
קבר השיש הלבן,פגם לא רצוי בשטח המוכר. הוא הרגיש שוב את חיפזון השליטה -האופריה, אותה תחושה ידועה של ריכוז במטרה.
הוא הרים את שרביט הטקסוס הישן - כה מתאים שזו תהיה פעולתו האחרונה.
המצבה נפתחה מהראש לרגליים. הדמות בתכריכים היה ארוכה ורזה בדיוק כפי שהיתה בחייה. הוא הרים את שרביטו בשנית.
העטיפות נפלו פתוחות. הפנים היו שקופות עמומות חיוורות ושקועות,אבל עדיין שמורות לגמרי.
מבטו נשאר קבוע על מחזה האף השבור, הוא חש לעג מרושע.
ידיו של דמבלדור היו מוצבלות על חזהו ושם זה נח- תחוב מתחתן- קבור יחד עימו.
האם הטיפש הזקן דימיין ששיש או מוות יוכלו להגן על השרביט?
האם הוא חשב שאדון האופל יפחד מלחלל את מצבתו? ידי העכביש הארוכות עטו ולקחו את השרביט מאחיזתו של דמבלדור.
הוא לקח את זה - זרם שלניצוצות עף מקצה השרביט, מנצנצים מעבר לגופה שהיתה בעליו האחרון.
מוכנה לשרת את האדון החדש...

קרדיט ל-pop99, לקוסמת בע"ם, , פרנק דוברליוש, yoram88 ולעין הזעם שחר.

בקתת הצדף:

הבקתה של ביל ופלר עמדה לבד על הצוק המשקיף על הים, הקירות היו משובצים בצדפים וסיד. זה היה מקום בודד ויפיפה .
לא משנה לאן שהארי הלך בתוך הבקתה הזעירה או בגינה שלה, הוא יכל לשמוע בקביעות את השפל והזרימה של הים, כמו נשימה של יצור גדול מנמנם.
הוא היה תשוש לעיתים קרובות בימים הבאים, אומר תירוצים כדי לברוח מהבקתה הצפופה, התשוקה של השקפה על ראש פסגת הצוק של שמיים פתוחים ורחבים, ללא ים, וההרגשה של רוח מלוחה וקרירה על הפנים.
הרשעות של ההחלטה שלו לא להתחרות מול וולדמורט על השרביט עדיין הפחידה את הארי. הוא לא היה יכול לזכור, שמתי שהוא לפני , הוא בחר לא לפעול. הוא היה מלא ספקות, ספקות שרון לא יכל להפסיק לעזור בלהשמיע אותן שעה שהם היו ביחד.
"מה אם דמבלדור רצה שאנחנו נשיג את הסמל בזמן שנקבל את השרביט?" "מה אם להבין את מה שהסמלים מתכוונים עושים אותך 'ראוי' לקחת את האוצרות?" "הארי, אם זה באמת שרביט האלדר, איך לכל הרוחות אנחנו מצפים לחסל את אתה – יודע – מי?"
הארי לא ענה : היו רגעים שבהם הוא תהה אם זה לא היה שיגעון מוחלט לא לנסות לעכב את וולדמורט מלפרוץ את הקבר.
הוא לא יכל אפילו להסביר הצורה משביעת רצון למה הוא החליט כנגד זה:
כל זמן שהוא ניסה לשקם את הויכוח הפנימי שהוביל להחלטה, הם נשמעו חלשים אליו.
הדבר המוזר הוא שהתמיכה של הרמיוני גרמה לו להרגיש מבולבל כמו הספקות של רון. עכשיו מאולצת להסכים ששרביט האלדר הוא אמיתי, היא המשיכה לומר שזה היה חפץ אפל, שהדרך שוולדמורט לקח עליו שליטה היה דוחה ולא היה שקול.
"לעולם לא היית יכול לעשות את זה, הארי", היא אמרה זאת שוב ושוב. "לא היית יכול לפרוץ לתוך קברו של דמבלדור".
אבל הרעיון של גופתו של דמבלדור הייתה הרבה פחות מפחידה מהאפשרות שהוא לא הבין נכון את כוונותיו של דמבלדור כאשר היה בחיים.
הוא הרגיש שהוא עדין מגשש באפלה, הוא בחר את הנתיב אבל המשיך להסתכל לאחור, תוהה האם הוא לא קרא נכון את הסימנים, האם הוא לא היה צריך לקחת את הדרך האחרת.
מפעם לפעם, הכעס על דמבלדור התנגש בו, חזק כמו שהגלים מטיחים עצמם על הצוק שמתחת לבקתה, כעס שדמבלדור לא הסביר לפני שמת.
"אבל האם הוא מת?" אמר רון, שלושה ימים לאחר שהגיעו לבקתה.
הארי בהה בחומה שהפרידה בין הגינה לצוק כאשר רון והרמיוני מצאו אותו, בלי שום רצון להצטרף לויכוח שלהם.
"כן, הוא כן". "רון, בבקשה אל תתחיל עם זה שוב!"
"הסתכלי על העובדות, הרמיוני," אמר רון, מדבר מעבר להארי, שהמשיך לבהות באופק.
"האיילה הכסופה. החרב. העין שהארי ראה במראה--"
"הארי הודה שיכול להיות שהוא דמין את העין! הלא כך הארי?"
"יכול להיות", אמר הארי בלי להביט בה.
"אבל אתה לא חושב כך, נכון הארי?"
"לא, אני לא", אמר הארי.
"הנה לך!" אמר רון במהירות, לפני שהרמיוני יכלה להמשיך. "אם זה לא היה דמבלדור ,תסבירי איך דובי ידע שהיינו במרתף, הרמיוני?"
"אני לא יכולה-- אבל אתה יכול להסביר איך דמבלדור שלח אותו אלינו אם הוא שוכב בתוך קבר שבהוגוורטס?"
"אני לא יכול, זה יכול להיות הרוח שלו!"
"דמבלדור לא היה חוזר בתור רוח", אמר הארי. היו קצת דברים בקשר לדמבלדור שהוא לא היה בטוח בהם, אבל את זה הוא ידע בודאות. "הוא היה הולך לתמיד." "למה אתה מתכוון, 'הולך לתמיד'?" שאל רון, אבל לפני שהארי הספיק לומר משהו , קול מאחוריהם אמר , "ארי?"
פלר יצאה מהבקתה, שערה הארוך והכסוף מתנופף ברוח.
"ארי, גריפוק רוצה לדבר איתך. הוא בחדר הקטן ביותר, הוא אומר שהוא לא רוצה להיות (over'eard)."
חוסר החיבה שלה להעביר הודעות בשביל הגובלין הייתה ברורה. היא נראתה נרגזת כאשר היא הלכה חזרה מסביב לבית.
גריפוק חיכה להם, כמו שפלר אמרה להם, בחדר הזעיר שבין שלושת חדרי הבקתה, איפה שלונה והרמיוני ישנו בלילה.
הוא הסיט את וילונות הכותנה האדומות כנגד האור, השמיים המעוננים, מה שהביא לחדר זוהר של אש.
"קיבלתי את החלטתי, הארי פוטר," אמר הגובלין, שישב ברגליים משולבות על כיסא נמוך, מתופף על זרועו עם אצבעותיו הדקות.
"למרות שהגובלינים של גריגוטס יחשיבו זאת כבגידה החלטתי לעזור לך--"
"זה נהדר!" אמר הארי, גל של הקלה עבר בו. "גריפוק, תודה לך, אנחנו באמת--"
"בתמורה" אמר הגובלין ברשמיות, "בתור תשלום."
הולך קצת אחורה, הארי היסס.
"כמה אתה רוצה? יש לי זהב."
"לא זהב", אמר גריפוק. "יש לי זהב". עניו השחורות נצצו, לא היה לבן בעניו.
"אני רוצה את החרב. את החרב של גודריק גריפינדור."
מצב רוחו של הארי צנח. "אתה לא יכול לקבל את זה," הוא אמר. "אני מצטער."
"אז," אמר הגובלין ברכות, "יש לנו בעיה."
"אנכנו יכולים להביא לך דבר אחר," אמר רון בכעס. "אני מתערב שללסטרנג'ים יש הרבה דברים, אתה יכול לקחת מה שאתה רוצה ברגע שניכנס לכספת."
הוא אמר את הדבר הלא נכון. גריפהוק האדים מכעס.
"אני לא גנב, ילד! אני לא מנסה להשיג אוצרות ממי שאין לי את הזכות!"
"החרב שלנו--"
"זה לא," אמר הגובלין.
"אנחנו גריפינדורים, והחרב היתה שייכת לגודריק גריפינדור--"
"ולפני שזה היה שייך לגריפנדור, של מי היא הייתה?" דרש הגובלין, יושב ישר.
"לאף אחד," אמר רון. "זה נוצר בשבילו, הלא כך?"
"לא!" צעק הגובלין, זועף מכעס כשהוא מצביע עם אצבעו הארוכה לכיוןן רון.
"עוד פעם גאוותנות קוסמים! החרב הזאת הייתה שייכת לרגנוק הראשון, ונלקחה ממנו ע"י גודריק גריפינדור! זה יצירת מופת של גובלינים! זה שייך לגובלינים. החרב זה המחיר להשכרתי, קחו את זה או לא!"
גריפהוק הסתכל עליהם. הארי הסתכל באחרים, ואז אמר, "אנחנו צריכים לדון על זה, גריפוק, אם זה בסדר. אתה יכול לתת לנו מספר דקות?"
הגובלין הנהן, נראה בטוח.
למטה בחדר הישיבה הריק, הארי הלך לכיון האח, עם מצח מקומט, מנסה לחשוב מה לעשות.
מאחוריו, רון אמר, "הוא צוחק עלינו. אנחנו לא יכולים לתת לו את החרב."
"זה נכון?" הארי שאל את הרמיוני. "החרב נגנבה ע"י גריפינדור?"
"אני לא יודעת," היא אמרה בחוסר תקוה. "ההיסטוריה של הקוסמים לפעמים מחליקה מה שהקוסמים עשו לגזעים קסומים אחרים, אין שום תאור שאני יודעת עליו שאומר שגריפנדור גנב את החרב."
"זה אחד מסיפורי הגובלינים," אמר רון, "על איך שהקוסמים תמיד מנסים לעלות צעד אחד יותר מעליהם.
אני מניח שאנחנו צריכים לראות עצמנו ברי מזל שהוא לא ביקש את אחד השרביטים שלנו."
"לגובלינים יש סיבה טובה לא לאהוב קוסמים, רון." אמרה הרמיוני. "התיחסו אליהם בצורה אכזרית בעבר."
"גובלינים הם לא בדיוק ארנבות רכות, בכל זאת, הלא כך?" אמר רון. "הם הרגו הרבה מאיתנו. הם גם נלחמו מלוכלך."
"אבל להתווכח עם גריפהוק איזה גזע הוא יותר חשוב וחזק,לא ממש יגרום לגריפהוק לעזור לנו הלא כך?" שאלה הרמיוני
הייתה הפסקה קצרה בזמן שהם חשבו כיצד להתגבר על הבעיה.
הארי העיף מבט לעבר החלון היכן שנמצא הקבר של דובי, לונה אספה לבנדרים מן הים ותקעה אותם בתוך צנצנת מאחורי המצבה.
"או קיי," אמר רון והארי הפנה את מבטו אליו, "איך זה? אנחנו נגיד לגריפהוק שאנחנו צריכים את החרב עד שנגיע לכספת וכשנגיע לשם יהיה את החרב המזוייפת, נחליף בניהם וניתן לו את החרב המזוייפת".
"רון הוא ידע את ההבדל בין החרבות יותר טוב מאיתנו" אמרה הרמיוני "הוא היחיד שהבין שהחליפו בין החרבות.
"כן אבל נוכל לשתק אותו לפני שהוא ישים לב," הוא רעד בגלל המבט שהרמיוני נתנה לו.
"זה," היא אמרה בלחש, "זה נבזי,לבקש את עזרתו ואז לבגוד בו? ואתה תהית למה גובלינים לא אוהבים קוסמים רון?"
"בסדר, בסדר," אמר רון "זאת הייתה המחשבה היחידהשיכולתי להעלות במוחי. ומה הפתרון שלך אם כך?"
"אנחנו צריכים להציע לו משהו אחר, משהו בעל אותו ערך"
"גאוני אני רק ילך ויביא את אחת החרבות העתיקות שיש לנו שעשויות על ידי גובלנים ואת תעטפי אותה בעטיפת מתנה".
שקט נפל בין שניהם שוב. הארי ידע שהגובלין לא מצפה לכלום מלבד החרב אפילו אם יש להם משהו שווה ערך להציע לו.
אבל עדין החרב הייתה שלהם, נשק בלתי מנוצח כנגד ההורקרוקסים.
הוא סגר את עיניו לרגע או שניים והקשיב לקולתיו של הים. הרעיון שגריפנדור אולי גנב את החרב היה בלתי נסלח.
עבורו: הוא כול הזמן היה גאה להיות בגריפנדור, גריפנדור היה האלוף של ילידי המוגלגים. הקוסם שהתעמת עם אוהב הדם הטהור סאלזר סלית'רין.
"אולי הוא משקר" אמר הארי פותח את עיניו שוב, "גריפהוק, אולי גריפנדור לא לקח את החרב". איך אנחנו יודעים שהגירסה להיסטוריה של הגובלנים היא נכונה?"
"האם זה משנה משהו?" שאלה הרמיוני.
"משנה איך אני מרגיש לגבי זה," אמר הארי.
הוא לקח נשימה עמוקה.
"אנחנו נגיד לו שהוא יכול לקבל את החרב אחרי שהוא יעזור לנו להיכנס לכספת אבל אנחנו נהיה זהירים
בלהגיד לו מתי בדיוק הוא יכול לקבל אותה".
גוון ירקרק התחיל להתפשט על פניו של רון. הרמיוני נראתה מבוהלת "הארי, אנחנו לא יכולים"
"הוא לא יכול לקבל אותה." הארי המשיך, "אחרי שאנחנו נשתמש בה על כל ההרוקרוקסים אני אדאג לזה
שהוא יקבל אותה.אני אעמוד בדיברתי". "אבל זה יכול לקחת שנים" אמרה הרמיוני.
"אני יודע את זה. אבל הוא לא צריך את זה, אני לא אשקר, באמת שלא."
הארי זכר את המילים, המילים שהיו חקוקות על השער הראשי בנורמנגארד:
"למען הטוב" דוחף את הרעיון ממנו. איזה ברירה הם החליטו?
"אני לא אוהבת את זה," אמרה הרמיוני.
"גם אני לא כל כך," אמר הארי.
"ובכן אני חושב שזה גאוני," אמר רון עומד על רגליו שוב, "בואו נלך להגיד לו את זה".
בחזרה לחדר השינה הקטן ביותר,הארי נקב בהסכם נזהר שלא לנקוב בזמן שבו הוא אמור להעביר לו את החרב.
הרמיוני הסתכלה על הריצפה בזמן שהוא דיבר. היא הרגיזה אותו. הוא חשב שהיא הפלילה אותם בהתנהגותה
ובכל זאת גריפהוק לא הביט על אף אחד חוץ מהארי.
"יש לי את מילתך, הארי פוטר, שאתה תיתן לי את החרב של גריפנדור אם אני יעזור לך?"
"כן," אמר הארי.
"אז נלחץ יד," אמר הגובלין, מושיט את ידו. הארי לחץ אותה. הוא תהה אם העיינים השחורות האלה הבחינו באיזשהו ספק. גריפהוק הרפה מאחיזתו, שילב את ידיו, ואמר "אז, אנחנו מתחילים!"
זה היה כאילו לתכנן לפרוץ למשרד הקסמים מההתחלה. הם ישבו בחדר השינה הקטן ביותר, שהיה שמור, בהתאם להעדפתו של גריפהוק -שהיה חשוך למחצה.
"ביקרתי בכספת של הלסטריינג'רים רק פעם אחת," סיפר להם גריפהוק, "מהסיבה שנשלחתי להכניס לשם את החרב המזוייפת. זאת אחת מהכספות הקדומות ביותר. משפחת הקוסמים הוותיקה ביותר שאכסנה את האוצרות שלה במפלס הנמוך ביותר, היכן שהכספות הגדולות ביותר והמוגנות ביותר."
הם נשארו בשקט בחדר הארונות במשך שעות. באיטיות הימים נהיו שבועות. הם היו צריכים להתגבר על בעיה אחר בעיה, לפחות עד ששיקוי הפולימיצי שלהם היה מוכן.
"נשאר מספיק באמת רק לאדם אחד," אמרה הרמיוני, מטה את השיקוי הסמיך והבוצי כנגד אור המנורה.
"זה יהיה מספיק," אמר הארי, שבחן את סרטוט המפה המצויירת של גריפהוק במעבר הסודי העמוק ביותר.
שאר התושבים בבקתת הצדפה כמעט שלא יכלו להכשל בלהבין שמשהו מתרחש כאן כשהארי, רון והרמיוני הופיעו רק לזמן הארוחה. אף אחד לא שאל שאלות, והארי הבחין בעיניו של ביל בוחנות את שלושתם בשולחן, מהרהרות, מוטרדות.
ככל שהם בילו יותר זמן ביחד, הארי הבין שהוא ממש לא דומה לגובלין.
גריפהוק היה באופן לא צפוי מלוכלך-דם, צחק מהרעיון על לפגוע בפחות יצורים ונראה שמצאה חן בעיניו האפשרות שהם עלולים לפגוע בקוסמים אחרים כדי להגיע לכספת של הלסטריינג'רים.
הארי יכל לומר שגם השניים האחרים סלדו בדיוק כמוהו, אך הם לא הראו זאת. הם היו צריכים את גריפהוק.
הגובלין אכל באי רצון עם כולם. גם לאחר שרגליו החלימו, הוא המשיך לבקש משלוחות של אוכל לחדרו, כמו אוליבנדר העדיין-שברירי, עד שביל, (בעקבות התפרצות כעס מצד פלר) עלה למעלה כדי להגיד לו שההסדר הזה לא יוכל להמשיך.
לאחר מכן גריפהוק הצטרף אליהם לשולחן המלא באנשים, ולמרות זאת הוא סירב לאכול את אותו האוכל שלהם, בעקשנות, עומד על מקומו, על גוש של בשר נא ולא מבושל, שורשים, ופטריות מגונוות.
הארי הרגיש שהוא אחראי לכל זה: אחרי הכל, הוא זה שהתעקש שהגובלין ישאר בבקתת הצדפה; אשמתו שכל משפחת וויזלי היו חייבים להתחבא כל הזמן, שביל, פרד, ג'ורג' ומר וויזלי לא יכלו לעבוד יותר.
"אני מצטער," הוא אמר לפלר, באחר צהריים סוער בחודש אפריל, כשהוא עזר לפלר לערוך את השולחן לארוחת הערב. "אני מעולם לא התכוונתי שתתעסקי עם כל זה."
היא רק הטילה על כמה סכינים לעבוד, חתכה רצועות של סטייק עבור גריפהוק וביל, שהעדיף בשר שותת דם מאז שננשך על ידי גרייבק. בזמן שהסכינים חתכו מאחוריה, הבעתה העצבנית התרככה.
"'ארי, אתה אצלת את חיי אחותי, אני לא אשכח את זה." זה לא היה, למען האמת, נכון, אבל הארי החליט שלא להזכיר לה שגבריאלה מעולם לא הייתה בסכנה אמיתית.
"בכל מקרה," פלר המשיכה, מצביעה עם שרביטה על סיר מלא ברוטב שעל הקיריים, שהחל לבעבע. "מר אוליבנדר עוזב למיוריאל בצארים אאלה. זה יא'שה את א'דברים קלים יותר.
א'גובלין," היא הזעיפה פנים כשהיא אמרה את שמו, "יא'בור למטה, ואתה, רון ודין תוכלו לקאחת את החדר א'זה."
"לא איכפת לנו לישון בסלון," אמר הארי שידע שגריפהוק ירגיש ברע אם הוא יצטרך לישון על ספה; לשמור על גריפהוק מרוצה היה דבר חיוני לתכנית שלהם.
"אל תדאגי לנו," וברגע שהיא ניסתה למחות הוא המשיך, "אנחנו נעזוב כאן בקרוב, אני, רון והרמיוני. לא ניצטרך להישאר כאן זמן רב."
"אבל, למה אתה מתכוון?" היא שאלה, מקמטת את מצחה, שרביטה מצביע על תבשיל הקדירה שהיה תלוי באמצע האוויר.
"כמובן שאתה לא חייב לא'זוב, אתה בטוח כאן!" היא דמתה במידת מה לגברת וויזלי כשהיא אמרה את זה, והוא שמח שהדלת האחורית נפתחה באותו הרגע.
לונה ודין נכנסו, שערותיהם רטובות בגלל הגשם שירד בחוץ, וידיהם מכוסות בעצים שנסחפו בזרם.
"...ואוזניים קטנות וזעירות," אמרה לונה, "בערך כמו של היפופוטם, אבא אמר, סגולות ושעירות. ואם תירצה לתקשר איתם, תצטרך לזמזם; הם מעדיפים ריקוד ואלס, לא משהו מהיר..."
מביט באי נוחות, דין משך בכתפיו לעבר הארי כשהוא עבר, מוביל את לונה לתוך חדר הישיבה והארוח המשותף, היכן שרון והרמיוני ערכו את שולחן האוכל.
נאחז בהזדמנות שלו לברוח משאלותיה של פלר, הארי תפס שני כדים של מיץ דלעת ועקב אחריהן.
"... ואם אי פעם תגיע לבית שלנו אני אוכל להראות לך את הקרן, אבא שלי רשם לי על זה אבל עדין לה הספקתי לראות אותה,
בגלל שאוכלי המוות לקחו אותי מהרכבת אקספרס של הוגוורטס ולא הגעתי לבית לחג המולד," לונה אמרה, כאשר לונה ודין הדליקו מחדש את האש.
"לונה, אמרנו לך," הרמיוני קראה לעברה. "הקרן הזאת התפוצצה. זה הגיע מהארופנט ולא מסנורקאק מקומט קרן--"
"לא, זה היה בוודאות קרן של סנורקאק," אמרה לונה בשקט, "אבא אמר לי. זה בטח שינה את צורתו עד עכשיו, הם מתקנים את עצמם, את יודעת."
הרמיוני ניענעה את ראשה והמשיכה להניח מזלגות כאשר ביל הופיע, מוביל את אדון אוליבנדר במורד המדרגות.
יוצר השרביטים נראה באופן יוצא דופן שברירי, נאחז בזרועו של ביל שהאחרת תומכת בו, סוחב מזוודה גדולה.
"אני אתגעגע אליך, אדון אוליבנדר," אמרה לונה, ניגשת לאדם הזקן. "ואני לך, יקירתי," אמר אוליבנדר, טופח לה על השכם.
"היית נחמה בשבילי שלא ניתן לתאר במילים במקום האיום הזה."
"...ואם אי פעם תבוא לבית שלי אני אוכל להראות לך את הקרן, אבא כתב לי עליה אבל עוד לא הספקתי לראות אותה, בגלל שאוכלי המוות לקחו אותי מההוגוורטס אקספרס ומעולם לא הגעתי הביתה לחג-המולד," אמרה לונה, כשהיא ודין הדליקו את האש מחדש.
"לונה, אמרנו לך," קראה הרמיוני לעברה. "הקרן הזאת התפוצצה. היא של ארומפנט, לא של שנורקק פחוס-קרן - "
"לא, היא הייתה קרן שנורקק ללא ספק," אמרה לונה ברוגע. "אבא אמר לי. היא בוודאי מתקנת את עצמה כרגע, הן מחדשות את עצמן, את יודעת."
הרמיוני ניערה את ראשה והמשיכה להניח סכינים בעוד שביל הופיע מוביל את אדון אוליבנדר במורד המדרגות. יוצר השרביטים עדיין נראה תשוש מן הרגיל, נאחז בזרועו של ביל כשזרועו השנייה תומכת בו, סוחבת מזוודה גדולה.
"אני אתגעגע אליך, אדון אוליבנדר," אמרה לונה, פונה אל האיש הזקן.
"ואני אלייך, יקירתי," אמר אוליבנדר, טופח על כתפה. "את ניחמת אותי באופן שאין דרך לבטאו באותו מקום נורא."
"אז, אורוואר, מר אוליבנדר," אמרה פלר, ונישקה אותו על שתי לחייו. "ות'איתי אם תוכל ל'אשות לי טובה ולשלוח חבילה למיוריאל 'אדודה של ביל? מ'אולם לא 'אחזרתי לה את 'אנזר שלה."
"זה יהיה לי לכבוד," אמר אוליבנדר וקד מעט, "זה המעט שאוכל לעשות בכדי להודות על האירוח הנדיב כל-כך."
פלר שלפה תיק קטיפה בלוי, אותו פתחה בכדי להראות ליוצר השרביטים. הנזר ישב מבריק ומנצנץ לאור המנורה התלויה נמוך.
"יהלומים ואבני ירח," אמר גריפהוק, שהתגנב לחדר מבלי שהארי בכלל שם-לב. "יוצר בידי גובלינים, לא?"
"ושולם בידי קוסמים בעבורו," אמר ביל בשקט, והגובלין שלח לעברו מבט חטוף ומאתגר גם יחד.
רוח חזקה נשבה כנגד חלונות הבקתה כאשר ביל ואוליבנדר יצאו לתוך הלילה. השאר נידחקו מסביב לשולחן, מרפק אל מרפק ובקושי היה מספיק מקום לזוז. הם החלו לאכול. האש באח שלצידם פיצפצה.
פלר, הארי הבחין, רק שיחקה עם האוכל שלה, היא הסתכלה לכיוון החלון כל כמה דקות, בכל אופן, ביל חזר עוד לפני שהם סיימו את המנה הראשונה, שערו הארוך מתנופף ברוח.
"הכל בסדר," הוא אמר לפלר. "אוליבנדר מסודר, אבא ואמא מוסרים ד"ש. ג'יני מוסרת לך את כל אהבתה, פרד וג'ורג' מסיעים את מיוריאל מעל החומה, הם עדין מפעילים עסקי משלוחי ינשופים מהחדר האחורי שלה. זה עודד אותה לקבל את הנזר בחזרה, בכל זאת. היא אמרה שהיא חשבה שגנבנו את זה."
"אה, היא נחמדה, הדודה שלך," אמרה פלר ברוגז, מניפה את שרביטה וגורמת לכלים המלוכלכים להתרומם באוויר ולהסתדר בערימה בין שמים לארץ. היא תפסה אותם והובילה אותם מחוץ לחדר.
"אבא מכין נזר," אמרה לונה, "טוב, יותר כמו כתר האמת." רון תפס את מבטו של הארי וגיחך, הארי ידע שהוא זוכר את הכיסוי ראש המגוכך שהם ראו בביקורם באקסנופיליס.
"כן, הוא מנסה ליצור מחדש את העטרה האבודה של ריבינקלו. הוא חושב שהוא זיהה את רוב המרכיבים החשובים."
הייתה חבטה על הדלת הראשית. הראשים של כולם הסתובבו לכיוונה. פלר יצאה בריצה מהמטבח, נראית מפוחדת, ביל קפץ על רגליו, שרביטו מכוון לכיוון הדלת, הארי,רון והרמיוני עשו כמוהו.
בשקט גריפוק החליק מתחת לשולחן, מחוץ לטווח הראיה. "מי זה?" ביל קרא.
"זה אני, רמוס ג'ון לופין !" קרא קול מעל הרוח המיללת. הארי חווה רטט של פחד, מה קרה?
"אני אדם זאב, נשוי לנמפדורה טונקס, ואתה, שומר הסוד של בקתת הצדף, אמרת לי את הכתובת ואמרת לי לבוא במקרה חירום!"
"לופין," מלמל ביל, הוא רץ לדלת ופתח אותה במשיכה חזקה. לופין נפל על מפתן הדלת. פניו היו לבנות, עטוף בגלימת מסע, שערו האפור חשוף לרוח.
הוא התיישר למעלה, מסתכל מסביב לחדר, מוודא מי נימצא שם, ואז צעק בקול, "זה בן! קראנו לו טד, אחרי אבא של דורה!"
הרמיוני צרחה.
"מה--? לטונקס-- לטונקס יש תינוק?"
"כן, כן, יש לה תינוק!" צעק לופין.
כל האנשים מסביב לשולחן צעקו מאושר, נאנחים מהקלה: הרמיוני ופלר צעקו ביחד, "מזל טוב!" ורון אמר, "באמת, תינוק!" כאילו הוא בחיים לא שמע על דבר כזה .
"כן-- כן-- ילד," אמר לופין שוב, שנראה המום משמחתו שלו. הוא פסע מסביב לשולחן וחיבק את הארי; כאילו האירוע במרתף שבגרימולד לעולם לא קרה.
"אתה תהיה סנדק?" הוא אמר כאשר שיחרר את הארי.
"א-אני?" גימגם הארי.
"כן, אתה, בטח-- דורה מסכימה, אין מישהו יותר טוב--"
"אני-- כן-- באמת--"
הארי הרגיש המום, מופתע, שמח; ביל מיהר להביא יין, ופלר שיכנעה את לופין להצטרף למשקה.
"אני לא יכול להישאר הרבה זמן, אני צריך לחזור," אמר לופין, זורח מאושר מסביב לכולם: הוא נראה צעיר יותר בשנים מאיך שהארי ראה אותו אי פעם.
"תודה לך, תודה לך, ביל" ביל מילא מהר את הגביעים של כולם, הם עמדו והרימו אותם גבוה לחיים. "לטדי רמוס לופין," אמר לופין, "קוסם נהדר בשלבי הכנה!"
"למי או דומא?" פלר שאלה.
"אני חושב שהוא נראה כמו דורה, אבל היא חושבת שהוא נראה כמוני. בלי הרבה שיער. זה נראה שחור כשהוא נולד, אבל אני נשבע שהוא נהפך לג'ינג'י שעה מאוחר יותר. בטח יהיה בלונד עד שאני אחזור.
אנדרומדה אומרת ששערה של טונקס החל לשנות צבעים ביום שנולדה." הוא רוקן את הגביע שלו. "או, אני הולך, רק עוד אחד," הוא הוסיף, מחייך, כשביל מילא אותה שוב.
הרוח הלמה בבקתה הקטנה והאש קפצה ופיצפצה, וביל פתח במהרה בקבוק נוסף של יין. נראה שהחדשות של לופין הוציאה אותם מגדרם, מוציאה אותם לזמן מה מהמצב של המצור: הבשורה על חיים חדשים היו מעוררי שמחה.
רק הגובלין לא נראה מושפע מאווירת החגיגה הפתאומית, ואחרי זמן מהחמק בחזרה לחדר השינה. הואנמצא עכשיו לבד.הארי חשב שהוא היחיד שהבחין בזה, עד שהוא ראה את עיניו של ביל עוקבות אחרי הגובלין במעלה המדרגות.
"לא... לא... אני באמת חייב לחזור," אמר לופין לבסוף, דוחה עוד גביע של יין. הוא קם על רגליו ומשך את גלימת המסע עליו בחזרה .
"להתראות, להתראות-- אני אנסה להביא תמונות עוד כמה ימים-- כולם יהיו כל כך שמחים לדעת שפגשתי אותכם--"
הוא הידק את הגלימה ועשה את ברכת הפרידה שלו, מחבק את האשה ולוחץ ידיים עם הגבר, אז, עדין זורח, מאושר הוא חזר ללילה הסוער.
"סנדק, הארי!" אמר ביל כאשר הם צעדו למטבח ביחד, עוזר לנקות את השולחן. "כבוד אמיתי! ברכותי!"
כאשר הארי הניח את הגביעים הריקים שסחב, ביל משך את הדלת מאחוריו שתסגר, סוגר בחוץ את הקולות הרהוטים של האחרים, שהמשיכו לחגוג אפילו בהעדרו של לופין.
"אני רוצה מילה איתך בפרטיות, האמת, הארי. זה לא קל לקבל הזדמנות בבקתה שמלאה באנשים."
ביל היסס.
"הארי, אתה מתכנן משהו עם גריפוק."
זאת הייתה הצהרה, לא שאלה, והארי לא טרח להכחיש אותה. הוא רק הסתכל על ביל, מחכה.
"אני מכיר גובלינים," אמר ביל. "אני עבדתי בשביל גרינגוטס מאז שעזבתי את הוגוורטס.יכול להיות יחסי חברות בין גובלינים לקוסמים, יש לי חברים גובלינים-- או, לפחות, גובלינים שאני מכיר היטב, ומחבב." שוב, ביל היסס.
"הארי, מה אתה רוצה מגריפוק, ומה הבטחת לו בתמורה?"
"אני לא יכול לומר לך," אמר הארי. "מצטער, ביל."
דלת המטבח נפתחה מאחוריהם; פלר ניסתה להביא מבעדה עוד גביעים ריקים. "חכי," ביל אמר לה, "רק עוד רגע." היא יצאה החוצה וסגרה שוב את הדלת.
"אז יש לי לומר לךאת זה," ביל הלך קדימה. "אם סגרת איזו שהיא עסקה עם גריפוק, וליתר דיוק אם בעסקה מעורב אוצרות, אתה צריך להזהר באופן מיוחד. הטבע של הגובלינים בכל הקשור לבעלות, תשלומים והחזרים אינן כמו של בני האדם."
הארי הרגיש פרכוס קטן של אי נוחיות, כאילו נחש קטן בוחש בתוכו.
"למה אתה מתכוון?" הוא שאל.
אנחנו מדברים על סוג שונה של ישות," אמר ביל."עסקאות בין קוסמים וגובלינים היו גדושות במאות השנים – אבל אתה תדע את כל זה מההיסטוריה של הקסם. היה אשמה על שתי הצדדים, אני לעולם לא יצהיר שהקוסמים היו חפים מפשע. אבל, יש אמונה מקרב הגובלינים, ואלה מהבנק יותר הדוקים בה, שלא ניתן לבטוח בקוסמים בכל הקשור לעניינים של זהב ואוצרות, ושהם אינם מכבדים בעלות של גובלינים."
"אני מכבד-" הארי התחיל לומר, אך ביל הנהן בראשו.
"אתה לא מבין, הארי, אף אחד לא יכול להבין אלא אם כן הם לא חיו עם גובלינים. לגובלין,המסאר האמיתי וחוקי הוא היוצר, ולא הרוכש. כל החפצים שנוצרו ע"י גובלינים, בעיני הגובלינים, הם הבעלים החוקיים."
"אבל זה נקנה..."
"...אז הם רואים בזה בתור חפץ להשכרה ע"י מי ששילם את הכסף. אך יש להם קושי רב עם הרעיון של נתינת חפצים שנוצרו ע"י גובלינים מקוסם לקוסם. ראית את המבט על פניו של גריפוק מתי שהכתר הועבר מול עיניו. הוא הסתייג. אני מאמין כשם כל מינו, שזה היה צריך לחזור לגובלין מתי שמי שרכש את החפץ מת. הם חושבים על ההרגל של העברת חפצים מקוסם לקוסם בלי המשך תשלום, לא יותר מגניבה."
עכשיו היה להארי הרגשה מבשרת רעות. הוא תהה אם ביל ניחש יותר ממה שהוא מוכן לומר.
"כל מה שאני אומר" אמר ביל, נשען על הדלת, "זה שתהיה זהיר ביותר לגבי מה שאתה מבטיח לגובלינים, הארי. זה יהיה פחות מסוכן לפרוץ לבנק מאשר להפר הבטחה לגובלין."
"נכון," אמר הארי איך שביל פתח את הדלת, "טוב, תודה. אני אקח זאת בחשבון."
איך שהוא הלך בעקבות ביל לאחרים מחשבה מוזרה באה אליו. הוא היה שקוע על המחשבה שהוא יהיה סנדק פזיז כשם שסריוס בלק היה אליו

קרדיט למוריושקה לpop99 ולקוסמת ב"ם

גרינגוטס:

התיכנונים שלהם כבר נעשו, ההכנות הושלמו. בחדר הקטן ביותר, שערה שחורה גסה ומחוספסת (שנתלשה מהסוודר של הרמיוני שלבשה באחוזת מאלפוי) נחה מסולסלת בבקבוקון זכוכית קטן.
"ואת תשתמשי בשרביט שלה", אמר הארי, מהנהן בראשו לכיוון שרביט האגוז, "כך שאני מעריך שאת תהי די משכנעת".
הרמיוני נראתה מפוחדת שהשרביט אולי יעקוץ או ינשוך אותה כשהיא הרימה אותו.
"אני שונאת את הדבר הזה", היא אמרה בקול נמוך. "אני באמת שונאת את זה. אני מרגישה עם זה גרוע, זה לא עובד בצורה שמתאימה לי... זה כמו חתיכה ממנה".
הארי לא יכל לעזור אבל זכר איך הרמיוני סילקה את התיעוב שלו כלפי שרביט הקוץ השחור, מתעקשת שהוא מדמיין דברים כהשרביט לא כ"כ עבד לו כמו שצריך, היא אמרה לו בפשטות להתאמן. הוא בחר לא לחזור על העצה שלה עצמה. ערב לפני נסיון התקיפה על גרינגוטס, הוא הרגיש שזה לא הרגע המתאים להשניא אותה.
"זה בוודאי יעזור לך להיכנס לדמותה", אמר רון, "תחשבי מה השרביט הזה ביצע!".
"אבל זו בדיוק הנקודה!", אמרה הרמיוני, "זה השרביט שהתעלל בהוריו של נוויל, ומי יודע עוד כמה אנשים? זה השרביט שהרג את סיריוס!".
הארי לא חשב על זה. הוא הביט למטה על השרביט במבט שהיה מלווה בדחף לשבור אותו, לחצות אותו לחצאים על החרב של גריפינדור, שנתמך על הקיר שלידם.
"אני מתגעגעת לשרביט שלי" , אמרה הרמיוני באומללות." אני מקווה שמר אוליבנדר יוכל להכין לי שרביט אחר גם".
מר אוליבנדר שלח ללונה שרביט חדש באותו בוקר. היא הייתה בחצר האחורית ברגע זה, בוחנת את היכולות שלו בשעות המאוחרות של הצהריים. דין, שאיבד את שרביטו לטובת החוטפים, צפה בה בעגמומיות.

הארי הסתכל על השרביט שפעם היה שייך לדראקו מאלפוי. הוא היה מופתע, אבל מרוצה לגלות שהשרביט עובד בשבילו לפחות כמו ששרביטה 'החדש' של הרמיוני עובד לה.
הוא נזכר מה אוליבנדר סיפר להם על הסוד בביצועי השרביטים. הארי חשב שהוא יודע מה הבעיה של הרמיוני: היא לא ניצחה את השרביט ע"י לקיחת הנאמנות מבלטריקס.
דלת חדר השינה נפתחה וגריפהוק נכנס. הארי התקרב אינסטנקטיבית לניצב החרב וקירב אותו אליו, אבל הוא הצטער על הפעולה שעשה. הוא יכל לספר שהגובלין הבחין בכך. חיפש לומר משהו שולי כדי להפיג את הרגע המתוח, הוא אמר: "אנחנו רק ערכנו בדיקת ציוד של הדקה האחרונה, גריפהוק. אמרנו לביל ופלר שאנחנו עוזבים מחר, ואמרנו שלא ייצאו החוצה לחפש אותנו.

הם היו נחושים בנקודה הזו, כי הרמיוני אמורה לההפך לבלטריקס לפני שהם עוזבים, וכמה שפחות ביל ופלר יודעים או חושדים במה שהם עומדים לעשות, כך יותר טוב. הם גם הסבירו שהם לא יחזרו. כאשר הם איבדו את האוהל הישן של פרקינס בלילה שבו החוטפים תפסו אותם, ביל השאיל להם אוהל אחר. הוא היה עכשיו ארוז בתיק החרוזים, שהארי התרשם לדעת שהרמיוני הגנה עליו מפני החוטפים ע"י אמצעי פשוט שהלם את המצב הדחוף, החבאתו בתוך הגרב שלה.
הוא יתגעגע לביל, פלר, לונה ודין, שלא להזכיר את הבית הנוח שהם נהנו בו במשך השבועות האחרונים, הארי הסתכל קדימה ליציאה מהמאסר של בית הקונכייה. הוא היה עייף מלנסות לוודא שהם לא שמעו במקרה, עייף מלהיות סגור בחדר החשוך והקטנטן. אבל הכי הכי הוא השתוקק להיפטר מגריפהוק. אבל, בדיוק איך ומתי הם אמורים להצטרף לגובלין בלי לתת לו את החרב של גריפינדור, זה הזכיר לו שאלה שלא הייתה לו תשובה עליה. זה היה בלתי אפשרי להחליט איך הם הולכים לעשות זאת, כי הגובלין בקושי עזב את הארי רון והרמיוני לבד ביחד ליותר מחמש דקות רצופות. "הוא יכול לתת את הלקחים של אמא שלי", רטן רון, כשאצבעותיו הארוכות של הגובלין הופיעו סביב קצה הדלת. עם אזהרתו של ביל בראשו, הארי לא יכל לחשוד שגריפהוק בצפייה לאפשרות של נוכלות.
הרמיוני לא אישרה כל כך בחפץ לב ל"דבל- קרוס" המתוכנן שהארי הציע בניסיון לעורר את מוחה איך לעשות את זה הכי טוב: רון, במקרים הנדירים שהם יכלו לתפוס רגעים נטולי-גריפהוק, בא בהצעה לא טובה יותר מ: "אנחנו פשוט צריכים להטיס את זה, חבר."
הארי ישן רע באותו לילה. שוכב בשעות המוקדמות, הוא חשב שוב על איך שחש לילה לפני שהם פרצו למשרד הקסמים, ונזכר שחש אז החלטיות, כמעט התרגשות. עכשיו הוא חווה זעזועי חרדה. והטרידו אותו הספקות: הוא לא יכל להסיר את הפחד שהכל הולך להיות גרוע. הוא המשיך לומר לעצמו שתוכניתם טובה, שגריפהוק יודע מול מה הם מתמודדים, שהם מוכנים וערוכים טוב לכל הקשיים שהם עלולים להיתקל בהם. עדיין הוא הרגיש לא קל. פעם או פעמיים הוא שמע את רון מתנועע, והיה בטוח שהוא גם ער, אבל הם חולקים את חדרם עם דין, ולכן הארי לא דיבר.
זו הייתה הקלה כשהשעה 6 הגיעה, והם יכלו לצאת משקי השינה, התלבשו בכמעט חשיכה, ואז יצאו לגינה, איפה שהם אמורים לפגוש את הרמיוני וגריפהוק. השחר היה קריר, אבל הייתה מעט רוח עכשיו, זה היה חודש מאי. הארי הביט למעלה בכוכבים שעוד זרחו בחיוורון בשמיים הקודרים, והאזין לרחשי הים של הגאות ושפל, הוא עוד יתגעגע לקול הזה.
צמחים ירוקים קטנים הקשו את דרכם דרך הקבר של דובי, במועד השנה התל הזה יהיה מכוסה פרחים. האבן הלבנה שנשאה את שמו של הגמדון כבר קיבלה מראה שניכר עליה שנחשפה לפגעי מזג האוויר. הוא כעת הבין שהם בקושי יכלו להוביל את דובי למנוחתו במקום יפה יותר מזה, אבל הארי התייסר עם העצבות שהם עוזבים אותו מאחור. כשהסתכל על הקבר, הוא עדיין תהה שוב איך הגמדון ידע לאיפה לבוא על מנת להציל אותם. אצבעותיו זזו בהיסח הדעת לעבר הפאוצ' שעדיין היה תלוי על צווארו, התעמק אם הוא יכול להרגיש את חתיכת המראה המשוננת, שהיה בטוח אז שראה בה את עינו של דמבלדור.
קול של דלת נפתחת גרם לו להביט סביב.
בלטריקס לייסטריינג' פסעה בחצר מולם, מלווה בחברתו של גריפהוק. כשהיא הלכה, היא הכניסה את תיק החרוזים הקטן לתוך כיס פנימי אחר שהיה על החלוק הישן שלקחו איתם מכיכר גרימולד. הארי ידע בוודאות שזו הייתה באמת הרמיוני, אבל הוא לא יכל להדחיק צמרמורת של שנאה. היא הייתה גבוהה ממנו, שערה הארוך השחור גלש על גבה, עיניה הכבדות מלאות הבוז נחו עליו, אבל אז היא דיברה, והא שמע את הרמיוני דרך קולה הנמוך של בלטריקס.
"הטעם שלה מגעיל. יותר גרוע מגארדירוטס! אוקיי רון, בוא לכאן שאני יוכל לעשות לך.."
"כן, אבל תזכרי שאני לא אוהב זקן כ"כ ארוך".
"הו, לכל הרוחות, זה לא הקטע של להיראות יפה!"
"לא, זה לא זה, זה פשוט מפריע! אבל אני אוהב את האף שלי יותר קצר, תנסי לעשות את זה כמו שעשית פעם שעברה."
הרמיוני נאנחה וישבה לעבוד, רוטנת תוך כדי נשימתה כשהיא שינתה כל מיני דברים במראהו של רון. הוא היה אמור להיראות בזהות בדויה, והם סמכו על ההילה המרושעת שהוטלה ע"י בלטריקס לשמור עליו. בינתיים הארי וגריפהוק היו אמורים להסתתר בגלימת ההיעלמות.
"ס'תכל", אמרה הרמינוי, "איך הוא נראה, הארי?"
זה היה פשוט בלתי אפשרי להבחין שזה רון מתחת לתחפושת, אבל רק הארי זיהה אותוכי הוא הכיר אותו כל כך טוב. שיערו של רון היה עכשיו ארוך וגלי, היה לו זקן עבה חום ושפם, בלי נמשים, אף רחב, וגבות עבות.
"טוב, זה לא הסגנון שלי, אבל זה טוב", אמר הארי, "שנלך?"
שלושתם הסתכלו אחורה על בית הקונכייה, שנח בשקט בחושך תחת הכוכבים המעומעמים. ואז הם הסתובבו חזרה והתחילו ללכת לעבר המטרה, ממש אל מעבר הגבול שבו לחש הפידליוס הפסיק לעבוד,ושם הםיכלו להתעתק. ברגע שהם חצו את השער, גריפהוק דיבר: "אני אטפס עכשיו הארי פוטר, אני חושב?"
הארי התכופף מטה והגובלין טיפס על גבו, ידיו נקשרו בגרונו של הארי. הוא לא היה כבד, אבל הארי לא אהב את ההרגשה של הגובלין וכוחו המפתיע איתו שנצמדו אליו. הרמיוני שלפה את גלימת ההיעלמות מתיק החרוזים וזרקה אותה לעבר שניהם.
"מושלם", היא אמרה, מתכופפת לבדוק את רגליו של הארי , "אני לא רואה דבר, בואו נלך".
הארי עם גריפהוק על כתפיו, היה מרוכז כולו בקלחת הרותחת, הפונדק שהיווה את הכניסה לסימטת דיאגון. הגובלין נצמד אליו יותר חזק כשהם נעו בתוך החשיכה הדחוסה, ושניות אחר כך רגליו של הארי מצאו את עצמם על המדרכה, והוא פקח את עיניו בכביש הרכבת התחתית. מוגלגים עברו פניהם עוטים הבעות של כלבבבוקר מוקדם, לא מודעים לפונדק הקטן שקיים שם.
הבר של הקלחת הרותחת היה כמעט נטוש. טום, בעל האכסניה הכפוף חסר השיניים, הבריק כוסות מאחורי הדלפק. זוג קוסמים התלחשו ושוחחו בפינה המרוחקת, והסתכלו על הרמיוני.
"מאדאם לייסטריינג'", מלמל טום, וכשהרמיוני עצרה הוא היטה את ראשו.
"בוקר טוב", אמרה הרמיוני, וכשהארי התגנב, עדיין סוחב את גריפהוק 'שק- קמח' מתחת לגלימה, הוא ראה את טום נראה מופתע.
"נימוסי מדי", הארי לחש באוזנה של הרמיוני כשהם חצו את הפונדק לחצר האחורית. "את צריכה להתייחס לאנשים כאילו שהם טינופת!".
"טוב, טוב!" הרמיוני החזיקה את שרביטה של בלטריקס ונקשה על אבן בקיר שלפניהם. ברגע שהלבנות החלו להתנועע ולרעוד, חור הופיע באמצע, החור התרחב והתרחב, ובסוף קיבל צורה של מעבר מקושת לתוך רחוב מרוצף אבנים צר שהיה סימטת דיאגון.
זה היה זמן שבקושי חנויות נפתחות, ובקושי היו קונים בחוץ. הרחוב העקום מרוצף האבנים היה ממש שונה עכשיו מהמקום ההומה-אדם שהארי ביקר בו בשנתו הראשונה בהוגוורטס לפני כ"כ הרבה שנים. יותר חנויות היו מכוסות בקרשים, מעט חנויות חדשות שמוקדשות לאומנויות האופל הוקמו מאז ביקורו האחרון שם. פניו של הארי נדדו על פוסטרים שהודבקו על הרבה חלונות, לכולם הייתה אותה כותרת: "מבוקש מספר 1".
מעט אנשים מרופטים ישבו צפופים בפתחי הדלתות. הוא שמע אותם נאנחים לעוברים ושבים, מתחננים לזהב, משכנעים אותם שהם באמת קוסמים. לאיש אחד היה רטייה על עינו.
כשהם הלכו לאורך הרחוב, הקבצנים הסתכלו על הרמיוני. הם נראו שהם נמסים מפחד מפניה, ברדסים היו על פניהם, והם נמלטו מהר ככל שיכלו. הרמיוני הסתכלה עליהם בסקרנות, עד שהאיש עם הרטייה בא והטלטל ישר וחסם לה את המעבר.
"הילדים שלי!", הוא שאג, מצביע עליה. קולו נסדק, צליל קולו גבוה, הוא נשמע משוגע. "איפה הילדים שלי? מה הוא עשה להם? את יודעת! את יודעת!".
"אני- אני באמת..." גמגמה הרמיוני.
האיש זז קדימה לעברה בצורה פתאומית, מגיע לגרונה. אז, עם חבטה איומה ופרץ של אור אדום, הוא נזרק אחורה לאדמה, חסר הכרה. רון עמד שם, שרביטו עדיין לא שלוף ומבט של הלם הסתתר מתחת לזקנו. פנים הגיחו בחלונות משני צדדי הרחוב, עובר אורח אחד אסף את הגלימות שלהם ושבר אותן לטפיפות עדינות, נלהב לרסן את הסצינה.
כניסתם לסמטת דיאגון לא הייתה יכולה להיות יותר בולטת. לרגע הארי תהה האם יהיה אולי יותר טוב לעזוב עכשיו ולנסות לחשוב על תוכנית שונה. לפני שהם יכלו לזוז או להיוועץ אחד בשני, הם שמעו בכי מאחוריהם.
"למה, מאדאם לייסטריינג'!"
הארי הסתובב וגריפהוק הידק את אחיזתו סביב צווארו של הארי. קוסם גבוה עם כתר של באשי אפור- שיער ואף ארוך וחד, פסע לעברם.
"זה טרוורס" לחש הגובלין באוזנו של הארי, אבל באותו רגע הארי לא יכל לחשוב מי זה טרוורס. הרמיוני שיוותה לעצמה מראה הכי גבוה שיכלה ואמרה הכי בבוז שיכלה: "ומה אתה רוצה"?
טרוורס עצר את דרכו, נעלב לחלוטין.
"הוא עוד אוכל מוות אחד!", התנשם גריפהוק, והארי הלך הצידה לחזור על המידע באוזני הרמיוני.
"אני רק רציתי להגיד לך שלום", אמר טרוורס בקרירות, "אבל אם הנוכחות שלי לא רצויה לך.."
הארי זיהה עכשיו את קולו. טרוורס היה אחד מאוכלי המוות שהזדמן לביתו של קסנופיליוס.
"לא, לא, בכלל לא, טרוורס", אמרה הרמיוני מהר, מנסה לכסות על טעותה. "מה שלומך?".
"טוב, אני מודה שאני מופתע לראותך בחוץ, בלטריקס".
"באמת? למה?" שאלה הרמיוני.
"טוב", טרוורס כחכח בגרונו, "שמעתי שיושבי אחוזת מאלפוי עצורים בבית, אחרי ה... אמממ... הבריחה."
הארי קיווה שהרמיוני תגדיל ראש, אם זה נכון ובלטריקס לא אמורה להיות בחוץ בפומבי...
"אדון האופל סולח למי ששירת אותו הכי בנאמנות בעבר". אמרה הרמיוני בחיקוי מושלם של בלטריקס בסגנון הכי מזלזל. "אולי הקרדיט שלך לא כ"כ טוב כמו ששלי, טרוורס".
אוכל המוות נראה פגוע, הוא גם נראה פחות חשדן. הוא הבחין באיש שרון שיתק. "איך הוא הרגיז אותך?"
"זה לא משנה, זה לא ייעשה שנית", אמרה הרמיוני בקרירות.
"כמה מחסרי השרביטים עלולים להיות בבעיה", אמר טרוורס. "כשהם לא יעשו כלום, רק יתחננו שלא אתנגד, אבל אחת מהם ביקשה ממני למעשה להיעתר למקרה שלה במשרד שבוע שעבר. היא אמרה אז: "אני מכשפה אדוני, אני מכשפה, תן לי להוכיח לך זאת!" הוא אמר וגילם קול חורקני. "כדי שאם אני הולך לתת לה את השרביט שלי – אבל של מי השרביט" אמר טראוורס בסקרנות " שאת משתמשת בו זה הרגע, בלטריקס? שמעתי ששלך-"
"יש לי את שלי כאן" אמרה הרמיוני בקור, מציגה את השרביט של בלטריקס. "אני לא יודעת איזו שמועה שמעת, טראוורס, אך נראה שלמרבה הצער הוטעית." טראוורס נראה מעט מבוהל מזה, והוא הסתובב במקום זה לרון .
"מי זה החבר שלך? אני לא מזהה אותו."
"זה דראגומיר דספארד" אמרה הרמיוני, הם החליטו על כך שזר הבדוי יהיה הסיפור כיסוי הבטוח ביותר בשביל רון לקחת.
"הוא מבין מאוד מעט אנגלית, אבל הוא אוהד את מטרתו של אדון האופל. הוא נסע לכאן מטרנסילבניה כדי לראות את המשטר החדש שלנו."
"האומנם? איך אתה מרגיש, דראגומיר?"
"'יך אתה?" אמר רון מושיט את ידו.
טראוורס הושיט שתי אצבעות ולחץ את ידו של רון כאילו הוא חושש ללכלך את עצמו.
"אז מה מביא אותך ואת ה – אה- האחב הסימפתי שלך לסימטת דיאגון כל כך מוקדם?" שאל טראוורס.
"אני צריכה לבקר בגרינגוטס" אמרה הרמיוני
"אוי, גם אני" אמר טראוורס " זהב, זהב מטונף! אנחנו לא יכולים לחיות בלי זה, עדיין, אני מודה שאני גיניתי את הצורך להתרועע על החברים ארוכי-האצבעות שלנו. "
הארי הרגיש את ידיו הלופתות של גריפהוק מתהדקות מסביב לצווארו.
"את חושבת?" אמר טראוורס , וכיוון את הרמיוני קדימה.
להרמיוני לא הייתה ברירה אלא להסתדר ולצעוד לאורך הרחוב הראשי, המתעקל, והמרוצף באבנים לעבר המקום שבו עמד גרינגוטס הלבן כשלג, מתנשא על פני החנויות הקטנות.
רון ירד בשיפוע ביחד איתם, והארי וגריפהוק עקבו אחריהם. אוכל המוות הדרוך היה באמת הדבר האחרון שהם היו צריכים, והגרוע ביותר בזה, באמצעות טראוורס תאם למה שהוא האמין שיהיה הצד של בלטריקס,
לא היו להארי כוונות לתקשר עם הרמיוני או רון. הם הגיעו כמעט לסוף של מדרגות השיש שמובילות לדלתות הברונזה הגדולות. כפי שגריפהוק כבר הזהיר אותם, הגובלינים לבושי המדיםשבד"כ איגפו את הכניסה הוחלפו ע"י שני קוסמים. שניהם אחזו שני מוטות זהב ארוכים וצרים.
"אה, גשש-חשש,"אותת טראוורס בתאטרליות. "כל כך גס- אבל כל כך יעיל!"
והוא הפעיל את מדרגות העליה, מהנהן ימין ושמאל לקוסמים שהרימו את המקל הזהוב והעבירו אותם למעלה ולמטה בגופם. הגששים, הארי ידע מגלים כשפים של הסתרת והחבאת פריטים קסומים.
יודע שיש לו רק שנייה הוא כיוון את שרביטו של דראקו על כל אחד מהשומרים בהזדמנות ומילמל "קונפונדו!" פעמיים. לא נראה ע"י טראוורס, שהסתכל דרך דלתות הברונזה על האולם הפנימי, כל אחד מהשומרים עשה עווית קלה כשהכישוף פגע בהם.
שערה הארוך והשחור של הרמיוני נע מאחוריה כשהיא טיפסה במדרגות.
"רק רגע , מדאם" אמר השומר, מרים את הגשש.
"אבל רק כרגע עשית את זה!" אמרה הרמיוני בקולה הפוקד והיהיר של בלטריקס. טראוורס הסתכל סביב, גבותיו עלו. השומר היה מבולבל. הוא בהה למטה אל הגשש הדק והמוזהב ואז לחברו, ואז אמר בקול מעט מופתע, "כן, אתה כרגע בדקת אותם, מאריוס"

הרמיוני התקדמה קדימה. רון לצידה, הארי וגריפהוק רצים ריצה איטית בלתי נראים אחריהם. הארי הביט אחורה כאשר הם עברו את המפתן. שני הקוסמים גירדו את ראשם.
שני גובלינים עמדו לפני הדלתות הפנימיות, שהיו עשויות מכסף ואשר נשאו את שיר ההזהרה על עונש מפחיד לגנבים אפשריים.
הארי הסתכל למעלה על זה, וכל הזכרונות כמו סכין חדה חזרו אליו: עומד שם באותו מקום בדיוק ביום שהפך להיות בן 11, היומלדת הכי טוב שהיה לו בחייו, והאגריד עומד לצידו ואומר, "כמו שאמרתי, אתה צריך להיות משוגע כדי לנ'אסות לשדוד כאן."
גרינגוטס נראה מקום מופלא ביום ההוא, המאגר הקסום של סכום גדול של זהב שהוא לעולם לא ידע שירש, ולעולם מאותו הרגע הוא לא חלם שהוא יחזור לגנוב... אבל תוך דקות הם עמדו בתוך אולם השיש העצום של הבנק.
הדלפק הארוך היה מאוייש ע"יי גובלינים שיושבים על שרפרף גבוה ומשרתים את הלקוח הראשון של אותו היום.הרמיוני, רון וטרוורס פנו לעבר גובלין זקן שבחן מטבע זהב עבה דרך משקף.
הרמיוני הרשתה לטרוורס להתקדם לפניה בתירוץ להראות את האולם לרון. הגובלין זרק את המטבע שהוא החזיק הצידה,

מקווה המשך מהיר!

קרדיט לדרקון.

מקום המסתור האחרון:

לא היה שום אפשרות לנווט. הדרקון לא יכל לראות לאיפה הוא הולך, והארי ידע שאם הוא יסתובב מהר ויתהפך באמצע האויר זה יהיה בלתי אפשרי להצמד בחזרה לגבו הרחב. אף על פי כן, כשהם נסקו גבוה יותר ויותר, לונדון נפרשה לפניהם כמפה אפורה וירוקה, היתה להארי ההרגשה המדהימה של הכרת תודה לבריחה שנראתה בלתי אפשרית. מכווץ היטב סביב צוואר החיה, הוא אחז בחוזקה בקשקשים המתכתיים, והבריזה הקרירה ניחמה את עורו הכוויי, כנפי הדרקון הכו באוויר כמו מפרשי טחנת-רוח. מאחוריו, אם מהנאה או פחד הוא לא יכול היה לקבוע, רון המשיך לקלל בשיא כוחו, והרמיוני נראתה מייבבת.
כעבור חמש דקות בערך, הארי איבד חלק מהפחד שלו שהדרקון עומד לזרוק אותם, כי נראה היה שבכוונתו לא היה שום דבר אחר מלבד לברוח כמה שיותר רחוק מהכלא התת-קרקעי. אך השאלה על איך ומתי הם ירדו ממנו נשארה מפחידה למדי.
לא היה לו שום מושג כמה זמן דרקונים יכולים לעוף בלי לנחות, וגם לא איך הדרקון הספציפי הזה, שבקושי יכל לראות, יוכל למצוא מקום טוב לנחות בו. הוא הביט מסביב בקביעות.
כמה זמן יקח לפני שוולדמורט ידע שהם פרצו לכספת לסטריינג'? כמה מהר הגובלנים של גרינגוטס יידעו את בלטריקס? כמה מהר הם יקלטו מה נלקח? ואז, שהם יגלו שהספל המוזהב חסר? וולדמורט ידע, סוף סוף, שהם צדים הורקרוקסים.
נראה היה שהדרקון משתוקק לאוויר טרי וקר יותר. הוא טיפס ביציבות עד אשר הם עפו בצרור של עננים קרירים, והארי לא יכל יותר להבחין בנקודות הקטנות שהיו מכוניות אשר יצאו ונכנסו מהבירה. הם עפו ללא הפסק, מעל האזורים הכפריים אשר היו עטופים בטלאים של ירוק וחום, מעל דרכים ונחלים נושבים עם הרוח דרך הנוף כמו סרט של רצועות מאט וברק.
"מה אתה חושב שהוא מחפש?" רון צעק בזמן שהם עפו יותר ויותר רחוק צפונה.
"אין לי מושג," הארי שאג בחזרה. ולידיו לא היתה תחושה בגלל הקור אבל הוא לא העיז לשנות את אחיזתו. הוא תהה כבר זמן מה מה עליהם לעשות אם הם יראו את סירת החוף מתחתיהם, אם הדרקון פונה לעבר הסירה הפתוחה לרווחה הוא היה מצונן ובלי תחושה בגופו, שלא להזכיר רעב וצמא באופן נואש. ואז, הוא תהה, מתי החיה אכלה לאחרונה? בטוח היא תהיה חייבת לאכול בקרוב? ומה אם, ברגע הזה, היא תבין שיש שלושה בני אדם אכילים ביותר יושבים על גבה?
השמש שקעה נמוך יותר בשמים, אשר נהפכת לאינדיגו ועדיין הדרקון עף, ערים וישובים דואים מחוץ לשדה הראיה מתחתיהם, צילו הענקי גולש מעל האדמה כמו ענן ענק ואפל. כל חלק בגופו של הארי כאב אם המאמץ להחזיק מעמד על גבו של הדרקון.
"זה הדימיון שלי," צעק רון לאחר שתיקה ממושכת יחסית, "או שאנחנו מאבדים גובה?"
הארי הביט מטה וראה הרים ירוקות ואגמים עמוקים, דמויי נחושת לאור השמש. נראה היה שהנוף גודל ונעשה מפורט יותר ככל שהוא הציץ מבעד לצדו של הדרקון, והוא תהה האם הוא גילה נוכחות של מים טריים מההבהובים של אור השמש המוחזר.
הדרקון עף יותר ויותר נמוך בצורה מעגלית גדולה, כשם שזה נראה לכיוון אחד האגם הקטנים.
"אני אומר שנקפוץ מתי שהוא יגיע מספיק נמוך!" הארי אמר לאחרים מאחוריו. "ישר לתוך המים לפני שהוא יביא שאנחנו פה!"
הם הסכימו, הרמיוני קצת בקול ענות חלושה, ועכשיו הארי יכל לראות את שיפולי הבטן של הדרקון על שטח פני המים.
"עכשיו!"
הוא החליק לאורך צידו של הדרקון וצלל רגלים קודם לכיוון האגם. הנפילה היתה יותר גדולה ממה שהוא שיאר והוא פגע במים בחוזקה, צלל כמו אבן לתוך עולם קפוא, ירוק ומלא קנה-סוף. הוא שחה לכיוון פני השטח והגיח, נושם בכבדות, לראות גלים עצומים נובעים במעגלים מהמקום שרון והרמיוני נפלו עליו. הראה היה שהדרקון להבחין בכלום הוא כבר היה 50 רגל באוויר, עט נמוך מעל האגם כדי לדלות מים בחוטמו המצולק. איך שרון והרמיוני הגיחו, התיזו ונשמו בכבדות, ממעמקי האגם, הדרקון התעופף לו, כנפיו מקים בחוזקה, ולבסוף נחת בגדה המרוחקת.
הארי, רון והרמיוני שחו לצידו הנגדי של החוף. לא נראה היה שהאגם עמוק. במהרה נראה היה שזה יותר שאלה של להתקדם תוך מאבק דרך קנה-סוף ובוץ מאשר לשחות, ולבסוף הם נפלו בחוזקה, רטובים, מתנשפים בכבדות ומותשים על דשא חלקלק.
הרמיוני התמוטטה, השתעלה ורעדה. למרות שהארי יכל בשמחה לשכב ארצה ולישון, הוא נעמד על רגליו, שלף את השרביט שלו, והתחיל להטיל את קסמי המגן סביבם.
כאשר הוא סיים, הוא הצטרף לאחרים. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותם כמו שצריך מאז שהם נמלטו מהכספת. לשניהם היו כוויות לאורך כל הפנים והזרועות שלהם, והבגדים שלהם היו שרופים במקומות שונים. הם נרתעו כאשר מרחו תמצית דיטני על פצעיהם הרבים. הרמיוני מסרה להארי את הבקבוק, ואז שלפה שלושה בקבוקים של מיץ דלעת שהביאה מצריף הצדפה וגם גלימות יבשות ונקיות. הם החליפו בגדים ואז לגמו בשקיקה את המיץ.
"טוב, החדשות הטובות הם," אמר רון לבסוף, אשר ישן וצפה על עורו צומח מחדש, "שאנחנו הסגנו את ההורקרוקס. החדשות הרעות..."
"...אין חרב," אמר הארי בחריקת שיניים, בעת שהדיטני נוטף דרך הג'ינס הקרוע לתוך הכוויה מתחתיו.
"אין חרב," חזר רון. "הבוגד הקטן הזה...." הארי שלף את ההורקרוקס מכיס הג'קט הרטוב אשר הוריד הרגע והניח אותו על הדשא לפניהם. נוצץ בשמש, זה משך את עיניהם בזמן ששתו את בקבוקי המיץ.
"לפחות אנחנו לא יכולים לענוד את זה הפעם. זה יראה טיפה מוזר תלוי סביב צוורנו," אמר רון, מנגב את פיו עם ידו. הרמיוני הביטה לאורך האגם לצידה השניה של הגדה להיכן שהדרקון עדיין שותה.
"מה יקרה לו, אתה חושב?" היא שאלה, "האם הוא יהיה בסדר?"
"את נשמעת כמו האגריד," אמר רון, "זה דרקון, הרמיוני, הוא יכול לדאוג לעצמו. מי שאחנו צריכים לדאוג לגביו זה אנחנו."
"למה אתה מתכוון?"
" טוב אני לא יודע איך לבשר לך את זה," אמר רון, "אבל אני חושב שיש מצב שהם הבחינו שפרצנו לגרינגוטס."
כל השלושה התחילו לצחוק, וברגע שזה החל, היה קשה לעצור. הצלעות של הארי כאבו, הוא חש סחרחורת עם רעב, אך הוא נשכב שגבו על הדשא תחת השמים המאדימות וצחק עד שגרונו כאב.
"אבל, מה אנחנו נעשה?" אמרה הרמיוני לבסוף, משהקת עצמה בחזרה למצב רצינות. "הוא ידע, לא? אתה-יודע-מי ידע שאחנו יודעים על ההורקרוקסים שלו!"
"אולי הם יפחדו מדי לומר לו!" אמר רון בתקווה, "אולי הם יטיחו"
השמיים, ריח המים של האגם הקולו של רון נכבו. כאב דבק בראשו של הארי כמו מכת חרב. הוא עמד בחדר מעומעם מאור, וקוסמים במעגל חלקי סבבו סביבו,ועל הרצפה כרע ברך לרגליו, דמות רועדת.
"מה אמרת לי?" קולו היה גבוה וקר, אבל זעם ופחד בער בתוכו. הדבר היחיד ממנו חשש - אבל זה לא יכול להיות אמיתי, או לא יכל לראות איך...
הגובלין רעד, ולא העיז להסתכל לעיניים האדומות מעליו. "תואמר זאת שוב!" מלמל ולדמורט. "תומרזאת שוב!"
"א-אדוני," גמגם הגובלין, עיניו השחורות היו מלאות בפחד, "א-אדוני... ניסינו לעצור אותם... מת-מתחזים, אדוני... פרצו-פרצו לתוך-לתוך כספת לסטריינג'..."
"מתחזים? איזה מתחזים? חשבתי שבגרינגוטס יש תמיד דרכים לגלות מתחזים? מי הם היו?
"אלה היו-אלה היו הפוטר הזה וש-שתי השותפים שלו..."
"והם לקחו?" הוא אמר, קולו עלה, ופחד נוראה אוחז בו, "אמור לי! מה הם לקחו?"
"ס-ספל ק-קטן וזהוב א-אדוני..."
צעקה של זעם, של הכחשה שעזבה אותו כאילו היתה של אדם זר. הוא השתגע, נטרף, זה לא יכל להיות אמיתי, זה היה בלתי אפשרי, אף אחד לא ידע. איך יכול להיות שילד גילה את סודו?
שרביט האלדר חתך דרך האוייר ואור ירוק התפרץ בחדר. הגובלית כרוע הברך התגלגל למותו. הקוסמים שראו זאת התפזרו מסביב, מפוחדים. בלטריקס ולוציוס מאלפוי "זרקו" אחרים להסתירם למרוץ שלהם לכיוון הדלת, ושוב ושוב שרביטו הכה, וכל מי שנשאר בחדר נטבח, כל אחד מהם, בגלל שהביאו לו חדשות כאלה רעות, ובגלל ששמעו על הסבל הזהוב.
לבד בין המתים הוא צעד מעלה ומטה, על גופותהם כאילו לא היו שם. האוצרות שלו, המבטחים שלו, העוגן שלו לאלמוות. היומן הושמד והספל נגנב. מה אם, מה אם, הילד ידע על האחרים? האם הוא ידע, האם הוא כבר החל לפעול, האם הוא איתר עוד מהם? האם דמבלדור מאחורי כל זה? דמבלדור, שהוא כבר חשד בו. דמבלדור שמת בפקודתו. דמבלדור, זה ששרביטו שלו עכשיו. למרות כל זאת הגיח מחרפת המוות דרך הילד, הילד...
אך בוודאי אם הילד הצליח להשמיד משהו מההורקרוקסים שלו , הוא, לורד ולדמורט, היה יודע מזה, היה חש בזה? הוא, הקוסם הגדול מכולם. הוא, י שהכי רב עצמה, זה שהרג את דמבלדור ועוד רבים אחרים חברי תועלת בלי שם. איך לורד ולדמורט לא יכל היה לדעת, אם הוא, עצמו, הותקף ונקטע מאיבריו הכי חשובים ויקרים?
זה נכון שהוא לא חש זאת מתי שהיומן הושמד, אך הוא חשב שזה בגלל שלא היה לו גוף להרגיש זאת, בגלל היותו פחות מרוח...
לא , בטוח, האחרים בטוחים... ההורקרוקסים האחרים חייבים להיות ללא פגע...
אבל הוא חייב היה לדעת, הוא חייב להיות בטוח... הוא פסע בחדר, ובעט בגופתו של הגובלין בעודו עובר, והתמונה החלה לעלות במוחו הגועש. האגם, הצריף והוגוורטס.
כעת שמץ של רוגע צינן את זעמו. איך הילד יכול היה לדעת שהוא החביא את הטבעת בצריף גונט? אף אחד לא ידע שהוא היה קרוב של הגונט, הוא החביא את הקשר, הרצח מעולם לא הוביל אליו. הטבעת בוודאי, היתה בטוחה.
ואיך הילד או מישהו אחר יכול היה לדעת על המערה או לחדור דרך ההגנה שלה? הרעיון שהתליון נגנב היה מגוחך...
ולגבי הבית ספר: הוא ידע שהוא היחידי שיכול לדעת איפה ההורקרוקס, בגלל שהוא לבד עטה עצמו בסודות הכי כמוסים של המקום...
וגם עדיין נשארה נגיני, וחייבת להישאר קרוב מעכשיו, ולא להשלח כדי לעשות את מרותו, תחת השגחתו (או הגנתו horntail)...
אך כדי להיות בטוח, כדי להיות בטוח לגמרי, הוא חייב לחזור לכל אחד ממקומות המחבוא שלו, הוא חייב להכיל את הגנות סביב ההורקרוקסים שלו כעת... עבודה, כמו החיפוש אחר שרביט האלדר, שהוא חייב לעשות לבדו...
איזה מהמקומות כדי לו לבקר קודם, איזה היה יותר בסכנה? אי נוחות ישנה צצה בתוכו. דמבלדר ידע את שמו האמצעי... יתכן שדמבלדור עשה את הקשר לגונטים... הבית הנטוש שלהם היה כנראה המקום הכי בטוח ממקומות המחבוא שלו, ולכן זה היה המקום שאליו הוא ילך קודם...
האגם בוודאי בלתי אפשרי... אך היתה קיימת סיכוי שיתכן שדמבלדור ידע משהו על מעשיו הרעים בעברו דרך הבית יתומים.
והוגוורטס... אך הוא ידע שההורקרוקס שלו שם מוגן. זה יהיה בלתי אפשרי לפוטר להכנס להוגסמיד בלי להתגלות, שלא לדבר על בית הספר. אף על פי כן, זה יהיה זהיר להזהיר את סנייפ לגבי העובדה שקיימת סיכוי שהילד ינסה להכנס מחדש לטירה.
...זה ברור, שלספר לסנייפ למה יתכן שהילד יחזורזה מטופש. זאת היתה טעות גדולה לבטוח בבלטריקס ומאלפוי. האם טימטומם וחוסר הזהירות שלהם לא הוכיחה כמה לא חכם זה אפילו לבטוח?
הוא יבקר את צריף הגונטים קודם, ויקח את נגיני איתו. הוא לא יהיה יותר חלק נפרד מהנחש שלו...והוא פסע מהחדר, דרך האולם, לגן החשוך בחוף היכן שמזרקה פעלה. הוא קרא לנחש בשפת הלחשנות והוא זחל החוצה כדי להצטרף אליו כצל ארוך.
עיניו של הארי נפתחו לרווחה כשהוא חוזר למצבו הקיים. הוא שכב על הגדה של האגם בשמש השוקעת. ורון והרמיוני בהו בו. אם לשפוט על פי מבטם המודאגים, ועל פי הצלקת ההולמת שלו, טיולו הפתאומי למחשבתיו של ולדמורט לא עברה בלי הבחנה. הוא נעמד, רועד, טיפה מופתע שהוא היה עדיין רטוב, וראה את הספל מונח באופן תמים לפניו, והאגם, מכוסה בגוון כחול וזהוב מהשמש השוקעת.
"הוא יודע." קולו נשמע מוזר ונמוך אחרי צעקותיו הגבוהות שך ולדמורט. "הוא יודע והוא הולך לבדוק את כל המקומות האחרים. והאחרון," הוא היה כבר על רגליו, "נמצא בהוגוורטס. ידעתי. ידעתי."
"מה?"
הוא היה פעור פה. הרמיוני נעמדה, ניראת מודאגת.
"אבל מה ראית? איך אתה יודע?"
"וראיתי אותו מברר לגבי הספל, אני-אני הייתי בתוך ראשו, הוא" - הארי נזכר ברציחות - "הוא באמת כועס, וגם פוחד, הוא מבין אין אנחנו יודעים, ועכשיו הוא הולך לבדוק את האחרים אם הם מוגנים, את הטבעת קודם. הוא חושב שהוגוורטס הכי בטוח, בגלל שסנייפ שם, בגלל שזה יהיה מאוד קשה להכנס לשם בלי להתגלות. אני חושב שהוא יבדוק אותו אחרון, אך הוא עדיין יכול להגיע לשם תוך כמה שעות."
"האם ראית איפה בהוגוורטס זה נמצא?" שאל רון, עכשיו גם הוא נעמד לרגליו.
"לא, הוא התרכז להזהיר את סנייפ, הוא חשב בדיוק איפה זה נמצא"
"רגע, רגע!" צעקה הרמיוני איך שרון תפס את ההורקרוקס והארי את גלימת ההעלמות. "אנחנו לא יכולים פשוט ללכת, אין לנו תוכנית,אנחנו צריכים ל..."
"אנחנו צריכים להתחיל לזוז," אמר הארי בצורה איתנה. הוא קיווה לישון, מסתכל בציפיה להכנס לאוהל החדש, אבל זה היה בלתי אפשרי כעת, "את יכולה לדמיין מה הוא יעשה כאשר הוא יבין שהטבעת והתליון חסרים? מה אם הוא יזיז את ההורקרוקס שנמצא בהוגוורטס, ויחליט שהוא אינו בטוח מספיק?
"אבל אין אנחנו אמורים להיכנס פנימה?"
"אנחנו נלך להוגסמיד," אמר הארי, "ונאלתר ברגע שנראה איך ההגנה סביב הוגוורטס ניראת. תכנסי מתחת לגלימה, הרמיוני, אני רוצה שנשאר ביחד הפעם."
"אבל אנחנו לא נהיה מכוסים לגמרי"
"יהיה חשוך, אף אחד לא ישים לב לרגלים שלנו."
נפנןף של כנפיים אדירות הדהדו באורך המים השחורים. הדרקון שתה לרוויה ונסק לאוויר. הם הפסיקו את ההכנות שלהם כדי לראות אותו נוסק גבוה יותר ויותר, כעת שחור על גבי השחמים האפלים, עד שהוא נעלם מאחורי הר קרוב. אז הרמיוני צעדה קדימה והתמקמה בין שני האחרים, הארי משך את הגלימה מטה ככל שהיא יכלה להגיע, וביחד הם הגיעו למקום בחושך המוחץ.

המראה החסרה:

רגליו של הארי נגעו בשביל. הוא ראה את הרחוב הראשי המוכר באופן כואב של הוגסמיד: חלונות ראווה חשכים, והקו המעורפל של הרים שחורים בעבר לכפר והעיקול בהמשך הדרך שהוביל להוגוורטס, ואור נשפך מחלונות שלושת המטאטאים, ובהתנודדות פתאומית, הוא נזכר בדיוק חודק, איך הוא נחת כאן כמעט שנה קודם, תומך בדמבלדור החלש, כל זאת בשניה, בנחיתה—ואז, בדיוק כששחרר את אחיזתו בידיהם של רון והרמיוני, זה קרה.

צווחה שנשמעה כמו וולדמורט כשהבין שהספל נגנב פילחה את האוויר: היא פגעה בכל אחד מעצביו של הארי, והוא ידע שהופעתם גרמה לה.

כשהביט בשני האחרים מתחת לגלימה, הדלת של שלושת המטאטאים נפתחה בפריצה ושנים עשר אוכלי מוות עם גלימות וברדסים פרצו לרחוב, שרביטיהם מורמים.

הארי תפס את ידו של רון שהרים את שרביטו; היו יותר מדי מהם אפילו בשביל לברוח. אפילו הניסיון יסגיר את מיקומם. אחד מאוכלי המוות הרים את שרביטו והצווחה נפסקה, עדיין מהדהדת מסביב להרים החוקים.

"אציו גלימה!" צעק אחד מאוכלי המוות.

הארי תפס את שוליה, אבל היא לא הראתה שום סימן לנסיון בריחה. קסם הזימון לא פעל עליה.

"אז לא מתחת לכיסוי שלך, פוטר?? צעק אוכל המוות שניסה את הקסם ואז למלוויו. "התפרשו. הוא כאן."

שישה מאוכלי המוות רצו לכיוונם: הארי, רון והרמיוני נסוגו במהירות האפשרית לעבר הסמטה הקרובה, ואוכלי המוות פספסו אותם בסנטימטרים ספורים. הם חיכו בחשכה, מקשיבים לצעדים הרצים למעלה ולמטה, קרניים של אור עפות ברחבי הרחוב משרביטיהם המחפשים של אוכלי המוות.

"בואו פשוט נעזוב!" לחשה הרמיוני. "התעתקו עכשיו!"

"רעיון מצוין," אמר רון, אבל לפני שהארי יכול היה להשיב, אוכל מוות צעק,

"אנחנו יודעים שאתה כאן, פוטר, ואין שום דרך לברוח! אנחנו נמצא אותך!"

"הם היו מוכנים לקראתנו," לחש הארי. "הם הציבו את הלחש הזה כדי להודיע להם שהגענו. אני מניח שהם עשו משהו כדי להשאיר אותנו כאן, ללכוד אותנו-"

"מה עם סוהרסנים?" קרא אוכל מוות אחר. "תנו להם חפש, הם ימצאו אותם מספיק מהר!"

"אדון האופל רוצה את פוטר מת בידיו של בלבד-"

"סוהרסן לא יהרוג אותו! אדון האופל רוצה את החיים של פוטר, לא את הנשמה שלו. יהיה הרבה יותר קל להרוג אותו אם ינשקו אותו קודם!"

היו רעשי הסכמה. אימה מילאה את הארי. כדי לסלק סוהרסנים הם יאלצו להשתמש בפטרונוסים, דבר שיגלה אותם באותו הרגע.

"אנחנו נהייה חייבים לנסות להתעתק, הארי!" לחשה הרמיוני.

כשהיא אמרה את זה, הוא הרגיש את הקור הלא טבעי מתפשט ברחוב. אור נשאב מהסביבה עד לכוכבים, שנעלמו. בחשכה המוחלטת, הוא הרגיש את הרמיוני תופסת את ידו, והם הסתובבו על הנקודה.

האוויר שדרכו הם אמורים היו לזוז, נראה שהפך למוצק: הם לא יכולים היו להתעתק; אוכלי המוות הטילו את כשפיהם היטב. הקור נשך עמוק יותר ועמוק יותר בבשרו של הארי. הוא, רון והרמיוני נסוגו לעומק הסמטה ממששים את דרכם על הקיר מנסים לא להשמיע צליל. ואז, מעבר לפינה, מחליקים ללא קול, הגיעו סוהרסנים, עשרה או יותר, נראים בגלל שהיו קצת יותר כהים מסביבתם, עם גלימותיהם השחורות וידיהם הרקובות. האם הם יכולים להרגיש פחד בסביבתם? הארי היה בטוח בכך: הם נראו כמגיעים מהר יותר עכשיו, נושמים את נשימותיהם הנסחבות והמחרחרות שהוא תיעב, טועמים יאוש באוויר, מתקרבים-

הוא הרים את שרביטו: הוא לא יכול, הוא לא יסבול את נשיקת הסוהרסן, לא משנה מה יקרה אחר כך.

אלה היו רון והרמיוני עליהם הוא חשב כשלחש "אקספקטו פטרונום!"

אייל כסוף מתוך שרביטו ותקף: הסוהרסנים התפזרו וצעקת ניצחון הגיעה ממקום חבוי.

"זה הוא, שם למטה, שם למטה, ראיתי את הפטרונוס, זה היה אייל!"

הסוהרסנים נסוגו, הכוכבים הנצו שוב וצעדיהם של אוכלי המוות נשמעו חזקים יותר; אבל לפני שהארי בפניקה שלו יכול היה להחליט מה לעשות, נשמע שקשוק מנעולים מקרוב, דלת נפתחה בצד השמאלי של הסמטה הצרה, וקול מחוספס אמר: "פוטר, לכאן, מהר!"

הוא ציית ללא היסוס, שלושתם ממהרים דרך הדלת הפתוחה.

"למעלה במדרגות, תשאיר את הגלימה עליך, ותהיה בשקט!" מלמלה דמות גבוהה, עברה על פניהם בדרכה לרחוב וטרקה את הדלת מאחוריה.

להארי לא היה מושג איפה הם היו, אבל עכשיו הוא ראה, בזכות האור המהבהב של נר יחיד, את הבר מכוסה הנסורת של פונדק ראש החזיר. הם רצו מאחורי הדלפק ודרך דלת שנייה, שהובילה לגרם מדרגות רעוע, בו הם טיפסו בשיא המהירות. המדרגות הובילו לחדר הסבה עם שטיח ישן ואח קטנה, שמעליה תלויה הייתה תמונת שמן של נערה בלונדינית שהסתכלה לתוך החדר במתיקות.

צעקות נשמעו מהרחובות למטה. עדיין לבושים בגלימת ההיעלמות, הם מיהרו לעבר החלון והתבוננו למטה. מצילם, אשר עכשיו הארי זיהה בתור המוזג של פונדק ראש החזיר, היה היחיד שלא חבש ברדס.

"אז מה?" הוא צעק אל תוך פניו של אחד הפנים חבושי הברדס. "אז מה? אתם שלחתם סוהרסנים לרחוב שלי, אז אני שלחתי אליהם פטרונוס! אני לא רוצה 'תם קרוב אלי, אמרתי לכם את זה. אני לא מקבל את זה!"

"זה לא היה הפטרונוס שלך," אמר אוכל מוות. "זה היה אייל. זה היה של פוטר!"

"אייל!" נהם המוזג, ושלף את שרביטו. "אייל! אידיוט שכמותך- אקספקטו פטרונום! "

משהו עצום ובעל קרניים פרץ מהשרביט. ראשו למטה, הוא הסתער לעבר הרחוב הראשי ומחוץ לשדה הראייה.

"זה לא מה שאני ראיתי," אמר אוכל המוות, למרות שבפחות ביטחון.

"העוצר נשבר, שמעת את הרעש," אחד ממלוויו אמר למוזג. "מישהו היה ברחובות נגד התקנות-"

"אם אני רוצה להוציא את החתול שלי, אני אעשה את זה, וילך לעזאזל העוצר שלכם!"

אתה הפעלת את לחש ההגנה?"

"ואם אני כן? הולכים לשלוח אותי לאזקבאן? להרוג אותי כי הוצאתי את האף שלי מחוץ לדלת? תעשו את זה אם אתם רוצים! אבל אני מקווה לטובתכם שלא לחצתם על סימני האופל הקטנים שלכם וזימנתם אותו, הוא לא יאהב להיות מזומן לכאן, בשבילי והחתול הזקן שלי, נכון?

"אל תדאג לגבינו." אמר אחד מאוכלי המוות, "תדאג לעצמך, שובר עוצר!"

"ומאיפה תקנו שיקויים ורעלים כשהפאב שלי יסגר? מה יקרה לאספקה הקטנה שלכם אז?"

"אתה מאיים-?"

"אני משאיר את הפה שלי סגור, זה הסיבה שבאתם לכאן, לא?"

"אני עדיין אומר שראיתי פטרונוס אייל!" צעק אוכל המוות הראשון.

"אייל?" נהם המוזג. "זו עז, אידיוט!"

"בסדר, עשינו טעות," אמר אוכל המוות השני. "שבור עוצר שוב ולא נהיה כל כך סבלנים!"

אוכלי המוות שעטו בחזרה לכיוון הרחוב הראשי. הרמיוני נאנחה בהקלה, יאה מתחת לגלימה וישבה על כיסא רעוע. הארי הארי סגר את הווילונות ואז הוריד את הגלימה ממנו ומרון. הם יכולים היו לשמוע את המוזג למטה, מבריח מחדש את הדלת ועולה במדרגות.

תשומת ליבו של הארי נתפסה על ידי משהו על כרכוב האח: חתיכה קטנה ומלבנית של מראה נתמכת, ישר מתחת לציור של הנערה.

המוזג נכנס לחדר.

"טיפשים ארורים שכמותכם," הוא רטן, מעביר מבטו מאחד לשני. "מה חשבתם לעצמכם, באים הנה?"

"תודך רבה," אמר הארי. "אנחנו לא יכולים להודות לך מספיק. הצלת את חיינו!"

המוזג נחר. הארי התקרב אליו והסתכל בפניו: מנסה לראות מעבר לשיער הארוך האפור כפלדה. הוא הרכיב משקפיים. מאחורי העדשות המלוכלכות, העיניים היו חודרות ובצבע כחול בוהק.

"זו העין שלך שראיתי במראה."

"שתיקה נפלה בחדר. הארי והמוזג הביטו אחד בשני.

"אתה שלחת את דובי."

המוזג הנהן וחיפש מסביב את השדון.

"חשבתי שהוא יהיה איתך. איפה השארת אותו?"

"הוא מת," אמר הארי, "בלטריקס לסטריינג' הרגה אותו."

פניו של המוזג היו חסרי הבעה. אחרי כמה רגעים הוא אמר, "אני מצטער לשמוע את זה, חיבבתי את השדון."

הוא הסתובב, מדליק מנורות בהינף שרביטו, לא מביט באף אחד מהם.

"אתה אברפורת'," אמר הארי לגבו של האיש.

הוא לא אישר ולא דחה את זה, אלא התכופף להדליק את האש.

"איך השגת את זה?" שאל הרי, הולך למראתו של סיריוס, התאומה לזו שהוא שבר קרוב לשנתיים קודם לכן. קניתי את זה מדנג לפני בערך שנה," אמר אברפורת'. "אלבוס אמר לי מה זה. ניסיתי לשים עליך עין."

רון התנשף.

"האיילה הכסופה," הוא אמר בהתרגשות," זה גם היית אתה?"

"על מה אתה מדבר?" שאל אברפורת'.

"מישהו שלח פטרונוס איילה אלינו!"

"עם מוח כזה היית יכול להיות אוכל מוות, בן. לא הוכחתי כרגע שהפטרונוס שלי הוא עז?"

"הו," אמר רון, "כן... טוב, אני רעב!" הוא הוסיף בהגנתיות כשהבטן שלו פלטה קרקור רציני.

"יש לי אוכל," אמר אברפורת', והוא יצא מהחדר, חוזר כמה רגעים מאוחר יותר עם כיכר לחם גדולה, קצת גבינה וצנצנת מתכת עם דבש, אותם הוא הניח על שולחן קטן אל מול האש.

רעבתניים, הם אכלו ושתו, ולזמן מה נשמעו קולות לעיסה.

"טוב," אמר אברפורת' כשהם אכלו לשובע והארי ורון ישבו בנינוחות בכסאותיהם. "אנחנו צריכים לחשוב על הדרך הטובה ביותר להוציא אתכם מכאן. לא יכול לקרות בלילה, שמעתם מה קורה אם מישהו יוצא החוצה בזמן החשיכה: קסם ההגנה מופעל, הם יעלו עליכם כמו בוטרקלים על ביצי דוקסי. אני לא חושב שאני אצליח להעביר שוב אייל בתור עז עוד פעם. חכו לאור יום, אז אתם יכולים לשים את הגלימה שלכם חזרה ולהתחיל לצאת ברגל. צאו ישר מהוגסמיד, לתוך ההרים, תוכלו להתעתק משם. אולי תוכלו לראות את האגריד. הוא מתחבא של עם גרעפ מאז שהם ניסו לאסור אותו."

"אנחנו לא עוזבים," אמר הארי. "אנחנו צריכים להיכנס להוגוורטס."

"אל תהיה טיפש, ילד," אמר אברפורת'.

"אנחנו חייבים," אמר הארי.

"מה שאתם חייבים לעשות," אמר אברפורת', נשען קדימה, "זה להגיע הכי רחוק מכאן שאתם יכולים."

"אתה לא מבין. אין הרבה זמן. אנחנו חייבים להכנס אל תוך הטירה. דמבלדור- אני מתכוון, אח שלך- רצה שאנחנו-"

אור האח גרם לעדשות משקפיו של אברפורת' להפוך לאטומות לרגע, לובן בוהק ושטוח, והארי נזכר בעיניו העיוורות של העכביש הענקי, הרעגוג.

"אח שלי אלבוס רצה הרבה דברים," אמר אברפורת', "ולאנשים היה מנהג להיפגע כשהוא ביצע את התוכניות הגדולות שלו. תתרחק מבית הספר הזה, פוטר, ומהארץ הזו אם אתה יכול. תשכח את אח שלי והתוכניות החכמות שלו. הוא הלך למקום בו שום דבר מזה לא יכול לפגוע בו, ואתה לא חייב לו שום דבר."

"אתה לא מבין." אמר הארי בשנית.

"הו, אני לא?" אמר אברפורת' בשקט. "אתה לא חושב שאני מבין את אח שלי? אתה חושב שאתה מכיר את אלבוס טוב יותר ממני?"

"לא התכוונתי לזה," אמר הארי, שמוחו הרגיש איטי מעייפות, אוכל והיין.

"זה פשוט... הוא השאיר לי עבודה."

"זה מה שהוא עשה?" אמר אברפורת'. "עבודה נחמדה, אני מקווה? נעימה? קלה? כזו שאתה מצפה שילדים קוסמים לא מוסמים יהיו מסוגלים לעשות בלי להקשות על עצמם יותר מדי?"

רון צחק צחוק מריר. הרמיוני נראתה מתוחה.

"אני- זה לא קל, לא," אמר הארי. "אבל אני חייב-"

"חייב? למה חייב? הוא מת, לא?" אמר אברפורת' בגסות." תעזוב את זה, ילד, לפני שתלך בעקבותיו! תציל את עצמך!"

"אני לא יכול."

"למה לא?"

"אני-" הארי הרגיל מוכנע; הוא לא יכול היה להסביר, אז הוא התגונן במקום. "אבל גם אתה נלחם, אתה במסדר עוף החול-"

"הייתי," אמר אברפורת'. "מסדר עוף החול גמור. אתה-יודע-מי ניצח, זה נגמר וכל מי שמעמיד פנים שזה אחרת עובדת על עצמו. זה אף פעם לא יהיה בטוח בשבילך פה, פוטר, הוא רוצה אותך נואשות. אז צא מהארץ, רד למחתרת, תציל את עצמך. עדיף שתיקח את שני אלה איתך." הוא הצביע באגודלו על רון והרמיוני.

"הם יהיו בסכנה כל עוד כולם יודעים שהם עבדו איתך."

"אני לא יכול לעזוב." אמר הארי. "יש לי עבודה-"

"תן אותה למישהו אחר!"

"אני לא יכול. זה חייב להיות אני, דמבלדור הסביר את הכל-"

"הו, הוא הסביר? הוא אמר לך הכל, הוא היה כן איתך?"

הארי רצה לומר "כן" בכל ליבו, אבל משום מה המילה הפשוטה לא הסכימה להגיע לשפתיו, נראה היה שאברפורת' יודע מה הוא חושב.

"הכרתי את אח שלי, פוטר. הוא למד סודיות על ברכיה של אמא שלי. סודות ושקרים, ככה גדלנו, ואלבוס... אצלו זה היה טבעי."

עיניו של האיש הזקן נדדו אל עבר ציור הנערה שעל כרכוב האח. זה היה, עכשיו כשהארי הסתכל מסביב כמו שצריך, הציור היחיד בחדר. לא הייתה תמונה של אלבוס דמבלדור, או של אף אחד אחר.

"מר דמבלדור," אמרה הרמיוני בביישנות. "האם זו אחותך? אריאנה?"

"כן." אמר אברפורת' בקצרה. "קראת את ריטה סקיטר, נכון, גברת?"

אפילו באור האדום של האש זה היה ברור שהרמיוני הסמיקה.

"אלפיאס דוג' סיפר לנו עליה," אמר הארי, מנסה לחוס על הרמיוני.

"הזקן הזה," מלמל אברפורת', לוקח עוד דבש. "חשב שהשמש זרחה מכל משרדיו של אחי, הוא חשב. נו, כך חשבו עוד הרבה אנשים, גם שלושתכם לפי איך שזה נראה."

הארי שמר על שתיקה. הוא לא רצה להביע את הספקות ואי הוודאויות בנוגע לדמבלדור אשר העסיקו אותו כבר חודשים. הוא הגיע להחלטה כשחפר את הקבר של דובי, הוא החליט להמשיך בדרך המיטלטלת והמסוכנת שהוכתבה לו על ידי אלבוס דמבלדור, לקבל את העובדה שלא נאמר לו כל מה שרצה לדעת, ופשוט לבטוח. לא היה בו רצון להטיל ספק בשנית; הוא לא רצה לשמוע שום דבר אשר יסיט אותו ממטרתו. הוא פגש במבטו של אברפורת', שהיה כל כך זהה למבטו של אחיו: העיניים הכחולות בוהקות נתנו את התחושה שהן סרקו בקרני רנטגן את האובייקט אותו הן בחנו, והארי חשב שאברפורת' ידע מה שהוא חושב ובז לו על כך.

"לפרופסור דמבלדור היה מאוד אכפת מהארי," אמרה הרמיוני בקול נמוך.

"באמת?" אמר אברפורת'. "דבר מצחיק כמה מהאנשים שלאחי היה מאוד אכפת מהם סיימו במצב גרוע יותר מאשר אם הוא פשוט היה עוזב אותם לבד."

"למה אתה מתכוון?" שאלה הרמיוני, חסרת נשימה.

"לא משנה," אמר אברפורת'.

"אבל זה דבר מאוד רציני לומר!" אמרה הרמיוני. "אתה- אתה מדבר על אחותך?"

אברפורת' בהה בה: שפתיו נעות כאילו לועס את המילים שהוא לא הוציא. ואז הוא התפרץ בדיבור.

"כשאחותי הייתה בת שש, היא הותקפה, על ידי שלושה בנים מוגלגים. הם ראו אותה עושה קסם, כשהם ריגלו מאחורי הגדר החיה האחורית: היא הייתה רק ילדה, היא לא יכולה הייתה לשלוט בזה, אף קוסם או מכשפה לא יכולים בגיל הזה.

מה שהם ראו, הפחיד אותם, אני מניח. הם פרצו דרך הגדר החיה, וכשהיא לא יכולה הייתה להראות להם את הטריק, הם טיפה נסחפו בניסיון שלהם לגרום לחריגה הקטנה להפסיק לעשות את זה."

עיניה של הרמיוני היו ענקיות לאור האש; רון נראה קצת חולה. אברפורת' נעמד, גבוה כמו אלבוס, פתאום נוראי בזעמו ובעוצמת כאבוץ

"זה הרס אותה, מה שהם עשו: היא לא הייתה בסדר מאז. היא לא הסכימה להשתמש בקסמים, אבל היא לא יכולה הייתה להיפטר מהם; זה פנה לתוכה והטריף עליה את דעתה, זה התפוצץ מתוכה כשהיא לא הצליחה להשתלט על זה, ולפעמים היא הייתה מוזרה ומסוכנת. אבל רוב הזמן היא הייתה מתוקה ומפחדת ובלתי מזיקה.

"ואבא שלי יצא אל המנוולים שעשו את זה," אמר אברפורת', "ותקף אותם. והם נעלו אותו באזבאן בגלל זה. הוא אף פעם לא סיפר למה הוא עשה את זה, בגלל שאם המשרד היה יודע למה אריאנה נהפכה, היא הייתה נעולה בקדוש מנגו לתמיד. הם היו רואים אותה בתור איום רציני לסטטוס הסודיות הבינלאומי, לא יציבה כמו שהיא הייתה, עם קסם מתפוצץ מתוכה ברגעים שבהם היא לא הצליחה להחזיק אותו בפנים יותר.

"היינו צריכים לשמור עליה בטוחה ושקטה. עברנו דירה, אמרנו שהיא הייתה חולה, ואמא שלי טיפלה בה, וניסתה לשמור עליה שמחה ורגועה.

"אני הייתי החביב עליה," הוא אמר, וכשאמר את זה, נער בית ספר נראה כמביט מתוך זקנו המסובך של אברפורת'. "לא אלבוס, הוא תמיד היה למעלה בחדר השינה שלו כשהוא היה בבית, קרא את הספרים שלו וספר את הפרסים שלו, נשאר מעודכן בהתכתבויות שלו עם "השמות הקסומים המוזכרים ביותר של היום,"" אמר אברפורת'. " הוא לא רצה להיות מוטרד בגללה. היא הכי אהבה אותי. אני יכולתי לגרום לה לאכול כשהיא לא הסכימה לעשות את זה בשביל אמא שלי, אני יכולתי להרגיע אותה, כשהיא הייתה באחד מהתקפי הזעם שלה, וכשהיא הייתה רגועה, היא נהגה לעזור לי להאכיל את העזים.

"ואז, כשהיא הייתה בת ארבע עשרה... תראו, לא הייתי שם." אמר אברפורת'. "אם הייתי שם הייתי יכול להרגיע אותה. היא הייתה באחד מהתקפי הזעם שלה, ואמא שלי לא הייתה צעירה כמו שהיא הייתה פעם, ו... זו הייתה תאונה. אריאנה לא יכולה הייתה לשלוט בזה. אבל אמא שלי נהרגה."

הארי הרגיש תערובת נוראית של רחמים ודחייה; הוא לא רצה להמשיך לשמוע, אבל אברפורת' המשיך לדבר, והארי תהה כמה זמן עבר מאז שדיבר על כך לאחרונה; האם, אם בכלל, הוא אי פעם דיבר על זה.

"אז זה עצר את הטיול של אלבוס מסביב לעולם עם דוג' הקטן. שניהם באו הביתה להלוויה של אמא שלי ואז דוג' עזב לבדו ואלבוס השתקע כראש המשפחה. הא!"

אברפורת' ירק אל תוך האש.

"אני הייתי שומר עליה, זה מה שאמרתי לו, לא היה אכפת לי מבית הספר, הייתי נשאר בבית ועושה את זה. הוא אמר לי שאני צריך לסיים את ההשכלה שלי והוא ימשיך את המשימה של אמא שלי. טיפה ירידה בדרגה בשביל מר גאון, אין שום פרסים על לשמור על אחותך הקטנה והחצי מטורפת, לעצור אותה מלפוצץ את הבית כל יומיים. אבל הוא הסתדר במשך כמה שבועות... עד שהוא בא."

ואז מבט מסוכן עלה על פניו של אברפורת'.

"גרינדלוולד. וסוף כל סוף, לאח שלי היה מישהו שווה לדבר איתו מישהו מבריק ומוכשר כמו ש הוא היה. ולשמור על אריאנה הפך להיות מטלה צדדית, כל עוד הם תכננו את התוכניות שלהם לסדר כישופי חדש והחיפושים אחרי אוצרות, וכל דבר אחר שהם היו מעוניינים בו. תוכניות אדירות לטובת כל בעלי הקסמים, ואם ילדה אחת הוזנחה, מה זה שינה, כשאלבוס עבר בשביל טובת הכלל?

"אבל אחרי כמה שבועות של זה, היה לי מספיק, בהחלט. כמעט הגיע הזמן בשבילי לחזור בחזרה להוגוורטס, אז אמרתי להם, לשניהם, פנים לפנים, כמו שאני אומר לכם, עכשיו," ואברפורת' הסתכל למטה להארי, וזה לא דרש הרבה דמיון לראות אותו כנער, רזה וכועס, מתמודד עם אחיו הבכור. "אני אמרתי לו, כדאי לך לרדת מזה עכשיו, אתה לא יכול להזיז אותה, היא לא במצב מתאים, אתה לא יכול לקחת אותה איתך, לא משנה לאן אתה מתכוון ללכת, כשאתה נואמם את הנאומים השנונים שלך, מנסה להקים לך אנשים שילכו אחריך. הוא לא אהב את זה." אמר אברפורת', ועיניו נעלמו לרגע על ידי השתקפות האש בעדשות משקפיו: הן נעשו לבנות ועיוורות שוב. "גרינדלוולד בכלל לא אהב את זה. הוא התעצבן. הוא אמר לי איזה ילד טיפש וקטן אני, מנסה לעמוד בדרכו שלו ושל אחי הבריק... האם אני לא מבין, אחותי הקטנה והמסכנה לא תהיה חייבת להיות מוסתרת אחרי שהם ישנו את העולם, ויובילו את הקוסמים מחוץ למחבוא, וילמדו את המוגלגים את מקומם?"

"ואז היה וויכוח... ושלפתי את השרביט שלי, והוא שלף את שלו, ואז הוטלה עלי קללת קרושיאטוס על ידי החבר הטוב ביותר של אח שלי- ואלבוס ניסה לעצור אותו, ואז שלושתנו התחלנו להילחם, והאורות המהבהבים והפיצוצים גרמו לה להתפרץ, היא לא יכולה הייתה לסבול את זה-"

הצבע אזל מפניו של אברפורת' כאילו סבל מפצע אנוש.

"-ואני חושב שהיא רצתה לעזור, אבל היא לא באמת ידעה מה היא עושה, ואני לא יודע מי מאיתנו עשה את זה, זה י כול היה להיות כל אחד מאיתנו- והיא הייתה מתה."

קולו נשבר במילה האחרונה והוא קרס לכיסא הקרוב ביותר.

פניה של הרמיוני היו רטובים מדמעות, ורון היה חיוור כמעט כמו אברפורת'. הארי לא הרגיש דבר חוץ מדחייה: הוא קיווה שלא היה שומע את זה, קיווה שיכול היה לשטוף את מוחו מזה.

"אני כל כך.. אני כל כך מצטערת" לחשה הרמיוני.

"הלכה," קרקר אברפורת'. "הלכה לתמיד."

הוא מחה את אפו בשרוולו וניקה את גרונו.

"כמובן, גרינדלוולד התחפף. היה לו תיק כבר, חזרה בארץ שלו, והוא לא רצה שגם אריאנה תיזקף לחשבונו. ואלבוס היה חופשי, לא? חופשי מהמעמסה של אחותו, חופשי להפוך לקוסם הגדול ביותר של ה-"

"הוא אף פעם לא היה חופשי," אמר הארי.

"סליחה?" אמר אברפורת'.

"אף פעם," אמר הארי. "בלילה שאחיך מת, הוא שתה שיקוי שהטריף עליו את דעתו. הוא התחיל לצרוח, מתחנן למישהו שלא היה שם. 'אל תפגע בהם, בבקשה... תפגע בי במקום.'"

רון והרמיוני בהו בהארי. הוא אף פעם לא נכנס לפרטים לגבי מה שקרה על האי באגם: האירועים שקרו אחרי שהוא ודמבלדור חזרו להוגוורטס היו חסויים לחלוטין.

"הוא חשב שהוא היה שם בחזרה איתך ועם גרינדלוולד, אני יודע את זה," אמר הארי, נזכר בדמבלדור לוחש ומתחנן.

"הוא חשב שהוא צופה בגרינדלוולד פוגע בך ובאריאנה... זה היה עינוי בשבילו, אם היית רואה אותו אז, לא היית אומר שהוא היה חופשי."

אברפורת' נראה אבוד בהתבוננות בידיו המקומטות.

אחרי הפסקה ארוכה הוא אמר, "איך אתה יכול להיות בטוח, פוטר, שאח שלי לא היה מעוניין יותר בטובת הכלל מאשר בך? איך אתה יכול להיות בטוח שאתה לא בר הקרבה, בדיוק כמו אחותי הקטנה?"

רסיס קרח נדמה היה שניקב את ליבו של הארי.

"אני לא מאמינה לזה. דמבלדור אהב את הארי," אמרה הרמיוני.

"אז למה הוא לא אמר לו להתחבא?" ירה אברפורת' בחזרה. "למה הו לא אמר לו 'תדאג לעצמך, הנה הדרך לשרוד'?"

"בגלל," אמר הארי לפני שהרמיוני יכולה הייתה להשיב, "לפעמים אתה חייב לחשוב על יותר מביטחונך האישי! לפעמים אתה חייב לחשוב על טובת הכלל! זו מלחמה!"

"אתה בן שבע עשרה, ילד!"

"אני הגעתי לבגרות, ואני עומד להמשיך להילחם אפילו אם אתה התייאשת!"

"מי אמר שהתייאשתי?"

"מסדר עוף החול גמור," חזר הארי, "אתה-יודע-מי ניצח, זה נגמר, וכל מי שמעמיד פנים שזה אחרת עובד על עצמו."

"אני לא אומר שאני אוהב את זה, אבל זו האמת!"

"לא, זו לא." אמר הארי. "אח שלך ידע איך לחסל את אתה-יודע-מי והוא העביר את הידע אלי. אני עומד להמשיך עד שאני אצליח- או שאני אמות. אל תחשוב שאני לא יודע איך זה עלול להיגמר. ידעתי את זה כבר שנים."

הוא חיכה שאברפורת' ילגלג או יתווכח, אבל הוא לא. הוא בקושי זז.

"אנחנו צריכים להיכנס לתוך הוגוורטס," אמר הארי שוב. "אם אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו נחכה לאור יום, נעזוב אותך בשקט, וננסה למצוא דרך פנימה בעצמנו. אם אתה יכול לעזור לנו- טוב, עכשיו זה הזמן המתאים להזכיר את זה."

אברפורת' נשאר נטוע בכסאו, מביט בהארי עם עין, אשר הייתה דומה באופן כל כך יוצא דופן לשל אחיו. לבסוף הוא ניקה את גרונו, הלך מסביב לשולחן הקטן, והגיע לפורטרט של אריאנה.

את יודעת מה לעשות," הוא אמר.

היא חייכה, הסתובבה, והלכה, לא כמו שאנשים בציורים הלכו בדרך כלל, מהצד של מסגרותיהם, אלא לאורך מה שנדמה היה כמנהרה שצוירה מאחוריה. הם צפו בדמותה הקלושה נסוגה עד שלבסוף היא נבלעה על ידי החשכה.

"אה- מה-?" התחיל רון.

"יש רק דרך אחת פנימה עכשיו," אמר אברפורת'. "אתם חייבים לדעת שיש בידיהם את כל המעברים הסודיים ושהם חסומים מכל הכיוונים, סוהרנים מסביב לכל הקירות החיצוניים, סיורים קבועים בתוך בית הספר ממה שהמקור שלי מספר לי. המקוםפ מעולם לא היה שמור כל כך טוב.

איך אתה מצפה לעשות משהו כשאתה כבר בפנים, עם סנייפ אחראי והאחים קארו בתור סגנים שלו... טוב, זה תלוי בכם, לא? אתה אמרת שאתה מוכן למות."

"אבל מה...?" אמרה הרמיוני, מתבוננת בתמונתה של אריאנה.

נקודה לבנה קטנה הופיעה בקצה המנהרה המצוירת, ועכשיו אריאנה צעדה חזרה אליהם, גדלה יותר ויותר כשהיא התקרבה. אבל היה מישהו אחר איתה עכשיו, מישהו גבוה יותר ממנה, אשר צלע לידה, נראה נרגש. שיערו היה ארוך יותר ממה שהארי אי פעם ראה. הוא הופיע ונקרע. הדמויות גדלו וגדלו, עד שרק ראשם וכתפיהם מילאו את הציור.

אז הכל זז הצידה על הקיר כמו דלת קטנה, וכניסה למנהרה אמיתית התגלתה. וממנה יצא, שיערו ארוך, פרצופו עם חתכים, גלימותיו קרועות, מקרטע נוויל לונגבוטום האמיתי, שצעק צעקת שמחה, קפץ מכרכוב האח וצעק.

"ידעתי שתבוא! ידעתי את זה, הארי!"

תודה לנועה נועה.

הנזר החסר:

"ניוול מה לעז... איך?"
אבל ניוול הבחין ברון והרמיוני, ובצעקות שמחה הוא גם חיבק אותם. ככל שהארי הביט בניוול, כך מראהו החריף. אחד מעיניו היה נפוח בצבע צהוב-סגול. היו סימני ניקור על פניו, והופעה הכללית המוזנחת שלו רמזה שהוא חי מספיק זמן. אף על פי כן, פרצופו הממורמר האיר מאושר בו בזמן שהוא עוזב את הרמיוני ואומר שוב, "ידעתי שתבוא! המשכתי לומר לשיימוס שזה רק עניין של זמן!"
"ניוול מה קרה לך?"
"מה? זה?" ניוול פטר את פציעותיו בהנהון ראש. "זה כלום, של שיימוס יותר גרוע. אתם תראו. אז נזוז? אה," הוא הסתובב לאברפורת', "אב, יתכן שיש עוד קצת אנשים בדרך."
"עוד קצת?" חזר אברפורת' באופן מבשר רעות. "למה אתה מתכוון, עוד קצת, לונגבוטום? יש עוצר וקסם קמוולדין על כל הכפר!"
"אני יודע, בגלל זה הם התעתקו ישירות לתוך הבר," אמר ניוול.
"רק שלח אותם למטה דרך המעבר כשהם יגיעו לכאן, טוב? תודה רבה."
ניוול הושיט את ידו להרמיוני ועזר לה לטפס על אדן האח ולתוך המנהרה. רון בעקבותה ואז ניוול. הארי פנה לאברפורת'.
"אני לא יודע כיצד להודות לך. הצלת את חיינו בעמיים."
"תשגיח עליהם, אז" אמר אברפורת' בהזעפת פנים. "יתכן שאני לא יוכל להצילם בפעם השלישית."
הארי טיפס אל תוך המסגרת ואל החור שמאחורי תמונתה של אריאנה. גרם מדרגות חלקלקות היה בצד: היה
נראה כאילו המעבר היה שם במשך שנים. מנורות פליז נתלו מהקירות והרצפה הגולמית היתה שחוקה
ומחליקה. כשהם הלכו צלליהם ריקדו והתפזרו על הקירות.
"כמה זמן זה כאן?" רון שאל כשהם יצאו לדרך. "זה לא מופיע במפת הקונדסאים, לא כן, הארי? חשבתי שיש
רק שבעה מעברים אל מחוץ לבית הספר?"
הם סגרו את כולם לפני תחילת השנה אמר נוויל. "אין סיכוי להיכנס דרך אף אחד מהם עכשיו, לא עם
הקללות שמוטלות על הכניסות, ואוכלי המוות והסוהרסנים שמחכים ביציאות." הוא החל ללכת אחורה, קורן
מחכה לשמוע אותם. "לא משנה לגבי זה... זאת אמת ? פרצתם אל תוך גרינגוטס? נמלטתם על דרקון? זה בכל
מקום, כולם מדברים על זה, טרי בוט הוכה קשות על ידי אחד מהאחים קרואו על שהוא צעק על זה באולם
הגדול בארוחת ערב!"
"כן, זאת האמת" , אמר הארי.
נוויל צחק בשמחה,
"מה עשיתם עם הדרקון?"
"שחררנו אותו בטבע, "אמר רון. "הרמיוני רצתה לשמור אותו כחיית מחמד"
אבל מה עשיתם? אנשים אמרו שברחת, הארי, אבל אני לא חושב כך. אני חושב שתכננת משהו."
"אתה צודק," אמר הארי "אבל ספר לנו על הוגוורטס, לא שמענו כלום."
"היא נהייתה... ובכן, זה כבר לא כמו שהוגוורטס היתה,"אמר נוויל, החיוך דוהה על פניו כשהוא דיבר. "אתם
מכירים את האחים קרואו?"
"שני אוכלי המוות שמלמדים כאן?"
"הם עושים יותר מללמד," אמר נוויל. "הם אחראים על כל המשמעת. הם כמו נותני עונשים, האחים."
"כמו אמברידגך?"
"לא, הם גורמים לה להיראות צייתנית. כל שאר המורים אמורים להעביר אותנו אליהם אם אנחנו עושים
משהו רע. אבל הם לא עושים כך, הם יכולים להימנע מזה. אפשר לומר שכולם שונאים אותם בדיוק כמונו."
אמיקוס, הבן, הוא מלמד את מה שאמורה להיות התגוננות מפני כוחות האופל, רק שעכשיו זה פשוט אומנויות
אופל. אנחנו אמורים להתאמן על קללת הקרושיאטוס על תלמידים שקיבלו ריתוק"
"מה?"
קולותיהם המאוחדים של הארי, רון והרמיוני הדהדו הולך ושוב במעבר.
"כן," אמר נוויל. "כך קיבלתי את זה," הוא הצביע על החתך העמוק במיוחד שבלחיו, "סירבתי לעשות את זה.
למרות זאת, יש תלמידים שבתוך זה קראב וגויל אוהבים את זה. הפעם הראשונה שהם הכי טובים במשהו,
אני מניח .
"אלקטו, אחותו של אמיקוס, מלמדת לימודי מוגלגים, שהם חובה לכולם. כולנו חייבים להקשיב לה כשהיא
מסבירה איך המוגלגים הם כמו חיות, טיפשים ומלוכלכים, ואיך הם אילצו את הקוסמים להתחבא בכך שהיו
אכזריים אליהם, ואיך הסדר הטבעי ישוב על כנו. קיבלתי את זאת," הוא הצביע על חתך נוסף על פניו, "על ששאלתי כמה דם מוגלגי לה ולאחיה יש."
"חי נפשי, נוויל, "אמר רון, "זה הזמן והמקום לשמור על פה חכם."
"לא שמעת אותה, "אמר נוויל. "לא היית עומד בזה גם כן. הענין הוא, זה עוזר כשאנשים נעמדים נגדם, זה
נותן לכולם תקווה. שמתי לב לזה כשאתה עשית כך, הארי."
"אבל הם השתמשו בך כמשחיז סכינים," אמר רון, מתכווץ מעט כשהם עברו מנורה ופצעיו של נוויל נראו
עוד יותר כמצריכים טיפול.
"לא משנה. הם לא רוצים לשפוך יותר מדי דם טהור אז , הם יענו אותנו טיפה אם אנחנו נפטפט אבל הם לא
יהרגו אותנו כעת ."
הארי לא ידע מה היה יותר גרוע, הדברים שנוויל אמר או למעשה הטון בו הוא אמר אותם.
"האנשים שנמצאים בסכנה אמיתי הם אלה שחברים וקרובים שלהם מבחוץ נכנסו לצרות. הם לקחו בן
ערובה. קסנופיליאוס לאבגוד הזקן התבטא קצת יותר מדי בגלוי בפקפקן, אז הם הורידו את לונה מהרכבת
בדרך חזור לחג המולד."
"נוויל, היא בסדר, ראינו אותה"
"כן, אני יודע, היא מצאה דרך לשלוח לי הודעות."
מכיסו הוא שלף מטבע זהב, והארי זיהה אותה כאחת האוניות המזויפות שצבא דמבלדור השתמש בה כדי
לשלוח אחד לשני הודעות.
"הן היו נפלאות," אמר נוויל, קורן אל הרמיוני. "האחים קרואו מעולם לא גילו איך העברנו מסרים,
זה שיגע אותם. נהגנו לחמוק החוצה בלילה ולצייר גרפיטי על הקירות: צבא דמבלדור, עדיין עושים עבודות כאילו
סנייפ שונא את זה."
"ככה עשיתם?" אמר הארי, ששם לב לזמן העבר.
"ובכן, זה נעשה קשה יותר עם הזמן," אמר נוויל. איבדנו את לונה בחג מולד, וג'יני לא חזרה אחרי הפסחא,
ושלושתנו היינו סוג של מנהיגים. נראה היה שהאחרים הבינו שהייתי מאחורי רוב הדברים, אז הם התחילו
לרדת עלי חזק, ואז מייקל קורנר הלך ונתפס משחרר תלמיד שנה ראשונה שהם כבלו, והם עינו אותו באופן
נורא. הם מרתיעים אנשים."
"ברצינות," מלמל רון, כשהמעבר התחיל להתעקל כלפי מעלה.
"כן, ובכן, לא יכולתי לבקש מאנשים לעבור את מה שמייקל עבר, אז הפסקנו עם המעשים האלו. אבל עדיין
נלחמנו, עשינו עבודות מחתרתיות, ממש עד לפני שבועיים. אז הם החליטו שיש רק דרך אחת לעצור אותי,
אני מניח, והם רדפו אחרי סבתא."
"הם מה?" אמרו הארי, רון והרמיוני ביחד.
"כן," אמר נוויל, מתנשף מעט, בגלל שעכשיו המבער נעשה תלול מאד, "ובכן, אתם מבינים מה הם חשבו. זה
עבד טוב מאד, לחטוף ילדים כדי להכריח את קרוביהם להתנהג כיאות, הנחתי שזה היה רק עינין של זמן לפני
שהם עשו את זה בדרך ההפוכה. הנקודה היתה," הוא פנה אליהם, והארי נדהם לראות שהוא חייך " , שהם
עשו משהו שהם לא יכלו לעמוד בו. סבתא, מכשפה זקנה קטנה שגרה לבדה, הם בטח חשבו שהם לא צריכים
לשלוח מישהו חזק במיוחד. בכל מקרה,"נוויל צחק, "דוליש עדיין בבית החולים על שם הקדוש מנגו וסבתא
ברחה. היא שלחה לי מכתב" הוא טפח בידו על הכיס שבחזית גלימתו, שאומר שהיא גאה בי, שאני הבן של
ההורים שלי, ולהמשיך ככה."
"מגניב," אמר רון.
"כן," אמר נוויל בשמחה. "הענין הוא, ברגע שהם הבינו שהם לא מאיימים עלי, הם החליטו שהוגוורטס יכולה.
להסתדר בלעדי אחרי הכול. לא ידעתי אם הם מתכננים להרוג אותי או לשלוח אותי לאזקבאן, בכל מקרה,
ידעתי שזה הזמן להיעלם."
"אבל," אמר רון נראה מבולבל לגמרי, "אנחנו לא אנחנו לא הולכים הישר להוגוורטס?"
"ברור," אמר נוויל. "אתם תראו. אנחנו כאן."
הם הסתובבו בפינה ושם לפניהם היה סוף המעבר. גרם קצר נוסף של מדרגות חלקלקות הוביל אל דלת בדיוק
כמו זו שהסתתרה מאחורי תמונתה של אריאנה. נוויל פתח אותה לרווחה וטיפס דרכה. כשהארי עקב אחריו,
הוא שמע את נוויל צועק אל אנשים בלתי נראים:
"הסתכלו מי זה! אמרתי לכם, נכון?"
כשהארי הופיע בחדר מאחורי המעבר, נשמעו מספר צעקות וקריאות: "הארי !" "זה פוטר, זה פוטר!"
הרמיוני!". הוא ראה , רון " !" " סימנים מבלבלים של צבעים של מנורות והרבה פרצופים. רגע אחר כך, הוא
רון והרמיוני מוקפים, מחובקים, מקבלים תפיחות על שכמיהם, שערם נפרע, ידיהם נלחצו, על ידי מה שנראה
כיותר מעשרים אנשים: כאילו הם בדיוק זכו במשחקי גמר בקווידיץ.
"אוקי, אוקי, תרגעו!" קרא נוויל, וכשהקהל נסוג, הארי הצליח להבחין בסובבים אותם.
הוא לא זיהה את החדר בכלל גודלו היה עצום, ונראה יותר כמו החלק הפנימי של בית עץ מפואר במיוחד, או
אולי תא אוניה ענקי. ערסלים צבעוניים נתלו מהתקרה ומהמרפסת שהקיפה את הקירות חסרי החלונות
העשויים לוחות עץ כהים, שהיו מכוסים בכיסויים מבריקים: הארי ראה את האריה הגריפינדורי המוזהב,
מוקף ארגמן; הגירית השחורה של הפלפאף, מנוגד לצהוב; והנשר בצבע הברונזה, על רקע כחול. רק הכסף
והירוק של סליתךרין היה חסר. היו כמה כונניות ספרים, כמה מטאטאים נשענו על הקירות, ובפינה, רדיו עץ
גדול.
"איפה אנחנו?"
"בחדר הנחיצות, כמובן!" השיב נוויל. "התעלה על עצמו לא? האחים קרואו רדפו אחרי, וידעתי שיש לי רק
מקום מקלט אחד: ! עברתי דרך הדלת וזה מה שמצאתי! ובכן, הוא לא היה בדיוק כך כשהגעתי. הוא היה הרבה
יותר קטן, היה רק ערסל אחד ורק הסמל של גריפינדור היה תלוי, אבל הוא התרחב כשיותר ויותר חברי צ"ד
הגיעו."
"והאחים לא יכולים להגיע לכאן?" שאל הארי, מביט סביב אל הדלת.
"לא," אמר שיימוס פיניגן, שהארי לא זיהה אותו עד שדיבר: פניו של שיימוס היו חבולות ונפוחות. זה מקום
מחבוא ראוי, כל עוד אחד מאיתנו נשאר כאן, הם לא יכולים להגיע אלינו, הדלת לא תיפתח. הכול תלוי
בנוויל. הוא באמת השיג את החדר הזה. אתה צריך לבקש ממנו בדיוק מה שאתה זקוק, כמו, אני לא רוצה
שאף תומך של קרואו יוכל להיכנס לכאן- והוא יעשה את זה בשבילך! אתה רק חייב לוודא שסגרת את
הפרצות! נוויל הוא האיש!"
זה די פשוט, האמת," אמר נוויל בצניעות. "הייתי כאן בערך יום וחצי ונהייתי מאד רעב, וקיוויתי שאני אוכל
לקבל משהו לאכול, ואז המעבר אל ראש החזיר נפתח. הלכתי דרכו ופגשתי את אברפורתך. הוא סיפק לנו
מזון, בגלל שמאיזושהי סיבה, זה הדבר היחיד שהחדר לא מספק."
"כן, ובכן, אוכל הוא אחד מחמשת יוצאי הדופן בחוק גאמפ על יסודות שינוי צורה," אמר רון לתדהמת כולם."
"אז התחבאנו כאן קרוב לשבועיים," אמר שיימוס, ואפילו יש לנו אמבטיה די טובה, מאז שהבנות הגיעו"
"ולחשוב שהם די אוהבים להתקלח, כן, ציינה לבנדר בראון, שהארי לא הבחין בה עד עכשיו. עכשיו, כשהוא
הביט היטב סביב, הוא זיהה הרבה פנים מוכרות. התאומות פאטיל היו שם, כמו טרי בוט, ארני מקמילן, אנתוני
גולדשטיין ומייקל קורנר.
"ספרו לנו מה תכננתם, אם כך," אמר ארני. "היו כל כך הרבה שמועות, השתדלנו להמשיך לעקוב אחריך
במשמרפוטר,"
הוא הצביע על הרדיו. "לא פרצתם לגרינגוטס?"
"הם כן!" אמר נוויל. "והדרקון אמיתי גם כן!"
נשמעו כמה תשואות וקריאות. רון קד קידה.
"אחרי מה עקבתם?" שאל שיימוס בלהט.
לפני שאחד מהם יכול היה להדוף את השאלה באחת משלהם, הארי הרגיש כאב חותך, נורא, בצלקת בצורת
מכת הברק. כשהוא הפנה את גבו במהירות אל הפנים השמחות והסקרניות, חדר הנחיצות נעלם, והוא עמד
בתוך צריף, והמרצפות היו מנופצות לרסיסים לרגליו קופסאת זהב חשופה נחה פתוחה וריקה לצד החור
באדמה, וצעקת הזעם של וולדמורט הרעידה בתוך ראשו.
במאמץ כביר הוא משך עצמו החוצה ממוחו של וולדמורט שוב, בחזרה אל המקום בו עמד, מתנודד, בחדר
הנחיצות, זיעה מכסה את פניו, ורון אוחז בו.
"אתה בסדר, הארי?" אמר נוויל. "רוצה לשבת? אני מניח שאתה עייף, לא?"
"לא," אמר הארי. מביט על רון והרמיוני, מנסה לומר להם בלי מילים שוולדמורט בדיוק גילה את חסרונו של
הורקרוקס נוסף.
הזמן רץ: אם וולדמורט יבחר לבקר את הוגוורטס כמקום הבא בתור, הם יפספסו את ההזדמנות שלהם.
"אנחנו חייבים ללכת," והבעותיהם אמרו לו שהם הבינו.
"מה אנחנו עומדים לעשות, הארי?" שאל שיימוס. "מה התוכנית?"
"תוכנית?" חזר הארי. הוא גייס את כל כוח רצונו כדי לעצור את עצמו להיכנע לזעמו של וולדמורט: הצלקת
שלו עדיין שרפה. "ובכן, יש משהו שאנחנו – רון, הרמיוני ואני – צריכים לעשות, ואז נצא מכאן."
אף אחד לא צחק או קרא יותר. נוויל נראה מבולבל.
"מה אתה מתכוון, נצא מכאן?"
"לא חזרנו כדי להישאר," אמר הארי, משפשף את צלקתו, מנסה לשכך את הכאב. "יש משהו חשוב שאנחנו
צריכים לעשות"
"מה זה?"
"אני, אני לא יכול לומר לכם."
החברים האחרים בצבא דמבלדור הנידו בראשיהם, חלקם מתלהבים וחלקם רציניים. כמה מהם קמו ממקום
מושבם להמחיש את רצונם לפעולה מיידית.
"אתם לא מבינים," נראה היה שהארי אמר את זה הרבה פעמים בשעות האחרונות. "אנחנו, אנחנו לא יכולים
לומר לכם. אנחנו חייבים לעשות את זה – לבד."
"למה?" שאל נוויל.
"בגלל..." בייאושו להתחיל ולחפש את ההורקרוקס החסר, או לפחות לנהל שיחה פרטית עם רון והרמיוני
אודות היכן הם צריכים להתחיל בחיפוש, הארי מצא שלקבץ את מחשבותיו היה קשה. הצלקת שלו עדיין
צרבה. "דמבלדור השאיר לשלושתנו עבודה," הוא אמר בזהירות, "ואנחנו לא אמורים לספר – אני מתכוון,
הוא רצה שאנחנו נעשה אותה, רק שלושתנו."
"אנחנו הצבא שלו,"אמר נוויל." צבא דמבלדור. כולנו בזה ביחד, המשכנו בזה כששלושתכם הייתם יחד "
"זה לא בדיוק היה פיקניק, חבר," אמר רון.
"מעולם לא אמרתי שככה זה היה, אבל אני לא מבין למה אתם לא יכולים לסמוך עלינו כל אחד בחדר הזה
נלחם, והם נכנסו לכאן בגלל שהאחים קרואו ניסו ללכוד אותם. כולם כאן הוכיחו את נאמנותם לדמבלדור
נאמנותם לך."
"תראה," התחיל הארי, בלי לדעת מה הוא עומד לומר, אבל זה לא שינה: דלת המנהרה בדיוק נפתחה
מאחוריו.
"קיבלנו את ההודעה שלך, נוויל! שלום, שלושתכם, הנחתי שאתם בוודאי תהיו כאן!"
אלו היו לונה ודין. שיימוס נתן שאגה של שמחה ורץ לחבק את חברו הטוב ביותר
"היי, כולם!" אמרה לונה בשמחה. "נהדר לחזור!"
"לונה," אמר הארי בהיסח דעת, "מה את עושה כאן? איך את?"
"הזעקתי אותה," אמר נוויל, אוחז באוניה המזויפת שלו." הבטחתי לה ולג'יני שאם תופיע נודיע להן. כולנו
חשבנו שאם תחזור זה יסמל מהפכה. שאנחנו עומדים להפיל את סנייפ והאחים."
"כמובן שזאת הכוונה " , אמרה לונה בעליזות " , לא כן, הארי? אנחנו הולכים להילחם בהם ולהוציא אותם
מהוגוורטס?"
"תקשיבו," אמר הארי בתחושת פאניקה גוברת, "אני מצטער, אבל לא בשביל זה באנו. יש משהו שאנחנו
צריכים לעשות, ואז"
"אתם הולכים להשאיר אותנו בתוך הצרה הזאת?" תבע מייקל קורנר.
"לא!" אמר רון. "מה שאנחנו הולכים לעשות יקרב את כולנו אל הסוף, כל זה כדי להיפטר מאתם יודעים מי"
"אז תנו לנו לעזור!" אמר נוויל בכעס. "אנחנו רוצים להיות חלק מזה!"
רעש נוסף נשמע מאחוריהם והארי הסתובב. הוא הרגיש כאילו ראשו עומד ליפול: ג'יני טיפסה כעת דרך
החור שבקיר, מאחוריה היו פרד, ג'ורג' ולי ג'ורדן. ג'יני נתנה להארי חיוך קורן: הוא שכח, הוא מעולם לא
העריך לגמרי, כמה יפה היא היתה, אבל מעולם הוא לא היה פחות מרוצה מעכשיו לראות אותה
"אברפורת' נהיה קצת מוטרד אמר פרד, מניף את ידו בתשובה לכמה קריאות. הוא רצה ללכת לישון,
והפונדק שלו הפך לתחנת רכבת."
פיו של הארי נפתח. ממש מאחורי לי ג'ורדן הופיע חברתו לשעבר של הארי, צ'ו צ'אנג. היא חייכה אליו.
"קיבלתי את ההודעה," היא אמרה, אוחזת באוניה המזויפת שלה, והיא הלכה להתיישב לצד מייקל קורנר
"אז מה התוכנית, הארי?" אמר ג'ורג'.
"אין אחת כזו," אמר הארי, עדיין מבולבל בעקבות ההופעה הפתאומית של כל האנשים הללו, לא מסוגל
לתפוס כלום בזמן שצלקתו בוערת באכזריות .
"רק הולכים לבצע את זה כשאנחנו לצדכם? הסוג המועדף עליי," אמר פרד
"אתה חייב לעצור את זה!" אמר הארי לנוויל. "בשביל מה קראת להם? זה מטורף"
"אנחנו נלחמים, לא?" אמר דין, מוציא את האוניה המזויפת שלו. "ההודעה אמרה שהארי חזר, ואנחנו הולכים
להילחם! אני אצטרך לקבל שרביט, למרות"
"אין לך שרביט?" התחיל שיימוס.
רון פנה בפתאומיות אל הארי.
"למה הם לא יכולים לעזור?"
"מה?"
"הם יכולים לעזור." הוא הנמיך את קולו ואמר, כך שאף אחד מהם לא יכל לשמוע אותו מלבד הרמיוני,
שעמדה ביניהם אנחנו לא יודעים איפה זה, אנחנו חייבים למצוא את זה מהר. אנחנו לא צריכים לספר להם
שזה הורקרוקס."
הארי העביר את מבטו מרון אל הרמיוני, שמלמלה " , אני חושבת שרון צודק. אנחנו אפילו לא יודעים מה
אנחנו מחפשים אנחנו זקוקים להם." וכשהארי נראה לא משוכנע, "אתה לא חייב לעשות הא הכול לבד,
הארי."
הארי חשב מהר, צלקתו עדיין מעקצצת, מוחו איים להתפלג שוב. דמבלדור הזהיר מפני לספר למישהו מלבד
רון והרמיוני על ההורקרוקסים. סודות ושקרים, כך גדלנו, ואלבוס... הוא היה רגיל... האם הוא נהפך
לדמבלדור, שומר את סודותיו קרוב לחזהו, מפחד לבטוח? אבל דמבלדור בטח בסנייפ, ולאן זה הוביל? לרצח
בראש המגדל הגבוה ביותר...
"בסדר," הוא אמר בשקט אל השניים האחרים. אוקי," הוא קרא אל החדר בקול, וכל הרעשים חדלו:פרד
וג'ורג', שסיפרו בדיחות להנאת הקרובים אליהם, השתתקו, וכולם נראו דרוכים, מצפים
"יש משהו שאנחנו צריכים למצוא," אמר הארי. "משהו- משהו שיעזור לנו להיפטר מאתם יודעים מי. זה כאן
בהוגוורטס, אבל אנחנו לא יודעים היכן. זה צריך להיות משהו ששייך לרייבנקלו. מישהו שמע על חפץ כזה?
מישהו נפגש פעם עם משהו שהיה עליו הנשר שלה, לדוגמא?"
הוא הביט בתקווה על הקבוצה הקטנה של הרייבנקלואים לפדמה, מייקל, רטי וצ'ו, אבל זאת היתה לונה
שענתה, יושבת על ידית כסאה של ג'יני.
"ובכן, יש את הכתר האבוד שלה. סיפרתי לך עליו, זוכר, הארי? העטרה האבודה של רייבנקלו? אבא ניסה
ליצור לה עותק."
"כן, אבל הכתר האבוד," אמר מייקל, מגלגל את עיניו, "אבוד, לונה. זאת בערך הנקודה."
מתי הוא אבד?" שאל הארי.
"לפני מאות כך אומרים," אמרה צ'ו, וליבו של הארי צנח. "פרופסור פליטיק אומר שהעטרה נעלמה עם
רייבנקלו עצמה אנשים חיפשו, אבל," היא פנתה אל חבריה מרייבנקלו. "אף אחד מעולם לא עלה על
עקבותיה, נכון?"
כולם נענעו בראשיהם.
"סליחה,אבל מה הכתר הזה?" שאל רון.
"זה סוג של כתר," אמר טרי בוט. "לרייבנקלו אמור היה להיות רכוש קסום, שמגביר את חוכמתו של הלובש."
"כן, הצנוניות המתפוצצות של אבא." אמרה לונה.
אבל הארי קטע את לונה.
"ואף אחד מכם לא ראה מעולם דבר שנראה כמוה?"
כולם נענעו את ראשם שוב. הארי הביט על רון והרמיוני ואכזבתו השתקפה חזרה אליו. חפץ שהיה אבוד כל
כך הרבה זמן, לכאורה בלי עקבות, לא נראה כאפשרות טובה להורקרוקס שמוחבא בטירה... בכל אופן, לפני
שהוא יכול היה לנסח שאלה חדשה, צ'ו דיברה שוב.
"אם אתה רוצה לראות איך העטרה אמורה להיות, אני יכולה לקחת אותך אל חדר המועדון שלנו ולהראות
לך, הארי. רייבנקלו לובשת אותה בפסל שלה."
הצלקת של הארי שרפה שוב: לרגע חדר הנחיצות הסתחרר מול פניו, ובמקום זה הוא ראה אדמה אפלה נעה
מתחתיו והרגיש נחש ענק כרוך סביב כתפיו וולדמורט עף שוב, אם באגם תת קרקעי או בטירה, הוא לא ידע
בכל מקרה, בקושי נשאר להם זמן.
"הוא בתנועה," הוא אמר בשקט לרון והרמיוני. הוא העיף מבט בצ' וחזר להביט בהם. "תקשיבו, אני יודע
שזה לא ממש מוביל, אבל אני עומד ללכת ולראות את הפסל, לפחות נגלה איך העטרה נראית. חכו בשבילי
כאן ותשמרו, אתם יודעים, אחד על השני, בטוחים,"
צ'ו נעמדה, אבל ג'יני אמרה בהחלטיות זועפת, "לא, לונה תיקח אותך, הארי, לא כן, לונה?"
"הווו, כן , אני אשמח, "אמרה לונה בשמחה, וצ'ו התיישבה שוב, נראית מאוכזבת.
"איך נצא?" הארי שאל את נוויל.
"מכאן."
הוא הוביל את הארי ולונה אל הפינה, מקום בו ארון קטן נפתח אל גרם מדרגות
"זה מוביל למקום שונה כל יום, אז הם אף פעם לא הצליחו למצוא את זה " , הוא אמר. "הצרה היחידה היא,
שאנחנו אף פעם לא יודעים איפה אנחנו נצא. תיזהר, הארי, הם תמיד מפטרלים במסדרונות בלילה ."
"אין בעיה." אמר הארי. "נראה אותך עוד מעט."
הוא ולונה מיהרו במדרגות שהיו ארוכות, מוארות באמצעות לפידים, ופנו במקומות לא צפויים. לבסוף הם
הגיעו אל מה שהיה נראה קיר מוצק .
"כנסי מתחת לזה," הארי אמר ללונה, מוציא את גלימת ההיעלמות ומכסה בה את שניהם. הוא נתן לקיר
דחיפה קטנה. הוא נעלם ברגע שהארי נגע והם חמקו החוצה: הארי העיף מבט אחורה וראה שהקיר חזר לעצמו
מיד הם עמדו בקומה חשוכה: הארי משך את לונה אל תוך הצללים, מגשש בתיק שסביב צווארו, והוציא את
מפת הקונדסאים מחזיק אותה קרוב אל אפו הוא חיפש, ואיתר לבסוף את המיקום שלו ושל לונה.
"אנחנו בקומה החמישית,"הוא לחש, צופה בפילץ' מתרחק מהם, קומה מלמעלה. "בוא, מכאן."
הם התגנבו הארי הסתובב בטירה בלילות פעמים רבות בעבר, אבל ליבו מעולם לא הלם כל כך מהר, מעולם
לא היה כל כך משנה לו למצוא מעברים בטוחים במקום. דרך ריבועים של אור ירח על הרצפה, לפני חליפות
אבירים שקסדותיהם חרקו למשמע קול פסיעות רגליהם החרישיות, מסביב לפינות שמי יודע מה אורב בהן,
הארי ולונה הלכו, בודקים במפת הקונדסאים בכל פעם שהאור אפשר זאת, עוצרים פעמיים כדי להניח לרוחות
לעבור בלי למשוך תשומת לב אליהם. הוא ציפה להיתקל במכשול בכל רגע; פחדו בגדול ביותר היה פיבס,
והוא אימץ את אוזניו בכל פסיעה לשמוע את סימנים הראשונים של קולות הופעתו של השד הרעשני והמזיק.
"מכאן, הארי " , נשפה לונה, מושכת בשרוולו ומובילה אותו לכיוון גרם מדרגות ספיראלי .
הם טיפסו במעגלים הצרים והמסחררים הארי מעולם לא היה כאן לפני כן. לבסוף הם הגיעו אל דלת. לא
ומקוש בצבע ברונזה בצורת נשר הייתה אף ידית או חור למנעול: כלום מלבד משטח עץ חלק ועתיק . לונה
הושיטה יד חיוורת, שנראתה מרחפת באוויר באופן מפחיד, לא מחוברת אל זרוע או גוף. היא נקשה פעם אחת,
ובשקט ששרר, זה נשמע להארי כמו התפוצצות של טיל. המקור של הנשר נפתח מייד, אבל במקום קול של
ציפור, קול מוזיקלי רך אמר," מה מגיע קודם, עוף החול או האש
"הממ... מה אתה חושב, הארי?" אמרה לונה, שקועה במחשבה.
"מה? אין רק סיסמא?"
"הו לא, אתה חייב לענות על השאלה," השיבה לונה.
"מה אם אתה טועה?"
"ובכן, אתה צריך לחכות שמישהו יענה עליה נכון,"אמרה לונה. "כך אתה לומד, אתה מבין?"
"כן... הצרה היא, אנחנו לא באמת יכולים להרשות לעצמנו לחכות למישהו אחר, לונה."
"לא, אני מבינה למה אתה מתכוון," אמרה לונה ברצינות. "אם כך, אני חושבת שהתשובה היא שזה מעגל
שאין לו התחלה."
"תשובה טובה," אמר הקול, והדלת נפתחה.
חדר המועדון השומם של רייבנקלו היה חדר עגול ורחב, מאוורר יותר מכל מקום אחר שהארי ראה
בהוגוורטס. חלונות עם חריטות מלאות חן נתלו בקירות, עליהם נפרש משי כחול- ברונזה; ביום,
לרייבנקלואים היה נוף מרהיב של ההרים שמסביב. התקרה הייתה בצורת כיפה ועליה צוירו כוכבים,
שהשתקפו בשטיח בצבע כחול כהה מאד היו שם שולחנות, כיסאות וכונניות ספרים, ובגומחה ממול הדלת
עמד פסל גבוה משיש לבן .
הארי זיהה את רוונה רייבנקלו מפסל הראש שהוא ראה בבית של לונה. הפסל עמד לצד דרך שהובילה, הוא
ניחש, למעלה אל חדרי השינה. הוא צעד הישר אל האישה משיש, והיה נראה שהיא מביטה עליו בחצי חיוך
תוהה על פניה, יפיפייה ולמרות זאת מעט מפחידה. חישוק עדין למראה פוסל בשיש בקצה ראשה. זה לא היה
כמו הכתר שפלר הופיע איתו בחתונתה. מילים זעירות היו חרוטות עליה. הארי צעד אל מחוץ לגלימה וטיפס
על בסיס הפסל של רייבנקלו כדי לקרוא אותן.
"חוכמה בלי גבולות היא אוצר לדורות."
"מה שהופך אותך למישהו ממש עני, טיפש," אמר קול לועג.
הארי הסתובב במהירות וזיהה את אלקטו קרואו עומדת לפניו, ואפילו שהארי הניף את שרביטו, היא לחצה
אצבע קצרה ועבה אל הגולגולת והנחש שקועקעה על זרועה.

תודה לכל המתרגמים!

פיטוריו של סוורוס סנייפ:

ברגע שאצבעה נגעה בסמל ,צלקתו של הארי שרפה בפראות ,החדר המכוכב נעל משדה ראייתו ,והוא
עמד על קבוצת סלעים מתחת לצוק ,והים געש סביבו ושמחת ניצחון הייתה בליבו –הם תפסו את הילד.
קול נפץ חזק החזיר את הארי בחזרה למקום בו עמד :מבולבל ,הוא הניף את שרביטו ,אבל האישה שמולו
כבר נפלה קדימה. היא הכתה בקרקע כל כך חזק שהזכוכית בכוננית הספרים צלצלה.
"מעולם לא שיתקתי אף אחד מחוץ לפגישות של צ"ד,"אמרה לונה ,נשמעת מעט מתעניינת. "אז זה היה
רועש יותר ממה שחשבתי שזה יהיה."
וכצפוי ,התקרה התחילה לרעוד .קולות ריצה ,הדהוד פסיעות רגליים גברו מאחורי הדלת שהובילה אל
חדרי השינה :הלחש של לונה עורר את הרייבנקלואים הישנים למעלה.
"לונה ,איפה את? אני צריך להיכנס מתחת לגלימה!"
כפות רגליה של לונה הופיעו משום מקום. הוא מיהר לצידה והיא הניחה לגלימה ליפול סביבם כשהדלת
נפתחה וזרם של רייבנקלואים ,כולם בפיג'מות שלהם ,הציף את חדר המועדון. היו התנשפויות וקריאות
הפתעה כשהם ראו את אלקטו שוכבת שם חסרת הכרה .לאט הם השתרכו סביבה ,אישה אכזרית שהייתה
עלולה להתעורר בכל רגע ולתקוף אותם.
ואז תלמיד שנה ראשונה אמיץ ניגש אליה ודחף את אחוריה עם אצבע רגלו הגדולה.
"אני חושב שהיא מתה! "הוא צעק בעונג.
"הו, הבט, "לחשה לונה בשמחה, כשהריבנקלואים נאספו סביב אלקטו. "הם מרוצים!"
"כן ...גדול ..."
הארי סגר את עיניו ,וכשצלקתו פועמת הוא בחר לשקוע שוב אל תוך מוחו של וולדמורט ...הוא נע לאורך
מנהרה אל תוך המערה הראשונה ...הוא בחר לבדוק את הקמיע לפני בואו ...אבל זה לא ייקח לו זמן רב ...
נקישות נשמעו על דלת חדר המועדון וכל הרייבנקלואים קפאו .מהצד השני ,הארי שמע קול רך ,מוזיקלי
שיצא ממקש הנשר שעל הדלת :"לאן נעלמים חפצים שמעלימים?"
"אני לא יודע ,לא? סתום את זה! "נשמעה נהמה של קול גס שהארי ידע שהיה שייך לאח קרואו ,אמיקוס.
"אלקטו? אלקטו? את שם? תפסת אותו? פתחי את הדלת!"
הרייבנקלואים התלחשו ביניהם ,מפוחדים .ואז ,בלי אזהרה באה סדרה של חבטות חזקות ,כאילו מישהו
יורה באקדח על הדלת.
"אלקטו! אם הוא בא ,ואין לנו את פוטר את רוצה לגמור כמו המאלפויים? תעני לי! "אמיקוס שאג,
מנענע את הדלת בכל כוחו, אבל עדיין היא לא נפתחה. כל הרייבנקלואים נסוגו, וכמה מהמפוחדים ביותר
נסו חזרה במעלה המדרגות למיטותיהם. ואז ,בדיוק כשהארי תהה אם הוא לא צריך לפוצץ את הדלת
ולשתק את אמיקוס לפני שאוכל המוות יוכל לעשות משהו אחר ,ובשנייה ,קול מוכר ביותר הדהד מאחורי
הדלת.
"מותר לי לשאול מה אתה עושה ,פרופסור קרואו?"
"מנסה להיכנס דרך הדלת המקוללת הזאת!" צעק אמיקוס. "לכילהביא את פליטיק! תביאי אותו לפתוח
אותה, עכשיו!"
"אבל האם אחותך לא נמצאת שם בפנים? "שאלה פרופסור מקגונגל ."האם לא נתן לה פרופסור פליטיק
להיכנס מוקדם יותר הערב ,על פי דרישת החרום שלך ?אולי היא תוכל לפתוח את הדלת בשבילך ?ואז
לא תצטר להעיר חצי מהטירה."
"היא לא עונה ,אישה זקנה שכמותך! את תפתחי את זה! זקנה שכמותך! עשי זאת ,עכשיו!"
"כמובן ,אם אתה מבקש זאת ,"אמרה פרופסור מקגונגל ,בקרירות נוראה.
ואז נשמעה נקישה עדינה של המקוש וקול מוזיקלי שאל שוב.
"לאן נעלמים חפצים שמעלימים?"
"אל חוסר קיום ,כלומר ,להכל. "ענתה פרופסור מקגונגל.
"ניסוח משביע רצון, "ענה מקש הנשר שעל הדלת ,והדלת נפתחה לרווחה.
הרייבנקלואים הבודדים שנשארו מאחור אצו במהירות אל המדרגות כשאמיקוס התפרץ מהסף ,מנופף
בשרביטו .גיבן כמו אחותו ,היו לו פנים חיוורות ,בצקיות ועיניים זעירות ,שנחו מייד על אלקטו ,שרועה
חסרת תנועה על הרצפה. הוא שחרר צעקה של חמה ופחד.
"מה הם עשו ,הכלבים הקטנים? "הוא צעק. "אני אטיל קרושיאטוס על כולם עד שהם יגידו לי מי עשה זאת
ומה אדון האופל יאמר? "הוא צרח ,עומד מעל אחותו וסוטר לעצמו על מצחו באגרופו ,"אין לנו אותו,
והם הרגו אותה!"
"היא רק משותקת ,"אמרה בקוצר רוח פרופסור מקגונגל ,שהתכופפה כדי לבחון את אלקטו ."היא תהיה
לגמרי בסדר."
"לא היא לא תהיה בסדר לכל הרוחות! "שאג אמיקוס. "לא אחרי שאדון האופל יתפוס אותה! היא הלכה
וקראה לו, הרגשתי את הסמל שלי בוער, והוא חושב שתפסנו את פוטר!"
"תפסת את פוטר? "אמרה פרופסור מקגונגל בחדות. "למה אתה מתכוון, תפסתם את פוטר?"
"הוא אמר לנו שפוטר עלול לנסות להיכנס למגדל של רייבנקלו ,ולקרוא לו כשנתפוס אותו!"
"למה שהארי פוטר ינסה להיכנס למגדל של רייבנקלו? פוטר שייך לבית שלי!"
מתחת לחוסר האמון והכעס ,הארי שמע צליל קטן של גאווה בקולה, וחיבה למינרווה מקגונגל התפשטה
בתוכו.
"נאמר לנו שהוא עלול לבוא לכאן! "אמר קרואו. "אני לא יודע למה, לא כן?"
פרופסור מקגונגל נעמדה ועיניה הקטנות והנוצצות סרקו את החדר. פעמיים הם עברו בדיוק על המקום
שהארי ולונה עמדו.
"נוכל לתלות את זה בילדים, "אמר אמיקוס, והפנים דמויי החזיר שלו נהיו ערמומיים פתאום ."כן,זה מה
שנעשה .נגיד שאלקטו הותקפה על ידי הילדים ,הילדים שם למעלה "הוא הביט מעלה אל התקרה
המכוכבת לכיוו חדרי השינה "ונגיד שהם הכריחו אותה ללחוץ על האות האפל ,וכך הוא קיבל את
ההתראה המזויפת ...הוא יכול להעניש אותם .זוג ילדים פחות או יותר ,מה ההבדל ?"
"רק ההבדל שבי אמת לשקר ,אומץ לפחדנות ,"אמרה פרופסור מקגונגל ,שהחווירה ,"בקיצור,הבדל
שאתה ואחותך לא מסוגלים להעריך .אבל תן לי להבהיר דבר אחד .אתה לא הולך לתלות את כל השטויות
הרבות של על התלמידי בהוגוורטס .אני לא אאפשר זאת."
"סלחי לי?"
אמיקוס נע קדימה עד שעמד בקרבה מעליבה אל פרופסור מקגונגל ,פניו סנטימטרים ספורים מפניה .היא
סירבה להתרחק ,אלא הביטה מטה עליו כאילו הוא היה משהו דוחה שנדבק למושב האסלה .
"זה לא תלוי במה שתרשי ,מינרווה מקגונגל .זמנך עבר. אנחנו אחראים עכשיו, ואת תתני לי גיבוי
או שתשלמי את המחיר."
והוא ירק על פניה.
הארי משך את הגלימה מעליו ,הניף את שרביטו ,ואמר ,"לא היית צריך לעשות את זה."
כשאמיקוס הסתובב ,הארי צעק ,"קרושיו!"
אוכל המוות הועף מרגליו .הוא התפתל באוויר כמו אדם טובע ,מפרפר ומיילל בכאב ,ואז ,בקול גריסה
וניפוץ זכוכית ,הוא התרסק אל קידמת כוננית הספרים והתקפל ,חסר הכרה ,על הרצפה.
"אני מבין למה התכוונה בלטריקס ,"אמר הארי ,הדם גועש במוחו ,"צריך באמת להתכוון לזה."
"פוטר! "לחשה פרופסור מקגונגל ,מצמידה ידיה אל ליבה ."פוטר אתה כאן! מה איך? "היא ניסתה
להתעשת. "פוטר,זה היה טפשי!"
"הוא ירק עליך, "אמר הארי.
"פוטר, אני, זה היה מאד, מאד אבירי מצדך אבל האם אינך מבין?"
"כן ,אני מבין ,"הארי הבטיח לה .איכשהו ,הבהלה שלה חיזקה אותו ."פרופסור מקגונגל ,וולדמורט
בדרך ."
"הו ,מותר לנו לומר את הש עכשיו? "שאלה לונה בנימה מתעניינת ,מושכת מעליה את גלימת
ההיעלמות .נראה היה שההופעה הזאת של עוברת חוק שנייה הממה את פרופסור מקגונגל ,שהתנודדה
אחורנית ונפלה אל תוך כסא סמוך ,אוחזת בצווארון הגלימה הסקוטית הישנה שלה.
"אני לא חושב שאיך שאנחנו קוראים לו יעשה הבדל כלשהו ,"הארי אמר ללונה ."הוא כבר יודע איפה
אני."
בחלק מרוחק במוחו של הארי ,החלק שמקושר לכעס ,לצלקת הבוערת ,הוא יכול היה לראות את
וולדמורט שט במהירות מעל האגם החשוך בספינת הרפאים הירוקה ...
"אתה חייב לברוח ,"לחשה פרופסור מקגונגל ."עכשיו,פוטר ,מהר ככל שתוכל!"
"אני לא יכול ,"אמר הארי ."יש משהו שאני חייב לעשות .פרופסור ,את יודעת איפה הכתר של רייבנקלו
נמצא?"
"הכתר של רייבנקלו? כמובן שלא האם הוא לא אבוד כבר מאות בשנים ?"היא הזדקפה מעט ."פוטר,
זה טירוף ,טירוף מוחלט בשבילך להיכנס לטירה הזאת"
"הייתי מוכרח ,"אמר הארי ."פרופסור,יש משהו חבוי כאן שאני אמור למצוא ,וזה יכול להיות הכתר אם
רק יכולתי לדבר עם פרופסור פליטיק"
קול של תנועה נשמע ,קול של נקישת זכוכית :אמיקוס התאושש .לפני שהארי או לונה יכלו לפעול ,
פרופסור מקגונגל נעמדה על רגליה ,מצביעה בשרביטה על אוכל המוות הכושל ,ואמרה ,"אימפריו."
אמיקוס נעמד ,הלך סביב אחותו ,הרים את שרביטה ,ואז השתרך בצייתנות אל פרופסור מקגונגל ומסר
לה אותו יחד עם שרביטו שלו .ואז הוא שכב על הרצפה ליד אלקטו .פרופסור מקגונגל נופפה בשרביטה
שוב ,וחתיכת חבל כסוף מנצנץ הופיע מהאוויר הקלוש והתפתל סביב האחים קרואו ,קושר אותם בחוזקה
יחד.
"פוטר ,"אמרה פרופסור מקגונגל ,מסתובבת לפגוש אותו שוב באדישות נפלאה כלפי מצב הביש של
האחים קרואו ."אם זה שאין לנקוב בשמו אכן יודע שאתה כאן"
כשהיא אמרה את זה ,זעם שהיה כמו כאב פיזי התפרץ בהארי ,מבעיר את צלקתו באש ,ולשנייה הוא
הביט מטה אל הקערה שהשיקוי שהיה בה נעלם ,וראה שאף קמיע זהב לא נמצא שם בבטחה מתחת לפני
הקערה.
"פוטר ,אתה בסדר ?"אמר קול ,והארי חזר .הוא נאחז בכתפיה של לונה כדי לייצב את עצמו.
"הזמן בורח ,וולדמורט מתקרב .פרופסור ,אני פועל בהוראותיו של דמבלדור ,אני חייב למצוא את מה
שהוא רצה שאני אמצא! אבל אנחנו חייבים להוציא את התלמידים החוצה בזמן שאני מחפש בטירה זה
אני שוולדמורט מחפש ,אבל לא יהיה לו איכפת להרוג כמה פחות או יותר ,לא עכשיו "לא עכשיו כשהוא
יודע שאני צד הורקרוקסים." הארי סיים את המשפט בראשו.
"אתה פועל בהוראותיו של דמבלדור "היא חזרה במבט של תמיהה גוברת .ואז היא נעמדה בכל גובהה .
"אנחנו נאבטח את בית הספר נגד זה שאין לנקוב בשמו בזמן שאתה מחפש אחרי החפץ הזה."
"זה אפשרי?"
"אני חושבת ,"אמרה פרופסור מקגונגל ביובש ,"אנחנו המורים יותר מטובים בשימוש בקסם ,אתה יודע.
אני משוכנעת שאנחנו נהיה מסוגלים להרחיק אותו לפרק זמן אם כולנו נעשה את המאמצים הכי טובים
שלנו .כמובן ,משהו יהיה חייב להיעשות לגבי פרופסור סנייפ"
"תני לי"
"ואם הוגוורטס עומדת להיות תחת מצור ,כשאדון האופל בשערים ,אכן יהיה רצוי להוציא החוצה אנשים
חפים מפשע רבים ככל האפשר. כשרשת הפלו תחת השגחה ,והתעתקות בלתי אפשרית בתחום הקרקעות"
"יש דרך, "אמר הארי מהר, והוא הסביר על המעבר שמוביל אל ראש החזיר.
"פוטר ,אנחנו מדברים על מאות תלמידים"
"אני יודע ,פרופסור ,אבל אם וולדמורט ואוכלי המוות מתרכזים בגבולות בית הספר הם לא יתעניינו באף
אחד שיתעתק מחוץ לראש החזיר."
"יש בזה משהו, "היא הסכימה. היא הצביעה בשרביטה על האחים קרואו ,ורשת כסופה נפלה על גופם
הקשור ,קושרת עצמה סביבם ,ומניפה אותם באוויר ,שם הם התנדנדו מתחת התקרה הכחולה זהובה כמו
שני יצורי ים גדולים ומכוערים ."בואו. אנחנו חייבים להזהיר את שאר ראשי הבתים .מוטב שתשימו את
הגלימה שוב."
היא הובילה לכיוו הדלת ,וכשהיא עשתה זאת היא הרימה את שרביטה .מקצהו התפרצו שלושה חתולים
כסופים עם סימנים סביב עיניהם .הפטרונוסים רצו מבריקים קדימה ,ממלאים את המדרגות הספיראליות
באור כסוף ,כשפרופסור מקגונגל ,הארי ולונה מיהרו מטה .
לארוך המסדרונות הם רצו ,ואחד אחרי השני הפטרונוסים עזבו אותם ;גלימתה הסקוטית של פרופסור
מקגונגל רשרשה על הרצפה ,והארי ולונה מיהרו בעקבותיהם תחת הגלימה .
הם עברו שתי קומות נוספות כשזוג אחר של פסיעות רגלים חרישיות הצטרף אליהם ,הארי ,שצלקתו
עדיי עקצצה ,שמע אותן ראשונות .הוא מישש בארנק שסביב צווארו אחרי מפת הקונדסאים ,אבל לפני
שהוא יכול היה להוציא אותה ,גם מקגונגל נהייתה מודעת לליווי שלהם ,היא נעצרה ,הניפה את שרביטה
מוכנה לדו קרב ,ואמרה ,"מי שם?"
"זה אני ,"אמר קול נמוך.
מאחורי חליפת שריון פסע סוורוס סנייפ.
שנאה רתחה בהארי למראהו: הוא שכח את מראהו של סנייפ בצל גודל פשעיו ,שכח איך שערו השחור
והשמנוני תולה סביב פניו הרזות ,איך לעיניו השחורות יש את המבט המת ,הקר .הוא לא לבש פיג'מה,
אלא היה לבוש בגלימתו השחורה הרגילה ,וגם הוא אחז בשרביטו מוכן להילחם.
"איפה האחים קרואו? "הוא שאל בשקט.
"בכל מקום שבו אמרת להם להיות ,אני מניחה ,סוורוס ,"אמרה פרופסור מקגונגל .
סנייפ עצר קרוב יותר ,ועיניו נעו מפרופסור מקגונגל אל האוויר שסביבה ,כאילו הוא ידע שהארי היה
שם .הארי אחז בקצה שרביטו גם כן ,מוכן לתקוף.
"הייתי תחת הרושם ,"אמר סנייפ ,"שאלקטו תפסה פורץ."
"באמת ?"אמרה פרופסור מקגונגל ."ומה נתן לך את הרושם הזה?"
סנייפ עשה תנועה קלה בזרועו השמאלית ,היכן שהאות האפל קועקע אל תוך עורו.
"הו ,באופן טבעי ,"אמרה פרופסור מקגונגל ."אתם, אוכלי המוות ,יש לכם דרכים משלכם לתקשורת,
שכחתי."
סנייפ העמיד פנים שהוא לא שמע אותה. עיניו עדיין בדקו את האוויר שסביבה, והוא התקרב בהדרגתיות,
משאיר רושם שהוא בקושי שם לב למה שהוא עשה.
"לא ידעתי שזה הלילה שבו את מפטרלת במסדרונות ,מינרווה."
"יש לך איזושהי התנגדות?"
"תהיתי מה יכול להוציא אותך ממיטתך בשעה כזאת "
"חשבתי ששמעתי רעשים ,"אמרה פרופסור מקגונגל.
"באמת? אבל הכול נראה רגוע."
סנייפ הסתכל אל תוך עיניה.
"ראית את הארי פוטר ,מינרווה ?בגלל שאם כן ,אני חייב לעמוד על כך ש..."
פרופסור מקגונגל נעה מהר יותר מכפי שהארי יכול היה להאמין :שרביטה חתך באוויר ולשבריר שנייה
הארי חשב שסנייפ יתקפל ,חסר הכרה ,אבל לחש המגן שלו היה כל כך פתאומי שמקגונגל איבדה את
יציבותה .היא נופפה באיום בשרביטה לכיוון לפיד שעל הקיר והוא התעופף החוצה מהפמוט שלו .הארי ,
שעמד לקלל את סנייפ ,היה מוכרח למשוך את לונה מדרכן של הלהבות הנופלות ,שנהפכו לטבעת של אש
שמלאה את הקומה ועפה כמו לאסו על סנייפ.
ואז לא הייתה יותר אש ,אלא נחש שחור ענקי שמקגונגל פוצצה אותו לעשן ,שנוצר מחדש והתגבש
בשניות להמון פגיונות מעופפים .סנייפ התחמק מהם רק על ידי הצבת חליפת שריון לפניו ,ובצלצול
מהדהד ,ובצלילת פגיונות ,אחד אחרי השני ,אל תוך חזהו.
"מינרווה !"אמר קול צווחני ,ומביט אחורנית ,עדיין מגן על לונה מלחשים מתעופפים ,הארי ראה את
פרופסור פליטיק וספראוט רצים לאורך הקומה לכיוונם בפיג'מות, יחד עם פרופסור סלגהורן הענקי ,
מתנשף מאחוריהם.
"לא! "צייץ פליטיק, מניף את שרביטו. "אתה לא תגרום לעוד רציחות בהוגוורטס!"
הלחש של פליטיק הכה בחליפת השריון שסנייפ תפס מחסה מאחוריה. בנקישה היא התעוררה לחיים.
סנייפ נאבק להשתחרר מהזרועות המועכות ושלח אותה לעוף לכיוון תוקפיו. הארי ולונה היו חייבים
לצלול הצידה כדי להתחמק ממנה כשהיא התנפצה אל הקיר והתרסקה .כשהארי הביט מעלה שוב ,סנייפ
כבר התעופף ,מקגונגל ,פליטיק וספראוט זועמים אחריו. הוא התנגש בדלת אחת הכיתות ורגע אחר כך ,
הוא שמע את מקגונגל קוראת ,"פחדן! פחדן!"
"מה קרה, מה קרה? "שאלה לונה.
הארי מש אותה למצב עמידה והם רצו לאור המסדרון ,מותירים את גלימת ההיעלמות מאחוריהם ,אל
תוך הכיתה השוממת איפה שהפרופסורים מקגונגל ,פליטיק וספראוט עמדו על יד חלון מנופץ.
"הוא קפץ, "אמרה פרופסור מקגונגל כשרצו אל תוך החדר.
"את מתכוונת שהוא מת? "הארי רץ אל החלון ,מתעלם מצעקות ההלם של פליטיק וספראוט למראה
הופעתו הפתאומית.
"לא ,הוא לא מת ,"אמרה פרופסור מקגונגל במרירות ."שלא כדמבלדור ,הוא עדיין נשא שרביט ...ונראה
שהוא למד כמה טריקים מהאדון שלו."
בדקירת אימה ,הארי ראה במרחק צורה ענקית ,דמוית עטלף מעופפת דרך החשיכה לכיוון הקירות
המקיפים.
אז נשמעו פסיעות רגליים כבדות מאחוריהם ,ואנחה אדירה :סלגהורן בדיוק השיג אותם.
"הארי! "הוא התנשם ,מעסה את חזהו העצום מתחת לפיג'מת המשי הירוקה כאזמרגד שלו ."ילדי היקר ...
איזו הפתעה ...מינרווה ,הסבירי בבקשה ...סוורוס ...מה ...?"
"המנהל שלנו לקח הפסקה קצרה ,"אמרה פרופסור מקגונגל ,מצביעה על החור בצורת סנייפ בחלונות.
"פרופסור !"הארי צעק ,ידיו על מצחו .הוא יכול היה לראות את האגם המלא חייז"לים גולש מתחתיו,
והוא הרגיש את ספינת הרפאים הירוקה נחבטת בחוף התת קרקעי ,וולדמורט מדלג החוצה ממנה בתאוות
רצח בליבו.
"פרופסור ,אנחנו חייבים לחסום את בית הספר ,הוא מגיע עכשיו!"
"בסדר גמור. זה שאין לנקוב בשמו מגיע ,"היא אמרה למורים האחרים .ספראוט ופליטיק התנשפו. סלגהורן
שחרר אנקה חלשה ."לפוטר יש עבודה לעשות בטירה בהוראותיו של דמבלדור .אנחנו חייבים לשים
במקום כל הגנה שאנחנו יכולים בזמן שפוטר עושה את מה שהוא צריך לעשות."
"את מבינה ,בוודאי ,ששום דבר ממה שנעשה לא יכול למנוע את חדירתו של את יודעת מי? "אמרה
פרופסור ספראוט.
"תודה לך ,פומונה ,"אמרה פרופסור מקגונגל ,ובין שתי המכשפות עבר מבט של הבנה נוראה ."אני
מציעה שנקים הגנות בסיסיות סביב המקום ,ואז נאסוף את תלמידינו וניפגש באולם הגדול .רובם חייבים
להתפנות ,למרות שאם ישנם כמה בגירים שרוצים להישאר ולהילחם ,אני חושבת שמגיעה להם
האפשרות."
"מוסכם ,"אמרה פרופסור ספראוט ,כבר ממהרת לכיוון הדלת ."אני אפגוש אתכם באולם הגדול בעוד
עשרים דקות עם הבית שלי."
כשהיא מיהרה מחו לשדה ראייה ,הם יכלו לשמוע אותה ממלמלת ,"טנטקולה,מלכודת השטן .תרמילי
סנרגלוף ...כן ,אני איהנה לראות את אוכלי המוות נלחמים באלו."
"אני יכול לפעול מכאן ,"אמר פליטיק ,ולמרות שהוא בקושי היה יכול לראות דרכו ,הוא הצביע בשרביטו
דר החלון המנופץ והתחיל למלמל לחשים מורכבים במיוחד .הארי שמע רעש זרימה משונה ,כאילו
פליטיק שחרר כוח של הרוח במדשאות.
"פרופסור ,"אמר הארי ,מתקרב אל אשף הלחשים הקטן ,"פרופסור,אני מצטער על ההפרעה ,אבל זה
חשוב .יש לך מושג כלשהו איפה נמצא הכתר של רייבנקלו?"
"פרוטגו הורביליס הכתר של רייבנקלו? "צייץ פליטיק. "מעט בינה נוספת לעולם לא אובדת ,פוטר ,
אבל אני לא חושב שיהיה לזה הרבה שימוש במצב הנוכחי !"
"רק התכוונתי, אתה יודע איפה הוא? ראית אותו?"
"ראיתי אותו? אף אדם שעדייף חי לא ראה אותו! זמן רב מאז שאבד ,נערי!"
הארי הרגיש תערובת של ייאוש ,אכזבה ובהלה .מה ,אם כך ,היה ההורקרוקס?
"אנחנו נפגוש אותך ואת הרייבנקלואים שלך באולם הגדול ,פיליוס! "אמרה פרופסור מקגונגל ,מאותתת
להארי וללונה לבוא בעקבותיה.
הם רק הגיעו אל הדלת כשסלגהורן פתח בנאום.
"המילה שלי ,"הוא נשף ,חיוור ומזיע ,שפם הסוס שלו רוטט ."מה לעשות! אני לא לגמרי בטוח אם זה
חכם ,מינרווה .הוא ודאי ימצא את הדרך פנימה ,את יודעת ,וכל אחד שינסה לעכב אותו יהיה בסכנה
גדולה במיוחד ..."
"אני אחכה לך ולסלית'רין באולם הגדולם בעוד עשרים דקות ,גם כן ,"אמרה פרופסור מקגונגל ."אם אתה
מעדיף לעזוב יחד עם תלמידים ,לא נעצור בעדך .אבל אם כמה מכם ינסו לחבל בהתנגדות שלנו או להרים
ידיים נגדנו בתוך הטירה ,אז ,הוראס ,נילחם כדי להרוג."
"מינרווה! "הוא אמר, מזועזע.
"הגיע הזמן שבית סלית'רין יחליט להיכן פונה הנאמנות שלו ,"הפסיקה אותו פרופסור מקגונגל ."לך והער
את תלמידיך ,הוראס."
הארי לא המתין לראות את סלגהורן ממלמל דברים לא מובנים :הוא ולונה רצו בעקבות פרופסור
מקגונגל ,שתפסה עמדה באמצע המסדרון והניפה את שרביטה.
"פיארטוטו הו ,למען השם ,פילץ', לא עכשיו"
השרת הזקן בדיוק צלע אל תוך שדה ראייתם ,צועק ,"תלמידים מחוץ למיטות! תלמידים במסדרונות!"
"הם אמורים להיות כאן ,אידיוט קשקשן שכמותך! "צעקה מקגונגל ."עכשיו לך ועשה משהו מועיל! מצא
את פיבס!"
"פיבס ?"גמגם פילץ' כאילו הוא מעולם לא שמע את השם לפני כן.
"כן ,פיבס ,טיפש שכמותך ,פיבס! האם לא התלוננת עליו ברבע מאה שנים האחרונות ?לך תביא אותו,
מיד!"
פילץ' נראה כאילו הוא חושב שהפרופסור יצאה מדעתה ,אבל צלע משם ,כפוף כתפיים ,ממלמל בלחש.
"ועכשיו פיארטוטום לוקמוטור! "קראה פרופסור מקגונגל.
ולאורך כל הקומה הפסלים וחליפות האבירים קפצו מבסיסיהם ,ומההתנגשויות המהדהדות מהקומות
שמעליהם ומתחתיהם ,הארי ידע שדומיהם ברחבי הטירה עשו את אותו הדבר.
"הוגוורטס מאוימת! "צעקה פרופסור מקגונגל. "פרצו את הגבולות ,הגנו עלינו ,עשו את חובתכם כלפי
בית ספרינו!"
המולה וצרחות ,המון פסלים שנסו בבהלה עברו את הארי ,חלק קטנים יותר ,חלק גדולים יותר
מאנשים חיים .היו שם גם בעלי חיים ,וקולות צלצול של חליפות האבירים מנופפים בחרבותיהם
ובכדורים מסומרים מחוברים לשרשראות.
"עכשיו ,פוטר ,"אמרה מקגונגל ,"מוטב שאתה והעלמה לאבגוד תחזרו אל חבריכם ותביאו אותם אל
האולם הגדול. אני צריכה להעיר את שאר הגריפינדורים."
הם נפרדו בראש גרם המדרגות הבא ,הארי ולונה פנו חזרה לכיוו הכניסה המוחבאת אל חדר הנחיצות.
כשהם רצו ,הם פגשו קבוצות של תלמידים ,רובם לובשים גלימות מסע מעל לפיג'מות שלהם ,מובלים
מטה אל האולם הגדול על ידי מורים ומדריכים.
"זה היה פוטר!"
"הארי פוטר!"
"זה היה הוא ,אני נשבע ,בדיוק ראיתי אותו!"
אבל הארי לא הביט לאחור ,ולבסוף הם הגיעו אל הכניסה לחדר הנחיצות .הארי נשען על הקיר המכושף,
שנפתח לפניהם ,והוא ולונה מיהרו במורד גר המדרגות.
"מה...?"
כשהחדר נגלה לעיניהם ,הארי מעד על כמה מדרגות בהלם .הוא היה עמוס ,הרבה יותר קהל ממה שהיה
בפעם האחרונה שהוא היה שם .קינגסלי ולופין הביטו עליו ,כמו שאוליבר ווד ,קייטי בל ,אנג'לינה ג'ונסון
ואליסיה ספינט ,ביל ופלר ,אדון וגברת וויזלי.
"הארי, מה קורה? "אמר לופין ,פוגש אותו בתחתית המדרגות.
"וולדמורט בדרך ,הם חוסמים את בית הספר, סנייפ ברח, מה אתם עושים כאן? איך ידעתם?"
"שלחנו את ההודעה לשאר צבא דמבלדור ,"הסביר פרד. "לא ציפית שכולם יפסידו את כל כיף ,הארי ,וצ"ד
ידעו את מסדר עוף החול, והכל היה כמו כדור שלג מתגלגל."
"מה הדבר הראשון ,הארי ?"קרא ג'ורג'. "מה מתרחש?"
"הם מפנים את הילדים הצעירים וכולם נפגשים באולם הגדול כדי להתארגן ,"הארי אמר ."אנחנו
נלחמים."
הייתה שאגה גדולה ונהירה לכיוון תחתית המדרגות ,הוא נלחץ אל הקיר כשהם רצו ועברו אותו ,תערובת
של חברי מסדר עוף החול וצבא דמבלדור ,ונבחרת הקווידיץ' הישנה של הארי ,כולם בשרביטים שלופים
ממהרים אל תוך הטירה.
"בואי ,לונה ,"קרא דין כשעבר ,מושיט את ידו הפנויה. היא נטלה אותה והצטרפה אליו בחזרה במעלה
המדרגות.
הקהל נהיה דליל. רק קבוצה קטנה של אנשים נשארה למטה בחדר הנחיצות ,והארי הצטרף אליה .גברת
וויזלי התווכחה עם ג'יני. סביבן עמדו לופין ,פרד , ג'ורג', ביל ופלר.
"את עוד לא בגירה! "גברת וויזלי צעקה אל בתה כשהארי התקרב. "אני לא ארשה זאת! הם בנים ,כן,
אבל את, את חייבת ללכת הביתה!"
"אני לא!"
שיערה של ג'יני התנופף כשהיא משכה את זרועה מאחיזתה של אימה.
"אני בצבא דמבלדור"
"כנופיית בני עשרה!"
"כנופיית בני עשרה שעומדת להתמודד מולו ,מה שאף אחד מעולם לא העז לעשות! "אמר פרד.
"היא בת שש עשרה! "צעקה גברת וויזלי. "היא לא גדולה מספיק! מה חשבת לעצמכם ,שניכם ,
שהבאת אותה לכאן איתכם"
פרד וג'ורג'נראו מעט מתביישי בעצמם.
"אמא צודקת ,ג'יני,"אמר ביל בעדינות ."את לא יכולה לעשות את זה .כל אחד שהוא לא בגיר יהיה חייב
לעזוב ,זה בהחלט צודק."
"אני לא יכולה ללכת הביתה! "צעקה ג'יני,דמעות כעס מנצנצות בעיניה ."כל המשפחה שלי כאן, אני לא
יכולה להישאר לחכות שם לבד ולא לדעת ו..."
עיניה פגשו את עיניו של הארי בפעם הראשונה .היא הסתכלה עליו בהפצרה ,אבל הוא נענע בראשו והיא
הסבה ממנו את פניה במרירות.
"יפה ,"היא אמרה ,נועצת מבטה בכניסה למנהרה שמובילה אל ראש החזיר ."אני אומר להתראות עכשיו ,
א ככה ,ו..."
נשמע קול התכתשות וחבטה עזה :מישהו אחר טיפס מחוץ למנהרה ,התנודד מעט ,ונפל .הוא משך עצמו
אל הכסא הקרוב ,מביט סביב דר משקפיו הקרניות העקומות ,ואמר ,"לא מאוחר מדי נכון? זה התחיל? בדיוק
גיליתי ,אז אני אני"
פרסי דיבר במהירות אל תוך השקט .ניכר היה שהוא לא ציפה לרוץ אל רוב בני משפחתו.
היה רגע ארוך של תדהמה ,שנשבר על ידי פלר שפנתה ללופי ואמרה ,בנסיון פראי ושקוף לשבור את
המתח ,"אז–איך הוא טדי הקטן?"
לופין מצמץ לכיוונה ,נחרד .השקט בי הוויזלים היה נראה מוצק ,כמו קרח .
"אני הו כ –הוא בסדר !"לופי אמר בקולניות ."כ,טונקס נמצאת איתו אצל אימא שלה"
פרסי ושאר הוויזלים עדיין בהו אחד בשני ,קפואים.
"הנה ,יש לי תמונה! "צעק לופין ,מוציא תמונה מתוך מעילו ומראה אותה לפלר ולהארי ,שראו תינוק
זעיר עם ציצית שיער בצבע טורקיז זוהר ,מנופף באגרופים שמנים לכיוון המצלמה.
"הייתי טיפש! "פרסי שאג ,כל כך בקול שלופי כמעט זרק את התמונה שלו ."הייתי אידיוט ,הייתי
מטומטם יהיר ,הייתי ..."
"אוהב את המשרד ,מתכחש למשפחה ,רפה מוח רעב לכוח." אמר פרד.
"כן, הייתי!"
"ובכן ,לא יכולת לומר דברים יותר מדויקים מזה ,"אמר פרד ,מושיט את ידו לגברת וויזלי הפורצת
בדמעות .היא רצה קדימה ,דוחפת את פרד הצידה ,ומושכת את פרסי לחיבוק חונק ,בזמן שהוא טופח על
גבה ,עיניו על אביו.
"אני מתנצל ,אבא ."פרסי אמר.
מר וויזלי מצמץ מהר יותר ,ואז גם הוא מיהר לחבק את בנו.
"מה גרם לך לראות את ההגיון ,פרסי? "חקר ג'ורג'.
"קודמתי לתקופה ,"אמר פרסי ,מוחה את עיניו מתחת למשקפיו עם קצה גלימת המסע שלו ."אבל נאלצתי
למצוא דרך החוצה וזה לא כל כך קל במשרד ,הם אוסרים בוגדים כל הזמן .הצלחתי ליצור קשר עם
אברפורת' והוא סיפר לי לפני עשר דקות שהוגוורטס הולכת להילחם ,אז הנה אני."
"ובכן, אנחנו אכן מקפידים שהמדריכים שלנו ייקחו אחריות בזמנים כאלו ,"אמר ג'ורג' בחיקוי טוב של
אורח הדיבור היהיר ביותר של פרסי ."עכשיו בואו למדרגות ונלחם ,או שכל אוכלי המוות הטובים
יתפסו."
"אז ,את גיסתי עכשיו? "אמר פרסי, לוחץ ידיים עם פלר כשהם מיהרו בגרם המדרגות עם ביל ,פרד
וג'ורג'.
"ג'יני!" נבחה גברת וויזלי.
ג'יני ניסתה ,תחת מחסה הפיוס ,להתחמק במעלה המדרגות גם כן.
"מולי ,מה לגבי זה ,"אמר לופין ."למה שג'יני לא תישאר פה ,לפחות היא תוכל להיות במקום ולדעת מה
מתרחש ,אבל היא לא תהיה באמצע הלחימה?"
"אני"
"זה רעיו טוב ,"אמרה גברת וויזלי בנוקשות ."ג'יני,את תישארי בחדר הזה ,את שומעת אותי?"
ג'יני לא נראתה כאילו היא אוהבת את הרעיו במיוחד ,אבל תחת מבטו הקשוח באופן לא רגיל של אביה,
היא הנידה בראשה. אדון וגברת וויזלי ולופין נגשו למדרגות גם כן.
"איפה רון? "שאל הארי. "איפה הרמיוני?"
"הם בטח הלכו כבר לאולם הגדול ,"קרא מר וויזלי מעבר לכתפיו.
"לא ראיתי אותם עוברים אותי ,"אמר הארי.
"הם אמרו משהו לגבי שירותים ,"אמרה ג'יני,"לא הרבה אחרי שעזבת."
"שירותים?"
הארי חצה את החדר אל הדלת הפתוחה המובילה מחוץ לחדר הנחיצות ובדק את השירותים מאחור. הם
היו ריקים.
"את בטוחה שהם אמרו שרו...?"
אבל אז הצלקת שלו צרבה וחדר הנחיצות נעלם. הוא הסתכל דרך שערי הברזל שעומדים ועליהם חזירי
בר עמדו משני צידיהם ,מסתכל דר המדשאות החשוכות אל הטירה ,שבערה באורות .נגיני נחה תלויה
על כתפיו .הייתה לו התחושה הקרה ,האכזרית שקדמה לרצח.

קרדיט ל-עין הזעם שחר (סליחה), אביבוש tomerh, עינב ולקוסמת בע"ם.

המאבק בהוגוורטס:

התקרה המכושפת של האולם הגדול הייתה שחורה וזרועה כוכבים, ומתחתם ארבעת השולחנות הארוכים של הבתים היו עמוסים בתלמידים לא מסודרים, חלק עם גלימות מסע, חלק לבושים בחלוק. פה ושם הופיעו רוחות רפאים לבנות ונוצצות כפנינות. כל עין, חיה או מתה, הביטה לעבר הפרופסור מקגונגל, שדיברה מהבמה המוגבהת בקצה האולם. מאחוריה עמדו המורים הנותרים, שכללו את פירנזה הקנטאור הערמוני ואת חברי מסדר עוף החול שהגיעו כדי להילחם.
"...הפינוי יהיה מושגח על ידי מר פילץ' ומדאם פומפרי. ראשי הבתים, כאשר אני אתן את האות, אתם תארגנו את הבית שלכם ותקחו אותם באופן מסודר לנקודת הפינוי.
רבים מהתלמידים נראו מבועתים. בכל מקרה, כאשר הארי הקיף את הקירות, סורק את שולחן גריפינדור, מחפש אחר רון והרמיוני, ארני מק'מילן נעמד מהשולחן הפלפאף וצעק "ומה אם אנחנו רוצים להישאר ולהלחם?"
היו מעט מחיאות כפיים.
"אם אתם מעל הגיל (כתוב: if you are of age), אתם יכולים להשאר," אמרה הפרופסור מקגונגל.
"אבל מה עם הדברים שלנו?" קראה תלמידה משולחן רייבנקלו. "המזוודות שלנו, הינשופים."
"אין לנו זמן לאסוף רכוש," אמרה הפרופסור מקגונגל. "הדבר החשוב הוא להוציא אותכם מכאן בשלום."
"איפה פרופסור סנייפ?" צעקה תלמידה משולחן סלית'רין.
"הוא עשה, אם להשתמש בניסוח פשוט, הסתלקות," אמרה הפרופסור מקגונגל ומחיאות כפיים סוערות בקעו מהשולחנות של גריפינדור, הפלפאף ורייבנקלו.
הארי הסתובב באולם לצד שולחן גריפינדור, עדיין מחפש אחר רון והרמיוני. כשהוא עבר, פרצופים הופנו לכיוונו, ומכה גדולה של ייאוש נחתה עליו.
"כבר היקפנו את הטירה בקסמי מגן," אמרה הפרופסור מקגונגל, "אבל לא סביר שזה יחזיק מעמד הרבה זמן אלא אם כן נחזק אותם. אני חייבת לבקש ממכם, לפיכך, לנוע במהירות ובשקט, ותעשו מה שראשי הבתים-"
אבל מילתה האחרונה נבלעה עם קול אחר מהדהד ברחבי האולם. הוא היה גבוה, קר וברור. לא היה ידוע מאיפה הא בא. נראה שהוא הגיע מהקירות עצמם. כמו המפלצת שהייתה פעם commended, זה היה יכול להיות מוחבא שם מאות שנה.
"אני יודע שאתם מתכוננים להילחם." היו צרחות בקרב התלמידים, אחדים מהם אחזו אחד בשני, מחפשים בהיסטריה אחר מקור הקול. "המאמצים שלכם חסרי תועלת. אתם לא יכולים להלחם בי. אני לא רוצה להרוג אתכם. יש לי כבוד גדול למורים בהוגוורטס. אני לא רוצה לשפוך דם של קוסמים."
היה שקט באולם עכשיו, סוג השקט שלוחץ נגד עור-התוף, שנראה כאילו הופר על ידי הקירות.
"תנו לי את הארי פוטר," אמר קולו של וולדמורט, "ואתם לא תיפגעו. תנו לי את הארי פוטר ואני אעזוב את בית הספר בשקט. תנו לי את הארי פוטר ואתם תתוגמלו. יש לכם עד חצות."
השתיקה אפפה אותם שוב. כל ראש הסתובב, נראה שכל העיינים באולם פונות להארי, מחזיקים אותו לנצח ב"אור הזרקורים" של אלפי קרני אור בלתי נראות. ואז דמות מהשולחן של סלית'רין שהארי זיהה קפנסי פרקינסון שהיא הרימה יד וצעקה "אבל הוא כאן! פוטר פה! מישהו ראה אותו!"
לפני שהארי הספיק לדבר, היו תזוזות מסיביות. הגריפינדורים מלפניו עמדו מתמודדים, לא נגד הארי, אלא נגד הסלית'רינים. אז ההפלפאפים נעמדו, וכמעט באותו הרגע הרייבנקלואים, כולם עם גבם להארי, מביטים על פנסי במקום, והארי, מלא יראת כבוד והמום, ראה שרביטים נשלפים בכל מקום מתחת לגלימות ולשרוולים.
"תודה, גברת פרקינסון," אמרה פרופסור מקגונגל בקול מהודק. "את תעזבי ראשונה עם מר פילץ'. שאר הבתים יוכלו ללכת אחריכם."
הארי שמע את חריקת הספסלים ואז את רעש רגליהם של הסלית'רינים צועדים למחוץ לאולם בצד השני.
"רייבנקלואים, קדימה!" בכתה בפרופסור מקגונגל. לאט ארבעת השולחנות התרוקנו. השולחן של הסלית'רינים היה שומם לגמרי, אבל מספר תלמידים בוגרים של רייבנקלו נשארו לשבת בזמן שהשאר יצאו. אפילו יותר תלמידי הפלפאף נשארו יושבים, וחצי מבית גריפינדור נשארו במקומותיהם, מצריכים את פרופסור מקגונגל לקום משולחן המורים כדי להאיץ בתלמידים הצעירים יותר בדרכם.
מפה המשך חדש:::::::
בשום אופן לא, קריווי! ואתה, פיקס!"
"הארי מיהר לכיוון הוויזלים, שכולם ישבו ביחד בשולחן גריפינדור.
"איפה רון והרמיוני?"
"לא מצאת-" שאל מר וויזלי, שנראה מודאג.
אבל הוא הפסיק כשקינגסלי על לבמה כדי להדריך את אלה שנשארו מאחור.
"נשארה לנו רק חצי שעה עד חצות, כך שאנחנו צריכים לפעול מהר. תכנית קרב תוכננה על ידי מורי הוגוורטס וחברי מסדר עוף החול. הפרופסורי פליטיק, ספראוט ומקגונגל הולכים לקחת קבוצה של לוחמים לשלושת המגדלים הגבוהים ביותר – מגדל רייבנקלו, האסטרונומיה ומגדל גריפינדור – שם תהיה להם סקירה כללית טובה, זווית מוצויינת כדי לעשות קסמים. ביינתים רמוס-" הוא הצביע על לופין-"ארתור-" הוא הצביע לכיוונות של מר וויזלי שישב בשולחן גריפינדור- "ואני ניקח קבוצות לתוך האדמה(ניראה לי שהוא התכוון למרתפים.). אנחנו צריכים מישהו שיארגן אבטחה על כניסות או מעברים לתוך בית הספר-"
"נראה שזו עבודה בשבילנו," קרא פרד, מצביע עליו ועל ג'ורג', וקינגסלי הנהן בהסכמה.
"בסדר, אחראיים עלו לכאן ואנחנו נחלק את הקבוצות!"
"פוטר," אמרה פרופסור מקגונגל, ממהרת אליו, כשתלמידים עלו לבמה, מסתדרים בעמדותיהם, "אתה לא אמור לחפש אחר משהו?"
"מה? אה," אמר הארי, "אה כן!"
הוא כמעט שכח את ההורקרוקס, כמעט שכח שהקרב נערך כדי שהוא יוכל לחפש אחר זה: ההעלמות הלא מוסברת של רון והרמיוני התגברה על כל מחשבה אחרת המוחו.
"אז לך פוטר, לך!"
"כן, בסדר-"
הוא הרגיש עיינים עוקבות אחריו שוב כשהוא יצא מהאולם הגדול, לתוך אולם הכניסה שעדיין עמוס בתלמידים.
וא חמק ועבר אותם במהירות, אבל בסוף הוא הגיע למסדרון שומם.
פחד ופניקה העכירו את מחשבותיו. הוא ניסה להרגיע את עצמו, להתרכז בלמצוא את ההורקרוקס, אבל מחשבותיו זמזמו בנואשות וללא הצלחה כמו דבורה הלכודה מתחת לכוס. ללא עזרתם של רון והרמיוני, הוא לא יכל לסדר את רעיונותיו.
בלי רון והרמיוני שיעזרו לו הוא כנראה לא יצליח לארגן את מחשבותיו.
הוא האט, עוצר כחצי דרך במעבר הריק, מתיישב על ספת פסל והוציא את מפת הקונדסים מהפאוצ' סביב צווארו. הוא לא הצליח ליראות את רון והרמיוני בשום מקום.חושב על צפיפות הנקודות שעושות את דרכם לחדר הנחיצות.
הוא שם את המפה בצד, מניח את ידיו על פניו, סוגר את העניים ומנסה להתרכז....
"וולדמורט חשב שאני ילך למגדל של ריבניקלו"
וולדמורט הציב את אלקטו בחדר המועדון של ריבנקלו.
היה לזה הסבר אחד – וולדמורט פחד שהארי כבר יודע ההורקרוקס שיך לבית הזה.
אבל החפץ היחיד שכולם קישרו אל ריבנקלו היה הכתר האבוד, אז איך ההורקרוקס יכול להיות הכתר?
איך וולדמורט, מסליטרין, מצא את הכתר שאבד לפני דורות לריבינקלו?
מי סיפר לו איפה לחפש, שהרי אין אדם שראה את הכתר ועדיין חי?
שעדיין חי...
מתחת לאצבעותיו, עניו של הארי נפתחו שוב.
הוא קם משפת בפסל והלך לכיוון שמימנו בא, במרדף אחרי תקוותו האחרונה.
הקול של מאות האנשים שעושים את דרכם דרך חדר הנחיצות גבר וגבר ככל שהוא התקרב למדרגות השיש.
מדריכים צעקו הוראות, מנסים ליצור מסלול של תלמידים בבית שלהם, היו מלא צעקות ודחיפות;
הארי ראה את זכריה סמיט (bowling?) מעל תלמיד שנה ראשונה כדי להגיע לראש התור.
פה ושם היו תלמידים צעירים בוכים בזמן שמבוגרים יותר קוראים נואשות לחבריהם או לאחיהם.
הארי ראה דמות לבנה דמוית פנינה חוצה את חדר הכניסה.
הארי צעק בכל כוחו על מנת לגבור על רעש ההמולה
"ניק! ניק!! אני צריך לדבר איתך!"
הוא פילס את דרכו חזרה דרך ההמולה, סוף סוף מגיע לתחתית המדרגות איפה שניק כמעט בלי ראש,
רוח הרפאים של גריפינדור, עמד מחכה לו.
"הארי!, ילדי"
ניק ניסה להחזיק את ידו של הארי עם שתי ידיו: הארי הרגיש כאילו הם הוכנסו למי קרח.
ניק, אתה חייב לעזור לי. מי הוא הרוח של מגדל ריבנקלו?
ניק כמעט בלי ראש הסתכל עליו בהפתעה וניראה מעט פגוע.
"הצעירה האפורה. האם זה שירות רוחות שאתה מבקש - ?"
- "אני חייב לדבר איתה, יש לך מושג איפה היא נמצאת?"
"בוא ניראה..."
ראשו של ניק התנודד מעט על צווארו שהוא הסתובב, משקיף מעל ראשי התלמידים.
"זאת היא הארי, האישה הצעירה עם השיער הארוך"
הארי הסתכל לכיוון שאליו הצביע ניק וראה רוח רפאים גבוהה היא תפסה את הארי מסתכל עליה. היא הרימה את עיניה המתות . וריחפה דרך הקיר.
הארי רץ אחריה דרך אותה דלת במסדרון שבו היא נעלמה .הוא ראה אותה בקצה המעבר מחליקה למישרין הרחק ממנו.
"היי חכי תחזרי".
היא הסכימה להפסיק, צפה בגובה כמה סנטימטרים מהקרקע. הארי הניח שהיא יפה, עם שערה הארוך, וגלימתה הנוגעת ברצפה, אבל היא נראתה גם מתנשאת ויהירה. כשהיה קרוב אליה, הוא הבין שעבר ליד הרוח הזאת מספר פעמים במסדרון, אבל מעולם לא דיבר איתה.
"את הגברת האפורה?"
היא הנהנה אך לא דיברה.
"הרוח של מגדל רייבנקלו?"
"זה מדויק."
קולה לא היה מעודד במיוחד.
"בבקשה: אני צריך עזרה. אני צריך לדעת על כל מה שאת יכולה לספר לי על הכתר האבוד."
חיוך קר עיקם את שפתיה.
"אני חוששת," היא אמרה, מסתובבת בכוננות לעזוב, "שאיני יכולה לעזור לך."
"חכי!"
הוא לא התכוון לצעוק, אבל כעס ובהלה איימו להכניע אותו. הוא הביט בשעונו כשהיא נעצרה בריחוף לפניו: השעה הייתה רבע לחצות.
"זה דחוף," הוא אמר בזעף. "אם הכתר הזה נמצא בהוגוורטס, אני מוכרח למצוא אותו, מהר."
"אתה בקושי התלמיד הראשון שחמד את הכתר," היא אמרה בבוז. "דורות של תלמידים הטרידו אותי - "
"זה לא קשור לקבלת ציונים טובים יותר!" הארי צעק עליה. "זה קשור לוולדמורט - הבסת וולדמורט - או שאינך מעוניינת בזה?"
היא לא הייתה יכולה להסמיק, אבל לחייה השקופות נהיו אטומות מעט, וקולה היה נסער כשהשיבה, "כמובן שאני - איך אתה מעז להניח - ?"
"אם כך, תעזרי לי!"
קור רוחה חמק.
"זו לא שאלה של - " היא גמגמה. "הכתר של אמא שלי - "
"של אמא שלך?
היא נראתה כועסת על עצמה.
"כשהייתי חייה," היא אמרה בקשיחות, "נקראתי הלנה רייבנקלו
"האם את הבת שלה? אז אם כן את חייבת לדעת מה קרה לזה".
"עטרת החוכמה הוענקה עד אשר"היא אמרה תוך כדי מאמצים ברורים לגרור עצמה ביחד,
"אני בספק שהדבר יגדיל את הסיכוי שלך להביס את הקוסם שמכנה את עצמו לורד-"
"האם אני לא סיפרתי לך , אני לא מתעניין בלחבוש את זה " אמר הארי בזעף"אין לי זמן להסביר - אבל אם
אכפת לך מהוגוורטס , אם את רוצה לראות את וולדמורט גמור , את צריכה לספר לי כל מה שאת ידעת על העטרה!".
היא נשארה שקטה, עדיין צפה באוויר בוהה למטה עליו(הארי)ותחושה של אמונה התחילה לבלוע את הארי.
כמובן אם היא ידעה משהו , היא בטוח סיפרה אותו לפרופסור פליטיק או לדמבלדור, שבטח שאלו אותה אותן שאלות..
גנבתי את הכתר." חזרה על עצמה הלנה רייבנקלו בלחש. "חיפשתי דרך להפוך את עצמי להיות יותר חכמה, זה יותר חשוב מהאמא שלי (לא הבנתי איך זה מתקשר...). ברחתי עם זה."
הוא לא ידע איך הוא הצליח להשיג את האמון שלה והוא לא שאל, הוא פשוט הקשיב, קשה, כשהיא המשיכה. "האמא שלי, הם אומרים, מעולם לא הודאה שהכתר נעלם, אבל היא העמידה פנים שהוא עדיין אצלה. היא הסתירה את ההפסד שלה, הבגידה הנוראית שלי, אפילו מהמייסדים האחרים של הוגוורטס.
"אז האמא שלי חלתה, חולה באופן קטלני. למרות ההכחש שלי, היא היתה מיואשת לראות אותי עוד פעם. היא שלחה איש שיאהב אותי, אבל אני דחיתי אותו ועצרתי את הקידום שלו (זו שורה לא ממש בורורה long loved me, though I spurned his advances
) למצוא אותי. היא ידעה שהוא לא יתיאש עד הוא יעשה כך." הארי חיכה. היא לקחה נשימה ארוכה והניפה את ראשה לאחור..
"הוא עקב אחרי ליער, למחבוא שלי.כשלא הסכמתי לחזור איתו , הוא נעשה אלים.הברון תמיד היה איש חם - מזג.הוא זעם עלי ועל הסירוב שלי,הוא קינא בחירות שלי,הוא דקר אותי"".
"הברון? את מתכוונת?"
"הוא ברון עקוב מדם , כן," אמרה הגברת האפורה , היא הרימה את הגלימה שהיא לבשה ומתחתיה נתגלה פצע שחור בחזה הלבן שלה".
כשהוא ראה מה הוא עשה הוא נתקף חרטה"".
"הוא לקח את הנשק שלקח את חיי והשתמש בו כדי להרוג את עצמו.כל מאות השנים האלה שעברו מאז הוא עונד את השלשלאות שלו כפעולה להבעת החרטהכמו שהיה צריך". היא הוסיפה במרירות.
"ו - ו העטרה?"
" זה נשאר במקום שבו החבאתי אותו כששמעתי את הברון מגיע לעברי מתוך היער."
"בעץ החלול? " אמר הארי.איזה עץ? איפה היה העץ?"
"ביער באלבניה. במקום מבודד שחשבתי שיהיה רחוק מספיק מהישג ידה של אימי."
" אלבניה " חזר הארי. בדרך נס מתוך בלבול התחיל להצטייר משהו הגיוני, והוא הבין למה היא מספרת לו את הדברים שהסתירה מדמבלדור ומפרופסור פליטיק.
" את כבר סיפרת את הסיפור הזה לתלמיד אחר ?"
היא סגרה את עיניה והנהנה בראשה.
"אני ....אין לי רעיון..... הוא החמיא.הוא יצר רושם ל - ..... ל- הבנה לגלות אהדה".
כן הארי חשב. טום רידל ללא ספק הבין את תשוקתה של הלנה רייבנקלו להחזיק בחפצים אגדיים , כי היא צדקה במקצת.
"בסדר , את לא האדם הראשון שטום רידל סחט בעורמה דברים ממנו."מלמל הארי. "הוא יכול לכשף כל מה שבא לו..." אז,וולדמורט הצליח לסחוט את מיקומה של העטרה האבודה מהגברת האפורה. הוא נסע ליער הרחוק הזה והוציא את העטרה ממקום המחבוא שלה ,
יתכן מיד אחרי שעזב את הוגוורטס , אולי לפני שהתחיל לעבוד בבורגין וברקס. אבל העצים האלבניים הבודדים האלה לא היו מקום מפלט מצוין, כשכל-כך הרבה שנים אחרי זה, וולדמורט היה צריך מקום בו יוכל לשמור על פרופיל נמוך, לא מודאג, למשך עשר שנים ארוכות?
אבל הכתר, ברגע שהפך להורקרוקס היקר שלו, לא היה מושאר בעץ הנחות הזה... לא, הכתר היה מוחזר לביתו המקורי בחשאיות, ואז וולדמורט היה חייב לשים את זה שם -
" - בלילה בו הוא ביקש את העבודה!" אמר הארי, מסיים את מחשבותיו. "סליחה"
" הוא הסתיר את הכתר בטירה, בלילה שהוא ביקש מדמבלדור לתת לו ללמד!" אמר הארי. כשהוא אמר את זה בקול רם זה איפשר לו להבין את ההגיון של כל זה. " הוא היה חייב להסתיר את הכתר בדרך מהכניסה או ליד המשרד של דמבלדור! אבל זו היתה עדיין הזדמנות טובה להשיג את העבודה ואז הוא אולי היה מוצא דרך למצוא ולגנוב את גם את החרב של גריפינדור – תודה רבה, תודה!" "סליחה?"
"הוא החביא את הנזר של רייבנקלו בטירה,בלילה שהוא ביקש מדמבלדור ללמד בהוגוורטס!"
אמר הארי.לצעוק את כל מה שגילה גרם לזה להישמע לו הגיוני."הוא היה חייב להחביא את הנזר בדרכו למעלה,או בדרכו למעטה ממשרדו של דמבלדור!אבל זה עדיין היה שווה לפחות לנסות להשיג את העבודה הזאת-אז היה לו סיכויי טוב מאוד לגנוב את חרבו של גריפינדור... תודה לך,תודה!"
הארי עזב אותה מרחפת שם,נראת לגמרי מבולבלת.(יש פה שורה שלא הבנתי"as he rounded the corner back into the ent. Hall")
הוא הסתכל בשעונו וראה שהשעה היא חמש דקות לחצות,ולמרות שידע מה היה ההורקרוקס האחרון הוא לא היה קרוב בכלל לגילוי מקומו. דורות שלמים של תלמידים נכשלו בניסיונם למצוא את הכתר; שנרמז שהוא היה במגדל של רייבנקלו - אבל אם הוא לא שם, איפה הוא? איזה מקום מסתור מצא תום רידל בתוך הטירה, שחשב שישמר בסוד לעולם?
אבוד בהשערות מיאשות, הארי הסתובב בפניה, אבל הספיק להמשיךרק כמה צעדים בהמשך המסדרון, כשהחלון משמאלו נשבר לרסיסים. תוך שהוא מזנק הצידה, גוף ענקי עף דרל החלון ופגע בקיר שממול.
משהו גדול ושעיר יבב, וניתק עצמו משם מהגוף שהגיע, והטיל עצמו על הארי.
"האגריד!" שאג הארי, תוך שהוא נלחם בפנג (לא הבנתי: fighting off fang the boardhound's attantions) תוך שדמות המזוקנת הענקית קרטע על רגליו. "מה ל...?"
"הארי, שלום לך שמה!, אתה כאן!"
האגריד רכן קדימה, והעניק להארי חיבוק מהיר ומוחץ צלעות, ואז רץ בחזרה לחלון המנופץ.
"ילד טוב אתה, גרעפי!" הוא שאג דרך החור בחלון. "'נראה אותך עוד מעט, ילד טוב אתה!".
מאחורי האגריד, בחוץ, בלילה החשוך, הארי ראה ניצוצות של אור במרחק, ושמע צעקה משונה ומתייפחת.
הוא הסתכל בשעונו: השעה הייתה חצות. הקרב החל. "אלוהים אדירים, הארי," התנשף האגריד," זהו זה, הא? זמן להלחם פה, הא?"
"האגריד, מאיפה אתה בא?"
"שמעתי את אתה-יודע-מי מלמעלה שמה במערה שלנו," אמר האגריד בזעף. "ההד הגיע לשמה, לא? 'יש לכם עד חצות פה לתת לי את פוטר.' ידעתי שאתה חייב להיות פה, ידעתי שזה פה חייב לקרות, ארצה פנג!, אז באתי להצטרף פה אני וגרעפי ופנג. מעכנו ת'דרך דרך הגבולות של היער, גרעפי פה נשא אותנו, את פנג ואותי. אמרתי לו להוריד אותי שמה בטירה, אז הוא זרק פה אותנו דרך החלון, שיהיה בריא. לא בדיוק מה שאני פה התכוונתי, אבל- איפה רון והרמיוני?"
"זאת," אמר הארי, "שאלה ממש טובה. קדימה."
הם נחפזו בהמשך המסדרון, פנג הולך לצידם. הארי יכל לשמוע תזוזות במסדרונות מסביבו; קולות ריצה, צעקות; דרך החלונות, הוא יכל לראות הבזקים של אור באדמות החשוכות.
"לאן אנחנו פה הולכים?" התנשף האגריד, תוך שהוא חובט ברצפה ליד עקביו של הארי, וגורם לקומה לרעוד.
"אני לא יודע בדיוק," אמר הארי, תוך כדי שהוא פונה בעוד פניה באופן אקראי, "אבל רון והרמיוני חייבים להיות פה איפשהו..."
הקרבנות הראשנים של הקרב כבר היו מפוזרים במעבר שמלפנים; שני פסלי הטרולים שבד"כ שמרו על הכניסה לחדר המורים, היו שבורים לחתיכות ע"י כישוף שהגיע מעוד חלון שבור. השאריות שלהם, התנועעו חלושות על הרצפה, וכשהארי קיפץ מעל אחד הראשים המנותקים, הוא נהם חלושות. "או, אל תתיחס אליי, אני רק אשאר כאן ואתפורר..."
פרצוף האבן המכוער, גרם להארי לחשוב פתאום על פסל השיש של רואנה רייבנקלו בביתו של קסנופיליס, שלבש את כיסוי הראש-ואז על הפסל במגדל רייבנקלו, עם הכתר מאבן שמונח על תלתליה הלבנים...
ואז, כשהוא הגיע לסוף המסדרון, הזכרון של דמות האבן השלישית חזר אליו; זה של המכשף הזקן והמכוער, שעל ראשו הארי הניח בעצמו פאה וכובע ישן ומרופט. ההלם פגע בהארי כמו חום של וויסקי אש, והוא כמעט מעד.
הוא ידע, לפחות, איפה ההורוקרוקס נח וחיכה לו...
טום רידל, שלא בטח באיש, ופעל לבד, בטח היה יהיר מדי להניח שהוא, ורק הוא, חדר לסודותיה של טירת הוגוורסט. כמובן, שדמבלדור ופליטיק, התלמידים לדוגמא, לעולם לא דרכו במקום המסויים הזה, אבל הוא, הארי, תעה בדרך הזאת בתקופתו בבית הספר - זה היה מקום סודי שהוא ווולדמורט ידעו עליו, שדמבלדור לעולם לא גילה-
הוא התעורר בגלל פרופסור ספראוט, שעברה במהירות, ואחריה נוויל ועוד חצי תריסר אחרים, כולם לובשים מחממי אוזניים וסוחבים מה שנראה כמו שתילים גדולים.
"מנדרקים!" נוויל שאג מעבר לכתפו אל הארי תוך ריצה. "הולכים להעיף אותם מעבר לחומות-הם לא יאהבו את זה!"
הארי ידע עכשיו לאן ללכת. הוא הגביר קצב יחד עם האגריד כשפנג דוהר מאחוריו. הם עברו דיוקן אחר דיוקן, והדמויות המצוירות בתמונות רצו לידם, קוסמים ומכשפות בגלימות,שריונות ו(ruffs and breeches?),דוחסים עצמם לתוך ציורים של אחרים, צועקים חדשות מחלקים אחרים של הטירה.
כשהגיעו לסוף המדרון, הטירה כולה הזדעזעה כמו רעידת אדמה, והארי ידע, כשאגרטל ענקי פיצץ את המקום שהיה מונח עליו מכח נפץ אדיר כך כך, שהיה נאחז בקסם יותר מאיים משל המורים והמסדר כולו.
"הכל פה בסדר, פאנג- הכל בסדר!" צעק האגריד, אבל הלברדור הענקי ברח במהירות, כשה(silvers of china - אין לי מושג מה זה!) עפו כמו סכינים דרך האוויר, והאגריד רץ בכבדות אחרי הכלב המבוהל, תוך שהוא משאיר את הארי לבד.
הארי המשיך דרך המעבר הרועד, עם השרביט שלוף, ובהמשכו של מסדרון אחד, האביר הקטן המצוייר, סיר קאדריגן, מיהר מתמונה לתמונה לצידו, תוך שהוא נוקש עם שריונו, צועק ומעודד, והפוני השמן והקטן שלו דוהר אחריו.
"רברבנים ונוכלים, כלבים ובני בליעל, הברח אותם, הארי פוטר, גרש אותם (See them off!) !"
הארי הטיח עצמו בסיבוב, ומצא את פרד וקבוצה קטנה של תלמידים, כולל לי ג'ורדן וחנה אבוט, עומדים ליד עוד עמוד, שמאחורי הפסל שעליו - היה מעבר סודי. השרביטים שלהם היו שלופים והם הקשיבו לחור המוסתר.
"לילה מצויין בשביל זה!" צעק פרד, כשהטירה רעדה שוב, והארי האיץ ועבר לידם במהירות, מרומם ומבועת במידה שווה. הוא עבר עוד מסדרון, ואז, היו ינשופים בכל מקום, גברת נוריס קיפצה וניסתה לחבוט בהם עם כפותיה, ללא ספק כדי להחזיר אותם למקומם הנכון.
"פוטר!"
אברפורט' דמבלדור עמד תוך שהוא חוסם את המסדרון בהמשך, עם שרביט שלוף.
"יש לי מאות ילדים מתעתקים דרך הפאב שלי, פוטר!" "אני יודע, אנחנו מתפנים," אמר הארי, "וולדמורט-"
"- תוקף בגלל שהם לא העבירו אותך אליו, כן," אמר אברפורט'. "אני לא חרש, כל הוגסמיד שמעה אותו. ולא יצא לכם לאף אחד מכם לקחת כמה סלית'רינים כבני ערובה? שלחת למקום בטוח גם ילדים של אוכלים מוות. זה לא היה קצת יותר חכם לשמור עליהם כאן?" "זה לא יעצור את וולדמורט," אמר הארי, "ואחיך מעולם לא היה עושה את זה." אברפורט' נהם, והתבונן לכיוון השני.
'אחיך מעולם לא היה עושה את זה...' טוב, זאת האמת, הארי חשב תוך שהוא ממשיך לרוץ; דמבלדור, שהגן על סנייפ כל כך הרבה זמן, מעולם לא היה מחזיק תלמידים כבני ערובה...
הוא החליק בסיבוב, ובצעקה - עירוב של הקלה וזעם, הוא ראה אותם: רון והרמיוני; שניהם עם ידיים מלאות בעצמים צהובים גדולים, מלוכלכים, ועקומים, ורון עם מטאטא מתחת לידיו.
"איפה לעזאזל הייתם?" צעק הארי.
"חדר הסודות," אמר רון.
"חדר- מה?!" אמר הארי, מתקרב אליהם בצליעה (coming to an unsteady halt before them).
"זה היה רון, הרעיון של רון!" אמרה הרמיוני בחוסר נשימה.
"זה לא פשוט מבריק? היינו שם, אחרי שעזבנו, ואמרתי לרון, גם אם נמצא את ההורוקרוקס הבא, איך אנחנו מתכוונים להפטר ממנו? עדיין לא נפטרנו מהגביע! ואז הוא חשב על זה! הבסיליקס!"
"מה ל-?"
"משהו כדי להפטר מהורוקרוקס," אמר רון בפשטות.
עיניו של הארי נעו לחפצים שהיו תפוסים בידיהם של רון והרמיוני: ניב גדול מעוקם; תלוש, עכשיו הוא הבין, מגולגולתו של הבסיליסק המת.
"אבל איך נכנסתם לשם?" הוא שאל, בוהה ברון וביבים. "אתה צריך לדבר לחששנית!"
"הוא דיבר!" לחשה הרמיוני. "תראה לו, רון!". רון עשה רעש לחישה מאולץ מחריד.
"זה מה שאתה עשית כדי לפתוח את המנעול," הוא אמר להארי בהתנצלות. "הייתי צריך לנסות כמה פעמים כדי להצליח, אבל," הוא משך בכתפיו בצניעות, "נכנסו בסוף."
"הוא היה מדהים!!" אמרה הרמיוני. "מדהים!"
"אז..." הארי נאבק כדי לעמוד בקצב. "אז..."
"אז יש לנו פחות הורוקרוקס אחד," אמר רון, ומתוך הג'קט שלו הוא הוציא את הגביע ההרוס של הפלפאף.
"הרמיוני דקרה אותו. חשבנו שהיא צריכה. עדיין לא היה לה הכבוד." (לא הבנתי את המשפט הזה... אבל ככה הוא כתוב...)
"גאוני!" אמר הארי.
"זה היה כלום," אמר רון, נראה מרוצה מעצמו. "אז מה חדש איתך?"
כשהוא אמר את זה, נשמע פיצוץ מאחוריהם; כל השלושה הסתכלו למעלה, ראו אבק נופל מהתקרה, ושמעו צעקה מרוחקת.
"אני יודע איך הכתר נראה, ואני יודע איפה הוא," אמר הארי במהירות. "הוא החביא אותו בדיוק איפה שאני החבאתי את ספר השיקויים הישן שלי, איפה שכולם מחביאים דברים כבר שנים. הוא חשב שהוא היחיד שיכול למצוא את זה. קדימה." כשהקיר רעד שוב, הוא הוביל אותם בחזרה דרך הכניסה המוסתרת, ולמטה במדרגות לתוך חדר הנחיצות. הוא היה ריק חוץ משלושה נשים: ג'יני, טונקס, ואישה מבוגרת שלבשה כובע אכול-עש, שהארי זיהה מיד כסבתו של נוויל.
"אה, פוטר," היא אמרה בקצרה, כאילו היא חיכתה לו. "אתה יכול לספר לנו מה קורה."
"כולם בסדר?" שאלו ג'יני וטונקס ביחד.
"למיטב ידיעתנו," אמר הארי.
"עדיין יש אנשים במעבר לפונדק ראש החזיר?" הוא ידע שהחדר לא יוכל להשתנות כל עוד יש בתוכו משתמשים.
"אני הייתי האחרונה לעבור," אמרה גברת לונגבוטום. "אטמתי אותו, אני חושבת שזה היה לא חכם להשאיר אותו פתוח, עכשיו שאברפורט' עזב את הפאב. ראית את הנכד שלי?"
"הוא נלחם," אמר הארי.
"באופן טבעי," אמרה האישה הזקנה בגאווה.
"סלחו לי, אני חייבת ללכת לעזור להם." במהירות מפתיעה, היא הלכה לכיוון מדרגות האבן.
הארי הסתכל על טונקס.
"חשבתי שאת אמורה להיות עם טדי אצל אמא שלך?"
"לא יכלתי לסבול את חוסר הידיעה-" טונקס נראתה מייוסרת. "אני צריכה לחפש אותו- ראיתם את רמוס?"
"הוא תכנן להוביל קבוצה של לוחמים לאדמות-"
בלי להוסיף מילה, טונקס נחפזה לצאת.
"ג'יני," אמר הארי, "אני מצטער אבל אני צריך שגם את תעזבי. לא להרבה זמן. ואז תוכלי לחזור פנימה."
ג'יני נראתה פשוט שמחה לעזוב את המסתור שלה.
"ואז תוכלי לחזור פנימה!" הוא צעק אחרי שהיא רצה במעלה המדרגות אחרי טונקס. "את חייבת לחזור פנימה!!!"
"חכה רגע," אמר רון בחדות. "שכחנו מישהו!"
"מי?" שאלה הרמיוני.
"גמדוני הבית, הם כולם למטה במטבח, לא?"
"אתה מתכוון שאנחנו צריכים לצוות עליהם להלחם?" שאל הארי.
"לא," אמר רון ברצינות, "אני מתכוון שאנחנו צריכים להגיד להם לצאת. אנחנו לא רוצים עוד מקרי-דובי, לא? אנחנו לא יכולים לצוות עליהם למות בשבילנו-"
הייתה המולה כשניבי הבסיליסק נפלו מידיה של הרמיוני. היא רצה לרון, וכרכה את זרועותיה סביב צווארו, ונישקה אותו נשיקה מלאה בפיו.
רון זרק את הניבים והמטאטא והגיב בכזאת התלהבות, עד כדי כך שהרים את הרמיוני מהריצפה.
"זה הזמן?" שאל הארי בחולשה. כשכלום לא קרה, חוץ מכך שאחיזתם של רון והרמיוני אחד בשני הייתה עדיין נחושה ומתנודדת באותה הנקודה, הוא הרים את קולו.
"אוי! יש כאן מלחמה!" רון והרמיוני נפרדו, הידיים שלהם עדיין חובקות אחד את השני.
"אני יודע, חבר," אמר רון, הוא נראה כאילו הוא הוא הוכה באחורי ראשו על ידי מרביצן, "אז זה עכשיו או לעולם לא, לא?"
"לא משנה בקשר לזה, מה בקשר להורוקרוקס?" צעק הארי."אתה חושב שאתה יכול רק- רק לעצור את זה עד שנשיג את הכתר?"
"כן-נכון-מצטער-" אמר רון, והוא והרמיוני החלו להרים את הניבים, שניהם עם פנים ורודות.
זה היה ברור, כששלושתם נכנסו בחזרה למסדרון במעלה המדרגות, שבדקות שבהם הם בילו בחדר הנחיצות, המצב מחוץ לטירה החמיר קשות: החומות והרצפה רעדו יותר גרוע מתמיד; אבק מילא את האוויר, ודרך החלון הקרוב, הארי ראה ניצוצות של אורות ירוקים ואדומים כל כך קרוב למרגלות הטירה, כך שהוא הבין שאוכלי המוות חייבים להיות ממש קרובים ללהכנס לטירה.
תוך שהוא מסתכל למטה, ראה הארי את גרעפ הענק מתפתל, מניף מה שנראה כמו טרול אבן שנקטע מהגג, ושואג כהבעה לחוסר ההנאה שלו.
"בואו נקווה שהוא ידרך על כמה מהם!" אמר רון, כשעוד צעקות הדהדו בקרבה.
"כל עוד אלה לא אנשים שלנו!" אמר קול: הארי הסתובב, וראה את ג'יני וטונקס, שתיהן עם השרביטים שלהם שלופים כלפי החלון הקרוב, בו היו חסרות כמה שמשות. בדיוק כשהסתכל, ג'יני שילחה כישוף מכוון היטב לתוך קבוצה של לוחמים למטה.
"ילדה טובה!" צעקה דמות שרצה דרך האבק מקדימה, והארי ראה את אברפורט' שוב, שערו האפור עף מתעופף כשהוא הוביל קבוצה קטנה של תלמידים. "נראה כאילו הם פורצים בקרבות הצפוניים, הם הביאו ענקים משלהם."
"ראית את רמוס?" קראה אליו טונקס.
"הוא נלחם בדולוחוב," צעק אברפורט', "לא ראיתי אותו מאז!"
"טונקס," אמרה ג'יני, "טונקס, אני בטוחה שהוא בסדר-"
אבל טונקס החלה לרוץ אל תוך האבק אחרי אברפורט'.
ג'יני הסתובבה, חסרת ישע, אל הארי, רון והרמיוני.
"הם יהיו בסדר," אמר הארי, למרות שידע שהמילים חסרות כל משמעות.
"ג'יני, אנחנו נחזור בעוד רגע, רק תזוזי , תשמרי על עצמך- קדימה!" הוא אמר לרון והרמיוני, והם החלו לרוץ בחזרה לחלקת הקיר שמאחוריה חדר הנחיצות חיכה לבצע את בקשתו של האדם הבא.
'אני צריך את המקום בו הכל מוחבא.' התחנן הארי בתוך ראשו, והדלת הופיעה - בפעם השלישית שעברו על פניה.
המהומה בחוץ שכחה, ברגע שהם חצו את מפתן הדלת, וסגרו אחריהם את הדלת: הכל היה שקט. הם היו במקום בגודל של קתדרלה, עם מראה של עיר, קירות גבוהים כמגדלים, בנויים מחפצים שהוחבאו על ידי אלפים תלמידים, שעזבו מזמן.
"והוא מעולם לא חשב שמישהו יוכל להכנס פנימה?" שאל רון, והקול שלו הדהד בדממה.
"הוא חשב שהוא היה היחיד," אמר הארי. "חבל מאוד בשבילו שאני הייתי צריך להחביא דברים בתקופה שלי... מכאן," הוא הוסיף. "אני חושב שזה כאן למטה..." הם האיצו במעברים סמוכים; הארי יכל לשמוע את צעדיהם של האחרים מהדהדים דרך מגדלים והררים של זבל, בקבוקים, כובעים, ארגזים, כסאות, ספרים, כלי נשק, מטאטאים, עטלפים...
"איפשהו קרוב לכאן," רטן הארי לעצמו. "איפשהו... איפשהו..."
עמוק יותר ויותר בתוך המבוך, הוא הלך, מחפש עצמים שהוא מזהה מטיול הקודם שלו לתוך החדר. נשמתו נשמעה חזקה באוזניו, ואז נשמתו רעדה. הנה זה, ממש ממוח, הארון הישן מכוסה הבועות, שבו הוא החביא את ספר השיקויים הישן שלו, ועליו, מכשף האבן המסומן, לבוש בפאה ישנה ומאובקת, ומה שנראה כמו נזר חסר צבע.
הוא כבר מתח את ידו, במרחק של כמה מטרים מהכתר, כשהוא שמה קול מאחוריו, אומר, "עצור, פוטר."
הוא החליק בהיסוס והסתובב. קראב, וגוייל, עמדו מאחוריו, כתף אל כתף, שרביטיהם מכוונים על הארי. דרך המרחק הקטן בין פניהם הלועגות, הוא ראה את דראקו מאלפוי.
"זה השרביט שלי שאתה מחזיק, פוטר," אמר מאלפוי, מבליט את עצמו דרך המרחק בין קראב לגוייל.
"כבר לא," התנשף הארי, מחזק את אחיזתו בשרביט העוזרד. "המוצא לוקח מאלפוי. מי נתן לך את השרביט שלו?
"אמא שלי," אמר דראקו.
הארי צחק, למרות שלא היה משהו מצחיק בסיטואציה. הוא לא יכל לשמוע את רון או הרמיוני יותר. נראה שהם יצאו מטווח השמיעה, מחפשים את הכתר.
"אז איך זה ששלושתכם לא עם וולדמורט?" שאל הארי.
"אנחנו הולכים להיות מתוגמלים," אמר קראב. הקול שלו היה רך באופן מפתיע, בשביל אדם כה עצום: הארי בקושי שמע אותו מדבר לפני זה. קראב דיבר כמו ילד קטן שהובטח לו שק גדול מלא בממתקים. "חזרנו, פוטר. החלטנו לא ללכת. החלטנו להביא אותך אליו."
"תכנית טובה," אמר הארי בהערצה מזוייפת. הוא לא יכל להאמין שהוא כל כך קרוב, ושתוכניתו תסוכל על ידי מאלפוי, קראב וגוייל. הוא התחיל להחליק אחורה, כלפי המקום שבו נמצא ההורוקרוקס, שנטה על ראש הפסל.
אם הוא רק יכל להגיע לשם לפני שיפרוץ קרב...
"אז איך נכנסתם לכאן?" הוא שאל, כדי להסיח את דעתם.
"אני די חייתי בתוך חדר החפצים המוחבאים במשך כל שנה שעברה," אמר מאלפוי בקול שברירי. "אני יודע איך להכנס."
"התחבאנו במסדרון בחוץ," נהם גויל. "אנחנו יכולים לעשות לעשות את קסם האשליה-המעלימה (באנגלית - Diss-lusion = Dissapear-illusion)! ואז," פניו התעוותו לגוון מגוחכך, "אתה הופעת ממש מולנו, ואמרת שאתה מחפש איזה פטר? מה זה פטר?"
"הארי?" הדהד פתאום קולו של רון מהצד השני של הקיר מימינו של הארי. "אתה מדבר עם מישהו?"
בתנועת הצלפה, כיוון קראב את שרביטו על הקיר בגובה 15 מטר, שעשוי מרהיטים ישנים, מזוודות שבורות, ספרים, גלימות, וזבל לא מזוהה, וצעק: "דיסנדו!"
הקיר התחיל ליפול. ואז, פסגת הקיר התפוררה אל תוך המעבר מהצד השני, היכן שרון עמד.
"רון!" שאג הארי, כשאיפשהו מחוץ לשדה ראיותו, הרמיוני צעקה, והארי שמע מספר עצמים מתרסקים על הרצפה בצד השני של הקיר החלש: הוא כיוון את שרביטו על הערמה, ואמר בבכי:"פיניטה!" והיא עצרה.
"לא!" צעק מאלפוי, תוך שהוא תופס את ידו של קראב, שהניף את ידו כדי לחזור על הכישוף. "אם אתה תמוטט את החדר הזה, אתה עלול לקבור את הכתר הזה!"
"מה זה משנה?" אמר קראב, תוך ניסיון להשתחרר. "אדון האופל רוצה את פוטר, למי אכפת מהק-טר?"
פוטר נכנס הנה לקחת את זה," אמר מאלפוי בסבלנות שקופה אל התובנה האיטית של שותפו. "אז זה חייב לומר ש –"
"'חייב לומר'?" קראב הסתובב אל מאלפוי באכזריות גלויה. "למי איכפת מה אתה חושב? אני לא ממלא את ההוראות שלך עוד, דראקו. אתה ואבא שלך גמורים."
"הארי?" צעק רון שוב מהצד השני של כמות הזבל הגדולה. "מה הולך פה?"
"הארי?" חיקה אותו קראב. "מה הולך פה – לא, פוטר! קרושיו!" הארי זינק אל הכתר; קללתו של קראב פספסה אותו אבל הכתה בפסל האבן, שעף אל האוויר; העטרה המריאה מעלה ואז נפלה מחוץ לטווח הראייה בתוך המוני החפצים שאליהם נפל הפסל.
"עצור!" מאלפוי צעק על קראב, קולו מהדהד דרך החדר העצום. "אדון האופל רוצה אותו בחיים –"
"אז? אני לא הורג אותו, נכון?" צעק קראב, נפטר מזרועו המרסנת של מאלפוי. "אבל אני אוכל, אני אעשה את זה, אדון האופל רוצה אותו מת בכל מקרה, מה השוני – ?" סילון של אור אדום נורה ועבר את הארי בס"מ: הרמיוני רצה מסביב לפינה מאחוריו ושלחה כשפים משתקים היישר אל ראשו של קראב. היא פספסה רק כי מאלפוי דחף אותו מחוץ לדרכה.
"זאת הבוצדמית הזאת! אבדה קדברה!" הארי ראה את הרמיוני צוללת הצידה, וזעמו על כך שקראב התכוון להרוג נמחקה כולה ממוחו. הוא ירה קללות שיתוק על קראב, שנטה הצידה מדרכה של הקללה, מכה את שרביטו של מאלפוי מחוץ לידו; הוא התגלגל מחוץ לטווח הראייה מתחת להרים של רהיטים שבורים ועצמות.
"אל תהרוג אותו! אל תהרוג אותו!" מאלפוי צעק אל קראב וגויל, ששניהם כיוונו את שרביטיהם על הארי: ההיסוס שלהם לשבריר שנייה היה כל מה שהארי היה צריך.
"אקספליארמוס!" שרביטו של גויל עף מחוץ לידו ונעלם אל תוך המבצר של החפצים לצידו; גויל זינק בטיפשות בו במקום, מנסה להחזיר אותו; מאלפוי קפץ מחוץ לטווח המטרה של קללת השיתוק של הרמיוני, ורון, מופיע בפתאומיות בסוף המעבר, ירה קללת נעילת-גוף מלאה על קראב, שבקושי פספס אותה.
קראב הסתובב וצעק, "אבדה קדברה!" שוב. רון קפץ מחוץ לשדה הראייה כדי להתחמק מסילון האור הירוק. מאלפוי חסר-השרביט התכווץ בפחד מאחורי ארון בגדים בעל שלוש רגליים כשהרמיוני הזדקפה לכיוונם, יורה על גויל לחשים משתקים כשהיא מתקרבת.
"זה איפה-שהוא פה!" הארי צעק אליה, מצביע על ערימת הזבל אליה נפל הכתר הישן. "חפשי אותו בזמן שאני הולך לעזור לר –"
"הארי!" היא צרחה.
שאגה, התנשאה ברעש מאחוריו, נתנה לו רגע של אזהרה. הוא הסתובב וראה את רון וקראב שניהם רצים הכי מהר שיכלו דרך השורות מעבר.
"אוהב את זה חם, חלאה?" שאג קראב בעוד הוא רץ. אבל כנראה לו הייתה לו על מה שהוא עשה שליטה גמורה. להבות בגודל לא רגיל רדפו אחריהם, מלחכים את הצדדים של ערמות הגרוטאות, שהתפוררו לאפר כשזה נגע בהם.
"אגואמנטי!" הארי יילל, אבל הסילון של המים שיצא מקצה שרביטו התאדה באוויר.
"רוצו!"
מאלפוי תפס בגויל המהומם וסחב אותו גם כן. קראב השאיר את כולם מאחור, עכשיו נראה מבועת.
הארי רון והרמיוני הושלכו לאורך הנתיב שלו , והאש רדפה אחריהם. זו לא הייתה אש רגילה, קראב השתמש בקללה שהארי לא ידע. כשהם הסתובבו בפינה האש רדפה אחריהם כאילו היא הייתה חיה, מסוגלת לחוש, מרוכזת בלהרוג אותם. עכשיו האש השתנתה , יצרה צורה ענק של חיה: נחש, כימרה , ודרקון בוערים עלו ונפלו ועלו שוב...
מאלפוי תפס בגויל המשותק, וגרר אותו קדימה; קראב נמלט בבהלה; הארי, רון והרמיוני, הטילו עצמם לנתיב שלו, והאש החלה לרדוף אחריהם. זו לא היתה אש רגילה; קראב השתמש בכישוף שהארי לא הכיר.
תוך שהם עוקפים את הסיבוב הבא, להבות רדפו אחריהם, בעוד הם בחיים, חשות אותם, נחושות להרוג אותם.
האש החלה להשתנות, ויצרה סדרה ענקית של יצורי ענק: נחשי ענק, קימאראסים (יצורים יורקי אש מהמיתולוגיה היוונית) ודרקונים, התמרו ונעלמו מהלעבות שוב ושוב, וערמות החפצים של דורות שלמים, שמהם היצורים ניזונו - נזרקו באוויר לתוך פיותיהם מלאי הניבים, נזרקו גבוה באוויר על ידי רגליהם מלאות הטפרים, רגעים לפני שעוכלו על ידי הלהבות.
מאלפוי, קראב, וגויל, נעלמו מטווח הראיה: הארי, רון והרמיוני קפאו במקומם; המפלצות הבוערות הקיפו אותם, נמשכות קדימה יותר ויותר, טפרים, קרניים, זנבות מצליפים, והחום- שהיה עכשיו כחומה מוצקה מסביבם.
"מה אנחנו יכולים לעשות?" צרחה הרמיוני מעל שאגות האש מחרישות האזניים. "מה אנחנו יכולים לעשות?".
"כאן!"
הארי תפס זוג מטאטים כבדי מראה מערימת החפצים הקרובה, וזרק אחד לרון, שמשך את הרמיוני לעלות מאחוריו. הארי הניף את רגלו מעל המטאטא השני, ועם בעיטה חזקה ברצפה, הם התרוממו באוויר, מפספסים במרחק קצר את חוטמה המקורנן של ציפור אש מפלצתית, שהיכתה עם מלתעותיה לכיוונם.
העשן והחום החלו להיות בלתי נסבלים: מתחתם האש המכושפת עיכלה חפצים גנובים של דורות של תלמידים רדופים, האשמה שאפפה אלפי ניסויים אסורים, הסודות של אינספור נשמות שראו מפלט בחדר הזה. הארי לא ראה זכר למאלפוי, קראב וגויל. הוא עף קרוב ככל שיכל מעל מפלצות האש ההרסניות כדי לנסות למצוא אותם, אבל לא היה כלום מלבד אש: איזו דרך נוראית למות... הוא מעולם לא רצה בזה...

"הארי, בוא נצא החוצה, בוא נצא!" שאג רון, למרות שהיה בלתי אפשרי לראות את הדלת דרך העשן השחור.
ואז, הארי שמע צעקה אנושית, רזה ומעוררת רחמים, מקרוב, מתוך ההמולה המחרידה, מרעם האש הזוללת.
"זה-מסוכן-מדי-!" צעק רון, אבל הארי כבר הסתובב באוויר. כשמשקפיו נותנות לעיניו הגנה קטנה מפני העשן, הוא סרק את סופת האש מתחתיו, מחפש אות חיים, חלק גוף או פנים שעדיין לא התפחמו כמו עץ...
והוא ראה אותם: מאלפוי עם ידיו כרוכות סביב גופו חסר ההכרה של גויל, שניהם נחים על מגדל שברירי של שולחנות מפוחמים. הארי צלל.
מאלפוי ראה אותו מגיע והרים את ידו, אבל כשהארי תפס אותה, הוא הבין שזה לא היה רעיון טוב. גויל היה כבד מדי וידו המזיעה של מאלפוי, החליקה מיד מידו של הארי-
"אם אנחנו נמות בשבילם, אני אהרוג אותך, הארי!!" שאג קולו של רון, ובעוד עוף אש מפלצתי ענק התקרב אליהם, הוא והרמיוני גררו את גויל למטאטא שלהם, ועלו, מתגלגלים ומחליקים, לאוויר בפעם נוספת, בעוד שמאלפוי קרטע אל מאחורי הארי.
"הדלת, תלך אל הדלת, הדלת!!" צעק מאלפוי באזנו של הארי, והארי האיץ, כשמאחוריו רון, הרמיוני וגייל, עפים דרך העשן השחור המתנשא, בלי יכולת לנשום; מסביבם החפצים האחרונים שלא נשרפו על ידי האש הטורפת, נזרקו באוויר, כשיצורי האש המקוללת העיפו אותם בחגיגה גדולה: גביעים ומגנים, מחרוזת מנצנצת, וכתר ישן חסר צבע-
"מה אתה עושה, מה אתה עושה, הדלת בכיוון הזה!" צעק מאלפוי, אבל הארי כבר עשה פנייה חדה וצלל. הכתר נראה כאילו הוא נופל בהילוך איטי, מסתובב ומנצנץ תוך כדי נפילה קדימה אל לועו של נחש פעור פה. הוא תפס את זה, והחזיק את זה מסביב לפרק ידו-

הארי פנה שוב בעוד הנחש התקרב אליו בפתאומיות; הוא המריא למעלה, ואז קדימה, ישירות אל המקום שבו, הוא קיווה, שהדלת עמדה פתוחה; רון הרמיוני וגויל נעלמו; מאלפוי צעק והחזיק את הארי כל כך חזק שזה כאב. ואז, דרך העשן, הארי ראה חלקה מלבנית על הקיר, וכיוון אליה את המטאטא, רגעים ספורים אחר כך, אוויר נקי מילא את ריאותיו והם התנגשו בקיר של המסדרון שמאחור.
מאלפוי נפל מהמטאטא ושכב עם הפנים למטה,מתנשף, משתעל ומתאמץ להקיא. הארי התגלגל והתיישב: הדלת לחדר הנחיצות נעלמה ורון והרמיוני ישבו מתנשפים ליד גויל שהיה עדיין חסר הכרה.
"ק- קראב," נחנק מאלפוי ברגע שיכל לדבר.
"ק- קראב.."
"הוא מת," אמר רון בנוקשות.
הייתה דממה, מלבד שיעולים והתנשפויות. ואז מספר של התנגשויות עצומות זיעזעו את הטירה, ואז מספר גדול של דמויות (משו לא הבנתי.. נראה לי שהתכוונו לרוחות( עברו דוהרים על סוסים, ראשיהם מכוסים בנתזי דם מתחת לידיהם. הארי נעמד על רגליו כשהצייד חסר הראש עבר והסתכל סביב: הקרב עדיין נמשך מסביבו. הוא יכל לשמוע יותר צרחות מאשר של רוחות הרפאים. פאניקה הציפה אותו.
"איפה ג'יני?" הוא אמר בחדות. "היא הייתה כאן. היא הייתה אמורה לחזור לחדר הנחיצות."
"אתה מאמין שזה עדיין יעבוד אחרי האש הזאת?" שאל רון, אבל גם הוא נעמד על רגליו, ממשש את חזהו ומסתכל ימינה ושמאלה. "האם אנחנו צריכים להתפצל ולחפש – ?"
"לא," אמרה הרמיוני, נעמדת אף היא. מאלפוי וגויל נשארו חסרי אונים על רצפת המסדרון. לאף אחד מהם לא היה שרביט." "בואו נשאר יחד. אני אומרת שנלך – הארי, מה זה על היד שלך?"
"מה? הו כן – "
הוא משך את הנזר מכף ידו והחזיק אותו למעלה.הוא היה עדיין חם, מכוסה בפיח, אבל שהוא הסתכל עליו מקרוב הוא בדיוק יכל לראות את המילים הקטנות שמחוברות אליו: "חוכמה בלי גבולות היא אוצר לדורות."
כתם דמוי דם, כהה וטרי, נראה כנוזל מהנזר. לפתע הארי הרגיש את הנזר רוטט בחוזקה, ואז הפריד את הידיים שלו וכשעשה זאת, הוא חשב ששמע את צרחת הכאב הכי חלושה, הכי רחוקה, נובעת לא מהמדשאות מחוץ לטירה, אלא מהדבר שכרגע זז בידיו.
"זאת הייתה חייבת להיות פינדפייר!" לחשה הרמיוני, עיניה מביטות החלקים השבורים.
"סליחה?"
"פינדפייר – אש מקוללת – זה אחד הדברים שהורס הורקרוקס, אבל אני אף פעם, לעולם לא העזתי לנסות להשתמש בזה – איך קראב ידע איך – ?"
"בטח למד את זה מהקראוים," אמר הארי בצרידות.
"חבל שהוא לא היה מרוכז שהם הזכירו איך לעצור את זה, באמת," אמר רון, ששערו, כמו הרמיוני, היה מפוזר וכיסה את פניו. "אם הוא לא היה מנסה להרוג את כולנו, הייתי די מצטער שהוא מת."
"אבל אתה לא מבין?" לחשה הרמיוני. "זה אומר, שרק אם נוכל להשיג את הנחש – "
אבל היא הפסיקה כשצרחות וצעקות והרעשים שאי אפשר לטעות בהם של דו קרב מילאו את המסדרון. הארי הסתכל סביב ונראה כי ליבו עצר: אוכלי מוות פרצו להוגוורטס. פרד ופרסי חזרו כך שיכלו לראותם, שניהם נאבקים בגברים עם ברדסים ומסכות.
הארי, רון והרמיוני רצו קדימה כדי לעזור: סילונים של אור עפו בכל כיוון והאיש שנאבק בפרסי נסוג במהירות: ואז הברדס שלו החליק והם ראו איש גבוה מצח ושיער נוקשה –
"שלום, כבוד השר!" צעק פרסי, שולח סילון אור ישר אל טיקנס, שהפיל את שרביטו ושרט את החלק הקידמי של הגלימה שלו, ככל הנראה שאי הסכמה נוראית. "האם הזכרתי שאני מתפטר?"
"אתה מתבדח, פרס!" צעק פרד כשאוכל המוות שבו הוא נאבק התמוטט תחת המשקל של 3 קללות שיתוק שונות. טיקנס נפל לרצפה כשקוצים קטנים נעוצים בכל גופו. הוא נראה כאילו עומד להשתנות לקיפוד ים. פרד הסתכל על פרסי בשמחה.
"אתה באמת התבדחת, פרס.... אני לא חושב ששמעתי אותך מספר בדיחה מאז שהיית – "
האוויר התפוצץ. הם התאספו לקבוצה אחת, הארי, רון, הרמיוני, פרד ופרסי, שני אוכלי המוות לרגליהם, אחד משותק, השני באמצע תהליך שינוי צורה. וברגע אחד שהסכנה נראה באופן זמני בנסיגה, העולם התהפך. הארי הרגיש שהוא עף באוויר, וכל מה שיכל לעשות הוא להחזיק חזק ככל שיכל במקל הדק שהיה הכלי נשק היחיד שלו, והגן על ראשו על זרועותיו: הוא שמע את הצרחות והצעקות של חבריו בלי תקווה לדעת מה קרה להם –
ואז העולם לזר לעצמו לתוך כאב ואפלה: הוא היה חצי קבור בשרידים של מסדרון שהיה נתון למתקפה נוראית. אוויר קר בישר לו שהצד של הטירה פוצץ, וחום דביק על הלחי שלו בישר לו שהוא מדמם. אז הוא שמע בכי נוראי שהפך את קרביו, שהביע יגון מהסוג שאף להבה או קללה יכלו לגרום, והוא נעמד, התנודד, יותר מפחד ממה שהוא היה באותו יום, יותר מפחד אולי, ממה שהוא היה בימי חייו...
והרמיוני נאבקה לעמוד על רגליה בהריסות, ושלושה אנשים מכוסים היו בערמה על הרצפה איפה שהקיר התפוצץ. הארי תפס את ידה של הרמיוני שהם נעמדו על עץ ואבן.
"לא – לא – לא!" מישהו צעק. "לא! פרד! לא!"
ופרסי ניער את אחיו, ורון נפל על ברכיו לידם, ועיניו של פרד בהו בלי לראות, הרוח של צחוקו האחרון עדייו מרוחה על פניו.

קרדיט ל הרמיוני גריינג'ר =] אביבושש ולBeNatalie

השרביט העליון:
סוף העולם הגיע, ובכל זאת מדוע הקרב לא הפסיק, וכל צד לוחם עוצר את הנשק? ודעתו של הארי נפלה כי לא יכול להיות שפרד וויזלי מת.
החושים שלו חייבים לשקר, ואז הגופה נפלה מחוץ לבית ספר, והקללה עפה אליהם בחושך, מאיר את הקירות מאחורי ראשם.
"תתכופפו!" הארי צעק, כשקללות נוספות עפו באוויר הלילה: הוא ורון תפסו את הרמיוני ומשכו אותה לרצפה, אבל פרסי שכב לצד גופתו של פרד, מגן עליה מנזק נוסף, וכשהארי צעק "פרסי, קדימה, אנחנו חייבים לזוז!" הוא ניענע בראשו.
"פרסי!" הארי ראה שובל של דמעות על פרצופו של רון כשהוא תפס את הכתפיים של אחיו הבכור ומשך, אבל פרסי לא זז. "פרסי, אתה לא יכול לעשות שום דבר בשבילו! אנחנו הולכים ל – "
הרמיוני צרחה והארי הסתובב ולא היה צריך לשאול למה. עכביש מפלצתי בגודל של מכונית קטנה, ניסה לטפס דרך החור הענקי בקיר: אחד מצאצאיו של אראגוג הצטרך לקרב.
רון והארי צעקו ביחד. הלחשים שלהם התאחדו והמפלצת הועפה אחורה, רגליה מתפתלות באופן נוראי ונעלמה לתוך האפלה.
"זה הביא חברים!" הארי קרא לאחרים, מציץ בקצה הטירה דרך החור בקיר שהקללות פיצצו: עוד עכבישים ענקיים טיפסו על הצד של הבניין, נעים מכיוון היער האסור, לתוך המקום שבו כנראה, אוכלי המוות פרצו. הארי ירה קללות משתקות למטה עליהם, מוריד את המפלצות המובילות על חבריהן, כך שהן התגלגלו חזרה במורד הבניין ומחוץ לטווח הראיה. ואז יותר קללות באו לעברו ופגעו ממש מעל לראשו, כל כך קרוב שהוא הרגיש את הרוח מתנופפת בשערו.
"בואו נזוז! עכשיו!"
דוחף את הרמיוני קדימה עם רון, הארי עצר כדי לתפוס את גופתו של פרד מתחת לזרועו. פרסי, שהבין מה הארי ניסה לעשות, הספיק להידבק לגופה ועזר. ביחד, מתכופפים נמוך כדי לא להיפגע מהקללות שעפו לעברם מהמדשאות, הם הזיזו את פרד מהדרך.
"הנה," אמר הארי, והם מיקמו את פרד בנישה שבה חליפת שריון עמדה קודם לכן. הוא לא יכל להסתכל על פרד שניה יותר ממה שהיה צריך, ואחרי שווידא שהגופה שאמת מוחבאת טוב, הוא עזב אחרי רון והרמיוני. מאלפוי וגויל נעלמו, אבל בסוף המסדרון, שכעת היה מלא באבק וחתיכות נופלות, הזכוכית מזמן נעלמה מהחלונות, הוא ראה אנשים רבים רצים אחורה וקדימה, אם הם היו חברים או אויבים, הוא לא יכל להגיד. מעבר לפינה, פרסי שיחרר שאגה כמו של פיל: "רוקווד!" ורץ מהר לכיוון האיש הגבוה שרדף אחרי כמה תלמידים.
"הארי, לפה!" הרמיוני צרחה.
היא משכה את רון מאחורי שטיח קיר: זה נראה היה כאילו הם נאבקים ביחד, ולשנייה אחת כועסת הארי חשב שהם מתנשקים שוב. אז הוא ראה שהרמיוני מנסה לרסן את רון, לעצור אותו מלרוץ אחרי פרסי.
"תקשיב לי – תקשיב, רון!"
"אני רוצה לעזור – אני רוצה להרוג אוכלי מוות – "
פניו היו מרוחות באבק ועשן, והוא ניענע את ראשו בזעם ובאבל.
"רון, אנחנו היחידים שיכולים לסיים את זה! בבקשה – רון – אנחנו צריכים את הנחש, אנחנו צריכים להרוג את הנחש!" אמרה הרמיוני.
אבל הארי ידע איך רון הרגיש: רדיפה אחרי הורקרוקס אחר לא תביא סיפוק או נקמה. הוא גם רצה להילחם, להעניש אותם, את האנשים שהרגו את פרד, והוא רצה למצוא את הוויזלים האחרים, ומעל הכל לוודא, שג'יני לא – אבל הוא לא יכל להרשות לרעיון הזה להיכנס לראשו –
"אנחנו נילחם!" אמרה הרמיוני. "אנחנו נהיה חייבים, כדי להגיע לנחש! אבל בואו לא נשכח את מה שאנחנו צ – צריכים לעשות עכשיו! אנחנו היחידים שיכולים לסיים את זה!"
היא בכתה גם, והיא ניגבה את פרצופה עם שרוולה הקרוע כשהיא דיברה, אבל היא לקחה נשימות גדולות וכבדות להרגיע את עצמה בזמן שהיא עדיין מחזיקה חזק ברון, ופנתה להארי.
אתה צריך למצוא איפה וולדמורט נמצא, בגלל שיהיה לו את הנחש איתו, נכון? תעשה זאת הארי – תחפש בתוכו!"
למה זה היה כל כך קל? בגלל שהצלקת שלו צרבה במשך שעות, להוטה להראות לו את מחשבותיו של וולדמורט. הוא סגר את עיניו לפקודתה, וברגע, הצרחות והמכות וכל הקולות שלא נעימים של הקרב נשמעו מרוחקות, כאילו הוא עמד רחוק רחוק מהם...
הוא עמד באמצע של חדר קודר אבל מוכר מאוד, עם טפט מתקלף על הקירות וכל החלונות חסומים מלבד אחד. הקולות של ההתקפה על הטירה היו מעומעמים ומרוחקים. החלון היחיד שלא חסום גילה סילוני אור מתפרצים מרוחקים איפה שעמדה הטירה, אבל בתוך החדר הייתה אפלה מלבד מנורת שמן אחת.
הוא גילגל את השרביט שלו בין אצבעותיו, מתבונן בו, המחשבות שלו על החדר בטירה, חדר סודי שרק הוא מצא, החדר, כמו תא, שאתה צריך להיות חכם ומוכשר בכדי לגלות.... הוא היה בטוח שהילד לא ימצא את הנזר... אפילו שבובתו של דמבלדור הגיע הרבה יותר רחוק ממה שהוא ציפה... יותר מידי רחוק....
"אדוני," אמר קול רועד. הוא הסתובב: לוציוס מאלפוי ישב בפינה הכי אפלה, זועם ועדיין נושא את הסימנים של העונש שהוא קיבל אחרי הבריחה האחרונה של הילד. אחת מעיניו נשארה סגורה ונפוחה. "אדוני... בבקשה... הבן שלי..."
"אם הבן שלך מת, לוציוס, זאת לא אשמתי. הוא לא בא והצטרף אליי, כמו שאר הסלית'רנים. אולי הוא החליט להתחבר אל הארי פוטר?"
"לא – אף פעם," לחש מאלפוי.
"אתה צריך לקוות שלא."
"האם – האם אתה לא מפחד שפוטר עלול למות בידי מישהו אחר מלבדך?" שאל מאלפוי, קולו רועד. "האם זה לא יהיה... סלח לי... יותר טוב לבטל את הקרב הזה, להיכנס לטירה ולחפש אותו ב – בעצמך?"
"אל תציע הצעות, לוציוס. אתה רוצה שהקרב יסתיים כדי שתוכל לגלות מה קרה לבן שלך. ואני לא צריך לחפש את פוטר. לפני שהלילה ייגמר, פוטר יבוא לחפש אותי."
וולדמורט הוריד מבטו פעם נוספת לשרביט שבין אצבעותיו. זה הטריד אותו... ומה שמטריד את לורד וולדמורט צריך להסתדר...
"לך ומצא את סנייפ."
"סנייפ, א – אדוני?"
"סנייפ. עכשיו. אני צריך אותו. יש איזה – שירות – שביקשתי ממנו. לך."
מפוחד, לוציוס עזב את החדר. וולדמורט המשיך לעמוד שם, מסובב את השרביט בין אצבעותיו, בוהה בו.
"זו הדרך היחידה, נגיני," הוא לחש, והסתכל סביב, ושם היה נחש גדול, שכעת תלוי באוויר, מסתובב בחן בקסם, (לא הבנתי את המשפט...)
בבהלה, הארי נמשך אחורה ופקח את עיניו. באותו הרגע אוזניו הותקפו עם הצרחות והבכי, הבומים והפיצוצום של הקרב.
"הוא בצריף המצווח. הנחש איתה, יש לו מין הגנה קסומה מסביבו. הוא בדיוק שלח את לוציוס מאלפוי למצוא את סנייפ."
"וולדמורט יושב בצריף המצווח?" אמרה הרמיוני מופתעת. "הוא אפילו – הוא אפילו לא נלחם?"
"הוא לא חושב שהוא צריל הילחם," אמר הארי. "הוא חושב שאני עומד להגיע אליו."
"אבל למה?"
"הוא יודע שאני אחרי הורקרוקס – הוא שומר על נגיני קרוב אליו – מובן שאני אצטרך לבוא קרוב אליו כדי להתקרב לדבר הזה – "
"בטח," אמר רון, מרים בכתפיו. "אז אתה לא יכול ללכת, זה מה שהוא רוצה, מה שהוא מצפה. אתה תישאר פה ותשגיח על הרמיוני, ואני אלך לקחת את זה – "
הארי חתך את דבריו של רון באמצע.
"אתם שניכם תישארו פה, אני אלך מתחת לגלימה ואחזור ברגע שאני – "
"לא," אמרה הרמיוני, "זה הרבה יותר הגיוני אם אני אקח את הגלימה ו – "
"אף פעם אל תחשבי על זה," נבח עליה רון.
לפני שהרמיוני יכלה להגיד יותר מאשר "רון, אני יכולה בדיוק – " שטיח הקיר המעלה המדרגות שבו הם עמדו נקרע לרווחה.
"פוטר!"
שני אוכלי מוות עם מסכות עמדו שם, אבל אפילו לפני שהשרביטים שלהם היו בגובה המתאים, הרמיוני צעקה, "גליסאו!"
המדרגות מתחת לרגליהם השתטחו למגלשה והיא, הארי ורון החליקו במורדה, בלי יכולת לשלוט במהירות שלהם אבל כל כך מהר שהלחשים המשתקים של אוכלי המוות עפו הרבה מעל לראשיהם. הם נורו מבעד לשטיח הקיר בתחתית ונזרקו על הרצפה, פוגעים שקיר השני.
"דרו!" בכתה הרמיוני, מצביעה בשרביטה על שטיח הקיר, והיו שני קולות מעיכה חזקים כששטיח הקיר הפך לאבן ואוכלי המוות שרדפו אחריהם נמחצו עליו.
"תחזרו!" צעק רון, והוא, הארי והרמיוני השתטחו על דלת הכי חזק שיכלו וראו את פרופסור מקגונגל. נראה שהיא לא הבחינה בהם: שערה היה פזור והייתה לה שריטה על הלחיץ כשהיא פנתה בפינה הם שמעו אותה צועקת, "התקפה!"
"הארי תשים את הגלימה," אמרה הרמיוני. "לא משנה אנחנו – "
אבל הוא זרק אותה על שלושתם. על אף שהם היו גדולים הארי לא חשב שמישהו את הרגליים שלהם דרך האבק שמילא את האוויר, האבנים הנופלות, והכישופים המתעופפים.
הם רצו לאורך גרם המדרגות הבא ומצאו את עצמם במסדרון מלא באנשים בדו קרב. הציורים בשני הצדדים של הלוחמים היו מלאות בדמויות שצעקו עצות, בזמן שאוכלי מוות, עם מסכות ובלי מסכות, נאבקו במורים ותלמידים. דין זכה בשרביט, והוא נלחם פנים אל פנים בדוחולוב, פראווטי עם טראווס.
הארי, רון והרמיוני הרימו שרביטים בבת אחת, נכונים לתקוף, אבל הלוחמים נופפו וירו בשרביטיהם כל כך, עד שהיה סיכוי סביר שיפגעו בחבריהם אם יטילו קללה. בעודם עומדים כך צמודים ומחכים להזדמנות לפעול, נשמע "ווווייייי!" אדיר, וכשהרים ראשו, הארי ראה את פיבס מגיח מעליהם, ומטיל תרמילי פרונקלשטונקלים על אוכלי המוות, שראשיהם כוסו לפתע בשלפוחיות רוטטות ירוקות, כמו תולעים שמנות. "אחחח!" חופן פקעות פגע בגלימה מעל לראשו של רון; השורשים הלחים הירוקים היו , למראית עיין, מרחפים באוויר, כשרון ניסה לנער אותם מעליו. "יש שם מישהו בלתי נראה!" צעק אוכל מוות במסכה והצביע. דין ניצל את הסחת הדעת הרגעית והטיל על אוכל המוות כישוף שיתוק; דולוב ניסה לנקום, ופרווטי ירתה בו כישוף נעילת גוף. "נזוז!" צעק הארי, והוא, רון והרמיוני, הידקו סביבם את הגלימה ומיהרו בראשים מורכנים, דרך הלוחמים, מחליקים מעט בשלולית של מיץ פרונקלשטונקלים, לעבר מדרגות השיש ואל תוך אולם הכניסה.
"אני דראקו מאלפוי, אני דראקו, אני בצד שלכם!" דראקו היה במעלה המדרגות מתחנן בפני אוכל מוות במסכה. הארי שיתק את אוכל המוות בעברם. מאלפוי הביט סביב, מחפש אחר מושיעו, ורון שלח בו אגרוף מתחת לגלימה. מאלפוי נפל לאחור, על גבי אוכל המוות, מבולבל לגמרי. "וזאת הפעם השניה שאנחנו מצילים אותך הערב, חתיכת מנוול צבוע!" צעק רון. היו לוחמים נוספים לכל אורך המדרגות ובמסדרון. הארי ראה אוכלי מוות בכל מקום: יאקסלי, סמוך לדלת הכניסה, בדו-קרב עם פליטיק, אוכל מוות במסכה בדו-קרב עם קינגסלי ממש לצידם. תלמידים רצו לכל עבר; אחדים נושאים או גוררים חברים פצועים. הארי שלח כישוף שיתוק לעבר אוכל המוות במסכה; הוא פיספס אבל כמעט שפגע בנוויל, שצץ משם מקום , בזרועות עמוסות ונומוס טנטקולה , שנתלה בשמחה על אוכל המוות הקרוב והחל ללפף אותו. הארי, רון והרמיוני מיהרו במורד מדרגות השיש: זכוכית התנפצה לשמאלם , ומשעון החול של סלית'רין, שציין את נקודות הבית, נשפכו לכל עבר אבני האיזמרגד שלו, כך שאנשים מעדו והחליקו במרוצתם. שתי גופות נפלו מהמרפסת מעליהם. כשנפלו לריצפה, גוש מטושטש אפור, שהארי חשב לחיה, מיהר על ארבעותיו לאורך האולם כדי לנעוץ שיוניו לתוך אחד הנופלים. " ל א !" צרחה הרמיוני, וברעש מחריש אוזניים שבקע משרביטה, פנריר גרייבק הועף לאחור מעל לגופה הנאבק בקושי של לבנדר בראון. הוא פגע במעקה השייש ונאבק לשוב על רגליו. ואז בהבזק של אור לבן וקול פיצפוץ,כדור בדולח נפל על ראשו והוא התמוטט לארץ ולא זז. "יש לי עוד!" צרחה פרופסור טרלוני מעבר למעקה, "עוד לכל מי שרוצה! הנה- " ובתנועת הגשה, כבמשחק טניס, היא הוציאה עוד כדור בדולח ענק מתיקה , נופפה בשרביטה באויר וגרמה לכדור להאיץ לאורך האולם ולהתנפץ אל חלון. באותו הרגע נשברו דלתות העץ הכבדות של אולם הכניסה ועוד עכבישי ענק החלו לצעוד פנימה. צעקות אימה מילאו את האויר: הלוחמים נפוצו לכל עבר, אוכלי מוות ותלמידים כאחד, והבזקים אדומים וירוקים של אור עפו לעבר המפלצות הקרבות, שהיו מבעיתות יותר מאי פעם.
"איך אנחנו יוצאים?" צעק רון מעל לזעקות, אבל לפני שהארי או הרמיוני הספיקו לענות, הם נהדפו הצידה.; האגריד רעם במורד המדרגות, מנפנף במטריה הוורודה הפרחונית שלו.
"אל תפגעו בהם, אל תפגעו בהם!" הוא צעק.
"ה א ג ר י ד ל א !" הארי שכח כל דבר אחר: הוא זינק החוצה מהגלימה, רץ בשפיפה, כדי להמנע מפגיעת הקללות, שהאירו את האולם כולו.
"האגריד, חזור!" אבל הוא לא היה אפילו במחצית הדרך להאגריד כשהוא ראה את זה קורה: האגריד נעלם בינות לעכבישים, ובמהירות עצומה, בתנועת התפשטות מבחילה, הם נסוגו תחת מתקפת הקללות, כשהאגריד קבור בתוכם.
"ה א ג ר י ד !" הארי שמע מישהו קורא בשמו, ידיד או אויב, לא היה לו איכפת: הוא ניתר במורד מדרגות הכניסה אל הקרקע החשוכה, והעכבישים נעו בנחיל, עם טרפם, והוא לא היה יכול לראות זכר להאגריד.
"ה א ג ר י ד !" הוא דימה לראות זרוע ענקית מנפנפת מקרבו של נחיל העכבישים, אבל כשניסה לרדוף אחריהם דרכו נחסמה על ידי כף רגל עצומה, שירדה מן החשכה והרעידה את הקרקע עליה עמד. הוא נשא עיניו למעלה: ענק ניצב לפניו, גובהו שבעה מטרים, ראשו באפלה, רק שוקיו השעירים, דמויי הגזעים, מוארים באור שבקע מדלת הטירה. בתנועה חלקה ואלימה הוא הטיח את אגרופו בחלון העליון וגשם של זכוכית ניתח על הארי והבריח אותו חזרה אל המחסה של משקוף דלתות הכניסה.
"אל אלו- -! " צווחה הרמיוני, כשהיא ורון הגיעו אל הארי ובהו מעלה אל עבר הענק, שעכשיו ניסה לתפוס אנשים דרך החלון מעליהם.
"לא!" צעק רון ותפס בידה של הרמיוני שהרימה את שרביטה. "אם תהממי אותו הוא ימחץ חצי טירה- - "
"האגר?" גרעפ התנודד מעבר לפינת הטירה; רק עכשיו הארי הבין שגרעפ היה, אכן, ענק קטן.
המפלץ העצום, שניסה לתפוס אנשים בקומה העליונה, הסתובב ושאג. אבני המדרגות רעדו כשהוא בטש בקרקע, מחפש את קרוב משפחתו הקטן, ופיו העקום של גרעפ נפתח וחשף לראוה שיניים צהובות, גדולות כמו לבנים קטנות; ואז הם שיגרו עצמם זה אל זה, בפראות של אריות.
"רוצו!" הארי שאג; הלילה נמלא זעקות מחרידות ומהלומות כשהענק נאבק, הארי תפס בידה של הרמיוני והם טסו במורד המדרגות אל הקרקע, רון במאסף.
הארי לא איבד תקווה למצוא ולהציל את האגריד; הוא רץ כל כך מהר, שהם היו בחצי הדרך ליער האפל לפני שהבחין שהם נתקלו שוב בבעיה. האויר סביבם קפא: נשימתו של הארי נעתקה בחזהו. צורות נעו מן החשכה, דמויות מתנחשלות של אפלה מרוכזת, נעות בגלים גדולים לעבר הטירה, פניהם מכוסים בברדסים ונשימתם מרשרשת... רון והרמיוני הדביקו אותו כשקולות הקרב מאחוריהם נשתתקו פתאום, מבועת כי דממה, שרק סוהרסנים יכולים להשליט, ירדה סמיכה על הלילה ופרד הלך והאגריד היה לבטח מת או גוסס...
"קדימה, הארי!" נשמע קולה של הרמיוני ממרחקים. "פטרונוס , הארי, קדימה!" הוא הרים את שרביטו אבל ייאוש השתלט עליו: כמה עוד מוטלים מתים, שהוא אינו יודע עליהם? הוא חש כאילו נשמתו עזבה למחצה את גופו...
"ה א ר י , ק ד י מ ה !" צרחה הרמיוני. מאה סוהרסנים התקדמו, דואים לעברם, יונקים את האוויר בדרכם לעבר ייאושו של הארי, שהיה כמו הבטחה לסעודה...
הוא ראה את השובל שהפיק רון מתפרץ לאויר, מהבהב קלושות ונגוז; זה של הרמיוני הסתובב באוויר והתפוגג ושרביט שלו, רעד בידו וכמעט קידם בברכה את האבדון הקרב, את הבטחת הריק, חוסר התחושה.... ואז ארנב, חזיר בר, ושועל כסופים חלפו על פני הארי, רון והרמיוני: הסוהרסנים נסוגו כשהיצורים התקדמו. שלוש ה אנשים נוספים הגיחו מן האפלה ועמדו לצידם, שרביטיהם מונפים לפניהם, מפיקים פטרונוסים: לונה, ארני ושיימוס. "כן, ככה," אמרה לונה בעידוד, כאילו היו עדיין בחדר הנחיצות וזה היה עוד אימון של צ"ד, "בדיוק, הארי... קדימה, חשוב על משהו שמח..."
"משהו שמח?" הוא אמר, קולו נסדק.
""כולנו עדיין כאן," היא לחשה, "עדיין נלחמים. נו, קדימה..."
היה ניצוץ כסוף ואז אור מהבהב ואז, במאמץ הגדול ביותר שאי פעם נדרש לו, האייל בקע משרביטו של הארי. הוא פרץ למרכז וסוהרסנים נפוצו לכל עבר בחריצות, ומיד הלילה הפך שוב נעים, אך קולות הקרב הלמו באזניו בקול.
"לא יכול להודות לכם מספיק" אמר רון ברעד, פונה אל לונה, ארני ושיימוס "הרגע הצלתם את - - " בשאגה מרעידת אדמה, ענק נוסף הגיח מן האפלה מכיון היער, מנפנף באיום מטה , שהיה גדול מכל אחד מהם.
"ר ו צ ו !" הארי צעק שוב, אבל לא היה צורך. האחרים נפוצו לכל עבר, ולא שניה מוקדם מדי, כיון ששניה לאחר מכן, כף רגלו הענקית נחתה במקום שבו עמדו אך לפני רגע.
הארי הביט סביבו, רון והרמיוני נשארו אתו, האחרים נעלמו חזרה אל הקרב.
"בואו נתחפף!" צעק רון כשהענק התקרב ומהלמות המטה שלו הרעידו את הלילה בעוד הבזקים אדומים וירוקים מאירים בחשכה.
"לערבה המפליקה!" אמר הארי, "זוזו!"
באופן כלשהו, הוא דחק הכל לפינה במוחו, מקום קטן , אליו לא יכול היה להביט עכשיו: מחשבות על פרד ועל האגריד והחרדה שלו לגבי כל האנשים שאהב, המפוזרים בתוך ומחוץ לטירה,מוכרחות לחכות, כי הם חייבים לרוץ, חייבים למצוא את הנחשית ואת וולדמורט, כי זו היתה, כפי שאמרה הרמיוני, הדרך היחידה להפסיק את הכל - - הוא ניתר, חצי מאמין שיוכל להביס אפילו את המוות עצמו, מתעלם מהאורות שפילחו את האפלה מכל עבר, ורחשי האגם, נוהם כמו הים, וחריקות היער האסור, על אף שהלילה היה נטול רוח; לאורך האדמה, שנראתה מתמרדת אף היא, הוא רץ מהר יותר משיכול היה לזכור עצמו רץ אי פעם בחייו, והיה זה הוא שראה את העץ האדיר ראשון, הערבה שהגנה על סוד בינות לשורשיה על ידי ענפים מצליפים כשוטים.
מתנשם ומתנשף, הארי האט, תר בינות לענפים, מבטו חודר באפלה ומחפש על גזעה העבה, מנסה לראות את הזיז בקליפת העץ שישתק את הענפים. רון והרמיוני הדביקו אותו, הרמיוני כה קיצרת נשימה עד שלא יכלה לדבר.
"איך- - איך אנחנו נכנסים?" התנשף רון. " אני יכול- - לראות את המקום- - אם רק היה לנו- - שוב את קרוקשנקס- -"
"קרוקשנקס?" ציפצפה הרמיוני, מקופלת, אוחזת בחזה. "אתה קוסם, או מה?"
"אה- - טוב- - כן- - " רון הסתכל מסביב ואז כיוון את שרביטו אל זרד שהיה מונח על האדמה ואמר "ווינגרדיום לוויאוסה!" הזרד ריחך באויר, כאילו נישא על ידי רוח, ואז נישא אל עבר הגזע דרך הענפים המצליפים. הוא דקר במקום סמוך לשורשים ובבת אחת העץ המצליף דמם.
"מושלם!" התנשפה הרמיוני.
"חכו." לשבריר שניה, בעוד קולות הקרב ממלאים את האוויר, הארי היסס.
וולדמורט רצה שהוא יעשה את זה, רצה שהוא יבוא... האם הארי מוביל את רון והרמיוני למלכודת? אך המציאות סגרה עליו, אכזרית ופשוטה: הדרך היחידה לגמור את זה, הייתה להרוג את הנחשית, הנחשית הייתה היכן שוולדמורט היה וולדמורט נמצא בקצה המנהרה...
"הארי, אנחנו באים, רק תיכנס כבר!" אמר רון, דוחף אותו קדימה. הארי נדחק אל המעבר התת- קרקעי בינות לשורשים. זה היה דחוק הרבה יותר משהיה בפעם האחרונה שעברו במעבר. המנהרה הייתה נמוכת-תקרה: הם נאלצו להתכופף קצת לפני ארבע שנים; עתה לא הייתה דרך אחרת אלא לזחול על ארבע. הארי הלך בראש, שרביטו מאיר לפניו, מצפה להיתקל במכשול בכל רגע, אבל ציפייתו נכזבה. הם נעו בשתיקה, מבטו של הארי מקובע על האור שבקע מהשרביט האחוז בידו. לבסוף, המנהרה החלה להתעקל כלפי מעלה והארי ראה אור כסוף מלפנים. הרמיוני תפסה בקרסולו.
"הגלימה!" היא לחשה. "שים את הגלימה!"
הוא מישש מאחוריו ותפס את גוש הבד החלקלק בידו החופשית, כופה עליו במאמץ לכסות אותו, ממלמל "נוקס" ומכבה את אור השרביט, ממשיך להתקדם על ארבעותיו, שקט ככל שיוכל, כל חושיו דרוכים, מצפה להתגלות בכל רגע, לשמוע קול בהיר וקר, לראות הבזק של אור ירוק. ואז הוא שמע קול בוקע מן החדר, ישר מעליהם, מעומעם אך מעט, על ידי מה שנראה כמו ארגז ישן. בקושי מעז לנשום, הארי נדחק לקצה, מציץ ברווח הזעיר שבין הארגז לקיר. החדר שמעבר היה מואר באור קלוש, אך הוא יכול היה לראות את נגיני, מתפתלת כמו צלופח תחת מים, בטוחה בספירה המכושפת, המכוכבת שלה, שצפה ללא תמיכה באוויר. הוא יכול היה לראות קצהו של שולחן ויד ארוכת אצבעות ולבנה משחקת בשרביט. ואז סנייפ דיבר וליבו של הארי רעד: סנייפ היה סנטימטרים ספורים מהמקום בו כרע הארי, נחבא.
"... אדוני, ההתנגדות שלהם מתפוררת- - "
" וזה קורה בלי עזרתך," אמר וולדמורט בקולו הגבוה, הקר. "קוסם מיומן ככל שתהיה, סוורוס, אני לא חושב שאתה תשנה משהו עכשיו. כמעט הגענו... כמעט."
"תן לי למצוא את הילד. תן לי להביא לך את פוטר. אני יודע שאני יכול למצוא אותו, אדוני, בבקשה."
סנייפ חלף על פני הסדק והארי נסוג מעט לאחור, משאיר את עיניו מרותקות אל נגיני, תוהה, האם יש איזשהו כישף שיכול לשבור את ההגנה עלייה, אבל הוא לא יכול היה לחשוב על אחד כזה.
נסיון מוטעה אחד והוא יסגיר את מיקומו. .. וולדמורט נעמד. הארי יכול היה לראות את העיניים האדומות, הפרצוף השטוח והנחשי, חיוורונו זוהר מעט באפלה החלקית.
"יש לי בעיה, סוורוס," אמר וולדמורט ברוך.
"אדוני?" אמר סנייפ.וולדמורט הרים את שרביט הסמבוק, אוחז אותו בישירות ובדיוק של מנצח תזמורת.
"מדוע אין זה עובד בשבילי, סוורוס?" בדממה שהשתררה הארי דימה לשמוע את הנחשית מלחששת קלות בעודה מתפתלת - - או שמא היתה זו האנחה השרקנית של וולדמורט שנישאה באוויר?
"א-אדוני?" אמר סנייפ ללא הבעה."אני לא מבין. אתה- - אתה ביצעת קסמים יוצאים מן הכלל עם השרביט הזה."
"לא," אמר וולדמורט. "ביצעתי את הקסמים הרגילים שלי. אני יוצא מן הכלל, אבל השרביט הזה...לא. הוא לא חשף את הפלאים שהבטיח. אני לא מרגיש כל הבדל בין השרביט הזה לבין השרביט שקניתי אצל אוליבנדר לפני שנים."
קולו של וולדמורט היה משועשע, רגוע, אבל הצלקת של הארי התחילה לפעום: כאב גאה במצחו, הוא חש את הזעם הכבוש גואה בוולדמורט.
"שום הבדל,"אמר וולדמורט שוב. סנייפ לא דיבר. הארי לא יכול היה לראות את פניו. הוא תהה האם סנייפ חש בסכנה וניסה למצוא את המילים הנכונות להרגיע את אדונו. ולדמורט החל ללכת סביב בחדר: הארי לא ראה אותו לרגע כשהלך, מדבר באותו טון רגוע, בעוד הכאב והזעם הצטברו בהארי.
"חשבתי הרבה מאוד, סוורוס...אתה יודע מדוע קראתי לך מן הקרב?" להרף עיין הארי ראה את צדודיתו של סנייפ. עיניו היו מרותקות אל הנחשית המתפתלת בכלובה המכושף.
"לא, אדוני, אבל אני מתחנן בפנייך, תן לי לחזור. תן לי למצוא את פוטר."
"אתה נשמע ממש כמו לוציוס, איש משניכם אינו מבין את פוטר כמוני. אין צורך למצוא אותו. ראה, אני מכיר את החולשות שלו, הפגם הגדול ביותר שלו. הוא ישנא לראות את האחרים נופלים מסביבו, בידיעה שזה קרה בגללו. הוא ירצה להפסיק את זה בכל מחיר. הוא יבוא."
"אבל אדוני, הוא עלול לההירג בתאונה על ידי מישהו שאינו אתה - -"
"ההנחיות שלי לאוכלי המוות היו ברורת ביותר. תיפסו את פוטר. הירגו את חבריו – כמה שיותר, יותר טוב - - אבל אל תהרגו אותו. אבל רציתי לדבר עלייך, סוורוס, לא על הארי פוטר. אתה היית בעל ערך רב מאוד עבורי, רב מאוד."
"אדוני יודע שאני רוצה רק לשרת אותו. אבל - - תן לי ללכת ולמצוא את הנער, תן לי להביא לך אותו. אני יודע שאני יכול- - "
"אמרתי לך, לא!" אמר וולדמורט, והארי הבחין בהבזק אדום בעיניו, כשפנה שוב, גלימתו מצליפה כמו לשון של נחש והוא הרגיש את קוצר רוחו של וולדמורט בצלקתו הבוערת.
"הדאגה שלי, כרגע, סוורוס, היא מה יקרה כשלבסוף אפגוש את הנער!"
"אדוני, אין שאלה בכלל, בטוח - -?"
"אבל יש שאלה, סוורוס, יש שאלה."
וולדמורט נעצר והאיר יכול היה לראותו אותו בבירור, מחליק את שרביט הסמבוק בין אצבעותיו הלבנות, נועץ מבט בסנייפ.
"מדוע שני השרביטים בהם השתמשתי נכשלו כשכוונו על פוטר?"
"א-אני לא יכול לענות על זה, אדוני."
"אתה לא?"
מדקרת הזעם היתה כמו להב ננעץ בראשו של הארי: הוא תחב את אגרופו לפיו כדי לא לצעוק. הוא עצם את עיניו ולפתע הוא היה וולדמורט, מביט אל פניו החיוורים של סנייפ.
"השרביט שלי עשה כל מה שביקשתי ממנו, סוורוס, חוץ מלהרוג את פוטר. פעמיים הוא הכזיב. אולבנדר סיפר לי תחת עינויים על השרביטים התאומים, הוא יעץ לי להשתמש בשרביט אחר. עשיתי זאת, אבל השרביט של לוציוס התרסק מול השרביט של פוטר."
"א- אין לי הסבר, אדוני." סנייפ לא הסתכל על וולדמורט עכשיו. עיניו השחורות היו מקובעות על הנחשית בספירה המכושפת שלה.
"חשבתי ששרביט שלישי, שרביט הסמבוק, השרביט הבכיר, שרביט הגורל, מקל המוות. לקחתי אותו מבעליו הקודם. לקחתי אותו מהקבר של אלבוס דמבלדור."
עתה סנייפ הביט בוולדמורט ופניו נראו כמסכת מוות. הפנים היו לבנים כשייש וכמעט לא זזים כשדיבר, עד שהיה זה מפתיע לראות שיש מישהו חי מאחורי העיניים האטומות.
"אדוני- - תן לי ללכת אל הנער- - "
"לאורך כל הליילה הארוך הזה, כשאני על סף ניצחון, ישבתי כאן," אמר וולדמורט, קולו אך מעט חזק מלחישה, "תוהה, תוהה מדוע השרביט הבכיר מסרב להיות מה שהוא אמור להיות, מסרב לבצע מה שהאגדה אומרת, שהוא חייב לבצע עבור בעליו החוקיים... ואני חושב שאני יודע את התשובה." סנייפ לא דיבר "אולי אתה כבר יודע אותה? אתה איש חכם אחרי הכל, סוורוס. אתה היית לי משרת טוב ונאמן, וצר לי שזה מה שצריך לקרות."
"אדוני- - "
"השרביט הבכיר לא משרת אותי כראוי , סוורוס, מפני שאינ לא הבעלים האמיתי שלו. השרביט הבכיר שייך לקוסם שהרג את הבעלים הקודם שלו. אתה הרגת את אלבוס דמבלדור. כל עוד אתה חי, סוורוס, השרביט הבכיר לא יכול להיות ממש שלי.,
"אדוני!" סנייפ מחה, מרים את שרביטו.
"זה לא יכול להיות בשום דרך אחרת," אמר וולדמורט. "אני חייב להשתלט על השרביט, סוורוס. אני חייב להשתלט על השרביט ולגבור על פוטר סוף סוף." וולדמורט הבריש את האויר עם שרביט הסמבוק.
זה לא עשה מאומה לסנייפ, שלשבריר שניה דימה לחשוב שניצל: אבל כוונתו של וולדמורט התבררה. הכלוב של הנחשית התגלגל באוויר,ולפני שסנייפ הספיק לעשות דבר מלבד לצעוק, הכלוס סגר עצמו עליו, על ראשו וכתפיו,ווולדמורט דיבר לחשננית."הרגי,"הייתה צרחה נוראית. הארי ראה את פניו של סנייפ מאבדים את מעט הצבע שעוד נותר בהם; הם הלבינו בעוד עיניו השחורות התרחבו, כשניביה של הנחשית ניקבו את צווארו, בעוד הוא נאבק להשתחרר מהכלוב המכושף, ברכיו כשלו והתמוטטו לרצפה.
"צר לי,"אמר וולדמורט בקור. הוא הסתובב. לא היה בו כל צער, שום חרטה. הגיע הזמן לעזוב את הצריף שלו ולקחת פיקוד, עם שרביט, שעכשיו ימלא את פקודותיו במלואן.הוא כיוון אותו על הכלוב המכושף, מחזיק בנחשית שעכשיו התרוממה מעל סנייפ, שנשמט הצידה אל הריצפה., דם זורם מהפצעים בצווארו. וולדמורט עזב את החדר בלי להביט לאחור והנחשית הגדולה ריחפה אחריו בספירה הענקית המגוננת שלה.
חזרה במנהרה ובמוחו שלו, הארי פקח את עיניו; פרקי ידיו דיממו מרוב שנשך חזק את אגרופו כדי לא לצעוק.עכשיו הוא הסתכל דרך הרווח בין הארגז לקיר וראה כף רגל במגף שחור רועדת על הרצפה.
"הארי!" התנשפה הרמיוני מאחוריו, אבל הוא כבר כיוון את שרביט על הארגז שריחף סנטימטרים ספורים מעל הריצפה והחליק הצידה בדממה. שקט ככל שיוכל הוא התרומם אל תוך החדר. הוא לא ידע מדוע הוא עושה זאת, מדוע הוא ניגש אל אדם גוסס: הוא לא ידע מה הוא הרגיש כשראה את פניו הלבנים של סנייפ, אצבעותיו מנסות לסגור את הפצעים בצוארו. הארי הסיר מעליו את גלימת ההיעלמות והסתכל למטה על האיש ששנא, שעיניו השחורות פגשו באלו של הארי כשניסה לדבר. הארי רכן מעליו וסנייפ תפס בדש החלוק שלו וקירב אותו אליו. צליל חיריור נוראי בקע מגרונו של סנייפ. "קח... את זה... קח...את זה..." דבר מה נוסף לדם ניגר מסנייפ. כחול כסוף, לא נוזל ולא גז, זה זרם החוצה מפיו , אזניו ועיניו והארי ידע מה זה, אבל לא ידע מה לעשות- - בקבוקון, נוצר מאוויר והופקד בתוך ידו הרועדת על ידי הרמיוני. הארי הרים את החומר הכסוף אל תוך הבקבוקון בעזרת השרביט שלו. כשהבקבוקון נמלא עד שפתו, סנייפ נראה כאילו לא נותר בו דם, אחיזתו בחלוק של הארי נתרופפה. "הבט...בי..." הוא לחש. העיניים הירוקות פגשו בשחורות, אבל כעבור שניה, משהו במעמקיהן נעלם, מותיר אותן בוהות, ריקות מהבעה וחלולות. היד שאחזה בהארי נשמטה לרצפה וסנייפ לא זז עוד.

קרדיט לנופרוש,אלבוס-סיריוס,the deathly,גלי, קבנוס, עין הזעם שחרולחן 123.וסליחה אם שכחתי מישהו.

סיפורו של הנסיך:

הארי נשאר כורע ברך לצידו של סנייפ, פשוט נועץ בו מבטים, עד אשר בפתאומיות קול קר וגבוה דיבר כל כך קרוב אליהם, שהארי קפץ על רגליו, מחזיק בחוזקה את הבקבוקון, במחשבה שוולדמורט נכנס שוב לחדר. קולו של וולדמורט נכנס מקירות והרצפה, והארי הבין שהוא מדבר להוגוורטס ולכל הסביבה, בכדי שכל תושבי הוגסמיד וכל מי שעדיין נלחם בטירה ישמעו אותו בצלילות כאילו הוא עומד לידם, נושף להם בעורפם.
"נלחמתם," אמר הקול הגבוה והקר, "באומץ לב. הלורד וולדמורט יודע איך להעריך גבורה. עדיין ספגתם המון נפגעים. אם תמשיכו להתנגד לי, כולכם תמותו, אחד אחד. אני לא רוצה שזה יקרה, כל טיפה של דם קוסמים שנופלת היא הפסד ובזבוז.
הלורד וולדמורט הוא רחמן. אני אפקוד על כוחותי לסגת. יש לכם שעה אחת. תיפטרו מהנפגעים בכבוד. טפלו בפצועים שלכם. אני מדבר עכשיו, הארי פוטר, ישירות אליך. אתה התרת לחברייך למות בשבילך במקום להתמודד איתי. אני אחכה במשך שעה אחת ביער האסור. אם בסוף השעה הזו, אתה לא תבוא אלי, ולא תכנע לי, הקרב ימשך. הפעם, אני אכנס בעצמי, הארי פוטר, ואני אמצא אותך, ואני אעניש כל איש, אישה, וילד שניסה להסתיר אותך ממני. שעה אחת".
רון והרמיוני סיבבו את ראשם באותו זמן, להסתכל על הארי.
"אל תקשיב לו," אמר רון.
"יהיה בסדר," אמרה הרמיוני. "בואו נחזור לטירה, אם הוא הלך ליער אנו צריכים לחשוב על תוכנית חדשה – " היא העיפה מבט בגופתו של סנייפ ואז מיהרה לעבר הכניסה למנהרה. רון עקב אחריה. הארי לקח את גלימת ההיעלמות, ואז הסתכל למטה, לסנייפ. הוא לא ידע מה להרגיש, חוץ מהלם על איך שסנייפ מת, והסיבה לכך שזה נעשה...הם זחלו חזרה במנהרה, לא מדברים, והארי תהה אם רון והרמיוני עדיין שומעים את דבריו של וולדמורט בראשם כמוהו. אתה התרת לחבריך למות בשבילך במקום להתמודד איתי. אני אחכה במשך שעה אחת ביער האסור...שעה אחת...קרניים דקיקות האירו על המדשאה שמלפנים לטירה. עכשיו בטח שעה וקצת לפני הזריחה, אבל היה עדיין חשוך. שלושתם מיהרו לעבר
מדרגות האבן. כלב בודד, בגודל של סירה קטנה, שכב עזוב מלפניהם. לא היה שום סימן לגרעפ או מתקיפו. הטירה היתה שקטה באופן לא טבעי. לא היו שם הבזקים או אורות כעת, לא חבטות, צרחות או צעקות. מרצפות האולם הראשי והמוזנח היו מוכתמות בדם. אזמרגד עדיין היה מפוזר לאורך כל הרצפה, יחד עם חתיכות שיש ועץ בקוע.
"איפה כולם?" לחשה הרמיוני. רון הוביל את הדרך לאולם הגדול. הארי עצר בפתח. שולחנות הבתים נעלמו והחדר היה מלא באנשים. הניצולים עמדו בקבוצות, ידיהם אחד על צווארו של השני. הפגועים טופלו על הבמה הגבוהה ע"י מדאם פומפרי וקבוצה של עוזרים. פירנזה היה בין הפצועים; מצידו נשפך דם והוא התנער במקום בו שכב, ללא יכולת לעמוד.
המתים שכבו בשורה באמצע האולם. הארי לא יכול היה לראות את גופתו של פרד, משום שמשפחתו הקיפה אותו. ג'ורג' כרע ברך ליד ראשו; גברת וויזלי שכבה מעבר לחזה של פרד, גופה בהלם, ומר וויזלי ליטף את שיערה כשדמעות ירדו על לחיו. ללא מילה להארי, רון והרמיוני הלכו. הארי ראה את הרמיוני מתקרבת לג'יני, שפניה היו נפוחות ומוכתמות, וחיבקה אותה. רון הצטרף לביל, פלר ופרסי, שהניח את ידו סביב כתפיו של רון. כשג'יני והרמיוני התקרבו לשאר המשפחה, הארי ראה בבירור את הגופות ששכבו לצידו של פרד: רמוס וטונקס, חיוורים אך עדיין במבט שליו, כאילו ישנים תחת התקרה הקסומה והאפלה. האולם הגדול כאילו עף הרחק, נהיה קטן, מכווץ, כשהארי הלך מאחורי הדלת. הוא לא יכול היה לשאוף אוויר. הוא לא היה מסוגל להסתכל על שאר הגופות, לראות מי עוד מת למענו. הוא לא היה מסוגל להצטרף לוויזלים, לא היה מסוגל להסתכל בעיניהם, אם הוא היה מקריב את עצמו מלכתחילה, יכול להיות שפרד לא היה מת...הוא הסתובב ורץ במעלה מדרגות השיש. לופין, טונקס...הוא השתוקק לא להרגיש...הוא רצה לקרוע את הלב שלו מגופו, ואת כל שאר האיברים הפנימיים שצועקים בתוכו...הטירה הייתה לגמרי ריקה; אפילו הרוחות הצטרפו להמון המתאבל באולם הגדול. הארי רץ ללא הפסקה, אוחז את בקבוקון הקריסטל של מחשבותיו האחרונות של סנייפ, והוא לא האט עד שהגיע למפלצת האבן שהגנה על משרד המנהל.
"סיסמה?"
"דמבלדור!" אמר הארי בלי לחשוב, משום שזה היה האיש שהוא רצה כל כך לראות, ולהפתעתו המפלצת זזה הצידה, חושפת את המדרגות הלולייניות מאחוריה. אך כשהארי התפרץ לתוך המשרד העגול הוא מצא שינוי. הדיוקנים שהיו תלויים על הקירות היו ריקים. אף מנהל או מנהלת לא נשארו שם כדי לראותו; הכל, כך נראה, התעופף הרחק, פקד דרך הציורים שכיסו את הטירה, כך שיוכלו לראות במבט ברור מה קורה. הארי העיף מבט חסר תקווה במסגרתו הנטושה של דמבלדור, אשר נתלתה בדיוק מאחורי כיסא המנהל, וסובב אליה את גבו. ההגיגית שכבה בארון במקום בו תמיד היתה: הארי הרים אותה אל השולחן ומזג לתוך הכלי הרחב עם הסימנים הקדומים בקצהו את זכרונותיו של סנייפ. להיכנס לראשו של אחר תהיה הקלה מבורכת. כלום, אפילו מה שסנייפ השאיר לו לא יכול היה להיות גרוע יותר ממחשבותיו. הזכרונות התערבלו, לבן כסוף ומוזר, וללא היסוס, עם הרגשה נזנחת של פזיזות, כאילו זה ימתיק את צערו המענה, הארי צלל פנימה. הוא נפל כשראשו לפנים לתוך אור שמש, וכפות רגליו מצאו אדמה חמימה. כשהוא נעמד, הוא ראה שהוא ליד מגרש משחקים נטוש. ארובה אחת ענקית שלטה באור השמש המרוחק. שתי ילדות התנדנדו קדימה ואחורה, וילד כחוש צפה בהם מאחורי קבוצת שיחים. שיערו השחור היה ארוך ובגדיו היו כל כך לא מתאימים כך שזה נראה מכוון: ג'ינס קצר מדי, מעיל מרופט וגדול שנראה ששייך לאדם גדל ממדים, וחולצה שנראית מעושנת. הארי התקרב לילד. סנייפ נראה בן לא יותר מתשע או עשר, חיוור, קטן, מתוח. בפניו הרזות ראו חמדנות לא מוסווית כשהוא צפה באחות הגדולה מתנדנדת גבוה וגבוה מעל אחותה.
"לילי, אל תעשי את זה!" צרחה הגדולה מבין השתיים. אך הילדה המשיכה להתנדנד גבוה יותר בצורת קשת, פשוטו כמשמעו זורמת באוויר, שולחת את עצמה למעלה לעבר השמיים, עם צחוק חזק ומתגלגל, ובמקום להתמוטט על משטח האספלט, היא המריאה כמו לוליינית טרפז באוויר, ונשארת שם גבוהה מעל האדמה. "אמא אמרה לך לא לעשות את זה!"
פטוניה עצרה את ההתנדנדות של לילי ע"י כך שמשכה את עקבי סנדלה של לילי אל הרצפה, משמיעה קול השחזה, וזינקה למעלה, ידיה על הברכיים. "אמא אמרה שאסור לך, לילי!"
"אבל אני בסדר," אמרה לילי, עדיין צחקקה. "טוני, תראי את זה. תסתכלי מה אני יכולה לעשות." פטוניה הסתכלה סביב. מגרש המשחקים היה נטוש מלבדן, וגם, למרות שהן לא ידעו זאת, מלבד סנייפ. לילי הרימה פרח שנפל מהשיח מאחורי מארבו של סנייפ. פטוניה התקדמה, ללא ספק קרועה בין סקרנות לאי ההסכמה. לילי חיכתה עד שפטוניה הייתה מספיק קרובה כדי לראותה, ואז אחזה בכף ידה. הפרח שכב שם, פותח וסוגר את עלי הכותרת שלו, בצורה מוזרה, כמו הרבה צדפות מתלחששות.
"תפסיקי את זה!" צרחה פטוניה.
"זה לא מכאיב לך," אמרה לילי, אך תפסה בידה את הפרח וזרקה אתו על הרצפה.
"זה לא הגיוני," אמרה פטוניה, אך עיניה נפלו על הפרח הנופל על הרצפה והתמהמה תוך הסתכלות עליו. "איך את עושה את זה?" היא הוסיפה, והייתה השתוקקות מוחלטת בקולה.
"זה ברור, לא?" סנייפ לא היה מסוגל להמשיך לשמור את זה בתוכו, אך הוא קפץ החוצה מאחורי השיחים. פטוניה צרחה ורצה לעבר הנדנדות, אך לילי, למרות בהלתה הברורה, נשארה איפה שהיתה. סנייפ נראה מצטער על מראהו. גוון סומק התפשט על לחיו הרזות כשהוא הסתכל על לילי.
"מה כל כך ברור?" שאלה לילי. סנייפ הרגיש מתח והתרגשות באוויר. במבט לפטוניה המרוחקת, עובר ליד הנדנדות, הוא הנמיך את קולו ואמר "אני יודע מה את."
"למה אתה מתכוון?"
"את...את מכשפה," לחש סנייפ. היא נראתה נעלבת.
"זה לא ממש נחמד להגיד דבר כזה למישהו!" היא הסתובבה, אפה באוויר, וצעדה לעבר אחותה.
"לא!" אמר סנייפ. הוא היה כעת חיוור, והארי תהה מדוע הוא לא הסיר מעליו את המעיל המגוחך שלבש, עד שהבין שזה בגלל שהוא לא רצה לחשוף את החולצה המעושנת שמתחתיו. הוא עקב אחרי הבנות, נראה כמו עטלף, כמו עצמו המבוגר.
הן שמו לב אליו, והיו מאוחדות, שתיהן משלבות מרפקים, כאילו הן היו במקום הכי בטוח שיש.
"את באמת," אמר סנייפ ללילי. "את באמת מכשפה. צפיתי בך לזמן מה. אבל אין שום דבר רע בזה. אמא שלי אחת, ואני קוסם." צחוקה של פטוניה היה קפוא כקרח.
"קוסם!" היא צרחה, אומץ ליבה חזר כשהיא שמה לב מי עומד מולה, המומה מהמראה הלא מצופה. "אני יודעת מי אתה. אתה הילד הזה – סנייפ! הם גרים במבוא ספינר ליד הנהר," היא אמרה ללילי, והיה מובן מטון הדיבור שלה שהיא לקחה בחשבון את כתובתו. "למה ריגלת אחרינו?"
"לא ריגלתי," אמר סנייפ, חם, ובעל שיער מלוכלך שבהק בשמש. "לא ריגלתי אחרייך, בכל מקרה," הוא הוסיף ברשעות "את מוגלגית." למרות שפטוניה לא בדיוק הבינה את המילה, היא לא יכלה לטעות בכוונתו מטון הדיבור.
"לילי, בואי! אנחנו עוזבות!" היא אמרה בצעקה. לילי צייתה לאחותה, מסתכלת על סנייפ כשהיא הולכת. הוא עמד והסתכל עליהן כשהן עברו דרך שער מגרש המשחקים, והארי, היחיד שנשאר להתבונן בו, זיהה את האכזבה המרה של סנייפ, והבין שסנייפ כבר תכנן את הרגע הזה, והכל השתבש לו...התמונה נעלמה, ולפני שהארי הבין את זה, הוא נכנס לזיכרון חדש. הוא היה כעת בסבך קטן של עצים. הוא יכול היה לראות את אור השמש המשתקף בנהר ומנצנץ על הגזעים. הצל מהעצים יצר מן גוון ירוק על פני המים. שני ילדים ישבו אחד מול השני, שלובי רגליים על הרצפה. סנייפ הוריד את מעילו עכשיו; החולצה המוזרה והמעושנת שלו נראתה פחות גרועה באור השמש החלקי.
"...ומשרד הקסמים יכול להטיל עלייך עונש אם את עושה קסם מחוץ לגבולות הבית ספר, את מקבלת מכתב."
"אבל עשיתי קסם מחוץ לגבולות בית-לספר!"
"אנחנו בסדר. אין לנו שרביטים עדיין. הם משחררים אותך כשאתה ילד ואתה לא יכול לשלוט בקסמים שלך. אבל ברגע שאתה בן אחד-עשרה," הוא הניד בראשו בחשיבות, "והם מתחילים לאמן אותך, אז תצטרכי להיות זהירה."
היה קצת שקט. לילי אספה ענף שנפל וסחררה אותו באוויר, והארי ידע, היא דמיינה ניצוצים, נסחבים אחרי המקל. ואז היא הנמיכה את המקל, התכופפה לעבר הילד, ואמרה, "זה באמת אמיתי, נכון? זו לא בדיחה? פטוניה אומרת שאתה משקר לי. פטוניה אומרת שאין דבר כזה הוגוורטס. זה באמת אמיתי, נכון?"
"זה אמיתי בשבילנו," אמר סנייפ. "לא בשבילה. אבל אנחנו נקבל את המכתב, את ואני."
באמת?" לחשה לילי.
"בהחלט," אמר סנייפ, ואפילו עם שיערו הגזור בצורה דלה ובגדיו המוזרים, הוא נראה דמות מרשימה. הוא השתרע לפניה, בטוח בגורלו.
"וזה באמת יגיע אלינו ע"י ינשוף?" לחשה לילי.
"בדרך-כלל," אמר סנייפ. "אבל את בת מוגלגים, אז מישהו מביה"ס יבוא ויסביר להוריך."
"האם זה משנה אם אני בת מוגלגים?"
סנייפ היסס. עיניו השחורות צפו בעיניים הירוקות, שנעו בפנים החיוורות עם השיער האדום והכהה.
"לא," הוא אמר. "זה לא משנה."
"יופי," אמרה לילי, נרגעת. היה ברור שהיא דאגה.
"את מלאה בקסם," אמר סנייפ. "ראיתי את זה. כל הזמן כשהסתכלתי עלייך..." קולו נגרר החוצה; היא לא הקשיבה, אבל נמתחה על האדמה המלאה בעלים, והסתכלה למעלה על כיפת העלים מעל ראשה. הוא צפה בה בחמדנות, כפי שצפה בה במגרש המשחקים.
"איך המצב בבית שלך?" שאלה לילי. קמט קטן הופיע בין עיניו.
"בסדר," הוא אמר.
"הם לא רבים יותר?"
"הו כן, הם רבים," אמר סנייפ. הוא הרים חופן של עלים והתחיל לקרוע אותם בנפרד, נראה לא מודע למה שהוא עושה. "אבל זה לא ימשך כל כך הרבה עד שאני אלך."
"אבא שלך לא אוהב קסמים?"
"הוא לא אוהב שום דבר, למען האמת," אמר סנייפ.
"סוורוס?" חיוך קטן נוצר על פניו של סנייפ כשהיא אמרה את שמו.
"כן?"
"תספר לי שוב על הסוהרסנים."
"מה את רוצה לדעת עליהם?"
"אם אני עושה קסמים מחוץ לביה"ס –"
"הם לא יתנו לך את הסוהרסנים בשביל זה. סוהרסנים הם בשביל אנשים שעושים דברים רעים באמת. הם מאבטחים את בית הכלא של הקוסמים, אזקבאן. את לא עומדת לסיים באזקבאן, את יותר מדי – " הוא הפך לאדום שוב וקרע לגזרים עוד עלים. אז, קול רשרוש קטן מאחורי הארי גרם לו להסתובב: פטוניה, מתחבאת מאחורי עץ, הפסיקה את צעדיה.
"טוני!" אמרה לילי, הפתעה וברכת שלום בקולה, אך סנייפ קפץ על רגליו.
"מי מרגל עכשיו?" הוא צעק. "מה את רוצה?" פטוניה הייתה חסרת נשימה, מבוהלת מלכידתה. הארי יכול היה לראות שהיא נאבקה כדי למצוא משהו מעליב להגיד.
"מה זה מה שאתה לובש בכלל?" היא אמרה, מצביעה על החזה של סנייפ. "החולצה של אמא שלך?" נשמע קראק: ענף מעל ראשה של פטוניה נפל. לילי צרחה. הענף נפל על כתפה של פטוניה, והיא הסתובבה ופרצה בבכי.
"טוני!"אבל פטוניה רצה משם. לילי הסתובבה אל סנייפ.
"אתה גרמת שזה יקרה?"
"לא." הוא נראה מתנגד ומפחד.
"אתה כן!" היא התרחקה ממנו. "אתה כן! אתה פגעת בה."
"לא – לא, אני לא!" אבל השקר לא שכנע את לילי. אחרי מבט אחד אחרון, היא רצה מהסבך, לעבר אחותה, וסנייפ נראה מסכן ומבולבל...והתמונה התחלפה. הארי הסתכל סביב: הוא היה ברציף תשע ושלושה רבעים, וסנייפ עמד לידו, מעט בצורה מקומרת, ליד אישה רזה, בעלת פנים חיוורות ומבט חמוץ, שהייתה דומה לו. סנייפ בהה במשפחה בת ארבעה נפשות, במרחק קטן ממנו. שתי הילדות עמדו במרחק מהוריהן. לילי נראתה מתחננת לאחותה; הארי התקרב כדי להקשיב.
"... אני מצטערת, טוני, אני מצטערת! תקשיבי – " היא אחזה את ידה של אחותה בחוזקה, למרות שפטוניה ניסתה למשוך את ידה. "אולי כשאני אהיה שם – לא, תקשיבי, טוני! אולי כשאני אהיה שם, אני אוכל ללכת לפרופסור דמבלדור ולשכנע אותו לשנות את דעתו!"
"אני לא – רוצה – ללכת!" אמרה פטוניה, והיא משכה את ידה חזרה מלפיתת אחותה. "את חושבת שאני רוצה ללכת לאיזו טירה מטופשת וללמוד להיות איזו – איזו – " עיניה החיוורות שוטטו על הרציף לקולות יללות החתולים בידי בעליהם, ליד ניפנוף ושריקות הינשופים בכלובים, ליד תלמידי ביה"ס, חלק כבר בגלימות שחורות, מכניסים מזוודות לתוך רכבת הקיטור האדומה. אחרים נופפו לשלום אחד לשני, עם דמעות שמחה אחרי חופשת הקיץ.
"– את חושבת שאני רוצה להיות – להיות מוזרה?" עיניה של לילי התמלאו בדמעות כשפטוניה הצליחה למשוך את ידה.
"אני לא מוזרה," אמרה לילי. "זה דבר נוראי להגיד."
"זה המקום אליו את הולכת," אמרה פטוניה בעונג. "בית ספר מיוחד למוזרים. את והילד הזה – סנייפ. מוזרים, זה מה שאתם. זה טוב שמפרידים אתכם מאנשים נורמאליים. זה בשביל הבטחון שלנו." לילי צפתה בהוריה, שהסתכלו על הרציף בהתלהבות ושמחה. אז היא הסתכלה שוב על אחותה, וקולה היה חלש ולא נעים.
"לא חשבת שזה בית ספר למוזרים כשכתבת למנהל והתחננת שייקח אותך." פטוניה נהייתה אדומה.
"התחננתי? אני לא התחננתי!"
"ראיתי את התגובה שלו. זה היה מאוד נדיב."
"לא היית צריכה לקרוא – " לחשה פטוניה, "זה היה פרטי שלי – איך יכולת – ?" לילי הביטה בחצי מבט על סנייפ שעמד בקרבתה. פטוניה השתנקה. "הילד מצא את זה! את והילד התגנבתם לחדר שלי!"
"לא – לא התגנבנו – " עכשיו לילי היתה זו שצריכה להתגונן. "סוורוס ראה מעטפה, והוא לא האמין שמוגל יצר קשר עם הוגוורטס, זה הכל! הוא אומר שחייבים להיות קוסמים שעובדים תחת כיסוי בשירות הדואר שמטפלים ב –"
"נראה שקוסמים דוחפים את האף שלהם לכל מקום!" אמרה פטוניה, שהייתה חיוורת כפי שהיא הייתה סמוקה. "מוזרה!" היא צעקה על אחותה, וזזה בעצבנות למקום בו הוריה עמדו...התמונה נעלמה שוב. סנייפ מיהר לאורך המסדרון של הוגוורטס אקספרס כשהיא נסעה ברעש דרך אזורי הכפר. הוא כבר החליף את בגדיו אל גלימות בית-הספר, אולי הוא תפס את ההזדמנות הראשונה שלו להוריד את בגדי המוגלגים הנוראיים שלו. לבסוף הוא נעצר, מחוץ לתא בו חבורת בנים דיברה בקולניות. מקופלת במושב הפינתי לצידי החלון הייתה לילי, פניה לחוצים מנגד לשמשה. סנייפ גלש ופתח את דלת התא והתיישב מול לילי. היא הביטה בו ואז הסתכלה בחזרה מחוץ לחלון. היא בכתה.
"אני לא רוצה לדבר איתך," היא אמרה בקול צפצפני.
"למה לא?"
"טוני ש-שונאת אותי. בגלל שראינו את המכתב הזה מדמבלדור."
"אז מה?" היא זרקה אליו מבט של שנאה עמוקה.
"היא אחותי!"
"היא רק –" הוא תפס את עצמו במהירות; לילי, שהייתה יותר מדי עסוקה בלנסות למחות את עיניה בלי שיבחין, לא שמעה אותו. "אבל אנחנו הולכים!" הוא אמר, לא מסוגל לדכא את החדווה בקולו. "זהו זה! אנחנו עוזבים להוגוורטס!" היא הנהנה, מוחה את עיניה ומשחררת חצי חיוך.
"עדיף שאת תהיי בסלית'רין," אמר סנייפ, מעודד שפניה הוארו מעט.
"סלית'רין?" אחד מהבנים שחלקו איתם את התא, שלא הראה עניין בכלל בלילי או בסנייפ עד הנקודה הזאת, הסתכל סביב למשמע המילה, והארי, שתשומת ליבו התמקדה לגמרי בשניים שלצידי החלון, ראה את אביו; רזה, שחור שיער כסנייפ, אך שיערו בעל אותו מראה 'חסר צורה' ומבולגן.
"מי רוצה להיות בסלית'רין? נראה לי שאעדיף לעזוב, הלא כך?" הוא פנה בשאלה את הבחור שהתבטל במושב שמולו, והארי הבין שזהו סיריוס. סיריוס לא חייך.
"כל משפחתי הייתה בסלית'רין," הוא אמר.
אלוהים אדירים!" אמר ג'יימס, "ואני חשבתי שאתה נראה בסדר!"
סיריוס גיחך. "אולי אני אשבור את המסורת. לאן אתה היית בוחר ללכת, אם הייתה לך האפשרות?"
ג'יימס הרים חרב דמיונית. "'גריפינדור, איפה ששוכן אומץ הלב.' כמו אבא שלי." סנייפ השמיע קול זלזול שקט. ג'יימס פנה אליו: "יש לך איזו בעיה עם זה?"
"לא," אמר סנייפ, חושב שקול הזלזול שהשמיע קודם אומר אחרת. "אם אתה מעדיף להיות שרירי מאשר פיקח –"
"לאן אתה מקווה להגיע, ניראה שגם אתה לא מעדיף להיות פיקח?" זרק סיריוס. ג'יימס שאג בצחוק. לילי קמה, סמוקה למדי, מסתכלת על ג'יימס וסיריוס בתיעוב.
"קדימה, סוורס, בוא נמצא לנו תא אחר."
"אוו..." ג'יימס וסיריוס חיקו את קולה המתנשא; ג'יימס ניסה להכשיל את סנייפ שהוא יצא מהתא.
"נתראה, סניבלוס!" נשמעה הקריאה כשדלת התא נטרקה...והתמונה נעלמה שוב...הארי ניצב בדיוק מאחורי סנייפ כשהם עמדו לכיוון שולחנות הבתים המוארים באור נרות, מסודרים בתור ישר, פניהם שטופי שמחה. כשפרופסור מקגונגל קראה: "אוונס, לילי!" הוא צפה באימו הולכת קדימה, רגליה רועדות, ומתיישבת על השרפרף הישן. פרופסור מקגונגל הניחה את מצנפת המיון על ראשה, ובערך שנייה אחרי שהיא נגעה בשערה האדום כהה, המצנפת קראה, "גריפינדור!" הארי שמע את סנייפ נאנח. לילי הורידה את הכובע, החזירה אותו לפרופסור מקגונגל ומיהרה לתפוס את מקומה בין הגריפינדורים,
אבל בזמן שהלכה היא הביטה אחורה אל סנייפ, ועל פניה היה חיוך קטן ועצוב. הארי ראה את סיריוס מפנה לה מקום על הספסל. היא העיפה מבט אחד לכיוונו, נראה שהיא מזהה אותו מהרכבת, לילי שילבה את ידיה והסתובבה לכיוון השני בנחישות. מסדר הנוכחות נמשך. הארי צפה בלופין, פיטגרו ואביו מצטרפים אל לילי וסיריוס בשולחן גריפינדור. לבסוף, כשרק תריסר תלמידים נשארו למיון, פרופסור מקגונגל קראה לסנייפ. הארי הלך איתו אל השרפרף, צופה בו מניח את הכובע על ראשו.
"סלית'רין!" קראה מצנפת המיון. וסוורס סנייפ הלך לכיוון השני של האולם, הרחק מלילי, איפה שהריעו לו הסלית'רינים, איפה שלוציוס מאלפוי, בעל סיכת המדריך המנצנצת על חזהו, טפח על גבו של סנייפ כשהוא התיישב על הספסל לצידו...
והתמונה השתנתה...לילי וסנייפ הלכו במדשאות לאורך הטירה, מתווכחים בבירור. הארי מיהר לתפוס אותם, לשמוע מה הם אומרים. כשהגיע אליהם הוא הבין כמה גבוהים הם. כנראה עברו מספר שנים מאז המיון.
"...חשבתי שאנחנו אמורים להיות חברים?" סנייפ אמר. "חברים הכי טובים?"
"אנחנו באמת חברים, סוו, אבל אני לא אוהבת חלק מהאנשים שאתה מסתובב איתם! אני מצטערת, אבל אני מתעבת את אייברי ואת מולקיבר! מולקיבר! מה אתה מוצא בו, סוו, הוא איום! אתה יודע מה הוא ניסה לעשות למארי מקדונלד?"
לילי הגיעה אל העמוד והתיישבה מנגדו, מסתכלת לפנים המצומקות והחיוורות של סנייפ.
"זה היה כלום," אמר סנייפ, "זה היה בצחוק, זה הכל –"
"זה היה קסם אפל, ואם אתה חושב שזה מצחיק—"
"מה בנוגע לדברים שפוטר וחבריו עושים?" תבע סנייפ. הוא האדים כשהוא אמר את זה, מנסה לשמור את כעסו.
"מה פוטר קשור לכל זה?" אמרה לילי.
"הם מתגנבים בלילות. יש משהו מוזר בלופין הזה. לאן הוא ממשיך ללכת?"
"הוא חולה," אמרה לילי. "הם אמרו שהוא חולה –"
"כל חודש בליל ירח מלא?" אמר סנייפ
"אני מכירה את התאוריה שלך," אמרה לילי, ונשמעה קרה. "למה אתה כל-כך אובססבי לגביהם בכל אופן? למה אכפת לך מה הם עושים בלילה?"
"אני רק מנסה להראות לך שהם לא נפלאים כמו שנראה לכולם." העוצמה של מבטו גרמה לה להסמיק.
"בכל זאת, הם לא משתמשים בקסמים אפלים." היא הנמיכה את קולה. "ואתה ממש כפוי טובה. שמעתי מה קרה בלילה ההוא. אתה התגנבת למטה ע"י מנהרה לצריף המצווח, וג'יימס פוטר הציל אותך ממה שלא היה שם –"
כל פרצופו של סנייפ התעוות והוא פלט במלמול, "הציל? הציל? את חושבת שג'יימס שיחק את הגיבור? הוא שמר על צווארו ועל של חבריו! את לא הולכת ל – אני לא ארשה לך –"
"תרשה לי? תרשה לי?" עינייה הירוקות והבהירות של לילי נעשו לחריצים דקים. סנייפ חזר בו פעם נוספת.
"אני לא התכוונתי – אני רק לא רוצה לראות אותך עושה צחוק מ – הוא נמשך אלייך, ג'יימס פוטר נמשך אלייך!" נראה שהמילים נפלטו מפיו כנגד רצונו. "והוא לא...כולם חושבים...אלוף הקווידיץ' הגדול –" המרירות והשנאה של סנייפ תרגמו את הבלבול שלו, ועינייה של לילי טיילו הלאה והלאה לתוך מצחה.
"אני יודעת שג'יימס פוטר גאוותן ויהיר," היא אמרה עוקפת את סנייפ. "אני לא צריכה שתאמר לי את זה. אבל רעיונות ההומור של אייברי ומולקיבר הם פשוט מרושעים. מרושעים, סוו. אני לא מבינה איך אתה יכול להיות חבר שלהם." הארי הטיל ספק בכך שסנייפ שמע בכלל את הביקורת שלה על מולקיבר ואייברי. ברגע שהיא העליבה את ג'יימס פוטר, כל גופו נרגע, וכשהם הלכו שוב היו ניתורים וקפיצות בצעדיו של סנייפ...והתמונה נעלמה...הארי שוב צפה בסנייפ עוזב את האולם הגדול, צפה בו כשהוא שוטט מחוץ לטירה ותעה שלא בכוונה יותר מדי קרוב אל המקום שמתחת לעץ האשור שם ישבו יחד ג'יימס, סיריוס, לופין ופיטגרו. אבל שמר מרחק משם הפעם, בגלל שהוא ידע מה קורה אחרי שג'יימס הרים את סוורוס אל האוויר, התגרה ולעג לו; הוא ידע מה נעשה ונאמר, וזה לא נתן לו הנאה לשמוע זאת שוב...הוא צפה כאשר לילי הצטרפה אל הקבוצה ויצאה להגנתו של סנייפ. מרחוק הוא שמע את סנייפ צועק אליה בהשפלתו וזעמו, את המילה שלא תסולח: "בוצדמית." והתמונה השתנתה...
"אני מצטער."
"זה לא מעניין אותי."
"אני מצטער!"
"חבל על המאמץ שלך." זאת הייתה שעת לילה. לילי, שלבשה חלוק בית, עמדה כשידיה משולבות מול הדיוקן של האישה השמנה, בכניסה למגדל גריפינדור. "באתי החוצה רק בגלל שמארי אמרה לי שאתה מאיים להישאר לישון פה."
"נכון. הייתי עושה את זה. אני אף-פעם לא התכוונתי לקרוא לך בוצדמית, זה רק –"
"נפלט לך?" לא היו רחמים בקולה של לילי. "זה מאוחר מדי. אני סולחת לך מזה שנים. אף-אחד מחבריי לא יכול להבין למה אני אפילו מדברת אלייך. אתה וחברייך אוכלי-המוות הקטנים והאהובים – אתה רואה, אתה אפילו לא מכחיש את זה! אתה אפילו לא מכחיש שזה כל מה שאתה מתכוון להיות! אתה לא יכול לחכות כדי להצטרף לאתה-יודע-מי, נכון?" הוא פתח את פיו, אבל סגר אותו בלי להוציא מילה. "אני לא יכולה להעמיד-פנים עוד. אתה בחרת את הדרך שלך, אני בחרתי את שלי."
"לא – תקשיבי, אני לא התכוונתי –"
"—לקרוא לי בוצדמית? אבל אתה קורא לכל אחד ממוצאי בוצדם, סוורוס. למה אצלי צריך להיות איזה-שהוא שינוי?"

הוא התאמץ כדי לתת נאום, אבל במבט מלא בבוז לילי הסתובבה ותיפסה בחזרה לפתח שמאחורי הדיוקן...
הפרוזדור נעלם, ולתמונה לקח קצת יותר זמן להופיע: הארי ריחף דרך מערבולת של צורות וצבעים עד שהסביבה נהייתה מוצקה שוב, והוא עמד על ראש של גבעה עזובה וקרה, בחשכה, הרוח שורקת מעבר לכמה עצים חסרי עלים. סנייפ המבוגר בתנשף, מאיר את המקום, אוחז את שרביטו בכוח, מחכה למישהו או למשהו... הפחד שלו השפיע גם על הארי, אפילו שהוא ידע שהוא לא יכל להיפגע, והוא הביט מעבר לכתפו, תוהה מה היה הדבר שסנייפ חיכה לו-
ואז סילון משונן ומסנוור של אור לבן עף חתך את האוויר. הארי חשב על להאיר, אבל סנייפ ירד על ברכיו ושרביטו ושרביטו הועף מידו.
"אל תהרוג אותי!"
"זאת לא הייתה כוונתי."
כל קול שבקע מדמבלדור נבלע מהרוח המתנגשת בענפים. הוא נעמד מלפני סנייפ וגלימתו מחליקה סביבו, ופניו היו מוארות על ידי השרביט שהאיר מתחת.
"ובכן, סוורוס? איזה הודעה ללורד וולדמורט יש עבורי?"
"לא – לא הודעה, אני פה על דעת עצמי!"
סנייפ שילב את ידיו. הוא ניראה קצת משוגע, עם שיערו השמנוני מתנועע על ראשו.
"באתי עם הזהרה – לא, בקשה – בבקשה-"
דמבלדור הצליף בשרביטו. למרות שהעלים והענפים עדיין התעופפו סביבם, היה שקט בנקודה שדמבלדור וסנייפ היו בה.
"איזו בקשה יכול אוכל מוות לבקש ממני?"
"ה-הנביא... הנבואה...טרילוני..."
"אה, כן," אמר דמבלדור. "כמה אתה מסרת ללורד וולדמורט?"
"הכל – כל מה ששמעתי!"אמר סנייפ. "זה למה – זה מהסיבה הזאת- הוא חושב שהכוונה ללילי אוונס!"
"הנביא לא מתייחס לאיזה," אמר דמבלדור. "היא מדברת על ילד שנולד בסוף יולי-"
"אתה יודע למה אני מתכוון! הוא חושב שזה מתייחס לבן שלה, הוא הולך להרוג אותה, להרוג את כולם – "
"אם היא כל כך חשובה לך," אמר דמבלדור, "בטח הלורד וולדמורט יחוס עליה? אתה לא יכול לבקש רחמים על האם בתמורה לבן?"
"אני-ביקשתי ממנו-"
"אתה מגעיל אותי," אמר דמבלדור, והארי מעולם לא שמע כל כך הרבה בוז בקול שלו. סנייפ התכווץ מעט. "לא אכפת לך מהמוות של הבעל והילד? הם יכולים למות, בזמן שלך יש את מה שאתה רוצה?"
סנייפ לא אמר דבר, רק הסתכל כלפי מעלה לכיוון דמבלדור.
"אז תסתיר אותם," הוא קירקר, "תשמור אותה – אותם בטוחים. בבקשה."
"ומה אתה תיתן לי בתמורה, סוורוס?"
"ב- בתמורה?" סנייפ הביט בדמבלדור בפה פעור, והארי ציפה שהוא יימחה, אבל לאחר רגע ארוך הוא אמר "הכל."
ראש הגבעה נעלם, והארי עמד במשרדו של דמבלדור, ומשהו עשה רעש מחריד, כמו חיה פצועה. סנייפ נפל בכבדות מכסאו, ודמבלדור עמד לידו, נראה קודר. אחרי דקה או שתיים, סנייפ הרים את פרצופו, והוא ניראה כמו אדם שחי מאה שנים של אומללות מאז שעזב את ראש הגבעה.
"חשבתי...שאתה הולך... לשמור עליה בטוחה..."
"היא וג'יימס שמו את מבטחם באדם הלא נכון," אמר דמבלדור. "במידת מה כמוך, סוורוס. "לא קיווית שהלורד וולדמורט יחוס עליה?"
נשימתו של סנייפ היתה רדודה.
"בנה שרד",אמר דמבלדור.
עם צלקת זעירה על ראשו,סנייפ נראה כאילו חטף סטירה מרגיז לעוף(לא הבנתי).
"הבן שלה חי.יש לו את העיניים שלה,העיניים שלה במדיוק. אתה זוכר את צבעה העיניים של לילי אוונס,אני בטוח?
"לא!"שאג סנייפ."הלכה...מתה..."
"האם זו חרטה,סוורוס?"
"הלאויי...הלאויי והיתי מת..."
מפה המשך חדש שלי::::::::::
"ומה זה היה נותן למישהו?" אמר דמבלדור בקרירות. "אם אהבת את לילי אוונס, אם באמת אהבת אותה, אז דרכך קדימה נקייה."
סנייפ אימץ מבט שנראה היה כרוך בכאב, ונראה שלמילותיו של דמבלדור לקח זמן להגיע אליו.
"ל-למה אתה מתכוון?"
"אתה יודע איך ולמה היא מתה. תוודא שזה לא היה לשווא. עזור לי להגן על בנה של לילי."
"הוא לא צריך הגנה. אדון האופל הולך – "
"אדון האופל יחזור, והארי פוטר יהיה בסכנה רצינית כשזה יקרה. הייתה הפסקה ארוכה, ובאיטיות סנייפ חזר לשלוט בעצמו, מחזיר את השליטה בנשימותיו. לבסוף הוא אמר "בסדר גמור. בסדר גמור. אבל לעולם -לעולם אל תספר, דמבלדור! זה חייב להישאר בינינו! תישבע! אני לא יכול לנטור... במיוחד לא לבנם של הפוטרים... אני רוצה את מילתך!"
"המילה שלי, סוורוס, שאני לעולם לא אחשוף את הטוב שבך?" דמבלדור נאנח, מביט למטה לתוך פניו הפראיים והמיוסרים של סנייפ. "אם אתה מתעקש..." המשרד של דמבלדור נעלם, אך באופן מפתיע חזר.
משרדו של דמבלדור נעלם, אבל מיד נוצר מחדש. סנייפ התנודד מעלה ומטה מול דמבלדור.
"-בינוני, יהיר כמו אביו, מפר-חוקים נחוש, שמח להפוך עצמו למפורסם, מחפש תשומת לב, וגס רוח-"
"אתה רואה מה שאתה מצפה לראות, סוורוס," אמר דמבלדור, מבלי להרים עיניו מעותק של 'שינוי-צורה היום'.
"מורים אחרים מדווחים שהילד הוא צנוע, אהוד, ובאופן הגיוני גם מוכשר. באופן אישי, אני רואה אותו ילד מקסים."
דמבלדור הפך דף, ואמר, מבלי להרים את מבטו. "שים עין על קווירל, בסדר?"
מערבולת של צבעים, והכל נהיה חשוך, וסנייפ ודמבלדור עמדו במרחק קצר זה מזה, באולם הכניסה, זמן קצר אחרי שאחרוני התלמידים חצו אותו בדרכם למיטה, אחרי נשף חג המולד של טורניר הקוסמים המשולש.
"נו?" מלמל דמבלדור.
"הסימן של קרקרוף נהיה קהה גם. הוא נלחץ, הוא מפחד מתגמול; אתה יודע כמה עזרה הוא נתן לשר אחרי שאדון האופל נפל". סנייפ הסתכל הצידה על פרופיל אפו המעוקל של דמבלדור. "קרקרוף מתכוון להמלט אם הסימן יצרוב."
"כן?" אמר דמבלדור ברכות, כשפלר דלקור ורוג'ר דייביס נכנסו בדילוג מהמדשאות. "ואתה מתפתה להצטרף אליו?"
"לא," אמר סנייפ, עיניו השחורות מתבוננות בדמויותיהם פלר ורוג'ר המתרחקות. "אני לא כזה פחדן."
"לא," הסכים דמבלדור. "אתה אדם אמיץ בהרבה מאיגור קרקרוף. אתה יודע, לפעמים אני חושב שאנחנו מתייגים אנשים מוקדים מדי..."
הוא התרחק, עוזב את סנייפ בהלם.
עכשיו הארי שוב עמד במשרדו של המנהל. זו הייתה שעת לילה, ודמבלדור שקע הצידה בכיסאו דמוי כס המלכות, מאחורי שולחנו, כנראה מחוסר הכרה. ידו הימנית נפולה בצידו, שחורה ושרופה. סנייפ רטן וכישף, מצביע את שרביטו למפרק היד, כשבידו השמאלית הוא מזג מגביע מלא בנוזל זהוב סמיך לתוך פיו של דמבלדור.
אחרי כמה רגעים, עיניו של דמבלדור מצמצו ונפתחו.
"למה," שאל סנייפ ללא הקדמה, "למה לבשת את הטבעת הזאת? היא נושאת קללה, אתה בטח ידעת את זה.
למה בכלל נגעת בה?"
טבעתו של מרבולו גאונט נחה על השולחן שמול דמבלדור. היא הייתה שבורה, והחרב של גריפינדור הייתה לידה.
דמבלדור עיווה את פניו.
"אני... הייתי טיפש. התפתתי מאוד..."
"מה פיתה אותך?"
דמבלדור לא ענה.
"זה היה נס שהצלחת לחזור לכאן!" סנייפ נשמע זועם. "הטבעת הזאת נושאת קללה בעלת כח יוצא מן הכלל, לעצור אותה, זה מה שאנחנו מקווים; הצלחתי לכלוא את הקללה ביד אחת לבינתיים-"
דמבלדור הרים את ידו השחורה, חסרת השימוש, ובחן אותה, נתן את הרושם של אחד שרואה חפץ יקר ערך.
"פעלת היטב, סוורוס. כמה זמן אתה חושב שיש לי?"
נימתו של דמבלדור הייתה נינוחה; כמו ששאל על מזג האוויר. סנייפ היסס, ואז אמר, "אני לא יודע להגיד. אולי שנה. עם לחש כזה אי אפשר להשאר לנצח. הוא יתפשט בסופו של דבר, זה סוג הקללות שמתחזקות עם הזמן."
דמבלדור חייך. הידיעה שנשארה לו פחות משנה לחיות נראתה כאילו הנושא לא נוגע לו בכלל.
"אני בר מזל, מאוד בר מזל, שיש לי אותך, סוורוס."
"אם היית מזמן אותי קצת יותר מוקדם, אולי הייתי יכול לעשות יותר, לקנות לך קצת זמן!" אמר סנייפ בכעס.
הוא הסתכל מטה אל הטבעת השבורה והחרב. "חשבת שעל ידי שבירת הטבעת הקללה תשבר?"
"משהו כזה... הזיתי, ללא ספק..." אמר דמבלדור. במאמץ הוא יישר עצמו על הכסא. "ובכן, באמת, זה הופך את המשמעות להרבה יותר ישירה."
סנייפ נראה מבולבל לחלוטין. דמבלדור חייך.
"אני מתייחס לתכנית שהלורד וולדמורט מתכנן מסביבי. התכנית לגרום למאלפוי המסכן הצעיר לרצוח אותי."
סנייפ ישב על הכסא שהארי ישב עליו פעמים רבות, מעבר לשולחנו של דמבלדור. הארי יכל לראות שהוא רצה להגיד עוד על נושא הקללה שבידו של דמבלדור, אבל דמבלדור סירב בעדינות לדבר עוד על הנושא.
סנייפ הזעיף פנים ואמר, "אדון האופל לא מצפה מדראקו להצליח. זהו לא אחר מאשר עונש לכשלונותיו האחרונים של לוציוס. עינוי איטי של הוריו של דראקו, לראות אותו נכשל ומשלם את המחיר."
"בקצרה, לנער נגזר גזר דין מוות בערך כמו שעלי נגזר," אמר דמבלדור. "עכשיו, אני מבין שהמחליף הטבעי לעבודה, כשדראקו יכשל, הוא אתה?"
הייתה הפוגה קצרה.
"זאת, אני חושב, תכניתו של אדון האופל."
"הלורד וולדמורט חזה את הרגע בעתיד הקרוב שהוא לא יצטרך לרגל אחר הוגוורסט?"
"הוא מאמין שבית הספר יהיה בידיו בקרוב, כן."
"ואם הוא באמת יפול לידיו," אמר דמבלדור, כמעט כבדרך אגב, "יש לי את מילתך שאתה תעשה את כל שבכוחך לעשות כדי להגן על התלמידים של הוגוורסט?"
סנייפ הנהנן בראשו בנוקשות.
"אז יופי, עדיפותך הראשונה תהיה לגלות מה דראקו מתכנן. נער בן-עשרה מפוחד הוא סכנה לאחרים בנוסף לעצמו. הצע לו עזרה והדרכה, הוא חייב להסכים, הוא מחבב אותך-"
"-הרבה פחות מאז שאביו איבד את מעמדו. דראקו מאשים אותי, הוא חושב שאני גנבתי את מעמדו של לוציוס."
"שוב, נסה. אני מודאג פחות על עצמי, מאשר על קורבנות תמימים של מה שתוכניתו של הנער תעשה. בנוסף, כמובן, על דבר אחד להעשות אם ברצוננו להציל אותו מזעמו של הלורד וולדמורט."
סנייפ הרים את גבותיו ונימתו נשמעה עקצנית כשהוא שאל, "אתה מתכוון לתת לו להרוג אותך?"
"בהחלט לא. אתה חייב להרוג אותי."
הייתה שתיקה ארוכה, נשברה רק על ידי צליל תקתוק מוזר. פוקס עוף החול כרסם אבן גיר (cuttlebone).
"אתה רוצה שאני אעשה את זה?" שאל סנייפ, קולו כבד ומלגלג. "או שאולי תרצה כמה רגעים להלחין הספד?"
"או, עדיין לא," אמר דמבלדור, בחיוך. "אני מעז להגיד שהרגע יגיע בבוא העת. בהתחשב במה שקרה הלילה," הוא חיווה בידו הנבולה, "אנחנו יכולים להיות בטוחים שזה יקרה בתוך שנה."
"אם לא אכפת לך למות," אמר סנייפ בגסות, "למה לא לתת לדראקו לעשות את זה?"
"נשמתו של הנער עדיין לא מושחטת," אמר דמבלדור. "אני לא רוצה שהיא תושחט על חשבוני."
"ומה עם הנשמה שלי, דמבלדור? מה עם שלי?"
"אתה בעצמך יודע אם זה יפגע בנשמתך למנוע מאדם זקן את ההשפלה והכאב," אמר דמבלדור. "אני אבקש
את זה כטובה ענקית ממך, סוורוס, בגלל שהמוות מגיע אליי, וזה בטוח כמו שהתותחים מצ'אדלי יגמרו בתחתית
הליגה השנה. אני מתוודה שאני מעדיף את היציאה המהירה וחסרת הכאב, לעומת המקרה הקשה והמסובך,
של... למשל... אם גרייבק יתערב- שמעתי שוולדמורט גייס אותו? או בלטריקס היקרה, שאוהבת לשחק עם האוכל שלה לפני שהיא אוכלת אותו."
נימתו הייתה קלילה, אבל עיניו הכחולות היו נעוצות בסנייפ כמו שהיו נעוצות לעיתים בהארי, כאילו יכל לראות את הרוח שעליהם דיברו. לבסוף סנייפ הנהן בראשו בגסות.
דמבלדור נראה מרוצה.
"תודה לך, סוורוס..."
המשרד נעלם, ועכשיו דמבלדור וסנייפ שוטטו ביחד באדמות הטירה הבודדות, בשעת בין ערביים.
"מה אתה עושה עם פוטר, בכל הערבים האלה שאתם נפגשים?" שאל סנייפ לפתע.
דמבלדור נראה עייף.
"למה?אתה לא רוצה לעכב אותו עוד, סוורוס?הוא התעכב מספיק לאחרונה."
"האבא שלו שוב פעם-"
"במראה, אולי, אבל הטבע העמוק שלו יותר אוהב את אמא שלו. אני נפגש עם הארי כדי לשוחח איתו, אני חייב לתת לו מידע לפני שיהיה מאוחר מידי."
"מידע," חזר סנייפ "אתה בוטח בו, אתה לא בוטח בי."
"זאת לא שאלה של אמון, יש לי, כפי שאנחנו יודעים מגבלה של זמן. זו חובתי לספק לילד מידע שיעזור לו לעשות את מה שהוא צריך לעשות".
"ומדוע אני לא יכול לקבל את אותו מידע?"
"אני מעדיף לא לשים את כל הסודות שלי בסלסלה אחת, במיוחד לא סלסלה שבזבזה כל כך הרבה זמן יקר על היד של הלורד וולדמורט."
"אבל אני בהזמנות שלך!"
"ואתה עושה את זה טוב. אל תחשוב שאני ממעיט את הסכנה הקבועה שבא אתה נמצא, סוורוס. לתת לוולדמורט מידע יקר ערך היא עבודה שלא הייתי נותן לאף אחד חוץ ממך."
"עדיין, אתה מגלה הרבה יותר לילד חסר יכולת להבין בהלטת הכרה , בעל קסם בינוני, ובלי קשר ישיר ליד של וולדמורט!"
"וולדמורט חושש מהקשר הזה," אמר דמבלדור "לא לפני הרבה זמן הייתה לו טעימה קטנה של מה באמת מחזיק את הארי מתנגד אליו. זה היה כאב שהוא מעולם לא התנסה בו. הוא לא ינסה לשלוט בהארי שוב, אני בטוח בזה. לא בדרך הזאת."

"אני לא מבין"
"הנשמה של וולדמורט, כפי שזה נראה, לא יכולה לסבול ניתוק קשר עם הארי. כמו לשון פלדה קפואה, ש-"
"נשמה?אנחנו מדברים על גוף!"
"במקרה של הארי ווולדמורט, לדבר על של אחד זה לדבר על של האחר."
דמבלדור הציץ מסביב כדי לוודא שוב שהם לבד, הם היו ביער האסור עכשיו, אבל לא היה אף אחד מסביבם עכשיו.
"אחרי שתהרוג אותי, סוורוס-"
"אתה עדיין לא מספר לי הכול, מצפה לשרות הקטן שלי," רטן סנייפ, וכעס אמיתי הבהיק על פניו הרזות עכשיו, אתה לוקח עסק גדול לתרומה, דאמבלדור! אולי הפכת את המוח שלי!"
"אתה נתת לי את המילה שלך, סוורוס. ואם כבר מדברים על השירותים שאתה חייב לי, אני חושב שאתה הסכמת לפקוח עין על הסליתרני הצעיר שלנו?"
סנייפ נראה מרדני וכועס, דאמבלדור נאנח.
"בוא למשרד שלי הלילה, סוורוס, באחד עשרה, ואל תתלונן שאין לי אמון בך..."
הם היו שוב במשרדו של דמבלדור, החלונות חשוכים, ופוקס ישב בשקט, שסנייפ ישב די דומם, כשדמבלדור התהלך מסביבו ודיבר.
"אסור שהארי יגלה, לא עד הרגע האחרון, לא עד שזה יהיה הכרחי, אחרת איך יהיו לו הכוחות לעשות את מה שהוא חייב לעשות?"
"אבל מה הוא חייב לעשות?"
"זה כבר בין הארי לביני. עכשיו הקשב טוב, סוורוס, יגיע הזמן - אחרי מותי - אל תתווכח, ואל תתערב! יגיע הזמן שהלורד וולדמורט יפחד על חייו של הנחש שלו."
"על נגיני?" סנייפ נראה נדהם.
"בדיוק. אם יגיע זמן שבו הלורד וולדמורט יפסיק לשלוח את הנחש קדימה לעשות את דרישותיו, וישמור אותו קרוב לצידו, תחת הגנת כשפים, אז, אני חושב, זה יהיה בטוח לספר להארי."
"מה לספר לו?"
דמבלדור לקח נשימה ארוכה ועצם את עיניו.
"ספר לו שבלילה שבו הלורד וולדמורט ניסה להרוג אותה, לילי נתנה את חייה ביניהם כמגן, קללת המוות חזרה כלפי הלורד וולדמורט, ושבריר מנשמתו של הלורד וולדמורט, עף ממנה, ונעל עצמו בתוך הנשמה החיה היחידה שנשארה בתוך הבניין ההרוס. הוא נתן לו את הכח לדבר עם נחשים, ואת הקשר אל מוחו של הלורד וולדמורט, שהוא מעולם לא הבין. וכל עוד אותו שבריר הנשמה, שוולדמורט לא שם לב לחסרונו, נשאר מחובר אל הארי ומוגן על ידו, הלורד וולדמורט לא יוכל למות."
נראה היה שהארי צפה בשני הגברים מקצה של מנהרה ארוכה, הם היו כל כך רחוקים ממנו, קולותיהם הדהדו בצורה מוזרה באזניו.
"אז הילד... הילד חייב למות?" שאל סנייפ ברוגע.
"וולדמורט עצמו חייב לעשות את זה, סוורוס. זה חיוני."
עוד שתיקה ארוכה, וסנייפ אמר, "אני חשבתי... כל השנים האלה... שאנחנו מגנים עליו בשבילה. בשביל לילי."
"אנחנו הגנו עליו בגלל שזה היה חיוני ללמד אותו, לגדל אותו, לתת לו לנסות את כוחו," אמר דמבלדור, עיניו עדיין עצומות בחוזקה. "בינתיים, הקשר בינהם גדל והתחזק, גדילה טפילית. לפעמים חשבתי שהוא חושד כך בעצמו. אם אני מכיר אותו, הוא ארגן דברים, כך שכשהוא באמת יצא להתמודד עם המוות, זה יהיה הסוף של וולדמורט."
דמבלדור פקח את עיניו. סנייפ נראה נחרד.
"שמרת עליו בחיים רק כדי שהוא ימות ברגע הנכון?"
"אל תהיה בהלם, סוורוס. בכמה גברים ונשים אתה צפית מתים?"
"לאחרונה, רק אלה שלא יכלתי להציל," אמר סנייפ.
הוא נעמד. "ניצלת אותי"
"משמעותך?"
"ריגלתי בשבילך ושיקרתי בשבילך, שמתי את עצמי בסכנה חמורה בשבילך. הכל היה אמור להיות בשביל לשמור את בנה של לילי פוטר בחיים. ועכשיו אתה מספר לי שגידלת אותו כמו חזיר לשחיטה-"
"זה נוגע ללב, סוורוס," אמר דמבלדור ברצינות.
"האם גדלת והתחלת לדאוג לילד, אחרי הכל?"
"בשבילו?" צעק סנייפ. "אקספקטו פטרונום!"
מקצה שרביטו, יצאה איילה כסופה. היא נחתה על ריצפת המשרד, ניתרה קצת לאורך המשרד, ואז ריחפה החוצה מהחלון. דמבלדור צפה בה עפה החוצה, וכשהזוהר הכסוף שלה התנדף, הוא הסתובב בחזרה אל סנייפ, עיניו היו מלאות דמעות.
"אחרי כל הזמן הזה?"
"תמיד," אמר סנייפ.
והמערכה השתנתה. כעת, הארי ראה את סנייפ מדבר אל התמונה של דמבלדור מאחורי שולחנו.
"אתה חייב לתת לוולדמורט את תאריך העזיבה המדוייק של הארי מבית דודו ודודתו," אמר דמבלדור. "אם לא תעשה כך, זה יעלה את החשד, עכשיו כשוולדמורט מאמין שאתה מעודכן טוב. בכל אופן, אתה חייב לשתול רעיון של פתיון; זה, אני חושב, חייב להבטיח את ביטחונו של הארי. נסה לחש בלבול על מנדגוס פלטצ'ר. וסוורוס, אם אתה מאולץ לקחת חלק במרדף, נסה לעשות את זה משכנע... אני סומך עליך להשאר בספריו הטובים של וולדמורט כמה שאפשר, או שהוגוורסט תישאר נתונה לחסדיהם של הקרוואים..."

עכשיו, סנייפ היה פנים אל מול פנים, מול מנדגוס, במסבאה לא מזוהה, פניו של מנדגוס בוהות חסרות פשר, סנייפ זועף פניו בריכוז.
"אתה תציע למסדר עוף החול," מלמל סנייפ, "שהם ישתמשו בפתיונות, שיקוי פולימיצי. כמה פוטרים, דומים. זה הדבר היחיד שיכול לעזור. אתה תשכח שאני הצעתי את זה. אתה תציג את זה כרעיון שלך, אתה מבין?"
"אני מבין," מלמל מנדגוס, עיניו נראו לא ממוקדות...

עכשיו הארי עף לצידו של סנייפ על מטאטא בשמי לילה כהה וצלול: איתו היו עוד אוכלי מוות בברדסים, ומלפנים, היו לופין והארי, שהיה בעצם ג'ורג'... אוכל מוות התקדם קדימה מלפני סנייפ, והרים את שרביטו, מכוון אותו ישירות לגבו של לופין.
"סקטומסמפרה!" צעק סנייפ.
אבל הלחש, שכוון לידו אוחזת השרביט של אוכל המוות, פספסה ופגעה בג'ורג' במקום-

ואז, סנייפ כרע ברך בחדר השינה הישן של סיריוס. דמעות נזלו מקצהו של אפו המעוקל, כשהוא קרא את המכתב הישן מלילי. בדף השני של המכתב, היו כתובות רק כמה מילים:

"...היה אי פעם חבר של גלרט גרינדלוולד.
אני באופן אישי, חושבת שהיא משתגעת!

באהבה רבה
לילי
..."

סנייפ לקח את הדף עם חתימתה של לילי, ואהבתה, ודחף אותו אל פנים גלימתו. ואז הוא תלש לשתיים את התמונה שהוא אחז, כך שהוא שמר את החלק שממנו לילי צחקה, וזרק את החלק שמראה את ג'יימס והארי על הרצפה, מתחת לשידת המגירות...

ואז סנייפ קם שוב, בחדר המנהל, כשפיניאס ניגלוס נחפז לתוך מסגרת תמונתו.
"המנהל! הם חונים ביער דין! הבוצדמית-"
"אל תגיד את המילה הזאת!"
"-אז הגריינג'ר הזאת, הזכירה את המקום הזה כשהיא פתחה את התיק שלה ואני שמעתי את זה!"
"יפה, יפה מאוד!" בכה דמבלדור, בתמונתו, מאחורי כיסא המנהל. "עכשיו סוורוס, החרב! אל תשכח שהיא חייבת להילקח תחת תנאי הצורך והגבורה (לא הבנתי את המשמעות של המשפט הזה :P )- ואסור לו לדעת שאתה נותן אותה! אם וולדמורט יקרא את מחשבותיו של הארי ויראה שאתה עוזר לו-"
"אני יודע," אמר סנייפ בקצרה. הוא התקרב לתמונתו של דמבלדור ומשך בצידה. היא הונפה קדימה, וגילתה חלל נסתר, מתוכו הוא הוציא את החרב של גריפינדור.
"ואתה עדיין לא מתכוון לספר לי למה זה כל כך חשוב לתת להארי את החרב?" אמר סנייפ בעוד הוא מניף את גלימת המסעות שלו מעל גלימתו.
"לא, אני לא חושב," אמר דמבלדור מתמונתו. "הוא יודע מה עליו לעשות איתה. וסוורוס, תהיה זהיר, הם לא יאהבו לראות אותך אחרי התאונה עם ג'ורג' וויזלי-"
סנייפ הסתובב בדלת.
"אל תדאג, דמבלדור," הוא אמר בקור רוח. "יש לי תוכנית..."
סנייפ עזב את החדר. הארי התרומם ויצא מההגיגית, ורגעים ספורים אחר כך, הוא שכב על השטיח שעל הרצפה, באותו החדר שבו סנייפ בדיוק סגר את הדלת.

תודה לhortain dragon.

בחזרה ליער:

לבסוף, האמת, שוכב כאשר פניו צמודות לשטיח המאובק של המשרד איפה שפעם חשב שהוא ילמד את סודות הניצחון, הארי הבין לבסוף שהוא אינו אמור לשרוד. תפקידו היה ללכת ברוגע לזרועותיו המחכות של המוות. לצד הדרך, הוא היה פשוט צריך להפטר מקשריו הנותרים של וולדמורט לחיים, כדי שלבסוף כאשר הוא יטיל עצמו בדרכו של וולדמורט, ולא ירים שרביט להגן על עצמו, הסוף יהיה ברור, והעבודה שהייתה אמורה והסתיים בגודריק תהיה גמורה. אף אחד לא יחיה, אף אחד לא יוכל לשרוד.
הוא הרגיש את ליבו פועם בפראות בחזהו. כמה מוזר שבגלל הפחד מלמות, הוא פעם עוד יותר בחוזקה, באומץ לשמרו בחיים. אך זה יצטרך להפסיק, ובקרוב. פעימותיו היו ספורים. לכמה עוד ישאר זמן, שהוא יעמוד וילך לאורך הטירה בפעם האחרונה, לחצר בחוץ ולתוך היער?
פחד אחז בו בזמן ששכב על הריצפה, כשתופי הלוויה פועמים בתוכו. האם זה יכאב למות? כל אותם הפעמים שהוא חשב שזה עומר לקרות והצליח לברוח, הוא מעולם לא חשב על הדבר עצמו. רצונו לחיות תמיד היה חזק יותר מפחדו למות. אך הוא לא העלה על דעתו כעת לנסות ולברוח, להמלט מוולדמורט. זה נגמר, הוא ידע זאת, וכל שנותר היה הדבר עצמו. למות.
רק חבל שהוא לא יכל היה למות בלילה הקיצי כאשר עזב את פריווט דרייב מספר ארבע, בפעם האחרונה, מתי ששרביט עוף החול האצילי הציל אותו! אם הוא רק יכל היה למות כמו הדוויג, כל כך מהר שהוא לא היה יודע שזה קרה כלל! או אם רק יכל היה לזנק לעבר קידמת שרביטכדי להציל משהו שהוא אוהב... הוא קינא אפילו במות הוריו כעת. ההליכה קרירת הדם הזאת אל עבר חורבנו מצריכה סוג שונה של אומץ. הוא חשב את אצבעותיו רועדות במקצת ועשה מאמץ לשלוט בהן, למרות שאף אחד לא יכל היה לראות אותו. הדיוקנים על הקירות היו כולם ריקים.
לאט, מאוד לאט, הוא נעמד, ואיך שעשה זאת הוא חש יותר חי ויותר מודע לגופו החי יותר מאשר אי פעם. למה מעולה הוא לא העריך איזה נס הוא היה, מוח ועצבים ולב תחום? כל זה יגמר... או לפחות, הוא יפרד מזה. נשימתו היה איטית ועמוקה, ופיו ולשונו היו לחלוטין יבשים, אך גם עיניו.
בגידתו של דמבלדור היתה כמעט כלום. כמובן היתה תוכנית יותר גדולה: הארי פשוט היה יותר מדי טיפש לראות זאת, הוא הבין זאת כעת. הוא מעולם לא פיקפק בהשארתו שדמבלדור רוצה בחיים. הוא ראה שתוחלת חייו תמיד הייתה מוגדרת על פי כמה זמן יקח להשמיד את שאר ההורקרוקסים. דמבלדור הוריש את התפקיד להשמיד אותם לו, וככל הנראה הוא המשיך להחביא את הקשרים הקשורים לא רק את וולדמורט, אלא עצמו, לחיים! כמה מדליק, כמה אלגנטי, לא לבזבז עוד חיים, אלא לתת את המשימות המסוכנות לילד שכבר מבעוד מועד סמון לשחיטה, ומותו לא אסון, אלא מכה נוספת נגד וולדמורט.
ודמבלדור ידע שהארי לא ישתפן, שהוא ימשיך עד הסוף, אפילו שמדובר בסופו שלו, בגלל שהוא סבל מהכרויותיו עימו, לא כך? דמבלדור יודע, כשם שוולדמורט יודע, שהארי לא יתן לאף אחד אחד למות למענו עכשיו שהוא גילה שבכוחו לעצור את זה. המראות של פרד, לופין, וטונקס מונחים מתים על רצפת האולם הגדול נכפו בחזרה לעיני מחשבותיו, ולרגע הוא בקושי יכל לנשום. המוות היה בחוסר סבלנות...
אבל דמבלדורט הפריז בהערכתו אליו. הוא נכשל: הנחש שרד. הורוקרוקס אחד נותר מקשר בין וולדמורט לארץ, אפילו לאחר מותו של הארי. אמת, זה אומר עבודה קלה יותר למישהו. הוא תהה מי יעשה זאת... רון והרמיוני ידעו מה שצריך לעשות, כמובן... זה כנראה למה דמבלדור רצה שישתף את הסוד לשתים נוספים... כדי שאם הוא יממש את יעודו האמיתי טיפה מוקדם מדי, הם יוכלו להמשיך...
כמו גשם על חלון קר, המחשבות הללו טפטפו על פניו של האמת שלא ניתן להפריכה, שהיא הייתה שהוא חייב למות. אני חייב למות. זה חייב להיגמר. רון והרמיוני נראו הרחק משם, בארץ רחוקה. הוא חש כאילו הוא נפרד מהם כבר ממזמן. לא יהיה שום להתראות ושם הסברים, הוא היה נחוש בכך. זה היה מסע שהם לא יכלו ללכת ביחד, והניסיון לעצור בעדו יבזבז זמן יקר. הוא הביט מטה לשעונו הזהוב והמוכה שקיבל היום הולדתו ה-17. כמעט חצי מהשעה שהוקצב ע"י וולדמורט לכניעתו חלפה.
הוא נעמד. ליבו קפץ כנגד צלעותיו כציפור משתוללת. אולי הוא ידע שיש לו מעט מאוד זמן נותר. אולי הוא היה נחוש לממש פעימות של תקופת חיים שלמה לקראת הסוף. הוא לא הביט לאחור כשהוא סגר את דלת המשרד.
הטירה היתה ריקה. הוא הרגיש כרוח פוסע בה לבדו, כאילו הוא כבר נהרג. אנשי הדיוקנים היו עדיין חסרים ממסגרותיהם. כל המקום היה שקט בצורה מפחידה. כאילו כל יסוד החיים שלו היה מרוכז באולם הגדול היכן שהמתים והאבלים היו דחוסים.
הארי שם על עצמו את גלימת ההעלמות וירד את הקומות, דרך המדרגות המובילות לאולם הגדול. אולי חלק קטן ממנו קיווה שיבחינו בו, שיראו אותו, שיעצרו אותו, אך הגלימה היתה, כתמיד, בלתי חדירה, מושלמת, והוא הגיע לדלת הראשית בקלות.
ואז ניוול כמעט נכנס בו. הוא היה אחד משתי האנשים שסחבו גופה מהחצר בפנים. הארי הביט מטה וחש מכה קהה נוספת בבטנו: קולון קריוי, למרות היותו קטין, כנראה התגנב כשם שמאלפוי, קראב, וגויל עשו. הוא היה זעיר במותו.
"אתה יודע מה? אני יכול להסתדר איתו לבדי, ניוול," אמר אוליור ווד, והוא הרים את קולין מעל כתפו כהרמת כבאי וסחב אותו לתוך האולם הגדול.
ניוול נשען על מפתן הדלת לשניה וניגב את מצחו עם צידו האחורי של ידו. הוא נראה כאדם זקן. ואז הוא יצא בחזרה לאפלה להביא עוד גופות.
הארי הביט פעם אחת נוספת אחורה לפתחו של האולם הגדול. אנשים זזו מסביב, ניסו לנחם אחד את השני, שותים, בכריעה לצד המתים, אך הוא לא יכול היה לראות אף אחד מהאנשים שאהב, שום רמז להרמיוני, רון, ג'יני, או כל אחד מהוויזלים האחרים, או לונה. הוא חש שהוא היה נותן את כל הזמן שנותר לו רק בשביל לראותם פעם אחת נוספת. אך אז, האם יהיה לו את הכוח להפסיק לראות? עדיף כבר ככה.
הוא ירד מטה במדרגות לאפלה בחוץ. היה זה כמעט 4 בבוקר, נראה היה שהשטח הדומם כמו המוות נוצר את נשימתו, מחכה לראות האם הוא יכול לבצע את מה שהוא חייב.
הארי עבר ליד ניוול, אשר התכופף מעל לגופה נוספת.
"ניוול."
"אלוהים אדירים, הארי, כמעט עשית לי התקף לב!"
הארי הסיר מעליו את הגלימה: הרעיוןבא אליו משום מקום, בער מתשוקה להיות בטוח לגמרי.
"להיכן אתה הולך, לבדך?" ניוול שאל בצורה חשודה.
"זה הכל חלק מהתוכנית," אמר הארי. "יש משהו שאני חייב לעשות. שמע-ניוול-"
"הארי!" ניוול נראה לפתע מפוחד. "הארי אתה לא חושב על להסגיר את עצמך?"
"לא," הארי שיקר בקלות. "ברור שלא... זה משהו אחר. אבל יכול להיות שאני אהיה מחוץ לשדה הראיה לזמן מה. אתה מכיר את הנחש של וולדמורט. ניוול? יש לו נחש ענק... קורא לו נגיני..."
"שמעתי, כן... מה איתו?"
"הוא חייב לההרג. רון והרמיוני יודעים זאת, אך רק ליתר ביטחון אם הם..."
הזוועתיות של האפשרות חנקה אותו לרגע, והפכה את זה לבלתי אפשרי להמשיך ולדבר. אך הוא לקח את עצמו בידיים שוב: זה היה חיוני, הוא חייב להיות כמו דמבלדור, לשמור על קור רוח, לוודא שיש גיבויים, אחרים שימשיכו.
דמבלדור מת בידיעה שיש 3 אנשים שיודעים על ההורקרוקסים. וכעת ניוול יקח את מקומו של הארי: ועכדיין יהיו 3 שותפים לסוד.
"לקח למקרה שהם-עסוקים-ולך יהיה את האפשרות-"
"להרוג את הנחש?"
"להרוג את הנחש," חזר הארי.
"בסדר גמור, הארי. אתה בסדר, נכון?"
"אני בסדר גמור, תודה, ניוול."
אך ניוול תפס את פרק כף ידו כשהארי בדיוק התחיל ללכת.
"אנחנו כולנו נמשיך להילחם, הארי. אתה יודע את זה?"
"כן, אני-"
תחושת החנק קטלה את המשך המשפט. הוא לא יכל להמשיך. ניוול לא מצא זאת לנכון שזה מוזר. הוא טפח להארי על הכתף, שחרר אותו, והלך משם כדי לחפש עוד גופות.
הארי עטף את עצמו שוב בגלימה והמשיך. מישהו אחר זז לא רחוק משם, מכופף ליד גופה ששוכבת הפוכה על האדמה. הוא היה כמה צעדים ממנה כאשר הבין שזאת היתה ג'יני.
הוא עצר מלהמשיך במסלולו. היא היתה מכווצת סביב ילדה שלחשה לאימה.
"הכל בסדר," אמרה ג'יני. "זה בסדר. אנחנו נכניס אותך פנימה."
"אבל אני רוצה הביתה," לחשה הילדה. "אני לא רוצה להלחם יותר!"
"אני יודעת," אמרה ג'יני, וקולה נשבר. "הכל יהיה בסדר."
גל של קור גלש על עורו של הארי. הוא רצה לצעוק אל עבר הלילה, הוא רצה שג'יני תדע שהוא שם, הוא רצה שהיא תדע שהוא הולך. הוא רצה להעצר,להיגרר בחזרה, להשלח בחזרה הביתה...
אך הוא היה בבית. הוגוורטס היה הבית הראשון והכי טוב שהכיר. הוא וולדמורט וסנייפ, והילדים הנטושים, הם כולם מצאו בית פה...
ג'יני היתה עכשיו בכריעה לצד הילדה הפצועה, מחזיקה בידה. המאמץ כביר הארי אילץ את עצמו להמשיך. נדמה היה לו שראה את ג'יני מסתכלת מסביב כשהוא עבר, ותהה האם היא חשה מישהו עובד באיזור לידה, אך הוא לא דיבר, והוא לא הסתכל לאחור.
בקתתו של האגריד הופיעה במעורפל מהחשכה. לא היו אורות, לא קולו של פאנג מגרד את הדלת, וקול נביחתו לשלום. כל אותם ביקורים להאגריד, וקומקום הנחושת המבריק על האש, ועוגה נוקשה, ופרצופו המזוקן, ורון מקיא מחילזונות, והרמיוני עוזרת לו להציל את נורבארט...
הוא המשיך וכעת הוא הגיע לקצה היער, והוא נעצר.
נחיל סוהרסנים ריחף מבעד לעצים. הוא יכל לחוש בקרירותם, והוא לא היה בטוח שהוא יוכל לעבור בביטחה דרכם. לא נשאר לו כוח לפטרונוס. הוא כבר לא יכל היה לשלוט ברעידות שלו. זה לא היה, אחרי הכל, כל כך קל למות. כל שניה שנשם, ריח הדשא, האוויר הקר על פניו, היה כל כך יקר: לחשוב שלאנשים יש שנים על גבי שנים, זמן לבזבז, כל כך הרבה זמן הוא גרר. והוא נצמד לכל שניה. ובו ברגע הוא חשב שהוא לא יוכל להמשיך, וידע שהוא חייב. המשחק הממושך נגמר, הסניץ' נתפס, היה זה הזמן לעזוב את האוויר...
הסניץ'. אצבעות קרות הרוח גיששו לרגע בתיק סביב צווארו והוא שלף אותו החוצה.
אני אפתח לקראת הסוף.
נושם מהר ובחוזקה, הוא בהה מטה בו. כעת שרצה שזמן יזוז לאט ככל שאפשר, נראה היה שהוא החל להאיץ, והבנה הגיעה כל כך מהר שנראה היה שהיא עוקפת מחשבות. זה היה הסוף. זה היה הרגע.
הוא הצמיד את המתכת הזהובה לשפתיו ולחש, "אני עומד למות."
מגן המתכת נפתח. הוא הוריד את ידו הרועדת, הרים את שרביטו של דראקו מתחת לגלימה, ומלמל, "ליומוס."
האבן השחורה עם הסדק המחורץ הנפרס עד לאמצעו ישב בין שני חצאיו של הסניץ'. אבן ההחייאה סדקה את הקו האנכי שמיצג את שרביט האלדר. המשולש והעיגול המיצגות את הגלימה והאבן היו עדיין ניתנות להבחנה.
ושוב הארי הבין בלי הצורך לחשוב. זה לא היה משנה להחזירם, כי הוא עומד להצטרף אליהם. הוא לא היה באמת מביא אותם: הם היו מביאים אותו.
הוא סגר את עיניו וסובב את האבן בידיו 3 פעמים.
הוא ידע שזה קרה, בגלל שהוא שמע קולות קלים סביבו שרמזו על גופות שבריריות מסיטות את מדרך רגליהם על הקרקע המלוכלכת שמסמלת את חלקו החיצוני של היער. הוא פקח את עיניו והביט סביבו.
הם לא היו רוחות וגם לא מבשר אמיתי, הוא יכל לראות זאת. הם דמו הכי לטום רידל שיצא מהיומן לא מזמן, והוא היה עשוי מזכרון כמעט מוצק. פחות מוצק מגופות חיות,אך הרבה יותר מרוחות, הם נעו לכיוונו. ועל כל פנים, היה את אותו החיוך האוהב.
ג'ימס היה בדיוק באותו הגובה כהארי. הוא לבש את הבגדים שבהם הוא מת, ושיערו היה לא מסודר ופרוע. ומשקפיו היו טיפה עקומות, כמו אדון וויזלי.
סירויוס היה גבוה וחתיך, וצעיר הרבה יותר ממה שהארי ראה אותו בחייו. הוא נע בצעדים ארוכים בחינניות קלה. ידיו בכיסיו וגיחוך בפרצופו.
לופין היה צעיר גם כן, ופחות דל, ושיערו היה עבה יותר וכהה יותר, הוא נראה שמח לחזור למקום המוכר הזה, קטע של כל כך הרבה מסעות מביל ההתבגרות.
חיוכה של לילי היה הרחב מכולם. היא משכה את שיערה הארוך אחורה בזמן שהתקרבה אליו, ועיניה הירוקות, כמוהו, מחפשות את פניו ברעבתנות, כאילו שהיא לא תוכל להביט בו מספיק.
"היית כל כך אמיץ."
הוא לא יכל היה לדבר. עיניו סעדו עליה, והוא חשב שהוא רוצה לעמוד ולהביט אליה לנצח, וזה יהיה מספיק.
"אתה כמעט שם," אמר ג'ימס. "מאוד קרוב. אנחנו... כל כך גאים בך."
"זה כואב?"
השאלה הילדותית נפלה מפיו של הארי לפני שהספיק לעצור אותה.
"למות? בכלל לא, "אמר סיריוס. "מהיר יותר וקל יותר מאשר להרדם."
"והוא ירצה שזה יהיה מהיר. הוא רוצה שזה יגמר," אמר לופין.
"אני לא רציתי שתמות," אמר הארי. המילים הללו יצאו ללא רצונו. "אף אחד מכם. אני מצטער-"
הוא פנה ללופין יותר מכל אחד מהם, מפציר בו.
-"אחרי שנולד לך ילד... ראמוס, אני מצטער-"
"אני מצטער גם כן," אמר לופין. "מצטער שאני לעולם לא יכיר אותו... אך הוא ידע למה מתתי ואני מקוה שהוא יבין. ניסיתי ליצור עולם שבו הוא יחיה חיים שמחים יותר."
בריזה צוננת שנראה שבוקעת מליבו של היער רוממה את השיער ממצחו של הארי. הוא ידע שהם לא יואמרו לו ללכת, שזאת תצטרך להיות ההחלטה שלו.
"תשארו איתי?"
"עד הסןף המר," אמר ג'ימס.
"הם לא יוכלו לראות איתכם? שאל הארי.
"אנחנו חלק ממך," אמר סיריוס. "בלתי נראים למישהו אחר."
הארי הביט באימו.
"תשארי קרובה אלי," הוא אמר בשקט.
והוא יצא לדרך. צינת הסוהרונים לא הכריע אותו. הוא עבר דרכה עם מלוויו, והם התנהגו כפטרונס בשבילו, וביחד הם צעדו לאורך העצים הישנים שצמחו קרוב אחד לשני, ענפיהם סבוכים, שורשיהם מסוקסים ועקומים תחת הרגליים. הארי אחז החוזקה את הגלימה שסביבו בחשכה, נע עמוק יותר ויותר לתוך היער, ולי שום מושג היכן וולדמורט נמצא, אבל בטוח שיצא אותו. לצידו, בקושי עושה רעש, הלך ג'ימס, סיריוס, לופין, ולילי, ונוכחותם היתה האומץ שלו, והסיבה שיכל היה לעשות צעד אחר צעד.
גופו ומוחו חשו מנותקים באופן מוזר כעת, איבריו עובדים ללא הוראות באופן מודע, כאילו היה נוסע, ולא הנהג, בגוף בו הוא הולך לעזוב. המתים שהלכו לצידו לאורך היער היו יותר אמיתיים בשבילו מאשר האנשים החיים בטירה: רון, הרמיוני, ג'יני, וכל האחרים היו אלה שהוא חש שהם רוחות כעת שבה מועד ומחליק לקראת סוף חייו, לקראת וולדמורט...
חבטה ולחישה. עוד יצור חי נע בקירבת מקום. הארי נעצר תחת הגלימה, מתבונן סביב, מקשיב, ואימו ואביו, לופין וסיריוס עצרו גם כן.
"מישהו שם," באה לחישה נוקשה קרובה מאוד. "יש לו גלימת העלמות. היתכן שזה-?"
שתי דמויות צצו מבעד לעצים הקרובים: שרביטיהם זוהרים, והארי ראה את יאקסלי ודולואוב מעיפים מבט מהחשכה, ישירות למקוםשהארי,אימו ואביו וסיריוס ולופין עמדו. ככל הנראה הם לא יכלו לראות כלום.
"בוודאות שמעתי משהו," אמר יאקסלי. "חיה, אתה חושב?"
"האגריד המשוגע הזה שומר כל מיני דברים פה," אמר דולואוב, מעיף מבט מבעד לכתפו.
יאקסלי העיף מבט בשעונו.
"הזמן כמעט נגמר. פוטר קיבל את השעה שלו. הוא לא מגיע."
"כדי שנחזור," אמר יאקסלי. "לברר מה התוכנית עכשיו."
הוא ודולואוב שבו על עקבותיהם וצעדו עמוק יותר אל תוך היער. הארי עקב אחריהם, בידיעה שהם יובילו אותו בדיוק להיכן שהוא רצה להגיע. הוא הביט הצידה, ואימו חייכה אליו, ואביו הנהן בעידוד.
הוא נעו רק כמה דקות ספורות בלבד כאשר הארי ראה אור בהמשך, ויאקסלי ודולואוב צעדו לאיזור פתוח שהארי הכיר כמקומו של ארגוג המפלצתי אשר פעם חי בו. שרידי הקורים העצומים שלו היו שם עדיין, אך הנחיל של הצאצאים אשר הוא השריץ סולקו ע"י אוכלי המוות, כדי להילחם למטרתם.
מדורה בערה באמצע האיזור הפתוח, ואורה המהבהב נפל על קהל שקט לגמרי, ודרוך של אוכלי מוות. חלק מהם עדיין היו עם המסכות ומכוסים. אחרים הראו את פרצופם. שני ענקים ישבו בשוליי החבורה, מכסים צללים מסיבים על הסצנה, פניהם אכזריים, מסובתתים בנוקשות כמו סלע. הארי ראה את פאנריר, אורב, קוסס ציפורנים. רואל הבלונדיני הגדול טפח קלות על שפתו המדממת. הוא ראה את לוציוס מאלפוי, שנראה מובס ומפוחד, ונרקיסה, שעינייה שקעו והיו מלאות דאגה.
כל העיניים היו מפוקסות על וולדמורט, שעמד עם ראשובקידה, וידו הלבנה בוחשת את שרביט האלדר מולו. יכול היה להיות שהוא התפלל, או סופר קלות במוחו, והארי, עומד בלא תנועה בקצה המחזה, באבסורד כילד שסופר במשחק מחבואים. מאחורי ראשו, עדיין מסתחררת ומתפתלת הנחשה הענקית נגיני מרחפת הכלובה הקסומה והזוהרת, כהילה מפלצתית.
כאשר דולואוב ויאקסלי הצטרפו בחזרה למעגל, וולדמורט הביט מעלה.
"שום סימן ממנו, אדוני," אמר דולואוב.
הבעתו של וולדמורט לא השתנתה. העינים האדומות נראו בוערות באור המדורה. באיטיות הוא שלף את שרביט האלדר בין אצבעותיו.
"אדוני-"
בלטריקס דיברה: היא ישבה הכי קרוב לוולדמורט, פרועה, פניה מעט עם דם אך חוץ מזה בלי פגע.
וולדמורט הרים את ידו להשתיקה, והיא לא דיברה מילה נוספת, אלה בהתה בו בהערצה מרתקת.
"חשבתי שהוא יבוא," אמר וולדמורט בקולו הברור והגבוה, עיניו על הלהבות המנתרות. "ציפיתי ממנו שיבוא."
אף אחד לא דיבר. הם נראו מפוחדים כמו הארי, שליבו כעת זורק עצמו לצלעותיו כנחוש עצמו לברוח מהגוף שהוא עומד לזרוק הצידה. ידיו הזיעו כאשר הו הסיר את גלימת ההעלמות ודחף אותה מתחת לגלימתו, יחד עם שרביטו. הוא לא רצה להתפתות להילחם.
"אני, כנראה... טעיתי," אמר וולדמורט.
"אתה לא."
הארי אמר זאת בקול רם ככל שיכל, עם כל הכוח שיכל לאסוף. הוא לא רצה להשמע מפוחד. אבן ההחייאה נשמטה מבין אצבעותיו חסרות התחושה, ומזוית עינו הוא ראה את הוריו, סיריוס ולופין נעלמים איך שצעד קדימה אל עבר המדורה. ברגע הזה הוא חש שאף אחד לא משנה פרט לוולדמורט. הם היו רק שניהם.
האשליה נעלמה מהר כשם שהיא צצה. הענקים שאגו בעת שאוכלי המוות קמו יחד, והיו מלא צעקות, התנשפויות, ואפילו צחוקים. וולדמורט קפא במקומו, אך עיניו האדומות מצאו את הארי, והוא בהה בעת שארי צעד לעברו, ששום דבר בדרך פרט למדורה.
ואז קול צעק: "הארי! לא!"
הוא הסתובב: האגריד היה תחום וכבול, וקשור לעץ בקרבת מקום. גופו העצום הרעיד את הענפים ממעל בעת שנאבק, בנואשות.
"לא! לא! הארי, מה'תה עוש-?"
"שקט!" צעק רואל, ובנפנוף שרביטו, האגריד השתתק.
בלטריקס, שנעמד לרגליה, הסתכלה בלהיטות מוולדמורט להארי, חיקה הולם. הדברים היחידים שזזו היו הלהבות והנחש, כורכת ומתירה עצמה בתוך הכלוב הזוהר מאחורי ראשו של וולדמורט.
הארי יכל לחוש בשרביט על חזהו, אך הוא לא עשה שום ניסיון לשלוף אותו. הוא ידע שהנחש מוגן היטב, ידע שאם יצליח להצביע עם שרביטו על נגיני, חמישים קללות יכו בו קודם לכן. ועדיין, וולדמורט והארי הסתכלו אחד על השני, ועכשיו וולדמורט הטה את ראשו טיפה על הצד מעקל את זה שהילדעומד לפניו, ובצורה מוזרה חיוך עגמומי התעגל בפה חסר השפתיים.
"הארי פוטר," הוא אמר מאוד ברכות. קול יכל היה להיות חלק מהאש היורקת. "הילד שנשאר בחיים."
אף אחד מאוכלי המוות זז.הם חיכו: כולם חיכו.
האגריד נאבק, ובלטריקס נשמה בכבדות, הארי חשב באופן שלא ניתן להסבירו על ג'יני, ומבטה הבוער, וההרגשה של שפתיה ביום הול-"
וולדמורט הרים את שרביטו. ראשו היה עדיין מוטה על הצד, כילד סקרן, תוהה מה יקרה אם הוא ימשיך. הארי הביט בחזרה לתוך העיניים האדומות, ורצה שזה יקרה עכשיו, מהר, כל עוד הוא יכל היה לעמוד, לפני שהוא יאבד שליטה, לפני שהוא יבגוד בפחד---
הוא ראה את הפה זז וזוהר של אור ירוק, והכל נעלם.

תודה לhortain dragon.

קינגס קרוס:
הוא שכב עם פניו מטה, מקשיב לדממה. הוא לבדו באופן מושלם. אף אחד לא הסתכל. אף אחד אחר לא היה שם. הוא לא היה בטוח לגמרי שהוא שם בעצמו.
זמן רב אחר כך, או אולי לא עבר זמן כלל, הוא הבין שהוא בטוח קיים, הוא חייב להיות יותר מאשר סתם מחשבה מנותקת מהגוף, כיוון שהוא שכב, בהחלט שכב, על משטח כלשהו. לפיכך יש לו את חוש המישוש, והדבר עליו הוא מונח קיים גם כן.
כמעט איך שהוא הגיע למסקנתו, הארי נעשה מודע לעצמו שהוא עירום. בטוח שהוא היה בבידוד מוחלט, זה לא הטריד אותו, אך זה סקרן אותו קלות. הוא תהה האם, כמו שהוא חש, הוא יוכל לראות. ובפתיחתם, הוא גילה שיש לו עיניים.
הוא שכב בערפל בהיר, למרות שזה לא היה ערפל שהוא התנסה בו לפני כן. סביבתו לא הוסתרה ע"י אדי עננים. אלה אדי העננים עדיין לא התגשמו לסביבה. הרצפה עליה הוא היה מונח נראתה לבנה, לא חמה ולא קרה, פשוט שמה, שטוחה, מחסום כלשהו להיות עליו.
הוא התרומם. גופו נראה היה ללא פגע. הוא נגע בפרצופו. הוא לא חבש משקפים יותר.
ואז רעש הגיע אליו דרך הכלום הבלי מוגשם שהקיף אותו: צליל נקישות קוטן ורך של משהו טופח, חובט ומתאמץ. היה זה קול מעורר רחמים, אך עם זאת טיפה לא מכובד. הייתה לו תחושת אי נוחות שהוא מצותת למשהו חשאי, מביש.
בפעם הראשונה, הוא היה רוצה להיות לבוש.
בקושי המשאלה החלה להתגבש במוחו וצצו לפתע בגדים במרחק לא רב ממנו. הוא לקח אותם ולבש ואותם. הם היו רכים, נקיים, וחמים. זה היה יוצא מן הכלל איך שהם צצו לפתע ככה, ברגע שבידיוק הוא רצה...
הוא נעמד, הסתכל סביב. הוא היה בתוך איזשהו חדר נחיצות? ככל שהוא יותר הסתכל כך היה יותר מה לראות. גג בעל כיפת זכוכית ענקית נצנצה גבוה מעליו באור השמש. אולי זה היה ארמון. הכל היה מושתק ודומם, פרט לרעש הנקישות והבכי שבאו ממקום כלשהו קרוב מתוך הערפל...
הארי הסתובב לאט במקומו, ונראה היה שסביבתו הגשימה את עצמה ממש מול עיניו. מרחב פתוח לרווחה, בהיר ונקי, אולם גדול בהרבה מהאולם הגדול, עם תקרה בעלת כיפת זכוכית צלולה. הוא היה די ריק. הוא היה האדם היחיד שם, חוץ מאשר-
הוא נרתע. הוא הבחין בדבר שעשה את הרעש. היה לו צורה של ילד עירום וקטן, מופשט עור על הרצפה, עורו גולמי וקשה, נראה חשוף, וזה שכב רועד מתחת למושב היכן שננטש, בלתי רצוי, נשכח, נאבק לנשום.
הוא פחד מזה. קטן ושברירי ופצוע ככל שהיה, הוא לא רצה להתקרב אל זה. בכל זאת הוא התקרב לאט, מוכן לסגת לאחור בכל רגע. לא עבר זמן רב לפני שהוא כבר נעמד מספיק קרוב על ידו כך שיכול היה לגעת בו. עם זאת הוא לא יכל להביא עצמו לעשות כן. הוא הרגיש כפחדן. הוא צריך לנחם את זה, אבל זה הגעיל אותו.
"אתה לא יכול לעזור."
הוא הסתובב לאחור. אלבוס דמבלדור צעד לקראתו, שופע חיים וזקוף. לובש גלימה סוחפת בצבע כחול חצות.
"הארי." הוא פרש את ידיו לרווחה, וידיו היו שתיהן שלמות ולבנות וללא פגע. "ילד נפלא שכמותך. אתה אמיץ, אדם אמיץ. בוא נצא לטיול קטן"
המום, הארי עקב אחרי דמבלדור שפסע הרחק מהיכן שהילד מופשט העור שכב מיבב, מוביל אותו לשני מושבים שהארי לא שם לב לפני כן, מונחים במרחק מסויים הרחק מתחת לתקרה הגבוהה והמנצנצת. דמבלדור התיישב על אחד מהם, והארי התיישב על השני, בוהה בפניו של מנהלו הזקן. זקנו ושערו הארוכים והלבנים של דמבלדור, עיניו הכחולות והנוקבות תחת עדשות דמויי חצאי ירח, האף העקום: הכל היה איך שהוא זכר זאת. ועם זאת...
"אבל אתה מת," אמר הארי.
"אוו כן," אמר דמבלדור לאמיתו של דבר.
"אז... אני מת גם?"
"אה," אמר דמבלדור, מחייך יותר בהרחבה. "זאת השאלה, הלא כן? בסך-הכל, ילדי היקר, אני חושב שלא."
הם הסתכלו זה על זה, האיש הזקן עדיין מחייך באושר.
"לא?" חזר הארי.
"לא," אמר דמבלדור.
"אבל..." הארי הרים את ידו באופן טבעי אל עבר הצלקת בצורת ברק. נראה היה שהיא לא שם. "אך הייתי אמור למות- לא הגנתי על עצמי! התכוונתי לתת לו להרוג אותי!"
"וזה," אמר דמבלדור, "אני חושב, עשה את כל ההבדל."
נראה היה ששמחה היתה קורנת מדמבלדור כמו אור, כמו אש: הארי מעולם לא ראה את האיש באופן כזה ברור, באופן כזה מוחשי.
"הסבר," אמר הארי.
"אבל אתה כבר יודע," אמר דמבלדור. הוא סובב את אגודליו ביחד.
"נתתי לו להרוג אותי," אמר הארי. "לא כך?"
"נתת," אמר דמבלדור, מהנהן. "תמשיך!"
"אז החלק של הנשמה שלו שהיתה בי..."
דמבלדור הנהן עדיין ביותר התלהבות, מפציר בהארי להמשיך, חיוך רחב על פניו של דמבלדור.
"...האם זה הלך?"
"אוו כן!" אמר דמבלדור. "כן, הוא השמיד את זה. נשמתך שלמה, ולחלוטין רק שלך, הארי."
"אבל אז..."
הארי רעד מעל כתפו לעבר איפה שהיצור הקטן, בעל המום, רעד מתחת למושב.
"מה זה, פרופסור?"
"משהו שהוא מחוץ לשליטתנו," אמר דמבלדור.
"אבל אם וולדמורט השתמש בקללת המוות," הארי התחיל שוב, "ואף אחד לא מת למעני הפעם - איך יתכן שאני בחיים?"
"אני חושב שאתה יודע," אמר דמבלדור. "תיזכר. זוכר מה הוא עשה, בבורות שלו, בתאוות הבצע שלו ובאכזריותו."
הארי חשב. הוא נתן למבטו לנדוד לאורך הסביבה. אם אכך היה זה ארמון היכן שהם יושבים, אז היה זה אחד משונה, עם כיסאות ממוקמים בשורות וקצת מעקים פה ושם, ועדיין, הוא ודמבלדור והיצור העצור תחת הכיסא היו הישויות היחידות שם. ואז התשובה באה לשפתיו בקלות, בלי מאמץ.
"הוא לקח את הדם שלי," אמר הארי.
"מדוייק!" אמר דמבלדור. "הוא לקח את הדם שלך ובנה את גופו עימו! דמך זורם בעורקיו, הארי, הגנתה של לילי בתוך שניכם! הוא החזיר אותך לחיים כל עוד הוא חי!"
"אני חי... כל עוד הוא חי? אבל אני חשבתי... אני חשבתי שזה בדיוק להפך! חשבתי ששנינו חייבים למות? או שזה אותו הדבר?"
הוא הוסח ע"י היבבות והנקישות של היצור המיוסר מאחוריהם ונתן בו מבט חטוף שוב.
"אתה בטוח שלא נוכל לעשות כלום?"
"בלתי ניתן לעזור לו."
"אז הסבר... עוד," אמר הארי, ודמבלדור חייך.
"אתה היית ההורוקרוקס השביעי, הארי, ההורוקרוקס שהוא מעולם לא התכוון לעשות. הוא פיזר את נישמתו בצורה לא יציבה ואקראית כל כך שהיא פשוט נשברה מתי שהוא ביצע את המעשי הרשע שאי אפשר אפילו להעלות על דל השפתיים, הרצח של הוריך, הניסיון לרצוח תינוק. אך מה שברח מהחדר ההוא היה הרבה פחות ממנו משידע. הוא השאיר יותר מגופו מאחור. הוא השאיר חלק מעצמו דבוק בך, הקורבן שאמור היה להיות ששרד.
"והידע שלו נשאר בצורה מצערת לוקה בחסר, הארי! הדברים שוולדמורט לא מעריך, ולא מנסה להבין. על גמדי הבית ואגדות ילדים, על האהבה, נאמנות, ותמימות, וולדמורט יודע ומבין שום דבר מזה. שום דבר. שלכל זה יש כוח מעבר לשלו, כוח מעל השג של כל קסם, זאת אמת שהוא מעולם לא הבין.
"הוא לקח את הדם שלך כי הוא האמין שזה יחזק אותו. הוא לקח לתוכו חלק קטן מהקסם שאימך שמה עליך בזמן שמתה עבורך. גופו השאיר את הקרבתה בחיים, ובזמן שקסם שרד, גם אתה וגם תקוותו האחרונה של וולדמורט לעצמו."
דמבלדור חייך לעברו של הארי, והארי בהה בו.
"וידעת זאת? ידעת זאת - כל הזמן?"
"ניחשתי. אבל הניחושים שלי בדרך כלל טובים," אמר דמבלדור בשמחה, והם התישבו בשמחה כמה שנראה היה הרבה זמן, בזמן שהיצור מאחוריהם המשיך ליבב ורעוד.
"יש עוד," אמר הארי. "יש עוד לזה. למה השרביט שלי עצר את השרביט שהוא שאל?"
"לגביי זה, אני לא יכול להיות בטוח."
"אז תן ניחוש, אם כך," אמר הארי, ודמבלדור צחק.
"מה שאתה חייב להבין, הארי, זה שאתה ולורד וולדמורט יצאתם למסע בממלכות הקסם שעד כה לא היו ידועים ומנוסים. אבל הינה מה שאני חושב שקרה, וזה חסר תקדים, ואף יוצר שרביטים יכול, אני חושב, היה לצפות או להסביר זאת לוולדמורט.
"בלי להתכוון לכך, כמו שאתה כעת יודע, לורד וולדמורט הכפיל את הקשר בינכם כאשר חזר לצורתו האנושית. חלק מנשמתו עדיין הייתה קשורה לשלך, וחשב כדי לחזק את עצמו, הוא לקח חלק מקורבנה שלך אימך לתוך עצמו. אם הוא רק יכול היה להבין את הכוח המדוייק והאיום של ההקרבה הזאת, הוא לא היה, אולי, מעז לגעת בדם שלך... אבל אז, אם הוא היה מסוגל להבין, הוא לא היה לורד וולדמורט, ויתכן שלא היה רוצח כלל.
"לאחר הווידוי הקשר בעל העטיפה-הכפולה, שנעטף סביב גורלכם יחדיו יותר מאובטח מכל שני קוסמים אחרים בהיסטוריה, וולדמורט המשיך להתקיף אותך עם שרביט שליבתו היתה משותף לשלך. וכעת משהו מאוד מוזר קרה, כמו שאנו יודעים. הליבות הגיבו בדרך שלורד וולדמורט, שמעולם לא ידע ששרביטך הוא תאומו לשלו, לעולם לא צפה.
"הוא יותר פחד מאשר אתה באותו הלילה, הארי. אתה קיבלת, אפילו אימצת, את האפשרות למות, משהו שלורד וולדמורט מעולם לא יכל היה לעשות. אומץ ליבך ניצח, שרביטך הכניע את שלו. ובעשיתו זאת, משהו קרה בין השרביטים הללו, משהו שהדהד בין האדונים שלהם.
"אני מאמין ששרביטך ספג חלק מכוחו ואיכויותיו של שרביטו של וולדמורט באותו הלילה, זה אומר שזה הכיל חלק קטן מוולדמורט עצמו. אז שרביטך זיהה אותו כאשר הוא דחק אותך, זיהה אדם שגם קרוב משפחה וגם אויב בנפש, והוא העלה גירה חלק מקסמו מולו, קסם יותר רב עוצמה ממה ששרביטו של לוציוס מאלפוי עשה אי פעם.
שרביטך כעת הכיל את הכוח של האומץ האדיר שלך וגם היכולת הקטלנית של וולדמורט: איזה סיכוי היה למקל המסכן של לוציוס מאלפוי?"
אך אם השרביט שלי היה כל כך רב-עוצמה, איך זה שהרמיוני הצליחה לשבור אותו?" שאל הארי.
"ילדי היקר, השפעתו היוצאת דופן היתה מכוונת רק לוולדמורט, שחובל בצורה כל כך לא מומלצת ע"י חוקי הקסם העמוקים ביותר. רק כלפיו השרביט היה בעל כוחות יוצאי דופן. בשאר המובנים זה היה שרביט רגיל ככל האחרים... למרות שהוא שרביט טוב, אני די בטוח," דמבלדור סיים בחביבות.
הארי שקע במחשבות זמן ארוך, או אולי שניות. היה זה מאוד קשה לעקוב אחר דברים כמו זמן במקום כמו זה.
"הוא הרג אותי עם השרביט שלך."
"הוא נכשל בלהרוג אותך עם השרביט שלי," דמבלדור תיקן את הארי. "אני חושב שאנחנו יכולים להסכים שאתה לא מת - למרות שכמובן," הוא הוסיף, כחשש שלא היה מנומס, "אני לא מנסה למזער את סבלך, שאני משער שהיה חמור."
"אני מרגיש נהדר ברגע זה, אבל," אמר הארי, הסתכל אל עבר ידיו הנקיות ללא דופי. "איפה אנחנו בדיוק?"
"ובכן, אני עמדתי לשאול אותך את זה," אמר דמבלדור, מסתכל סביב. "היכן אתה אומר שאנחנו?"
עד אשר דמבלדור לא שאל, הארי לא ידע. אבל, כעת, הוא מצא לנכון שיש בידיו לתת את התשובה.
"זה נראה," הוא אמר באיטיות, "כמו תחנת קינגס קרוס. פרט לכך שהכל ברור וריק, ואין רכבות ככל שאני יכול לראות."
"תחנת קינגס קרוס!" דמבלדור גיחך בצורה מופרזת. "אלוהים אדירים, באמת?"
"ובכן, איפה אתה חושב שאנחנו?" שאל הארי, בצורה מגוננת טיפה.
"ילדי היקר אין לי מושג. זהו, כמו שאומרים, המסיבה שלך."
להארי לא היה מושג מה זה אומר. דמבלדור התנהג בצורה מרגיזה. הוא בהה בו, ואז נזכר בשאלה יותר דחופה מאשר היכן הם נמצאים.
"אוצרות המוות," הוא אמר, הוא היה שמח שהמילים מחקו את חיוכו מפרצופו של דמבלדור.
"אה, כן," הוא אמר. הוא אפילו נראה טיפה מודאג.
"ובכן?"
ובפעם הראשונה מאז שהארי פגש את דמבלדור, הוא נראה פחות זקן, הרבה פחות. הוא נראה כמו לרגע קט כילד קטן שנתפס עושה משהו רע.
"תוכל לסלוח לי?" הוא אמר. "תוכל לסלוח לי שלא בטחתי בך? שלא אמרתי לך? הארי אני רק חששתי שתכשל כמו שאני נכשלתי. אני רק פחדתי שתעשה את אותם הטעויות כמותי. אני מבקש את סליחתך, הארי. אני ידעתי, כבר זמן מה, שאתה האדם היותר גדול מביננו."
"על מה אתה מדבר?" שאל הארי, נבהל מטונו של דמבלדור, ומעיניו הדומעות לפתע.
"האוצרות, האוצרות," מלמל דמבלדור. "חלומו של אדם נואש!"
"אבל הם אמיתיים!"
"אמיתיים, ומסוכנים, פיתיון לטיפשים," אמר דמבלדור. "ואני הייתי כזה טיפש. אבל אתה יודע כבר, הלא כן? אין לי סודות ממך יותר. אתה יודע."
"מה אני יודע?"
דמבלדור סובב את כל גופו כדי להיות פנים אל פנים עם הארי, ודמעות עדיין נצצו בעיניו הכחולות והמבריקות.
"מסטאר המוות, הארי, מסטאר המוות! האם אני הייתי יותר טוב, בסופו של דבר, מוולדמורט?"
"כמובן שהיית," אמר הארי. "כמובן- איך אתה יכול לומר זאת? אתה מעולם לא הרגת אם יכולת להמנע מכך!"
"אמת, אמת," אמר דמבלדור, והוא היה כילד המחפש חיזוק. "למרות זאת אני גם חיפשתי דרך לנצח את המוות, הארי."
"לא בצורה שהוא פעל," אמר הארי. לאחר כל כעסו על דמבלדור, כמה מוזר היה לשבת פה, מתחת לתקרה הגבוהה והקמורה, ולהגן על דמבלדור מעצמו.
"אוצרות, לא הורקרוקסים."
"אוצרות, "מלמל דמבלדור, "לא הורקרוקסים. בדיוק."
היתה שתיקה. היצור מאחוריהם יבב אבל הארי כבר לא הסתכל לאחור.
"גרינדלוולד חיפש אחריהם גם כן?" הוא שאל.
דמבלדור סגר את עיניו לרגע והנהן.
"זה היה הדבר, מעל לכל, שמשך את שנינו יחד," הוא אמר במהירות. "שני ילדים חכמים עם החפזון לאובססיה משותפת, הוא רצה לבוא למכתש גודריק, כשם שאני בטוח שניחשת, בגלל קברו של איגנוטוס. הוא רצה לחקור את המקום שבו האח השלישי נהרג."
"אז זה אמיתי?" שאל הארי. "הכל? האחים-"
"-היו האחים מהאגדה," אמר דמבלדור, מהנהן. "הו כן, אני חושב כך. האם הם פגשו במוות בצידו של דרך נטושה... אני חושב שיותר סביר שהאחים היו פשוט קוסמים מסוכנים ומחוננים שהצליחו ביצורם של העצמים הרבי עוצמה הללו. הסיפור שהיו אלה האוצרות של המוות עצמו נראה לי מסוג האגדות שנבעו כתוצאה בריאתם.
"הגלימה, כשם שאתה יודע עכשיו, הועברה לה במהלך הדורות, מאב לבן, מאמא לבת, עד לצאצאו האחרון של איגנוטוס, שנולד, כשם שאיגנוטוס, במכתש גודריק."
דמבלדור חייך להארי.
"אני?"
"אתה. ניחשת נכון, אני ידעתי, למה הגלימה היתה ברשותי בלילה שבו הוריך מתו. ג'ימס הראה לי אותה כמה ימים קודם לכן. זה הסביר המון ממעשי הקונדס שלו בבית הספר! בקושי האמנתי למראה עיני. בקשתי לשאול זאת, לבדוק אותה. אני כבר מזמן ויתרתי על החלום לאחד את האוצרות, אך לא יכולתי להתאפק, לא יכולתי שלא לקחת מבט מקרוב... זאת היתה סוג של גלימה שמעולם לא ראיתי, מאוד ישנה, מושלמת מכל הבחינות... ואז אביך מת, והיו לי שני אוצרות סוף סוף, הכל לעצמי."
קולו היה ממורמר באופן בלתי נסבל.
"אך, הגלימה לא היתה עוזרת להם לשרוד," הארי אמר בחופזה.
"וולדמורט ידע היכן אימי ואבי היו. הגלימה לא היתה עושה אותם חסינת-קללות."
"אמת, " חתם דמבלדור. "אמת."
הארי חיכה, אך דמבלדור לא דיבר, אז הוא יזם את הדיבור.
"אז ויתרת לחפש את האוצרות כאשר ראית את הגלימה?"
"הו כן," אמר דמבלדור בצורה חלשה. נראה היה שהוא חישל עצמו לפגוש את עיניו של הארי. "אתה יודע מה קרה. אתה יודע. אתה לא יכול לתעב אותי יותר מאשר אני מתעב את עצמי."
"אבל אני לא מתעב אותך -"
"אז אתה צריך," אצר דמבלדור. הוא לקח נשימה עמוקה. "אתה יודע את סודה של אחותי החולה, ומה המוגלים הללו עשו, ולמה היא נהפכה. אתה יודע איך אבי המסכן חיפש נקמה, ושילם את המחיר, מת באזקבאן. אתה יודע איך אימי הקריבה את חייה שלה כדי לטפל באריאנה.
"אני התרעמתי על כך, הארי."
דמבלדור הצהיר זאת בגילוי לב, קריר. הוא הביט כעת מעל ראשו של הארי, אל עבר המרחק.
"אני היה מחונן, אני הייתי מבריק. אני רציתי לברוח. אני רציתי לזרוח. אני רציתי תהילה.
"אל תבין אותי לא נכון," הוא אמר, וכאב עבר על פניו כך שנראה היה שהוא זקן שוב. "אני אוהב אותם, אני אוהב את הוריי, אני אוהב את אחי ואחותי, אבל אני הייתי אנוכי, הארי, יותר אנוכי ממך, שאתה הוא האדם בעל חוסר האנוכיות בצורה יוצאת מן הכלל, שאני יכול לתאר."
"ואז, שאימי מתה, ואני שהוטל עלי כל האחריות לטפל באחות 'מקולקלת' ואח הפכפך, אני חזרתי לכפרי בכעס ומרירות. לכוד ומבוזבז, כך חשבתי! ואז כמובן, הוא בא..."
דמבלדור הסתכל ישירות לעיניו הארי שוב.
"גרינדלוולד. אתה לא יכול לשאר לעצמך את הרעיונות שלו שבו אותי, הארי, הדליקו אותי. מוגולים נכפו לכפיה. שאנו הקוסמים ידנו על העליונה. גרינדלוולד ואני, מנהיגם הדגולים של המהפכה."
"הו, היו לי כמה נקיפות מצפון, אני הרגעתי את מצפוני במילים ריקות מתוכן. זה הכל יהיה לטובת הכלל, וכל הרעה שתקרה תפוצה פי מאה בהטבות מקוסמים. האם ידעתי, בלב ליבי, מה היה גרינדלוולד באמת? אני חושב שידעתי, אך סגרתי את עיני. אם התוכניות שתכננו היו באות לידי הגשמה, כל חלומותיי היו מתממשות.
"ובליבה של מזימתנו, אוצרות המוות! איך שהם ריתקו אותו, איך שהם ריתקו את שנינו!. השרביט שבלתי ניתן לנצחו, הנשק שיוביל אותנו לשלטון! אבן ההחייאה - בשבילו, אך העמדתי פנים שלא ידעתי זאת, זה היה צבא של אינפרי! בשבילי, אני מודה, זה היה חזרתם של הוריי, והרמת כל האחריות מכתפיי.
"והגלימה... איכשהו,אנחנו לא דיברנו כלכך הרבה על הגלימה, הארי. שתינו יכלנו להסוות את עצמנו היטב גם בלי הגלימה, הקסם האמיתי שהוא, כמובן, שאפשר להגן על אחרים כשם שעל בעליו. אני חשבתי, שאם אי פעם נמצא אותה, היא תהיה שימושית בלהחביא את אריאנה, אבל התעניינות שלנו בגלימההיה בעיקר שהיא משלימה את השלישיה, בגלל שהאגדה מספרת שמי שיאחד את כל השלושה יהיה אדונו האמיתי של המוות, שאנו פירשנו זאת 'בלתי מנוצח'.
האדונים המוות הבלתי מנוצחים, גרינדלוולד ודמבלדור! שני חודשים של טירוף, של חלומות אכזריים, ועיזבון של שני אנשים ממשפחתי שהושארו לי.
"ואז...אתה יודע מה קרה. המציאות חזרה בצורת אח נוקשה, לא מחונך שראוי יותר להערצה לאין שיעור. אני לא רציתי לשמוע את האמת שהוא צעק לעברי. אני לא רציתי לשמוע שאני לא יכול לללכת ולחפש את האוצרות כשיש לי אחות שברירית ובלתי יציבה לטפל."
"הויכוח הפך לריב. גרינדלוולד איבד שליטה. מה שאני תמיד חשתי בו, על אף שהעמדתי פנים שלא, כעת צץ להתממשות נוראה. ואריאנה... אחרי כל הטיפולים והזהירות של אימי... שכבה מתה על הרצפה."
דמבלדור הוציא נשיפה קטנה והחל לבכות באמת. הארי הושיט את ידו ושמח לגלות שיכל היה לגעת בו: הוא אחז את הזרועו בחוזקה ודמבלדור בהדרגתיות השתלט על עצמו.
"טוב, גרינדלוולד ברח, כשם שכולם יכלו לנחש חוץ ממני. הוא נעלם, עם תוכניותיו להשתלטויות בכוח, ומזימותיו לעינוי מוגולים, וחלומותיו על אוצרות המוות, חלומות שאני עודדתי אותו ועזרתי לו. הוא ברח, בזמן שאני נותרתי לקבור את אחותי, ולמדתי לחיות עם האשמתי ויגוני הרב, המחיר על בושה שלי.
"השנים חלפו. היו שמועות עליו. הם אמרו שהוא תר אחר שרביט בעל כוח עצום. לי, בנתיים, הוצע המשרה של שר הקסמים, לא פעם אחת, אלא כמה פעמים. בטבעיות, אני סרבתי. אני למדתי שלא כדי לבטוח בי עם כוח."
"אך היית יכול להיות יותר טוב, הרבה יותר טוב, מאשר פאג'ד או סקימג'אר!" התפרץ הארי.
"האם באמת?" שאל דמבלדור בכבדות. "אני לא כך כך בטוח. אני הוכחתי, בתור איש צעיר מאוד, שכוח הוא חולשתי ופיתויי. זה דבר מסקרן, הארי, אך אולי אלה שהכי מתאימים שיהיה להם כוח הם אלה שלא תרים האחריו. כאלו ,כמוך, שיש להם מנהיגות שאפשר לבטוח בה, ולוקחים את הכסות בגלל שהם חייבים, ומגלים להפתעתם הרבה שהם לובשים זאת היטב."
"אני הייתי בטוח יותר בהוגוורטס. אני חושב שהייתי מורה טוב-"
"אתה היית הכי טוב---"
"---אתה מאוד חביב, הארי. אך בזמן שאני העסקתי את עצמי בלימוד קוסמים צעירים, גרינדלוולד הקים צבא. הם אמרו שהוא פחד ממני, ואולי הוא פחד, אבל פחות, אני חושב, מאשר אני ממנו."
"הו, לא ממוות," אמר דמבלדור, בתשובה למבטו של הארי. "לא ממה שהו מסוגל לעשות לי באופן קסום. אני ידעתי שאנחנו שווים בכוחנו, יתכן שאני טיפה יותר כישרוני. זאת היתה האמת שחששתי מפניה. אתה מבין, אני מעולם לא ידעתי מי מאיתנו, בקרב האחרון והנורא ההוא, הטיל את הקללה שהרג את אחותי. אתה יכול לכנותי פחדן: אתה תהיה צודק, הארי. אני פחדתי מעל כל השאר מהידיעה שזהו אני שהביאה למותה, לא רק בחפזוני וטיפשותי, אלה גם שאני הוא זה שהטלתי את הקללה שחסלה אותה.
"אני חושב שהוא ידע זאת, אני חושב שהוא ידע מה הפחיד אותי. אני נמנעתי מלהתעמת עימו עד שלבסוף, זה היה יותר מדי מביש להמשיך ולהמנע מזה. אנשים החלו למות והוא נראה בלתי ניתן לעצירה, אני הייתי צריך לעשות מה שיכולתי.
"טוב, אתה יודע מה קרה אחר כך. אני ניצחתי בדו קרב. אני ניצחתי את השרביט."
שתיקה נוספת. הארי לא שאל האם דמבלדור בירר מי ירה באליאנה למוות. הוא לא רצה לדעת, ורצה אפילו פחות מזה שדמבלדור יהיה זה שיספר לו. לבסוף הוא ידע מה דמבלדור ראה כאשר הביט דרך המראה של ינפתא, ולמה דמבלדור היה כל כך מבין במשיכה שהיא הפעילה על הארי.
הם ישבו בשתיקה זמן רב, והיבבות של היצור מאחוריהם בקושי הפריע להארי כבר.
לסוף הוא אמר, "גרינדלוולד ניסה לעצור את וולדמורט מללכת בעקבות השרביט. הוא שיקר, אתה יודע, העמיד פנים שמעולם הוא לא היה אצלו."
דמבלדור הנהן, מביט מטה לחיקו, דמעותיו זולגות על אפו העקום.
"אומרים שהוא הביע חרטה בשנים שלאחר מכן, לבדו בתאו שבנורמנגרד. אני מקווה שזו האמת. אני מקווה שהוא חש את האימה והבושה של מה שהוא עשה. אולי השקר לוולדמורט היה ניסיונו לכפר... למנוע מוולדמורט לקחת את האוצרות..."
"... או אולי למנוע ממנו לפרוץ לקברך?" הציע הארי, ודמבלדור ניגב את עיניו.
לאחר הפסקה קצרה נוספת אמר הארי, "ניסית להשתמש באבן ההחייאה."
דמבלדור הנהן.
"כאשר גיליתי אותה. לאחר כל אותם השנים, קבורה בבית הנטוש של הגונטס--- האוצר אשר לו השתוקקתי יותר משלושתם, על אף שבצעירותי רציתי אותו מסיבה שונה לגמרי--- לא חשבתי בהיגיון, הארי. אני שכחתי שזה היה הורוקרוקס, ושהטבעת בטוח נושאת קללה. אני הרמתי אותה, וענדתי אותה, ולרגע דמינתי שאני עומד לראות את אריאנה, ואת אימי , ואת אבי, ולומר להם עד כמה אני מאוד, מאוד מצטער...
"אני הייתי כזה טיפש, הארי. לאחר כל אותם השנים לא למדתי כלום. אני לא הייתי ראוי לאחד את אוצרות המוות, אני הוכחתי זאת שוב ושוב, והינה היתה ההוכחה הסופית."
"למה? אמר הארי. "זה היה טבעי! אתה רצית לראות אותם שוב. מה רע בזה?"
"אולי אדם אחד למיליון יוכל לאחד את האוצרות, הארי. אני הייתי ראוי להיות בעליו של הנחות משלושתם, הכי פחות חשוב. אני הייתי ראוי להיות בעליו של שרביט האלדר, ולא להתרברב על זה, או להרוג עימו. נאסר עליי מלאלף ולהשתמש בו, בגלל שלקחתי אותו, לא לרווח, אלה להגן על אחרים מפניו."
"אבל את הגלימה, לקחתי מתוך סקרנות שוא, ולכן זה לעולם לא יעבוד למעני כמו למענך, בעליו האמיתיים. האבן השתמשתי בניסיון לגרור בחזרה אלה שבשלוה, מאשר לאפשר לקוריב-עצמי, כשם שאתה עשית. אתה הוא הבעלים הראויים לאוצרות."
דמבךדור טפח על ידו של הארי, והארי הביט מעלה לכיוון האיש הזקן וחייך. הוא לא יכל היה למנוע מעצמו. איך הוא יכל היה להשאר כועס על דמבלדור כעת?
"למה היית חייב לעשות זאת כל כך קשה?"
חיוכו של דמבלדור היה רועד.
"אני חושש שסמכתי על מיס גרינג'ר שתאט אותך, הארי. אני חששתי שחמות המוח שלך עלולה לשלוט על ליבך הטוב. אני חששתי שאם הציד את העובדות על העצמים המפתים הללו, אתה עלול לתפוס את האוצרות כשם שאני עשיתי, בזמן הלא נכון, ומהסיבות הלא נכונות. אם תשים את ידך עליהם, אני רציתי שתשלוט בהם בביטחה. אתה המסטאר האמיתי של המוות, כיוון שהמסטאר האמיתי אינו תר על איך לברוח מהמוות. הוא מקבל זאת שהוא חייב למות, ומבין שיש דברים הרבה, הרבה יותר גרועים בעולם החיים מלמות.
"וולדמורט מעולם לא ידע על האוצרות?"
"אני לא חושב, כיוון שהוא לא זיהה את אבן ההחייאה שהוא הפך להורוקרוקס. אך גם אם הוא היה יודע עליהם, הארי. אני בספק אם הוא היה חושב שהוא צריך משהו מהם פרט לראשון. הוא לא היה חושב שהו זקוק לגלימה, ולגבי האבן, את מי הוא ירצה להחזיר מהמתים? הוא פוחד מהמתים. הוא לא מסוגל לאהוב."
"אבל ציפית ממנו שהוא ילך אחרי השרביט?"
"אני הייתי בטוח שהוא ינסה, מאז ששרביטך הביס את שרביטו בבית הקברות. בהתחלה, הוא פחד שהבסת אותו ע"י כשרון עילאי יותר. ברגע שהוא חטף את אוליבנדר, הוא גילה את קיומן של הליבות התאומות. הוא חשב שהוא הסביר לו הכל. אך השרביט השאול לא פעל יותר טוב נגד שלך! אז וולדמורט, במקום לשאול את עצמו איזו תכונה בך עשתה את שרביטך כל כך חזק, איזה כישרון יש לך שלו אין, באופן טבעי הוא יצא לחפש את השרביט, שהם אומרים, יביס כל אחד אחר. בשבילו, שרביט האלד נעשה אובססיה המתחרה עם האובססיה שלו בך. הוא מאמין ששרביט האלדר הסירה את חולשתו האחרונה והפכה אותו באמת לבלתי מנוצח. סוורוס המסכן..."
"אם תיכננת את מותך עם סוורוס, התכוונת שהוא יהיה זה עם השרביט בסופו של דבר, נכון?"
"אני מודה שזה היה הכוונה," אמר דמבלדור, "אך זה לא עבד איך שציפיתי, נכון?"
"לא," אמר הארי. "החלק הזה לא עבד."
היצור מאחוריהם הטלטל ויבב, והאי ודמבלדור ישבו בלי לדבר במשך הזמן הכי ארוך עד עכשיו, ההתגשמות של מה שעמד היה לקרות כעת שקע בהדרגתיות בהארי בדקות הארוכות, כמו שלג רך שנופל.
"אני חייב לחזור בחזרה, נכון?"
"זה תלוי בך."
"יש לי בחירה?"
"הו כן," דמבלדור חייך אליו. "אנחנו בקינגס קרוס אמרת? אני חושב שאם תחליט לא לחזור חזרה, אתה תוכל... בוא נואמר... לעלות על רכבת."
"ולאן היא תיקח אותי?"
"עליה," אמר דמבלדור בפשטות.
שקט שוב.
"לוולדמורט יש את שרביט האלדר."
"אמת. לוולדמורט יש את שרביט האלדר."
"אבל אתה רוצה שאני אחזור?"
"אני חושב," אמר דמבלדור, "שאם תחליט לחזור, יש סיכוי שהוא יחוסל לתמיד. אני לא יכול להבטיח זאת. אך אני יודע את זה, הארי, שיש לך פחות ממה לחשוש מלחזור לפה מאשר יש לו."
הארי בהה שוב בדבר החי שרעד וחנוק תחת צילו של מושב מרוחק.
"אתה מרחם על המתים, הארי. רחם על החיים, ומעל לכל, אלה שחיים בלי אהבה. על ידי חזרתך, ייתכן ותוכל להבטיח שמוטלות מומים על פחות נשמות, ופחות משפחות יקרעו. אם זה נראה לך יעד ראויי, אז נפרד לשלום לבנתיים."
הארי הנהן ונאנח. לעזוב את המקום הזה לא יהיה אפילו קרוב לקושי של ההליכה לכיוון היער הייתה, אך היה חום ואור ושלווה פה, והוא ידע שהוא חוזר בחזרה לכאב ולפחד של עוד אבידות. הוא נעמד, ודמבלדור גם כן, והם הסתכלו לרגע ארוך בפנים אחד של השני.
"אמור לי דבר אחד אחרון," אמר הארי, "כל זה אמיתי?או שכל זה קורה בתוך ראשי?"
דמבלדור חייך אליו, וקולו נשמע רם וחזק באוזניו של הארי למרות שהערפל הסמיך החל לרדת שוב, מטשטש את דמותו.
"כמובן שכל זה קורה בראשך, אך למה זה אומר שזה לא אמיתי?"

זה כל הפרק!

קרדיט ל : http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1074970

הפגם שבתוכנית:

הוא שכב , שוב עם פניו לאדמה.ריח היער מילא את נחיריו.הוא יכול היה להרגיש את האדמה הקשה מול לחיו, ואת צירי משקפיו שהופלו לצידו בזמן הנפילה, חותכים את רכתו.כל מקום בגופו כאב, והמקום בו פגעה בו קללת ההרג, שרף אותו כמו כוויה ממגהץ לוהט.הוא לא זז, ונשאר בדיוק באותו מקום שהוא נפל, כשידו השמאלית כפופה בזווית מסורבלת, ופיו פעור כמו פיהוק.

הוא ציפה לשמוע תרועות נצחון ואושר, בשל מותו, אבל במקום זה הוא שמע התרוצצויות, לחישות ומלמולי חרדה שמילאו את האוויר.

"אדון שלי, אדון שלי " זו היתה בלטריקס, והיא דיברה כמו לאהוב ליבה. הארי לא פתח את עיניו, אבל התיר ליתר חושיו לחקור את המצב. הוא ידע ששרביטו עדיין חבוי בין גלימתו, בגלל שהוא יכול היה להרגיש אותו, לחוץ לחזהו ואל האדמה.תחושה קלה של רכות באיזור בטנו, הבהירה לו כי גם גלימת היעלמות מצויה שם, חבויה מהעין.

"אדון שלי..."

"זה בסדר" אמר קולו של וולדמורט.

ועוד התרוצצויות, מספר אנשים חזרו באותו הזמן, נואשים לראות מה קורה ומדוע. הארי פתח את עיניו לחרך זעיר של מילימטר.

נראה היה שוולדמורט קם על רגליו, מספר אוכלי מוות מיהרו ללכת ממנו, חוזרים אל הקהל. בלטריקס נשארה לבד לצד וולדמורט , כורעת על ברכיה.

הארי סגר את עיניו שוב, והרהר במה שראה. אוכלי המוות הצטופפו סביב וולדמורט, שנראה היה שנפל אל הקרקע. משהו קרה כשהוא פגע בהארי בקללת ההרג. האם גם וולדמורט התמוטט?

זה נראה כך, ושניהם נפלו , מחוסרי הכרה לזמן קצר, ושניהם חזרו כעת....

"אדון שלי, תן לי..."

"אני לא זקוק לעזרה" אמר וולדמורט בקרירות, ולמרות שהוא לא יכול היה לראות את זה, הארי צייר לעצמו בדמיונו את ידה המושטת לעזרה של בלטריקס נסוגה.

" הנער, האם הוא מת"? בקרחת היער השתררה דממה מוחלטת. אף אחד לא התקרב להארי, אבל הוא הרגיש את מבטם המתעניין, שכאילו דחף אותו חזק יותר לאדמה, והוא היה מפוחד שתהיה לו עווית של ניד אצבע או תנועת עין.

"את" אמר וולדמורט, נשמעה חבטה וצווחה קטנה של כאב, "תבדקי אותו, אמרי לי האם הוא מת " הארי לא ידע, מי נשלח לאמת את מותו.הוא יכול היה רק לשכב שם , ליבו פועם בבוגדנות, ולחכות לבדיקה, אבל באותו הזמן חש נחמה קטנה , קשה ככל שתהיה, שוולדמורט זהיר מכדי להתקרב אליו,חשד שלא הכל הלך לפי תכניתו....

ידיים רכות מכפי שהוא ציפה שיהיו, נגעו בפניו של הארי, במשיכה קלה, התגנבו אל חולצתו למטה אל חזהו, מרגישות את ליבו. הוא יכול היה לשמוע את נשימתה המהירה של האישה, שיערה הארוך מדגדג את פניו. הוא ידע שהיא יכולה לחוש בהלמות ליבו כנגד צלעותיו.

"האם דראקו חי? האם הוא בטירה"? הלחישה נשמעה בקושי, שפתיה היו במרחק סמ` מאזנו,ראשה מכופף מטה כך ששיערה הארוך הסתיר את פניו מפני המתבוננים.

"כן" הוא נשם בחזרה. הוא הרגיש את ידה על חזהו המכווץ, ציפורניה דקרו אותו ואח"כ נסוגו.

היא התיישבה, "הוא מת" קראה נרקיסה מאלפוי למתבוננים.

וכעת הם הריעו, כעת הם צעקו בשמחת נצחון ורקעו ברגליהם, ומבעד לעפעפיו הארי ראה באוויר,ניצוצות חגיגיים של אורות אדומים וכסופים .

עדיין מתחזה למת על הקרקע, הוא הבין. נרקיסה הבינה שהדרך היחידה שיורשה לה להיכנס להוגוורטס ולמצוא את בנה, תהיה כחלק מצבא כובש. כבר לא היה אכפת לה מנצחונו של וולודמורט.

"אתם רואים"

צרח וולדמורט מבעד לקול ההמולה. "הארי פוטר מת מידי. ואין אף אחד שיכול לאיים עליי עכשיו. הסתכלו, קרושיו"הארי ציפה לכך, הוא ידע שגופתו לא תישאר בלתי מוכתמת, על אדמת היער. גופתו חייבת להיות מושפלת על מנת להוכיח את נצחון וולדמורט. הוא הונף באוויר, הוא השתמש בכל כח רצונו כדי

להיות רפוי, אבל הכאב שהוא ציפה לו, לא הגיע. הוא הושלך באוויר, פעם , פעמיים ושלוש . משקפיו נפלו והוא חש ששרביטו גולש מעט מבין גלימתו, אבל הוא החזיק את עצמו רופס וחסר חיים,כשהוא הופל לרצפה בפעם האחרונה , מלווה בקולות של צחוק ולגלוגים.

"עכשיו" אמר וולדמורט, "נלך לטירה ונראה להם מה קרה לגיבור שלהם. מי יחזיק את הגופה? רגע חכו..." ושוב היה פרץ צחוק חדש, ולאחר כמה שניות הארי חש את האדמה רועדת מתחתיו.

"אתה תסחב אותו" אמר וולדמורט , "הוא ייראה היטב על ידיך, הלא כן? תרים את חברך הקטן, האגריד. והמשקפיים, שים לו את המשקפיים, הוא חייב להיות בר זיהוי".

מישהו דחף את משקפיו של הארי חזרה לפניו, בגסות מכוונת,אבל הידיים הענקיות שהרימו אותו לאוויר, היו עדינות ביותר.הארי יכול היה להרגיש את ידי ו של האגריד רועדות ואת הכח שביפחותיו הכבדות, דמעות גדולות זולגות מפניו כשהוא מחזיק את הארי בידיו כבעריסה. הארי לא העז, ע"י תנועה או מילה לרמוז להאגריד שהכל עדיין לא אבוד.

"זוז" אמר וולדמורט, והאגריד מעד קדימה, מפנה לעצמו את השביל דרך העצים הצפופים.

ענפים הסתבכו בשיערו של הארי ובגלימתו, אבל הוא נשאר דומם, פיו עדין פעור, עיניו סגורות ובחשיכה, כשקהל אוכלי המוות כולם מסביבם, וכשהאגריד מתייפח בלי לראות, אף אחד לא טרח להסתכל האם יש פעימת חיים בצווארו של הארי פוטר....

שני הענקים בסוף שיירת אוכלי המות ריסקו כל דבר בדרכם. הארי יכול היה לשמוע עצים וענפים מתרסקים בעוברם.הם הרעישו כל כך בעוברם ,שציפורים המריאו בצווחה השמימה ואפילו תרועות השמחה של אוכלי המוות התעמעמו.

מצעד הנצחון צעד אל תוך קרחת היער, ולאחר זמן מה הארי הרגיש מבעד לעפעפיו, על סמך האורות המתגברים שהעצים מתמעטים.

"ביין" שאגתו הבלתי צפויה של האגריד הכריחה את עיניו של הארי להיפתח .

" ,תה שמח עכשיו, שלא נלחמת, מוג לב, `תה שמח עכשיו הארי פוטר המת... "האגריד לא יכול היה להמשיך, ונשבר שוב בדמעות נוספות. הארי תהה כמה קנטאורים ראו את המצעד שלהם, הוא לא העז לפתוח את עיניו ולהסתכל. כמה מאוכלי המוות, קראו לעבר הקנטאורים נאצות ועלבונות כשעברו בדרכם.

זמן קצר לאחר מכן הארי הרגיש בשל רעננות האויר שהם הגיעו לקצה היער. "עצור"

הארי הרגיש שהאגריד היה חייב לציית לפקודתו של וולדמורט משום שהוא התנודד מעט.

וכעת הם הוקפו באוויר קר , היכן שעמדו.הארי חש בנשימתם של הסוהרסנים שפיטרלו לאורך העצים. הם לא השפיעו עליו כלל עכשיו.עובדת השארותו בחיים בערה בתוכו, כקמיע כנגדם, הגם שהפטרונוס של אביו נשאר בתוך ליבו.

מישהו עבר קרוב ליד הארי, והוא ידע שזהו וולדמורט בעצמו ,משום שרגע לאחר מכן הוא דיבר

בקול שהוגבר על ידי קסם, כך שהוא תפח באויר , מתרסק ליד אוזנו של הארי.

"הארי פוטר מת. הוא נהרג כשהוא ניסה לברוח, מנסה להציל את עצמו כשאתם נשכבים על הרצפה(מתים) למענו. הבאנו את גופתו כהוכחה שהגיבור שלכם איננו.הקרב נגמר. אתם הפסדתם כחצי מלוחמיכם, אוכלי המוות שלי גברו עליכם והנער שנשאר בחיים, גמור.

לא יהיו יותר מלחמות. מי שימשיך להתנגד , איש אישה או ילד יחוסל הוא וכל משפחתו.

כעת, כרעו ברך לפניי, ואני אחוס עליכם. הוריכם ,ילדיכם, אחיכם ואחיותיכם, ישארו בחיים ויסולח להם. אתם תצטרפו אליי בעולם חדש שנברא ביחד".

היתה דממה בקהל ובטירה. וולדמורט היה כה קרוב אליו שהארי לא העז לפתוח את עיניו שוב.

"בוא" אמר וולדמורט והארי שמע אותו מתקדם קדימה, והאגריד היה מוכרח ללכת אחריו. כעת הארי פתח את עיניו לחרך זעיר וראה את ולדמורט צועד לפניהם עונד את הנחשית הענקית נגיני מסביב לכתפיו. היא היתה בעת חופשיה מהכלוב הקסום שלה, אבל הארי לא היה במצב שיכול היה לחלץ את שרביטו שהיה חבוי בגלימתו מבלי להתגלות על ידי אוכלי המוות שצעדו משני צדדיו באיטיות בדרך המוארת שבחשיכה.

"הארי" התייפח האגריד," אוה הארי , הארי" הארי סגר את עיניו בחוזקה שוב. הוא ידע שהם מגיעים לטירה ,הוא יכול היה להבחיו בזה דרך ריסי עיניו הסגורות. אור אדום שסימן את הכניסה הראשית זהר לפניהם.הוא המתין, כל שניה , האנשים שלמענם הוא ניסה למות , יראו אותו , שוכב מת לכאורה בזרועותיו של האגריד.

"לא" הצרחה היתה איומה יותר , משום שהוא מעולם לא ציפה או חשב שפרופסור מקגונגל יכולה להוציא קול כזה. הוא שמע אישה אחרת צוחקת לידו, וידע שזוהי בלטריקס שמחה לאידה וכאבה של מקגונגל.

הארי צמצם את עיניו ולשניה אחת הוא ראה את הדלת הראשית מתמלאת באנשים , כשהאנשים ששרדו את הקרב הגיעו לכניסה הראשית, להתבונן בתבוסתם, ולראות בעצמם שאכן הארי מת.

הוא ראה את וולדרמורט עומד מעט לפניו, מלטף את ראשה של נגיני באצבע אחת לבנה, הוא סגר את עיניו שוב.

לא!

לא!

הארי ! הארי!

קולותיהם של רון , הרמיוני וג`יני הכאיבו לו יותר מאשר קולה של מקגונגל. לא היה דבר בעולם,שהארי רצה יותר מאשר לענות להם , אבל הוא הכריח עצמו להשאר דומם, והבכי שלהם פעל עליו כטריגר .קהל שורדי הקרב, בכה וצעק בוז לאוכלי המוות, עד ש..

"שקט" צעק וולדמורט, היתה חבטה והבזק אור בהיר.ושוב שקט שנכפה על כולם באמצעות קסם.

"זה מאחורינו! האגריד, הנח אותו על הרצפה , ליד רגליי, היכן שהוא שייך!" הארי הרגיש הוא מורד על הדשא.

"אתם רואים", אמר וולדמורט, והארי הרגיש שהוא צועד קדימה ואחורה, היכן שהוא שוכב.

"הארי פוטר מת. אתם מבינים עכשיו, הוא היה תעתוע! הוא היה כלום, תמיד. חוץ מנער שהסתמך על אחרים שיקריבו עצמם בשבילו!"

"הוא ניצח אותך" צעק רון והקסם (של השקט) נשבר, ומגיני הוגוורטס צעקו וצרחו שוב עד שלפתע שוב נשמעה חבטה והשתיקה בבת אחת את הזעקות.

"הוא נהרג כשניסה להתגנב מהטירה "אמר וולדמורט ובקולו נשמע העונג כששיקר.

"נהרג כשניסה להציל את עצמו"...

אבל וולדמורט השתתק, הארי שמע קול התכתשות וצעקה, ושוב חבטה, ושוב הבזק אור ואנקת כאב.

הוא שוב פתח את עיניו לסדק זעיר, מישהו השתחרר מהקהל והסתער על וולדמורט.הארי ראה שהדמות פגעה ברצפה, ללא נשק כשוולדמורט זורק את שרביט בדמות הצידה וצוחק.

"ומי הוא זה"? הוא שאל בלחישת הנחש הרכה שלו, "מי התנדב להדגים מה יקרה למי שימשיך להיאבק בי כשהקרב נגמר?"

בלטריקס צחקה בעונג," זהו נוויל לונגבוטום, אדוני ! הנער שעשה כל כך הרבה צרות לקארוסים. בנם של ההילאים, זוכר?"

"אה כן אני זוכר" אמר וולדמורט, מביט למטה לכיוון נוויל, שנאבק לקום על רגליו, לא חמוש ולא מוגן, עומד בתחום שבין אוכלי המוות לשורדי הקרב מהטירה.

"אבל אתה בעל דם טהור, הלא כן , נערי האמיץ"? שאל וולדמורט את נוויל, שעמד מולו בידיים חשופות כשאגרופיו מטלטלים. "ומה אם אני כן"? נוויל ענה בקול גבוה.

" אתה בעל שאר רוח, ואומץ, ואתה בא משושלת אצילית. אתה תהווה תוספת בעלת ערך לאוכלי המוות. אנחנו זקוקים לשכמותך, נוויל לונגבוטום."

" אני אצטרף אליך כשהגיהנום יקפא" ענה נוויל." צבא דמבלדוררררררררררררר" הוא צעק

והקהל שעליו לא השפיעו קסמי ההשתקה של וולדמורט, השיב בתרועה.

" בסדר גמור" אמר ולדמורט , והארי שמע יותר סכנה בקול הקטיפה הנחשי שלו, מאשר הקללה החזקה ביותר. "אם זוהי בחירתך, לונגבוטום, אנחנו נחזור לתכנית המקורית, על ראשך" הוא אמר בשקט. "זה יהיה".

עדיין מתבונן מבעד לריסי עיניו, הארי ראה את וולמורט מכוון את שרביטו, שניה לאחר מכן,

מבעד לאחד חלונות הוגוורטס, עף משהו שנראה כמו ציפור מעוקמת , ונחת בידו של וולדמורט.

הוא ניער את החפץ המעובש, שהתנודד ריק, זו היתה מצנפת המיון.

" לא יהיו יותר מיונים בהווגוורטס". אמר וולדמורט." לא יהיו יותר בתים. הסמל, המגן והצבעים של האב הקדמון האציל שלי סלאזאר סלית`רין יספקו את כולם.האם לא כך? נוויל לונגבוטום"?

הוא כיוון את שרביטו אל נוויל,שנשאר קפוא על מקומו , ואז הניח בכח את המצנפת על ראשו של נוויל, עך שהיא הסתירה את עיניו מהקהל , ואז כל אוכלי המוות כאחד, הרימו את שרביטיהם כנגד קהל הלוחמים בהוגוורטס.

"נוויל פה ידגים , מה יקרה למי שיהיה טיפש מספיק להמשיך ולהתנגד אליי" אמר וולדמורט.

ואז בתנועה קלה של שרביטו, מצנפת המיון החלה לבעור בלהבות.צרחות נשמעו ונוויל החל להתפס בלהבות, נטוע במקומו לא יכול לזוז, והארי לא יכול היה לסבול את זה, הוא חייב לפעול..

ואז, קרו מספר דברים בעת ובעונה אחת.מהגבול המרוחק של הטירה היתה מהומה שנשמעה כמו מאות של אנשים , נחיל של אנשים שזרמו מבין קירות הוגוורטס, קוראים קריאות קרב.

באותו הזמן, גרעפ נע בכבדות מהצד השני של הטירה צועק "האגר" , הבכי שלו נענה ע"י נהמות מצד ענקי וולדמורט, הם רצו לעברו של גרפ כמו פילים , גורמים לאדמה לרעוד.ואז נשמעו קולות של פרסות סוסים, רעש של קשתות וחיצים החלו ליפול על אוכלי המוות, ששברו את שורותיהם, צועקים בהפתעה.

הארי משך את גלימת ההיעלמות, שם אותה על עצמו וקם על רגליו כשנוויל פעל באותו בזמן.

במכה אחת זורמת ,נויל השתחרר מהקסם שקשר אותו.מצנפת המיון נפלה ממנו והוא משך ממעמקיה משהו כסוף, עם אבני רובי מנצנצות..(החרב של גרינפדור)צליפת הלהב הכסוף לא נשמעה בשל רעש ההמון, או צעקות הענקים או הקנטאורים הרומסים, אבל נראה שהיא משכה את כל העיניים, ובמכה אחת נוויל חתך את ראשה של הנחשית שהתרומם בסיבוב לאוויר, מבהיק באורות שהגיעו מהכניסה של הוגוורטס.פיו של ולדדמורט נפער בצרחה של כעס שאף אחד לא יכול היה לשמוע, וגוף הנחשית נפל לרגליו.חבוי בגלימת ההיעלמות שלו, הארי הטיל מיד מסך מגן בין נוויל לוולדמורט לפני שהאחרון הרים את שרביטו אפילו.

ואז מבעד לכל הצעקות, השאגות ורעמי הענקים הרומסים, האגריד צעק בקול גבוה מכולם

:" הארי", האגריד צעק, איפה הארי"?

ונוצר כאוס(בלאגאן) הקנטאורים המתנפלים פיזרו את אוכלי המוות, שברחו מרגלי הענקים הרומסות וקולות רעמים נשמעו קרוב, מי יודע מאיפה..הארי ראה יצורים בעלי כנפיים גדולות שמרחפים מעל ראשיהם של ענקי וולדמורט. תסטראלים ובקביק ההיפוגריף, שורטים את עיניהם של הענקים, וגרעפ חובט בהם. כעת, הקוסמים מגיני הוגוורטס ואוכלי המוות כאחד נדחפו לעבר הטירה .הארי ירה קללות ולחשים לעבר אוכלי המוות שהתמוטטו ולא ידעו מה או מי הכה בהם, וגופותיהם נרמסו ע"י ההמון הנסוג.עדיין חבוי מתחת לגלימת ההיעלמות שלו ,הארי נדחף לעבר אולם הכניסה. הוא חיפש את וולדמורט וראה אותו מעבר לחדר, יורה קללות משרביטו כשהוא נסוג לכיוון האולם המרכזי, צועק הוראות לאנשיו ובו בזמן שולח קללות על ימין ועל שמאל.

הארי הטיל עוד ועוד מסכי מגן כשקורבנותיו האמורים של וולדמורט, שיימוס פניגן וחנה אבוט חלפו על פניו והצטרפו לקרבות ש"פרחו" באולם.וכעת היו עוד , עוד יותר אנשים סוערים פנימה אל תוך האולם. הארי ראה את צ`ארלי וייזלי בעקבות הוראס סלגהורן שהיה לבוש עדיין בפיג`מת האמרלד שלו. זה היה נראה שהם הובילו מאות בני משפחה וחברים של כל מי שנשאר להילחם בהווגורטס, ואליהם הצטרפו הסוחרים ובעלי העסקים מהוגסמיד.

הקנטאורים, רונאן, מגוריאן וביין פרצו פנימה בסערת פרסותיהם, ומאחורי הארי דלת המטבח נפרצה על ציריה. גמדוני הבית נהרו פנימה, צועקים ומנופפים בסכיני בשר ובראשם, התליון של רגולוס סלאק על חזהו, היה קריצ`ר כשקולו המקרקר נשמע אפילו מעל השאון.

"הילחמו ! הילחמו למען אדוני מגן גמדוני הבית! הילחמו נגד אדון האופל בשם רגולוס האמיץ! הילחמו!

הם חתכו ודקרו את קרסוליהם של אוכלי המוות,זדון על פניהם הזעירות, ובכל מקום הארי ראה את אוכלי המוות כשהם מתקפלים תחת משקלם של לוחמי הוגוורטס, מוכנעים ע"י קללות, חוטפים חיצים ונדקרים ברגליהם ע"י הגמדונים, או פשוט מנסים לברוח ונרמסים ע"י ההמון.

אבל זה עדיין לא נגמר. הארי עבר דרך קרבות שהתנהלו כדו קרב, עד שהגיע לאולם המרכזי.

וולדמורט היה במרכז הקרב, הוא הכה והלם בכל מי שידו השיגה. הארי לא יכול היה לראות מקרוב, אבל נדחף קדימה , עדין בלתי נראה, והאולם הגדול הפך להיות יותר ויותר צפוף, כשכל מי שיכול היה נדחף פנימה.הארי ראה את יאקסלי מוטל לרצפה, ע"י גורג` ולי ג`ורדן, את דולוחוב נופל בצעקה מידי פליטוויק, את וולדן מקנייר נזרק לאורך החדר ע"י האגריד, פוגע ברצפה ונופל חסר הכרה. הוא ראה את נוויל ורון מכניעים את גרייבק, את אברפורת` מהמם את רוקווד, ארתור ופרסי מפילים לרצפה את ת`יקנס, ואת לוציוס ונרקיסה מאלפוי מתרוצצים סביב ,אפילו לא מתאמצים להעמיד פני נלחמים, מחפשים אחר בנם.

וולדמורט נלחם כעת כנגד שלושה, מקגונגל, סלגהורן וקינגסלי, שנאה עזה בפניו כשהם הסתובבו סביבו, לא מסוגלים לנצחו. בלטריקס גם כן נלחמה עדיין. כמו אדונה, גם היא נלחמה בשלושה בבת אחת: הרמיוני, ג`יני ולונה. הן נלחמו כמיטב יכולתן ,אבל בלטריקס היתה שווה לשלושתן, ותשומת ליבו של הארי הוסבה כאשר קללת הרג נורתה לכיוון ג`יני והיא ניצלה ממות בזכות מספר סנטימטרים.

הוא שינה את מסלולו לכיוון בלטריקס, אבל עוד לפני שעשה צעד קדימה הוא נדחף הצידה.

"לא את הבת שלי, חתיכת כלבה!" גברת וייזלי, זרקה את גלימתה ורצה ,משחררת את ידיה, בלטריקס הסתובבה, צוחקת בקול למראה יריבתה החדשה. " זוזו מדרכי" צעקה גברת וייזלי לשלושת הבנות, והארי ראה ביראה ובעליצות את שרביטה של מולי וייזלי מסתובב ומכה. וחיוכה של בלטריקס הפך לרטינה.

ניצוצות פרצו משני השרביטים, הרצפה מתחת שתי המכשפות הפכה חמה וסדוקה, שתיהן נלחמו כדי להרוג.

"לא" צעקה גברת ויזלי, כשכמה סטודנטים נדחפו פנימה לבוא לעזרתה,

" לכו אחורה, לכו אחורה, היא שלי!"

מאות אנשים כעת עמדו לאורך הקירות, צופים בשני הקרבות, וולדמורט כנגד יריביו, ובלטריקס כנגד מולי. והארי עמד בלתי נראה, רוצה לתקוף ועם זאת להגן, לא בטוח שלא יפגע בטעות בחפים מפשע.

"מה יקרה לילדייך, כשאני אהרוג אותך"? התגרתה בלטריקס, מטורפת כאדונה, מנתרת כשקללתה של מולי סובבה אותה. "כשאמא תלך באותה הדרך של פרדי.."

"את – לא- תפגעי- יותר- בילדינו" צרחה גברת וייזלי.

בלטריקס צחקה, באותה רוממות רוח שהיתה לבן דודה סיריוס ,כשהוא התמוטט כשהיא פגעה בו.ולפתע הארי ידע מה עומד לקרות, עוד לפני שזה קרה.קללתה של מולי התרוממה מעל זרועה המתוחה של בלטריקס ופגעה בה ישר בחזה, בדיוק בליבה.

חיוך הצהלה של בלטריקס קפא, עיניה בלטו החוצה, ולחלקיק שניה היא ידעה מה קרה, ואז התמוטטה, קהל הצופים הריע כשוולדמורט צרח. הארי הרגיש שהוא הסתובב באיטיות.

הוא ראה את מקגונגל, סלגהורן וקינגסלי, שורקים ומתפתלים, כשזעמו של וולדמורט התפרץ,כשהטובה ביותר והאחרונה מבין מאנשיו נפלה.וולדמורט הרים את שרביטו וכיון אותו לעבר מולי וייזלי."פרוטגו" שאג הארי, ומסך המגן נמתח באמצע האולם בין וולדמורט לגברת וייזלי, כשולדמורט לוטש מבט לכיוון הצעקה, הארי השיל מעליו לבסוף את גלימת ההיעלמות.

צעקות של הלם, תרועות וצרחות מכל צד "הארי" הוא חי" הושתקו בבת אחת, כשהארי וולדמורט הסתכלו אחד אל השני, והחלו מסתובבים במעגל זה מול זה.

"אני לא רוצה שאף אחד אחר ינסה לעזור" אמר הארי בקול רם, ובשתיקה שנוצרה, הוסיף כשקולו נישא :

"זה חייב להיות כך. זה חייב להיות אני".

וולדמורט לחש:" הוא לא מתכוון לזה באמת" עיניו האדומות פעורות.

"זה לא איך שהוא תמיד עובד . הלא כן?

במי אתה הולך להשתמש בתור מגן היום, פוטר?"

"אף אחד" ענה הארי בפשטות.

"אין יותר הורקרוסים. זה רק אתה ואני.

אחד מאיתנו לא יכול לחיות כשהשני שורד. ואחד מאיתנו עומד לעזוב לתמיד"...

" אחד מאיתנו"?

ליגלג וולדמורט, וכל גופו היה מתוח , עיניו האדומות לטשו מבט כנחש שעומד להכיש.

"אתה חושב שזה יהיה אתה, נכון? הנער שנשאר בחיים בזכות תאונה, ובזכות זה שדמבלדור משך בחוטים."

" זו היתה תאונה, כשאמא שלי מתה כדי להציל אותי"? שאל הארי.

הם עדיין הסתובבו זה מול זה במעגל מושלם, שומרים על מרחק שווה בין שניהם, והארי לא ראה אף פרצוף, פרט לזה של וולדמורט.

"תאונה, כשאני החלטתי להילחם נגדך אז בבית הקברות?תאונה כשלא הגנתי על עצמי הערב, ובכל זאת שרדתי וחזרתי להילחם נגדך"?

"תאונות"

צרח וולדמורט, אבל עדיין לא התקיף , וקהל הצופים היה מאובן מרוב פחד, ומכל מאות האנשים, נראה שאף אחד לא העז להשמיע קול נשימה פרט לשניים האלו.

"תאונות ומזל ,והעובדה שהתחבאת ויללת מתחת לגלימתם של אנשים ונשים טובים ממך, והרשית לי להרוג אותם בגללך"

"אתה לא תהרוג אף אחד אחר יותר"

אמר הארי, כשהם מסתובבים ולוטשים עיניים זה בזה. עיניים ירוקות בעיניים אדומות.

" אתה לא תצליח להרוג אף אחד מהם. לא שמת לב שכל הלחשים שלך היו מוגבלים היום? אתה לא יכול לענות אותם, אתה לא יכול לגעת בהם. אתה לא לומד מהטעויות שלך , ריידל, נכון?"

"אתה מעז?......"

" כן, אני מעז" ענה הארי.

" אני יודע דברים שאתה אינך יודע, טום ריידל.

אני יודע הרבה דברים חשובים שאתה לא. רוצה לשמוע כמה, לפני שתחזור ותעשה שוב טעות ענקית?".

וולדמורט לא ענה, אך הסתובב כמשחר לטרף במעגל, והארי ידע שהוא השאיר אותו באופן זמני מהופנט, נמנע מהמחשבה המדכדכת שהארי יודע משהו שהוא לא..

"האם זו עוד פעם אהבה"?

אמר וולדמורט, פני הנחש שלו מלגלגים

" הפתרון המועדף של דמבלדור,שלטענתו מכניע את המוות, אהבה לא מנעה ממנו ליפול מהמגדל כמו בובת שעווה? אהבה , שלא מנעה ממני למחוץ את אימך הבוצדמית כמו חיפושית, פוטר- ונראה שאף אחד לא אהב אותך מספיק כדי להקריב עצמו בשבילך הפעם, ולספוג במקומך את הקללה שלי. אז מה ימנע ממך הפעם למות"?

" רק דבר אחד ",

אמר הארי, עדיין שניהם מסתובבים במעגל, עיני שניהם לפותות אלו באלו.

"אז זו לא אהבה שהצילה אותך הפעם"?

אמר וולדמורט.

"אתה בטח מאמין שאתה יודע קסמים שאני איני יודע, או נשק חזק יותר ממה שיש לי"..

"אני מאמין ששניהם"

אמר הארי, וראה זעזוע עובר על פני הנחש של וולדמורט, אך מיד הוא החל לצחוק, וצליל צחוקו נטול ההומור והבלתי שפוי שהיה מפחיד יותר מצרחותיו, הדהד באולם הדומם.

" אתה חושב שאתה יודע יותר קסמים, ממה שאני יודע?" הוא אמר,

" יותר ממני, יותר מלורד וולדמורט, שעשה קסמים שאפילו דמבלדור לא העז לחלום עליהם"

"אוה, אבל הוא חלם על זה, "

אמר הארי,

" אבל הוא ידע הרבה יותר ממך, הוא ידע מספיק כדי לא לעשות את מה שאתה עשית".

"אתה מתכוון שהוא היה חלש"

צרח וולדמורט.

"יותר מדי חלש מכדי להעיז, יותר מדי חלש מכדי לקחת את מה שהיה יכול להיות שלו, מה שהוא שלי"!

"לא, הוא היה חכם יותר ממך",

אמר הארי ," קוסם הרבה יותר טוב, ואדם יותר טוב".

"אני הבאתי למותו של אלבוס דמבלדור"!

" אתה חשבת שהבאת למותו" אמר הארי

" אבל טעית"

ובפעם הראשונה , מאות האנשים שצפו בקרב התנשמו בקול.

"דמבלדור מת"!

וולדמורט הטיל את מילותיו לעבר הארי, כחושב שהם יגרמו לו כאב נוראי.

" הגופה שלו שוכבת בקבר משיש בטירה זו, אני ראיתי זאת בעיניי, פוטר, והוא לא יחזור"!

"נכון, דמבלדור מת"

ענה הארי בשלווה,

"אבל לא אתה הוא זה שגרם למותו. הוא בחר בעצמו את זמן מותו. הוא בחר בזה, חודשים לפני שמת, ארגן את כל הענין עם האיש ,שאתה חשבת שהוא המשרת שלך".

" איזה חלום ילדותי הוא זה"?

אמר ווולדמורט, אך עדיין לא היכה,ועיניו האדומות לא זזו מעיני הארי.

" סוורוס סנייפ, לא היה איש שלך" אמר הארי.

" הוא היה איש של דמבלדור.

של דמבלדור, מהרגע שבו התחלת לצוד את אמא שלי, ואתה אף פעם לא העלית זאת על דעתך, בגלל הדבר שאינך שיכול להבין. מעולם לא ראית את סנייפ, יוצר פטרונוס, ראית ריידל?"

וולדמורט לא השיב, הם המשיכו להסתובב במעגל זה סביב זה, כמו זאבים שרוצים לקרוע לגזרים אחד את השני.

"הפטרונוס של סנייפ היה איילה. "

אמר הארי,

"אותו הדבר כמו לאימא שלי, בגלל שהוא אהב אותה , כמעט במשך כל חייו, מאז שהם היו ילדים.יכולת לחשוב על כך",

הוא אמר , וראה את נחיריו של וולדמורט רושפות,

"הוא ביקש ממך לחוס על חייה, נכון"?

"הוא חשק בה, זה הכל"

אמר וולדמורט בבוז.

"אבל כשהיא מתה,הוא הסכים שיש עוד נשים , וכאלו עם דם טהור , שוות יותר ממנה.."

"ברור שהוא אמר לך את זה" אמר הארי,

"אבל הוא היה המרגל של דמבלדור מהרגע שבו איימת עליה, ומאז הוא עבד נגדך. דמבלדור היה כבר גוסס, כשסנייפ הרג אותו."

"זה לא משנה"

צווח וולדמורט, שהיה מרותק לכל מילה, אבל הוציא מעין צחוק מטורף.

"זה לא משנה בכלל, אם סנייפ היה איש שלי, או של דמבלדור, או איזה מכשולים הם שמו בדרכי. אני מחצתי אותם, כמו שמחצתי את אימך, אהבתו הגדולה כביכול של סנייפ!

אוה, אבל כעת זה מסביר הכל, פוטר, ובדרך שאתה אינך יכול להבין.

דמבלדור ניסה להסתיר את השרביט הבכיר ממני! הוא התכוון שסנייפ יהיה האדון האמיתי של השרביט הבכיר! אבל אני הבנתי את זה הרבה לפניך, השגתי את השרביט לפני שתוכל להניח ידך עליו. אני הבנתי את האמת, לפני שאתה תפסת את זה. אני הרגתי את סוורוס סנייפ, לפני כשלוש שעות, והשרביט הבכיר, מקל המוות, שרביט הנצח הוא באמת שלי! תכניתו האחרונה של דמבלדור, לא הצליחה, הארי פוטר!

"נכון, זה לא הצליח ."

אמר הארי,

"אתה צודק, אבל לפני שאתה מנסה להרוג אותי, אני מציע לך לחשוב על מה שעשית...... חשוב, ונסה למצוא בליבך חרטה, ריידל"...

"מה זה?......." ,

מכל הדברים שהארי אמר לו, מעבר ללגלוג או לחשיפה, שום דבר לא זעזע את וולדמורט כמו זה. הארי ראה שאישוניו הצטמצמו לקווים קטנים, שהעור מסביב לעיניו החוויר.

" זו ההזדמנות האחרונה שלך"

אמר הארי,

" זה כל מה שנשאר לך....אני ראית למה תיהפך אחרת... תהיה גבר...נסה...נסה לחוש חרטה..."

"אתה מעיז..." אמר וולדמורט שוב.

"כן, אני מעיז" אמר הארי,

" בגלל שתכניתו האחרונה של דמבלדור, לא הסתמכה עליי בכלל , היא הסתמכה עליך, ריידל."

ידיו של וולדמורט רטטו מסביב לשרביט הבכיר, והארי אחז בשרביטו של דראקו מאלפוי בחוזקה.

רגע המבחן , הוא ידע, במרחק שניות.

"השרביט הזה עדיין לא עובד כמו שצריך בשבילך, בגלל שרצחת את האדם הלא נכון. סוורוס סנייפ, לא היה מעולם האדון האמיתי של השרביט הבכיר. הוא מעולם לא הביס את דמבלדור."

"הוא הרג...."

"אתה לא מקשיב? סנייפ מעולם לא ניצח את דמבלדור! מותו של דמבלדור תוכנן ע"י שניהם.

דמבלדור תיכנן למות בלתי מובס, בעליו האחרון של השרביט! אם הכל היה הולך לפי התכנית, כוחו של השרביט היה מת עימו. בגלל שאף אחד לא ניצח אותו וזכה בשרביט".

"אבל אז, פוטר, דמבלדור נחשב כמי שנתן לי את השרביט". בקולו של וולדמורט נשמעה הנאה מהרשעות.

" אני גנבתי את השרביט מקבר אדונו, אני הזזתי אותו בניגוד לרצונו של דמבלדור.

הכח של השרביט, שלי!"

"אתה עדיין לא מבין את זה, ריידל, נכון? להחזיק בשרביט זה לא מספיק, זה לא גורם לו להיות שלך. האם לא הקשבת לאוליבנדר? השרביט בוחר את הקוסם.... השרביט הבכיר, זיהה את האדון החדש לפני שדמבלדור מת, מישהו שאפילו לא הניח יד עליו, האדון החדש פירק את דמבלדור משרביטו בניגוד לרצונו, מעולם לא העלה על דעתו מה הוא עשה, או איזה שרביט מסוכן הוא קיבל לחזקתו...."

חזהו של ולדמורט עלה וירד במהירות, והארי יכול היה להרגיש שהקללה מתקרבת, מרגיש שהיא נוצרת בתוכו, והשרביט יכוון אל פניו בעוד שניה...

"הבעלים האמיתיים של השרביט הוא דראקו מאלפוי"

ושוב וולדמורט נראה מזועזע לרגע, אבל אז זה נעלם.

"אבל מה זה משנה"

הוא אמר ברכות,

"אפילו אם אתה צודק, פוטר, זה לא משנה לי ולך .כבר אין לך את שרביט הפיניקס. אנחנו נילחם רק על מיומנותינו , אחרי שהרגתי אותך כבר פעם אחת, אני אוכל לכוון לדראקו מאלפוי"...

"אבל כבר איחרת"...אמר הארי,

" פספסת את ההזדמנות שלך, אני הגעתי לשם קודם. אני הבסתי את דראקו לפני מספר שבועות, ולקחתי את השרביט שלו ממנו" .

הארי הרים את שרביט ההות`ורן, ןהוא הרגיש שעיני כל מי שהיה באולם מסתכלות עליו.

" אז הכל מוביל לזה, הלא כן"?לחש הארי.

"האם השרביט שבידיך יודע שבעליו האחרונים הוא בלתי חמוש? בגלל שאם הוא יודע,

אני הבעלים האמיתיים של השרביט הבכיר".

זוהר אדום זהוב פרץ מהשמיים הקסומים שמעליהם, קרן של שמש שמסנוורת, הופיעה מהחלון, האור האיר את פני שניהם באותו הרגע, כך שוולדמורט נראה לרגע ככתם מטושטש, הארי שמע את הקול הגבוה צורח , כשהוא צעק באותו הזמן.

"אבדה קדברה"

"אקספליארמוס"

הרעש נשמע כמו הדף תותח, והלהבות הזהובות התפרצו ביניהם במרכז המעגל,מסמנות את המקום שבו התנגשו הלחשים. הארי ראה את הסילון הירוק שיצא משרביטו של וולדמורט, פוגש את לחשו שלו, ראה את השרביט הבכיר ממריא מעלה , כמו לעבר השמש הזורחת, מסתובב סביב התקרה הקסומה, כמו ראשה של נגיני הנחשית, מסתובב באוויר סביב האדון שאותו הוא לא יהרוג, שבא לקחת את זכויותיו ובעלות עליו, והארי במיומנות בטוחה של מחפש, תפס את השרביט בידו הפנויה,

כשוולדמורט נפל אחורה,זרועותיו פשוטות, אישוני עיניו האדומות, מתגלגלים מעלה.

טום ריידל פגע בריצפה ,גופו מכווץ וחלש,ידיו הלבנות ריקות, פני הנחש ריקות מהבעה וסופו רגיל.

וולדמורט היה מת, נהרג על יד קללתו שחזרה אליו, והארי עמד שם עם שני שרביטים בידיו

לוטש מבט באויבו שעל הרצפה.

רגע שברירי אחד של דממה, הלם רגעי וחשדני , ואז כל הרעש נשבר סביבו כשצרחות והתרועות

ושאגות השמחה של הצופים פילחו את האוויר.השמש העזה שהחלה לזרוח מסנוורת מבעד החלונות, כשהם הרעימו סביבו,

והראשונים לגשת אליו, היו רון והרמיוני ואלו היו זרועותיהם שנכרכו סביבו, וקריאותיהם הלא מובנות שהגנו עליו. אח"כ ג`יני, נוויל, ולונה היו שם, ואח"כ כל משפחת וייזלי, האגריד, קינגסלי ומקגונגל ופלטוויק וספראוט ,הארי לא יכול היה לשמוע מילה מכל מה שאמרו לו, וגם לא לדעת של מי היו הידיים שאחזו בו, מנסות לחבק חלק ממנו.

מאות מהם נלחצו קדימה, נחושים לנגוע בנער ששרד, הסיבה לכך שהכל נגמר.

השמש זרחה מעל האולם הגדול בהוגוורטס שהיה מלא בחיים ובאור. הארי היה חלק חיוני משמחה המעורבת באבל שהיתה שם.

הם רצו אותו שם איתם, המנהיג שלהם והסמל, המושיע שלהם והמדריך, והעובדה שהוא לא ישן כלל, וזה שהוא השתוקק לחברת מעטים מהם, לא נגעה להם.הוא היה חייב לדבר עם המתאבלים, ללחוץ את ידיהם, להיות עד לדמעותיהם, לקבל את תודותיהם, לשמוע חדשות שזרמו עכשיו מכל מקום: קללות האימפריוס פגו, וכל מי שהיה נתון להשפעתן השתחרר מהן, אוכלי מוות בורחים או נתפסים, החפים מפשע באזקבאן משוחררים ממש עכשיו, וקינגסלי מונה להיות שר הקסמים באופן זמני...

הם הזיזו את גופתו של וולדמורט , והניחו אותה בחדר מחוץ לאולם, הרחק מגופותיהם של פרד, טונקס, לופין, קולין קריווי ועוד כ חמישים אחרים שמתו כשנלחמו בוולדמורט.

מקגונגל שינתה את סדר השולחנות, אבל אף אחד לא ישב כבר לפי הבתים . כולם היו מעורבבים ביחד, מורים ותלמידים רוחות רפאים ,קנטאורים וגמדוני בית.

פירנזה שכב בפינה , משיב את כוחותיו וגרעפ משקיף מן החלון, ואנשים זורקים אוכל לפיו הצוחק...

לאחר זמן מה, תשוש ומרוקן, הארי מצא עצמו יושב על הספסל ליד לונה,

"אם הייתי במקומך, הייתי שמחה לקצת שקט ושלווה" היא אמרה.

"אני מאוד רוצה בזה" הוא ענה.

"אני אסיח את דעתם "היא אמרה.

"השתמש בגלימת ההיעלמות שלך".

ולפני שהוא יכול היה להגיד מילה ,

היא קראה

"הסתכלו, הנה בליברינג המדינגר" והצביעה אל החלון,כל מי ששמע הסתכל לשם, והארי משך את גלימת ההיעלמות במהירות על עצמו וקם על רגליו.

כעת הוא יכול היה להתקדם לעבר המבואה מבלי הפרעות בדרך, הוא שם לב לג`יני במרחק שני שולחנות, היא ישבה כשראשה נשען על חזה של אימה,

עוד יהיה זמן לדבר איתה אחר כך, שעות, ימים ואולי גם שנים של זמן לדבר...

הוא ראה את נוויל, חרבו של גרינפינדור נשענת ליד צלחתו כשהוא אוכל, מוקף בכמה מעריצים קנאים.. כשהוא צעד בין השולחנות ,

הוא ראה את שלושת המאלפויים יושבים , כשהם לא יודעים האם הם שייכים לשם או לא,אבל אף אחד לא התייחס אליהם.

בכל מקום שהוא הביט, הוא ראה איחוד משפחות, ולבסוף הוא ראה את השניים שאת חברתם הוא ביקש מכל.

"זה אני" הוא רטן, נדחף בין שניהם, "האם תבואו איתי?"

הם קמו בבת אחת, וביחד הוא, רון והרמיוני עזבו את האולם הגדול. חתיכות גדולות היו חסרות ממדרגות השיש, שברי אבנים ודם היו פזורים בדרך כשהם טיפסו.

אי שם מהמרחק הם יכלו לשמוע את פיבס מזמזם שיר ניצחון לפי לחן שהוא המציא

" עשינו את זה, הלמנו בהם,

אנחנוווו...פוטר הוא האחד

וולדי הלך להתעפש,

אז בואו נעשה כיף!"

"זה באמת נותן הרגשה של פרספקטיבת טרגדיה הלא כן?" אמר רון, דוחף את הדלת ונותן להרמיוני והארי לעבור.

"השמחה עוד תבוא " הארי חשב, אבל ברגע זה , הוא חש מלא תשישות

והכאב של אובדן פרד לופין וטונקס , כאב לו כמו פציעה פיזית כל כמה צעדים .

יותר מכל הוא חש הקלה עצומה, ורצה מאוד לישון.אבל קודם לכן הוא חייב הסבר לרון והרמיוני, שהלכו עימו בדבקות לזמן רב כל כך . היה מגיע להם לשמוע את האמת.

בדקדקנות הוא החל לספר להם את כל מה שקרה לו מאז שהלך אל היער, והם אפילו לא הספיקו להביע את תדהמתם וההלם שחשו, כשהם הגיעו למקום שאליו פניהם היו מועדות אפילו שאף לא אחד מהם טרח להזכיר לשם מה הם הולכים לשם.

מאז הפעם האחרונה שהוא היה שם, הגרגורייל(הפסל) השומר בכניסה למשרד המנהל הוזז הצידה, ונראה כנוטה לצד אחד כמו שיכור והארי תהה האם הוא יוכל להבחין בססמת הכניסה אי פעם..

"האם אנחנו יכולים להיכנס ?"

הוא שאל את הפסל.

" תרגיש חופשי" ענה לו הפסל.

הם עלו במדרגות לאט,כמו במדרגות נעות והארי דחף את הדלת.

הוא העיף מבט אחד קצר, לעבר הפסל המהורהר על השולחן, היכן שהוא השאיר אותו ,ואז רעש מחריש אוזניים גרם לו לצעוק, חושב על קללה של אוכלי מוות, או של לידה מחדש של וולדמורט...

אבל אלו היו תשואות. מכל הקירות, כל המנהלים והמנהלות של הוגוורטס, מחאו לו כף בעמידה.הם העיפו את כובעיהם ובמקרים מסויימים את פיאותיהם..הם יצאו מחוץ למסגרותיהם , כדי ללחוץ איש את ידי רעהו, הם רקדו למעלה ולמטה על כסאותיהם הצבועים(בציור)

דילייס דרוונט התייפח לא בושה, דקסטר פורסטקיו נפנף בחצוצרה שלו,

ופיניאס ניגלוס קרא בקול גבוה

" ובואו לא נשכח שגם בית סלית`רין תרם את חלקו, שתרומתנו לא תשכח"!

אבל הארי הסתכל רק על האיש שתמונתו היתה הגדולה מכולם, מאחורי כסא המנהל.

דמעות זלגו מעיניו, מאחורי המשקפיים דמויי חצאי הירח אל זקנו הלבן הארוך. והגאווה והכרת התודה שנבעו ממנו, מילאו את הארי כמו נחמת שיר עוף החול.

לבסוף, הארי הרים את ידיו, וכל הפורטרטים שתקו בכבוד, מנגבים את עיניהם הזורחות ומחכים בציפייה שהארי ידבר. למרות זאת,הוא הפנה את מילותיו שנבחרו בקפידה אל דמבלדור.

תשוש ואדום עיניים הוא חשב שהוא חייב לעשות את המאמץ האחרון הזה, כדי לקבל את העיצה האחרונה.

" הדבר שהיה מוחבא בסניץ`"

הוא התחיל,

"נפל לי ביער.אני לא יודע היכן בדיוק, אבל אני לא מתכוון לחפש אחר זה. האם אתה מסכים לכך"?

"אני מסכים, נערי היקר" אמר דמבלדור, כשיתר המנהלים נראו מעט מבולבלים ומסוקרנים.

" החלטה חכמה ואמיצה. ובדיוק מה שציפיתי ממך. האם מישהו אחר יודע היכן היא נפלה"?

"אף אחד"

ענה הארי.ודמבלדור הנהן בשביעות רצון.

" אבל,אני מתכוון לשמור אצלי את מתנתו של איגנציו"

"אבל כמובן, הארי, זה שלך לתמיד, עד שתוריש את זה הלאה."

"ויש גם את זה" הארי החזיק את השרביט הבכיר, שעליו רון והרמיוני הסתכלו בהערצה.

ואפילו במצבו המבולבל, חשוך השינה הארי לא רצה לראות את זה.

"אני לא רוצה את זה"

הוא אמר. "מה?" אמר רון בקול רם.

"האם אתה רציני?"

"אני יודע מהו כוחו" אמר הארי בעייפות.

"אבל הייתי מאושר עם שלי. אז....."

הוא חיטט בתיק שהיה תלוי על צווארו, והוציא משם את שני חלקיו של שרביט הפיניקס השבור שלו. הרמיוני אמרה שהשרביט לא יכול להתאחות, ושהנזק היה חמור מדי. אבל אם זה(השרביט הבכיר) לא יוכל לתקן את זה, שום דבר לא יוכל.

הוא השעין את השרביט השבור על שולחן המנהל, נגע בו בקצה השרביט הבכיר ואמר "רפארו".

כשניצוצות אדומים פרצו משרביטו כשהוא התאחה ונסגר, הארי ידע שהוא הצליח.

הוא אסף את שרביט הפיניקס וחש בחמימות פתאומית באצבעותיו, כאילו ששרביטו ואצבעותיו חגגו את איחודם מחדש.

"אני אשים את השרביט הבכיר"

הוא אמר לדמבלדור שהסתכל עליו בהערכה ובחיבה עצומה,

"בחזרה במקום שממנו הוא בא. זה יכול להישאר שם. אם אמות מוות טבעי כמו איגנציו,

הכח שלו יעלם עם מותי. הלא כן?

המנהל הקודם, אף פעם לא הובס. זה יהיה הסוף של כח השרביט."

דמבלדור הנהן, הם חייכו אחד לשני.

"האם אתה בטוח ?"

שאל רון. כשבקולו רמז קלוש של כמיהה, כשהוא הסתכל על השרביט הבכיר.

"אני חושבת שהארי צודק." אמרה הרמיוני בשקט.

"השרביט הזה למרות שוויו הביא הרבה יותר צרות ", אמר הארי,

"ולגמרי בכנות" הוא הוסיף, כשהוא פונה לאחור , חושב רק על מיטתו בחדרו במגדל גרינפינדור,ותוהה האם קריצ`ר יוכל להביא לו סנדוויץ` לשם.

תודה לhorntail

אפילוג (19 שנה אחרי):

נראה היה שהסתיו הגיע באופן מפתיע השנה. הבוקר של הראשון בספטמבר היה פריך כתפוח, ואיך שהמשפחה הקטנה עלתה לאורך הדרך הרועשת לקראת תחנת גראט סוטי, עשן ממפלט המכוניות ונשימת הולכי הרגל נוצצת כמו קורי עכביש באוויר הקר. שתי כלובים היו על עגלת היד העמוסה שההורים דחפו. הינשופים שבתוכם שרקו בזעם, והבחורה בעלה השיער האדום אשר אחזה ביד אביה נגרה בפחד מאחורי אחיה.
"לא יעבור עוד הרבה זמן וגם את תלכי בקרוב," הארי אמר לה.
"שנתיים," משכה באף לילי. "אני רוצה ללכת עכשיו!"
הנוסעים האחרים בהו בסקרנות בינשופים בזמן שהמשפחה פילסה את דרכה לקראת המחסום בין הרציף תשע ועשר, קולו של אלבוס נישא בחזרה להארי מעל הרעש הסובב. הבנים שלו חדשו מריבה שהחלו במכונית.
"אני לא! אני לא יהיה סלית'רין!"
"גיימס, תן לזה מנוחה!" אמרה ג'יני.
"אני רק אמרתי שהוא אולי יהיה," אמר ג'ימס, מעלה חיוך כלפי אחיו הצעיר. "אין בזה שום דבר רע. הוא אולי יהיה בסלית'רין"
אך ג'ימס קלט את מבטה של אימו ושהשתתק. חמשת הפוטרים התקרבו מחסום.
עם מבט קצת חצוץ הוא הביט מעבר לכתף לעבר אחיו הצעיר, גימס לקח את עגלת היד מאימו ופרץ בריצה. רק אח"כ, הוא נעלם.
"אתה תכתוב לי, נכון?" אלבוס שאל את הוריו מיד, אשר ניצל את רגע העדרותו של אחיו.
"בכל יום שאתה תרצה שנכתוב" אמרה ג'יני.
"לא בכל יום," אמר אלבוס במהירות, "ג'ימס אמר שאנשים מקבלים מכתבים מהבית כאחד לחודש."
"בשנה שעברה אנחנו כתבנו לג'ימס 3 פעמים בשבוע" אמרה ג'יני.
"ואתה לא רוצה להאמין לכל מה שהוא אומר לך על הוגוורטס," הארי הוסיף. "הוא אוהב לצחוק, אחיך."
זה לצד זה, הם דחפו את עגלות היד קדימה, צוברים מהירות. איך שהם הגיעו למחסום ,אלבוס נרתע, אבל ההתנגשות לא באה. במקום זאת, המשפחה הופיעה לתוך רציף תשע ושלושה רבעים, שהיה מעורפל ע"י אדים לבנים שבקעו מהוגוורטס אקספרס האדומה. דמויות לא ברורות נהרו דרך הערפל, שבו גי'מס כבר הספיק להעלם.
"אנחנו נמצא אותם," אמרה ג'יני בצורה מרגיעה.
אך האדים היו צפופים, והיה קשה לראות פנים של מישהו מהם שם.
מופרד מבעליו, קולות שנשמעו לא טבעיים נשמעו, הארי חשב ששמע את פרסי מרצה בקול על תקנות מטאטא, והיה די שמח על התירוץ לא לעצור ולומר שלום...
"אני חושב שזה הם, אל," אמרה ג'יני בפתאומיות.
קבוצה בת ארבעה אנשים צצה מהערפל, עומדת לצד הקרון האחרון ביותר. פניהם באו לידי פוקוס רק כאשר הארי, ג'יני, לילי ואלבוס התקרבו ממש אליהם.
"הי," אמר אלבוס, נשמע מאוד מאוד רגוע.
רוזאס, שכבר לבשה את גלימת הוגוורטס שלה, קרנה לכיוונו.
"אז, חנית בסדר?" רון שאל את הארי. "כי אני כן. הרמיוני לא האמינה שאני אעבור מבחן נהיגה של מגולים, ואתה? היא חשבה שאני אצטרך לבלבל את הבוחן."
"לא, אני לא," אמרה הרמיוני, "יש בי אמון מלא בך."
"לאמיתו של דבר, אני אכן בלבלתי אותו," רון לחש להארי, וביחד הם הרימו את המטען של אלבוס וינשופו לתוך הרכבת. "אני רק שכחתי להסתכל לתוך המראה הצדדית, ובוא נודה, אני יכול להשתמש בלחש סופרסנסורי (סופר חושי) לזה."
בחזרה על הרציף, הם מצאו את לילי והוגו, אחריה הצעיר של רוז, עוסקים בויכוח מלא-חיים בנושא באיזה בית הם ימויינו כאשר הם לבסוף יגיעו להוגוורטס.
"אם אתה לא תהיה בגריפינדור, אנחנו ננשל אותך מהירושה," אמר רון, "אבל בלי לחץ."
"רון!"
לילי והוגו צחקו, אבל אלבוס ורוז נראו רציניים.
"הוא לא מתכוון לזה," אמרו הרמיוני וג'יני, אבל רון כבר לא הקשיב. תפס את מבטו של הארי, הוא הנהן בחשאיות אל עבר נקודה כחמישים יראד משם. האדים התדלדלו לרגע, ושלושה אנשים עמדו בהקלה חדה כנגד הערפל המוסט.
"תראה מי זה."
דארקו מאלפוי עמד שם עם אישתו ובנו, במעיל שחור מכופתר עד לגרונו. שיערו נסוג במקצת, אשר הדגיש את סנטרו המחודד. הילד החדש דמה למאלפוי כשם שאלבוס דמה להארי. דארקו הבחין בהארי, רון, הרמיוני, וג'יני בוהים בו, הוא הנהן קצרות, והסתובב לאחור.
"אז זה סקורפיוס הקטן," אמר רון תחת נשימתו. "תוודאי שאת תביסי אותו בכל מבחן, רוזי. תודה לאל שירשת את המוח של אימך."
"רון, למען השם," אמרה הרמיוני, חצי נוקשה, חצי משועשעת. "אל תנסה להפנות אותם אחד נגד השני לפני שהבית ספר עוד אפילו התחיל!"
"את צודקת, סליחה," אמר רון, הוא לא יכל היה למנוע מעצמו , והוסיף, "בכל זאת, אל תהיה חברותי מדי איתו, רוזי. סבא וויזלי לעולם לא יסלח לך אם תתחתני עם טהור דם."
"היי!"
ג'ימס נתגלה. הוא פטר עצמו מהמטען, ינשוף, ועגלת היד, ובבירור היו בפיו חדשות שהשתוקק לומר.
"טדי שם מאחור," הוא אמר בללא נשימה, מצביע מעבר לכתף שלו לתוך הענני האדים המתערמים. "הרגע ראיתי אותו! ונחשו מה? הוא מתחבק עם ויקטואר!"
הוא התבונן מעלה למבוגרים, בבירור מאוכזב מחוסר התגובה.
"טדי שלנו!טדי לופין! מתחבק עם ויקטואר שלנו! בת הדודה שלנו! ושאלתי את טדי מה הוא עושה..."
"אתה הפרעת להם?" אמרה ג'יני. "אתה כזה כמו רון..."
"...והוא אמר שהוא יבוא לראות אותה! ואז הוא אמר לי להסתלק. הוא מחבק אותה!" ג'ימס הוסיף זאת בדאגה שהוא לא הבהיר את עצמו נכון.
"הו, זה יהיה כזה יפה אם הם יתחתנו!" לחשה לילי בהתלהבות. "ואז טדי באמת יהיה חלק מהמשפחה!"
"הוא גם ככה בא לארוחות ארבעה פעמיים בשבוע," אמר הארי "למה אנחנו לא נזמין אותו לגור איתנו ונגמור עם זה?"
"כן!" אמר ג'ימס בהתלהבות. "לא איכפת לי לחלוק (לחלוק חדר) עם אל, טדי יכול לקבל את החדר שלי!"
"לא," אמר הארי בתקיפות, "אתה ואל תחלקו חדר רק מתי שאני ארצה שהבית יהרס."
הוא בדק את השעון הישן והמוכה שהיה פעם של פאבין פראוט.
"כמעט 11, כדי שתעלה על הרכבת."
"אל תשכח למסור לניוול את אהבתנו!" ג'יני אמרה לג'ימס בעת שחיבקה אותו.
"אימא! אני לא יכול למסור לפרופסור אהבה!"
"אבל אתה מכיר את ניוול..."
ג'ימס סובב את עיניו.
"בחוץ, כן, אבל בבית הספר הוא פרופסור לונגבוטום, לא? אני לא יכול להיכנס לשיעור בתורת הצמחים ולמסור לו אהבה..."
מנענע את ראשו בטיפשותה של אימו, הוא פרק את רגשותיו הזועמים על ידי בעיטה לכיוונו של אלבוס.
"נתראה אחר כך, אל. השמר מת'סטראלים."
"חשבתי שהם בלתי נראים? אמרת שהם בלתי נראים!"
אבל ג'ימס רק צחק, איפשר לאימו לנשקו, נתן לאביו חיבוק חטוף, ואז ניתק לתוך הרכבת המתמלאת במהירות. הם ראו אותו מנופף לשלום, ואז רץ בחזרה לכיוון המסדרון למצוא את חבריו.
"ת'סטראלים הם לא משהו שצריך לדאוג מהם," הארי אמר לאלבוס. "הם יצורים עדינים, אין מה לפחד מהם. בכל מקרה, אתם לא תלכו לבית הספר במרכבות, אתם תלכו בתוך הספינות."
ג'יני נישקה את אלבוס לשלום.
"להתראות בחג המולד."
"ביי, אל," אמר הארי בעת שבנו מחבק אותו. "אל תשכח שהאגריד הזמין אותך לתה ביום שישי הבא. אל תתעסק עם פיבס.
אל תתעמת עם אף אחד עד שלא תלמד איך. ואל תיתן לג'ימס לעבוד עליך."
"מה אם אני אהיה בסלית'רין?"
בלחישה היתה בשביל אביו בלבד, והארי ידע שרק רגע הפרידה גרם לאלבוס לחשוף כמה גדל וכנה היה החשש שלו.
הארי התכופף כך שפרצופו של אלבוס היה טיפונת מעליו. היחידי משלושת ילדיו של הארי, אלבוס היה זה שירש את עיניה של לילי.
"אלבוס סוורוס," הארי אמר במהירות, כך שאף אחד מלבד ג'יני יכלו לשמוע, והיא היתה בעלה מספיק טקט כדי להעמיד פנים שהיא מנופפת לרוז, שהיתה עכשיו על הרכבת, "נקראת על שמם של שני מנהלי הוגוורטס. אחד מהם היה סלית'רין והוא היה קרוב לוודאי האדם האמיץ ביותר שאני אי פעם הכרתי."
"אבל בוא נניח..."
"...אז בית סלית'רין יריווח סטודנט מעולה, לא? זה לא משנה לנו, אל. אבל אם זה משנה לך, אתה תוכל להעדיף את גריפינדור על פני סלית'רין. מצנפת המיון לוקחת בחשבון את בחירתך."
"באמת?"
"היא לקחה בשבילי," אמר הארי.
הוא מעולם לא אמר לאף אחד מהילדים שלו לפני כן, והוא את הפליאה בפרצופו של אלבוס מתי שהוא סיפר לו זה. אך עכשיו הדלתות החלו להסגר לאורך כל הרכבת האדומה, וקו מטושטש של הורים אשר נוהרים בהמונהם קדימה לנשיקות אחרונות, קריאה אחרונה לנוסעים, אלבוס קפץ לתוך הקרון וג'יני סגרה את הדלת מאחוריו. תלמידים נצמדו לחלונות הקרובים אליהם. מספר רב של פרצופים, גם על הרכבת ןמחוצה לה, נראו פונים לכיוונו של הארי.
"למה הם כולם בוהים?" דרש אלבוס והוא ורוז סובב את צווארם כדי להסתכל על התלמידים האחרים.
"אל תיתן לזה להדאיג אותך," אמר רון. "זה אני, אני מאוד מפורסם."
אלבוס, רוז, הוגו, ולילי צחקו. הרכבת החלה לנוע, והארי הלך לצידה, מסתכל על פרצופו הרזה של בנו, כבר בוער מהתרגשות. הארי המשיך לחייך ולנפנף, למרות שזה היה כמו שכול קטנטן, לצפות בבנו דואה ממנו...
הקיטור האחרון התאדה באוויר הסתיוי. הרכבת החלה להסתובב בפנייה. ידו של הארי עדיין מונפת בשלום.
"הוא יהיה בסדר," מלמל הארי לג'יני.
כשהארי הסתכל עליה, הוא הוריד את ידו בהיסח הדעת ונגע בצלקת הברק על מצחו.
"אני יודע שהוא יהיה."
הצלקת לא הכאיבה להארי כבר 19 שנים. הכל היה שלו.

תודה לhorntail

מחפשים סרטים להורדה ישירה לאייפוןdownmp4 downmp4 downmp4 downmp4

פרק 5

"האגריד?"

פרק 7

מחפשים סרטים להורדה ישירה לאייפון
downmp4 downmp4 downmp4 downmp4