עיר העתיד, ערבית

ערך זה עוסק בשפה הערבית. אם התכוונתם לתפילה באותו שם, המכונה גם "מעריב", ראו תפילת ערבית.

ערבית (العربية)
מדינות שבהן השפה מדוברת:	אלג'יריה, בחריין, מצרים, עיראק, ירדן, כווית, לבנון, לוב, מאוריטניה, מרוקו, עומאן, קטאר, ערב הסעודית, סוריה, תוניסיה, איחוד האמירויות, תימן, אריתריאה, ג'יבוטי, סומליה, סודאן, צ'אד, קומורו, סהרה המערבית, ישראל, צרפת ועוד.
אזורים שבהם השפה מדוברת:	צפון אפריקה והמזרח התיכון. אוכלוסיות ערביות בעולם כולו.
סך כל הדוברים:	כ-225,000,000
מספר הדוברים שזאת שפת אמם:	180,000,000
שיטת הכתב:	אלפבית ערבי
סיווג משפחתי:	אפרו אסיאתית שמית שמית תיכונה שמית תיכונה דרומית ערבית
מעמד רשמי
שפה רשמית במדינות:	איחוד האמירויות אלג'יריה בחריין ג'יבוטי ירדן ישראל כווית לבנון לוב מאוריטניה מצרים מרוקו סהרה המערבית סודאן סומליה סומלילנד סוריה עומאן עיראק ערב הסעודית הרשות הפלסטינית צ'אד קומורו קטאר תוניסיה תימן.
שפה רשמית בארגונים:	האומות המאוחדות, הליגה הערבית, ארגון המדינות האסלאמיות
גוף מפקח:	مجمع اللغة العربية - האקדמיה ללשון הערבית במצרים
ראו גם: שפה • רשימת שפות

ערבית (בערבית: العربية; תעתיק חופשי: אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אלערביה) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפצחא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (اللغة العربية العامية, "אללע'ה אלערביה אלעאמיה"), ולה ניבים רבים (דיאלקטים), שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית ופלסטינית). הערבית היא שפה רשמית ברוב מדינות המזרח התיכון ובמדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.

מקור השפה הערבית הוא בחצי האי ערב; שם הייתה עיקר תפוצתה (למעט חלקים מסוימים בדרום חצי האי) עד למאה השביעית לספירה. בעקבות כיבושי האסלאם התפשט השימוש בשפה לסהר הפורה ולשאר המזרח התיכון וצפון אפריקה. בתקופת האימפריה המוסלמית הייתה הערבית שפת הסחר, התרבות והמדע. במשך כמה מאות שנים דחקה הערבית את השפות שדוברו באזור הסהר הפורה (בעיקר יוונית, ארמית וקופטית); ועד אמצע ימי הביניים דיברו רוב תושבי האזור ערבית כשפת אם. לעומת זאת באיראן, בטורקיה, בכורדיסטן ובשאר החלקים המוסלמיים של מרכז אסיה, נותרו השפות המקומיות על כנן, אף שהושפעו מהערבית במידה רבה. גם בצפון-מערב אפריקה עדיין נפוצות שפות מקומיות (בעיקר ברברית) בצד הערבית. הערבית התפצלה לניבים שונים כבר בחצי-האי ערב. ואולם עם התפשטותה על פני מרחב גאוגרפי גדול התפתחו בה ניבים רבים אחרים, ואלה נבדלים משמעותית זה מזה ומהערבית הספרותית (שמבוססת על שפת הקוראן והשירה הערבית הקלאסית). כבר בתקופה קדומה, ייתכן שעוד לפני כיבושי האסלאם, ואולי זמן קצר לאחריהם, נוצר מצב של דיגלוסיה אצל דוברי הערבית, כיוון שהמשכילים הערביים, בעיקר המוסלמים שביניהם, הקפידו לכתוב בשפת הקוראן, וראו בניבים השונים עגה שאינה ראויה לעלות על הכתב. מצב זה קיים בעולם הערבי עד היום - אמצעי התקשורת הערביים משתמשים בצורה תקנית (סטנדרטית) של הערבית הספרותית, שפה הנלמדת במוסדות החינוך בכל רחבי העולם הערבי. שימוש בניבים מקומיים, בעיקר בערבית של קהיר (ערבית מצרית), לצורכי תקשורת בין-ערבית, נעשה נפוץ עם התפתחות התיאטרון והקולנוע, וכיום ערבית מצרית היא מעין שפה ספרותית שנייה בעולם הערבי.

הניבים הערביים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: "אל-משרק" (المشرق - המזרח) ו"אל-מע'רב" (المغرب - המערב). קו הגבול ("איזוגלוסה") בין קבוצות הניבים האלה הוא הגבול המפריד בין מצרים ללוב. הניבים של צפון-אפריקה, מלוב מערבה, נחשבים כ"אל-מע'רב", וכל היתר נחשבים "אל-משרק". בנוסף, קיימות הבחנות בין ניבים של דוברי ערבית ממוצא כפרי ("פלאחים"), ממוצא עירוני, וממוצא בדואי, הבחנות שאפשר לראות בהן סוציולקטים או אתנולקטים (כיוון שאינם תלויים באזור הגאוגרפי, אלא במוצאו החברתי או האתני של הדובר).

לערבית יש גם ממד דתי: כשפת הקוראן היא נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו אלהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית ועל פי הדת, על כל מוסלמי לדעת את השפה.

הנתונים בערך זה מתייחסים לשפה הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى)

תוכן עניינים

[הסתרה]

1 הערבית כשפה שמית
2 כתיבת הערבית והגייתה
- 2.1 העיצורים
- 2.2 התנועות
3 דקדוק ערבי
4 ראו גם
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] הערבית כשפה שמית

הקשר בין הערבית לבין העברית, כשתי שפות קרובות באותה משפחה, הוא רב. עד היום שימרה הערבית הספרותית מבנים וצורות שקיימים להם מקבילים בעברית מקראית וקדומה:

מבנה: נשוא - נושא - מושא (אכל הילד התפוח)
זמני ביניים: צורת זמן "עתיד" של ערבית מייצגת גם זמן הווה. בערבית נפוצים משפטים שצורתם "ויאמר..."
יחסות: סיומות מוספיות של מילים, שמטרתן להעיד על תפקידה התחבירי של המילה במשפט. אפילו במקרא נותרו לכך שרידים ותו לא: צורות כמו: למו, מוותה, מצרימה, מחניים וכו', הן כל מה שנשאר.
זוגי: הערבית שימרה מספר דקדוקי נפרד לחלוטין מן היחיד והרבים: הזוגי. מין זה קיים (ואף מחייב) לא רק בשמות עצם (בעברית: שעתיים, או "זוגי מופשט": מחניים) אלא אף בפעלים (בעברית כמעט נכחד: "תצילינה שתי אזניו" הוא משפט זוגי).
אוצר מילים: חלק מן הדמיון באוצר המילים העברי והערבי אינו קדום: מדובר בחידושי לשון של אליעזר בן-יהודה, ששאל מילים ערביות ושיווה להן צורה עברית ("מברק" ו"מרכז" הן מילים כאלו) אך מילים אחרות בערבית הן מילים כנעניות שלא נשתמרו בלהג העברי של הכנענית: המילים "הֻנַ‏" ו"הֻנַכ" כמצייני מקום (בעברית משתמשים במקרים מעטים במילה דומה: הֵנָּה).
הגייה: הערבית הספרותית (פֻצחא) שמרה, בשינויים קלים שנוצרו במשך הזמן, על הגייה הקרובה להגייה העברית המקורית: ח, ע, ק הן אותיות לועיות, צ ו-ט הן אותיות נחציות. גם הגיית ה"א ו-א' מורגשת יותר, וכן קיימות צורות רפות של ד, ת, ח ו-ע' היוצרות צלילים כמו "th" רכה ו-"th" קשה, ואת הצלילים שיוצגו בעברית על ידי כ"ף וגימל רפויות. (בערבית כ ו-ב' תמיד דגושות.) הערבית מתגדרת מכל שפה אחרת, חיה או מתה, בצלילים ט'א וצ'אד. (ד' לועית כבדה וט' לועית, כיום התרופפה למעין ז' לועית), אם כי אין בה הבחנה בין ס וש שמאלית.

עם זאת, הערבית דומה יותר לשפה הארמית, בייחוד בסגנון שבו דוברה על ידי הנבטים:

כתב: הכתב הארמי, המבוסס אף הוא לכתחילה על הכתב הפיניקי, הוא כתב רהוט, מתחבר ומשורבט שיוצר פונמות שונות.
מילים: המילה "מי" היא בשתי השפות "מאן"
מורפולוגיה: הארמית והערבית נוטות להשמיט מילים אוגדות, מילות זיקה או ניכוס ("למוחמד יש התגלות" הוא "למוחמד התגלות")
מבנים: צורת הפנייה הישירה ("יא"). האותיות הערביות והארמיות א' ו-נ' מתחלפות עם הצורות העבריות ה"א ו-מ': בניין "אפעל" הוא בניין הפעיל (בארמית, לדוגמה, הקדמה היא אקדמה), ואילו צורת הריבוי מסתיימת ב-נ'. (ארמית: מאימתי קורין את שמע בערבית?)

[עריכה] כתיבת הערבית והגייתה

הערבית נכתבת באמצעות האלפבית הערבי הכולל 28 אותיות, וסימנים גרפיים נוספים המציינים תנועות, הכפלת עיצור (המקביל לדגש חזק בעברית), היעדר תנועה (שווא) ועוד. 28 האותיות מציינות עיצורים, אולם בשלוש מהן משתמשים גם לציון אמות קריאה.

הערבית נכתבת מצד ימין לשמאל, כמו שפות שמיות רבות, בכתב מחובר. משום כך, קיימות לאותיות מסוימות צורות שונות כאשר הן בתחילת המילה, אמצעה או סופה. אולם, קיימות בערבית שש אותיות שאינן מתחברות מצד שמאל. אותיות אלו הן דאל, ד'אל, ואו, אליף, רא וזאי (או בראשי תיבות: דוד ארז). אותיות מסוימות בערבית הן בעלות אותה צורה בסיסית, כשהמבדיל ביניהן הוא הניקוד המבחין (הניקוד הדיאקריטי).

השפה הערבית מפורסמת בריבוי הסגנונות לכתיבת האותיות, אשר הגיעה לדרגת אומנות בפני עצמה: הקליגרפיה הערבית והערבסקות.

[עריכה] העיצורים

הערבית הקלאסית (שנהוגה היום בעיקר בכתב) שימרה 28 מתוך 29 העיצורים בשפה הפרוטו-שמית. אופן ההגייה של חלק מהעיצורים השתנה במשך הזמן, אבל ההבחנה בין העיצורים נשמרה, למעט ההבחנה בין שׁ לבין ס (העיצור הערבי ش הוא גלגול של העיצור המיוצג בעברית ב-שׂ שמאלית). בערבית אפשר למצוא הבחנות פונטיות שכבר נעלמו בעברית, (גם בעברית המקראית) או בשפות שמיות אחרות. לדוגמה: שמה של העיר עזה מבוטא "ע'זה" (העיצור ע' נשמע דומה להגיית רי"ש בעברית ישראלית). בעברית העיצור הזה התלכד עם העיצור ע כבר בתקופות קדומות.

שם האות	הסימן הגראפי	תעתיק מדויק לעברית	תעתיק חופשי לעברית	מקביל עברי	ייצוג בIPA	הערות
כתיבת השפה הערבית והגייתה
העיצורים בערבית
אליף	ا	א		-		משמשת כאם קריאה, או כ"כיסא" להמזה
בּא	ب	ב			b	נהגה כהגיית בי"ת דגושה
תא	ت	ת			t	נהגה כהגיית ת"ו דגושה
ת'א	ث	ת', תֿ		שׁ	θ	נהגה כהגיית ת"ו רפה, כ-th באנגלית במילה think.
ג'ים	ج	ג	ג'	ג	ʤ (או ɡ או ʒ)	נהגה כ-ג' במילה ג'ירפה, אך בניב המצרי נהגה כגימ"ל רגילה.
חא	ح	ח			ħ	נהגה כמו ח"ת גרונית בהגיה העברית המקורית
ח'א	خ	ח'	ח, כ	ח	χ (או x)	נהגה כמו כ"ף רפה בעברית
דאל	د	ד			d	נהגה כהגיית דל"ת דגושה
ד'אל	ذ	ד', דֿ		ז	ð	נהגה כהגיית דל"ת רפה, כמו הגיית th באנגלית במילה that.
רא	ر	ר			r	נהגה כהגיית רי"ש מכתשית (כמו rr בספרדית)
זאי	ز	ז			z
סין	س	ס		ס או שׁ	s	נהגה כהגיית סמ"ך
שין	ش	ש		שׂ	ʃ	נהגה כהגיית שׁי"ן ימנית
צאד	ص	צ	ס	צ	s̴	כמו צד"י במבטא העברי המקורי. הגרסה הנחצית של س
צ'אד	ض	צ' (צֿ)	ד	צ	d̴	הגרסה הנחצית של د
טא	ط	ט			t̴	הגרסה הנחצית של ت, נהגה כ-ט בהגיה הקדומה הנכונה
ט'א	ظ	ט'	ז, ד'	צ	z̴	הגרסה הנחצית של ذ או של ز
עין	ع	ע			ʕ	נהגה כעי"ן בהגייה מזרחית (ההגיה הנכונה הקדומה)
ע'ין	غ	ע'	ר, ג, גֿ	ע	ɣ (או ʁ)	נהגה כ-כ"ף רפה קולית. כמו גימ"ל רפה בעבר.
פא	ف	פ			f	נהגה כהגיית פ"ה רפה.
קאף	ق	ק			q	נהגה כהגייתה המקורית של קו"ף, מעין כ"ף דגושה גרונית
כאף	ك	כ			k	נהגה כהגיית כ"ף דגושה
לאם	ل	ל			l	ראו אותיות שמש וירח
מים	م	מ			m
נון	ن	נ			n
הא	ﻩ	ה			h	נהגה כהגיית ה"א עיצורית
ואו	و	ו	וו כעיצור, ו כתנועה	ו	w או u	נהגה כהגייתה המקורית של ו"ו עיצורית (w), או כאם קריאה (שורוק - וּ), או משמשת כ"כיסא" להמזה
יא	ي	י			j או i	נהגה כהגיית יו"ד עיצורית, או כאם קריאה (חיריק מלא), או משמשת כ"כיסא" להמזה
תא מרבוטה (תא קשורה)	ة	ה/ת			(a, at)	נהגה כהגיית ה"א אם קריאה, או כת"ו. באה בסוף מילה ומסמנת בדרך כלל מין נקבה.
המזה	ء	א			ʔ	נהגית כסותם סדקי ויכולה להופיע על כל אחת מאמות הקריאה או לבדה, כתלות בניקוד שלפניה ועליה.

הסימון הגראפי בטבלה מתייחס לכל אות כאות סופית שאינה מחוברת.

בכתב יד קיימות צורות כתיב שונות מעט, בייחוד לאותיות האמצעיות ה"א, ש"ין, ס"ין, חא ו-ג'ים. בשתי צורות הכתב קיימים גם ניואנסים שנוצרים מחיבורים בין אותיות מסוימות, בייחוד האות למ"ד עם ג'ים, חא, אל"ף, או האות נ"ון עם י"א או ת"א, כאף עם אל"ף או למ"ד וכן הלאה. קיימים גם הבדלי כתב בין קאף ופא, או בין תא, נון ויא, שבעזרתם היו מבדילים בין האותיות לפני שהוסף הניקוד הדיאקריטי. ניקוד זה מיוצג אף הוא בצורה שונה בכתב יד: שתי נקודות (כמו בקאף) מיוצגות על ידי קו, ואילו שלוש נקודות (ת'א, ש"ין) על ידי "חוד" -צורה כזו: "^" מעל האות.

לצורך כתיבת עיצורים שאינם קיימים בערבית בעת כתיבת שמות לועזיים, משתמשים דוברי הערבית באותיות ערביות קרובות או באותיות שאולות מן הפרסית. כך למשל, העיצורים בי"ת רפה, פ"א דגושה וגימ"ל, שאינם קיימים בשפה הערבית, ייכתבו כ-ﻑ, ﺏ ו-ﻍ (בהתאמה) או כ-ڤ, پ ו-چ (בהתאמה)

[עריכה] התנועות

ערך מורחב – תשכיל

בערבית הספרותית (הקלאסית - הכתובה) קיימות שלוש התנועות: a,i ו־u, וכל אחת מהן יכולה להיות קצרה או ארוכה (תנועה ארוכה מסומנת על ידי אם קריאה א', ו' או י' בהתאמה). קיים גם מצב של "אפס תנועה" (המקביל לשווא נח בעברית). בערבית הספרותית לא קיים שווא נע ולא תנועות "o" ו-"e", אם כי גם בהגיית הערבית הספרותית הכתובה קיימים צלילים שכאלו (לדוגמה, תנווין כסרה [להלן] מקובל להגות "en" ולא "in")

בערבית המדוברת יש וריאנטים רבים (המשתנים מאזור לאזור), וזו הסיבה לקיומם של שמות ומילים רבים המוכרים לנו שקיימות בהן גם התנועות o (אבו ע'וש) ו־e (כפר קאסם).

שם התנועה בערבית	תעתוק שם התנועה	הסימון הגראפי	תעתיק מקובל בעברית	הערך הפונטי
התנועות בערבית (בלווית האות באא')
فَتْحَة	פַתְחַה	ـَ	םַ	נהגה כהגיית פתח
كَسْرَة	כַּסְרַה	ـِ	םִ	נהגה כהגיית חיריק
ضَمَّة	צַ'מַּ‏ה (קרי: דמה)	ـُ	םֻ	נהגה כהגיית קובוץ
سُكُون	סֻכּוּן	ـْ	םְ	נהגה כהגיית שווא נח
تَنْوِين (فَتْحَةٍ)	תַּ‏‏‏‏נְווִין פַתְחַה (פַתְחַתֵאנִ)	ـًا	םַן	נהגה כסיומת אַ‏ן‏ למילה
تَنْوِين كَسْرَة (كَسْرَةٍ)	תַּ‏‏‏‏נְווִין כַּסְרַה (כַּסְרַתֵאנִ)	ـٍ	םִן	נהגה כסיומת אֵן‏ למילה
تَنْوِين ضَمَّة (ضَمَّةٍ)	תַּ‏‏‏‏נְווין צַ'מַּה (צַ'מַּתַאנִ)	ـٌ	םֻ‏ן	נהגה כסיומת וּן‏ למילה

בטבלה זו "ם" משמש כ"ממלא מקום" לאות.
על מנת לציין דגש חזק משתמשים בסימן ـّ, שַׁדַּה (شَدَّة) או תַּשְׁדִיד (تَشْدِيد), מ"שַׁדִיד" (شَدِيد) "חזק, עז".

[עריכה] דקדוק ערבי

[עריכה] הפועל הערבי

[עריכה] השורשים

הערבית, כמרבית השפות השמיות, משתמשת בשורשים עיצוריים ליצירת פעלים ושמות עצם. השורשים הם בדרך כלל תלת-עיצוריים, אם כי קיימים גם שורשים ארבע-עיצוריים. אף שחלק מהם נוצרו משורשים דו עיצוריים קדומים שהורחבו. דוגמאות לכך בעברית ניתן למצוא בגזרת הכפולים (חמם, פרר) ובגזרת ע"ו/י (שיר, טוס, שוב).

לרבים מהשורשים הערביים אפשר למצוא מקבילות זהות או קרובות סמנטית בעברית. כך למשל השורשים עמ"ל, כת"ב ושמ"ע מצויים בשתי השפות במשמעויות כמעט זהות . כמו כן, קיימות מילים דומות או זהות רבות בשתי השפות.

[עריכה] הבניינים

בשפה הערבית ישנם 15 בניינים; עשרת הראשונים הם השימושיים ביותר, ובאופן מעשי, בשפה של ימינו, לא משתמשים ביתר הבניינים. את השימוש בחמשת הנותרים ניתן למצוא בספרות ובשירה הערבית מימי הביניים. חמשת הבניינים הללו שוליים ביותר ולכל אחד מהם בין 2-5 פעלים בלבד. לכל אחד מבנייני הערבית צורת פעיל וצורת סביל, פרט לבניין إِنْفَعَلَ שמשמעותו סבילה.

קיים דמיון בין בנייני השפה הערבית לבין בנייני העברית, אם כי קשה להצביע על מקבילה מדויקת לכל בניין ובניין. (בניין "אַפְעַלַ" הוא דוגמה טובה לבניין מקביל בדיוק לבניין הִפְעִיל, אך אפילו בניין "פַאעַלַ", לדוגמה, אינו מקבילה מושלמת של "פִּעֵל", לדוגמה).

בנייני הערבית:

עשרת הבניינים הנפוצים

מס' בניין	בערבית	בתעתיק לעברית	IPA
1	فَعَلَ	פַעַלַ	faʕala
2	فَعَّلَ	פַעַּלַ	faʕʕala
3	فَاعَلَ	פַאעַלַ	faːʕala
4	أَفْعَلَ	אַפְעַלַ	afʕala
5	تَفَعَّلَ	תַפַעַּלַ	tafaʕʕala
6	تَفَاعَلَ	תַפַאעַלַ	tafaːʕala
7	إِنْفَعَلَ	אִנְפַעַלַ	infaʕala
8	إِفْتَعَلَ	אִפְתַעַלַ	iftaʕala
9	إِفْعَلَّ	אִפְעַלַּ	ifʕalla
10	إِسْتَفْعَلَ	אִסְתַפְעַלַ	istafʕala

חמשת הבניינים הנוספים

إِفْعَالَّ אִפְעַאלַּ /ifʕaːlla/
إِفْعَوْعَلَ אִפְעַוְעַלַ /ifʕawʕala/
إِفْعَوَّلَ אִפְעַוַּלַ /ifʕawwala/
إِفْعَنْلَ אִפְעַנְלַ /ifʕanla/
إِفْعَوْلَا אִפְעַוְלַא /ifʕawla(ː)/

[עריכה] הגופים

בשפה הערבית קיימים 13 גופים: מדבר, מדברים, נוכח, נוכחת, נוכחים, נוכחים-זוגי, נוכחות, נסתר, נסתרת, נסתרים, נסתרים-זוגי, נסתרות, נסתרות-זוגי. לכל גוף תחילית וסיומת האופיינית לו.

בערבית המדוברת צורות הזוגי נטמעו בצורות הרבים וצורות הנוכחות והנסתרות נטמעו בצורת הנוכחים והנסתרים (בהתאמה).

[עריכה] הזמנים

בשפה הערבית יש 7 זמנים: עבר (اَلْمَاضِي), עתיד (اَلْمُضَارَع اَلْمَرْفُوعَ), עתיד מנצוב (اَلْمُضَارَع اَلْمَنْصُوب), עתיד מג'זום (اَلْمُضَارَع اَلْمَجْزُوم), ציווי (اَلْأَمَر), בינוני פועל (إِسْم اَلْفَاعَل) ובינוני פעול (إِسْم اَلْمَفْعُول). צורות הבינוני משמשות בדרך כלל כשמות עצם, אך ניתן להשתמש בהן כדי לבטא את ההווה. צורה מקובלת יותר לביטוי ההווה הוא השימוש ב"זמן ביניים". כלומר: שימוש בלשון עתיד לתיאור פעולה בהווה (כמו שימוש בלשון עתיד בעברית לתיאור העבר וההווה, או העבר לתיאור העתיד) על מנת להבחין בין צורת העתיד להווה, ניתן להוסיף את המילית سَوْفَ או את התחילית سَ לפני הפועל המדגישות כי מדובר בעתיד.

צורת העבר הבסיסית היא צורתו של הנסתר. לצורך יצירת הגופים מוסיפים לצורה זו את הסיומת המתאימה לגוף. גם בעתיד הצורה הבסיסית היא צורת הנסתר, ויצירת הגופים מתבצעת על ידי החלפת התחילית והוספה, במקרה הצורך, של סיומת.

השימוש בעתיד המנצוב נעשה לאחר מיליות מסוימות כמו أَنْ, המתווספת לפעלים שבהם יש רצון, בקשה, תקווה וכדומה, ו-لَنْ. צורת העתיד המנצוב היא החלפת הדמה שעל למ"ד הפועל בפתחה או קיצור הפועל בגופים שלהם סיומת ארוכה.

השימוש בעתיד המג'זום נעשה לאחר מיליות מסוימות כמו لَم, השוללת פעלים בצורת עתיד במשמעות עבר. צורת העתיד המג'זום היא החלפת הדמה של למ"ד הפועל בסכון או קיצור הפועל בגופים שלהם סיומת ארוכה. בגזרת השורשים שבהם למ"ד הפועל היא ي או و מקוצרת צורת העתיד לרוב.

צורת הציווי נוצרת על ידי השמטת התחילית מצורת העתיד המג'זום בגופים המתאימים. כאשר כתוצאה מההשמטה נוצר מצב שבו ישנו סכון על האות הראשונה, מתווספת אליף לפני הסכון.

מכיוון שצורות הבינוני הן למעשה שמות, נטייתם היא על דרך נטיית השמות.

[עריכה] השם הערבי

[עריכה] היחסות בערבית

בערבית קיימות שלוש יחסות המסומנות באמצעות ניקוד סופי של שמות העצם: יחסת הנושא והנשוא השמני (בערבית: رَفْع, רַפְע), המסומנת באמצעות תנועת דמה, יחסת המושא הישיר והתיאורים (نَصْب, נַצְב) המסומנת באמצעות תנועת פתחה ויחסת המושא העקיף והסומך בצירוף סמיכות (جَرّ, גַ'ר) המסומנת באמצעות תנועת כסרה. שמות לא מיודעים, למעט מחוסרי תנווין, ינוקדו בתנועות תנווין בהתאמה לתנועה הרגילה של היחסה. למשל, נושא לא מיודע ינוקד בתנווין דמה.

[עריכה] המין הדקדוקי בערבית

שמות העצם בערבית מתפלגים לשני מינים דקדוקיים: זכר ונקבה, ועל שם התואר להתאים במינו לשם העצם המתואר. לרוב מין הנקבה מאופיין באמצעות סיומת תא או תא מרבוטה, אך לכלל זה עשויים להיות יוצאי דופן. בערבית צורת היחיד של הנקבה משמשת גם לציון הרבים של עצמים משני המינים שלא מציינים בני-אדם (ראו הסעיף הבא).

[עריכה] הריבוי בערבית

שמות מסוימים בערבית, רבים מהם בצורות הבינוני, מקבלים ריבוי שלם הקבוע בצורתו. הריבוי השלם לזכר מתבטא בתוספת הסיומת ـُونَ (או ـِينَ ביחסות הנצב והג'ר), והריבוי השלם לנקבה מתבטא בתוספת הסיומת ـَات לשם (כאשר יש בצורת היחיד תא מרבוטה, היא נשמטת בצורת הריבוי). שמות לועזיים רבים מקבלים ריבוי שלם נקבה.

מאידך, ריבויים של שמות מסוימים הוא שבור, כלומר, צורת הרבים אינה מורכבת מצורת היחיד בתוספת סיומת. לדוגמה, הריבוי של המילה بَيْت הוא بُيُوت. קיימים משקלים רבים לריבוי השבור, אך ברוב המשקלים צורת הריבוי היא בעלת הברה אחת יותר מצורת היחיד.

כשמופיעה מילה בצורת ריבוי שאינה מתייחסת לבני אדם יותאם לה פועל, תואר, כינוי רמז או כינוי גוף בצורת נקבה יחידה. למשל: هٰذِهِ ٱلْبُيُوت اَلْكَبِيرَة תרגום מילולי: "זאת הבתים הגדולה" (= הבתים הגדולים האלה). לצורך העניין, גם צורות כגון شُعُوب (= עמים), طَوَائِف (= עדות) וכיוצא באלה, נחשבות כריבוי שאינו מציין בני אדם, כיוון שצורת היחיד שלהן אינה מציינת אדם אחד, אלא קבוצה. גם מילים כגון مَلَائِكَة (= מלאכים) ייחשבו לריבוי שאינו מציין בני אדם כיוון שהן אינן מציינות בני אדם (וזאת על אף שמייחסים למלאכים תכונות אנושיות). בדקדוק הערבי מכונה התופעה "جَمَع غَيْر الْعَاقَل" (="ריבוי דברים שאינם בעלי שכל"). מורים לערבית נוהגים לכנות את התופעה בראשי התיבות: רשמב"א (ריבוי שאינו מציין בני אדם).

[עריכה] הזוגי

בשפה הערבית קיימת צורת זוגי (اَلْمُثَنَى) הבאה לתאר שני פרטים. לעומת העברית, ששימרה חלקית את צורת הזוגי בשמות עצם מסוימים (למשל, "שעתיים" או זוגי מופשט: "שמים"), ואפילו מעט בפעלים (כמו "תצלינה שתי אזניו"), הערבית הספרותית שימרה לחלוטין את צורת הזוגי בשם ובפועל. צורת הזוגי בשם נוצרת על ידי הוספת הסיומת ـَانِ (ـَيْنِ ביחסות הנצב והג'ר) לצורת היחיד של השם. הצורה הזוגית בערבית גזורה מצורת היחיד, והיא איננה נחשבת לסוג של רבים אלא לצורה נפרדת בפני עצמה. השימוש בצורת זוגי גורר הטיה של כל המילים במשפט, שמתייחסות לעצם הזוגי, בצורת זוגי (שווה ערך למשפט כגון: "ילדתים הלכתיים" או "ילדתיים הלכתינה"). צורת הזוגי מאפשרת קצרנות רבה בכתב. כך למשל "שני הילדים של שניהם": وَلَدَاهُمَا.

[עריכה] תחביר

עקב קיומן של היחסות בערבית התחביר הערבי עשוי להיות חופשי יחסית, אך בערבית הספרותית הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפעלי הוא נשוא-נושא-מושא בעוד שבערבית המדוברת הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפעלי הוא נושא-נשוא-מושא.

כאשר הפועל בא לפני מבצע הפעולה הוא יבוא בצורת יחיד (או יחידה, בהתאם למין מבצע הפעולה), ואילו כאשר הפועל בא אחרי מבצע הפעולה, דבר שקורה כאשר מבצע הפעולה מבצע יותר מפעולה אחת או בפסוקיות, הפועל יותאם למבצע הפעולה במספר.

בערבית כמו בעברית שם התואר עוקב אחר העצם אותו הוא מתאר. כמו כן בצורת הסמיכות הנסמך קודם לסומך בדומה לעברית.

ערבית