נפוליאון בונפרטה
מתוך
ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה
מהדף נפוליאון)
קפיצה
אל: ניווט, חיפוש
הדף "נפוליאון"
מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו נפוליאון
(פירושונים).
נפוליאון
ב-1812
נפוליאון בונפרטה (בצרפתית: Napoléon Bonaparte; 15 באוגוסט 1769 - 5
במאי 1821),
הידוע גם כנפוליאון הראשון, היה שליט צרפת, מצביא מהולל ותאורטיקן צבאי.
מחשובי האישים שעיצבו את המאה ה-19. יסד את קוד
נפוליון,
קובץ החוקים של צרפת שהשפעתו ניכרת עד היום. הפיץ דרך כיבושיו את רעיונות המהפכה
הצרפתית
בכל רחבי אירופה. חידש והגה רעיונות טקטיים ואסטרטגיים מרחיקי לכת בצבא שמקובלים
עד עצם היום הזה.
נפוליאון כיהן כשליט צרפת
במהלך השנים 1799 עד
1814,
ובמשך כ-100 ימים בשנת 1815.
בשיאו, הוביל את צרפת לכיבוש רוב מערב ומרכז
אירופה.
היה מהדמויות החשובות ביותר שעיצבו את תחילת המאה
ה-19.
נפוליאון עלה לשלטון בהפיכת
18 בברימר
לאחר קריירה מזהירה כאיש צבא. פעולותיו הראשונות היו ביסוס מערכות השלטון הפנימיות
בצרפת והרגעת המדינה לאחר התקופה הסוערת של המהפכה
הצרפתית.
לאחר מכן יצא למסע כיבושים בכל אירופה וכונן את "הקיסרות
הראשונה"
בראשותו. מעצמות אירופה הוותיקות התנגדו לו וגרמו להפלת משטרו ולהגלייתו לאי אלבה.
הוא הצליח לברוח מהאי, לשלוט שוב בצרפת למשך תקופה קצרה שמכונה "מאה
הימים"
עד שהובס בקרב
ווטרלו
ונשלח לגלות באי סנט
הלנה שם
מת והוא עוד לא בן 52.
נפוליאון הוא גם המייסד של שושלת בונפרטה: אֵחיו כיהנו
כמלכים בארצות שכבש באירופה, בנו, נפוליאון
השני,
הוכרז על ידו כמלך רומא, ואחיינו, הידוע כ"נפוליאון
השלישי",
כיהן כשליט צרפת (נשיא ואחר כך קיסר) בין השנים 1848 ל-1870.
[עריכה] ילדותו ועלייתו כקצין
"נפוליאון
חוצה את האלפים", ציור של ז'אק-לואי
דוד
נפוליאון נולד ב-15 באוגוסט 1769 למשפחת בונפרטה,
משפחה ממוצעת ממוצא איטלקי, בעיר אז'קסיו (Ajaccio, מוכרת גם כ"אייצ'ו"), בירת קורסיקה,
שנה לאחר שהאי עבר לשליטה צרפתית. אביו, קרלו בואונפרטה, דאג לחינוך בנו בצרפת כבר
מגיל תשע.
בזמן המהפכה
הצרפתית
היה נפוליאון בן 20, ונעשה לקצין בצבא הצרפתי. הוא נלחם בצבאות בריטניה הגדולה וספרד,
בתומכי המלוכה
ובלאומנים שונים (גם במולדתו קורסיקה). בשנים שלאחר המהפכה הצרפתית סבלה צרפת
מחוסר יציבות פוליטית, הן מבית והן מחוץ. מדינות שונות ניסו לפלוש לשטחה במטרה
לדכא את המהפכה, ואילו בצרפת עצמה התרחשו קרבות בין תומכי המלוכה למהפכנים. גם
בקורסיקה התנהלה באותה תקופה מלחמת אזרחים, ומשפחתו של נפוליאון גורשה משם על ידי
הלאומנים הקורסיקאים בראשותו של פסקל פאולי. כקצין בצבא הצרפתי התבלט
נפוליאון כאסטרטג צבאי מחונן, וניהל כמה קרבות (כמו המצור
על טולון[1])
שבהם זכו כוחותיו לניצחון מוחלט. ב-1793,
בהיותו בן 24 בלבד, הועלה לדרגת מפקד חטיבה (Général de brigade). בהמשך פיקד נפוליאון על גייסות צרפת שנלחמו בצבא האוסטרי על
אדמת איטליה. הצלחתו הייתה גדולה עד כדי-כך שהצליח להגיע לפרברי וינה.
[עריכה] מסעו למצרים וארץ-ישראל
"נפוליאון
מבקר אצל קורבנות המגפה ביפו", ציור של הברון גרוס (1804)
ב-1798
הטילה הממשלה הצרפתית הנבחרת על נפוליאון לכבוש את מצרים
מידי הבריטים (לפי סברה אחת, משימה זו הוטלה עליו כדי להרחיקו מפריז
לאחר התגברות הפופולריות שלו בציבור). המטרה העיקרית של המסע הייתה לנתק את
בריטניה, אויבתה המושבעת של המהפכה הצרפתית, מהודו,
תוך פגיעה בממלוכים,
בני בריתם.
נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר
וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי האדמירל הבריטי הורציו
נלסון בקרב
אבוקיר.
נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים
התיכון
בכיוון ארץ
ישראל.
הוא כבש את כל ערי-החוף של אותה תקופה: אל
עריש, עזה ויפו,
שם טבחו
חייליו 2,000 שבויים טורקיים. לאחר-מכן התקדם צבאו צפונה, כבש את חיפה ועמק
יזרעאל וצר על עכו.
נפוליאון צר על עכו
כחודשיים, אולם העיר, בשליטתו של אחמד
אל ג'זאר,
הייתה מבוצרת היטב והתגוננה בעזרת צבא טורקי שהגיע מסוריה
ובסיוע כוחות בריטים תחת פיקודו של האדמירל סידני
סמית.
יש האומרים כי הודעתו של
נפוליאון במהלך המלחמה לפיה אם תצלח דרכו והארץ תכבש על-ידו, תוחזר הארץ לידי
היהודים, נועדה לכבוש את לבו של חיים
פרחי,
יועצו ואיש סודו של אל-ג'זאר. בסופו של דבר לא הצליח נפוליאון לכבוש את עכו, וצבאו
נסוג חזרה למצרים. בעיתון ישן גילה נפוליאון על הפסד איטליה לכוחות אוסטריים
ורוסיים ועל התוהו ובוהו הכולל השורר במדינה. הוא אסף סביבו כ-500 אנשים והפליג
בספינה מהירה לצרפת. עיקר הצבא נשאר במצרים תחת הנהגתו של קלבר.
התקופה בה שהה נפוליאון במצרים הייתה בעלת חשיבות תרבותית
נוסף על חשיבותה הצבאית: נפוליאון עצמו, וחוקרים שהגיעו עמו, תרו את מצרים בחיפוש
אחר עתיקות. בתקופה זו החל המחקר על התרבות המצרית העתיקה, נתגלו קברים ומומיות של
מלכיה, והתגלתה אבן
רוזטה
(בעזרתה פוענח מאוחר יותר הכתב המצרי העתיק "כתב
חרטומים"
על ידי ז'אן פרנסואה שמפוליון). בנוסף, חיל ההנדסה של
נפוליאון מיפה את האזור ויצר מפה מפורטת (מפת
ז'אקוטן)
שהייתה בשימוש לאורך כל המאה
ה-19 עד
למיפוי הארץ על ידי הבריטים.
[עריכה]
עלייתו לשלטון וכיבוש אירופה
ציורו
של דויד
(1807) המתאר את הכתרת נפוליאון לקיסר
האימפריה
הצרפתית באירופה תחת שלטון נפוליאון בשיא שטחה, 1811
██ האימפריה
הצרפתית
██ מדינות
לוויין בשלטון צרפת
██ בנות
ברית של צרפת
נפוליאון
הנסוג ממוסקבה מתבוסס בשלג הרוסי, 1812.
ציור של אדולף נורתן
למרות כישלונותיו האחרונים במזרח-התיכון לא נתפס המסע
ככישלון, ולאחר שחזר לפריז ב-1799
מונה נפוליאון למפקד הצבא. זמן קצר אחר-כך יזם את הפיכת
18 בברימר
שהעלתה אותו לשלטון יחיד. היה זה סיום התקופה הקצרה בה הייתה צרפת דמוקרטיה
לאחר המהפכה.
מלבד כיבוש צפון-איטליה מידי האוסטרים (בשנית) בשנת 1800,
ניצל נפוליאון את שנות שלטונו הראשונות לביסוס מעמדו בצרפת והחזרת היציבות למדינה.
הוא ביצע מספר רפורמות במערכת החינוך, המשפט, הפיננסים ומערכות השלטון. רפורמות
אלו היוו את הבסיס למערכות האזרחיות בצרפת לשנים רבות. בשנים אלו נוצר גם "קוד
נפוליאון"
שריכז את הזכויות של אזרחי המדינה.
בשנת 1802
הגיע נפוליאון להסדר עם הכנסייה
הקתולית והאפיפיור
שעומד בראשה. כחלק מהסדר זה הוכרה הקתוליות כדת המדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה
הושאר בידי נפוליאון. ב-2
בדצמבר 1804
הכתיר נפוליאון את עצמו כקיסר צרפת בברכת האפיפיור, כאשר במהלך הטקס הקפיד
נפוליאון להניח את הכתר על ראשו בעצמו, כדי שלא ליצור מראית-עין של כפיפות
לאפיפיור. ז'וזפין הוכתרה אז כאשת הקיסר. חצי שנה מאוחר יותר הוכתר נפוליאון במילאנו גם
כמלך איטליה.
בשנת 1803
הכריזה בריטניה בשנית מלחמה על שלטונו של נפוליאון. ב-21
באוקטובר 1805
הובס הצי של נפוליאון ביחד עם הצי הספרדי על ידי הצי הבריטי בקרב
טרפלגר.
כישלון זה הנציח את שליטתה הימית המוחלטת של בריטניה שנמשכה עד מלחמת העולם הראשונה.
לאחר קרב זה החל נפוליאון במסע כיבושים נרחב ברחבי יבשת
אירופה כנגד כל המעצמות שהתנגדו לשלטונו: בדצמבר 1805
ניצח נפוליאון את צבאות אוסטריה ורוסיה בקרב
אוסטרליץ.
באוקטובר 1806
הוא ניצח את צבאות פרוסיה בקרבות
יינה (Jena) ואאוארשטט (Auerstedt). בהמשך כבש את פולין,
וכונן שם "נסיכות-בובה" הנתונה להשפעתו. באותה עת נמנע נפוליאון מלפלוש
לרוסיה, ותחת זאת חתם על חוזה
טילזיט
שביסס את הברית עם הצאר אלכסנדר הראשון שחילקה את אירופה ביניהם.
לאחר-מכן פנה נפוליאון מערבה, פלש לספרד ומינה את אחיו
הבכור ז'וזף
למלך. אחת המטרות החשובות של צעד זה הייתה ניסיון לכפות מצור כלכלי על בריטניה,
אותה נפוליאון לא הצליח להכריע. אולם צעד זה לא נחל הצלחה: לאומנים ספרדים התקוממו
כנגד השלטון הזר ונעזרו בצבאות בריטים שפלשו ב-1808
לספרד ופורטוגל. מלחמה זאת היא שהכניסה לראשונה לאוצר המלים הבינלאומי את המונח
"גרילה"
("מלחמה קטנה" בספרדית), אם כי סוג זה של לחימה היה ידוע היטב גם
בתקופות מוקדמות יותר.
ב-1810
גירש נפוליאון את ז'וזפין ונשא לאישה את מרי-לואיז, שהוכרזה מיד כקיסרית.
לנפוליאון ומרי-לואיז נולד בן יחיד, ושמו נפוליאון פרנסואה ז'וזף שארל בונפרטה
(1812-1833). לימים הוא יקרא בשם "נפוליאון
השני" ויוכתר על ידי אביו כמלך רומא,
על אף שלא שלט בה מעולם. מלבדו היו לנפוליאון כמה ילדים לא חוקיים.
לאחר תקופת רגיעה מסוימת החלו בעיות גם בחזית המזרחית, כאשר
הברית עם רוסיה נכשלה. הצאר אלכסנדר הראשון סירב לשתף פעולה עם נפוליאון כנגד
הבריטים, וב-22
ביוני 1812 פלש צבא נפוליאון לרוסיה.
הכוחות הרוסים לא הציבו התנגדות, ובמקום זאת נסוגו כשהם מושכים את צבא נפוליאון
לתוך שטח רוסיה, תוך שימוש בטקטיקה של אדמה
חרוכה.
ב-12
בספטמבר
1812 התרחש קרב עקוב מדם בבורודינו שבפאתי מוסקבה
בין כוחות נפוליאון והצבא הרוסי, שהסתיים ללא ניצחון ברור. הצבא הרוסי המשיך
בנסיגתו, כשהוא מאפשר לנפוליאון להיכנס למוסקבה, אולם לפני שנסוגו הציתו הרוסים את
העיר כדי שלא תוכל לשמש בסיס לצבאו של נפוליאון.
[עריכה] דעיכה וגלות ראשונה
קריקטורה
של ג'ורג'
קרוקשנק
מנובמבר 1813 - נפוליאון ממלא את שורות החללים
נפוליאון חיכה לשווא לכניעת הצאר הרוסי. משכניעה זו לא
הגיעה, נסוג צבאו בחזרה. בשלב זה כבר החלו כוחות הצבא להידלדל: מחצי-מיליון
החיילים איתם יצא לפלישה נותרו רק 100,000. נפוליאון נטש את צבאו וחזר לפריז.
נסיגה זו היוותה שינוי בגישה האירופית כלפי נפוליאון.
תדמיתו כבלתי-מנוצח נשברה ועמים רבים ניצלו גילוי חולשה זה כדי להשתחרר משליטת
הצרפתים. בין ה-16 עד ה-19 באוקטובר 1813
התקבצו צבאות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה להלחם בחיילי נפוליאון בקרב
לייפציג,
"קרב האומות". בקרב זה נחלו הצרפתים כישלון מוחלט, ובמקביל נחלו חיילי
נפוליאון תבוסות גם באיטליה ובספרד.
ב-1814
התאחדו בעלות-הברית (בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) נגד נפוליאון ופלשו לצרפת.
ב-31
במרץ הם
הצליחו לכבוש את פריז, והסנאט החליט להדיח את נפוליאון מתפקידו כקיסר. הוא נמלט לפונטנבלו, ושם התפטר ב-6
באפריל
תוך העברת השלטון לבנו. אולם בנות-הברית לא הסתפקו בכך והכריחו אותו ב-11
באפריל
להתפטר ללא תנאי ולצאת לגלות באי אלבה,
אי בים-התיכון המרוחק כ-20 ק"מ מחופי איטליה. נפוליאון הורשה לשמור את התואר
קיסר, אך נקבע כי הקיסרות הנתונה למרותו היא רק האי הקטן עליו הוא נמצא. הוא קיבל
קצבה שנתית של 2 מיליון פרנק מממשלת צרפת, והורשה לקחת איתו מספר קטן מקציניו
וחייליו. ב-20
באפריל
הוא נפרד מרוב צבאו ונאמניו בפונטנבלו והחל את המסע לאי גלותו. השלטון בצרפת עבר ללואי
ה-18,
כמלך צרפת.
[עריכה] שלטון מאה הימים
בסוף פברואר 1815,
אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט נפוליאון מהאי ונחת בחופי פרובאנס ב-1
במרץ 1815.
כוחות הצבא שנשלחו כדי לעצור אותו קיבלו אותו כמנהיגם. הוא החל לצעוד לעבר פריז
כאשר לאורך המסע מצטרפים לשורותיו חיילים ומתנדבים רבים מקרב העם. הוא הגיע לפריז
ב-20
במרץ 1815 עם
צבא סדיר של 140,000 חיילים וכ-200,000 מתנדבים. לואי ה-18 נמלט מפריז עם הגיע כוחות
נפוליאון שחזר להיות השליט בפועל.
המעצמות הזרות לא קיבלו את חזרתו לשלטון. הקרב
הסופי התחולל ב-18
ביוני בווטרלו
שבמרכז בלגיה של
ימינו, בין הצבא הצרפתי לבין הצבא הבריטי והצבא הפרוסי בפיקודם של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון וגבהרד לברכט פון בליכר. הצבא הצרפתי הובס בקרב זה,
ונפוליאון חזר לפריז. בתחילה קיווה לתמיכה עממית, אך כשזו לא באה, התפטר ב-22
ביוני
לטובת בנו ששהה באוסטריה. הוא ניסה להמלט מצרפת דרך נמל רושפור, אך הוא היה מכותר
על ידי ספינות בריטיות, וב-15
ביולי
נתפס נפוליאון על ידי הכוחות הבריטים.
בסך הכול שלט נפוליאון בצרפת מאה ימים לפני שהובס. לאחר כניעתו, הוחזר לואי ה-18
לשלטון.
מידע "מצודת איף":
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מצודת
איף במבט ממזרח
מצודת איף (בצרפתית: Château d’If) היא מצודה
הממוקמת על גבי אי בים
התיכון,
כ-1.5 קילומטר
מחוף העיר מרסיי שבצרפת.
המצודה נבנתה במאה
ה-16
ושימשה את המשטר הצרפתי מאז ועד שלהי המאה
ה-19 ככלא,
שבו נכלאו בעיקר אסירים
פוליטיים.
המצודה זכתה לפרסום מיוחד בעקבות פרסום ספרו של אלכסנדר דיומא האב הרוזן ממונטה כריסטו,
אשר חלק מעלילתו הדמיונית מתרחש בה.
סיפור - הרוזן ממונטה כריסטו (כולל מה עשו ומה קרה ומה היה) :
הרוזן הסיפור
כתב:אור אל דבח
היו שני אנשים חברים מאוד (מאוד מאוד) טובים.
הם ראו עדר סוסים ורכבו על הסוסים אנשים אנגליים
בתחפושת נפוליאון ,האנגליים ירו על 2 האנשים האלה אבל לא הצליחו להורגם.
·
(החבר השני
החבר המאד מאד טוב של הרוזן בגד ברוזן!
....הוא רצה שיהרגו אותו (הרוזן)).......!
·
נפוליאון
נתן לרוזן מכתב ושיקר לו (אמר שכתובים במכתב דברים תמימים(רגועים).).
·
היה כתוב
שהרוזן היה תמיד נגד צרפת.
·
הרוזן הלך
לכלא.
·
הרוזן לא
עשה שום דבר רע.
·
הרוזן נלחם
בחבר שלו שבעצם רימה אותו.
·
צלפו לרוזן
עם שוט כל יום בגב
·
הגב שלו
התמלא דם
הרוזן מצא
איש זקן שחי שם 11 שנה!!!
הוא חפר מתוך ה11 שנה 8 שנה בחפירות
(כדי לצאת מהכלא)
הזקן לימד אותו:
· להלחם
· לקרוא ספרים
· לחפור באדמה
· להסיח דעות
יום אחד כשחפרו הרוזן והאיש הזקן הם כמעט יצאו
אבל אבנים מלמעלה נפלו על הזקן
· (נשברו לו הריאות).
· ירד לו דם מהפה
· הוא מת (ואמר לרוזן איפה המפה לצאת החוצה ומקום מחבוא
מהרעים).
· שמו על הזקן שקית קבורה.
· הרוזן החליף בינו לבין הזקן.
· זרקו אותו למים.
· חשבו שהוא הזקן.
· לבסוף ראו את הזקן בכלא.
· הרוזן נמלט (השתחרר) מהכלא.
הרוזן ראה פיראטים
·
לקח (חלק)
איתם אוצר.
·
נלחם
בחברו.
·
הרג את
חברו.
·
נהיה מלך.
סוף סיפור
