קראטה הינה שיטה אשר נוסדה באיי ריוקיו אשר הגדול והמפורסם שבהם הוא האי אוקינאווה. השיטה הינה תערובת של טכניקות אשר מבוססת על ידי ידע משיטות לחימה מקומיות אוקינאוויות והשפעות שנרכשו משיטות לחימה סיניות אשר עורבבו ביחד ופותחו למספר סגנונות הכלולים לשם הגנרי המכונה קראטה. איי הריוקיו שימשו במשך מאות שנים כנתיב נמל למסחר בין יפן, סין, קוריאה וטאיוון. לפי עדויות מהמאה ה-13 החל הקראטה כשיטת לחימה נפוצה בשם טה(Te) או טי(Ti) בשנת 1372 ייסד שליט איי הריוקיו המלך צ'וזאן סאטו יחסי מסחר עם האמפריה הסינית שנשלטה על ידי שושלת מינג. צעד זה הביא למגוון רחב של שיטות לחימה סיניות שהוכרו לתושבי האיים על ידי מבקרים סינים, במיוחד כאלו אשר הגיעו ממחוז פוג'יאן(Fujian) בדרום סין. בסביבות שנת 1392 היגרו כ 36 משפחות מסין אל האי אוקינאווה למטרת חילופי ידע ותרבות עם האוכלוסייה המקומית במגוון רחב של תחומי חיים. בשנת 1429 השתלט על אוקינאווה שליט בשם שואהשי(Shohashi) אשר הטיל איסור על נשיאת נשק ואף שלח שליחים שהחרימו את כלי הנשק שהוחזקו על ידי תושבי האי. איסור זה הביא את תושבי האי לפתח ולשכלל את שיטתם ולהעביר את הדגש על לחימה בידיים ריקות במקום השימוש בנשק שנאסר והוחרם. התושבים המקומיים החלו לפתח שיטת לוחמה בעזרת כלים חקלאים שפתחו לכלי נשק שאפשר להילחם עימם בעת הצורך ובכך לא להפר את האיסור שהוטל על נשיאת כלי נשק. שיטת לחימה נפרדת זו נקראת קובודו(Kobudo). בשנת 1609 השתלט שימזאזו, שליט מחוז קיושו בדרום יפן, על אוקינאווה ובנוסף להמשך איסור החזקה ושימוש בנשק הוטל איסור על לימוד אמנויות לחימה מכל סוג. החלטות אלו הורידו את הקראטה למחתרת והסגנון הועבר בתוך המשפחה מאב לבן בצורה של תבניות שדומות לעין הלא מיומנת בצורה של ריקוד אשר נקראת קאטה. בני האצולה האוקינאוויות נשלחו ללמוד ולהתחנך בסין במשך שנים רבות. תוך כדי שהייתם בסין הם התאמנו ולמדו אמנויות לחימה אצל מורים סינים ובעת חזרתם שילבו ופיתחו את הידע שצברו בסין עם הידע שלהם בשיטות המקומיות. שלושה סגנונות התפתחו באוקינאווה והם כונו לפי שלושת הערים הגדולות של אוקינאווה אשר מהם באו הסגנונות. הסגונות נקראו שוריטה(Shuri-te) על שם העיר שורי, נאהטה(Naha-te) על שם העיר נאהה, וטומריתה(Tomari-te) על שם העיר טומארי. בשנת 1868 עלה לשלטון הקיסר מוצוהיטו אשר כונה מייג'י (שלטון נאור ביפנית) וחולל מהפכה תעשייתית ומודרניזציה של יפן שבא הצעיד את יפן אל תוך העולם המודרני תוך כדי פתיחות לעולם המערבי, אימוץ נורמות מערביות מודרניות, חיסול הפאודליזם היפני ולקיחת השליטה והסמכויות מהמשפחות הפאודליות של יפן והעברתם אל משפחת הקיסר. כחלק ממהפכת מייג'י בוטלו האיסורים על נשיאת נשק ואימון באמנויות לחימה והקראטה, שיצא מן המחתרת, החל להילמד באופן פומבי תוך כדי שאיי הריוקיו מסופחים באופן רשמי כחלק מיפן. בשנת 1901 אחד מגדולי אנשי הקראטה, איטוסו אנקו, שהיה לוחם ובן משפחת אצולה אוקינאווית גרם לכך שהקראטה יכלל כחלק מתוכנית לימוד החובה של בתי הספר באוקינאווה והביא לפופוריות של הקראטה באוקינאווה. תלמידיו של איטוסו אנקו נהפכו להיות למאסטרים המוכרים אשר ייסדו את סגנונות הקראטה המודרניים הנפוצים בעולם כיום. בשנת 1906 יצאו מספר מדריכים אשר הבולט ביניהם היה ג'יצ'ין פונאקושי (מייסד סגנון השוטוקאן) אשר הוזמנו להציג את הקראטה ברחבי יפן ולהישאר וללמד את סגנונותיהם. בתקופה זו הייתה יפן מעורבת במלחמות שכנותיה, רוסיה וסין וכבשה חלקים רחבים מאסיה. מגמה זו, שנמשכה עד לתבוסת יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, הביאה לגל אומנות ומיליטריזציה בתוך יפן ולהעמקת השתלטות ומעורבות הצבא בתוכה. הקראטה הוכר כאמנות לחימה יפנית מסורתית על ידי ארגון הדאי ניפון בוטוקאי ושמו שונה מהמונח הסיני קנפו(Kenpo) שהיה עיוות אוקינאווי/יפני למילה הסינית צ'ואן פה(Quanfa) שמשמעותה הוא "יד ריקה" לקראטה. האיש הראשון אשר מזוהה שהעביר גרסה מאורגנת של קראטה היה שושו "בושי" (הלוחם) מאטסומורה (1779 -1889), אשר העביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830 - 1915),הוא קרא לסגנונו שורי-טה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו. שיטות הקראטה הנפוצות כיום הינן סאידו, שוטוקאן, גוג'וריו, קיוקושינקאי, שיטוריו, וואדוריושוטו-קאיושורין ריו.
פירוש המילה קראטה הוא, 'יד ריקה'. ויש לכך שתי משמעויות:
יד ריקה מכלי נשק - בקראטה משתמשים אך ורק בנשק הטבעי הטמון בגוף האדם.
יד ריקה מכל כוונת זדון - הקראטה מיועד להתגוננות, ותורתו מטיפה ליחס של כבוד אל הזולת. צו הכבוד הוא: "אין התקפה ראשונה בקראטה"(Karate Ni Sente Nashi).
המילה קראטה מתחלקת לשני חלקים - קארה - פירושו "ריק". בצורת כתיבה אחרת (שנהגית אותו הדבר) פירוש המילה הוא "זרה" (הכוונה לסין, ממנה הגיעו מרבית הטכניקות). טה - "יד". הפירוש המקורי של המילה היה "היד הזרה" ולפני כ-80 שנה שינה ג'יצ'ין פונקושי את צורת הכתיבה (קנג'י) של המילה "קראטה" למשמעותה הנוכחית מכיוון שהקראטה התנתק ממקורותיו הזרים (הסיניים) והתפתח באוקינאווה בצורה עצמאית.
הקראטה כשלעצמו איננו ספורט, אלא אמנות לחימה המתאפיינת בשימוש באברי הגוף להתקפה וגם להגנה.
בכדי לאפשר קיום תחרויות בלא שהדבר יגרור אסונות, פיתחו התאחדויות קראטה ארציות שונות, רשימה של מעשים האסורים במהלך התחרות.
מעשים אסורים לדוגמה:
הכאה בנקודות חיוניות שבגוף היריב.
נעיצת יד בעיני היריב.
כמו כן נעשה שימוש בשיטות של "אין מגע", או "מגע חלקי". בהן התוקף עוצר את המכה סנטימטר לפני הפגיעה, או מחליש מאוד את העצמה ברגע האחרון. השופט (או המאמן) מחליט אם המכה הייתה אפקטיבית לולא העצירה המכוונת.
למרות כל זה הקראטה בארץ הפך לתחרותי ומתקיימות כל שנה תחרויות מטעם התאחדות הקראטה בישראל. הקראטה הופך יותר ויותר לספורטיבי וכיום מתקיימים מאבקים רבים בין הוועד האולימפי והתאחדות הקראטה האירופאית על הכנסת הקראטה לאולימפיאדה. שיטת הניקוד היא כזאת:
וואזרי- חצי נקודה - מקבלים בדר"כ על כמה מכות קטנות שצלחו לכיוון פלג הגוף של היריב במהלך הסיבוב
איפון- נקודה אחת - מקבלים על כל מכה לפנים (ג'ודאן) או לגוף
ניהון- שתי נקודות - מקבלים על כל בעיטה לכיוון הגב, וכן על ביצוע שתי טכניקות שנכנסו כשוות נקודה אחת כל אחת.
סאנבון-שלוש נקודות - מקבלים על בעיטה לראש או הפלה של היריב והצגת מצב של אגרוף בלא פגיעה.
המנצח הוא מי שהשיג יתרון של 8 נקודות ,או בתום שתי הדקות של הקרב מי שיש לו את מספר הנקודות הכי גבוה.
סוג נוסף של קרבות, הנפוץ בעיקר בזרם השוטוקאן המסורתי, מכונה "שובואיפון"- קרב עד לנקודה אחת. הפילוסופיה העומדת מאחורי מתכונת זו הינה שעל קרב להסתיים במכה בודדת וניצחת אחת (איפון).
למרות השם, תלמידי קראטה מתקדמים לומדים גם שימוש בנשק - בדרך כלל נשק מסורתי (קובודו) יפני/אוקינאווי, אבל בקראטה כעקרון נמנע אימון ושימוש בנשק חם לסוגיו.
נפוץ מאוד בהקשר זה לימוד שימוש בכלי הנשק הבאים:
'סאי' - מעין קילשון יד בעל שלוש שיניים, שהאמצעית שבהן ארוכה.
'טונפה' - מעין אלה עם ידית נוספת ב-90 מעלות לגוף (כיום בשימוש משטרות רבות במערב).
'ג'ו" - מוט קצר.
'בו' - מוט ארוך.
'נונצ'קו' - שנעשה מפורסם בידי ברוס לי, (ששלט בקראטה בין היתר; לפי מה שידוע כיום הוא שלט בשש אמנויות לחימה ולא כפי שנוטים לחשוב בגלל היותו סיני, בטאי צ'י וקונג פו בלבד).
רוב כלי הנשק האלו הם בעצם וריאציות על כלים חקלאיים, שהיו בשימוש באוקינאווה. למשל, הטונפה היא במקור ידית לסיבוב אבן ריחיים, הנונצ'קו הוא וריאציה על מורג לדייש וכו'.
הדוג'ו קון הוא תקנון הדוג'ו (בי"ס לאמנויות לחימה ביפנית), הכללים לפיהם מתנהגים התלמידים. בכללים אלו אמורים החניכים להשתמש גם מחוץ לדוג'ו, בחיי היום-יום. נהוג לומר את הדוג'ו קון בקול במהלך קידת סוף האימון. דוגמה לדוג'וקון:
דוג'וקון:
כלל מס' 1- רדוף שלמות האופי.
כלל מס' 1 - היה נאמן לדרכך.
כלל מס' 1 - השקע מאמץ מרבי.
כלל מס' 1 - כבד את הזולת.
כלל מס' 1 - המנע מהתנהגות אלימה.
החזרה על המונח "כלל מס' 1" אינה טעות, ומסמלת את החשיבות האחידה והעליונה הניתנת לכל אחד מצוי הדוג'ו קון. הכללים הנ"ל נלקחו מכללי הדוג'ו (דוג'וקון) של עמותת הקראטה JKA/ISKF העולמית.
זָ'ק דלקוּר [חגורה שחורה, דאן 5], הטכניקה של קאראטה, הוצאת לדורי.
