ומה ההבדל בין: הוא הורָה את הדרך ל: הוא הורה על הדרך? המשפט הראשון מתייחס באופן ישיר להוריה/הוראה ולמשמעותה היסודית, והמשפט השני מסַפק את תוכן ההוראה, את ההוראה עצמה. רוצה לומר: הורה את הדרך משמעו שהאיש הסביר בפירוט את תוואי הדרך שיש לעבור, הדריך היכן צריך ללכת וכיו"ב. הורה על הדרך משמעו שהאיש נתן הוראה לביצוע, הורה לבצע דרך/מדיניות מסוימת ולאו־דווקא הסביר את תוואי הדרך.

הורה על – נתן הוראה לביצוע, הורה את – הדריך, הראה.

לילות כַּיָּמִים

אם כן, יש לומר לילות כימים – את הלילות עושים כמו הימים ולא להפך.


לחלוק מחמאה 

המילה מחמאה קרובה בצלצולה לשם חמאה ולא בכדי: מחמאה באה מן השם חמאה. במקרא אנו קוראים "חָלְקוּ, מַחְמָאֹת פִּיו...". רוב הפרשנים מפרשים מַחמאות כרבים של חמאה (חֲמָאוֹת עם מן היחס – מֵחמאות – במשמעות מטפורית של: פיו חלקלק כמו חמאה, במשמעות שלילית, כנראה). מֵחמאות הפך ל־מַחְמאות מַחמאה, משקל מקטלה במשמעות חיובית: אני חולק לך מחמאה, שתהיי עדינה וַחלקה כמו חמאה, או: אני חולק לך מחמאה שהיא עצמה דבר עדין וחלק כמו חמאה.


עובדה, בעליל ועלילה

שלוש מילים דומות במשמעותן המקורית והן נקלטו יפה אל תוך העברית בשינויי משמעות כאלו ואחרים.

עובדה –

השם עובדה הפך בימינו לשם נרדף לאילנה דיין, ואולם במקור הוא עובדא ופירושו – מעשה, דבר שיש לעשות, עשייה. בארמית ידוע הביטוי לדידי הווה עובדא שפירושו : בי היה המעשה, כלומר אני אחראי לדברים.בימינו קיבלה המילה משמעות של דבר ודאִי, מוכח, שאין עליו עוררין. שהרי אם עובדא היא מעשה הרי שמעשה הוא דבר שנעשה, ודבר שנעשה הרי הוא בבחינת דבר ודאִי שאין עוררין שאירע, כלומר עובדה.

בעליל ועלילה –

המילה השגורה בימינו כיום, במיוחד בלשון המשפט, מופיעה פעם אחת במקרא בספר תהלים י"ב, ז' - "כסף טהור בַּעֲליל" מפרשי המקרא מתחבטים בעניין המשמעות של המילה, והדעה הרווחת היא שמשמעהּ ברור, מובהק , בהיר. בלשון המשנה מופיעה המילה בהקשר לעדים שראו את החודש, כלומר את מולד הירח, "בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל" כלומר – בין שמולד הירח נראה בבירור ובין שלא נראה בבירור יש לקבל את העדות.

ובימינו – פקודה בלתי חוקית בעליל היא פקודה שברור שאינה חוקית, בלתי חוקית באופן מובהק. פקודה כזו אסור לבצע - מפני שברור שאינה חוקית. מכאן קצרה הדרך לצירופים אחרים עם בעליל: זה סרט משעמם בעליל, אתה טועה בעליל, זה פשוט לא נכון בעליל. אגב, יש להגות בַּעֲלִיל בפתח בבי"ת ובחטף־פתח בעי"ן. 

נראה שבעליל קשורה גם לעלילה ולפועל לעולל, לעשות. פיוט ידוע מימי הביניים של משה אבן עזרא פותח במילים "אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה..." אל נורא עלילה = הקב"ה הוא בעל עלילות נוראות, כלומר מעשים נוראים. זאת אנו למדים מתהלים סו, ה: "לכו וראו מפעלות אלקים נורא עלילה על בני אדם."

פרשני המקרא מבינים את הפסוק בשתי דרכים:

- אלוהים עושה מעשים המטילים מורא על בני האדם והוא משנה את הטבע כרצונו.לפי זה, עלילה היא מעשה פלא הנעשה בחכמה, ועלילות הן פעולות מוסריות.

- אלוהים עושה עלילות נוראות בעבור בני האדם עד שייראו ממנו, כלומר האל בכוחו העצום והרב רואה נסתרות ומגלה את פשעיו הגדולים והקטנים, הסמויים והגלויים של האדם.


עין בעין 

באחרונה שומעים בתקשורת את הביטוי "עין בעין": "ראש הממשלה ושר החוץ רואים עין בעין את הסכמי השכר." זהו ביטוי שמקורו באנגלית ולא בעברית! "עין בעין" נמצא במקרא במשמעות שונה לחלוטין, והיום משמעותו המקורית נשכחה.
במקרא כתוב: "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישע' נ"ב ח') – יראו במו עיניהם בשוב ה', יראו ממש. במשפט "ראש הממשלה ושר החוץ רואים עין בעין את הסכמי השכר." הכוונה שונה: ראש הממשלה ושר החוץ מסכימים, תמימי־דעים בעניין הסכמי השכר. "רואים עין בעין" שבעברית החדשה הוא תרגום מילולי של ‘to see eye to eye’ – עברית באנגלית, בשעה שאין צורך בכך. אפשר לומר: מסכימים או בלשון גבוהה יותר: תמימי־דעים. "עין בעין" המקורי בעברית הוא לראות במו העיניים, לראות ממש.


תחושת בטן ותחושת לב

"יש לי תחושת בטן שאתה תתקבל לעבודה", אמר איש לחברו. הֶחבר אולי יתקבל לעבודה, אך עברית רעהו לא ממש יודע. נסביר:
בעברית חשים תמיד בלב ולא בבטן, אלא אם כן יש כאב בטן. לדוגמה: אם אני כועס על מישהו, אז: יש בלבי עליו, ואם אני חש שמשהו רע עומד לקרות, אגיד: לבי אומר לי שמשהו לא טוב עומד לקרות – הלב, לא הבטן! החבר, אם כן, יאמר לחברו בעברית: "לבי אומר לי שתתקבל לעבודה".

לעומת זאת, באנגלית הביטוי הוא: "בטנו מלאה על חברו" ו"יש לו תחושת בטן שמשהו רע עומד לקרות". העברית שאלה את הביטויים הללו והנה אנו מוצאים היום ביטויים כמו: יש לו בטן מלאה על פלוני או: יש לי תחושת בטן שזה לא טוב. אבל בעברית המקורית התחושות, כאמור, באות מן הלב: יש/אין בלבי עליך, לבי אומר/מבשר לי רעות/טובות וכיו"ב. וכך גם כתב בעברית מקורית יענקל'ה רוטבליט ללחן מופלא של יהודית רביץ: "לבי אומר לכי, לכי, אל את פנייך תהפכי".