אנא, אלוהים, אני רק בן 17  !!!

 תנו לי עוד הזדמנות !!!

היום בו עלתה נשמתי השמימה היה יום רגיל בתכלית. הלוואי שהייתי נוסע באוטובוס. פשוט לא בא לי באותו יום לנסוע באוטובוס, ואני זוכר איך הצלחתי לסחוט מאימא ואבא את המכונית. "תעשו לי טובה", התחננתי, "כל החברה באים עם מכוניות".

כאשר נשמע הצלצול הגואל בסוף השיעור האחרון, זרקתי את הספרים והמחברות לתא. ציפור דרור אני עד למחרת בבוקר. רצתי אל מגרש החניה, נרגש למחשבה על נהיגת המכונית והיותי אדון לעצמי.

באמת לא חשוב כיצד ארעה התאונה. נסעתי מהר מאוד, קצת "חראקות", לוקח סיכונים מטורפים אבל ההרגשה – בכיף ! הדבר האחרון שאני זוכר  -  עקפתי איזו גברת זקנה שנסעה נורא לאט. שמעתי "זבנג" עצום וספגתי חבטה בלתי רגילה, זכוכיות ומתכת התעופפו לכל עבר. חשתי כאילו גופי מתהפך בקרבי ושמעתי עצמי זועק. לפתע התעוררתי, דממת מוות סביבי. שוטר רכן מעליי ולידו רופא בלבן. גופי היה מעוות, מכוסה בדם ומלא רסיסי זכוכית. מוזר, לא הרגשתי דבר. "היי, אל תכסו את ראשי בסדין, לא יכול להיות שאני בר-מינן. אני רק בן 17, יש לי פגישה הערב. אני אמור להתבגר וליהנות מהחיים הנפלאים. עדיין לא טעמתי טעמם של החיים, אני לא יכול להיות מת".

לאחר מכן הושמתי במקרר. הורי הצטרכו לזהות את יקירם. למה הם צריכים לראות אותי כך ? למה צריכה אימי לעמוד נוכח הנורא במראות שיכול להיות בחיי אדם ? לפתע, אבא נראה לי אדם בא בימים. "כן, זהו בני " הוא אמר לאחראי.

ההלוויה הייתה חוויה מוזרה ביותר. ראיתי את כל קרוביי וחבריי עוברים על פני הארון ובעיניהם עצב שמעולם לא ראיתי כמותו. אחדים מחבריי הטובים בכו והנערות התייפחו מרה כאשר חלפו על פניי.

"אנא אל תסתמו עליי את הגולל ! אני לא מת ! עולם ומלואו עדיין לפניי !!! אני רוצה לשמוח, לרקוד ולשיר. אנא, אל תטמנו אותי באדמה !

"אני מבטיח שרק אם תתנו לי עוד הזדמנות אחת, באלוהים, אני אהיה הנהג הזהיר ביותר בתבל כולה.

כל מה שאני מבקש זו רק הזדמנות אחת נוספת".

" אנא, אלוהים. אני רק בן 17 ! "

(תורגם על ידי עדי צוקרמן מעיתון הבטיחות בדרכים של המועצה הלאומית למניעת תאונות בקנדה).