|
המאמנים
יום רביעי, 22 בינואר 2003 מאת: יצחק הברמן
עוד בכתבה:
ישראל (איז`ו) שוורץ ( 1946-1947)
מאז היווסדה, עשתה מכבי חיפה מאמצים עליונים להעפיל לליגה הראשונה. ברוב המקרים נכשלה וכשסוף-סוף הצליחה, באה ההתאחדות ומשיקולים לא מקצועיים ביטלה את העליה.
עד לעונה בה הגיע ישראל שוורץ, כדורגלן הפועל חיפה לשעבר, שלקח את מטה האימון והצליח להצעיד את הקבוצה, מחוזקת ע"י מספר שחקנים ממכבי תל-אביב, לליגת הגדולות בישראל.
שוורץ אמור היה להמשיך עם הקבוצה גם בליגה החדשה אבל לרוע מזלו, המצב הביטחוני בארץ הפך לבלתי נסבל והליגה הופסקה אחרי שהאו"ם הכריז על הקמת מדינה יהודית.
טורנטאואר (1950-1952)
מאמן הונגרי שאימן באיסטנבול (טורקיה) וכשהגיע לישראל, מכבי חיפה הוצעה לו ואימן בה קרוב לשנתיים.
אוטו שלפנברג ( 1952-1954, 1962-1963)
 גם העלה את חיפה לליגה הראשונה והשאיר אותה שם. אוטו שלפנברג ממעמד של שחקן בכיר במועדון, שהיה שותף פעיל לעלייתה ההיסטורית של הקבוצה לליגה הראשונה בשנת 1947 הפך שלפנברג למאמן. קודם, בקבוצת הנוער המהוללת שהוקמה מכבי "שלמה" חיפה , שהוציאה מתוכה את רוב כוכבי שנות החמישים ( אשר עלמני, ג`וני הרדי, זכריה בן-צבי ואחרים) ואחר כך כמאמן קבוצת הבוגרים שאיש לא התלהב לאמנה , עד לבואו של אלי פוקס בשנת 1954.
שלפנברג היה ידוע כמאמן קפדן ביותר. למזלו, נפלה בחלקו הזכות לעמוד בראש הפירמידה , כאשר מכבי חיפה זכתה בתואר הראשון שלה (גביע המדינה) וגם זה במקרה. את הקבוצה אימן בעונת 1961/62 מאמן סקוטי, אלכס פורבס, שנאלץ להפסיק עבודתו לקראת סיום העונה. אל הדגל הוזעק שלפנברג שהדריך את הקבוצה במשחק הגמר מול מכבי תל אביב. הסיפור של משחק הגומלין (הראשון הסתיים בתיקו 0:0) שייך כולו למאמן. ערב המשחק שנערך בירושלים, עקב תשישותו של הנשיא המנוח, יצחק בן-צבי, חשש שלפנברג שחניכיו לא ישמרו על חיים ספורטיביים. בצעד בלתי שגרתי, ומבלי שיידעו, עבר בחדריהם במלון הירושלמי, והחרים את נעלי היציאה שלהם. ולא רק, כדי שלא ימצאו אותם, הכניסם, לא פחות ולא יותר ל… מקרר בבית המלון.
ה"שיטה" עבדה מצוין. החבר`ה עלו למשחק רעננים והביסו את הפינאליסטית הגאה 2:5 תוך תצוגה נהדרת.
כשנמוגו אדי השמפניה התבקש המאמן להמשיך עונה נוספת והסכים. גם הפעם הורגשה קשיחותו, אם כי הפעם לא הקדים תרופה למכה , כמו ב"מעשה המקרר" בירושלים. במשחק ליגה מול מכבי פתח-תקווה שנמצאה בסכנת ירידה, נפוצו שמועות לפני המשחק, ששחקני חיפה לא יתאמצו יתר על המידה. שלפנברג הזהיר את חניכיו לבל יעזו לזלזל ולתת גושפנקא רשמית לשמועות, אבל במהלך המשחק הבחין שאזהרותיו נפלו על אוזניים ערלות. במחצית עוד ניסה ל"הציל" משהו, אבל בסיום המשחק זעם והודיע חד וחלק על התפטרותו מהתפקיד. "לא אתן יד למעשים לא כשירים" אמר בכעס ומאז לא שב לאמן את הקבוצה בה החל לשחק בתחילת שנות הארבעים.
מאוחר יותר, באמצע שנות השבעים, קם לו יורש תרתי משמע. בנו, שמעון, שהחליף את שם משפחתו לשנהר, מונה למאמן מכבי חיפה וזו הפעם היחידה בתולדות המועדון שאב ובנו שיחקו ואימנו ב"ירוק". ( פרטים נוספים על אוטו שלפנברג בדף השחקן שלו)
אלי פוקס ( 1954-1956 , 1977)
 גרם למהפכה מקצוענית בעיר הכרמל. אלי פוקס לאלי פוקס הייתה זכות כפולה בחיפה. אפילו הוא לא חלם על קריירה של מאמן מצליח כאשר אביגדור הרשקוביץ, חבר הנהלה בכיר של מכבי חיפה הציע לו לבוא ולאמן בחיפה.
הזכות הראשונה – הוא האיש ששינה דפוסי מחשבה בכדורגל החיפני והעלה את מכבי חיפה לשורה הראשונה, בצוותא עם מועדוני פאר ישראלים. ההישג שייך כולו לאלי פוקס שבאמצע שנות ה- 50 האמין כי עברו כשחקן והצלחתו כמאמן בתחילת דרכו, יעמדו לו בעתות משבר. לא כך היה.
האיש שהפך את מכבי חיפה לקבוצה חצי-מקצוענית ( פרטים מלאים בדף השחקן שלו באגף ההיסטוריה) נקלע עם קבוצתו הראשונה בשדה האימון למשבר, הרבה בגלל פציעת אחדים מכוכביה ונטישת אחרים. פוקס, שהחליט אז לתלות את נעליו (בגיל 35) עמד בפני שוקת שבורה לחלוטין ונאלץ להתחיל את מלאכת בניית הקבוצה מבראשית.
התנאים כבר היו לרעתו. כשחזרו לפתחו, בשנת 1954, כאשר ישב ביציעי אצטדיון המכביה, נעלב מאי הכללתו בהרכב מכבי תל אביב, חיפשו העסקנים החיפנים מושיע ומציל. מכבי חיפה נחשבה קבוצה חלשה וחסרת השפעה. משטעמו את סיר הבשר שערב לחכם, ציפו ממנו לנסים ונפלאות ולא הבינו כי אי אפשר לחיות על זיכרונות בלבד. אלי פוקס איחר במעט במהירות התגובה לאירועים ואפשר לחניכיו המפוטמים מהצלחתם הקצרה לפרוק כל עול.
כשהתעשת, הבין את גודלה של הטרגדיה אליה נקלע. מעסיקיו הפנו לו עורף . בתום רומן לוהט, עשיר בחוויות ספורטיביות, נטש המאמן את הקבוצה וחצה את הקווים, לעבר היריבה העירונית.
כל זה לא הפריע לו לצוץ מחדש בחיי האגודה אחרי 20 שנים. מכבי חיפה נקלעה למצוקת במרתף הליגה (עונת 76/77) ומספר חברי הנהלה בלתי מיומנים חשבו שלמאמן הצעיר, שמעון שנהר (שלפנברג) אין מספיק ניסיון לעזור לה להיחלץ ממצוקתה. בתחילה פוקס הוצע כיועץ, שנהר סירב וגילה שמאחורי גבו נרקמה "קומבינה". בלית ברירה אולץ לפרוש, אבל מאמן החירום לא עזר הפעם ומכבי חיפה נשרה לליגה הארצית בפעם השלישית בתולדותיה.
אנדור קיש ( 1956-1957 , 1962)
 הקפיד על דברים קטנים כגדולים. ההונגרי אנדור קיש פיטוריו של אלי פוקס, מחזה נדיר באותם ימים, חסמו את הדרך בפני ההנהלה החיפנית למצוא תחליף מקומי בעל שיעור קומה. לפיכך עטו על המציאה שעה שקבוצת הכדורגל המהוללת מהונגריה, אויפשט, נחתה בארץ ומנהלה, לאיוש שאבש, שהיה מקובל על העסקנים החיפנים המליץ על מומחה מטעמו.
אנדור קיש הפך אפוא למאמן הזר הראשון בישראל שאימן בקבוצה רצינית. ההמלצות החמות מצדו של שאבש עשו את שלהן. אילו נהג מאמן ישראלי כשם שנהג קיש, אפשר והיה מחוסר עבודה כעבור תקופה קצרה. קיש החזיק מעמד שנה וחצי. הוא הרשה לעצמו לנהוג בכוכבים כאילו יצאו זה עתה מבית רבן. כשרונם ויכולתם, להם יצאו שם טוב ברחבי הארץ, הושמו לרגע בצד ובמקומם תפסו מקום מכובד תרגילי אימון שהיו מביישים אפילו שחקני נוער.
התרגילים היו טובים אבל משעממים עד מוות. קיש לא בטח במה שיודעים שחקנים בני 21 ומעלה. הוא החליט ללמדם כיצד לבעוט נכון, למסור במדויק ולנגוח עם החלק הרצוי. כך נראו שחקניו מבצעים הוראות שבלוניות זמן ממושך. לדוגמא, הוא העמידם לבעוט קרנות במשך חצי שעה רצופה.
קיש לא נכשל בעונת האימון הראשונה שלו. אדרבא, מיקומה החמישי של הקבוצה רק הפיח תקווה בראשו ומחשבה שמא בואו המאוחר מנע הצלחה גדולה יותר בהווה.
קיש אימן, השחקן ישעיהו הלד, יוצא הונגריה, תירגם ולמראית עין נראתה אופוריה מושלמת. אז חשבו שהתיאוריה המונוטונית של ההונגרי חוללה מהפיכה. איש מהמקורבים לצלחת לא הבין שיכולתה הטכנית של מכבי חיפה היא שעשתה נפשות ופרסומות, אבל קיש נהנה מאשראי בלתי מוגבל, כיאה למאמן שהומלץ על ידי סמכות בלתי ניתנת לערעור דאז, לאיוש שאבש.
רק השוער יחזקאל גרשוני, אז שוער נוער, נהנה מאימוניו של קיש שלימדו לצאת לכדורים גבוהים באמצעות… חבלים מתוחים. כאמור, כל השאר השתעממו ולא הסתירו את מורת רוחם מהנעשה בפני הנהלת הקבוצה. המסקנות הוסקו רק באמצע עונת 1957/58. קיש התבקש לפנות מקומו בטענה שיכולתו אינה מסוגלת להדביק את התקדמותה המטאורית של מכבי חיפה שהחלה לחפש תארים ראשונים.
מי שחשב שקיש, שאת מקומו תפס הישראלי אריה קוך, יכנס למרה שחורה, טעה. המאמן ההונגרי, שהבין כי בגיל 47 האפשרויות לאמן ברחבי העולם מוגבלות, וגם מליץ יושר כשאבש נמצא הרחק ממנו, החליט להשתקע בחיפה ועסק, עד תקופה מאוחרת בחייו בתיקון מכונות תפירה. בתחילת שנות ה- 60 נקרא לשוב ולאמן תקופה קצרה, לאחר התפטרותו של אוטו שלפנברג ולא הצליח ל"תפור" לה מדים חדשים.
את תקופתו של קיש היטיב להגדיר, מקס גרינבוים, מהאנשים המרכזים במועדון : " שאבש סידר אותנו כהוגן. הוא רצה להיפטר מקיש וסיפר לנו כי לפנינו מאמן מצוין. נפלנו בפח. קיש היה תאוריטיקן מדרגה ראשונה, אבל במגרש לא נמצא לתיאוריה הד חיובי. הוא נהג להתעסק בהוצאת אבנים מהמגרש ובכך הפחית מערכו בעיני השחקנים".
אריה קוך ( 1957-1959)
 לא הצליח להציל מהירידה. אריה קוך (ראשון משמאל) עלה לארץ בשנות החמישים מיוגוסלביה שם גם שיחק. קוך לא החל לאמן את החיפנים ישירות. כמורה לחינוך גופני בבית הספר עירוני א` בחיפה, שמו הגיע לידיעת ההנהלה החיפנית שחיפשה מאמן כושר, חידוש בנוף הכדורגל הישראלי.
קוך נודע גם כמאמן שוערים מצוין. עם בואם של מספר מאמנים יוגוסלבים בכירים לאמן בישראל, החליטה הנהלת מכבי חיפה להפקיד בידיו את מלאכת האימון, בעיקר כאשר מועמדה הראשי, דוד (דז`ה) פרקש לא שהה בארץ.
קוך הותיר רישומו על הקבוצה ותחת שרביטו הצליחה לזכות לראשונה בתולדותיה ב"אליפות החורף" של הליגה ( בסיום הסיבוב הראשון), אבל חניכיו נתנו לו הרבה כבוד. הוא היה איש נעים הליכות, אציל וענו, התחשב בשחקנים אך גם ידע לומר להם ישירות כי חלקם כלל לא ראוי לשחק כדורגל ועליהם להפנות מרצם לענפי ספורט אחרים. בעיקר, אחרי שהחליט לקחת על עצמו את אימון קבוצת הנוער.
אחרי שעזב את מכבי חיפה בתחילת שנות השישים, עבר קוך לאמן בקבוצות לאומיות רבות. גם הוא לא האמין שיגיע היום וישוב למכבי חיפה בדלת הראשית. זה קרה בקיץ 1974 אחרי שמכבי חיפה סיימה את הליגה בין שתי האחרונות ונקבע כי עליה לשחק במבחנים מול ארבע הראשונות בליגה א`. בחיפה פרץ "מרד שחקנים" שבסופו נאלץ המאמן אברהם מנצ`ל לפרוש מתפקידו, ובמקומו הוחזר אחרי 15 שנים, אריה קוך שאימן בהפועל עכו. המעבר התאפשר אחרי שהנהלת עכו הביאה לו כיועץ את אלי פוקס, קוך נעלב ופרש.
כשהגיע למכבי חיפה מצא קבוצה מפורקת לחלוטין שלא היה לה סיכוי להתמודד גם מול קבוצות מליגת המשנה.
צחוק הגורל, הפועל עכו שיחקה מול מכבי חיפה באותם מבחנים, אך בסופו של דבר, עכו (עם אלי פוקס) ומכבי חיפה (עם אריה קוך) נקבע כי שתי הקבוצות תשחקנה באותה ליגה – ליגה א`.
דוד פרקש ( 1959-1961)
 דוד פרקש הגיע מהונגריה ותקופה קצרה שיחק בקבוצה הבוגרת כקיצוני שמאלי.
הפך למאמן קבוצת הנוער אחרי ששוכנע על ידי מאמן הקבוצה הבוגרת, אוטו שלפנברג. בשנת 1955 שימש מאמן כושר וכעבור שנתיים, כשהגיע המאמן ההונגרי, אנדור קיש, הפך למתורגמן ולעוזרו.
ההנהלה החיפנית רצתה שפרקש ישתלב במערכת ושלחה אותו להשתלמות בבית הספר הידוע בקלן, מערב גרמניה. כששב לארץ, הונחה בפניו הצעה מפתה לבוא ולאמן בדרום-אפריקה, אולם פרקש (שכונה דז`ה) נותר נאמן למכבי חיפה ודחה אותה בגלל שקבוצתו נתנה בו אמון מלא.
תחת הדרכתו, מכבי חיפה סיימה שנתיים במקום החמישי וזכתה ב"גביע סוכות" היוקרתי. להנהלת הקבוצה לא היה כסף לממן מזכרות לשחקנים ופרקש הוציא מכספו כדי לרכוש עבורם מדליונים.
פרש ממכבי חיפה בתחילת שנות ה- 60 ועבר לאמן בהפועל טבריה, הפועל חיפה, הפועל חדרה ושמשון תל אביב.
אלכס פורבס ( 1961-1962)
חמש שנים לאחר הפרידה מאנדור קיש, ניסתה מכבי חיפה את פטנט הזרים בשנית. הפעם נחת בנמל התעופה בן-גוריון מאמן סקוטי קשוח. אלכס פורבס.
שחקניה הטכניים של הקבוצה הבינו מיד כי שעשועים באימונים הפכו לנחלת העבר. ואכן, פורבס התפרסם בעיקר במתן אימוני כושר מפרכים לחניכיו, שכללו בין השאר מרוצים ארוכי טווח עד לישוב עתלית המרוחק 15 ק"מ מחיפה. באותה עונה הפכו שחקנים רכרוכים לגברים של ממש ולצד הטכניקה בלט לעין כושרם הגופני המעולה של מנצ`ל ושות`.
בצד המקצועי לא היה לפורבס מה להציע למכבי חיפה. זאת גם הסיבה שהרומן בינו לאגודה לא האריך ימים. לעזרתה של ההנהלה באו… כלבים סקוטיים שהמריצו את פורבס לרצות לשוב למולדתו. הרחוב הספורטיבי למד כי פורבס להוט אחרי הטיפה המרה. אנשי מכבי חיפה הודו מאוחר יותר, כי מאמנם התגעגע לסקוטלנד ולאותם מרוצי כלבים. רעייתו ניסתה להשפיע עליו להישאר בחיפה, לשווא.
בצר לה פנתה למנהלי מכבי חיפה וסיפרה להם על געגועיה לישראל.
הפעם הבעל ניצח. חוזהו הותר ולדאבון ליבו נמנע ממנו להיכנס לספר השיאים החיפני. הוא טרם הספיק לארוז את מזוודותיו ומכבי חיפה, בהדרכת אוטו שלפנברג שמונה כמחליפו, העפילה למשחק גמר גביע המדינה ואף זכתה בו לראשונה בתולדותיה (ניצחה 2:5 את מכבי תל אביב). פורבס חזה במשחק מהיציע. ודאי חשב לעצמו: " כך פספסתי את הזדמנות חיי".
ואסילי ספאסוב ( 1963-1965)
מאמן בולגרי שהגיע למכבי חיפה בנסיבות מוזרות. הוא החל את עבודתו במכבי חיפה עוד לפני שסיים את עבודתו במכבי יפו. החיפנים קראו לו לעזרה, אחרי התפטרותו של אוטו שלפנברג ואנדור קיש שהודח שבע שנים קודם לכן, נקרא לדגל לתקופה קצרה.
ספאסוב הדריך את החיפנים במשחקי הגביע בסוף עונת 62/63 וכמעט והצליח לשחזר את "תרגיל פורבס" אלא שלרועץ עמדה לו קבוצת הפועל חיפה שניצחה בגמר הגביע את מכבי – 0:1 כאשר היה זה קרב "בולגרי קלאסי" כי את הפועל אימן דימיטרי דימיטרוב.
המאמן הזר השלישי נקלע למצב שגם מאמן ישראלי, ויהיה הטוב ביותר, לא היה מצליח לצאת ממנו. המלאכה שהוטלה עליו דמתה לזו שעשה אלי פוקס, עשר שנים קודם לכן. כל הקבוצה המהוללת התפוררה, כוכביה התפזרו לכל עבר, ואת מקומם תפסו בדרך לא טבעית כדורגלנים צעירים, יוצאי קבוצת הנוער, שחסרו את הכוח להמשיך ולשמור על גחלת האימפריה.
ספאסוב, בשתי העונות בהן אימן בחיפה, לא הצליח להדביק בהתלהבותו את רצונם של הצעירים לינוק תורת כדורגל מבר-סמכא. הוא "שכח" שלרשותו כבר לא עומדים הכלים הקונבנציונליים בדמותם של שחקני עבר מזדקנים, כי אם גל חדש של כדורגלנים מוכשרים שאינם מצליחים ללקט נקודות חמצן.
אך טבעי היה שמכבי חיפה מצאה עצמה על קרקעית הליגה וספאסוב נסחף עד שטבע. באמצע מאמצי ההיחלצות פוטר הבולגרי מתפקידו ובמקומו מונה ישראל חליבנר שלא הצליח יותר.
ישראל חליבנר ( 1965)
מאמן חירום שהגיע מיד לאחר פיטוריו של ואסילי ספאסוב הבולגרי. הכוונה הייתה לנסות ולהציל את מכבי חיפה מירידה ראשונה בתולדותיה לליגה השניה (אז ליגה א`), אבל חליבנר, כדורגלן עבר במכבי תל-אביב, לא הושיע, הקבוצה לא התאוששה ותחת הדרכתו קיבלה את ה"חותמת הסופית" לירידה.
אברהם מנצ`ל ( 1965-1969, 1974-1972)
 החזיר את חיפה למפה הלאומית. אברהם מנצ'ל באמצע שנות השישים הביע כוכב העבר את משאלתו לתלות את נעליו ולהפוך למאמן, למרות גילו הצעיר יחסית (30).
ראשי הקבוצה ניסו לשכנעו להזניח את תכניתו האישית, בגלל מצבה הקשה של הקבוצה שעברה חילופי משמרות, אך מנצ`ל התעקש ונסע לבית הספר הגבוה למאמנים בקלן (גרמניה) שם סיים קורס מאמנים בהצטיינות (קיבל ציון 10).
כששב לארץ, מכבי חיפה כבר הייתה עם רגל אחת בליגה א` והועלה רעיון שמנצ`ל יחזור לשחק לפני שיתחיל לאמן. שותף בשבעה משחקים ולא הצליח לחלץ את העגלה מהבוץ. המאמן הבולגרי, ואסילי ספאסוב, הודח ואת מקומו מילא ישראל חליבנר שהוזעק מתל אביב, אך גם הוא לא הצליח. משנקבעה עובדת ירידתה של חיפה לליגה השניה, אחרי 18 שנים רצופות בראשונה, לקח מנצ`ל את הקבוצה בניסיון להחזירה למקומה הטבעי.
מנצ`ל הצליח בגדול, למרות שלרשותו עמד צוות שחקנים צעיר, כולם שחקני קבוצת הנוער של המועדון שליקקו את פצעי הירידה. רק דניאל ("שמילו") שמולביץ , השוער יחזקאל גרשוני והותיקים אשר עלמני ואהרן אמר נותרו מהגוורדיה הישנה. האחרונים ביקשו לפרוש בגלל גילם, אבל מנצ`ל ביקשם להישאר ולהקרין מניסיונם על הצעירים. נשארו וכמעט לא שיחקו.
מכבי חיפה הפכה ללהיט בליגה השניה. היא התבססה על הגנת ברזל וסיימה את העונה בגדול עם כרטיס העלייה והפרש שערים 9:66 שמצביע על ההבדלים בינה לאחרות. באותה שנה חוללה את אחת ההפתעות הגדולות במשחקי גביע המדינה שעה שהביסה את מחזיקת הגביע, מכבי תל אביב 0:3 במגרשה של האחרונה, והגיעה למעמד חצי הגמר שהיה לכשעצמו נדיר עבור קבוצה מליגה נמוכה. מדרגה אחת לפני הגמר נוצחה בידי הפועל חיפה 1:0 .
מנצ`ל המשיך לאמן את מכבי חיפה עוד 3 עונות ברציפות. מיד עם העלייה הוליך את הקבוצה לצמרת בעונה הכפולה (66-68) אבל לאחר מכן, חיפה החלה לאבד גובה ולהפוך לעוד קבוצה בליגה שהסתפקה במקום טוב בשולי הצמרת, מבלי שאיימה עליה ברצינות.
אחרי ארבע שנים החליטו שני הצדדים שמוטב לרענן. מנצ`ל פנה לאמן בהפועל ירושלים והפועל באר-שבע ,אך לחץ מצד ההנהלה שיחזור, עשה את שלו והוא שב לשנתיים נוספות.
את עיקר תשומת הלב ריכזה העונה השניה. מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 73`) שיבשה את כל התכניות לכל הקבוצות ובעיקר למכבי חיפה. שחקנים לא הגיעו לאימונים אלא רק למשחקים ומנצ`ל נאלץ לתמרן עם שחקנים צעירים.
מכבי חיפה נאלצה לנחות במרתף הטבלה ולעזרתה הגיעה החלטת ההתאחדות לכדורגל שקבעה "משחקי מבחן" בין שתי האחרונות בליגה הלאומית (אז הראשונה) לארבע הראשונות בליגה א`. ואז הגיע ה"בום" הגדול. מנצ`ל הבין שלא יוכל להצליח עם הצוות שנכשל במהלך העונה וביקש להתבסס על שחקנים צעירים שעתידם לפניהם. השחקנים הותיקים ראו בכוונה זו איום על מקומם, ופנו להנהלת הקבוצה בבקשה לפטר את מנצ`ל. המצב היה על סף " מרד שחקנים" ולבסוף השחקנים ניצחו. מנצ`ל הלך הביתה ואת מקומו תפס אריה קוך, מאמן שהתפטר מאימון הפועל עכו, מיריבותיה של מכבי חיפה במבחנים, בגלל שהביאו לו כיועץ את אלי פוקס.
קוך, בעבר מאמן מכבי חיפה בשנות החמישים, נכשל כישלון חרוץ עם הותיקים, ולמרות ההזדמנות השניה שניתנה לחיפנים, הם נשרו בפעם השניה בתולדותיהם לליגה א`.
הרומן של מנצ`ל עם מכבי חיפה בכל הקשור לאימון הסתיים, אך כעבור חמש שנים שב לשמש יועץ בועדה המקצועית ליד המאמן משה ששון. גם הפעם, אחרי שהקבוצה פתחה את העונה ברגל שמאל, מנצ`ל התפטר מתפקידו ואחריו גם המאמן. מכבי חיפה "נתקעה" בליגה הארצית.
אדמונד שמילוביץ ( 1969-1970)
 עונה אחת מצוינת וזהו. אדמונד שמילוביץ (מימין) עזיבתו של אברהם מנצ`ל, אחרי ארבע שנים רצופות בהן בנה קבוצה חזקה שיכולתה לא תמיד עמדה במבחן המציאות, גרמה להנהלה החיפנית לחפש ולמצוא מאמן בעל שיעור קומה.
הפור נפל על אדמונד שמילוביץ, מאמן בכיר בכדורגל הישראלי. "שמילו" המאמן הפיח רוח חיים בקבוצה ולאחר שנים רבות חיפה שבה לצמרת ובשלבים רבים אף "איימה" לזכות בתואר האליפות. גם כשזכתה במקום השלישי ראו בכך הישג. דמעות החמצת התואר נמחו במהירות. אולי בשנה הבאה, אמרו האופטימיסטים.
לאחר העונה המצוינת, המשיך שמילוביץ לעונה נוספת וזאת כאשר באגודה החיפנית מיהרו להחתימו כבר לאחר 13 מחזורים בשנת עבודתו הראשונה. היה בכך צעד ללא תקדים.
לשני הצדדים התחוור מהר מאוד כי נקטו בצעד פזיז. בניגוד לפתיחה הנפלאה בעונה הקודמת, נכשלה הקבוצה במשחקי הליגה. שמו של המאמן המצליח נמחק וחניכיו, שאך אתמול שיבחוהו והיללוהו, היפנו לו עורף. "פתאום כל השחקנים יצאו נגדי ואחרי שנה וחצי מצאו שאינני שווה כלום. יכול להיות דבר כזה ?" שאל שמילוביץ ולא הבין כי כרה לעצמו את הבור אליו נפל.
אשמתו התבטאה בין השאר ביחסו הנוקשה לשחקני המפתח אהרן גרשגורן, ישעיהו שווגר ודוד גוזלן שחשו כי ההגמוניה נשמטת מידיהם. "לכל שחקן היתה סיבה להיעדר. שווגר גרם לי לאכזבה אדירה. האמנתי בו כשחקן וכמנהיג. הוא קיבל אשראי כמעט בלתי מוגבל, ביודעי שהקבוצה זקוקה למנהיג. הוא בזבז אותו לשווא" אמר שמילוביץ בשעתו.
וזה היה רק קצה הקרחון כמו גם צדו השני של המטבע. "שמילו" הואשם בשחרורם של שחקני מפתח כחסן בוסטוני, גבי בליטי ואחרים. על השניים הראשונים אמר: " לא רציתי להחזיק בקבוצה שחקן שאינו מסכים לנהל אורח חיים ספורטיבי. שוחחתי עם בוסטוני ארוכות ובקשותי נפלו על אוזניים ערלות. לגבי גבי בליטי התלבטתי. ראיתי שלא יוכל להתקדם בגלל פציעה ברגלו. חבל היה לי להופכו לשחקן ספסל, בה בשעה שעמדו לרשותי קיצונים טובים ובריאים".
טיעוניו של המאמן נתקלו בעוינות מופגנת מצד השחקנים. ה"פיצוץ" התרחש בישיבה רגילה בה הטיחו השחקנים והמאמן האשמות הדדיות כשכל צד מאשים את השני במחדלים שגרמו להידרדרותה של הקבוצה. "מטענו" של המאמן כלל שגיאות טקטיות, התנהגות שלדברי השחקנים גרמה להעכרת האווירה בקבוצה וירידה במוראל. מאידך, המאמן האשים , אחרי שנדחק לפינה, את שחקניו באדישות ורשלנות, כאשר חלק מטענותיו הופנו לעבר שחקני המפתח שהופעתם לאימונים לא הייתה סדירה. בתום הישיבה הזדרזו השחקנים וכינסו ישיבת חירום משלהם בסיומה גיבשו החלטה לסלק את מאמנם לפני שהם ישלמו את מחיר הכישלונות.
" איננו מאמינים בו. הוא גרם למצב שאיננו מוכנים להילחם עבורו" זה היה משפט הסיכום של הישיבה שחרץ את גורלו של המאמן לשבט.
ההנהלה התנגדה לצעד הזה שהחזיר את מכבי חיפה שנים אחדות לאחור , אבל השחקנים עמדו על דעתם שהתקבלה לבסוף. כמחליפו של אדמונד שמילוביץ נקבע עוזרו, ג`וני הרדי, ובהמשך הסתבר כי לשחקן העבר המצטיין יהיה תפקיד דומה במקרים נוספים.
"שמילו" המאמן נשאר ג`נטלמן עד הסוף, לא שמר טינה ובתום המשחק הראשון בלעדיו בו חיפה ניצחה 0:2 את מכבי פתח-תקווה שיגר מברק ברכה למנצחים – מדיחיו.
אורי ויינברג (1974-1975)
 העלה את חיפה ללאומית והתפטר במחזור הפתיחה.אורי ויינברג30451 אורי ויינברג רצה להגיע כשחקן למכבי חיפה, עשר שנים לפני שקיבל את שרביט האימון. מכל מיני סיבות הדבר לא התאפשר. עם סיום עונת 1973/74 בה נקבע שחיפה נשרה לליגה א` חיפשו מנהליה מומחה לענייני הליגות הנמוכות והבחירה נפלה על ויינברג, מגדולי הבלמים ששיחקו במדי היריבה העירונית, הפועל. אורי רצה לחזור לחיפה כמאמן ודווקא מכבי הציעה לו לאחוז בשרביט האימון.
הייתה זו תקופת שפל לאגודה הותיקה. הנשירה לליגה השניה גרמה למוראל שפוף בקרב השחקנים. לחלקם הייתה זו נפילה שניה והם התקשו לעכלה. אהרן גרשגורן הותיק עזב להפועל נהריה, יהושע גל חזר למכבי נתניה והמצב הכספי היה בכי רע. אפילו דמי אימונים לא היה מאיפה לשלם.
ויינברג החל לעבוד באווירה שהייתה ניגוד גמור למה שחשב שימצא במועדון פאר. שבוע לפני פתיחת הליגה הופיעו למשחק הגביע נגד הפועל נתניה בקושי 11 שחקנים. המפנה הגיע כאשר ויינברג, בשיתוף פעולה עם היו"ר דאז, יחיאל רוזנבלום והמנהל אלי (לופו) לופוליאנסקי החזירו את השחקנים למסגרת על ידי עידוד ונטיעת אמון שביכולתם לחזור ללאומית בתוך שנה, מבצע שמכבי חיפה כבר התנסתה בו ב- 1965.
המאמן נקלע לעימות עם ההנהלה שחלק מחבריה טען שהקבוצה לא מוכרחה לעלות בכל מחיר אלא עדיף לבנות קבוצה צעירה לטווח הארוך. ויינברג התנגד וטען כי הדרך הזאת מסוכנת , מאחר ועלול להיווצר מצב שהקבוצה תשהה שנים רבות בליגה א` אם לא תעלה לאלתר. הבדלי ההשקפות גרמו לקרע בין מספר אנשים בועדה המקצועית לבינו. לבסוף דעתו התקבלה גם אם לא כולם השתכנעו.
בסופה של העונה הצליחה חיפה לחזור למקומה הטבעי, אם כי הפעם לא בקלות כמו עשר שנים לפני כן. טבעי היה שראשי מכבי חיפה תפנה את הצעת האימון לויינברג, למרות שמעולם לא אימן בליגה הבכירה.
ויינברג הכין את הקבוצה למשימה החדשה תוך התבססות על שלד של מספר שחקנים ותיקים שתפקידם היה למשוך את השאר, שחקני נוער שהשתלבו ו`השתפשפו` בצורה טובה כבר בעונה הקודמת בליגה א` ושחקני רכש שלא מהשורה הראשונה. שמות "מפוצצים" לא היו בשוק השחקנים, שלא לדבר על מקורות הכסף המוגבלים. בין השאר רכש את יצחק דרעי מהפועל טבריה, את אהרן שורוק מהכח, בינלאומי לשעבר שהומלץ על ידי אהרן גרשגורן, בעוד מתי שפירא (הפועל חיפה) וחנניה פחימה (הפועל קרית שמונה) הגיעו עם שחרורים ביד.
דרכו של ויינברג לא הייתה סוגה בשושנים. במשחק גביע הליגה מול מכבי רמת-עמידר התרחשה בסיום התפרעות אוהדים גדולה וחיפה הוענשה בקיום 3 משחקי רדיוס במרחק 50 ק"מ מביתה. במקביל החל ויינברג לאמן את נבחרת פיקוד צפון לקראת השתתפותה באליפות צה"ל. בהיעדרו החליטה ההנהלה לא לשלם לשחקנים כסף שהגיע להם, בגלל העונש הכבד שיגרום להיעדר הכנסות. ויינברג נזעק ותבע לבטל את ההחלטה השרירותית וזו מצדה הסכימה לנסות ולפתור את הבעיה באסיפת שחקנים מיוחדת.
בסיומה, נותר ויינברג בפני שוקת שבורה. רק 8 שחקנים הופיעו והשאר החליטו לפרוש. עד כדי כך המצב היה קשה ששחקנים הגיעו למשחק ידידות מול הפועל חדרה רק בגלל המאמן. זה חשש שצעד זה יגרום לו בעתיד בעיות משמעת, מאחר ולא יוכל להעניש שחקנים שנרתמו לעזור לו.
ביום המשחק הראשון שלו בליגה הלאומית הכין ויינברג מכתב התפטרות. הוא הדריך את הקבוצה במשחק ההפסד למכבי רמת-עמידר (1:0) ובסיומו הגיש את התפטרותו. בסתר לבו קיווה שההלם יעזור וכך אמנם קרה.
את מקומו תפס שחקן העבר, יונתן (ג`וני) הרדי, וגם הוא לא התלהב ואחרי מספר מחזורים ויתר והעביר את הפיקוד לידיו של מאמן קבוצת הנוער, שמעון שלפנברג, בנו של אוטו המפורסם, ששיחק ואימן אף הוא בחיפה. אחרי שלפנברג האב, דוד פרקש, אברהם מנצ`ל וג`וני הרדי שוב חזרה מכבי חיפה לידיים מקומיות. לא לזמן רב.
שמעון שנהר ( שלפנברג) ( 1975-1977)
 אימן בתנאים קשים ביותר. שמעון שנהר למרות ששיחק במכבי חיפה ואביו, אוטו, אימן בה, נאלץ שמעון שנהר להתחיל מלמטה. כמאמן עשה צעדים ראשונים בהפועל תל-חנן ובית"ר קרית טבעון. תוך כדי עבודתו כקצין ספורט בחיל-הים החל לאמן במחלקת הנוער את קבוצת הילדים בה כיכבו ירון פרסלני ואברהם אבוקרט שמאוחר יותר הפכו לכוכבי הקבוצה הבוגרת שזכתה באליפות.
מדי פעם שלחו לעברו מסרים שיעבור לאמן את קבוצת הבוגרים. אחרי חמש שנים בין הצעירים, שנהר הוזעק לסייע למכבי חיפה שנאבקה על מקומה בלאומית. הוא הגיע אחרי שאורי ויינברג התפטר אחרי המחזור הראשון וג`וני הרדי לא רצה להמשיך.
שמעון הביא לקבוצה את המשמעת הבלתי מתפשרת, בדומה לאביו, משנתו הסדורה התבססה על שילוב צעירים. הוא לא היסס להעלות להרכב הבכיר את עודד בלוש, שמשון לוי ואחרים ו"הציל" את ברוך ממן מהעברה לקבוצה אחרת. מכבי חיפה נאבקה עד הסוף והצליחה לשרוד בליגה הלאומית בשארית כוחותיה, אחרי שעברה שבעה מדורי גיהנום.
בעונת האימון השניה שלו, שוב נקלעה הקבוצה למאבקי תחתית. בניגוד לעונה הקודמת, הפעם ההנהלה הייתה קצרת רוח ובשלב מסוים הועלה רעיון להצמיד לשנהר יועץ מקצועי, החלטה שנתקלה בהתנגדות עזה מצדו.
בתחילה הוצע לו אליעזר שפיגל (אביו של גיורא) ששימש אז כיו"ר איגוד המאמנים, אבל שנהר נקט בצעד יוצא דופן כשהזמין את שפיגל לארוחת צהריים בה ביקש לדעת אם שפיגל מסוגל להבטיח שמכבי חיפה תנצח בשבת. שפיגל גם הסתבך לגבי אופן הייעוץ ומועמדותו ירדה מהפרק. מיד אחר כך שנהר הבין שמנסים למנות לצדו את אלי פוקס, מאמן עבר במכבי חיפה. בתו של אלי פוקס גרה בשכנות לאחותו של שנהר והיא סיפרה לה שיום לפני כן, ביקרו חברי הנהלה חיפנים במעונו של אביה, והציעו לו את תפקיד היועץ.
בסופו של דבר, פוקס אכן הגיע לחיפה, שנהר נותר בעמדתו ופרש, ומי שניזוקה היא קבוצת האם שלו שנשרה לליגה נמוכה בפעם השלישית בתולדותיה כשהיא מרוסקת וחסרת שלד יציב ובריא אותו החל שנהר לבנות.
יונתן (ג`וני) הרדי
 האבא של הרבה שחקנים במועדון הירוק. ג'וני הרדי יונתן (ג`וני) הרדי ( 1970/71, 1971/72, 1977/78, 1979/80, 1980/81, 1981/82, 1982/83)
אם אפשר להכתיר מאמן במועדון שהטביע את חותמו, אין ספק שלג`וני הרדי זכויות יוצרים שאיש לא יקח אותם ממנו.
מה הוא לא עשה עבור מכבי חיפה ? שיחק שנים רבות (זכה עמה בגביע המדינה הראשון בשנת 1962) ונחשב לאחד הברגים החשובים בקבוצה הזוהרת (פרטים מלאים בדף השחקן שלו). אחר כך החל לאמן את קבוצות הנוער של המועדון והכין, בעבודה סבלנית, את תשתית המועדון לשנים רבות.
בעונת 1969/70 שימש כמנהל הקבוצה אותה אימן אדמונד שמילוביץ והקבוצה הגיעה לאחד משיאיה דאז (מקום 3) למרות ששיחקה כדורגל הגנתי. עונה לאחר מכן נאלץ שמילוביץ להתפטר וג`וני הרדי החל בסדרת "האיש למשימות מיוחדות" אותו מילא יותר מפעם אחת. תמיד, בשנות השבעים, כשנזקקו למאמן מחליף, טבעי שפנו להרדי והוא מעולם לא סרב לשרת את קבוצת נעוריו, אפילו שמצב הקבוצה היה בכי רע. לזכותו ייאמר כי מעולם מכבי חיפה לא נשרה בהדרכתו לליגה השניה ובגללו גם זכתה לחזור מהליגה הארצית לליגה הלאומית (כך כינו את הליגה הראשונה והשניה) אחרי ארבע שנות גלות .
בעונת 1971/72 אימן הרדי את מכבי חיפה לבד (מקום 7) וגם כאשר אברהם מנצ`ל שב למכבי חיפה בעונת 1972/73 הרדי לא ראה פחיתות כבוד בתפקיד מנהל הקבוצה, לצדו של חברו לקבוצת הזוהר. לא לזמן רב. במהלך העונה ביקשה היריבה העירונית, הפועל חיפה, שנקלעה למצוקה, שיבוא לאמנה ולמרות ש"רעידת אדמה" קלה התחוללה , בעיקר אצל האוהדים, ג`וני הפך ל"אדום" עד סוף העונה.
עובדה זו לא הפריעה למכבי חיפה לפנות אליו בתחילת עונת 1975/76 כאשר המאמן אורי ויינברג החליט להתפטר אחרי 90 דקות בלבד מהקבוצה אותה העלה ללאומית אחרי שנה בליגה א`. הרדי נענה לפנייה אך לאחר שיקול דעת נוסף ויתר על הרעיון, הדריך מספר מחזורים ועזב, ומאחר ולא רצה להסתבך עם סגל שחקנים אותו לא הכין בעצמו וצפה לו קשיים מרובים. לא העבודה הקשה הרתיעה את ג`וני, כמו היעדר תשתית להישרדות והוא צדק. את התפקיד קיבל שמעון שנהר (שלפנברג).
לא כך היו הדברים בעונת 1977/78. משה (שש) ששון התפטר מתפקידו בחלוף 6 מחזורים והרדי נקרא לדגל בפעם השניה וגם הפעם הצליח להשאיר את הקבוצה בליגה הארצית (!).
ג`וני חזר לאמן את קבוצת הנוער עמה קצר הישגים גדולים, בקנה מידה ארצי, אבל הקבוצה הבוגרת אותתה לו לשוב, פעם נוספת כ"פקק" לשעת חירום. את עונת 1979/80 פתחה חיפה בארצית עם שלושה הפסדים רצופים והמאמן הבלתי מנוסה, מרדכי (מוטל`ה) שפיגלר התפטר במהירות. הרדי הגיע לקבוצה מרוסקת ורק בסיום העונה יכול היה לחייך, למרות שסיימה במקום הכי גרוע שמכבי חיפה סיימה אי פעם בתולדותיה ( מקום 7 בליגה הארצית).
הרדי לא רצה להמשיך ולהיות המושיע לעת צרה והסכים לקבל על עצמו את אימון הקבוצה מתחילת עונת 1980/81 והתברר שאותה תשתית, עליה דיבר ועבורה טרח, הביאה לו את התהילה. הרדי ועוזרו, ליאון גרוס (לשעבר כדורגלן הפועל חיפה) העלו את מכבי חיפה, על אף שסיימה את העונה במקום השלישי, האחרון במרכבת העלייה. באותה עונה הגיע עם הקבוצה לחצי גמר הגביע ונוצח רק בבעיטות עונשין מהנקודה הלבנה מול בני-יהודה מהליגה הלאומית (2:2 בסיום 120 דקות).
אחרי העלייה, טבעי שהרדי נתבקש, והסכים, להמשיך ולאמן את הקבוצה. במושגים של אז, הקבוצה הצעירה סיימה במקום השביעי, הגם שהייתה לה עונה קשה . בתום העונה ( 81/82) שוב חזר למקום אותו אהב אבל הפרידה היתה גם הפעם קצרה.
מכבי חיפה החתימה את מאמן הנבחרת לשעבר, ג`ק מנסל, ודווקא הרדי, המאמן והג`נטלמן פקפק בכדאיות הרעיון, אולי מאחר והיה שותף לכישלונות מאמנים זרים בעבר. 18 מחזורים מנסל "התנדנד" בין מצבי הרוח של הקבוצה עד שנשבר והתפטר. הדרך אל ביתו של הרדי כבר היתה מוכרת לחברי ההנהלה. גם הפעם גייס הרדי כעוזרו את ליאון גרוס והצליחו להשאיר את מכבי חיפה בליגה (מקום 6) בפער נקודות לא גדול ממרתף הטבלה.
חמש שנים היה להרדי "שקט תעשייתי" מקבוצת הבוגרים. ערב עונת 1988/89 הוצעה לו משרת עוזר מאמן לאמציה לבקוביץ ששב לשדה האימון הישראלי אחרי מספר שנים. שנתיים הרדי נהנה , וסוף-סוף גם היה שותף פעיל לזכייה באליפות האישית הראשונה שלו, השלישית של הקבוצה.
להרדי היה ברור שימשיך בתפקיד גם עם שובו של המאמן שלמה שרף, אדריכל שתי האליפויות הראשונות באמצע שנות השמונים. אלא שאז בגד בו לבו, הוא אושפז ונותח. הנהלת הקבוצה `בישלה` לו "תרגיל מסריח" כאשר ללא הודעה מוקדמת מונה במקומו עוזר מאמן חדש, אלי גוטמן. ג`וני בלע את העלבון ושב למחלקת הנוער, כמנהל המקצועי ובשנים 1994-1996 שימש כמגלה הכשרונות של קבוצת הבוגרים. באוגוסט 1996 סיים את תפקידו הרשמי בקבוצה בה קצר שבחים ותהילה הן כשחקן והן כמאמן.
משה ששון (1977)
כדורגלן עבר בהפועל חיפה. בגיל 39 החל לאמן במכבי חיפה אחרי סיבוב בליגות הנמוכות. לפני כן אימן שנתיים בקבוצת הנוער של ה"ירוקים" ושימש בועדה הטכנית שהוקמה ועבדה לצדם של המאמנים שמעון שנהר ואלי פוקס.
מתחילת דרכו, גישתו של ששון הייתה ריאלית. הוא חשב ואמר שבגלל המגבלות לצרף שחקנים מאזור מרכז הארץ לקבוצה הצפונית, עליה להתחיל לבנות את עצמה מהתוצרת העצמית כפי שעשתה בשנות ה- 50.
ששון החל בגדול וברגל ימין. מכבי חיפה ניצחה בכל עשרת משחקי ההכנה לליגה, ובכלל זה יריבות מהליגה הלאומית, אבל אחרי המחזור השישי, ששון הודיע על התפטרותו. הוא לא אהב את התנהגות מספר אוהדים חמומי מוח שהטיחו בו האשמות, לא רצה להיכנס לעימותים עם יו"ר הועדה המקצועית, אברהם מנצ`ל, שהתפטר שבוע קודם לכן ובנוסף לכל, שלושת הפסדיה הרצופים של חיפה שצברה רק 5 נקודות מתוך 12 אפשריות גרמו לו לפרוש.
את משה ( שש) ששון החליף ג`וני הרדי, מאמן שכבר התרגל להחליף מאמנים מתפטרים או מפוטרים.
ערן קוליק ( 1978-1979)
 התעקש לסיים את העונה. ערן קוליק מינויו של ערן קוליק למאמן מכבי חיפה היה בבחינת "ברירת מחדל". במקור אמור היה לאמן קונסטנטין מולדבינו , מאמן צעיר (35) מרומניה, אך עיכוב בהגעתו גרם להנהלה החיפנית לחפש תחליף והפור נפל על קוליק, לשעבר כדורגלן מכבי הרצליה והכח רמת גן, שסיים עונה קודם לכן את בית הספר הגבוה למאמנים בקלן (גרמניה). מי שהמליץ עליו היה המאמן הלאומי לשעבר, עמנואל שפר.
קוליק רצה להעלות את הקבוצה מהליגה הארצית ללאומית, אך נכשל במשימה וחיפה סיימה במקום החמישי, הרחק מהצמרת העליונה. אצלו הייתה משמעת חזקה שהפילה "חללים" רבים ובראשם הותיקים, יוחנן וולך ויצחק אנגלנדר שמאוחר יותר הפכו לחברי הנהלה לכל דבר.
בתקופתו של קוליק קרו מספר אירועים שגרעו מיכולתו ליישם את רצונו. לבד משחרורו של אנגלנדר, שהשאיר את הקבוצה ללא מנהיג בעל שיעור קומה, נותר המאמן הצעיר (33) גם בלי שוער רציני, מאחר והשוער המבטיח, עמנואל (מאנו) שוורץ נמכר למכבי תל-אביב תמורת סכום שיא באותם הימים. בנוסף לצרה הזאת, התגלתה תופעה חמורה של שחקנים שנעלמו במהלך העונה מאימונים בגלל שהוצאו מההרכב הראשון ונעלבו.
לקוליק היה "רומן לוהט", תרתי משמע, עם חמומי מוח מקרב האוהדים והייתה זו הפעם הראשונה שאוהדים העזו לפגוע פיזית במאמן הקבוצה. אחרי הפסד ביתי להפועל חולון (1:0) רדפו אחריו ברחובות הסמוכים לאצטדיון קריית אליעזר ורגמו את מכוניתו באבנים, לבנים ומוטות עץ. במקרה אחר, אחרי תבוסה בגבעתיים להכח רמת-גן (3:0) נגח אחד האוהדים בפניו ונעצר על ידי המשטרה.
קוליק לא נרתע ובפנייה נרגשת לאוהדים נהג לשנן שהקהל יחבל בסיכויי הקבוצה לזכות בכרטיס העלייה בו האמין באמת ובתמים. בתום העונה סיים את תפקידו הקשה.
מרדכי (מוטל`ה) שפיגלר ( 1979)
 תואר בלתי ניתן לשיחזור. אלוף הבורחים. מרדכי שפיגלר נישא על גלי הערצתו ככדורגלן הישראלי הבכיר ביותר, הוחלט במכבי חיפה להטיל על כדורגלן מכבי נתניה והנבחרת לשעבר, להתחיל בקריירת האימון שלו דווקא בקבוצה ששיוועה למאמן מנוסה שיצליח להרים אותה מהליגה השניה המשעממת וההרסנית.
בואו לעיר הכרמל לווה ברעש וצלצולים, אבל כשהליגה יצאה לדרך התברר שלא היה כיסוי להמחאה ששמה שפיגלר.
בשלושת המשחקים הראשונים אותם ניהל, מול הפועל בית-שאן, הפועל בית שמש והפועל נצרת-עילית, מכבי חיפה נוצחה ושפיגלר היה הוגן כלפי המערכת והודיע שהוא מתפטר מתפקידו.
הכדורגלן שגרם למכבי חיפה צרות צרורות כשחקן פעיל וכבש מולה שערים רבים מחזיק עד היום בשיא מועדון שספק אם יישבר אי פעם: הוא המאמן היחיד שלא זכה ולו בנקודה אחת עם מכבי חיפה.
ג`ק מנסל ( 1982-1983)
 רצה לחולל מהפכה ומצא עצמו בחוץ. האנגלי ג'ק מנסל הניסיון המר של הנהלות מכבי חיפה עם מאמנים זרים, לא הבהיל את העסקנים בבואם לסכם את עבודתו של המאמן האנגלי, ג`ק מנסל.
ההימור החיפני התבסס על הרקורד של המאמן שזה עתה סיים עבודתו בנבחרת ישראל וקצר מספר הישגים נאים. בבואו לעיר הכרמל ניסה מנסל לבצע מהלכים שמראש קיצרו את תקופת עבודתו. משום מה, החליט לוותר על שירותיו הקבועים של החלוץ הצעיר, רוני רוזנטל בטענה ש"הוא לעולם לא יהיה שחקן". מנסל התעמת גם עם שני כוכבי הקבוצה ומנהיגיה, הבלם ירון פרסלני והקשר ברוך ממן, עד כדי כך שהיו משחקים בהם לא הרכיב אותם או במקרה היותר גרוע, לא הכלילם אפילו בין שחקני הספסל.
ההתנהלות המוזרה של המאמן לא נעלמה מעיני ההנהלה, אך היא העניקה לו גיבוי מלא, בניגוד גמור לאלפי הצופים שהגיעו כמעט לכל משחק והניפו שלטים נגד המאמן ה"אמיץ".
בסופו של דבר, מנסל נכנע. בתחילה נעלם במשחק ליגה מול הפועל רמת גן כאשר נותרו 10 דקות לסיום ונימק זאת במחלה, בהזדמנות אחרת התפטר והנהלת הקבוצה ביקשה דווקא מפרסלני וממן לעלות לביתו ולפייסו.
החיזורים לא נמשכו זמן רב, כי ההצלחות במגרש עמדו ביחס ישר לאווירה העכורה בין המאמן ושחקניו. בסופו של דבר, המאמן הבין שבלתי אפשרי להמשיך והודיע על התפטרותו וחזרתו למולדתו. את מקומו תפס (תופעה רגילה בקבוצה…) מאמן החירום, ג`וני הרדי, שגם הפעם השלים את המלאכה בהצלחה והשאיר את הקבוצה בליגה הראשונה.
שלמה שרף ( 1983-1987, 1990-1992)
 הביא שלוש אליפויות ודאבל. שלמה שרף נחשב למחולל המהפכה הגדולה במכבי חיפה. הגיע כמאמן אלמוני שהסתובב במחוזות כפר-סבא, יהוד ובני יהודה. לא נזקק למאמץ גדול במיוחד. ג`וני הרדי, מאמנה לשעבר של מכבי חיפה ומאמן קבוע במחלקת הנוער שלה, הכין לו הכל על מגש של כסף. כאן חיכו לו ברוך ממן, משה סלקטר, איתן אהרוני, אברהם אבוקרט, אלי כהן, אבי רן, רוני רוזנטל, ירון פרסלני, זאהי ארמלי ( שהספיק לשחק עונה קודם לכן עשרה משחקים ומתוקף הסכם מוזר עם מכבי שפרעם, שב לשורותיה עד תום העונה ), רפי אוסמו ("הגדול"), יוסי קרמר, ראובן הלד ואחרים. רק ציון מרילי, מגן מצטיין מהפועל ירושלים נרכש וחיפה יצאה לדרך בלתי ברורה.
שרף לא הביא עמו בשורות חדשות. הקבוצה דשדשה במרכז הטבלה עד לאותו פער מפורסם בן 13 נקודות מהמקום הראשון אותו לפתה בית"ר ירושלים. אפילו מכבי רמת עמידר מתחתית הליגה מרטה לחיפנים מספר נוצות.
בסיבוב השני ארע הנס. משום מקום וללא כל סיבה, חיפה השתפרה ובית"ר נקלעה למצב מדהים. היא איבדה נקודות בקצב מסחרר ובעידן שלוש הנקודות שהוענקו לניצחון, הפער נסגר. היום כולם נזכרים שמכבי חיפה שיחקה מצוין וכבשה ים של שערים. לא דובים ולא יער. בסך הכל כבשה 48 שערים ב- 30 משחקים, כמות לא רצינית לכל הדעות, בפרט כאשר בחוד ההתקפה שיחקו "תותחנים" כרוני רוזנטל, זאהי ארמלי ומשה סלקטר.
שרף תרם את חלקו ב`מלחמה הפסיכולוגית` אותה ניהל בדציבלים גבוהים. זאת האליפות היחידה בתולדות מכבי חיפה בה לא הייתה לה שליטה על הנעשה וכל מה שנותר לה היה להתפלל למעידות חוזרות ונשנות של הבית"רים, וכמובן לשמור על קשר עין מהמובילה הקורסת.
מעודדים מהזכייה ההיסטורית כבר היה לשרף וחניכיו קלף מנצח, עוד לפני שהליגה החלה. לא במקרה כ- ו – ל – ם הצביעו על קבוצתו כאלופה הבטוחה בפעם השניה ברציפות (חלום חיפני פרוע באותם ימים). ושרף, כמו גנרל אנגלי שסומך על חייליו הנאמנים שהביאוהו אל התהילה, המשיך להמר על ההרכב המנצח. כמעט כולם נשארו, עזבו רק שחקני הספסל שלא זכו לדקות משחק רבות וצורפו שחקני ספסל חדשים מקרב קבוצת הנוער (ניר קלינגר, ליאור רוזנטל, ירון גבעול ורפי אוסמו ה`קטן`) שזכו למעט מאד אשראי.
שרף המשיך לדגול במשחק התקפי, לפעמים על חשבון ההתקפה, וחל שיפור עצום ביכולת ההבקעה של החיפנים שהפעם כבשו 65 שערים.
למרות המשחקים הנהדרים שהפגינה, הצליחה מכבי חיפה לחגוג , כמו בעונה החולפת, רק במחזור האחרון. נפילה דרמטית בכושרם של שחקניה, גרמה להתרגשות, וכולם ציפו שמה שקרה לבית"ר ירושלים יקרה השנה (84/85) לחיפה. שרף נכנס ללחץ, התעמת עם כל מי שהלחיץ את קבוצתו, אך בסופו של דבר התמונה שנחרטה היא של שרף ספוג שמפניה ובתו בוכה על כתפו מרוב אושר.
שרף נענה לאתגר וחתם לשנתיים נוספות. הוא האמין שניתן להמשיך להוות גורם בצמרת. בשורה התחתונה חיפה לא זכתה באליפות והתירוץ הטוב ביותר שניתן לה (במחזור האחרון) בעונת 85/86 היה שער הנבדל של גילי לנדאו בבלומפילד, מול הפועל תל-אביב שהכתיר את המנצחת כאלופה. גם בעונה זו שרף הלהיב את חניכיו שהובילו כמעט לאורך כל העונה, אך לקראת הסיום באה נפילה עונתית שהקטינה את הפער עד למצב שחיפה נזקקה לתיקו ב"משחק העונה" והפסידה את כל הקופה, ארבע דקות מנגיעה בתהילה שלישית.
על עונת 86/87 שהייתה העונה האחרונה של שרף במכבי חיפה, בקדנציה הזאת, מוטב לא להרחיב את הכתוב. מקבוצת הפאר אותה שרף הביא לגבהים היסטריים נותר רק השם. רוני רוזנטל עזב לבלגיה ובמקומו הובא הארגנטינאי, דניאל בריילובסקי שסיפק יופי למשחק ותו לא. חיפה שקעה ואלמלא יכולתו הגבוהה של שוערה, אבי רן , ספק גדול היה מתעורר לגבי מעמדה בליגה.
שרף הלך לאמן את נבחרת הנוער והנבחרת האולימפית ובעונת 90/91 חזר לאמן בקבוצה שהעלתה אותו למעמד בכיר. בדומה לאברהם גרנט שויתר בתחילת שנות האלפיים על אימון הנבחרת האולימפית, לשרף היו בעיות עם… תו חניה למכוניתו. באחד ממשחקי הנבחרת נעלב מהעובדה שלא התייחסו אליו בכבוד הראוי לו ולחץ קל שהופעל עליו מצד הנהלת מכבי חיפה גרם לו לומר שלום ולהתראות לנבחרת הייצוג ולשוב לחיפה בגדול.
כאן הוא פגש מכרים ותיקים: איתן אהרוני, ראובן עטר, אברהם אבוקרט, רפי אוסמו (הגדול), ליאור רוזנטל, איתי מרדכי, ירון גבעול, מרקו בלבול ועופר מזרחי. את אלון חרזי הביא מהכח רמת-גן, טל בנין כבר היה פה, איל ברקוביץ שטופח על ידי אשר עלמני וזכה לפרמיירה בתקופתו של אמציה לבקוביץ נכנס אצל שרף להילוך גבוה. שרף הביא את משה אייזנברג, חלוץ שלא מצא מקומו במועדונים קטנים, וגם גיורא אנטמן עדיין ניצב בשער חיפה, למרות ששרף לא רצה אותו, בדיוק כמו שלא רצה את אבי רן ז"ל ועשה מאמצים עליונים להביא את אריה חביב מהפועל יהוד, אך רק התעקשות ההנהלה מנעה ממנו עגמת נפש.
בנושא השוער, שרף השיג את מבוקשו. השוער הרוסי, ויקטור צ`אנוב נחת כאן אלא שכל יום שני וחמישי נפצע ומי שנקרא להחליפו היה גיורא אנטמן ה"בלתי רצוי" שהצליח לעמוד בין הקורות 6 פעמים ובכל המשחקים מכבי חיפה ניצחה תוך שהוא מפגין יכולת גבוהה.
שרף הוליך את חיפה ל"דאבל" היסטורי. בליגה שבה התופעה שמכבי חיפה מסיימת ראשונה עם ה"באזר" ומכאן נפוצה הדעה שהתארים אצלו היו שמחים וספונטניים יותר. בגביע, סוף לאכזבות שלו עם ה"ירוקים". אחרי שני הפסדים בגמר (1985 לבית"ר ירושלים ו- 1987 הפסד בפנדלים למכבי תל אביב) חיפה ניצחה את הפועל פתח-תקווה 1:3 ועיר הכרמל יצאה מדעתה.
הקבוצה צברה 71 נקודות וזה מאזן מכובד אבל כמות השערים שכבשה (56 ב- 32 משחקי ליגה) לא הצביעה על דריסת היריבות.
שרף נותר עונה נוספת (91/92) אך בניגוד לדוקטרינה שלו בשלוש השנים הראשונות שלו במכבי חיפה, הרכב מנצח לא מחליפים, ביקש הפעם לשנות ולרענן. אייזנברג, רפי אוסמו וליאור רוזנטל עזבו, במקומם הובאו משה גלאם, ואסילי יבסייב ומאיר נזהר, כדורגלנים אלמונים. כל השאר נשארו והתרסקו. לא עזרו השמות הגדולים ותהילת ה"דאבל" שחלפה כלא הייתה. בעונה האחרונה שלו בליגה, שרף הוליך את חיפה למקום השלישי, אבל המרחק בינה לבין האלופה מכבי תל אביב היה 27 נקודות (!) .
מאזנו של שלמה שרף בשש השנים במכבי חיפה די מרשים. ב- 184 משחקים הקבוצה ניצחה 97 מהם, 41 הפסידה ו- 46 משחקים סיימה בתיקו. הקבוצה כבשה 294 שערים ( ממוצע של 1.59 שערים למשחק) ספגה 165 וצברה 337 נקודות שהם 61% הצלחה.
למרות העונה הגרועה שימשה מכבי חיפה מקפצה עבור שרף לאימון הנבחרת הלאומית במשך שמונה שנים.
דרור קשטן ( 1987-1988)
 שנה אחת קשה. דרור קשטן עיתוי הגעתו למכבי חיפה היה מהגרועים שמאמן יכול לעלות על דעתו.
הקבוצה הייתה מרוסקת לחלוטין בעקבות מותו הטראגי של שוערה הבינלאומי, אבי רן ז"ל, שנהרג מפגיעת סירת מרוץ בכנרת שעה שרכב על אופנוע ים בחופשת הקיץ. כל שחקני הקבוצה התקשו לתפקד ולקשטן, מאמן קשוח בעל `קווים אדומים` ברורים, נותר רק לנסות ולהוציא את הקבוצה מהטראומה. הצלחתו הייתה קטנה. בשמונת מחזורי הפתיחה חיפה לא זכתה ולו בניצחון אחד, והצליחה ל"התפוצץ" דווקא בבלומפילד אחרי ניצחון גדול על הפועל תל-אביב (1:5).
מכבי חיפה המשיכה לדשדש, שחקניה לא התאוששו וצנחו למשחקי ה"פליי-אוף" התחתון. כאן לא הייתה לחיפה בעיה והיא הביסה את כל יריבותיה ללא תנאי. בעיקר זכור הניצחון הסנסציוני על מכבי תל-אביב (0:10) שנרשם כאחד מציוני הדרך העיקריים בכדורגל הישראלי.
אמציה לבקוביץ ( 1988-1990)
 חזר מאפריקה כדי לזכות באליפות השלישית שלו. אמציה לבקוביץ המאמן שחזר מן הכפור. תריסר שנים אחרי שהדהים את חובבי הכדורגל והוליך את הפועל באר-שבע לשתי אליפויות רצופות, שב לבקוביץ לזירה הישראלית אחרי שאימן מספר שנים נבחרת באפריקה תחת שם בדוי.
בואו של לבקוביץ לחיפה לא נטע תקוות גדולות בעיר הכרמל. לרשותו עמדה קבוצה "אפורה" , נטולת סיכוי להחזיק בהגמוניה. ואם לא די לה באלה, נחתה על הקבוצה מהלומה מכיוון ההתאחדות לכדורגל. ועדת המשמעת גזרה עליה עונש של הפחתת שתי נקודות ל פ נ י פתיחת העונה בגלל עבירות על תקנון התשלומים.
עם מינוס שתיים, חיפה פתחה את העונה והסתבר שלבקוביץ בנה תלכיד קבוצתי מעולה. מהקבוצה המיתולוגית נותרו רק זאהי ארמלי, אברהם אבוקרט, איתן אהרוני, ציון מרילי, צדוק מלכה, ואליה הוחזר יוסי קרמר הותיק ששיחק שנתיים במכבי תל אביב. ניר קלינגר החל להתעורר ולגלות סימני מנהיגות, והיו גם ראובן עטר, עופר מזרחי, דוד לוי, איתי מרדכי, ירון גבעול, השוער גיורא אנטמן שנרכש ושלושה ארגנטינאים אלמונים, פטריסיו סייג, פביאן גרימברג ופביאן לגמן.
לבקוביץ, לשעבר בלם בנבחרת ישראל, החדיר בשחקניו שכדורגל הוא קודם כל משחק שמתחיל מההגנה. ואכן, לחיפה הייתה הגנת ברזל שספגה רק 19 שערים במהלך העונה, ולא יותר משני שערים למשחק. ההתקפה לא הייתה להיט וכבשה רק 49 שערים, כמות נמוכה לקבוצה שמתיימרת להוכיח שהיא גם אטרקטיבית.
עם הקבוצה הזאת חיפה זכתה באליפות השלישית שלה וטביעת האצבע של לבקוביץ ועוזרו, ג`וני הרדי הורגשו היטב. הוא ידע לשמור על שקט תעשייתי, למרות שניסו להוציאו משווי משקלו במאמרים לא אוהדים ובהתרסה ש"ככה לא משחקת אלופה".
בסוף העונה החמיצה חיפה הזדמנות שניה לזכות ב"דאבל". במשחק הגמר מול בית"ר ירושלים הפגינה עליונות מדהימה ובמקום להוליך במחצית כבר 0:5 חלוציה החטיאו והחמיצו, ובסופו של דבר נגררו לדו-קרב בעיטות עונשין מהנקודה הלבנה אחרי שהמשחק הסתיים בתיקו 3:3 בתום 120 דקות. הגביע נסע לעיר הבירה.
ללבקוביץ לא הייתה את הפריבילגיה להמשיך עם ההרכב המנצח, בעונה השניה שלו. החלוץ זאהי ארמלי התפתה לרדת להפועל ירושלים אחרי מסע שכנועים של המאמן דוד שוויצר, המגן איתן אהרוני לא הסתדר כספית עם ההנהלה ו`ברח` להפועל כפר-סבא.
במקומם הגיעו טל בנין, שחקן נחמד בשלבי גדילה ו"הולנדי מעופף" בשם אריק חרוליקן, חלוץ שכבש שערים נפלאים במקומות הלא נכונים, באימונים.
למרות השינויים, חיפה סומנה מראש כאלופה וכך היא גם פתחה את העונה בסערה. לבקוביץ ניסה לתרום את ניסיונו הרב, אבל שחקני מכבי חיפה כבר לא היו חדים והקבוצה סיימה במקום השלישי, הרחק מעין המצלמה.
מאזנו של לבקוביץ במכבי חיפה הסתכם ב- 63 משחקים, 29 ניצחונות, 12 הפסדים ו- 22 תוצאות תיקו. בתקופתו חיפה כבשה 89 שערים, ספגה 48 בלבד וצברה 107 נקודות ( 56.6%).
אם בוחנים את התרומה שלו למועדון, לבקוביץ הצליח לסחוט את המכסימום משחקניו. לא בכדי נחשב התואר שהביא כ"נס ספורטיבי" והכל בגלל נקודות הפתיחה שלו.
גיורא שפיגל ( 1992-1998)
 אליפות בלתי נשכחת- ללא הפסדים. גיורא שפיגל עונת 92/93 אמורה הייתה להיות שנת מפנה במכבי חיפה. החורבן שהשאיר כאן שלמה שרף, לא הותיר בידי המאמן החדש, גיורא שפיגל, אלא לבנות משהו חדש. למעט הופעה בגמר גביע המדינה בו ניצחה מכבי חיפה את מכבי תל אביב 0:1 וזכתה בכרטיס כניסה היסטורי למשחקי גביע אירופה, לא היה בינה לבין אלופה פוטנציאלית כל קשר ממשי. הפעם חיפה סיימה חמישית, בהפרש 24 נקודות מהאלופה החדשה, בית"ר ירושלים שחזרה מהליגה השניה.
שפיגל לו שמורות זכויות רבות במכבי חיפה (אימן את מכבי תל אביב ב- 1988 שעה שהחיפנים הביסו את קבוצתו 0:10) ניסה לשדרג את רמת הקבוצה. יחד עם שלד מרוסק מהעונה הקודמת השכיל להביא שחקנים טובים כמו אלון חזן, רוני לוי, האוקראיני איבן גצקו, ולצדם בחר שחקנים אלמונים דוגמת תמיר דניאל, אלעד קורן ועלי עקל.
שפיגל למד מהכישלון הטוטאלי ולקראת העונה השניה שלו הכין שיעורי בית מאלפים. השוער ויקטור צ`אנוב שוחרר לבני-יהודה, אחרי שחלה ירידה עצומה בכושרו ובמקומו הובא רפי כהן, שוער הפועל פתח-תקווה. עוד הגיעו : אלון מזרחי, כובש שערים ממולח, משה גלאם שהוחזר ממכבי נתניה אחרי ששפיגל ויתר עליו עונה קודם לכן בצורה תמוהה, הזרים סרגיי קנדאורוב (קשר) והבלם רומן פץ שכל כלי התקשורת בחיפה לעגו להם ועד היום הם לועסים את כובעיהם, ושי הולצמן, חלוץ נתנייתי בתחילת דרכו.
אלה יחד עם איל ברקוביץ, ראובן עטר, אלון חרזי, רוני לוי, אלון חזן, איתן אהרוני, מרקו בלבול ואיבן גצקו נתנו לחיפה את התואר המדהים ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. פה ושם עדיין ישנם "כיסי התנגדות" המנסים לנגוס באליפות ההרואית הזאת ( 39 משחקים ללא הפסד, 97 שערי זכות ורק 27 שערי חובה ) באמצעות משאלי דעת קהל מעוררי גיחוך, אבל יעברו שנים, אם בכלל, עד שתקום קבוצה בעלת עוצמה כמו שהייתה בעונה זו.
זו הייתה קבוצה שנבנתה לשתי אליפויות נוספות, לפחות. אלא ששפיגל טעה בניהול מספר משחקים (עונת 94/95) מול קבוצות תחתית (אשדוד ובית"ר תל אביב) והניח את הכתר לפתחה של מכבי תל אביב, מבלי שזו לא חלמה עליו. אפילו אברהם גרנט, מאמן מכבי ת"א באותה שנה, הודה בהגיעו לאמן את מכבי חיפה, שהקבוצה הזאת הייתה טובה יותר מזו של השנה הקודמת והיה לו על מה להסתמך.
שפיגל ערך מהפיכה של ממש בקבוצה. ראובן עטר עבר להפועל חיפה ושפיגל עשה מאמץ קטן להשאירו, אלון מזרחי ביקש לעבור למכבי תל-אביב שם החזיק מעט מאד זמן, איבן גצקו נשלח הביתה, איתן אהרוני הלך בעקבות עטר ואריק בנאדו הושאל לשנתיים לבית"ר ירושלים. במקומם נרכשו חיים רביבו, כוכב לא מעוצב, נג`ואן גרייב מנצרת, עופר שטרית מהפועל לוד והנפילה הגדולה של המאמן קשורה לזרים : וילפרד מוגאיי, אולג קוזניצוב וואסילי קרדאש.
אם יש כשלון של מאמן, זאת העונה. חיפה המשיכה לכבוש שערים בסיטונות אך מה שווים ניצחונות גבוהים על בית-שאן ואשדוד כשמפסידים 6 נקודות לבית"ר תל-אביב ואשדוד. כמו בעונה הראשונה שלו, את טעמה המתוק של האליפות החליפה השמפניה. מכבי חיפה גברה ב"דרבי" על הפועל חיפה 0:2 אבל הכישלון בליגה צרב. ה"אין אליפות" השליך על דרכה של חיפה עד סוף דרכו של שפיגל בחיפה. המנג`ר לא הצליח למצוא מחליפים לשלושת הכוכבים, איל ברקוביץ, חיים רביבו וסרגיי קנדאורוב שנמכרו לקבוצות באירופה.
חיפה המשיכה להיות מדורגת בצמרת אבל אפילו לא הריחה את האליפות. עד עונת 97/98 שבה הקבוצה החלה לצלול והנשיא יעקב שחר נאלץ לומר שלום אחרון למי שהביא תואר אליפות אחד בשעה שציפו ליותר. זה קרה אחרי הפסד ביתי 4:0 להפועל כפר-סבא. ושוב אנקדוטה: גם בעונה זו זכתה חיפה בגביע המדינה (ניצחה את הפועל ירושלים 0:2) עם מאמן החירום, דניאל בריילובסקי.
מאזנו של גיורא שפיגל במכבי חיפה: 183 משחקים מתוכם 100 ניצחונות, 51 תוצאות תיקו ו- 32 הפסדים. חיפה כבשה בתקופתו 375 שערים וספגה 153 תוך צבירת 351 נקודות שהם 63.9% הצלחה.
דניאל בריילובסקי ( 1998)
 מסגל ארגנטינה לזוכה בגביע. דניאל בריילובסקי (בלבן) שחקן עבר בנבחרת ארגנטינה ובמכבי חיפה (פרטים מלאים בדף השחקן שלו באתר) ששימש עוזרו של גיורא שפיגל, יחד עם אברהם אבוקרט ואנדריי באל. מיד עם פיטוריו של שפיגל אחרי התבוסה הביתית להפועל כפר-סבא (4:0) הוטל על בריילובסקי לאמן את הקבוצה עד תום העונה.
מאמן החירום עבר לשחק בשיטת שלושת הבלמים, והצליח להגיע עם הקבוצה עד לגמר גביע המדינה ואף לזכות בו אחרי ניצחון על הפועל ירושלים (0:2) אחרי 120 דקות. כשחקן לא הצליח לזכות בגביע הישראלי (הפסיד בפנדלים למכבי תל-אביב ב- 87`)
דושאן אוהרין (1998-1999)
 הצ'כי הסימפטי שהוליך לרבע גמר גביע המחזיקות. דושאן אוהרין דושאן אוהרין הגיע לחיפה בסערה. מי שאימן את נבחרת צ`כיה ביורו 1996 ונבחר כמאמן השנה, אחרי שהוליך את נבחרתו לגמר הגביע מול גרמניה בו נוצחה ב"שער הזהב", נחת בחיפה אחרי שסוד הגעתו נשמר ארבעה חודשים.
חיפה, שנכשלה טוטאלית עם כל מאמניה מעבר לים, תלתה בו תקוות רבות. ואכן, במישור האירופי הצליח אוהרין וכמעט שזכה להביא את חיפה למעמד חצי הגמר למחזיקות גביע. גדולתו התבטאה ביכולתו לתרגם את משימות הריגול שלו לשפת המשחק החיפני. כך נפלו פריס סן-ז`רמן וס.ו. ריד שדודות. רק כשנמנעה ממנו האפשרות לראות את לוקומוטיב מוסקבה, בגלל תרגילי מאמנה, סיומין, נכשל וחיפה הודחה מהמשך המשחקים.
במישור המקומי אוהרין נכשל ולא תמיד באשמתו. הוא לא הכיר את המנטליות הישראלית, נעזר במתורגמן שלא תמיד העביר לו את התחושות האמיתיות. לרשותו של אוהרין עמדו שחקנים מצוינים, מהטובים בליגה, אבל כמו קודמיו, בנושא הזרים הוא נכשל כשלון חרוץ. יחד עמו הגיע רדובן הרומטקו מצ`כיה שלא התרגל לתפקידו החדש כקשר, בעוד תפקידו היה חלוץ מסייע. איברהים דורו, שהושאר בגלל השתדלותו של עוזר המאמן, דניאל בריילובסקי, המשיך לא להרשים. היה מי שניסה לשדך לאוהרין בלם ארגנטיני, הקטור אלמנדוס, שלא התאים. שחקן זר נוסף, סרגיי בלנצ`וק נמכר לדינמו קייב שלא אהב את המהלך.
ואם לא תמה סאת המרורים שלו, סוף-סוף כאשר גיבש לעצמו הרכב יציב והתקרב למוליכה, הפועל חיפה, מכרו לו את הסקורר אלון מזרחי, שהתעקש לעבור ולשחק בליגה השניה בצרפת, בקבוצת ניס. גם הזר החדש שהובא כחיזוק, קפטן נבחרת פולין, יז`י בז`צ`ק, לא הועיל כי חיפה שוועה לקשר בונה נתקלה בבעיה חדשה, כאשר במקומו של מזרחי החד הובאו רונן חרזי וויקטור פאצ`ה שלא היו במיטבם ותרמו מעט.
ההפסדים המשפילים לבית-שאן, הפועל ירושלים ובני-יהודה רק חיזקו את דעתו שהצטער שלא מימש את איום ההתפטרות שלו (הראשון בסדרה) מיד אחרי מכירת אלון מזרחי.
אוהרין, שהתגלה כג`נטלמן אמיתי, לא זכה ליחס הולם מחניכיו, והם נשמעו לו רק בזירה האירופית. התבוסה בגביע לבית"ר ירושלים ברבע גמר הגביע 5:1 אחרי שהוליכה 0:1 גרמו לאוהרין לקחת אחריות ולהודיע לנשיא המועדון, יעקב שחר, על התפטרותו.
את מקומו של אוהרין נקרא למלא דניאל בריילובסקי, שעשה זאת שנה קודם לכן בהצלחה וזכה עמה בגביע המדינה. הפעם הצעיד אותה רק למשחקי האינטרטוטו ולמקום השלישי.
אלי כהן ( 1999-2000)
 בנה קבוצה נפלאה , "פישל" ונאלץ לעזוב. אלי כהן מאמן עם רקורד מצוין. לזכותו נרשמו אליפות עם בית"ר ירושלים וזכייה בגביע המדינה עם הפועל תל-אביב.
כהן הצליח לבנות קבוצה מצוינת. הוא הביא שחקני רכש זרים ברמה טובה מאוד, השלים את הפאזל עם שחקנים מקומיים יעילים. מכבי חיפה הפגינה רמה גבוהה, אך לרוע מזלו של כהן, ואולי באשמתו, הוא נתפס לקטנות, הסתבך ב"מיני שערוריות" תקשורתיות מיותרות שהשפיעו לרעה על מצב הרוח בקבוצה.
חיפה, מועמדת בטוחה לתואר האליפות, נפגעה קשות מחוסר השקט עד למשחק ההפסד הביתי מול מכבי פתח-תקווה (2:1) שבסיומו הודיע אלי כהן על רצונו לסיים את עבודתו והנשיא יעקב שחר קיבל את הבקשה.
רוני לוי ( 2000) ( 2003-2005)
 מלך המאמנים. שלוש אליפויות רצופות. רוני לוי שחקן עבר במכבי חיפה שהוזעק למלא את מקומו של אלי כהן שהחליט לקחת אחריות ולהתפטר. רוני אימן קבוצת נערים ושימש כעוזרו של אלי כהן. ההישג הגדול ביותר שלו, הגעת הקבוצה למעמד חצי גמר הגביע בו הפסידה בבעיטות עונשין מול הפועל תל אביב.
לרוני לוי לא היה מספיק זמן כדי להתרפק על החוויה מתפקיד העוזר או מאמן החירום.
בקיץ 2003 אחרי שהוברר כי המאמן יצחק שום "הבריז" למכבי חיפה והחליט להעדיף את הקבוצה היוונית "פאנאתינייקוס" , החליט נשיא המועדון, יעקב שחר, להטיל את התפקיד הכי קשה בכדורגל הישראלי על רוני לוי, והפעם מתחילת העונה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שמאמן של קבוצת הנוער מוקפץ לאימון הבוגרים, אם כמובן לא לוקחים בחשבון את ג'וני הרדי, שבעבר נקרא למלא את התפקיד בעקבות עזיבת מאמנים במהלך העונה. ורוני לוי "שיחק אותה" בגדול.
הוא הצליח להתמודד עם כל הקשיים בקבוצה, שעיקרם ריכוז של כל כוכבי הליגה וה"שיגעונות" של כל אחד מהם באופן אישי. פה ושם נקלע לעימותים קלים, אך חיש קל השליט את מרותו והוליך את מכבי חיפה לאליפות השמינית שלה. התואר של רוני לוי היווה נקודת ציון בכדורגל הישראלי: בפעם הראשונה זוכה בתואר היוקרתי מאמן שעלה מהנוער (!). מיותר לציין שרוני לוי גם הפך לכדורגלן העבר הראשון של מכבי חיפה שמוביל אותה לאליפות. קודמיו, שלמה שרף, אמציה לבקוביץ, גיורא שפיגל ואברהם גרנט באו מבחוץ.
מטבע הדברים, רוני לוי נשאר במכבי חיפה לעונה נוספת, ומי שחשב שהאליפות הראשונה שלו אינה אלא צירוף מקרים, לא צפה את העתיד. המאמן הצעיר ביותר שזכה אי פעם באליפות בישראל ( בן 38) ויתר על חופשת הקיץ שלו ונסע למספר שבועות לדרום-אמריקה, כדי לעקוב מקרוב אחר שחקני רכש מצטיינים. ב"חבילה" שהביא עמו נכללו מספר כדורגלנים אלמונים שברבות הימים יהפכו לשחקני הליגה המצטיינים, דוגמת החלוץ הארגנטינאי, רוברטו קולאוטי מבוקה ג'וניורס המפורסמת.
ההשקעה של רוני לוי הפכה למניה בטוחה. אמנם, במשחקי גביע אירופה הקבוצה נחלה אכזבה גדולה, כאשר חסרה לה דקה אחת בלבד (!) כדי להעפיל בפעם השניה בתולדותיה לבית האלופות ( מול רוזנבורג הנורבגית) אבל בליגה זאת הייתה אופרה אחרת לחלוטין.
מתחילת העונה חיפה דמתה לקטר דוהר, בלתי ניתן לעצירה. החל מהמחזורים הראשונים לא היה ספק מי תהיה האלופה, ובזכות מי.
לוי גיבש קבוצה לתפארת שדרסה ורמסה כל דבר שזז. לאורך כל העונה הקבוצה הוליכה את הטבלה בבטחה בהפרש עצום ( עד 17 נקודות) ומי שלא מצא חן בעיניו ה"מראה הקשה" הזה, נאלץ לחפש תירוצים לשליטתה המוחלטת של חיפה שזכתה באליפות התשיעית שלה, הרביעית מתוך חמש במילניום החדש.
בפעם השלישית בתולדות מכבי חיפה, היא זוכה בשני תארים רצופים. שלמה שרף ואברהם גרנט התחילו, רוני לוי המשיך וידו עדיין נטויה.
מסתבר ששתי העונות הראשונות שלו היו רק המנה הראשונה בתבשיל שהכין לשאר המאמנים בליגה. המאמן שטרם מלאו לו 40 המשיך לייצב את מעמדו הרם וקפץ לראש דירוג המאמנים במכבי חיפה. מי בכלל חלם שאי פעם תצליח חיפה לזכות בשלושה תארי אליפות רצופים? אמנם, היא הייתה קרובה לכך ב- 86' אבל הפעם היא העמיקה את שליטתה, למרות שנטשו אותה שחקנים מרכזיים כואליד באדיר וג'ובני רוסו.
בנוסף לאלה, רוני לוי נאלץ להשלים עם עזיבתו של יניב קטן לווסטהאם האנגלית, במחצית העונה, וכל המהמורות האלה לא מנעו מכל המומחים, לראשונה קונצנזוס מקיק לקיר, להכתיר את החיפנים לאלופים בלתי מעורערים כבר אחרי 11 מחזורי הפתיחה, כאשר הקבוצה צברה את מלוא 33 הנקודות ופתחה פער עצום מהדולקות אחריה שהתייאשו מהר.
רוני לוי, בדרכו המיוחדת, וללא התבלטות או שחצנות מיוחדים הוביל את חיפה לשני שיאים נדירים בכדורגל הישראלי ואולי בעולם כולו: מכבי חיפה הוליכה את טבלת הליגה במשך 65 מחזורים ברציפות ומשמעות הדבר, שמאוגוסט 2004 ועד מאי 2006 שום קבוצה לא הצליחה לנשל את חיפה מכורסת הפסגה.
בנוסף לכך, לראשונה בישראל סיימה האלופה את העונה בפער בן 16 נקודות מהמקום השני, ובכך שברה את שיאה של בית"ר ירושלים שנקבע עשרים שנים קודם לכן.
בשנה השלישית שלו זכתה חיפה גם בגביע הטוטו, הראשון של לוי בקריירה כמאמן, אך נכשלה במשימה לזכות ב"טראבל" כשנוצחה בחצי הגמר. גם כך, העונה הוגדרה כאחת הטובות של קבוצה ישראלית בזכות העוצמה שהפגינה, הרבה בזכותו של מאמנה שהפך אותה למכונה משומנת, כמעט בלתי ניתנת לעצירה.
גם בעונתו הרביעית, כאשר הקבוצה לא ניגנה כינור ראשון במאבק על האליפות, חיפה "יצאה בגדול". היא הצליחה לסיים מסע מפואר בגביע אופ"א רק בשמינית הגמר, הישג ששום קבוצה ישראלית לא רשמה כמותו קודם לכן.
חיפה גברה על קבוצות כפרטיזן בלגרד הסרבית ואוקזר הצרפתית, סיימה בתיקו מול ליבורנו האיטלקית ועלתה לשלב הביניים בו גברה במפגש כפול על צסק"א מוסקבה. רק בשמינית הגמר הצליחה ולנסיה הספרדית לבלום את מירוצה לצמרת.
את עונתו החמישית, בה חיפה פתחה בשלושה הפסדים רצופים, ירצה מן הסתם רוני לוי לשכוח ( מקום חמישי), אך גם כך הוליך את ה"ירוקים" לזכייה רביעית בגביע הטוטו, שיא הזכיות יחד עם הפועל פתח תקווה.
אברהם גרנט ( 2000-2002)
 יותר ממה שעשה- בלתי אפשרי. שתי אליפויות בדרך לנבחרת. אברהם גרנט מהמאמנים המנוסים ביותר שהגיעו למכבי חיפה בעשור האחרון. כשמאחוריו שתי אליפויות עם מכבי תל-אביב וגביע עם אותה קבוצה, נחת בחיפה אחרי שכבר סיכם עם ראשי ההתאחדות על אימון הנבחרת האולימפית.
הפרת החוזה עמו לוותה בטונים צורמים, וכל התחזיות המוקדמות צפו לו חיים קשים. בסופו של דבר, ליריביו של גרנט לא היו מספיק כובעים כדי ללעוס אותם. הוא הצליח מעל לכל דמיון. בתוך שנתיים הוליך את ה"ירוקים" לשתי אליפויות רצופות, לגמר גביע (בו הפסידה בפנדלים ונמנע ממנה זכייה שניה בדאבל) ועיקר השבחים הורעפו על הקבוצה בגלל יכולת מאמנה לשמור על שקט חברתי חסר תקדים במועדון.
כלי התקשורת ניסו ל"נפח" פרשות קטנות לממדים מפלצתיים, אך בניגוד לאלי כהן, גרנט לא התפתה והחליק בסגנונו את הניסיונות הלא מוצלחים, הכל למען הצלחת הקבוצה.
בבואו לחיפה, גרנט "הבטיח" שיש ביכולתו להוליך אותה לאליפות, שבע שנים אחרי שזכתה בה לאחרונה, ועמד במשימה . בשנה השניה איש לא נתן למכבי חיפה סיכוי לזכות באליפות שניה רצופה, אבל גם הפעם גרנט "איכזב". החיפנים הפגינו רמת משחק גבוהה מאוד (בעיקר בשליש האחרון של הליגה) ודרסו את כל מה שעמד בדרכם. גרנט ניצב מהצד, נהנה ואך טבעי היה שהקבוצה אותה הוליך לתהילה, תרצה להמשיך עמו את השידוך.
בתקופתו שיחקה מכבי חיפה 71 משחקי ליגה, ניצחה ב- 46 מהם, הפסידה רק 6 (אחד מהם הפסד טכני למכבי תל אביב בעקבות הפסקת משחק ההכתרה בעונת 2000/2001 למרות שהוליכה 2:3 שש דקות לסיום) ו- 19 משחקים סיימה בתיקו. החיפנים כבשו 140 שערים וספגו 60 וצברו 156 נקודות מתוך 213 אפשריות ( 73.2%).
ואכן, נשיא המועדון, יעקב שחר, לא היסס וסיכם עם המאמן המצליח לשנתיים נוספות. אלא שאז החלה מסכת של לחצים לשחררו לאימון הנבחרת הלאומית. התפטרותו של המאמן הדני, ריצ`רד נילסן, הותירה את הנבחרת ללא מאמן. בתחילה אמור היה לאמנה, דרור קשטן, מאמן הפועל תל אביב, אך לאחר שמועמדותו נפלה, הופעל לחץ על הנשיא שחר שבסופו של דבר החליט להיענות, למרות שידע ש"שוק המאמנים" הבכירים אינו עשיר במועמדים.
גרנט שוחרר לנבחרת ואת מקומו נקרא למלא יצחק שום, עוזר מאמני הנבחרת הלאומית בעשר השנים האחרונות.
יצחק שום ( 2002-2003)
 יצחק שום ( 2002-2003). צילום: ראובן כהן
האליפות בה זכתה מכבי חיפה זיכתה אותה באפשרות, עוד אפשרות, להגיע לבית האלופות ושוב נראה היה שהנציגה הישראלית תסיים את משימתה כבעבר. השתתפות ותו לא.
אלא שיצחק שום, עוזר המאמן בנבחרת הלאומית במשך עשר שנים, ומאמן הנבחרת האולימפית, שבר את כל המוסכמות. מי שזכה להשתתף בפעם היחידה שישראל הופיעה במונדיאל 1970 (כשחקן הפועל כפר סבא) ובשתי אולימפיאדות, שום בעל הניסיון הביא עמו את כל הידע העשיר שלו למועדון וקבע היסטוריה בכדורגל הישראל.
בניצוחו חיפה הפגינה כדורגל מצוין, פתוח, משוחרר והתקפי, כבשה שערים רבים ולשיאה הגיעה בשלב מוקדמות גביע אירופה לאלופות כשהצליחה לדלג מעל שטורם גראץ האוסטרית (3:3) ולחבור לקבוצות הצמרת באירופה.
הטירוף שאחז בחובבי הכדורגל הישראלי היה בשיאו. לפתע חיפה הופיעה ב"אולד טראפורד" של מנצ'סטר יונייטד והפסידה "רק" 5:2 לא לפני שהוליכה 0:1 משער מרגלי יניב קטן. לרוע מזלה של חיפה ומאמנה, בגלל מגבלות ביטחוניות, אופ"א אסרה לקיים את משחקי הבית בישראל והיא נאלצה לקיים אותם באי השכן, קפריסין.
למרות זאת, שום הכין קבוצה נהדרת שעם קצת מזל הייתה מצליחה להעפיל לשלב הבתים השני. יחד עם האכזבה היחסית, הירוקים סיימו את הבית בצ'מפיונס-ליג במקום השלישי, בהקדימם את אולימפיאקוס היוונית. החיפנים צברו שבע נקודות ( מי היה מאמין ?) וכבשו תריסר שערים, הישג פנטסטי לכל הדעות.
בהדרכתו של שום, הקבוצה גם הצליחה במישור המקומי. היא פתחה פער משמעותי מהדולקות אחריה ולמרות העומס הגופני הכבד הוליכה את הטבלה, ולא נראה היה שקבוצה כלשהי תצליח לסכן אותה.
בדרך גם זכתה בגביע הטוטו, בפעם השניה בתולדותיה, אך במקביל מכוח ההרתעה שלה, עקב מכירתו של החלוץ הניגרי, יעקובו איגביני, במחצית העונה לפורטסמות' האנגלית.
חיפה החלה לאבד גובה, המאמן שום המשיך להעניק אשראי בלתי מוגבל לחניכיו השחוקים, מיעט לשתף את שחקני הספסל והתוצאה הסופית הייתה שחיפה נקלעה לעימות חזיתי מול מכבי תל-אביב, ובסופה של הליגה איבדה את האליפות בגלל הפרש שערים, שני שערים בלבד.
בסיומה של העונה, כאשר היה ברור ששום ימשיך עונה נוספת, הוא זרק "פצצה" והודיע כי הוא מעדיף לאמן את פאנאתינייקוס היוונית. גם שם עשה חיל והוליך אותה לזכיה ב"דאבל" היסטורי.
|
.jpg)
