ישבתי בבית קפה תל אביבי,על פיסת נייר קטנה כותב שיר,

מסביב דיי שקט, תל אביב עדיין לא התעוררה, הרי רק עשר.

בניינים עם מרפסות מעוצבות משרות טעם של תל אביב בראשיתה,

סימנים שנשארו מאז הקמתה, ציוריו של נחום גוטמן,שדרות רוטשילד,

גימנסיה הרצליה, דיזינגוף, נחלת בינימין, אחד העם, נווה צדק, לרחוב

הזה יש את הניחוח של פעם, משהו שדוחק בך להוציא דף ועיפרון,

משתלטת עליך מעין השראה לכתיבה.

שני ציפורי שיר על הענף של הפיקוס הזקן שנצורים בו סודות של שנים,

שרות ומצייצות שיר מזמור בלחן שטרם חשבתי עליו,כול כך נוגה כול

כך יפה,אני לא מבין גדול בציפורים, אבל הן כול כך יפות ונעימות בזמרתן,

אני מהרהר שהן בטח סטו במעופן מהלהקה והגיעו לכאן במקרה, הן הרי

נודדות למקומות חמים יותר והטיל את ביציהן ולהזדווג, אני מכניס

את השיר הזה ללא ישיבה "לפלייליסט" רחובות תל אביב.

אספרסו כפול אני עונה למלצרית,

"תגיד, אתה לא?...."

עניתי: "אני כאן"

"אני אוהבת את המוסיקה שלך", מנסה לקשור שיחה.

"איזה מוסיקה אותה שומע , זאת שנותנת לך השראה?"

עניתי: "אני מקשיב לציפורים",

תראי..אולי אפשר את הקפה?...

היא הבינה את הרמז ונבלעה בתוך המטבח.

הנה הגיע דודי,

"מצטער על האיחור"

האמת שלא ממש הרגשתי שאיחר, אבל מיילא...

"דודי, הציפורים, תשמע את המוסיקה"

"עזוב אותי מציפורים עכשיו, סליחה מלצרית, קפה שחור בוץ עם ויסקי"

אמר למלצרית.

חשבתי לעצמי, "להתעורר",להתעורר ממה?

אמא זיכרונה לברכה נהגה תמיד לומר לי,

"תהנה מהדברים הקטנים שהחיים נותנים לך"

בסיום הפגישה נסעתי לאולפן להקליט שיר חדש, הרהרתי לעצמי ואיחלתי לי

את הדברים הקטנים של החיים שימלאו את חיי בצבעים יפים , שונים ומיוחדים.