לערך השונות הקליקו כאן

מהי אחדות?

אחדות מבטאת את הרצון המשותף של אנשים השייכים לעם, למדינה, למפלגה או לארגון להסכים על רעיונות משותפים ולהימנע מריבים או מחלוקות. כאשר מנהיג רוצה ללכד סביבו את הציבור הוא קורא לאחדות. הביטוי אחדות הלבבות מדגיש את הצורך ברגש המשותף לבני האדם, והביטוי אחדות דעים מדגיש שיש הסכמה ביניהם. הקריאה אחדות היא כוח קיימת בשפות שונות, ופירושה שציבור מלוכד יותר הוא גם חזק יותר.

המילה 'אחדות' נוצרה מן המילה אחד. כלומר, כאשר אנשים רבים מסכימים על דבר מה ופועלים ביחד, הם הופכים כאילו לגוף אחד ומלוכד. הקשר הזה מופיע גם בשפות לועזיות. באנגלית אחדות היא unity, והיא מזכירה את המילה האיטלקית uno, שפירושה אחד. בערבית וַחַד פירושו אחד, ואילו וַחְדָה פירושה אחדות. הרעיון שאנשים בודדים המתקבצים יחד הופכים לאחד מופיע גם בזוג מילים דומות: יחיד הוא אחד, יחד הם הרבה יחידים הפועלים במשותף.

למידע נוסף הקליקו כאן

האחדות נובעת מתוך אמונה עמוקה כי השלם הוא הרבה יותר מסך כל הפרטים המרכיבים אותו...

לא ניתן לדבר על אחדות בלי שימוש במילים "ויתור", "פשרה", "נסיגה" ו"נכונות". מילים אלה הן אלה המכשירות מקום לחיבור אמיתי, בו כל צד מפנה חלל בתוך עצמו כדי שהצד האחר ייכנס לתוכו, ועל בסיס כניסה זו יתהווה קשר אחדות אמיתי.

איש האחדות הוא זה שיש לו חוט שידרה יציב, אך הוא מכיר גם בחוט השידרה של השני; איש האחדות הוא זה שפיו וליבו שווים, ומה שהוא אומר בחדרי חדרים בעומדו מול החבורה שהוא שייך לה זהה לחלוטין למה שהוא אומר לציבור החיצוני לו שעימו הוא מבקש להתאחד ... איש האחדות הופך באופן מתמיד קונפליקטים לדילמות; ובעיקר - איש האחדות אינו קורא לאחדות. הוא יוצר אותה.

כוחה של אחדות

בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת. ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת. (מדרש תנחומא לדברים כט)

שָׁנָה רַבָּה שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:
מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בִּסְפִינָה,
וְנָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.
אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?
אָמַר לָהֶם הָאִישׁ: מָה אִכְפַּת לָכֶם? אֲנִי קוֹדֵחַ מִתַּחַת לַמָּקוֹם שֶׁלִּי!
אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאִם תַּמְשִׁיךְ לִקְדֹּחַ תַּחְתֶּיךָ, הַמַּיִם יִכָּנְסוּ וְיָצִיפוּ אֶת כָּל הַסְּפִינָה וְכֻלָּנוּ נִטְבַּע! (עַל-פִּי: וַיִּקְרָא רַבָּה, פָּרָשָׁה ד)

עם ישראל מכיל בני אדם רבים, שונים ונפרדים. לכאורה אנחנו כמו כל שאר העמים, כל אחד בפני עצמו דואג למשפחה שלו, לפרנסה שלו ולשגרה הפרטית שלו.

אבל זה רק מה שנראה על פני השטח, כי עמוק בפנים אנחנו ממש כמו עץ. הענפים צומחים לכיוונים שונים, אבל כולם יוצאים מאותו הגזע.

יש בינינו, בקרב עם ישראל, חיבור שאי אפשר לתאר במילים ולהבין בהיגיון, משהו שמביא אותנו בכל פעם לחזור אל אותו הלב ולהרגיש את זה בצורה חיה ופועמת. ממש לב אחד.

הבנו את החשיבות של החיים ביחד, של היכולת לתת מקום לשונה ממני ולהבין שכל אחד בעם הוא חלק ממני.

עכשיו אנחנו צריכים להבין שהאחריות לחיבור ולאהבה ההדדית מונח על כתפי כל אחד ואחת מאיתנו ומתחיל

בדברים הפשוטים והקטנים, ביחס שלנו למי שסביבנו וכמובן בעבודה העצמית שלנו. ברגע שנבין באמת עד כמה חשוב להיות ביחד, נעשה כל מה שאפשר ברמתנו כדי להביא לידי כך.

כל אחד מאיתנו אחר מחברו וצובע את העולם שלנו בצבע שלו. השונות הזאת היא שגורמת לעולם להיות צבעוני ומיוחד ודוחפת אותו להתקדם ולהתחדש כל הזמן. אבל זה לא תמיד קל, ובמובן מסוים היה הכי קל אילו היינו כולנו אותו הדבר, כי עם השונות הזאת שבינינו בדעות, במעשים, בערכים, באורח החיים ובמראה יכולים לבוא הרבה התנגשויות וחילוקי דעות. המפגש שלנו עם האחר דורש מאיתנו סבלנות ועבודה גדולה. כדי לאהוב כל אחד, גם את השונה מאיתנו ביותר, צריך לגשת אל החיים שלנו ממקום של הקשבה אמיתית, של אהבה ושל הסתכלות בעין טובה בכל אחד.