מדע פרשת השבוע ספרים חינוך

אלימות נגד נשים ד"ר צופיה מלר (נכתב לרגל יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, ה- 25 בנובמבר כל שנה)   יש אלימות פיסית, ויש אלימות נפשית. שתיהן כואבות לקורבן האלימות. שתיהן מאמללות אותו, ולעיתים קשה לדעת איזו מהן גרועה יותר. גם אין זה משנה הרבה. כשם שאין זה משנה לגבי מבחן התוצאה, אם האלימות מופעלת מתוך כוונה לאמלל את הזולת, אם לאו. התוצאה היא הקובעת כאן. אחד המאפיינים לאלימות משני הסוגים על רקע מגזרי - דתי, גזעי, מעמדי, עדתי או מגדרי - הוא ההכללה, זו שסטריאוטיפיזציה היא הקו המנחה שלה. "יהודי הוא רודף בצע", או "היהודים מתכוונים להשתלט על העולם" ושאר סטריאוטיפים שהועלו ב"פרוטוקולים של זקני ציון" כביטוי להכללה על רקע לאומי. "היהודים הם שרצחו את ישו", או: "היהודים משתמשים בדם אדם לשם אפיית מצות לפסח" מכלילה האנטישמיות על רקע דתי. עלילת-דם או הסתה על רקע קבוצתי, מאפשרת לשנאה המפעפעת אצל בני קבוצה אנושית אחת להתייחס לכל פרט המשתייך לקבוצה אנושית אחרת, כאל מייצג של תכונות אופי, או מנהגים של כל חבריו לקבוצה. דמוניזציה של ה"זר", בין אם מקורה בפחד כלשהו מפניו, בין אם מכל סיבה אחרת מוליכה תכופות לרתיעה, לאלימות מילולית, ולעיתים גם נותנת לגיטימציה לאלימות פיסית.   מספר הגדרות סטריאוטיפ - ככלי חשיבה: סכימה של ידע אישי; אחד מכלי החשיבה האנושית, המשמשת לצורך קטגוריזציה ומסייעת בלמידה. בהשאלה: התייחסות לבני-אדם השייכים לקבוצה מסוימת כאילו כולם זהים בתכונותיהם. בשימוש: רשמים מכלילים ועמוסי ערכים בהם משתמשים בני קבוצה אנושית אחת כדי לאפיין בני קבוצה אחרת. חשיבה סטריאוטיפית - יחוס תכונות מסוימות לקבוצה חברתית כלשהי; בהכללה מיוחסת זהות לכל פרט בקבוצה, גם אם תקפות ההכללה אינה עומדת במבחן המציאות. מגדר (= ג'נדר, gender) - שם כולל למין, כמציין הבדלים חברתיים ותרבותיים, להבדיל מהמושג מין (sex), כמציין הבדלים ביולוגיים מולדים בין זכר לנקבה. תפיסה מגדרית - התייחסות מובחנת לבני אדם על סמך מינם, על משקל "גזענות" (racism) שהיא התייחסות המושפעת מגזעו של הפרט. תפיסה סטריאוטיפית מגדרית - מייחסת לזהות המינית הביולוגית הסבר לשונות בתכונות אופי או תכונות חברתיות המוגדרות בהכללה כ"נשיות" או "גבריות", כאשר התכונות משתי הקבוצות מקבלות ערך שונה במדרג החברתי.   למה גורמת חשיבה סטריאוטיפית? כל פרט אנושי - אישה או גבר, לבן או שחור, בן למעמד זה או אחר, ללאום אחד או למשנהו - הוא מכלול של תכונות רבות נוספות על זהותו המגדרית, המרכיבות אותו, פרי הגנטיקה, התקופה, החינוך והחברה לתוכם נולד וגדל, וכל הכללה על בסיס מגדר, היא שגויה בדיוק כמו ההכללות על בסיס גזע, דת או לאום. היא רלבנטית ממש כמותן, או כמו ההבחנה בין בני אדם על בסיס צבע עיניהם או מספר הנעליים שלהם, לגבי מרבית התחומים הקובעים בחיים. לדוגמא: במשך אלפי שנים התייחסו אל האדם שחור העור (הכושי) כאל נחות מכל הבחינות רק בשל צבע עורו. אף הועידו לו בגלל תכונות גזעו את תפקיד העבד, ולצערנו גם היום עדיין יש אנשים המתייחסים כך לבני גזעים אחרים. היום כל אדם רציני, אם איננו גזען, יודע, שבעבר לא ניתנה לאדם השחור ההזדמנות השווה לזו של האדם הלבן לממש את שאיפותיו שלו, האישיות, ולפתח את מלוא הפוטנציאל הגלום בו. היום יודע כל מי שרק רוצה לדעת, שכל מה שהכושי יכול היה לעשות בתקופת שעבודו לאדם הלבן, היה, למלא את הפונקציות שהחברה הלבנה הועידה לו, והכשירה אותו למלאן. הוא הדין לגבי מקומה ואופני תפקודה של האישה בהשוואה לגבר, במהלך ההיסטוריה של החברה האנושית: ההבדלים בין נשים לגברים מקורם הוא ביולוגי. גם שינויים פסיכולוגיים והתנהגותיים לא מעטים נובעים, אמנם, מהבדלים אלו, אבל היחס לנשים במשך אלפי שנות התרבות האנושית חרג הרבה מעבר להבדלים אלו, והוא כפה עליהן גם נחיתות סוציולוגית, חוקית ותפקודית, שאין לה כל קשר עם השונות הביולוגית שלהן. לדוגמא: מהעובדה הביולוגית שהאישה, ולא האיש, היא ההרה והיולדת, לא נובע לוגית, או משום בחינה שהיא, שעליה גם לשמש בתפקידי שירות לבעלה, לכבס או לבשל לו ולכל בני המשפחה. אבל עובדתית, האישה הייתה זו שהחברה הועידה לה תפקיד זה, שאין לו דבר וחצי דבר עם כישוריה, או עם משאלות ליבה. בהלכה היהודית מוצא הדבר את ביטויו המפורש בהוראה המפורטת המופיעה ב"שולחן ערוך": "כל אישה רוחצת לבעלה פניו, ידיו ורגליו; ומוזגת לו את הכוס; ומצעת לו את המטה. ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או שתיטול מלפניו, וכיוצא בדברים אלו." שולחן ערוך, אבן העזר, סימן פ', סעיף ד' "כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה לעשות." סעיף ט"ו צירוף זה, של נתונים ביולוגיים עם מטלות תפקודיות, מקורו במבנה החברה ובצרכיה לפני אלפי שנים, כאמור - בעידן הגבר "הצייד" והאישה "המלקטת" - וגם אז - לא בטוח שהיה זה הפתרון היחיד האפשרי להישרדותו ולקידומו של המין האנושי, בפרט שהכוח הפיסי של האישה היולדת והמיניקה, לא תמיד יכול היה לעמוד במטלות אלה שהחברה הטילה עליה. מה שכן בטוח הוא, שהיום אין זה הפתרון היחיד האפשרי, וודאי לא הפתרון היחיד הרצוי לחברה טובה וצודקת יותר.   האישה כסטריאוטיפ במקורות היהדות ההלכה היהודית, זו שנכתבה כולה בידי גברים, מתייחסת לאישה - כל אישה - כאל בת לקבוצה של בני אדם שאינם רק זרים לחברה הגברית השלטת, אלא כאל נחותים מעצם בריאתם. על היחס הסטריאוטיפי לאישה ניתן ללמוד בנקל מעצם השימוש הלשוני בספרי החוקים של היהדות (הגמרא או ה"שולחן ערוך", למשל, אך גם בפסקי הלכות בתקופות מאוחרות יותר, כמו הרמב"ם, או בתקופתנו, כמו הרב קוק). היחס לנשים כאל מגזר אנושי שונה מן האוכלוסייה הכללית, שהיא, כמובן, אוכלוסיית הגברים, היא תמיד בלשון הכללה, כגון "האישה" או "נשים" (עם או ללא ה' הידיעה), הן בכל הנוגע לתיאור תכונות אופי של נשים, הן לגבי הדרך בה יש לנהוג בנשים ככלל. להלן מספר דוגמאות להכללות סטריאוטיפיות מעין אלה במקורות היהדות האורתודוקסית: "הואיל והאנשים באין ללמוד והנשים באות לשמוע ... אין חכמתה של אישה אלא בפילכה [בפלך] ... ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים." תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, דף ט"ז א' "צוו חכמים שלא ילמד אדם בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן." הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה י"ג "כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה ועושה אפילו בשוט." הלכה י' "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם תשעה נטלו נשים" תלמוד, מסכת קידושין, דף מ"ט ב' "לא תרבה שיחה עם האישה שכל שיחתה של האישה אינה אלא דברי ניאופים." מסכת דרך ארץ רבה, פרק ראשון "אמרו רבותינו, ארבע מידות נאמרו בנשים: גרגרניות (=זוללות), צייתניות (=מצותתות), עצלניות וקנאניות (=קנאיות). ר' יהודה בר' נחמיה אומר: אף אוסטטניות (=רגזניות) ודברניות. ר' לוי אומר: אף גנביות ויוצאניות (=זונות)". (בראש' רבא מ"ה). "שאלו את ר' יהושע... מפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם. ואשה נבראה מעצם. משל: אם תניח בשר שלשה ימים בלא מלח - מיד הוא מסריח", בראש’ רבא י"ז. "נשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן", במד' רבא י'/י"ז 9. "האישה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש", בבא מציעא פ”ז. "נשים דעתן קלה עליהן". שבת ל"ג. "איש נוח להתפייס, ואין אשה נוחה להתפייס", נידה ל"א; בראש' רבא י"ז/י"ג. "נשים עצלניות הן". ירו', פסחים פ"א, ה"ד. "נשים מתות ילדות, בעוון שמכבסות צואת בניהן בשבת" (שבת ל"ב). "גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות, אלא דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו [שברור שהוא חייב להיות] גזול או גנוב משל אחרים." שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ח, סעיף ד' "וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו - הנעלה מנפש האישה - הנחשבת כחומר לגבי הצורה - לעומת נשמת האיש הצורתית ורבה אי ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה." הרב קוק, עולת הראי"ה, ע"א "ואישה אינה ראויה לדון ... כל הכשר לדון כשר להעיד ... מעתה שאין אישה מעידה אינה דנה." תלמוד, מסכת יבמות, דף מ"ה ב', תוספות ואין אלה אלא דוגמאות ספורות להכללות סטריאוטיפיות הנגזרות במקורות יהדות ההלכה על נשים.   מדוע שתקו הנשים במשך אלפי שנים עד שהחלו להגיב? השאלה מדוע נשים המתינו אלפי שנים עד שהחלו לתבוע את זכויותיהן לשוויון, אינה שונה במאום מן השאלה: מדוע התקיימה העבדות במשך אלפי שנים, וחוסלה רק בתקופתנו, ואף זאת לא בכל אתר ואתר; או כמו השאלה מדוע התקיימה - ועדיין מתקיימת - אפליית האדם השחור ביחס לאדם הלבן; או מדוע נאלצו בני העם היהודי בכל מקומות מושבותיהם בפזורה במשך אלפי שנים לסבול מרדיפות, מגזירות, מאפליות בחוק ובחיי היום-יום? או: מדוע קיימת אנטישמיות? התשובה הברורה בעיניי היא, שהגורמים לכל אלה מקורם הוא אחד: נסיבות היסטוריות ולא ערכים של מוסר, צדק והגינות או אהבת האדם הם שקבעו את כללי המשחק של החברה האנושית. נסיבות שהעמידו את הכוח הפיסי, הכוח הצבאי, האינטרסים של חברות או של מגזרים מסוימים, או של דתות או לאומים, או מעמדות חזקים כגורמים הקובעים את החוקים בחברה ואת דרכי התנהלותה. כך, ואף ביתר שאת, ניתן לומר על מאבקן של הנשים לשוויון זכויות ולשוויון הזדמנויות. ומדוע "ביתר שאת"? - כיוון שהמאבק על שוויון בין המינים הוא היחיד בהיסטוריה האנושית שצריך להתנהל בבית פנימה. בתוך ביתו-מבצרו של האדם, ולא כנגד גורמים חיצוניים לו. לשם השוואה: במאבקים המעמדיים: נשות המעמדות הנמוכים - העבדים, האיכרים, הפועלים - יצאו יחד עם הגברים נגד הבורגנות, האצולה, אנשי השלטון והשררה, ועמדו לימינם. כשהגבר המדוכא חזר לביתו מצא שם את אמו, אשתו, אחותו או בתו, כבנות ברית נאמנות וכמקור כוח, חום ונחמה במאבקיו. במאבקים הגזעיים: קרה אותו דבר. נשים שחורות נלחמו לצד בעליהן, בניהן, אבותיהן ואחיהן בבני "הגזע העליון", המדכא. במאבקי הדת ובמאבקי השחרור הלאומיים: נשים פלשתינאיות נלחמות לצד הגברים הפלשתינאיים, בדיוק כפי שנשות הישוב היהודי שבדרך נלחמו לצד הגברים בפורעים הערבים מזה, ובחיילי המנדט הבריטי מזה. למעשה - לא הייתה מלחמה אידיאולוגית או מלחמת קיום שהנשים לא היו בהן שותפות נאמנות לגברים, אם בצורה אקטיבית או בדרך פסיבית, אבל - תומכת. המאבק על שוויון בין המינים הוא, כאמור, היחיד שבו האישה, כדי לזכות בשוויון חייבת לצאת נגד אביה, נגד בעלה, נגד בנה ונגד אחיה. לכן הוא גם קשה יותר מבחינה רגשית, אך מסיבה נוספת: נשים האמינו לאותם אנשים יקרים להן, ולא ראו שבמקום בו יש ניגודי אינטרסים - האינטרסים ולא הרגשות והערכים הנעלים הם שקבעו את העמדות של בני המין השני.   תשובה אחרת לשתיקת הנשים טמונה בהחלפת הסיבה במסובב בשיח החברתי. השיח הדוחה את מחאת הנשים מתעלם מדברים שנאמרו מפורשות במקומות שונים בתרבות המקורות היהודיים והאחרים, והם, שמהנשים נשללה במשך מרבית שנות התרבות האנושית הזכות ללמוד ולהשכיל. היום אנחנו יודעים שידע הוא כוח. ידע גם מעניק כלים לקידום התרבות. יכולת אינטלקטואלית, כושר יצירה, פיתוח הדמיון. אנחנו רואים גם עתה, כשנשים הגיעו להשגת ידע, כיצד התגברו על פער של אלפי שנות בורות, ותוך שלשה-ארבעה דורות העמידו דורות של יוצרות בכל אותם תחומים שהתרבות האנושית מתברכת בהם: באמנות, בפילוסופיה, במדע ובכל שאר תחומי הרוח. מי יודע כמה יוצרות מופלאות איבדה התרבות האנושית במהלך כל אותם דורות בהם מנעה מנשים את הזכות ללמוד ולרכוש השכלה ודעת! מאדאם קירי פתחה רק שורה של נשים זוכות פרס נובל, האחד בפיסיקה ב- 1903, והשני בכימיה, ב- 1911, והיא הייתה היחידה גם מקרב הגברים, שזכתה בשני פרסי נובל! מלבדה זכו במדעים נשים נוספות: ברפואה, בכימיה (האחת מהן בתה של מדאם קירי, גב' אירן קירי), בביוכימיה, בפיסיקה, אך לא רק במדעים, אלא בתחומים נוספים: בספרות, ו- 9 נשים נוספות זכו בפרס נובל לשלום. וכל אלה במשך מאה שנים בלבד. מדוע, אפוא, מצפה מישהו, שהפמיניסטיות תתייחסנה אל התרבות לתחומיה השונים כאל "מאפיין גברי"? שלילת השכלה מנשים במשך אלפי שנים היא הסיבה לפטרונות הגברית על התרבות, ולא התוצאה של חוסר כשרונן! דוגמה נוספת לעיוות שבהמרת סיבה במסובב: כדי לדחות טענות על קיפוח נשים בשיח הציבורי, יש שמסתמכים על פקחותן ועורמתן של נשות המקרא: שרה אמנו שהכתיבה לאברהם את מהלכיו; רבקה שמתכננת תכנית הטעייה ליצחק; לאה ורחל שמתכננות את חיי המין של יעקב; תמר המערימה על יהודה, אבי בעליה, ועוד כהנה וכהנה... ועל גדולתם של מי מלמדות עדויות אלה על פי אותו טיעון? על גדולתם של הגברים, כמובן, כי הרי הם שכתבו את כל הסיפורים הללו... ואולם, למה זה לא לומר, שבאמת היו הרבה נשים פקחיות ונבונות גם בתקופת המקרא? שהתיאור הוא תיאור ריאלי, כיוון שהתבונה הנשית הייתה באמת הדרך היחידה של הנשים לשרוד, בתוך עולם הדיכוי הגברי!? האין גם כאן איזו החלפה של סיבה ומסובב? האין כאן איזו אקסיומה הקובעת מראש שהנשים הן, בעצם, בלתי ראויות, ואם יש מי שמשבח את תבונתן, הרי אלה דווקא הגברים, שהרי הם שכתבו את כל היצירות המופלאות האלה!? מה לכל הטענות הללו על קיפוח נשים בשיח הציבורי, ולאלימות כלפי נשים? בתחום החקיקה - קיפוח הנשים ואפלייתן בולט במיוחד, בעיקר בגלל הסמכות הבלעדית שהעניקה המדינה לבתי הדין הרבניים בתחום דיני אישות, אך גם בזכויות ממון ורכוש. מחזקת את הקיפוח והאפליה העובדה, שבתי הדין הרבניים מנוהלים בלעדית ע"י גברים חרדיים, ואין בהם ייצוג כלשהו ללמעלה ממחצית האוכלוסייה שבעניינה הם דנים ופוסקים. בתוכה - מאות ואלפי מסורבות גט ועגונות. אלימות נגד נשים - ובעיקר, רצח נשים בידי בני זוגן, מתרחשת בשיעורים מחרידים הן בחברה המוסלמית, הן הדרוזית (על רקע חילול כבוד המשפחה), והן בחברה היהודית (רצח נשים אתיופיות או עולות מארצות ברית המועצות לשעבר) באלה חלה עלייה מדאיגה לאחרונה הן בשל חוסר אכיפה של חוקים קיימים מצד המדינה, הן בשל עונשי מינימום מגוחכים של מערכת המשפט, המנציחים את התופעה ועימה את סבל הנשים. כל זה - כשישראל ניצבת בראש טבלת הפריון בין המדינות, וכאשר קיים פער בולט בין השקעת המדינה בעידוד הילודה, על מגוון היבטיה, לבין מיעוט ההשקעה בתחומים אחרים של בריאות האישה, כגון, צרכיהן של נשים מבוגרות או מעוטות יכולת. פער זה לבד מהיותו מקומם, הוא גם מצריך חשיבה מחודשת על חלוקת המשאבים במערכת הבריאות. בתחום התקשורת - אפליית הנשים משועתקת ומונצחת לא במעט גם בשל העובדה שרק 23% מקרב הכתבים/ות הן נשים, ואף אלה מודרות לתחומי סיקור מוגדרים, כשהתנאים להפעלתן הם היותן צעירות ומצודדות יותר מעמיתיהן הגברים. בתחום הבריאות - נשות ישראל מדורגות בתוחלת החיים שלהן במקום ה- 17 בין המדינות התעשייתיות, ואילו הגברים מדורגים במקום השני. בין ההסברים לכך: מערכת הרפואה בישראל נוקטת גישה מפלה כלפי נשים. למשל: מחלות לב הן גורם התמותה העיקרי של נשים, אך הן נתפסות כ"מחלות גבריות", ולכן רופאים נוטים שלא להתייחס ברצינות מספקת לתלונות של נשים על סימני מחלה בתחום זה. אין בישראל הכרה בצורכי בריאות ייחודיים לנשים, והכללתן של תרופות מסוימות בסל הבריאות, כגון: תרופות נגד סרטן השד, תרופות נגד בריחת סידן, טיפולים בהפרעות אכילה (בעיקר אנורקסיה ובולימיה), ועוד. בתחום הפוליטי - הקשר בין הנתונים על מצב הנשים בישראל לבין חוסר ייצוג הולם של נשים במוסדות וברשויות החוק הוא ברור על פניו: לאינטרסים של 52% באוכלוסייה אין דואג!!! תיקון עוולות העבר והשגת שוויון מעשי יכולים לכן להיעשות רק בהענקת יחס מועדף לבני הקבוצה החלשה. כן ניתן ללמוד מן הנתונים, כי אם הנשים עצמן לא תתגייסנה למען עצמן ואחיותיהן - אין שום סיכוי לשנות את פני הדברים. הצטרפות לארגוני נשים ופעילות פוליטית הן הדרכים היחידות לשינוי ולחברה טובה וצודקת יותר.   אפליית הנשים בתחומים השונים - בעיקר בתחום המשפט ואכיפתו - מעודדת, דבר הלמד מאליו, גם אלימות כלפיהן, בין אם אלימות מילולית, בין אם אלימות פיסית, גם כשזו אינה מביאה לרצח בסופו של דבר. סיפוריהן של נשים מוכות שנמלטו עם ילדיהן למעונות לנשים מוכות, כמו גם סיפוריהן של נשים אמיצות, כמו שרה איינפלד, שנחלצו מן החברה החרדית, המכתירה אותן ושכמותן בתואר: "משוגעות" - רק משום שעשו צעדיהן לעבר החברה החופשית - הם סיפורים מדכאים, ומחרידים בחלקם, על אלימות כלפי נשים מצד חברה המתנכרת להן ולזכויותיהן, בעיקר בשם מסורות פטריארכאליות רבות שנים, ש"זכייניהן" אינם מוכנים לוותר בהן על "זכויותיהם" שלהם.   גורמים להלן כמה מן הגורמים המשפיעים על מצבה העגום של האישה כקורבן בחברה הישראלית:   מקומה של הדת בחברה ובתרבות בתחום המעמד האישי - מדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם, שבה הנושאים המרכזיים והמשמעותיים ביותר בחיי האדם כפרט הוצאו מרשות המדינה ונמסר למוסדות דת: לידה, מוות, נישואין, גירושין, גיור. לא זו בלבד, אלא שיש בישראל מונופול לזרם דתי אחד: הזרם האורתודוקסי, המוסמך בלעדית לקבוע כל דבר בתחומים אלה גם עבור גברים ונשים שאינם משתייכים אליו! התוצאה היא: קיפוח אלפי נשים מתוקף הכפיפות להלכה היהודית בנישואין וגירושין - בעיקר: עגונות, פסולי/ות חיתון (יש כיום בישראל לפי אומדן זהיר בין 200.000 ל- 400.000 פסולי חיתון), ממזרים/ות, איסור הפלות, היתר ביגמיה (לגברים בלבד!) כמו בחברות אחרות שטרם השכילו להפריד בין דת ומדינה, נוטלת הדת בישראל מקום עיקרי בעיצוב מעמדה של האישה בחברה. המשפט: "כל כבודה בת מלך פנימה", מחוץ לכל הקשר רלבנטי, הוא המכתיב את העובדה שנשים אינן חיות כאזרחיות שוות זכויות במדינה דמוקרטית. הדת מעניקה באמצעות המצוות שהיא מחייבת בהן את מאמיניה, את מלוא הזכויות והחובות לגברים בלבד. היא גם זו הניצבת כמכשול עיקרי בדרך לכינון חוקה בישראל, ומנציחה את אופייה של החברה כנושאת אופי פטריארכאלי. מודל זה, המעניק לגברים בלבד את הזכות למתן גט, לשיפוט, ואפילו לעדות בבתי הדין הרבניים, הוא שיוצר מצבים אינספור של סחטנות, של סרבנות גט גם במקרים של אלימות קשה, של ממזרות, ושל עגינות.   מקומו של המיליטריזם תנאי הביטחון של ישראל, שהציבו את הצבא כערך קיומי עליון בחברה הישראלית, הם אחד הגורמים המרכזיים בהדרת נשים גם מן הפוליטיקה. הגבר האולטימטיבי המשרת בצבא את עמו ומדינתו הפך לשמש מודל גם לאזרח האולטימטיבי, המרושת באמצעות השירות הן בימי מלחמה, הן בימי שלום (באמצעות המילואים), בעוד הנשים מופנות על ידי החברה לשרת את המדינה "בעורף": הן משוחררות משירות מילואים לצורך הולדת ילדים וגידולם, ובתקופות מלחמה הן ממלאות כ"פקק" כל משימה בשדה העבודה. למותר לציין שהן מפוטרות מעבודתן כשהגברים שבים הביתה עטורי תהילת מנצחים ויוקרה חברתית, כדי לפנות את מקומות העבודה לגיבורים שזכו לשוב בשלום. הגנרלים ובעלי התפקידים הבכירים בעיתות מלחמה, "מוקפצים" בימי שלום לתפקידי ניהול ולמשרות הבכירות של מקבלי ההחלטות בתחום הכלכלי והפוליטי כאחד. כך נוצר מצב, שנשים הופכות למובטלות מצד אחד, ולחסרות יכולת השפעה בתחומים הקובעים בחיי המדינה מצד שני. בדיקה מדוקדקת מצביעה על כך שכ- 30% מן המקומות בבית הנבחרים הישראלי, בממשלה, וברשויות המקומיות חסומים מראש בפני נשים, בהיותם תפוסים באופן קבוע ע"י עסקנים דתיים וחברי מפלגות שאינן בוחרות בנשים לתפקידים ציבוריים, או ע"י גנרלים ומפקדי צבא בכירים לשעבר. כך גם לגבי משרות בכירות בתעשייה ובחיי הכלכלה. מעורבות הנשים במאבקים החברתיים למען השלום יכולה לנבוע מן הצורך העז שלהן לשנות את פני החברה בה אנו חיים.   גורמים פסיכולוגיים-חברתיים היסטוריה בת אלפי שנים של משטר חברתי פטריארכאלי אינה יכולה למחות בתוך דור אחד או שניים אפליה וקיפוח ממושכים כל כך, או נורמות חברתיות מושרשות ובעלות מסורת ארוכה ורבת שנים. גברים - גם הדעתנים והליברליים שבהם מתקשים לוותר על מסורת אבותיהם המעניקה להם זכויות יתר מופלגות הן בחברה, הן במשפחה. בחברה - על כל הזירה הציבורית ובה אופציות המימוש העצמי שהיא פותחת בפניהם, ובמשפחה - את הזכות ליהנות משירות צמוד וטיפול בכל הצרכים האישיים - אוכל, כביסה, ניקיון, שירותי מין, גידול הילדים וחינוכם, וכיוצ'ב צרכים שמילויים ע"י בת זוגו משחרר אותו לבחור בתחומי ההגשמה העצמית הרצויים לו. נשים - גם המקופחות בהן - זקוקות ל"חינוך מחדש", לאחר שגם הן נולדו, גדלו והתחנכו בחברה שהנורמות שלה רואות בהן את "האחר". שגם בחברות ליברליות המנסות לתקן עוולות מוסיפים להתייחס אליהן כאל מיעוט הזקוק להגנה ולטיפוח, משל היו ילדים, חסרי דעה, או נכים. זאת, כאשר הן מהוות, למעלה ממחצית האוכלוסייה הנורמאלית והבריאה. לנשים גם קשה להכריז מלחמה על בני ביתן פנימה: על האבות, הבעלים, האחים או הבנים שלהן, יותר מאשר על גורמים שמחוץ למשפחה, כמו המאבקים על רקע גזעי, לאומי, עדתי, או אפילו בבנות תחרותן הנשים. לכן המלחמות על שוויון בתחום המגדרי הן תמיד אלה שנדחות לסוף התור במאבקים החברתיים, וקיפוח הנשים שב ומונצח מדור לדור.   הפמיניזם כאתגר חינוכי הפמיניזם שאני מאמינה בו מניח שלוש הנחות יסוד, שצריכות להנחות את החברה לקראת שינוי רצוי ומבורך:   (א) קידום מעמד האישה צריך להיות מוכר כלא-פחות מאינטרס חברתי-כלכלי, ולא כאינטרס של ציבור הנשים בלבד. הסיבה לכך איננה רק עובדת היות הנשים 52% מכלל האוכלוסייה, אלא, ובעיקר, משום שכל אישה יוצרת, המממשת את מלוא כוחותיה הנפשיים והפיסיים בתחומים החשובים והיקרים לליבה, תורמת לא רק לעצמה ולמשפחתה, אלא גם לחברה הסובבת, כלכלית-חומרית, וגם תרבותית-רוחנית. ויתור מודע על משאב יקר זה, לבד מן הפן האנטי-הומניסטי שבו, כמוהו כויתור על הטובים שבמשאבי אנוש, מכל בחינה שהיא.   (ב) התחום של קידום מעמד האישה אינו יכול להוסיף ולהיחשב עוד כתחום טיפולי. הנשים אינן "מגזר" שיש לטפל בו כמו באלכוהוליסטים, במכורים לסמים, בדרי-רחוב, בקשישים עם מוגבלויות, בתינוקות, בחולים או בנכים. נשים הן חלק מכלל האוכלוסייה הבריאה והפגועה כאחת. הן מהוות חלק מכל המגזרים - אתניים, מעמדיים או סוציאליים, ולמרות שבתחומים מסוימים, כגון בריאות, שהם תלויי-פיסיולוגיה ולא סוציולוגיה, צורכיהן שונים מאלה של הגברים, אין לראותם כצרכים "מיוחדים". הם אינם מיוחדים יותר מצרכיהם של הגברים בתור מגדר. הטיפול החברתי באלימות נגד נשים חייב להיות זהה לטיפול החברתי בכל אלימות חברתית, כשהוא חף מכל זיקה או סנטימנטים נוסטלגיים למסורות ארכאיות, או ממחויבויות למשטרים חברתיים- פטריארכאליים כלשהם - דתיים, עדתיים, או לאומיים. האישה היא אדם ככל האדם, ורצח הוא רצח, הוא רצח!!! בין אם נעשה בתוך המשפחה (מטעמי "כבוד") ובין אם מחוצה לה.   (ג) קידום נשים בפוליטיקה הנו אמצעי ראשון במעלה לצירופן של נשים לכל פורום ולכל מוקד של קבלת החלטות, אם ברמה הממלכתית או המוניציפאלית, הכלכלית-חברתית או התרבותית. גם מעמדן האישי ומקומן במשפחה מושפע לא במעט מחוקים, כללים ונורמות הנקבעים באותם מוקדי קבלת החלטות, ולפיכך משפיעים על חייהן של נשים באותה מידה שהם משפיעים על גברים, או על כלל החברה. קידום נשים בפוליטיקה, אפוא, זה הכיוון שאמור להחליף את המגמה ששלטה עד כה בארגוני הנשים. הללו ראו עצמם בעיקר כספקי כלים ואמצעים להקל על האישה לצאת לעבודה. תפקיד זה במדינת רווחה חייב לעבור לידי הממסד, ולא להוסיף ולהסתמך על גופים וולונטאריים ועל עבודת חינם של נשים מתנדבות. האנרגיה הנשית חייבת לפנות יותר ויותר לכיוון הבטחת שוויון הזכויות של נשים בחברה, ולא את "זכותן", הכול כך מובנת מאליה היום, לצאת לעבודה גם מחוץ למשק ביתן. מי שעוסק בחינוך, כדאי שיסייע בקידומן של מגמות אלה בקרב בני הדור הצעיר אותם הוא מחנך, ובכך יתרום הן לחינוך, הן לחברה כולה, נשים וגברים כאחד. נובמבר 2009

עניין נוסף הקונטרס החילוני ככה נראה "סמינר להחזרה בתשובה", מבפנים למה "בראשית ברא האדם את אלוהים"? ההתחלה, הפקפוקים / שאלות.. והתשובות (שלא היו) אנחנו במלחמה!

הוסף את האתר למועדפים הקלק כאן כדי להפוך את האתר לאתר הבית שלך חפש באתר חופש