אנדה עמיר-פינקרפלד (1902 - 1981).

אנדה עמיר פינקרפלד משוררת חשובה שייעדה את כתיבתה גם למבוגרים וגם לילדים, אך דווקא יצירותיה לילדים הן אלה שקבעו את מקומה החשוב בפנתאון הספרות העברית.

 נולדה בשנת 1902 בפולין. עלתה ארצה לראשונה בשנת 1920, חזרה לפולין, למדה מיקרוביולוגיה, הוציאה ספר שירים ראשון בפולנית ושבה ארצה בשנת 1924.

המשוררת אנדה עמיר פינקרפלד התארחה בתכנית לעקרת הבית ב"קול ישראל" ב25 ביוני 1965 ושוחחה עם העיתונאית אסתר ברזל. כשנשאלה איך הגיעה לכתיבת שירי ילדים ענתה
"כדרכם של סופרים צעירים לא עסקתי בילדים וכתבתי בעיקר שירים ליריים אותם אני כותבת עד היום והם נכללו בהרבה ספרים, הספר העיקרי היה "גדיש ועומר". לילדים התחלתי לכתוב בצורה די משונה. כאשר בתי ציפור היתה בת 5, נסענו לחו"ל והיא התגעגעה מאוד ארצה. היו לילות שהיתה עומדת בחלון וקוראת: איפה הים שלי? איפה החברים שלי? ואז חל יום ההולדת החמישי שלה. לא ידעתי איך לציין את היום המיוחד הזה בצורה נאותה. צעצועים, בובות ודובונים היו לה למכביר, חשבתי, אשב ואכתוב משהו מיוחד שישמח אותה וכתבתי 10 שירי ילדים, ממש מעולמה, על נעליים, על מיטה, על דובון, על עכברון, כל מיני שירים קטנים שהיא הבינה יפה יפה. ציירתי אותם בעפרונות צבע והיגשתי לה מתנה כזאת חגיגית ובזה היא שמחה מאוד.
כאשר חזרנו ארצה הראיתי את החוברת ליציב שאז נשא בליבו רעיון להוציא עיתון לילדים ליד עיתון "דבר" וכך נרקמה התכנית של השתתפותי ב"דבר לילדים" ודבר גרר דבר.
וכשהצטבר האוצר לאיזה 100 שירים, הבאתי אותם לביאליק שהיה עורך "דביר" זו הוצאת הספרים הגדולה שלו והוא קיבל את השירים.
למדתי ממנו הרבה. הוא, כעורך היה קפדן. לא היה לו זמן להתמסר לקריאת 100 שירים בבת אחת, והוא הועיד לי זמן, אחת לשבוע, אצל ידידו רבניצקי, והיינו נפגשים באותו בוקר. אני הייתי מגיעה לשם בחרדת קודש והיינו קוראים את השירים שהוא כבר עבר עליהם. ופעם אחת הוא הפתיע אותי בדבר כזה.
הביטי, אמר, את השיר הזה אני הייתי כותב בצורה כזאת. וליד שיר שלי רשום שיר בכתב ידו של ביאליק!, תארו לכם עד כמה היה ביאליק מתעמק בדברים שניתנו לו לעריכה, שלא התעצל לשבת על שיר קטן שלי ולכתוב עוד שיר על אותו נושא."

סגנונה השירי המיוחד של אנדה גרם לכל קוראי שירתה לקלטם מיד בעל פה. השירים חרוזים, קלילים וקלים לזכירה. בנושאי שירתה נוגעת אנדה בכל הקשור בעולמו של הילד בגיל הרך: יצירותיה על פי רוב טבולות בהומור ילדי, הרואה בכל המצוי בסביבתו דמויות אנוש, וכך "דוד ירח בשמיים לא עצם את העיניים" ו"הלחם המטייל, שהגיע בסוף לשפת הים ונרדם". בשירתה מופיעים צעצועים רבים, הכושי, הדובון והסביבון, וכל אלה בעיצוב נפלא המשלב מציאות ודמיון, כפי שהם מצויים בעולמו של הילד בגיל הרך.

עם סיום מלחמת העולם השנייה יצאה אנדה עמיר-פינקרפלד בשליחות למחנות של פליטי השואה בגרמניה וטיפלה בילדים ניצולי שואה. לאחר מלחמת השחרור עסקה בריכוז החומר הספרותי שהשאירו חיילים שנפלו במלחמה.

עם קום המדינה הקימה את המחלקה להנצחת החיל ועסקה באיסוף עזבונות ספרותיים של הנופלים. לאחר מכן טיפלה בסופרים ובאמנים עולים.
במהלך שהותה בקניה הקימה שם חוג דרמטי ובשובה ניהלה את בית מניה ביאליק.
בין הפרסים שקיבלה- פרס ביאליק בשנת 1936,ופרס ישראל בשירה בשנת 1978 שלוש שנים לפני מותה. בנימוקי השופטים לפרס ישראל ב- 1978 כתבו השופטים: "שיריה מצטיינים בריתמוס המתנגן שלהם ובחריזתם הקלילה. הילד נהנה ומשתעשע למקרא שיריה הציוריים מלאי העליצות הלקוחים מעולמו ומאפשרים לו לחרוג מן המציאות האפורה של היום יום. המשוררת מפיחה רוח חיים בפרחים ובצעצועים ורוקמת הכל במרקם שירי מושך, המרתק את הילד בתנועתו, בסודיותו ובצליליו".

אנדה נפטרה בתל- אביב בשנת 1981, בגיל 79.