היסטוריה
הקמה
בשנת 1898 היגר איש העסקים הספרדי ז'ואן גאמפר לברצלונה. ב-22 באוקטובר 1899 פרסם גאמפר מודעה במגזין ספורט, בה הצהיר כי ברצונו להקים קבוצת כדורגל. 11 שחקנים נענו לקריאתו לאחר כשבוע והיו לגרעינו של מועדון הכדורגל. נשיא המועדון הראשון היה האנגלי וולטר ויילד. עם הקמתו נבחר סמל העיר ברצלונה כסמל המועדון, אך זה שונה לאחר כעשור לסמל הנוכחי. על פי הסברה, צבעי המועדון, אשר נותרו בעינם עד היום, נבחרו על פי צבעיה של באזל, קבוצתו הקודמת של גאמפר.
בשנותיה הראשונות השתמשה קבוצת הכדורגל של המועדון הצעיר במספר מגרשי כדורגל כמגרשים ביתיים, עד אשר השיגה ידם לרכוש אצטדיון ביתי מבוסס יותר - "קרר אינדסטריה", שתכולתו הייתה 6,000 צופים ונרכש על ידי המועדון ב-1909.
משחקה הראשון של הקבוצה היה מול קבוצת שחקנים אנגלים ב-8 בדצמבר, שניצחה את ברצלונה בתוצאה 1-0.
אליפות קטלוניה
בעבר היו בקטלוניה מספר קבוצות כדורגל נוספות מלבד ברצלונה שבהן אספניול. תוך זמן לא רב, היו מספיק קבוצות כדי לארגן ליגה ובדצמבר 1900 אלפונס מסאיה, נשיא קבוצת הכדורגל היספניה, הציע לקבוצות בקטלוניה להקים מפעל כדורגל בשיטת גביע. גביע מסאיה בסופו של דבר נהפך לאליפות קטלוניה, הליגה הראשונה שנערכה אי פעם בספרד. הקבוצה זכתה בגביע הראשון ב-1902. באותה שנה שיחק המועדון גם בגמר גביע המלך, אך הפסיד 2-1. עד 1922 זכה המועדון באליפות קטלוניה 8 פעמים, בנוסף למספר זכיות בתארים נוספים.
שנות גאמפר
 
משחק באצטדיון הראשון של המועדון, "קרר אינדסטריה"
גאמפר היה שחקן הקבוצה עד 1903. בשנת 1901 היה לו חלק עיקרי בקבוצה - הוא כבש 49 מתוך 88 שערי הקבוצה. בעשור הראשון של המאה ה-20 היו למועדון מספר נשיאים, בהם ברתומאו טרראדס, פול האס וארתור ויטי. המועדון נתקל במספר קשיים ובחילופי נשיאים תכופים. מספר חברי המועדון ירד עד כדי 38 בקיץ 1908. ב-11 בנובמבר התמנה ויסנץ' רייג בניסיון להוציא את המועדון מהמשבר, אך ניסיונותיו כשלו והוא פרש מתפקידו תוך 22 יום בלבד. גאמפר הפך לנשיא המועדון בתום ישיבה בה נכחו 20 חברי מועדון בלבד. כבר בעונתו הראשונה זכה המועדון באליפות קטלוניה. בסך הכול החזיק גאמפר בתפקיד 25 שנה בחמש קדנציות שונות (1908-09, 1910-12, 1917-19, 1921-23, 1924-25).
את הקדנציה הראשונה שלו סיים באמצע עונת 1909/10, והחליפו אוטו גמלין. המועדון זכה בגביע קטלוניה והוכתר כאלוף ספרד, לאחר ניצחון על אספניול דה מדריד. בתחילת העונה הבאה חזר גאמפר אך עזב את התפקיד תוך שנתיים בלבד. למועדון היו כ-400 חברים באותן שנים. ב-1917 התמנה קפטן הקבוצה, ג'ון בארו, להיות גם מאמנה הראשון של הקבוצה. תקופתו נמשכה ארבעה חודשים עקב אי הצלחתו להביא תארים למועדון. בשנת 1919 למועדון היו כבר כ-3,000 חברים, מה שסימן את תחילת עידן הזהב של המועדון.
בתקופת גאמפר שיחקו בקבוצה שחקני עבר מפורסמים כגון ריקארדו זאמורה, שוער הנחשב לטוב בהיסטוריה, פפ סמיטייר ופאולינו אלקנטרה, מלך שערי המועדון בכל הזמנים. השחקנים היו שותפים להצלחה רבה של המועדון בגביע המלך ובאליפות קטלוניה, עם 7 זכיות נוספות בו בשנות ה-20, ואף לזכות באליפות לה ליגה הראשונה ב-1929. העשור הזה נחשב לעידן הזהב של המועדון. בתקופה זו החל המועדון להיות מזוהה עם לאומיות קטלאנית. ב-1922 הועבר המועדון לבית חדש, לס קורטס, שתכולתו התחילית הייתה 30,000 צופים, ולאחר מכן 60,000. עם חגיגות חצי יובל נמנו מעל ל-12,000 חברי מועדון.
למרות ההצלחה במפעלי הכדורגל, נתקל המועדון בקשיים שונים. במשחק שנערך ב-14 ביוני 1925, בזמן שלטונו של הדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה, לעג הקהל להמנון ספרד, וכתוצאה מכך סגר השלטון את לס קורטס למשך חצי שנה (מאוחר יותר קוצרה הסגירה לשלושה חודשים). גאמפר פרש מתפקידו כנשיא המועדון. כ-5 שנים לאחר מכן, לאחר האשמות מצד הדיקטטור הספרדי על קידום לאומיות קטלאנית, גורש גאמפר לשווייץ, שם התאבד ב-1930.
תקופת השפל וההשתקמות
גרף מיקום הקבוצה בליגה
*הליגה הושעתה מעונת 1936/37 עד 1938/39
בשנות ה-30 סבל המועדון מתקופת שפל בצל הקונפליקט הפוליטי שהשפיע הן על החברה והן על הספורט במדינה. המועדון נתקל בבעיות פיננסיות וספורטיביות. למרות הצלחה מקומית - זכייה באליפות קטלוניה 6 פעמים - לא הצליחה הקבוצה לזכות באליפות ספרד.
תחילה, נחל המועדון את תבוסתו הגדולה ביותר, הפסד 12-1 לאתלטיק בילבאו, ומאוחר יותר הפסיד לו גם בגמר הגביע בעונת 1931/32. נשיא המועדון הוחלף בתקווה לשיפור. צעד זה לא עזר - מספר החברים ירד לכ-9,500 ב-1931 ולכ-8,800 ב-1932. באותה שנה עבר סמיטייר לריאל מדריד ועורר מחלוקת אדירה בקרב אוהדי ברצלונה. בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה במקום לפני האחרון וניצלה מירידה לליגת המשנה רק בזכות הרחבת הליגה הראשונה. אי-ההצלחה בליגה המשיכה, הקבוצה הפסידה בגמר הגביע שנערך בוולנסיה ב-1936 ומספר החברים ירד לכ-7,700.
נשיא המועדון ז'וזפ סוניול נרצח על ידי חייליו של פרנקו כחודש לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, בשנת 1936. הקבוצה שיחקה באותו זמן באמריקה, ולכן רבים מחבריה החליטו להישאר שם. במרץ 1938 הטיל הצבא הפשיסטי פצצה על מבנה של המועדון, שגרמה לנזק רב. ב-1939, עם כיבוש העיר על ידי כוחותיו של פרנקו, צעדו חייליו לעבר לס קורטס במטרה להפוכו לבסיס צבאי. מזכיר המועדון שיכנע את מפקד הכוח להוביל את כוחותיו למקום אחר בעזרת המשפט: "לפניך עומד מקדש המוקדש לספורט ולתרבות הגוף. אנחנו כיבדנו אותו במהלך המלחמה, וכעת ההחלטה מה לעשות איתו נמצאת בידך.", ובכך ניצל האצטדיון מהרס.
שנות ה-40 החלו רע עבור המועדון. ב-1940 מונה משתף פעולה של פרנקו להיות נשיא המועדון. שם המועדון שונה מהשם האנגלי "Futbol Club Barcelona" לשם הספרדי "Club de Fútbol Barcelona". מסמל המועדון הוסרו שני פסים מדגל קטלוניה. למועדון היו כאלפיים חברים בלבד, והוא נאלץ להיאבק על מקומו בליגה הראשונה כבר בעונה הראשונה לעשור. שבוע אחרי שזכה ב-1942 בגביע הספרדי ניצל המועדון מירידה בזכות ניצחון במחזור האחרון לעונה. בעונה שלאחר מכן, במשחק מול ריאל מדריד, שנתמכה על ידי השלטון הפשיסטי, ספגה הקבוצה איומים מהשופט ומהמשטרה, תוך הפסד 11-1 ליריבה. נשיא המועדון, למרות היותו פשיסט, פרש מתפקידו.
על אף הקשיים הסתמנה התאוששות מן המשבר ששרר בזמן המלחמה. בהדרגה חזר מספר חברי המועדון לגודלו וקו 10,000 החברים נחצה כבר ב-1941. בעונת 1942/43 סיימה הקבוצה במקום השלישי ומריאנו מרטין הוכתר כמלך שערי הליגה עם 32 שערים ב-26 משחקים, ממוצע שערים למשחק הגדול ביותר בליגה. בעונת 1943/44 היה ז'וזפ אנטוני אלברט נשיא המועדון למשך חודש אחד, ולאחריו מונה ז'וזפ ונדרל. עימו כנשיא נפתחה גלריה בלס קורטס ומספר חברי המועדון הגיע ל-20,000. תחת פפ סמיטייר כמאמן זכה המועדון באליפות הליגה השנייה שלו, בעונת 1944/45. עד סוף העשור זכה המועדון בשתי אליפויות נוספות עם אנריקה פרננדז האורוגוואיי כמאמן, בעונות 1947/48 ו-1948/49, וכן במהדורה הראשונה של הגביע הלטיני ב-1949. המועדון חגג יובל להקמתו באותה שנה, אך לא זכה להצלחה בליגה וסיים במקום החמישי בלבד, מה שסימן את עזיבתו של פרננדז. השתקמות המועדון מהמשבר התבטאה גם בכמות חברי המועדון: בשנת 1949 היו מעל ל-24,000 חברים, בהשוואה לכ-3,500 החברים שהיו כעשור לפני כן.
קובאלה על שער מגזין "אלילי ספורט"
ביוני 1950 הצטרף לאזלו קובאלה למועדון, אך לא הורשה לשחק בליגה על ידי פיפ"א עד אפריל 1951. בואו סימן תחילת תקופה מוצלחת במועדון. בשנת 1952 זכה המועדון בחמש תחרויות, ביניהם הליגה הספרדית, גביע הליגה הספרדית והגביע הלטיני. נמנו מעל ל-30,000 חברי מועדון באותה עונה. המועדון זכה בגביע הספרדי שלוש פעמים ברציפות, בין 1951 לבין 1953. בתקופה זו בלטו קובאלה, שהנהיג את הקישור, הקפטן ז'ואן סגרה ושחקני ההתקפה סזאר ואסטניסלאו באזורה. קובאלה הבקיע 243 שערים ב-329 משחקים, כולל שביעייה מול ספורטינג חיחון - שיא ספרדי למספר שערים ששחקן מבקיע במשחק ביחיד.[2] עם זאת, זכורה לרעה אי-החתמתו של הכוכב אלפרדו די סטפנו, שבחר לבסוף בריאל מדריד כקבוצתו בספרד, אותה הוביל להישגים גדולים הן בגביע אירופה והן בליגה.
קאמפ נואו
בשנת 1953 מונה פרנסיסקו מירו-סאנס להיות נשיא המועדון לאחר קיום הבחירות הראשונות במועדון, בו הצביעו 17,241 חברים. הוא קידם את בניית האצטדיון החדש של המועדון, הקאמפ נואו, הן עקב הצורך באצטדיון שתכולתו גדולה יותר מלס קורטס, והן בזכות הוזלת מחירי הנדל"ן באזור. בנייתו החלה בנובמבר 1954 והושלמה בספטמבר 1957. האצטדיון החדש הכיל 90,000 מקומות ישיבה, והפך לאצטדיון הגדול באירופה, ואף היום הוא אחד מהגדולים בעולם. על אף האופטימיות לקראת השלמת הקמת האצטדיון, כשל המועדון בליגה, וריאל מדריד זכתה באליפות 5 פעמים במשך 6 שנים. הקבוצה סיימה במקום השני שנתיים ברציפות, ב-1955 וב-1956.
קהל בקאמפ נואו
בעונת חניכת האצטדיון החדש סיימה הקבוצה במקום השלישי, אולם לאחר מכן זכתה ברצלונה באליפות שנתיים ברציפות בעונות 1958/59 ו-1959/60, ובגביע ערי הירידים בעונות 1957/58 ו-1959/60 תחת הדרכתו של המאמן הלניו הררה ובהנהגת הקפטן פרן אוליביה והשחקנים לואיס סוארז, שנדור קוצ'יש וזולטן צ'יבור. המועדון ערך את הופעת הבכורה שלו בגביע אירופה והגיע עד חצי הגמר. ההצלחה משכה גם חברים למועדון - נמנו 38,000 בסוף 1958.
ההצלחה לא נמשכה גם בשנות ה-60. ב-30 באפריל 1960 פיטר מירו-סאנס את הררה. החלטה זו, לצד החלטות שגויות נוספות, הובילו לאי-שביעות רצון מתפקידו. ב-28 בפברואר 1961 התפטר מירו-סאנס מן הנשיאות, כשנה לפני תום כהונתו. יתר על כן, היה זה העשור היחיד, מלבד שנות ה-30 שהושפעו על ידי מלחמת האזרחים, בו המועדון לא זכה באליפות הליגה. הקבוצה הגיעה לגמר גביע אירופה ב-1961, ולאחר מכן התארים היחידים שבהם זכה המועדון היו גביע ערי הירידים ב-1966 וגביע הגנרל ב-1963 וב-1968.
לאחר ביצועים כושלים של הקבוצה בעונת 1961/62, מונה קובאלה להיות מאמן הקבוצה. הוא עזר לקבוצה להגיע למקום השני בליגה ולגמר גביע ערי הירידים. אולם, ביצועים חלשים בעונה שלאחריה בישרו את עזיבתו עוד באמצע העונה, בינואר 1963. החליפו שחקן עבר נוסף של הקבוצה, ז'וזפ גונזלאבו, שלא הצליח להרים את הקבוצה שסיימה במקום השישי בליגה - המיקום הנמוך ביותר מאז 1944. חילופי המאמנים בשנים הבאות היו תכופים עקב אי ההצלחות החוזרות של הקבוצה הן בזירה המקומית והן באירופית. ב-1966 נערכה המהדורה הראשונה של גביע גאמפר בקאמפ נואו, שבה ניצחה ברצלונה את אנדרלכט. בנוסף לזכייה בגביע הירידים באותה שנה, סיימה הקבוצה במקום השני במשך שתי עונות רצופות.
גמר הגביע ב-1968 זכור במיוחד לאור הציפייה שריאל מדריד תנצח ותשלים דאבל. מול הקהל בסנטיאגו ברנבאו, שכלל את פרנקו, ניצחה ברצלונה במשחק בזכות שער עצמי של מגן ריאל. פרנקו נאלץ להעניק את הגביע לקפטן ברצלונה חוסה אנטוניו סאלדואה. הזכייה בגביע הוקדשה לזכרו של חוליו ססאר בניטס המנוח, שמת מספר חודשים לפני כן.
המשפט "יותר ממועדון" מוטבע על יציע בקאמפ נואו
למרות אי ההצלחה במשחקיו, המשיך המועדון לגדול, בייחוד מבחינת חשיבותו לקטלאנים. בנאומו של נשיא המועדון נרסיס דה קררס ב-1968 נתבע המשפט שברצלונה הוא "יותר ממועדון" (במקור: "Més que un club" , כהתייחסות לחשיבות המועדון מבחינה לאומית-קטלאנית. הנשיא שלאחריו, אגוסטי מונטל, פעל למען קידום הרעיון שמאחורי המשפט. הוא נאבק למען הכנסת עקרונות דמוקרטיים להתנהלות הכדורגל בספרד.
באותן שנים לא הירשתה הממשלה לשחקנים זרים לשחק בספרד. במקום, העניקו לשחקנים דרום אמריקאיים מובחרים אזרחות ואיפשרו להם לשחק בריאל מדריד. רק לאחר לחץ ציבורי גדול הותר להחתים שחקנים זרים, ובכך חתם הכוכב ההולנדי יוהן קרויף על חוזה עם המועדון בשנת 1973. קרויף זכה לשכר שובר שיאים - מיליון דולר לשלוש שנים.[3] מהר מאוד הפך אהוד על האוהדים בשל שיטת המשחק המהירה והחכמה שלו.
עם רינוס מיכלס כמאמן וקרלס רשאק בחוד, הביס המועדון את ריאל מדריד 5-0 בסנטיאגו ברנביאו וזכה באליפות הליגה. עם ציון 75 שנה להקמת המועדון ובחירת המנון חדש בעונה שלאחר מכן, למועדון היו 70,000 מנויים, ובמקביל הפך לאחד המועדונים החזקים ביותר בספרד ובעולם. אף הצטרף לקבוצה יוהן ניסקנס, הולנדי מוכשר נוסף, במטרה לזכות בתארים נוספים. באירופה, הגיעה הקבוצה לחצי גמר גביע אירופה, שבו הפסידה ללידס יונייטד. למרות היותה קבוצה חזקה, לא זכתה הקבוצה בתארים: ברצלונה סיימה כסגנית האלופה במשך שלוש עונות רצופות, והתואר הבא של ברצלונה, גביע מקומי, היה 5 שנים בלבד לאחר הזכייה באליפות.
קבוצת החלומות
כניסת הדמוקרטיה לספרד הובילה לכך שגם מועדונים נאלצו להתנהל באופן דמוקרטי. אגוסטי מונטל היה נשיאה הראשון של ברצלונה עד הבחירות הראשונות. לאחר חילופו בז'וזפ לואיס נונייז ב-1978, נכנס המועדון לתקופה חסרת תקדים של צמיחה כלכלית וחברתית. גובשה מדיניות בנוגע להחתמת שחקנים זרים בקבוצה. ב-1979 זכתה ברצלונה בגביע אירופה למחזיקות גביע לראשונה. בעקבות הזכייה בגביע נערכו חגיגות המוניות ברחובות ברצלונה, והמועדון זכה לתודעה ולהערכה באירופה, העתידים לעזור לה בהבאת שחקנים חשובים לקבוצה. ברצלונה זכתה בגביע פעמיים נוספות ב-1982 וב-1989.
בשנות ה-80 צמח המועדון במספר היבטים. לקראת מונדיאל 1982 הורחב אצטדיון הקאמפ נואו. מספר חברי המועדון גדל מ-66,000 ב-1974 עד כדי 108,000 ב-1986. השחקנים הבולטים בעשור היו ברנד שוסטר הקשר, ששיחק במדי המועדון במשך 8 שנים, חוזה רמון אלשנקו ומיגלי, שיאן ההופעות בקבוצה. כמו כן, אחד השחקנים הבולטים בהיסטוריית הכדורגל שיחק בקבוצה בתקופה זו - דייגו מראדונה הארגנטינאי שהוחתם עבור סכום שיא מבוקה ג'וניורס. במשחק מול ריאל מדריד, היטל מראדונה בשחקניה ובשוערה של ריאל, ובכך זכה לראשונה שחקן ברצלונה לתשואות מהקהל במדריד. עם זאת, נתקלה הקבוצה בשפל מבחינת הישגים מקומיים. כישלון הקבוצה בליגה ובאירופה בעונת 1983/84 הביאה להדחת מראדונה מהקבוצה. רק לאחר עזיבתו זכה המועדון באליפות, בעונת 1984/85 - מעל ל-10 שנים מאז האליפות הקודמת. אחד הרגעים הזכורים מעונה זו הייתה הצלת בעיטת העונשין של השוער חבייר אורוטי ארבעה מחזורים לסיום העונה, שהבטיחה את זכייתה של ברצלונה באליפות.
הרכב הקבוצה בגמר גביע אירופה 1986
העונה שלאחריה הייתה מאכזבת, בעיקר עקב ההפסד בגמר גביע אירופה שנערך בסביליה. במשחק הגמר הוחלף שוסטר, וזה סימן את סופו במועדון. בעונה הבאה לא שותף שוסטר באף משחק, ואת מקומו כמובילי הקבוצה תפסו גארי ליניקר ומארק יוז. עם שני אלו, לצד המאמן טרי ונבלס, ניכרה באופן ברור ההשפעה הבריטית על הקבוצה. אולם, לא הגיעה הקבוצה להצלחות - את האליפות איבדה לריאל מדריד, למרות ניצחון עליה משלושער של ליניקר, ומגביע אופ"א היא הודחה על ידי דאנדי יונייטד. כעבור עונה החלו השחקנים לדרוש את התפטרות מנהלי הקבוצה, ולכן מונה יוהן קרויף לתפקיד המאמן. לקרויף הייתה תפישה מיוחדת לגבי משחק הכדורגל. קרויף יצר קבוצה חדשה כמעט לחלוטין שכונתה בפי רבים "קבוצת החלומות".
התואר הראשון של קרויף עם המועדון היה גביע המחזיקות ב-1989. בארבע השנים הבאות, עם קרויף כמאמן, הקבוצה שיחקה בשיטת טוטאל פוטבול וזכתה בארבע אליפויות רצופות. אמנם הפסידה הקבוצה בגמר גביע המחזיקות ב-1991, אך השמחה מהזכייה שלושה ימים לפני כן באליפות לאחר 5 זכיות רצופות של ריאל גימדה את הצער. רגע השיא של הקבוצה היה הזכייה הראשונה בליגת האלופות בשנת 1992, בזכות ניצחון 1-0 בגמר באצטדיון ומבלי שבאנגליה על סמפדוריה האיטלקית משער של רונאלד קומאן. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון מיכאל לאודרופ, חריסטו סטויצ'קוב ואנדוני זוביזרטה. בזכייה באליפות הרביעית והאחרונה של קרויף, היה לרומאריו חלק חשוב, בכך שכבש 30 שערי ליגה, אך בגמר ליגת האלופות כנגד מילאן כשלה ברצלונה בהצגת היכולת הטובה מהליגה והפסידה 4-0.
מנקודה זו ניכרה ירידה ברמת המשחק של ברצלונה, שסיימה בעונה הבאה במקום הרביעי בלבד. כתוצאה מכך, שחקנים רבים עזבו את הקבוצה. בעונתו האחרונה של קרויף במועדון חלה השתפרות במשחק של ברצלונה - הוצגו שחקנים צעירים כדוגמת לואיש פיגו וג'ורדי קרויף לצד שחקנים בכירים כגאורגי פופסקו, אך עדיין סיימה הקבוצה במקום השלישי, וקרויף המאמן עזב את הקבוצה מספר מחזורים לפני סיום העונה, כששמע על מינויו של בובי רובסון במקומו מהעיתונות. בסך הכול, זכה המועדון עם קרויף כמאמן ב-11 תארים, ובכך הוא מאמן הקבוצה המוצלח ביותר, בנוסף להיותו המאמן שהיה בתפקיד לתקופה הארוכה ביותר - שמונה שנים.
שנות ה-90 המאוחרות
תבליט לרגל חגיגות 100 שנה להיווסדות המועדון
הצעד הראשון של רובסון היה החתמת הברזילאי רונאלדו. בעונתו היחידה במועדון הבקיע רונאלדו 34 שערי ליגה, כמות שערים שלא הושגה אף עשר שנים לאחר מכן. בנוסף, זכה המועדון בגביע המחזיקות ובגביע המלך. למרות ההצלחה באותה עונה, פוטר רובסון משום שהמשחק ההגנתי שלו לא מצא חן בעיני אוהדי הקבוצה.
לאחר מכן חתם במועדון המאמן ההולנדי לואיס ואן חאל. רונאלדו עבר לאינטר מילאנו, ריבאלדו חתם בקבוצה וברצלונה זכתה פעמיים באליפות ספרד. בעונתו הראשונה של ואן חאל כמאמן, בה נערכו חגיגות המאה של המועדון, הובילו ריבאלדו, ז'וזפ גווארדיולה, לואיס אנריקה, לואיש פיגו, שאף שימש כקפטן הזר הראשון בתולדות המועדון, ופיליפ קוקו את הקבוצה לזכייה בדאבל. בניגוד להצלחת הקבוצה בזירה המקומית, הישגיה באירופה היו מאכזבים. בעונת 1999/00 הודחה הקבוצה בחצי גמר ליגת האלופות על ידי ולנסיה, ובאליפות זכתה לה קורוניה. ביקורת קשה הוטחה בהתנהלות המועדון, ונונייז וואן חאל התפטרו מתפקידם בשנת 2000.
תקופת גספארט
בתחילת המילניום נבחר ז'ואן גספארט, שהיה סגן הנשיא במשך 22 שנה, להיות נשיא המועדון. תחתיו, נחל המועדון כישלונות בכל החזיתות. המאמן הראשון של הקבוצה, סרה פרר, הוחלף על ידי קרלס רשאק לאחר הפסד לריאל סרגוסה באמצע העונה. ברצלונה הגיעה למקום הרביעי, שמוביל למוקדמות ליגת האלופות, רק לאחר שריבאלדו הבקיע שער במספרת לרשתה של ולנסיה בדקות הסיום של המחזור האחרון לעונה. גם בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה במקום הרביעי, למרות הצטרפותו של חבייר סביולה הצעיר. בקיץ 2002 הוחזר ואן חאל. תחת הדרכתו כשלה הקבוצה, ושחקן המפתח חואן רומן ריקלמה מיעט לשחק. גם ואן חאל הוחלף באמצע העונה, על ידי רדומיר אנטיץ'. גספארט עצמו התפטר חודש לאחר מכן. על אף אי בהירות בנוגע למצב המועדון, הנהיג אנטיץ' את הקבוצה מהמקום ה-15 עד למקום השישי. לראשונה מזה 56 שנה, לא העפיל המועדון לטורניר אירופי.
תקופת לאפורטה
שחקני ברצלונה בפתיחת גמר ליגת האלופות 2006 שבו גברו 2-1 על ארסנל
ז'ואן לאפורטה נבחר להיות נשיא ברצלונה ביולי 2003. זה היה סימן לתחילתה של תקופה מוצלחת ביותר של המועדון.
עם הגעתו החתים לאפורטה את שחקן הכדורגל רונאלדיניו ואת המאמן ההולנדי פרנק רייקארד. לאפורטה הנחיל שיטת ניהול חדשה שהחזירה את ההצלחה למועדון. חובות העבר של המועדון שולמו, ובעונת 2003/04 המועדון סיים במקום השני, אחרי שבמהלך העונה השתרך בתחתית הטבלה. בעונת 2004/05 הצטרפו לקבוצה סמואל אטו ודקו שהובילו, יחד עם רונאלדיניו, את הקבוצה לזכייה באליפות ה-17 ב-14 במאי 2005, ובגביע הסופר קאפ הספרדי השישי שלו ב-20 באוגוסט.
למרות ההדחה מליגת האלופות על ידי צ'לסי בשמינית הגמר, השחקנים והאוהדים האמינו שהחל תור הזהב השלישי של המועדון. הקבוצה שיחקה במערך 4-3-3 ההתקפי, עמו הגיעה להישגים כדוגמת ניצחון 3-0 על ריאל מדריד בחוץ ב-19 בנובמבר 2005. במסגרת ליגת האלופות של 2005/06 עברה את צ'לסי ואת מילאן בדרכה לגמר, שבו התמודדה מול ארסנל. ארסנל אמנם הובילה 1:0 משער של סול קמפבל בדקה ה-38, אך הקבוצה עשתה מהפך ברבע השעה האחרונה כאשר סמואל אטו בדקה ה-75 וז'וליאנו בלטי בדקה ה-79 עם שערו היחיד במועדון כובשים בדרך לזכייה של ברצלונה בגביע אירופה לאלופות בפעם השנייה בתולדותיה.
בשנת 2006 הושלמה בנייתו של מבנה הספורט על שם ז'ואן גאמפר, והמועדון חתם על הסכם עם יוניצ"ף. ההצלחות הללו הביאו לעליית מספר חברי המועדון עד כדי 150,000.
בעונות 2006/07 ו-2007/08 לא זכתה הקבוצה באף תואר משמעותי, למרות הצטרפותם של שחקנים גדולים לסגל הקבוצה, כדוגמת תיירי הנרי וליליאן תוראם הצרפתים ואלוף העולם ג'אנלוקה זמברוטה. את האליפות בעונה הראשונה איבדה לאחר שהובילה את הטבלה במשך רוב העונה. למרות מספר נקודות זהה לזה של ריאל מדריד, מדריד היא זו שהוכתרה כאלופה עקב מאזן חיובי במפגשים בין שתי הקבוצות. בעונה שלאחר מכן, עם ציון 50 שנה להקמת האצטדיון, הוחלט לשפצו ולהרחיבו לכ-115,000 מקומות ישיבה. עונה זו גם סימנה את סוף תקופתו של רונאלדיניו ורייקארד במועדון עקב ביצועים דלים של הקבוצה בכלל ושל רונאלדיניו בפרט. במאי 2008 הצהיר המועדון על עזיבתו של רייקארד ומינויו של ז'וזפ גוארדיאולה, קפטן הקבוצה בשנות ה-90, במקומו.
"יותר ממועדון"
בנאום הראשון שערך נרסיס דה קררס כנשיא המועדון בינואר 1968 נעשה לראשונה השימוש בביטוי "יותר ממועדון" (בספרדית: més que un club). בעזרת משפט זה תיאר דה קררס את החשיבות החברתית של המועדון בקטלוניה. חמש שנים לאחר מכן, הפך אגוסטי מונטל את הביטוי לסיסמת מסע בחירתו לנשיאות ובכך נתן לו את משמעותו המלאה. משמעות הביטוי היא שמועדון הכדורגל מאחד חברים מכל האידאלוגיות הפוליטיות, האמונות הדתיות והמקורות הגאוגרפיים. המועדון לא מייצג את העיר מבחינה ספורטיבית בלבד, כי אם גם חברתית ופוליטית.
לעתים, מיוחס למועדון המעמד של המייצג החברתי של חבל קטלוניה. לאורך ההיסטוריה, מלבד שנות שלטונו של פרנסיסקו פרנקו, ייצג המועדון את הערכים הקטלאניים, ואף נאלץ להגן עליהם במקרים רבים, כפי שציין העיתונאי האנגלי ג'ימי ברנס בספרו, "Barça: A People’s Passion". המועדון סומן כמגן התרבות והשפה הקטלאנית, למשל, בכך שכל מסמכיו הרשמיים של המועדון כתובים בקטלאנית ושסרט הקפטן של הקבוצה מעוצב כדגל קטלוניה. בנוסף לכך, לעתים הביעו אנשי המועדון בפומבי את שאיפתם לאוטונומיה מורחבת לקטלוניה, וכן חתמו על עצומות התומכות במעמד אוטונומיה לקטלוניה.
ייצוג הערכים הקטלאניים אף הוכר באופן רשמי. ב-21 בדצמבר 1992, העניקה ממשלת קטלוניה (Generalidad de Cataluña) את פרס צלב ג'ורג' הקדוש, הפרס החשוב ביותר שמוענק על ידי ממשלת קטלוניה, למועדון. במישור הרשמי פחות, פסקו מספר היסטוריונים וכותבים, כדוגמת מנואל ואסקז מונטלבן, כי המועדון משמש כמייצג חבל הארץ ברמה הבינלאומית, על אף המסורת הארוכה של ספורטאים ספרדים או זרים ששיחקו במועדון.
מועדון הכדורגל פועל לקידום נבחרות ספורט לאומיות קטלאניות. בעשור הראשון של המאה ה-21 ארגן המועדון משחקי ידידות בין נבחרת קטלוניה לבין נבחרות אחרות, כנבחרת ארגנטינה וכנבחרת ברזיל. המועדון העניק את מוסדותיו בחינם למען אירוח משחקים אלו, ואף שילם לחלק מהספורטאים המשתתפים. כמו כן, חותם המועדון על עצומות פומביות בנושא. בזמן שהיה נשיא, נטל ז'ואן לאפורטה, לצד כדורגלן הקבוצה אולגייר פרסאס חלק במסע ציבורי נרחב בקטלוניה לקידום הנושא, עם הסיסמה "אומה אחת, נבחרת אחת".
למרות שיוכו הלאומני-קטלאני של המועדון, לאורך ההיסטוריה היו לו אוהדים רבים מרחבי ספרד כולה שנמשכו לערכים הספורטיביים של המועדון. מספר היסטוריונים טענו שמלבד ההזדהות עם הערכים הספורטיביים, רבים גם מעריכים את המועדון על היותו אלטרנטיבה לגישה ה"פוליטית-סנטרליסטית" המאפיינת את ריאל מדריד, בייחוד בשנות שלטונו של פרנקו.
בעשורים האחרונים הפגין המועדון סולידריות במחוות שונות. בראשית שנות ה-80 ובאמצע שנות ה-90 ארגן המועדון משחקי צדקה ליוניצ"ף, בה שיחקה קבוצת המועדון נגד קבוצת כוכבים מרחבי העולם. בנוסף, בשנות ה-90 גם כן, השתתף המועדון במאבק נגד סמים וארגן מספר אירועים בשיתוף פעולה עם ה-"Fundación de Ayuda contra la Droga" (העמותה לעזרה נגד סמים), שרווחיהם נתרמו למיזמים שונים.
בזמן נשיאותו של ז'ואן לאפורטה, ביטא המועדון את כוונתו להיות מעורב בעניינים חברתיים וכן את שאיפתו להיות מוכר ברחבי העולם על רוח הסולידריות שלו. ברוח הדברים האלו ארגן המועדון משחק ידידות בקאמפ נואו בין שחקני כדורגל ישראלים ופלסטינים בשנת 2005. בשנות ה-2000 חתם המועדון על הסכמי שיתוף פעולה שבמסגרתם מעניק המועדון תמיכה כספית למדינות מתפתחות.
0.7% מתקציב המועדון מועבר לקרן ברצלונה, שמטרתו לסייע למיזמים הומניטאריים. משנת 2006 התחייב המועדון לתרום 1.5 מיליון אירו ליוניצ"ף. בעזרת הכסף מופעלים מיזמים לשיפור תנאי המחייה של ילדים ברחבי העולם. המיזם המשותף הראשון של שני הארגונים עסק בעזרה לילדים חולי איידס בסווזילנד.[4]במסגרת שיתוף הפעולה עם יוניצ"ף, מוצג סמליל יוניצ"ף על חולצות שחקני המועדון.
אצטדיון
אצטדיון הקאמפ נואו בזמן משחק
הקאמפ נואו הוא אצטדיונה הביתי של ברצלונה מאז 1957. האצטדיון, אשר זכה לדירוג חמישה כוכבים לפי דירוג האצטדיונים של אופ"א, מכיל 98,772 מושבים, ובכך הוא הגדול באירופה והעשירי בגודלו בעולם.[5] השם הרשמי של הקאמפ נואו היה "Estadi del FC Barcelona" (האצטדיון של מועדון הכדורגל ברצלונה) עד שנת 2000, אז בחרו חברי המועדון לשנות את שמו לכינויו המוכר – הקאמפ נואו.[6] משמעות השם היא "מגרש חדש" בקטלאנית.
ממול הקאמפ נואו נמצא אולם הספורט של המועדון, הפלאו בלאוגרנה, ולצידו ממוקם האולם לענפי ספורט המבוססים על קרח. מאחוריו ממוקם המיני אסטדי, האצטדיון הביתי של קבוצת המשנה של ברצלונה.
בין מתקני האצטדיון ניתן למנות את חנות המזכרות, את המגרשים הקטנים לאימונים ואת הקפלה של השחקנים. בנוסף, באצטדיון נמצא המוזיאון המבוקר ביותר בקטלוניה, "El Museu del Barça". במוזיאון מבקרים כ-1,200,000 איש כמדי שנה. המוזיאון הוקם בשנת 1984, כשז'וזפ לואיס נונייז היה נשיא המועדון. במוזיאון יש 1,420 פריטים אודות ההיסטוריה של ברצלונה, מתוכם 420 הם גביעים.
היסטוריה
לפני קאמפ נואו היו לברצלונה שני מגרשים ביתיים: "קרר אינדסטריה", בין השנים 1909 ו-1922, ולס קורטס, בין השנים 1922 ו-1957. תכולתו המקורית של לס קורטס הייתה 30,000 צופים, שגדלה ל-60,000 בתום הרחבתו. לאחר שהתגלה צורך באצטדיון גדול יותר, החלה התעניינות בבניית אצטדיון חדש למועדון בתחילת שנות ה-50. בניית הקאמפ נואו נמשכה בין 1954 לבין 1956. את האצטדיון עיצבו האדריכלים פרננס מיטחנס-מירו, לורנזו גרסיה ברבון וז'וזפ סוטרס מאורי. במשחק הראשון שנערך באצטדיון, ניצחה ברצלונה 4-2 קבוצה מהעיר ורשה. מעל ל-90,000 אוהדים היו נוכחים ברגע מיוחד זה.
תכולת האצטדיון נעה בין 93,053 בימיו המוקדמים, לבין 120,000 צופים בעת מונדיאל 1982. חוקים האוסרים על יציעי עמידה הובילו להקטנת התכולה של האצטדיון לכ-99,000 צופים בשנות ה-90. בעונת 2007/08, עם ציון 50 שנה להקמת האצטדיון, הוחלט לשפצו ולהרחיבו לכ-115,000 מקומות ישיבה.
תלבושת
צבעי החולצה של שחקני המועדון היו מאז הקמתו כחול וארגמן. צבעי המכנסיים השתנו מלבן בעשור הראשון להקמתו, לשחור ב-1913 ולכחול שבע שנים מאוחר יותר. בעונת 2005/06, באופן חד פעמי, הולבשו השחקנים במכנסיים אדומים.
עיצוב החולצה עבר מספר שינויים לאורך ההיסטוריה. עד עונת 1909/10 הייתה החולצה חצויה לכחול ולארגמן, כאשר השרוולים צבועים בסדר הפוך מהגוף. מעונה זו והלאה, כללה החולצה פסים אנכיים בצבעים הללו, עם שינויים מינוריים בעובי, במספר ובעיצוב הפסים. בעונת 1998/99 עוצבה החולצה בדומה לחולצה המקורית, כציון 100 שנה להקמת המועדון.
מקור הצבעים
עם השנים פותחו מספר תאוריות בנוגע למקור צבעי התלבושת. על נושא זה נערכו דיונים רבים בקרב היסטוריוני המועדון. אין ראיות לכך שהצבעים נבחרו מסיבה סימבולית. במשך מספר שנים נטען שצבעי המועדון אומצו על ידי המועדון הקודם שגאמפר ייסד בציריך או שאלו הצבעים של הקנטון ממנו הגיע גאמפר - ציריך. טענות אלו הופרכו כיוון שצבעי המועדון הם אדום-לבן, וצבעי הקנטון הם כחול-לבן. סברה אחרת הייתה שמקימי המועדון בחרו בצבעי עפרונות החשבונאות שהיו נפוצים באותה תקופה.
לפי תאוריה אחרת, תפרה אימם של צמד האחים והשחקנים קומאלה מדים בצבעי כחול ואדום, ומאוחר יותר הוחלט שהאדום יוחלף בארגמן הכהה יותר. וריאציה של התאוריה אומרת שהאם תפרה לאחים חולצה אדומה וחולצה כחולה לכל אחד, כדי להקל בהבדלה ביניהם, בימים שלפני לבישת התלבושת. עוד נאמר גם שהצבעים נבחרו על ידי אוטו מאייר, אחד ממייסדי המועדון, בהתאם לצבעי הבגדים שלובשת הדמות בסמל עיר הולדתו, היידנהיים.
לאף אחת מן הטענות הללו אין ראיות או סימוכין, אך הטענה הסבירה ביותר היא שגאמפר בחר בצבעי הקבוצה בה שיחק ואף שימש כקפטן בעבר, באזל.
סמל
התפתחות סמל המועדון לאורך השנים
עם הקמת המועדון נבחר סמל העיר ברצלונה לשמש כסמל המועדון, כביטוי לחיבור המועדון לעיר. לסמל העיר התווסף עטלף מעל הכתר ושני ענפים מצדדיו. ב-1910 נערכה תחרות לעיצוב הסמל החדש למועדון בין חבריו. מעצב הסמל הנבחר היה קרלס קוממלה, שאף היה שחקן המועדון במשך 9 שנים. סמל המועדון שעיצב נשאר דומה עד היום, עם שינויים משניים. סמלו היה בצורת קערה, שבחלקו העליון היו דגל קטלוניה וצלב ג'ורג' הקדוש זה לצד זה - שני סמלים המזוהים עם העיר ועם קטלוניה. כך הוצג הקשר בין המועדון לעיר ולחבל ארץ. ראשי תיבות המועדון, FCB, הופיעו על מקטע זהוב באמצע, שתחתיו היו צבעי התלבושת וכדור.
השינויים שנערכו בסמל מאז בחירתו ב-1910 הם משניים, והגדולים שבהם נבעו מאילוצים פוליטיים. כששם המועדון הוחלף לשם הספרדי, עם האיסור על שימוש בשפות השונות מספרדית, כך גם התחלפו האותיות שבמרכז הסמל מ-FCB ל-CFB. כמו כן, למניעת הקשר של המועדון ללאום, הוסרו שניים מארבעת הפסים שבפינה הימנית-העליונה כדי להבדילו מדגל קטלוניה. ב-1949 חזרו הפסים, עם יובל להקמת המועדון, וב-1974 חזר סדר האותיות שבסמל.
הסמל הנוכחי עוצב ב-2002. ביחס לקודמו, הנקודות שבין האותיות, שהוקטנו בעצמן, הוסרו והצורה החיצונית פושטה.
המנון
המנונו הרשמי של מועדון הכדורגל, הידוע בשם "Cant del Barça", נכתב ב-1974 לרגל חגיגות 75 שנה להקמת המועדון. ההמנון נכתב על ידי חואמה פיקאס וז'וזפ מריה אספינס והולחן על ידי מנואל וייס. כל ההמנון נכתב בקטלאנית. ההמנון מושמע בתחילת כל משחק כדורגל של ברצלונה בקאמפ נואו.
ב-27 בנובמבר 1974 הושמע לראשונה ההמנון בקאמפ נואו, לפני המשחק בין המועדון לנבחרת גרמניה המזרחית. מקהלה של 3,500 איש ליוותה את אוריול מרטורל. גם זמרים מפורסמים שרו לאורך השנים את ההמנון, כדוגמת הקטלאני ז'ואן מנואל סראט ששר את ההימנון ב-28 בנובמבר 1998 בפסטיבל לרגל חגיגות 100 שנה למועדון.
אחד ההיבטים הבולטים והמאפיינים של ההמנון הוא ההתייחסות למועדון כפתוח וכוללני, ללא שיפוט על פי המקור הגאוגרפי של האוהדים, כפי שנכתב, לדוגמה, באחד הבתים: "לא משנה מאין הגענו, בין אם מדרום או מצפון, הדגל מאחד אותנו".
לפני "Cant del Barça" נכתבו שלושה המנונים נוספים. הראשון נכתב ב-1923 ומילותיו תיארו את הקשר בין הספורט לאומה הקטלאנית. השני נכתב בחגיגות היובל של המועדון, ב-1949, ונקרא "Barcelona, sempre amunt!" (בתרגום חופשי "תמיד עם ברצלונה!". ההמנון השלישי נכתב ב-1957, לרגל הקמת האצטדיון החדש. בהמנון הזה הופיעה לראשונה המילה "בארסה". הפופולריות של ההמנון הנוכחי גדולה מאוד בהשוואה להמנונים הקודמים של המועדון.
נשיאות
ז'ואן לאפורטה, נשיא ברצלונה הנוכחי
למועדון הכדורגל היו 38 נשיאים עד 2008. מייסד המועדון, ז'ואן גאמפר, לא היה הנשיא הראשון, אלא וולטר ויילד האנגלי, כיוון שהיה המבוגר מבין אחד-עשר המשתתפים בפגישת הקמת המועדון. למרות זאת, היה גאמפר נשיא המועדון במשך 5 קדנציות מאוחרות יותר. ז'וזפ לואיס נונייז שימש כנשיא במשך התקופה הארוכה ביותר, במשך 22 שנים בין 1978 לבין 2000. רוב נשיאי המועדון, 33 מתוך ה-38, היו ספרדים. מלבדם, היו שני נשיאים אנגליים, שני גרמניים ושווייצרי אחד - כולם בשנותיו הראשונות של המועדון.
נשיא המועדון נבחר בהצבעות של חברי המועדון. כלל זה הופר בין השנים 1939 ו-1953, עקב מלחמת האזרחים הספרדית, שכן הנשיא נבחר על ידי רשויות השלטון. ב-1953 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות למחצה, שבה השתתף חלק מצומצם מהחברים הבוגרים של המועדון. מאז 1978 נערכות בחירות לנשיאות המועדון אחת לארבע שנים, שבהן כל חבר מעל גיל 18 רשאי להשתתף. לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר הנשיא את חברי מועצת המנהלים בעצמו מתוך רשימת 300 חברים מאושררים.
נשיא ברצלונה הנוכחי הוא עורך הדין הקטלאני ז'ואן לאפורטה, המכהן מאז 22 ביוני 2003.[7]
נשיאים נבחרים:
אוהדים
אוהדי הקבוצה בגמר ליגת האלופות 2006
אוהדי מועדון הכדורגל מכונים בקטלאנית "culers". נאמר כי רבע מאוכלוסיית ספרד תומכים בברצלונה.[8] למועדון יש תמיכה רבה גם במדינות השונות בעולם, בייחוד בארצות הברית, באמריקה הלטינית, במרוקו וביפן.
חבר מועדון נקרא "סוסיו" (socio). על מנת להפוך לחבר מועדון יש לשלם אגרה שנתית העומדת על 130 אירו. חברי המועדון זוכים להנחה במחיר כרטיסי הכניסה למשחקי הקבוצה ולסיורים בקאמפ נואו. כמו כן, רשאים חברי המועדון להשתתף בבחירות לנשיאות, ואף להיבחר לחבר המנהלים או לנשיאות עצמה, תמורת עירבון גבוה. מאז עונת 2003/04 עלה מספר חברי המועדון באופן ניכר. ביוני 2007 נמנו מעל ל-156,000 חברי מועדון.[9] בנוסף לכך, נכון לנובמבר 2006, יש 1,352 "penyes" (פניה) רשומים ברחבי העולם.[9]
Culers
את הכינוי "Culers" (מבוטא /kuˈlɛs/) קיבלו אוהדי הקבוצה בשנותיו הראשונות של אצטדיון "קרר אינדסטריה". משמעות הביטוי, בתרגום גס מקטלאנית, היא "אנשי האחוריים". משמעות הביטוי אינה פוגענית. הביטוי מתייחס לאוהדים שישבו בשורה הגבוהה ביותר באצטדיון. מבחוץ, ראו האנשים שעברו ליד האצטדיון את אחורי האוהדים בלבד. מאז, יחסו לאוהדי ברצלונה את השם "Culers". הכתיב הנפוץ יותר של הביטוי הוא הכתיב הספרדי, "culés".
Penye
"penye" הוא מועדון אוהדים שהוא גם חבורת פעולה. ב-1944 הוקם ה-"penye" הראשון, "Penya Solera", על ידי מספר שחקני עבר של המועדון ואוהדים, כולל פפ סמיטייר. מטרתה המקורית של הקבוצה הייתה לתמוך במועדון באמצעות גיוס כספים, בתקופה שבה התמודד המועדון עם קשיים כלכליים.
אחד ממועדוני האוהדים הידועים לשמצה של ברצלונה הוא "בוישוס נויס" (מקטלאנית: Boixos Nois). בוישוס הוא משחק מילים בין המילה בויז', שמשמעה "משוגע", ו"קן בוישרס" - שם שכונת המקור של האוהדים הקרויה על סוג של עץ. הקבוצה נוסדה ב-1982. עם השנים קושרה לשמאל הקיצוני בקטלוניה. גרעין הקבוצה, אוהדים הנוהגים לגלח את שערם, ידועים לשמצה בשל מאורעות אלימים שהיו במרכזם. ב-2002, בזמן הסופר קלאסיקו, השליכו לעבר לואיש פיגו ראש חזיר. ז'ואן לאפורטה, נשיא המועדון מ-2004, השקיע מאמצים למניעת אירועים אלימים והרחיק את הבוישוס נויס מן הקאמפ נואו כצעד עיקרי להשלמת מטרה זו. כתגובה למאבק שניהל נגדם, קיבל לאפורטה איומים על חייו מן הבוישוס נויס.
יריבויות
הסופר קלאסיקו
בלה ליגה, המשחקים בין ברצלונה לריאל מדריד ידועים בשם הסופר קלאסיקו (או El Clásico בספרדית), בשל היריבות העזה ששוררת ביניהם. עוד מימיהם הראשונים נראו המועדונים כמייצגים של שני חבלי ארץ בספרד, קטלוניה וקסטיליה, וכן של שתי הערים. לפי סברת רבים, היריבות היא השלכה של המתחים הפוליטיים והתרבותיים בין הקטלאנים והקסטיליינים.
בזמן השלטון הדיקטטורי, בין השנים 1923 ו-1975, בעיקר בזמנם של מיגל פרימו דה ריברה ושל פרנסיסקו פרנקו, דוכאו הסממנים הלאומיים-אזוריים בספרד. כך, למשל, נאסר השימוש בשפות מקומיות. מועדון הכדורגל ברצלונה הפך למייצג השאיפה של הקטלאנים לחופש ולאחד מהשגרירים הגדולים של חבל הארץ. מנגד, נחשבה ריאל מדריד בעיני רבים כהתגלמות המשטר הפשיסטי.[10] למרות זאת, בזמן מלחמת האזרחים גם חברי ריאל מדריד סבלו, כגון רפאל סאנצ'ז גוארה שנכלא וגורש מספרד על ידי תומכי פרנקו. המשטר של פרנקו התערב רבות בספורט בספרד והבטיח את הצלחתה של ריאל מדריד, טענה שתומכי המועדון מכחישים.
במשך שנות ה-50 החריפה היריבות באופן ניכר, כאשר שני המועדונים ניסו להחתים את אלפרדו די סטפנו, שבחר לבסוף בריאל מדריד והיה שחקן מפתח בהצלחתה. בשנות ה-60 היריבות הגיעה אף למסגרות האירופיות - הקבוצות נפגשו פעמיים בשלבים המאוחרים של גביע אירופה.
כיום, ברצלונה וריאל מדריד הם שני המועדונים החזקים והמצליחים בליגה. היריבות מתחדשת על בסיס שנתי כששני המועדונים מתחרים על תואר האליפות.
הדרבי של ברצלונה
המועדון אספניול הוא מועדון הכדורגל השני בעיר ברצלונה. המועדון הוקם על ידי אוהדים ספרדיים של המשחק באופן בלעדי, בניגוד לברצלונה, שלה אופי רב-לאומי. המשחקים בין שני המועדונים מכונים "הדרבי של ברצלונה". אוהדי אספניול רואים במשחק הדרבי חשיבות רבה עקב הבדלי המטרות והיעדים של המועדונים.
אף על פי שהוא הדרבי המשוחק ביותר בהיסטוריית לה ליגה, הוא גם הדרבי בעל האיזון הנמוך ביותר. ברצלונה הפסידה לאספניול בליגה שלוש פעמים בלבד, לאורך היסטוריה משותפת של כ-70 שנה.
המשחק האחרון בין הקבוצות נערך ב-27 בספטמבר 2008, ובו ניצחה ברצלונה באופן דרמטי בתוצאה 1-2.
נותני חסות
תיירי הנרי לובש חולצה עם הסמליל של יוניצ"ף
גישתו של המועדון לנותני חסות לחולצות היא ייחודית. על חולצותי השחקנים אין אף מסר מסחרי. ב-14 ביולי 2006 הצהיר המועדון על הסכם לחמש שנים עם יוניצ"ף, לפיו יופיע הלוגו של יוניצ"ף על חולצות השחקנים. כמו כן, לפי ההסכם ייתרום המועדון 1.9 מיליון דולר בשנה (0.7 אחוז מכלל הכנסתו) ליוניצ"ף באמצעות קרן המועדון (Fundació FC Barcelona), והמועדון ידחה הצעות כספיות לנותני חסות לחולצות קבוצת הכדורגל.
המטרה בצעד זה הייתה ליזום תוכניות שיתוף פעולה בינלאומיות לפיתוח: המועדון ייפעל לקידום "Millennium Development Goals", 8 מטרות שהציב ארגון האומות המאוחדות ולתוכניות העזרה ההומניטריות של יוניצ"ף, בצורה של תרומות כספיות, בין היתר.
בין נותני החסות הכלליים של ברצלונה ניתן למנות את נייקי, את קוקה קולה, את אאודי ואת TV3, ערוץ טלוויזיה קטלוני.
שחקנים
לאורך 109 שנות ההיסטוריה של המועדון, שיחקו מעל ל-1000 שחקנים במדי קבוצת הכדורגל של ברצלונה.
לשחקנים זרים, אלו שנולדו מחוץ לספרד, היה חלק עיקרי בהצלחת הקבוצה. בשנותיו הראשונות של המועדון הייתה הקבוצה מורכבת משחקנים ממוצא אנגלי, שווייצרי וגרמני, בהתאם למוצא רוב מקימי המועדון. אמנם עד שנות ה-50 השחקן הזר הגדול היחיד ששיחק בקבוצה היה ההונגרי לאזלו קובאלה, אך בשנות ה-70, עם התרת החתמת שחקנים זרים על ידי ההתאחדות הספרדית, החל הקשר ההדוק בין כדורגלנים זרים גדולים למועדון.
שחקני הקבוצה חוגגים שער בקאמפ נואו
מאז שנים אלו, זכו שחקנים של ברצלונה בתארים האינדיווידואליים היוקרתיים בעולם. לארבעת שחקני המועדון, רומאריו, רונאלדו, ריבאלדו ורונאלדיניו, הוענק תואר כדורגלן השנה בעולם. חמישה נוספים, לואיס סוארז, יוהן קרויף, חריסטו סטויצ'קוב, ריבאלדו ורונאלדיניו זכו בכדור הזהב. בנוסף לשחקנים אלו, שיחקו במדי המועדון כוכבים נוספים, כדוגמת דייגו מראדונה, גארי ליניקר, מיכאל לאודרופ ולואיש פיגו.
שחקנים רבים משורות המועדון שיחקו ולקחו חלק חשוב גם בנבחרת ספרד. אנדוני זוביזרטה, ששיחק ברוב הקריירה שלו בברצלונה, הוא שיאן ההופעות בנבחרת ספרד עם 126 הופעות. לואיס אנריקה ומיגל אנחל נדאל, ששיחקו ב-62 משחקי נבחרת, הם שני שחקני ברצלונה האחרים עם מספר ההופעות הגדול ביותר.
השחקנים ששיחקו במספר הרב ביותר של משחקים בקבוצה הם מיגלי, שהופיע ב-548 משחקים, קרלס רשאק, שהופיע ב-452 משחקים וגיירמו אמור ששותף ב-421 משחקים. השחקנים המעוטרים ביותר במועדון הם גיירמו אמור, שזכה עם המועדון ב-19 תארים, חוזה רמון אלשנקו ואלברט פרר שזכו ב-17 תארים וז'וזפ גוארדיאולה שזכה ב-16. השחקנים שהבקיעו את מספר השערים הגדול ביותר הם פאולינו אלקנטרה, שהבקיע 357 שערים ב-357 משחקים, פפ סמיטייר וסזאר רודריגז שהבקיעו 319 ו-301 שערים בהתאמה.
|
|
|
