פרשת תרומה

הסמיכות בין פרשת משפטים לפרשה זו מרמזת שהכסף הניתן למצוות צדקה יהיה נקי מגזל ומכל מיני איסורי אונאה במקח ובממכר כמו שמבואר בפרשה הקודמת,ואמר הכתוב שהצדקה הזאת מקרבת את הגאולה שנאמר "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות"

אומרת הגמרא על הפסוק "כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה" משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס,אמר לעבדיו:תנו מכס למוכסים!אמרו לו והלא כל המכס שלך?אמר להם ממני ילמדו כל עוברי דרכים ואל יברחו עצמם מן המכס,אף הקב"ה אמר "אני ה' שונא גזל בעולה" מני ילמדו אנשים ויברחו מן הגזל,וכתוב בתהילים "צדקתו עומדת לעד קרנו תרום ןבכבוד" דהיינו אימתי צדקה שאדם עושה נשארת לו לעד בזמן שעושה בלי גזל.

עד היכן כוחה של הצדקה?

שאלו את שלמה המלך ע"ה עד היכן כחה של צדקה אמר להן :צאו וראו מה אמר דוד אבא"פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד.ויש להבין וכי חסר פסוקים שמשבחים את גדולת של מצווה זו ולמה בחר שלמה דוקא בפס' זה?

והתירוץ הוא ע"פ הגמרא במסכת סוטה :עבירה מכבה מצוות ואין עבירה מכבה תורה שנאמר "מים רבים לא יכולו לכבות את האהבה ",ותורה היא אהבה שנאמר הביאני אל בית היין ודיגלו עלי אהבה"

כל מי שעושה מצווה נוצר ממננה רושם במצחו אך כאשר האדם עושה אחר כך עבירה  נמחק רושם זה,לא כן מי שעוסק בתורה הקדושה הרושם אינו נמחק

מסופר על הרב הגאון הרב יוסף ידיד זצ"ל  שהסכים עם חבירו הרב  נתן סלם ע"י שבועה שהראשון מהם שיפטר יבוא לשני בחלום ויספר לו מה קורה בעולם הבא ואיך הקב"ה  דן את האדם. הוא סיפר ששקלו את מעשיו החליטו להענישו שיכנס דרך גהנום,וכל זה מפני שפעם אחת כשהיה אוכל  ונחפז ללימודיו,ליקק  באצבעו שארית האוכל  כאשר היה שקוע בהרהורים,ומכווין שאין זה ראוי לכבוד תלמיד חכם היה צריך לקבל עונש.אך שהיה מתקרב לשער משערי גיהנם חצצו לפניו כל דפיי הגמרא שעסק בהם ומנעו ממנו להיכנס ובכל כרחם הובילו אותו לגן עדן...

צא ולמד ממעשה זה כמה גדולה כוחה של צדקה,אך דא עקא שלא כל אדם זוכה ללמוד תורה ומה יעשה מי שלא למד תורה?רבינו האר"י ז"ל חידש שצדקה  כמו תורה,שאם ישתדל בכל כוחו למצווה זו וסייע בידי לומדי תורה בעין יפה ובקביעות,מחשיבים לו בשמים כאילו למד תורה,כך אין עבירה מכבה צדקה

מעתה נבין תשובת שלמה המלך בעניין גודל מצות צדקה שרמז לנו מהפס':"פזר נתן לאביונים" זוכה שצדקתו עומדת לעד,אך בתנאי שהכסף לצדקה ירכש בצדק כמו שנאמר קרנו תרום בכבוד.

על פס' זה מסופר שפעם אחת פנה רבי עקיבא אל רבי טרפון ,שהיה עשיר מופלג,והציע שיתן לו סכום נכבד,כדי לרכוש פרדס יקר ורווחי עבור רבי טרפון.

נעתר רבי טרפון ונתן לו הרבה כסף .מה עשה רבי עקיבא?בכסף זה הקים רבי עקיבא ישיבה ותלמד תורה,והרביץ תורה ברבים.כעבור זמן ממושך,כשפגש רבי טרפון את רבי עקיבא ,נזכר בעסק הפרדס וביקש  מרבי עקיבא שיראהו לו,ללא כל היסוס לקח רבי עקיבא ת רבי טרפון אל בנין הישיבה,שהיה גדוש בתלמידים שהוגים בתורה בקודשה ובטהרה ,אמר לו רבי עקיבא כי מהם תצא תורה בכל שטחי הפרד"ס .רגז רבי טרפון ואמר:למה לא אמרתה לי שאתה צריך כסף לצורך הישיבה והייתי נותן לך ונשכר במצוה זו,ואתה לו עשיתי מדעתי מאומה כיון שחשבתי לקנות פרדס.פתח רבי עקיבא ספר תהילים והראה לו את הפסוק פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד.עמד רבי טרפון ונשקו ומר לו אשריך רבי ותלמידי!!

ויש להתבונן וכי רבי טרפון לא ידע פס' זה?ומה התחדש לו עתה אחר מעשה זה?אלא כאמור התברר לו שאפילו לא התכווין לשם מצוות צדקה עולה לו כאילו עשאה בכוונה.וזה מה שאמר לו בפס'-"פזר" –כגון אדם שהיו לו זהובים רבים בכיסו,ולא שם לב שיש לו חור,ואחרי כמה צעדים התפזר לו כל הכסף לקרקע,וחר כך בא עני ואסף את הכסף בכל זאת צדקתו עומדת לעד"

לכן רק אחרי שרבי עקיבא הסביר לו פס' זה הבין רבי טרפון את הכוונה העמוקה בפסוק.

כל שכן אדם שנותן את הצדקה בכוונה תחילה שעליו נאמר ויקחו לי תורמה-שאמר רש"י:" לי"-לשמי.

מובא בכתבי האר"י ז"ל שהנותן צדקה מיחד שמו יתברך,ובמעשה צדקה נרמז שם הויה כדלקמן:מטבע הוא עגול והוא מרמז על היוד הראשונה בשם ה',אחר כך אות ה מרמזת על חמשת אצבעות של האדם שבם נותן צדקה ואחר כך אות וא"ו מרמזת על הזרוע שאליה מחובר חמשת האצבעות שכאשר אדם נותן צדקה הוא מושיט את הזרוע,ואות אחרונה ה"א מרמזת על חמשת אצבעות העני שמקבל את המטבע.

במה דברים אמורים,כשאכן הוא מזדרז לתת ולפתוח את ידו כשמרגיש שהעני בא,אך אם חלילה הוא משנה את הסדר וגורם לעני טרחה  בהלוך ושוב עד שהוא נותן לו את הכסף וכאשר נותן היד של העני קודמת אז הוא משנהאת הסדר בשם ה' ואז מעורר דינים במקום רחמים.

רמז לכך במגילת אסתר,כשאסתר רמזה שמו של ה' יתברך-"יבא המלך והמן היום אל המשתה" רצתה לעורר חסדי שמים,לא כן המן הרשע שרצה לעורר דינים אמר:וכל זה אינו שוה לי

וזה מה שאמר רש"י לי לשמי דהיינו שהשם של ה' יהיה שלם.