מכל הדברים -שהייתי צריכה לדמיין שאני אומרת לך, עושה למענך, או נגדך, לדמיין חזק שזה קורה כדי לשחרר את זה באותה אנחת ''קארמה'' חלושה- את זה הכי קשה לי לא לשלוח:
אני בחיפה, התחמקתי מלעבור ליד הבית שלך (בערך) אבל פגשתי את הילדה המתוקה, זו שמזכירה לי כל-כך אותך, אבל גם כל-כך שונה. זו שמתרחצת בהצלחה שלה. על הדשא הירוק היא סיפרה לי שהיא רואה בנו שתי אמהות שלה. שיחד היינו לה למשענות ושכעת יש לה שתי מלאכיות שומרות. אחת בדמותי, ואחת בדמותך. (ועכשיו, אם היית מולי הייתי אוספת ברוך את הטיפה שוודאי היתה נקווית בקצה עינייך. הלוואי).
שתי המראות השבורות שהן אנחנו שיקפו דברים הרבה מעבר לדמיון. לכבוד הוא לי שלא רק שיש לך חדר מיוחד בלב שלי, אלא שמישהי בנתה לנו חדר יחדיו. איפשהו בעולם, באיזו צורה מעוותת אנחנו מגדלות יחד דבר יפיפיה.
ועכשיו אהובתי (אם אני כבר משתפכת מותר לי לקרוא לך ככה נכון? להיאחז באיזה פירור עלוב. להיות פירור עלוב לרגלייך. אהבתיך, כל-כך חזק אני רוצה לצעוק את זה מהגגות, אבל רק כאן במאורת החושך הזו מותר לי. למה? אמרי לי, למה???) אם אני כבר כותבת לך דבר סתום זה, אמצא את ההזדמנות לספר לך שאת איתי בכל פינה, הקמע שלך מעיק ומרומם אותי לסירוגין- רודף אותי.
בסיני הבנתי כמה חזק נפלתי בפני השכל הכביר הזה שלך, בכיתי על החול הרך של אבותייך כמה שיכלתי, וזו היתה מתנתי האמיתית. מאז אני מעבדת את האהבה הזו. למרות כתפך הקפואה, למרות כל החסרונות הארורים שלך אני עדיין נוצרת את האהבה הזו והיא לא יורדת בגדולתה מכל יחסים ממומשים, סוערים וחיים שהיו לי. השכל שלך, היופי שלי, האלגנטיות של הרעיונות שלך, כולם מספיקים לי.
לכבוד ולעונג לי ששבית אותי, ואין לי רגע של חרטה על כך. אהובתי.
|