פרשת שבוע ויחי

צדיקים במיתתם קרויים חיים
פרשת השבוע פותחת בפטירתו של יעקב אבינו ע"ה - " וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מז, כח). גם בפרשת חיי שרה כתוב (שם כג, א) "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה" וכו'. התורה מכנה את "מותם" של שרה אמנו ושל יעקב אבינו בכינוי של חיים. וידועים דברי חז"ל (דברים רבה פרשת וזאת הברכה) "הצדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים, שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי". והגמרא בתענית אומרת (דף ה' ע"ב):

"רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא וכו', בתר דסעוד אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת. אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא - אמר ליה מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" עכ"ל הגמרא.

ומבאר רש"י (שם): ומה שחנטו חנטייא - נדמה להם שמת, אבל חי היה. מכאן שהמיתה הגופנית של צדיקים אינה נחשבת לכלום, כי רוחם והנהגתם חיה וקיימת גם אחרי הסתלקותם מן העולם הזה. ומכאן מוסר גדול לאדם אם רואה מציאות ממש מול דברי חז"ל, לא יבטל ח"ו את דברי חז"ל, אלא יבטל את המציאות שהוא רואה, ויאמר שהמציאות דמיון כדברי רש"י הנ"ל.

מעשה נורא על פטירת חכם אחד מהעיר פאס

מעשה נורא שהובא בספר ראשית חכמה על חכם יהודי שחי בעיר פאס שבמרוקו,ומת בכפר קרוב מהלך יומים שלוש מן העיר,ונקבר שם.לאחר שנים באו בניו להביאו לקבורה בעיר פאס,וכשפתחו את הקבר ראו שכל גופו  היה שלם חוץ מהרגל שהיתה חסרה,בנו הצטער על כן וחשש שמא ישלוט בו עוד רימה ותולעה ולא ישאר כלום מגופו,אך אביו בא לו בחלום והודיע לו שאין הוא צריך להצטער,והסיבה שגופו נשאר שלם מכיוון שלא עשה בו עבירה מימיו ,פעם אחת שבעט ברגלו באדם שהיה בעל תורה.

כיצד נשבע יוסף ליעקב אביו?
וכתוב (בראשית מז, כט):

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ".

עניין שבועתו של יוסף ליעקב שלא יקברנו במצרים צריך ביאור, שכן יעקב אבינו ביקש להשביעו בנקיטת חפץ, אבל יוסף לא החזיק שום חפץ אלא אמר לו "אנוכי אעשה כדבריך". ולמרות שיוסף כבר הבטיח לאביו לקיים את דבריו גם ללא שבועה, לא האמין לו יעקב והוסיף להשביע אותו כמו שכתוב (שם פסוק ל"א) "וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה". ונראה לבאר, שרצה יעקב אבינו להשביע את יוסף בנקיטת חפץ וכמו שהשביע אברהם אבינו את אליעזר בנקיטת חפץ, כדי שהשבועה תהיה חמורה ומחייבת. ואמר לו יעקב, איני חושש שלא תקיים את דברי, אלא אני חושש שפרעה מלך מצרים יערים עליך, ויצוה אותך להתיר את השבועה, ולכן עלי להכין תשובה לכך, שהרי אתה יוסף נשבעת לפרעה שלא תגלה שאתה יודע שבעים לשונות וגם את לשון הקודש, ואז אם יאמר לך פרעה להתיר את שבועתך שנשבעת לי, תאמר לו א"כ אני אתיר גם שבועתי שנשבעתי לך שלא אגלה שאני שולט בשפה אחת יותר ממך. אבל יוסף הצדיק אמר ליעקב אבינו, אמנם רצונך להשביעני בשבועה חמורה, אבל איני יכול לנקוט ב"ירכו" של אבי כי זה זלזול בכבודו (עיין ברש"י פרק כ"ד פסוק ב' למה הכוונה "תחת ירכי"), ואליעזר שהיה עבד יכול לעשות כן, אבל בן לאביו, אין זה ראוי (מהדין בן גדול אינו רוחץ עם אביו וכן נפסק בשו"ע אבה"ע סי' כ"ג סעי' ו'). ואז אמר יעקב ליוסף, אם כך תשבע לי גם ללא נקיטת חפץ.

מדוע לא נשאל יוסף על שבועתו?
כשביקש יוסף מפרעה להעלות את אביו לקבורה בארץ ישראל, פרעה סירב לבקשתו כי חשש שמא ילך ולא יחזור. אמר לו יוסף והרי נשבעתי לאבי! אמר לו פרעה, תעשה התרת נדרים ושבועות. אמר לו יוסף, דע לך שבנוסח של התרת הנדרים והשבועות אומרים תשע פעמים "מחול לך ומותר לך" וכו', וזה מתיר לנו את כל הנדרים והשבועות שנדרנו או נשבענו. וגם מה שאתה השבעת אותי שלא אגלה שאני יודע שפה אחת יותר ממך, זה יוּתר על ידי התרת נדרים. נבהל פרעה ואמר לו אם כך, אל תעשה שום התרת נדרים ותעלה את עצמות אביך כאשר השביעך. וכך כותב רש"י (פרק נ' פסוק ו'), וז"ל: "אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן עבור על השבועה שנשבעתי לך שלא אגלה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על שבעים לשון ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (דף לו ע"ב)".

יוסף אומר לפרעה אם אני אתיר את השבועה שנשבעתי לאבי, אני אתיר גם את השבועה שנשבעתי לך. ויש לשאול, הרי מהדין אדם שבא להתיר שבועה חייב לפרט את הנדר לפחות לפני אחד מהמתירים (עיין לשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ד, וז"ל שם "קודם שיתירו לו צריך לפרט להם את הנדר והסיבה שבשבילה נדר, ואם לא פירט אין התרתן התרה. ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי") והרי כשהוא יפרט למתירים הוא עובר כבר על השבועה שלא יספר לאחרים פרטי השבועה ? ויש מי שתירץ שמדובר תוך כדי דיבור, ודוחק. ואולי אפשר לומר שלפני מתן תורה לא היו צריכים לפרט את הנדר, ודוחק (ועיין בספר "לבונה זכה" של סידנא האדמו"ר ר' יעקב אבוחצירא זצוק"ל על הפרשה משם אסיפת חכמים).

זהירות משבועה
יש להתרחק מכל שבועה במאוד מאוד, למרות שבפרשתנו אנו רואים שיעקב אבינו השביע את יוסף. והגמרא בנדרים מביאה מעשה באדם שנשבע על דעת עצמו (בדף כ"ה ע"א), וז"ל:

"ההוא גברא דהוה מסיק בחבריה זוזי (תבע את חברו שהוא חייב לו כסף). אתא לקמיה דרבא א"ל ללוה, זיל פרע לי. א"ל: פרעתיך. א"ל רבא, א"כ זיל אישתבע ליה דפרעתיה. אזל ואייתי קניא ויהיב זוזי בגויה והוה מסתמיך ואזיל ואתי עליה לבי דינא (לקח הלווה קָנֶה והכניס בתוכו מעות, והיה נשען עליו וכך הגיע לבי"ד), אמר ליה למלוה נקוט האי קניא בידך (קח את הקנה בידך), נסב ס"ת ואישתבע דפרעיה כל מה דהוה ליה בידיה. ההוא מלוה רגז ותברה לההוא קניא ואישתפך הנהו זוזי לארעא ואישתכח דקושטא אישתבע".

ומאז עשו תקנה שלא להשבע אלא על דעת בית דין דווקא. כך גם יעקב השביע את יוסף אך ורק על דעתו והזהירו שלא יישבע על דעת עצמו. ועל כן כתוב "השבעה לי וישבע לו ", ולכאורה המילים "לי" ו"לו" מיותרות, והיתה התורה יכולה לומר "השבעה וישבע", אלא הכוונה "לי" - על דעתי, "וישבע לו" - על דעת יעקב אבינו.

ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה
יעקב אבינו מברך את מנשה ואת אפרים בני יוסף, והקדים את אפרים למנשה למרות שהיה מנשה גדול ממנו, וכך כתוב (בראשית מח, יד):

"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר". (ובפסוק כ' נאמר) "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אלוקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה"

(וידוע שהיה ויכוח בן שבט אפרים לשבט מנשה אם יעקב אבינו בשֵֹכֶל עשה כמו שכתוב " שִׂכֵּל אֶת יָדָיו" - מלשון שֵֹכֶל, וכמו שמביא רש"י, וז"ל:

"כתרגומו אחכמינון, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת כי יודע היה כי מנשה הבכור ואעפ"כ לא שת ימינו עליו",

או שמא מלשון שכול וטעות עשה). כשראה כך יוסף ביקש לתקן את המעוות ולהפוך את סדר הנחת ידיו של יעקב, אבל "וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (שם פסוק יט), ונתכוון ליהושע ששמעו התפרסם בכל הגוים אחרי שנעשה לו נס שהשמש עמדה לו בגבעון (עיין ע"ז כ"ה ע"א, ובמדרש שאומר שהשמש והלבנה שולטים בכל העולם וזהו "מלא הגוים"), וגם התכוון לגדעון שעתיד לצאת ממנו ושנעשה עמו נס גדול (עיין שופטים פרקים ז- ח). ורצה יעקב אבינו ללמד לדורות שמעלתו המיוחדת של יהושע היתה שהוא ביקש לחזק ולקבוע את לימוד התורה בארץ ישראל, כי אין תועלת בכיבושה של ארץ ישראל אם לא לומדים בה תורה, כי התורה היא המגן המוחלט של גבולות הארץ, ועל כן הקדים את אפרים (ואנו רואים כיום כי מנהיג הסומך על חכמתו ותבונתו יכול לוותר על חלק מא"י, ורק אח"כ הוא מתחרט, ואם היה לומד מיפתח הגלעדי לא היה עושה כן לתת חלק מא"י לאויב, וד"ל).

ברכת "ישימך אלקים" בברית מילה
מנהג נפוץ הוא לברך את הרך הנימול בברכת "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". יש חושבים שמנהג זה אינו אלא אמירת פסוק כברכה בעלמא ותו לא. אבל לא כן הדבר, אלא מנהג זה יסודתו בהררי קודש, וכך כותב בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק הנ"ל, וז"ל:

"וּבָרֵיכִינוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר (ויברכם ביום ההוא לאמור) בָּךְ יוֹסֵף בְּרִי יְבָרְכוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא (בך יוסף בני יברכו בית ישראל את התינוק ביום ברית המילה) לְמֵימָר יְשַׁוִינָךְ ה' כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה (לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה) וּבְמִנְיַן שִׁבְטַיָא יִתְמַנֵי רַבָּא דְאֶפְרַיִם קֳדָם רַבָּא דִמְנַשֶׁה וּמַנֵי יַת אֶפְרַיִם דִיהֵי קֳדָם מְנַשֶׁה (ובמנין השבטים יתמנה נשיא של אפרים לפני נשיא של מנשה ומינה את אפרים שיהיה לפני מנשה)".

הרי שיונתן בן עוזיאל ראה ברוח קדשו שיעקב אבינו בעצמו התכוון לנטוע ברכה מיוחדת לכל רך נימול, ומנהג זה התחיל עם ברכתו של יעקב אבינו לבני יוסף.

אל נא תקברני במצרים
יעקב אבינו אומר ליוסף בנו "ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" וכו' (בראשית מז, כט - ל). יעקב אבינו מבקש להיקבר בארץ ישראל ולא במצרים, וזאת מכמה סיבות וכדברי רש"י, וז"ל: "סופה להיות עפרה כנים ומרחשין תחת גופי. ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות. ושלא יעשוני מצרים עבודת כוכבים".

ולכאורה, מה אכפת ליעקב אם בעפר של מצרים יהיו כנים ? אלא אמר יעקב, אם יהיה כנים בכל מצרים ובי הם לא יגעו, אז יראו פלא זה ויעשוני אלוה שלהם, ולכן לא רצה להקבר במצרים.

פעם הביאו שני מתים מחו"ל כדי לקוברם בארץ, ואמר רב אחד, מדוע הם רוצים להקבר בארץ כדי לטמא אותה ? ואח"כ אמרו לו שהם היו גרים בארץ ורק הלכו לחו"ל לתקופה קצרה וחזרו, ולכן רצו להקבר בארץ.

כיום יש בארץ בית קברות של עשירים, ומביאים אותם מחו"ל כדי שיקברו בארץ, ומכיוון שהם משלמים כסף ל'חברא קדישא' נותנים להם רשות להקבר בארץ. מרן הב"י תיקן בצפת שהבאים מחו"ל יעשו יומיים יו"ט ויוציאו ס"ת ויתפללו בבית כנסת וכל זה כדי שיתרמו לא"י כי העוני היה גדול (ותיקן תקנה זאת למרות שלפי ההלכה עושים את יום טוב שני בצנעא. ועיין לארץ החיים סתהון על שו"ע או"ח סי' תצ"ו).

מספרים על האדמו"ר מחב"ד, שכשהיו באים אליו יהודים מא"י לחו"ל, היה אומר להם שיעשו שני ימים טובים בפרהסיא, וכששאלו אותו לפשר העניין, אמר להם: בית הקבע שלכם הוא בבית האדמו"ר, ובארץ ישראל אתם נמצאים רק באופן עראי. אני שאלתי כמה חסידים שהיו מקורבים אליו אם אכן כך נהג לומר, ואמרו לי שלא היה עושה כן.

יעקב אבינו מצוה את בניו לפני מותו שיקברוהו במערת המכפלה, והוא אומר להם "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה" (בראשית מט, לא).

ולכאורה כיצד קרא לאביו בשמו "שמה קברו את יצחק" ? אלא אומר הרב בעל הבא"ח שכל מה שדיבר היה ברוח הקדש (עיין פרשת שופטים ש"ש אות ה'). וכן אפשר לומר שיעקב אבינו אמר 'שמה קברו את אבי מורי ועטרת ראשי הגאון הגדול יצחק אבינו', אלא שהתורה קיצרה בלשונה.

האספו ואגידה לכם
כתוב בפרשה (בראשית מט, א - ב) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם". על פסוק זה מובא מעשה באבא זקן שנטה למות וקרא לבניו, וכיון שלא היה בו כח לדבר הוא הכין ערימה של קנים. כשבאו כל בניו ליד מיטתו, הוא נטל קנה אחד ושברו, וכן שני ושלישי. ואח"כ נטל את כל ערימת הקנים ביחד וניסה לשוברם אך ללא הצלחה. ובזה רמז לבניו שאם הם יהיו מאוחדים אף אחד לא יוכל להתגבר עליהם. וכך אמר יעקב לבניו "האספו...הקבצו" - אם תהיו מאוחדים תוכלו להתגבר על כל אויבכם, אבל אם תהיו מפורדים, אחד אחד, ישברו אתכם מבחינת הפרד ומשול.

כמו כן, יש ענין של "אל תפרוש מן הציבור" (אבות ב, ד) - וכשמארגנים תפילות ותחינות על כלל ישראל על כולם להתאסף ביחד, ויש בזה מעלה גדולה.

לאחר שיצחק בירך את יעקב, ועשו בא מן השדה וכו', כתוב "ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז, מא). אמר עשו "יקרבו ימי אבל אבי" - ובימי האבלות יעקב אינו יכול ללמוד תורה, וכשאין הקול קול יעקב - אז הידיים ידי עשיו, ואני אהרוג אותו. אבל עשו שכח שבאבלות ניתן ללמוד דברים אחרים כגון הלכות אבלות וכדו'.

ביקש יעקב לגלות את הקץ
על הפסוק "האספו ואגידה לכם", אומרים חז"ל (פסחים נ"ו ע"א): "בקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

והגמרא (שם) דנה האם אנו נאמר 'ברוך שם כבוד מלכותו' וכו' או לא. כי מחד, משה רבנו לא אמרו, ומאידך יעקב אבינו תיקן זאת, ולכן התקינו שיהיו אומרים אותו בלחש.

המלאכים אומרים בשכמל"ו בקול, ובליל כיפור וביומו שאנו דומים למלאכים אנו גם אומרים כמו המלאכים בשכמל"ו בקול.

בתפילת י"ח, כשאומר 'ברוך אתה' - יתכופף עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, וכשאומר את שם ה' - יזדקף, מפני שנאמר "ה' זוקף כפופים" (ועיין שו"ע סי' קי"ג סעי' ו' והחונים עליו).

במוסף של יום הכיפורים ב'סדר העבודה' בבית המקדש, אנו אומרים 'והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: בשכמל"ו' - וכן אנו עושים היום, וכל זה זכר למה שהיה בבית המקדש.

שואל בעל פירוש סדר העבודה בשם 'לבוש מלכות' (מהרה"ג רפאל יהושע בנבנשתי אחיו של בעל כנה"ג), הרי אומרים חז"ל כשאומר "ברוך" - כורע, וכשאומר ה' - זוקף, ואם כן מדוע בביהמ"ק כשהכהנים שומעים את שם ה' היו כורעים ? ומתרץ, כי הם שמעו את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול, בקדושה וטהרה, כלומר היו בזה כמה מעלות: שם המפורש, יוצא מפי כהן גדול, בקדושה וטהרה, ועל כן היו כורעים. ועוד, שם המפורש יוצא מפי כהן גדול, היינו יוצא מעצמו בקדושה וטהרה.