האתר המותר, ילדים מספרים על עצמם

כשאלברט מגיע הביתה, כל הרחוב יודע.אלברט הוא נהג משאית בטון בשנות החמישים לחייו, הפנים שלו תמיד קפוצות, בדרך כלל הוא כועס או לא מרוצה, ולפעמים שניהם יחד. החיים, הם שעשו אותו כזה. הוא בתור ילד דווקא חלם להיות דוקטור, אבל הציונים הגרועים שלו בתיכון, יחד עם חסרון הכיס התמידי של ההורים, לא נתנו לו יותר מדי סיכויים בכיוון. את הקרירה שלו כנהג משאית הוא התחיל עוד בצבא שם היה גובניק מצטיין. ןמאז הוא יושב בקבינה של המשאית מביט על כל העולם מלמעלה, וכועס. הוא כועס על שלא הצליח במבחני הבגרות, הוא כועס על ההורים שלו שלא היה להם כסף, הוא כועס על המוצא שחו, הוא כועס על הילדים שלו שלא נותנים לו כבוד, הוא כועם על החברים שלו שלא מתייחסים אליו מספיק יפה, הוא כועס על כל העולם. הכי הוא כועס, כשהוא מגיע הביתה בשש בערב אחרי יום עבודה מפרך(קשה), נכנס לרחוב הצר שבו הוא גר עם משאית הבטון הענקית שלו, והמכוניות החונות לאורך הכביש מפריעות לו לתמרן לכיוון החניה שלו. ואז כל השכונה יודעת שאלברט הגיע. הוא צופר במלוא העוצה, צועק בכל הכח, וכשמישהו שבמקרה הגיע לשכונה ועדיין לא מכיר רת אלברט מתמהמה ולא מזיז את הרכב כדי לאפשר לאלברט לעבור בקלות, הוא מרים את קולו ומאיים על נפשו של בעל הרכב באשר הוא. השכנים כבר מכירים אותו, הם נזהרים להצמיד היטב למדרכה , מחנים אותה לפעמים ברחוב הסמוך רק שלא להרגיז את אלברט ולהיתקל בו. כשהוא כועס הם ממש מפחדים. כולם דיברו איתו, האישה,הילדים,החברים.אבל שום דבר לא עוזר, אלברט כועס. היה זה באחד הימים הקשים ביותר שהיו לאלברט בתור נהג משאית, הוא נגרר כל היום בפקקים מעייפים, וכשכבר הגיע לאתר הבניה מוכן לפרןק את מטען הבטון מהמערבל,התברר שהקבלן שהיה אמור לפקח על העניין איננו. הדם של אלברט עלה למקום הכי גבוה במוח , אלברט איים לשפוך את תכולת הבטון בחזית האתר ולתקוע את העבודה לימים ארוכים(רבים). רק התזכורת שהמשכורת שלו בידים של הקבלן מנעה ממנו מלעשות שטויות. עוד שעה ארוכה התעקב אלברט באתר הבניה,הרבה מעבר למה שהיה צפוי, הוא יצא משם כועס על כך שיאחר הביתה, וכעס עוד יותר כששוב נתקע בפקקים בדרך. כשנכנס לרחוב הצר שוהוא כבר עמד על סף התפוצצות אטומית. וכמובן, שוב כולם ידעו שאלברט הגיע הביתה. הצעקות, האיומים,הקללות, כל אלו היו הפעם בעוצמה גביהה יותר מאי פעם. אבל הכי גרוע קרה כשאלברט כבר עמד להיכנס לתוך החניה וגילה כי מכונית מרצדס חונה בחניה שלו. לו לראש, החניה שלו תפוסה... חוצפה שכאזת... מכונית מרצדס מפוארת חדשה נוצצת ומבריקה, ועוד ע הנילונים על המושבים, חונה בחניה שלו... אלברט ראה בכך עלבון אישי, כאילו שבעל הרכב ידע על החלום האישי שלו למרצדס. מאז גיל שש הוא חולם על זה, והחנה אותה שם כמו להכעיס, "לי יש, לך אין!". אלברט איבד שליטה. הוא סובב את המשאית לאחור,הרים את מערבל הבטון, ובשמחה לאיד שפך את כמות הבטון שנשארה במשאית היישר על המכונית המבריקה. הוא עלה הביתה עייף כועס רוטן ועצבני. פתח את הדלת בתנועה חדה ו... הפתעה! אבא, אמא, הילדים, החברים. כולם היו שם, מאירים לו פנים ומאחלים לו מזל טוב ליום הולדתו החמישים. חמיו התקרב אליו: "נו, מה דעתך אלברט, על המתנה שקנינו לך?!" - "מה איזו מתנה?!" - "אתה רוצה להגיד שלא ראית את המרצדס שלך בחניה???" מיתר להוסיף מילים על מוסר השכל. ובכל זאת, אי אפשר שלא לשקוע במחשבות לאן עלול הכעס להוביל את האדם, וכמה אפשר לאבד ברגע אחד של אבדן שליטה. לפעמים נזק גשמי, אבל ברוב המקרים נזק רוחני שפוגע בנו ובשמחתנו. וכבר אמרו חכמים "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו".

סיפור לשבת
הצצה לפרשת השבוע מזווית מעניימת

מה החלום שלך?

יודעים מה המשותף בין ברק אובאמה, נשיאה הנבחר של הרצות הברית? ואיוון סטיוארט .נהג המירוצי המדברי ? לשניהם היה חלום ! מיהאמין שבראשה של הרצות הברית .מדינת העבדים הגדולה של המאה ה-18 יעמוד נשיא ממוצה אריקני? ברק אובאמה האמין!היה לו חלום. והוא הוביל את חייו להגשמת החלום. גם לאיוון סטיוארט היה חלום. החלום שלו היה להשתתף במרוץ מכוניות למרחקים ארוכים בדרכי עפר. מדובר בתחרויות ארוכות למרחק מאות קילומטרים בדרכים רעועות(קשות). הנהיגה בתחרויות אלו דורשת מאמץ אדיר, שעות של ריכוז עצום וסבל אדיר של כאבי גב איומים. סטיוארט חלם, אך היה עליו לפרנס את משפחתו. הוא לא היה יכול לעזוב את האחריות שרבצה עליו כמנהל עבודה באתרי בנייה, אבל הוא בכל זאת רצה להיות קשור לעניין, ובשעות הפנאי שלו היה עוסק בתיקון מכוניות מרוץ, כך הזדמן לו גם מדי פעם לנהוג על אחת מהן. "לא חשבתי שאי פעם אצליח להגשים את החלום, ולהיות מיקצוען אמיתי". אמר סטיוארט לימים. אבל ההזדמנות שלו הגיעה מהר משחשב. אחד מנהגי המרוצים שאיוון היה עובד עבורו שבר יום אחד את רגלו לפני תחילת המרוץ. המכונית היתה מוכנה על המסלול. לנהג לא היתה ברירה, הוא נתן לאיוון לנהוג. ההחלה היתה הגרועה ביותר שאפשר, איוון סטיוארט ישב ליד התנגשו בסוללות עפר.המכונית התהפכה, הם נתקעו בבוץ וכל המכוניות האחרות חלפו על פניהם. "נשארו המכונית האחרונה", סיפר סטיוארט שנים אחר כך, "כולם כבר נעלמו, היו שם שישיםאו שבעים מכוניות נוספות במרוץ, ואנחנו מאחורי כולם. לא הספקנו לעבור יותר מחמש עשרה או עשרים קילומטר, ואז המשנק - כבל הגז נקרע, לא יכולתי להמשיך לנהוג. משכתי את הכבלקשרתי אותו סביב כף היד, וכך יצרנו משנק ידני. אני מסוגל לנהוג ביד אחת, אולם את מוט ההילוכים לא יכולתי להזיז, אך החלטתי להמשיך ולנהוג , ארל הוא יהיה זה שיעביר הילוכים. בכל פעם שארצה להחליף הילוך, אמרתי לארל, אתן לך דחיפה במרפק. היה מסובך, ארל לא הבין אותי, ניסינו כמה פעמים, נתקענו ועצרנו, אבל בסוף זה הצליח, ארל ואני הסתדרנו מצוין, ולמרות הפיגור הגדול, התחלנו לעבור את הנהגים האחרים. היה זה מרוץ של מאתיים קילומטר, עברנו אחד, עברנו עוד אחד, התקדמנו ביחד בעבודת צוות מדהימה, הנהיגה הפכה למקצועית, ובסופו של דבר ניצחנו בתחרות ההיא." התחרות היהא היתה רק ההתחלה, סטיוארט ניצח עוד בתחרויות רבות אחרות, הוא זכה בפרס היוקרתי "איש הברזל", כל כך הרבה פעמים עד שאוהדיו הרבים כיונו אותו בתואר "איש הברזל". הוא הגשים את החלום שלו. פרשת השבוע מספרת על יוסף, הנער הצעיר שולם על מנהיגות, הוא רואה בחלומו את אחיו משתחווים לו, והוא מדבר על זה. הוא זוכה ללעג, אפילו לבוז ולשנאה. אבל אביו יעקב לא מתעלם מהחלום, הוא שומר אותו בלבו, הוא נוצר את הזיכרון וממתין. והחלום מתגשם. יוסף הופך לאיש החזק בממלכה המפותחת ביותר במזרח התיכון. והאב יעקב רואה בהתגשמות החלום. לכל אדם יש חלום. כל אחד רואה בעיני רוחו את העתיד, את מה שיעשה, את מה שיצא ממנו, עד כמה יגדל, השאלה היא רק מה הוא עושה עם החלום. הוא יכול לקבור אותו, להתייחס אליו כאל משהו חולף, והוא יכול לפעול להגשמתו. נער צעיר, מתחיל את דרכו בתורה. הוא מתוודע לצפונותיה, הוא מגלה את המתיקות שבה. יש לו חזון,

אני מביא לכם כאן סיפור שקיבלתי במייל ולדעתי כדאי שכולם יקראו אותו ויבינו כמה מסוכן יכול להיות באינטרנט.

אז בבקשה, תיזהרו כאשר אתם גולשים באינטרנט ובעיקר תקפידו לא למסור מידע על עצמכם.

אחרי שזרקה את הספרים על הספה, היא החליטה לחטוף משהו טעים לאכול ולהתחבר לאינטרנט.
היא התחברה תחת שמה ברשת הנסיכה213.
היא בדקה את רשימת החברים וראתה שדוד123 מחובר ושלחה לו הודעה מהירה.

הנסיכה213: שלום. אני שמחה שאתה מחובר! אני חושבת שמישהו עקב אחרי הביתה היום. זה היה ממש מוזר!
דוד123: את צופה יותר מדי בטלוויזיה. למה שמישהו יעקוב אחרייך? את לא גרה בשכונה בטוחה?

הנסיכה213: ברור שכן. J אני מנחשת שדמיינתי כי לא ראיתי אףחד כשהסתכלתי.

דוד123: אלא אם כן נתת את השם שלך למישהו באינטרנט. לא עשית את זה, נכון?

הנסיכה213: ברור שלא. אני כאילו לא סתומה?!

דוד123: היה לכם כדורסל היום אחרי ביצפר?

הנסיכה213: כן וניצחנו!!

דוד123: איזה כיף!מה את היית?

הנסיכה213: אני שיחקתי את הרכז. J המדים שלהם כ"כ מכוערים! הם נראו כמו דבורים. J

דוד123: מה שם הקבוצה שלך?

הנסיכה213: אנחנו החתולים השוויצרים. על המדים שלנו מצוירים נמרים . הם ממש מגניבים.

דוד123: קלעת משהו?

הנסיכה213: לא. אני ישבתי על הספסל. L אני צריכה ללכת. אני צריכה לסיים ש.ב. לפני שההורים שלי חוזרים. אני לא רוצה שהם יכעסו עלי. ביי.

דוד123: נדבר אח"כ. ביי.

בינתיים... דוד 123 נכנס לרשימת המשתמשים והתחיל לחפש את הדיוקן שלה כשהוא עלה הוא הדגיש אותו והדפיס.

הוא הוציא עט והתחיל לרשום מה הוא יודע על הנסיכה213 עד עכשיו.

שמה: מיכל

יום הולדת: השלישי ליוני 1994

גיל: 13

מדינה: ישראל.

תחביבים: כדורסל, שרה במקהלה, החלקה על הקרח וקניון.

בנוסף למידע הזה, הוא ידע שהיא גרה בחולון בגלל שהיא ממש היום סיפרה לו. הוא ידע שהיא נשארת לבד עד 6:30 בערב כל יום עד שהוריה חוזרים מהעבודה. הוא ידע שהיא משחקת כדורסל כל יום חמישי אחה"צ בנבחרת הבית-ספרית, והנבחרת נקראה בשם החתולים השווצרים. המספר האהוב עליה 7 הודפס על החליפה שלה. הוא ידע שהיא בכיתה ח' בתיכון ע"ש הרצל.

היא ספרה לו את כל זה בשיחות שהיו להם באינטרנט. עכשיו היה לו מספיק מידע כדי למצוא אותה.

מיכל לא ספרה להורים שלה על התקרית שקרתה לה בדרך חזור מהמגרש אותו יום. היא לא רצתה שהם יעשו סקנדל וימנעו ממנה לחזור לבד הביתה מהמשחקים. הורים תמיד מגיבים בצורה מוגזמת. ושלה היו הכי נוראים. זה גרם לה לחלום שהיא לא הייתה בת יחידה. אולי אם היו לה אחים ואחיות, ההורים שלה לא היו מגוננים מדי.

ביום חמישי, מיכל שכחה מהמעקב אחריה.

המשחק היה בשיא הפעילות כשהיא הרגישה שמישהו בוהה בה. באותו רגע הזיכרון הזה חזר אליה. היא העיפה מבט ממקום מושבה בספסל וראתה גבר מביט בה בהתעניינות. הוא נשען על הגדר וחייך כשהסתכלה עליו. הוא לא נראה מפחיד והיא מהר מאוד שכחה את הפחד הפתאומי שהרגישה.

אחרי המשחק, הוא נשען על הגדר כשהיא דברה עם המאמן. היא שמה לב שחייך שוב כשהיא עברה לידו. הוא הנהן והיא חייכה חזרה. הוא ראה את השם שלה על החולצה מאחור וידע שמצא אותה.

בשקט, הוא הלך במרחק בטוח מאחוריה. הם עברו רק כמה רחובות עד הבית של מיכל. וכשראה איפה היא גרה הוא חזר מהר למגרש למכונית שלו. עכשיו צריך לחכות. הוא החליט לאכול משהו לפני שיגיע הזמן לחזור לבית של מיכל. הוא נסע לחנות מזון מהיר וישב שם עד שהגיע הזמן לעשות את הצעד הבא.

מאוחר יותר אותו יום מיכל הייתה בחדרה כשהיא שמעה קולות בוקעים מהסלון.

"מיכל, בואי רגע" אמר אביה. הוא נשמע כועס והיא לא הבינה למה. היא נכנסה לחדר וראתה את האיש מהמגרש יושב על הספה.

"שבי" אביה פתח ואמר "האיש הזה סיפר לנו משהו מאד מעניין עליך".

מיכל התפלאה. איך הוא יכול לספר להורים שלה משהו? היא לא ראתה אותו לפני כן אף פעם.

"את יודעת מי אני, מיכל?" שאל האיש.

"לא" ענתה מיכל.

אני קצין משטרה ואני מתכתב אתך באינטרנט. דוד123. אומר לך משהו?

מיכל הייתה מזועזעת. "זה לא יכול להיות! דוד הוא בגילי! הוא בן 14 ! והוא גר באילת!

הזר חייך "אני יודע שסיפרתי לך את כל זה, אבל זה לא נכון. את רואה, מיכל, יש אנשים ברשת שמעמידים פנים שהם ילדים. אני הייתי אחד מהם. אבל לעומת האחרים שעושים זאת על מנת לפגוע בילדים ולהזיק להם, אני שייך לקבוצה של הורים שעושים זאת כדי להגן מפני טורפים. אני באתי לפה כדי ללמד אותך כמה זה מסוכן לדבר עם אנשים ברשת. את סיפרת לי מספיק עלייך כך שיהיה לי קל למצוא אותך. את סיפרת לי באיזה בית ספר את לומדת, את השם שלך! את קבוצת הכדורסל שלך, והתפקיד אותו את משחקת. המספר והשם על המדים שלך רק אימתו שמצאתי אותך.

מיכל הייתה המומה "זאת אומרת שאתה לא גר באילת?" הוא צחק

"לא, אני גר בתל אביב. זה גרם לך להרגיש בטוחה זה שאני גר רחוק,לא?!"

היא הנהנה.

"פעם הבת של חבר שלי הייתה כמוך. רק שלה לא היה כל כך הרבה מזל כמו שלך יש. הבנאדם מצא אותה ופגע בה כשהיא הייתה בבית לבד. ילדים חונכו לא לספר לאף אחד כשהם לבד, אבל הם עושים את זה כל הזמן ברשת. האנשים הלא נכונים גורמים לך להוציא מידע קצת פה, קצת שם ברשת. לפני ששמים לב, סיפרת להם מספיק כדי שימצאו אותך אפילו בלי להיות מודעת לכך שסיפרת.

אני מקווה שלמדת לקח ממה שקרה ולא תעשי זאת שוב.

תספרי לאחרים על זה כדי שגם הם יהיו בטוחים"

"אני מבטיחה"

באותו ערב, מיכל והוריה עשו חגיגה משפחתית על כך שמיכל ניצלה ממה שיכול היה להיות מקרה טראגי.

הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי ומתורגם מאנגלית

בבקשה העבירו מקרה זה לכל מי שאתם מכירים, כדי להציל את הקורבן הבא שהרשת כבר התחילה להתרקם סביבו...