|
אני מקווה שאין צורך להסביר לכם איך מאמצים חיה, אז אני אדלג על הקטע הזה. לפניכם רשימה של חיות ומידע עליהם - המידה יעזור לכם לעבור את החידונים שיש כשקונים את החיות כדי שתוכלו לאמץ אותן.
חיות(יונקים): יונקים:מחלקה בממלכת בעלי החיים,המונה כ-4,700 מינים. המאפיין המשמעותי ביותר של היונקים (וממנו מגיע שמם) הוא קיומן של בלוטות חלב באמצעותן מזינה האם את צאצאיה. מאפיינים נוספים הם קיומן של פרווה או שיער (ברוב המקרים), וכן היכולת לווסת את טמפרטורת הגוף באמצעות תהליכי חילוף חומרים הפולטים חום, תכונה המכונה גם הומיאוסטאזה או "דם חם". כמעט כל היונקים (למעט מינים ספורים המטילים ביצים) ממליטים גורים חיים הניזונים בראשית חייהם מחלב אם. רוב היונקים חיים על פני הקרקע, אך יש גם כאלה החיים במחילות או על עצים, מעופפים או דואים, ואף כאלה שמבלים את כל חייהם במים.
 סנאי - יונק הנמנה עם משפחת הסנאיים שבסדרת המכרסמים.
קיימים למעלה מ 50 מינים של סנאים. לסנאים יש זנב ארוך ושעיר, רובם פעילי יום ושוכני יערות. הם מיומנים בטיפוס וכן בקפיצה מעץ לעץ. הסנאים בונים קנים במרומי העצים או בנקרותיהם. בקן, הבנוי מענפים וקליפות עצים, הם ישנים, גדלים ומגדלים את צאצאיהם. מזונם הוא לרוב צמחוני וכולל בלוטי אלון, אגוזים, זרעי אורן וכן פטריות וביצי ציפורים, ויש ביניהם הטורפים ציפורים זעירות. הסנאים יכולים להזיז את שיניהם התחתונות באמצעות שריר מיוחד, ובעזרתן הם מפצחים אגוזים. בתחילה הם מכרסמים חור קטן בקליפת האגוז ולאחר מכן מכניסים לתוכו את שיניהם ומבקעים את האגוז.  ארנבת מצויה – יונק במשפחת הארנביים.
מבנה גופה של הארנבת ארוך וצר, זנבה עבה. הראש עגלגל בצורתו, האוזניים ארוכות, הרגליים האחוריות ארוכות בהשוואה לקדמיות וחזקות מהן. רגליה האחוריות של הארנבת עוזרות לה להתקדם במהירות רבה של 70 קילומטר לשעה בקירוב. היא מסוגלת לנתר למרחקים של עד 2.5 מטרים ולגבהים של 1.5 מטרים. היא טפסנית עצים וסלעים מצטיינת ומסוגלת אפילו לשחות. הארנבת משגיחה על סביבתה בעזרת עיניה הגדולות וראייתה המכסה 360 מעלות. כאשר היא חשה בטוחה, היא עוצמת את עיניה ושוקעת בתנומה חטופה בתנוחת רביצה, אולם היא רגישה לכל צליל ותנועה, וכאשר תרגיש בסכנה תצמיד את גופה לקרקע ותקפא עד שתעבור הסכנה. הארנבת ישנה שינה מלאה לעתים רחוקות ביותר, לרוב למשך מס' דקות מעטות בלבד, אז תשכב על צידה וגופה יהיה רפוי. הארנבת ניזונה מחומר צמחי: צמחים מזינים, עשבים, גרגירי בר, פטריות, ירקות, פירות וגידולים חקלאיים שונים להם היא לעתים מסבה נזק רב. בונה – מכרסם גדול, סוג יחיד במשפחת הבוניים. הבונים מבלים את רוב זמנם במים וידועים בעיקר בשל כישרונם בבניית סכרים. הבונים חיים במושבות על איים דמוי כיפה. משקלו של הבונה הממוצע 15-20 ק"ג ואורכו כ-75 ס"מ. גופו של הבונה כבד ורגליו קצרות ואינן מותאמות להליכה, לכן הוא מבלה את רוב זמנו במים. פרוותו של הבונה עמידה בפני מים ואצבעותיו מחוברות בקרום. הבונה מסוגל לצלול במשך כ-15 דקות, באותו זמן אוטם שסתום את אזניו וחטמו. זנבו של הבונה הוא קשיח ודומה לשוט,של סירה וגם משמש לבונה כהגה. כמו לכל המכרסמים, גם לבונה זוג שיניים קדמיות חזקות וגדולות, השיניים של הבונה גדלות כל הזמן ולכן הוא חייב להשתמש בהן ללא הפסקה אחרת השיניים גדלות יותר מידי. הבונים הם יצורים חברתיים, וחיים במושבות שמכילות לרוב מספר גדול של משפחות. כל משפחה חיה ב"קן" העשוי ממוטות וענפים. הבונים בונים ומגדילים את הקן שלהם מדי פעם. רוחבם של הקינים הגדולים ביותר שנמצאו היה 6 מטרים, וגובהם הגיע ל-2 מטרים. הבונים אינם שוקעים בשנת חורף, אבל פעילותם בעונה הקרה מצטמצמת. באביב ממליטה נקבת הבונה בין שניים לחמישה צאצאים. הם יצורים ליליים, וניזונים מעצי צפצפה וערבה. ועוד עובדה מעניינת לסיום - לא מזמן נמצאו מאובנים של מין פרהיסטורי ועצום של בונה שגודלו היה למעלה משני מטרים. קצת מפחיד, לא?  דביבון – דביבון הוא סוג של יונק. מין הדביבון הידוע ביותר הינו הדביבון המצוי.
הדביבון גם נקרא הדוב הרוחץ משום שלפני שהוא אוכל, הוא מחפש נהר, נחל או מקור מים אחר כדי לשטוף את מזונו מספר פעמים. הדביבונים הינם אוכלי כל ופעילי לילה. הם ניזונים ממגוון רחב של דברים כולל גרגרים, חרקים, ביצים ובעלי חיים קטנים. אורכם של הדביבונים נע בין 50-100 סמ' (כולל הזנב). אורך זנבם נע בין 20-40 סמ'. מישקלם נע בין 4.5-16 קג'. הדביבונים הזכרים בדרך כלל יותר גדולים מהנקבות. תוחלת החיים של דביבונים בשבי יכולה להמשך עד 20 שנים ואילו בטבע נדיר לראות דביבון מעל גיל 12.  שועל מצוי
מאז ימי קדם חוברו אודות השועל אגדות רבות בזכות עורמתו ופיקחותו הרבה, על אף שבטבע רוב הטורפים האחרים אינם נופלים ממנו בתבונתם. השועל חי בשטחים פתוחים, באזורי חולות, ביער, בחורש, במדבר בנאות מדבר וליד מקווי מים. אורך גופו של השועל המצוי 70-60 סנטימטרים, ואורך זנבו 40-30 סנטימטרים. הוא ניכר בצבע השחור שעל הצד האחורי של אוזניו. צבע הפרווה בגווני זהוב עד אדום, השועל נבדל מהכלב בסימנים אחדים: ממדיו קטנים יותר מאלה של רוב הכלבים, חרטומו מחודד והאישון שלו דמוי חריץ צר ומותאם לראיית לילה. השועל הוא אוכל-כל ובתפריטו נכללים מכרסמים, עופות, חרקים ופירות. לשועל יש טריטוריות שגודלן תלוי בכמות המזון ובמידת פיזורו בשטח. כשהשועל מכריז על טריטוריה הוא משמיע נביחות ויללות. השועל פעיל בלילה, ואילו ביום הוא מסתתר במחילות שחפר בעצמו או שנחפרו על ידי בעלי חיים אחרים  קנגורו
הקנגורו הינו יונק ממשפחת חיות הכיס שמוצאו (על כדור הארץ) באוסטרליה. תכונתו הבולטת של הקנגורו היא הכיס בקדמת החזה של הנקבה, שבו היא נושאת את גוריה הצעירים. קיימים כ-45 מינים של קנגורו, הגדול ביניהם הוא הקנגורו האדום. גובהו של הזכר יכול להגיע לעתים ל-2 מטרים, ומשקלו הוא 90 קילוגרם. הקטן בהם אינו עולה בגודלו על עכבר קטן. אורך חיי הקנגרו היא 4-6 שנים. לקנגורו יש רגליים קדמיות גדולות וחזקות, רגליים אחוריות חזקות במיוחד המותאמות לניתור, זנב שרירי ומסיבי המסייע בשמירה על שיווי משקל וראש קטן יחסית. הוא יכול להתקדם במהירות ממוצעת של 20-25 קמ"ש באמצעות ניתור. למרחק קצר הוא יכול להגיע ל-70 קמ"ש. כמו לחיות הכיס אחרות לנקבות הקנגורו יש כיס המשמש את הגורים שלה בהתפתחות מוגנת ונוחה בתחילת חייהם. הקנגורו הוא צמחוני, אוכל עשב ושורשים, ומעלה גרה. את שעות היום החמות הוא מעביר ברביצה, בעוד שבלילה ובשעות הבוקר המוקדמות הוא עסוק בחיפוש מזון. בעת מרעה ואכילה הקנגורו הולך על כל ארבע רגליו, ואז הוא כפוף קדימה וראשו סמוך מאוד לקרקע. בעת התגוננות או לצורך התקפה תומך הקנגורו את כל משקל גופו על זנבו החזק ובועט ברגליו האחוריות. נקבת הקנגורו ממליטה גור אחד בכל עונת רבייה. גודלו של הגור בעת לידתו אינו עולה על 3-4 ס"מ (יותר קטן מהאצבע הקטנה שלכם), אך אף על פי כן הוא מסוגל לזחול ולהיכנס אל תוך כיס החזה של אמו מיד לאחר הלידה. בתוך הכיס יש שתי פטמות יניקה. בשלב הראשון הגור אינו חזק דיו כדי לינוק והאם מתיזה חלב אל תוך פיו. מאוחר יותר הוא לומד לינוק בעצמו. בגיל שישה חודשים הוא מסוגל להציץ מתוך הכיס ובגיל שמונה חודשים הוא יכול לצאת לתקופות זמן קצרות ולשהות על הקרקע בקרבת אמו, ולחזור אל הכיס לאחר מכן.  פנדה ענק - מין יונק יחיד בסוגו, המסווג במשפחת הדוביים, והמצוי (על כדור הארץ) במרכז סין.
הפנדה הענק חי באזור ההרים. אורכה של הפנדה 1.5 מטר מהחרטום ועד לזנב, רגליה שחורות, גופה שחור ולבן כשהראש לבן למעט האוזניים השחורות והעיניים המוקפות בכתמים שחורים דמויי משקפיים. משקלו 165-75 ק"ג. הפנדה ניזון כמעט אך ורק מצמחים, למעשה, הוא אוכל כמעט אך ורק חזרן . ידוע שהפנדות אוכלים גם ביצים וחרקים כחלק מתזונת החזרן שלהם. אלה הם מקורות הכרחיים לחלבון. תופעה אופיָנִית לפנדות: אוזניהם מתנועעות בזמן שהם לועסים. לפנדה יש הבעת פנים חביבה דמוית פני תינוק. לפיכך, נפוצו גם דובי צעצוע הדומים לפנדה. העובדה שבדרך כלל מציירים אותו רוכן ואוכל בשלווה עלי חזרן בניגוד לדימוי של הדוב כצייד מוסיפה לתדמיתו התמימה. הפנדה הוא חיה בסיכון והפך בשנים האחרונות לסמלם של בעלי החיים שנמצאים בסכנת הכחדה. הפנדה נמצא בסיכון גבוה בשל הרס בית הגידול שלו, ובגלל שקשה לו להתרבות. לפי הערכות, רק 1,000 פנדות חיים כיום בטבע.  טיגריס - יונק במשפחת החתוליים בסדרת הטורפים.
הטיגריס הוא המין הגדול ביותר בסוג פנתר: אורכו של הזכר ברוב המקרים יכול להגיע לשלושה מטרים, ומשקלו ל-225 ק"ג, כשהפרטים הגדולים ביותר בתת-המין הסיבירי יכולים להגיע לאורך של 4-3.5 מטרים ומשקל של מעל 300 ק"ג. גובהו עד הכתפיים כ-90 ס"מ וכך אורך זנבו. מראהו של הטיגריס מאופיין על ידי הפסים הכהים האנכיים (העוזרים להסוואה בעשב הגבוה) ומצויים על הפרווה שגווניה יכולים להיות מהצבעים כתום, אדום וצהוב. לכל טיגריס ישנו דגם פסים ייחודי משלו. הטיגריס הוא טורף זריז ומיומן המיטיב לשחות ולטפס על עצים. הוא נוהג לארוב לטרפו בעיקר בשעות בין הערביים ליד מקווה מים ביער, שאליו מגיעות החיות כדי לשתות. בארוחה אחת יכול הטיגריס לבלוע עד 40 ק"ג בשר.כשהוא אינו משחר לטרף, הטיגריס יושב בדרך-כלל בצל או בבריכות מים כדי להתקרר. בגלל פרוותו המרהיבה, ובגלל אמונה שאיבריו עוזרים לבעיות רפואיות ניצוד הטיגריס בכמויות גדולות והמין נמצא היום בסכנת הכחדה.  ארמדיל - יונק הידוע בשריון הגוף שלו. אורכו הממוצע של ארמדיל הוא כ-75 ס"מ, מראש ועד קצה הזנב.
הארמדיל מקורב לדוב הנמלים. ישנם מספר מינים של ארמדיל, הנבדלים זה מזה במספר הפסים הנראים בשריונם, ובמאפיינים אחרים.
מקום מחייתם הטבעי של כל מיני הארמדיל על כדור הארץ הוא ביבשת אמריקה, שם הם חיים בסביבות שונות. הארמדילים ניזונים בעיקר מחרקים, מזחלים, ומחסרי חוליות אחרים.
הארמדיל נוהג לחפור הרבה, והוא משתמש בציפורניו החדות כדי לחפור הן לצורך מציאת מזון, והן לצורך בניית מאורות באדמה לחה, בדרך כלל בצד פלגים או נחלים שבקרבתם הוא חי.
ההגנה העיקרית של הארמדיל היא עורו החיצוני, המהווה שריון. טקטיקות ההישרדות של מיני ארמדיל שונים נבדלות זו מזו עד מאוד. מול איומו של טורף, הארמדיל בעל 3 הפסים מדרום אמריקה יתכרבל לצורת כדור. לעומתו, הארמדיל בעל 9 הפסים מצפון אמריקה נוהג לקפוץ גבוה לאוויר כשהוא מופתע.
בעונת החיזור נוהג הארמדיל הזכר לעשות סלטות באוויר כדי לזכות בתשומת-ליבה של הנקבה. לעתים קורה שהוא נוחת על ראשו, ואף שהדבר לא גורם נזק, הוא בהחלט מקטין את סיכוייו לזכות להזדווג עם הארמדילה שאחריה הוא מחזר.
הארמדילים משמשים במחקר המדעי גם בשל מערכת הרבייה המוזרה שלהם: בכל המלטה נולדים תמיד ארבעה ארמדילים זהים מבחינה גנטית. היות שהם תמיד זהים, רביעיות הארמדילים שימושיות למחקרים מדעיים, התנהגותיים ורפואיים הדורשים קבוצות של נבדקים ללא הבדל גנטי. החשיבות הגבוהה של הארמדיל למחקרים נובעת מהעובדה שמלבד הארמדיל אין אף יונק אחר למעט האדם אשר עשוי להמליט תאומים זהים מבחינה גנטית.  קיפוד - הקיפוד הוא בעל חיים מסדרת אוכלי החרקים, באורך ממוצע של 20 ס"מ.
גבו של הקיפוד מכוסה בקוצים, וכאשר הוא חש מאויים הוא מתכדרר לכדור ומפנה את קוציו החוצה. הקולות שקיפוד משמיע הם של חירחור ואינפוף, ולעתים (כמו במקרי מצוקה) גם צרחות המזכירות יללות חתול.
הקיפודיים חיים תחת בולי עץ או במאורות שהם חופרים בעצמם. הם ניזונים ממגוון רחב של מזונות, הכולל חסרי חוליות, זוחלים, פגרים, שורשים ופירות. הם חסינים לרעלנים שונים הקיימים בטבע, ביניהם ארס נחשים.
תקופת ההריון של הקיפודה נמשכת 58 יום. קיפודים חיים בדרך כלל 4-7 שנים בטבע, אולם ידוע גם על קיפודים שהאריכו ימים עד גיל 16.
הקיפודיים פעילים בשעות הלילה ומספר מינים אף מקיימים תרדמת חורף. הם הטרותרמיים, כלומר מורידים את טמפרטורת גופם בשעת מנוחה, אך הם בעלי דם חם. הם מנהלים את חייהם על פני האדמה, אך ניתן לראותם גם מטפסים ושוחים בהצלחה יתרה.
הקיפודים מסוגלים להתרבות פעמיים בשנה. במרבית המינים, זהו הזמן היחיד בו הפריטים המבוגרים מנהלים התנהגות חברותית, כאשר ביתר הזמן הם יצורים מתבודדים.
מבין היונקים החיים בימינו, בני משפחה זו הם הדומים ביותר ליונקים הקדומים. מאובנים של משפחה זו מוכרים החל מתקופת האיאוקן הפרה-היסטורית.
דינוזאורים: דינוזאוריםשם מדעי:Dinosauria, סדרת – על של זוחלים או דמויי-זוחלים שהתקיימו בעידן המזוזואיקון ונכחדו לפני כ-65 מיליון שנים. השם "דינוזאור" נקבע לראשונה בשנת 1842 על ידי סר ריצ'רד אוון, פלאנטולוג וביולוג בריטי, ומקורו מהמילים היווניות "דינוס" שפירושה "נורא, עוצמתי, חזק, מופלא" ו-"סאורוס" שפירושה "לטאה". זאת אומרת: לטאה נוראית, חזקה, מופלאה.
הדינוזאורים היו בעלי חיים יבשתיים, בעלי מאפיינים המזכירים זוחלים. כולם היו, ככל הנראה, מטילי ביצים.
עם גילויים של שלדי הדינוזאורים הראשונים חוקרים חשבו כי היו בעלי דם קר. אבל בדיקה של לב מאובן שהתגלה העלתה שהוא היה בעל מבנה של ארבעה חדרים שהוא מבנה לבם של בעלי דם חם (כיום: יונקים ועופות). כמו כן, חלק מהחוקרים כיום חושבים שהעופות הם צאצאיהם הישירים של הדינוזאורים, או אף יכולים להיחשב לדינוזאורים בעצמם. (כן, כן, תנו מבט בגוואקאמיו ותראו שזה הגיוני)
הדינוזאורים הראשונים התקיימו כבר לפני כ-210 מיליוני שנים. הראשונים שביניהם היו קטנים וזריזים ונעו על רגליהם האחוריות, בדומה לעופות קרקע של ימינו. רק כעבור מיליוני שנים הופיעו גם דינוזאורים שהלכו על ארבע גפיים. עם הזמן הם אכלסו את כל הסביבות היבשתיות: יערות, מדבריות, ערבות, הרים וכו'. תוך כדי כך הם עברו אבולוציה שאפשרה להם להסתגל לסביבות השונות וגרמה להבדלים חיצוניים והתנהגותיים משמעותיים בין המינים. חלק מן הטורפים הקטנים שהיו מראשוני הדינוזאורים, התפתחו אט-אט לצמחוניים ענקיים השונים מאוד במראם מאבותיהם הולכי השתיים.
עידן המזוזאיקון (עידן הדינוזאורים) החל לפני 250 מליון שנה והתחלק ל3 תקופות (תורים):
תור הטריאס
בזמן הטריאס היה כדור הארץ מקום חם ויבש בהרבה, יחסית לתור שקדם לו. בעלי חיים היו במירוץ להסתגלות לתנאים החדשים. לקראת סוף הטריאס, החלו הדינוזאורים הראשונים להתפתח ולהשתלט על סביבות גידול ביולוגיות שנשלט לפני כן על ידי מינים קדומים של זוחלים (שלא היו דינוזאורים).
תור היורה
תור היורה. הוא החל לפני כ-200 מיליון שנה, בשינוי אקלים נוסף. כדור הארץ הפך למקום טרופי לח ומיוער. פריחת הדינוזאורים החלה. ביורה הגיעו דינוזאורים מסוימים לגדלים אליהם לא הגיע אף בעל חיים יבשתי אחר.
תור הקרטיקון
הקרטיקון. תחילתו לפני כ-145 מיליון שנה והוא היה הארוך ביותר, אם כי גם האחרון בעידני שלטון הדינוזאורים. אפיונו היה אקלים חם ויבש למחצה, דומה יותר לאקלים של ימינו מאשר לזה של עידן היורה. יערות דלילים, ערבות שיחים וחורש שלטו בנוף. כמו כן, היו מדבריות רבים. בתקופת הקרטיקון הדינוזאורים היו קטנים יותר מבתור היורה, אבל התפתחו מהם מינים רבים ואינטיליגנטיים יותר.
מאובני דינוזאורים
ראשוני המאובנים של הדינוזאורים נתגלו בשנות העשרים של המאה ה-19 .מאז נמצאו מאובנים של מינים רבים מאורך של 91 ס"מ עד 39 מטר וההערכה היא כי מדובר בקרוב ל-900 מיני דינוזאורים שהתקיימו בעבר. רוב המינים נקבעו על סמך מציאת עצם יחידה, או עצמות בודדות. מאובנים של דינוזאורים קטנים מאוד, יכולים להימצא בשלמותם על פני שכבת סלע יחידה. במאובנים כאלה, ניתן לעתים למצוא גם שרידי נוצות, איברים פנימיים ואף את ארוחתו האחרונה של היצור.
היכחדות הדינוזאורים
בהשוואה לאדם שהחל להתפתח לפני כ-2 מיליון שנה בלבד, הדינוזאורים חיו בעולם במשך כ-150 מיליון שנה ונפוצו בכל היבשות שהיו קיימות באותה עת. מכאן שהם היו אחת הקבוצות המוצלחות ביותר על פני האדמה. עובדה זאת עושה את היעלמותם למסתורית.
השערות שונות הוצעו לגבי נסיבות הכחדתם של הדינוזאורים. הרווחת שבהן היא פגיעת מטאוריט ענק, ככל הנראה שבר של כוכב שביט, בחצי האי יוקטן שבמקסיקו לפני כ-65 מיליון שנה, בסוף תקופת הקרטיקון. הפגיעה גרמה להעלאת ענן אבק עצום לאוויר שכיסה את כדור הארץ וחסם את קרני השמש במשך חודשים.
בעקבות פגיעת המטאוריט מתו מרבית הצמחים עקב מחסור באור, ותוך זמן קצר מתו גם רוב היצורים בעלי חילוף החומרים הגבוה, אלו שנזקקו לכמויות גדולות של אוכל (כמו רוב הדינוזוארים). לעומתם, יצורים בעלי חילוף חומרים נמוך (קרי דם קר, כגון זוחלים) היו מסוגלים לעבור את תקופת החושך הזאת עם מעט מאוד מזון. משנגמרה תקופת החושך, רוב הדינוזאורים חלפו מבלי להותיר צאצאים, יחד עם כ60% עד 85% מהמינים על כדור הארץ. סביר להניח, כי מלבד העופות, עברו גם כמה דינוזאורים יבשתיים קטנים את המשבר, אך נכחדו מסיבות אחרות תוך מיליונים ספורים של שנים.
 אנקילוזאור מגניבנטריס - סוג של דינוזאור במשפחת אנקילוזאוריים. אנקילוזאור ידוע כאחד המינים הגדולים ביותר של דינוזאורים משוריינים. הוא היה מכוסה במעטפת שריון עצם וקשקשים גרמיים בתוספת דוקרנים קרניים שהגנו על גבו. זנבו הכיל שתי בליטות עצם כבדות ואף דוקרנים שהפכו אותו לאלה אפקטיבית וכלי נשק כנגד טורפים. למרות מעטה השריון המרשים הזה, לאנקילוזאור היו גם נקודות תורפה. בטנו, לדוגמה, חסרה את כיסוי השריון ומשום כך נותרה חשופה לחלוטין לתקיפות.
גודלו של האנקילוזאור היה דומה לגודלו של פיל אפריקני בוגר. הוא שקל כ-5 טון ואורכו היה כ-10 מטרים. רוחבו היה 1.8 מטר וגובהו היה נמוך יחסית: רק 1.2 מטר. רגליו היו קצרות למדי וכל מבנה הגוף השטוח שלו נועד בשביל להגן על בטנו החשופה ולאפשר לו להיצמד אל הקרקע, כאשר רק גבו המשוריין וזנבו הקטלני בולטים. הגולגולת שלו הייתה קטנה ועבה, ומוחו היה קטן יחסית.
האנקילוזאור חי לפני כ-70 מיליון שנה, בשלהי תקופת הקרטיקון והוא היה אוכל עשב. קוריטוזאור.
דינוזאור צמחוני בעל ציצת עצם חלולה על הראש. שמו של הקורינטוזאור נגזר מהמילה היוונית "קורינטוס" שפירושה קסדה. הקורינטוזאור חי לפני כ 75 מליון שנה, בתור הקרטיקון. ציצת העצם שעל ראשו של הקורינטוזאור היתה חלולה ומחוברת למערות האף. חוקרים חושבים שהקרוינטוזאורים הזרימו אוויר דרך ציצת העצם כדי לתקשר אחד עם השני לגבי הימצאות של מזון או של טורפים באזור. לפי גודל ציצת העצם והחלל שבתוכה, הקול שהופק ממנה דמה לצליל של חליל צד או אבוב. הקורינטוזאור שקל כ-4 טון והגיע לאורך של עשרה מטרים. הוא תלש עשב בעזרת מקור מאורך ולעס אותו במערכת שיניים אחוריות שהורכבה ממאות שיניים קטנטנות.  טריצרטופס.
סוג של דינוזאור שהתקיים בתקופת הקרטיקון. טריצרטופס היה דינוזאור הולך על ארבע. הוא מפורסם בעיקר בזכות הגולגולת שלו שהייתה מצוידת ב-3 קרניים גדולות (שתיים מעל העיניים ואחת על האף) ו"צווארון מניפה" עשוי עצם שהגן על הצוואר. הטריצרטופס התנשא לגובה של כ-3 מטרים ושקל כ-6 טונות. אורכו היה בין 8 ל-11 מטר. להמחשה, הטריצרטופס היה בגודל של טנק מודרני.
טריצרטופסים חיו בעדרים גדולים. מסיבה זו נהוג לעתים לכנותו "באפלו דינוזאורי".
טריצרטופס היה צמחוני וניזון בעיקר משרכים וצמחייה נמוכה. את העלים והענפים תלש הטריצרטופס באמצעות מקורו החד ואת העלים הוא לעס באמצעות מערכת שיניים טוחנות שנמצאה בחלק האחורי של הלסת שלו.
החוקרים מאמינים שהקרניים וה"צווארון" שימשו למספר מטרות:
- אמצעי הגנה כנגד טורפים כמו הטירנוזאור רקס.
- אמצעי תקשורת בין חברי העדר.
- אמצעי להתגושש עם זכרים אחרים על נקבות או על טריטוריה.
- אמצעי חיזור.
- סמל מעמד ששיקף (או קבע) את מעמדו של הפרט בעדר.
- עוגן לשרירי הלסת.
- אמצעי לוויסות הטמפרטורה.
החוקרים סבורים גם שכאשר עדר של טריצרטופסים הותקף, הצעירים היו מתרכזים ואילו הפרטים החזקים היו יוצרים סביבם מעין טבעת מגן כאשר קרניהם מופנות כלפי חוץ. כאשר הטריצרטופס נלחם בתוקף, דוגמת טירנוזאור רקס, הוא ניצב באלכסון עם ראשו מופנה אל עבר התוקף, בעוד שהוא מנסה להצמיד את בטנו לקרקע. הוא זקר את קרניו אל מול הטורף והשתמש ברגלו הקדמית כדי לפזר חול ואבק ולבלבל אותו. הוא נצמד לקרקע, התכופף כדי להתחמק מההתקפות עליו וניסה לפגוע בתוקף באמצעות נגיחות כואבות לפלג גופו התחתון. נגיחתו הייתה קטלנית והוא יכול היה לפצוע קשה תוקף בבטנו. הטריצרטופס היה מסוגל לפתח מהירות של 25 קמ"ש לצורכי הסתערות למרחקים קצרים. סטגוזאור.
דינוזאור הולך על ארבע ואוכל עשב שהתקיים בתקופת היורה. זהו אחד הדינוזאורים הידועים, הודות למראהו הייחודי הכולל שורה כפולה של לוחיות בצורת מחומש לאורך גבו וארבעה דוקרנים קטלניים בזנב. שמו נגזר מיוונית ופירושו "לטאה מכוסה" או "לטאה בעלת גג".
סטגוזאור היה דינוזאור גדול למדי. אורכו הגיע עד ל-12 מטר ומשקלו לחמש טונות. לאורך גבו וזנבו נמשכו שני טורים של לוחות קרניים משולשים או מחומשים שעמדו זקופים. עד היום הפליאונטולוגים חלוקים בדעתם מה היה התפקיד של לוחיות אלה. ההשערות הנפוצות הן אלה:
- להתגנדרות וזיהוי
- יצירת אשליה של מימדים גדולים לצורכי יצירת רושם והרתעה.
- וויסות חום
מקצה זנבו של הסטגוזאור נזדקרו זיזים קוצניים וחדים, שהיו ההגנה האמיתית שלו מפני אויביו. לוחיות הגב שימשו להרתיע את התוקף אך לא היו מערך הגנה יעיל מאחר והיו שבירות ולא הוצבו על חלקיו החשופים באמת. בעת סכנה נפנף הסטגוזאור בזנבו כמעין אלה מסומרת ועמד בתנוחה כזו שלוחיות גבו יזהרו בשמש. ייתכן גם שהסטגוזאור הזרים דם בלוחיות כדי לשנות את צבען. כך וודאי נראה בעיני הטורף כגדול יותר. ברכיוזאור.
הברכיוזאור היה ידוע בתקופה מסוימת כדינוזאור הגבוה ביותר (לאחרונה נמצאו שלדים של מין דינוזאור שאולי היה גדול יותר, הארגנטינוזאורוס). הוא שגשג לקראת סוף תקופת היורה בעידן המזוזואיקון. שלדים מלאים באורך של 25 מטרים של ברכיוזאורים נמצאו בחפירות ביבשות שונות. פירוש שמו הוא "לטאת הזרוע" בגלל שרגליו הקדמיות (הזרועות) ארוכות וחזקות מרגליו האחוריות.
הברכיוזאור היה אחד מבעלי החיים הגדולים ביותר אשר חיו אי פעם על פני האדמה. הוא התאפיין ברגליים עבות מאד, המזכירות גזעי עץ וצוואר ארוך מאוד ודק יחסית לגודל גופו.
חוקרים משערים שהברכיוזאור שקל כ-40 טונות, ושראשו יכל להגיע לגובה של 13 מטר. הוא אכל עשב, ורעה במישורים וביערות העשירים של סוף תקופת היורה. הברכיוזאורים חיו בלהקות, למרות שגם לברכיוזאור בודד שהגיע לשיא גודלו לא היה מה לחשוש, אפילו מהטורף הגדול ביותר של תקופת היורה, האולזאורוס.  טירנוזאור רקס - מין של דינוזאור טורף ממשפחת הטירנוזאוריים.
שמו נגזר מהמילים היווניות והלטיניות שמשמעותן "רודן הלטאות". שאריותיו נדירות, ונכון לשנת 2005 נמצאו רק 30 דגימות שלו הכוללות שלוש גולגולות שלמות. הוא חי בסוף תקופת הקרטיקון.
טירנוזאור רקס הגיע לאורך של עד 12.5 מטרים, ולמשקל של עד 5.5 טונות. עד לאחרונה, טירנוזאור נחשב לקרנוזאור (דינוזאור טורף) הגדול ביותר (לאחרונה התגלו מינים, כגון ג'יגאנטוזאורוס שהיו גדולים ממנו, אבל מקומו כדינוזאור השליט נשמר בתרבות הפופולארית). שיטת ההרג של הטירנוזאורוס היתה נענוע הטרף עד מותו. רגליו האחוריות החזקות היו משענת נגד לגולגולת הענקית וללסתות המאסיביות, דבר שהקל את קריעת הבשר ופיצוח העצמות בשיטה המזכירה את הצבוע.
מערות האף הענקיות של הטירנוזאור הן מהגדולות והמורכבות בעולם הטבע, דבר שאפשר לו לחוש בריח הטרף ממרחקים גדולים, ורגליו הקדמיות הזעירות אפשרו לו לדחוק את ראשו וצווארו אל תוך דינוזאורים אוכלי צמחים שהוא צד.
מחקר שנעשה באוניברסיטת מנצ'סטר מצא שהטירנוזאורוס רקס היה יכול לפתח מהירות של עד כ-30 קמ"ש
ציפורים: ישנם כ-10,000 מינים ידועים של עופות ברחבי העולם. גודלם משתנה ונע בין 7 ס"מ אצל הקוליברי והצופית ו- 2.5 מטרים אצל היען. המאפיין העיקרי של בני המחלקה כולה הן הנוצות אשר מכסות את גופם. מלבד זאת, העופות הינם בעלי חיים דו-רגליים ובעלי דם חם שביכולתם להטיל ביצים בעלות קליפה קשה. עוד מאפיינים הם מקור נטול שיניים, קיבה גדולה ושרירית, דגירה על ביצים, חילוף חומרים מהיר ושלד קל וחזק.
כנפיים ותעופה:
גפיהם הקדמיות של העופות מותאמות לתעופה ונקראות כנפיים. עצמותיהם חלולות כדי לא להכביד על משקלם. למרות שרוב העופות מתאפיינים ביכולתם לעוף, ישנם מינים שאינם עפים כלל. מינים אחדים, (כמו הפינגווינים למשל), עושים שימוש בכנפיהם על מנת לשחות במים ולא יכולים עוד לעוף, וישנם מינים שבמהלך האבולוציה הפכו גדולים כל כך (כמו היען והאמו) שבשל כובד גופם, לא יכלו עוד להתרומם מן הקרקע וכנפיהם התנוונו.
מזון:
מזון העופות מגוון ומשתנה בקבוצות השונות במחלקה (מזונה של היונה שונה משמעותית ממזונם של העיט, השחף או הנשר). עופות שונים אוכלים מזונות שונים כגון פירות, צוף פרחים, זרעים, חרקים, דגים, מכרסמים, זוחלים, פגרים ואפילו עופות אחרים.
שעות פעילות:
רוב העופות פעילים ביום, אולם מינים אחדים פעילים בלילה ובשעות הדמדומים (כמו דורסי הלילה. הינשוף, התנשמת והאוח, למשל).
נדידה:
ישנם מינים העוברים מרחקים עצומים מעל אוקיינוסים ויבשות בעונות הנדידה (כמו החסידות), ולעומתן ישנם מינים אחרים שכלל אינם זזים ממקום הולדתם. מינים אחרים של עופות מבלים את רוב חייהם בתעופה מעל האוקיינוס ללא עצירה.
הזדווגות ורבייה:
אצל רוב העופות הזכרים מהודרים יותר לעומת הנקבות בנוצות, בצבעים, במבנה הגוף ואף בהתנהגות. הדבר משמש את הזכרים כדי להרשים את הנקבות בעונת הייחום, להזדווג ולהפרות את הביצים שמייצרות הנקבות. במהלך ההזדווגות מצמידים הזכרים והנקבות את אברי המין (הביבים) שלהם אחד לשני. הזכר מעביר את הזרע שלו אל הנקבה ומפרה את הביצים שמייצרת הנקבה בשחלות.
דגירה:
כל העופות, בלי יוצא מן הכלל מטילים ביצים. רוב העופות (למעט קבוצת עופות אחת באוסטרליה ובאיים הסובבים אותה) דוגרים על ביציהם במטרה להעביר אל העוברים את חום גופם, תהליך חיוני להתפתחותם. עופות רבים מחלקים את הדגירה בין שני המינים. אצל עופות גדולים שאינם עפים, כמו היען והאמו, הזכרים דוגרים על הביצים כמעט לבדם. משקלם הרב ומסת נוצותיהם נותנים להם יתרון יחסי על הנקבות בדגירה.
תקופת הדגירה משתנה ממין למין, בין 10 ל-30 ימים אצל עופות קטנים ובינוניים ועד ל 60 - 80 ימים אצל עופות גדולים.
בחלק מהמקרים חום הגוף של העופות אינו מספיק לחימום הביצה כולה. על כן עופות רבים הופכים את הביצים כפעמיים ביום. לאחר בקיעת הביצים מספקים ההורים מזון והגנה לצאצאים.
ישנם מיני עופות העוזבים את הקן במהרה. צאצאיהם (הנקראים אפרוחים) מפתחים נוצות ראשוניות הנקראות "פלומה". מינים אחרים תלותיים יותר בהוריהם, נשארים עיוורים וחסרי נוצות במשך זמן מה ונקראים "גוזלים". גוזלים לרוב נשארים בקן עד התפתחות מלאה של איברי התעופה. חלק ממיני העופות משתפים עופות אחרים בגידול צאצאיהם. (דוגמה ידועה לכך היא הקוקייה, המטילה את ביציה בקנים של עופות אחרים).
בקיעה:
תהליך הבקיעה של האפרוחים והגוזלים אינו נעשה בעזרת ההורים. לגוזל יש בקצה הלסת העליונה שן במיוחדת, בעזרתה הוא מנקר חורים בקליפת הביצה כדי לצאת החוצה.
פינגווינים.
פינגווינים הם קבוצה של עופות מים, החיים כמעט אך ורק בחצי הכדור הדרומי. הפינגווינים הסתגלו לחיים במים בצורה מעוררת השתאות: הכנפיים שלהם הפכו לסנפירים, הם יכולים להישאר מתחת למים זמן רב (עד 18 דקות אצל הפינגווין הקיסרי), יש להם גב שחור ובטן לבנה כך שטורף ימי (כמו לוויתן קטלן או כלב ים נמרי למשל) המביט מלמטה יתקשה להבחין בין בטן הפינגווין הלבנה לפני המים הבהירים. הנוצות הכהות על גבם מסוות את הפינגווינים במבט מפני הים כלפי המעמקים. הפינגווינים ניזונים מדגים, דיונונים, וצורות אחרות של בעלי חיים ימיים שהם תופסים בעת שחייה וצלילה מתחת למים. פינגווינים מבלים כמחצית מחייהם ביבשה ובמחצית השנייה בים. דודו אפור.
מקור השם דודו הוא מהמילה "doudo", בפורטוגזית עתיקה (בפורטוגזית עכשוית "doido", שפירושה "שוטה".) פירוש שמו המדעי גם כן "עוף שוטה", משום שהיה איטי ולא חשש מבני האדם ומחיות הבית שהביא עימו לאי. באקולוקו עדיין ניתן למצוא דודואים ולמרות שהם עדיין לא מפחדים מבני אדם, קהילת האקואים מצליחה להגן עליהם. דודו אפור הוא עוף שחי (על כדור הארץ) באי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי ונכחד בשנת 1681.
המתיישבים ההולנדים שהגיעו למאוריציוס גילו את הדודו בשנת 1601. היה זה עוף, גדול במקצת מתרנגול הודו, אורך גופו כ-75 ס"מ, גובהו כ-90 ס"מ ומשקלו הגיע ל-25 ק"ג. גופו היה כבד, רגליו היו עבות וקצרות, ראשו היה גדול ולו מקור גדול ומעוקל, כנפיו היו קצרות והוא לא היה מסוגל לעוף. הדודו היה צמחוני ואכל בעיקר פירות וזרעים. נקבת הדודו הטילה ביצה אחת גדולה על הקרקע ושני ההורים דגרו וטיפלו בגוזל תקופה ממושכת.
|
