לזיכרה של אימי ע"ה
שחורה אני ונאוה, בנות ירושלים.
יום חמישי י"א בשבט תשס"ח ביה"ח "הדסה הר- הצופים", ירושלים השעה 1800.
אל המעלית של ביה"ח "הדסה הר הצופים" בירושלים, נכנסנו, רעייתי ואני, כאשר היעד קומה 4 לבקר את אימי החולה, שהובאה לפני יומיים מבית האבות.
בהגיענו למחלקת האשפוז, פנתה אלינו האחות האחראית ושאלה למטרת בואנו.
"באנו לבקר את אימא שלנו", ענינו כאיש אחד.
האחות, כדרכן של הישראלים, תמהה מאוד : "אינכם דומים כלל" !, אמרה בקול מצווה\ מוכיח.
"הו, לא", ענתה רעייתי. "אין אנו אח ואחות. אנחנו בעל ואישה", עוד המשיכה רעייתי, "אני אוהבת את אמו של בעלי, כאילו הייתה זו אימי".
האחות, נפעמת ונרגשת, משינוי סדרי בראשית (הייתכן שכלה כה אוהבת את חמותה?) ניצבה על מקומה והתנדבה להוליך אותנו עד למקום משכבה של אימי.
"הנה היא במיטה מס' 2 ", אמרה האחות האחראית ושמה פעמיה למקומה. – דלפק קבלה.
"סליחה !", קראתי לעבר האחות. "זו לא אימא שלי !".
"מה זאת אומרת ?" שאלה האחות, מופתעת למדי. "זאת יעקוט! למה אתה חושב שהיא לא אימא שלך?".
"כי לאימא שלי אין שערות לבנות", עניתי בבטחה.
ומה צבע שערותיה של אמך ?", שאלה האחות, ומבט של רחמים על פניה.
איני יודע", עניתי. "מעולם לא ראיתי את צבע שערה"
מרוקו - 1954 , הכפר מזט. שעת בין ערביים.
אימי נטלה את ידי בידה, ופנתה אל המעיין שבפאתי הכפר, שם רצתה לטבול לטהרתה. זוהרה של השמש הועם קמעה, ודמדומי הלילה קרבו ובאו. שעת טבילה מהודרת שבמהודרות. "מכאן אני ממשיכה לבד" אמרה אימי. "אני צריכה לטבול עירומה כביום היוולדי, ואין אלו מראות עבורך".
וכך פסעה לאיטה עוד כברת-דרך קלה, ונכנסה בבגדיה אל תוך המעיין, משקיעה עצמה עד צווארה.
בתוך המים, פשטה בגד אחר בגד, ורק שביסה נותר על ראשה. גם תורו של כיסוי הראש הגיע, אך גם הירח הפציע במלוא אונו והדרו – אור של מחצית החודש.
ואז ראיתי את אימי, במלוא יפעתה ותפארתה, יפה כלבנה, ברה כחמה, ושערה שחור כעורב, כאייל העורג על אפיקי מים.
איני זוכר את המראה הנהדר, רק זוכר אני ששערותיה של אימי היו שחורות.
תהא מנוחתה עדן.
