פגישה עיוורת (א.ב.ש)

אהבתיה. באותו הרגע,
באותה השנייה עת שאלה\אמרה..
סליחה, מה השעה ?
קמתי ממקומי לענות לה..  
השעה היא, אמרתי..
לא ! לא! קטעה את דבריי.
איני רוצה לדעת
את הזמן שמראה שעונך. 
רוצה אני לדעת..
מה השעה הטובה לאהבה, לרון לחדווה.

הבטתי אל גופה התמיר,
אל חמוקיה העשויים ביד אמן.
הבטתי אל תוך עיניה התכולות 
כעצם השמים לטוהר.
דומה שמבטה כלל לא הישיר אליי.
שעה טובה לאהבה, אמרתי, היא שעת ערביים,
עת הסהר הלבן, עוטה את כתרו.  עת יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב.
בהן הדמויות כהות, מִטַשְטשוֹת, כצלו
של הנשר אשר ידאֶה, מרחף על גוזליו,
עת לגוף אין צורה מצוירת, 
עת העין בוהה אל החלל - כמבטך עתה,
רק הנשמה עם נִשְמת תְּאוֹמָתָהּ, 
מתאחדת. זו העת לאהוב. אמרתי.

הושט לי יד, אמרה. רוצה אני להגיע ל"בית עיוורים",
זה לא רחוק כלל.

כן. חשבתי לעצמי, תשובה יפה השבתי לה.
" עת לגוף אין צורה, עת העין בוהה אל החלל
כמבטה שלה. כמבט העיוור".  
אהבתיה.

פרידה - א.ב.ש

דִּמְעָה קְטַנָּה בְּזָוִית הָעַיִן
צְבִיטָה קַלָּה בְּפִנַּת  הַלֵּב
מַבָּט מֻשְׁפָּל לְקֶרֶן  זָוִית
נְמִיכוּת קוֹמָה וּכְפִיפוּת גֵּו
צְעָדִים מְהוּסַּסִים  לְאָחוֹר

דּוֹמֶה הָיָה  לִי שגַּגּוֹ שֶׁל
עוֹלָם נָפַל אֶל תּוֹךְ הַיָּם
אַךְ שְׁאוֹן הַתְּנוּעָה הַשּׁוֹקֶקֶת
הִזְכִּיר, בְּעִקָּר לִי,  שֶׁעוֹלָם
כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג. וְאֵין  חֻרְבָּן.

רַק עֲנָנָה קְטַנָּה מַחְשִׁיכָה
מְעַט אֶת שֶׁמֶשׁ-הָאָבִיב
הַפְּרָטִית שֶׁלִּי. הַזְּמַנִּית.

וּכְשֵׁם שֶהָעֲנָנָה בָּאָה כָּךְ
הִיא תֵּלֵךְ וְהַשֶּׁמֶשׁ תִזְרַח
מֵחָדָשׁ  עִם אַהֲבָה חֲדָשָׁה
אַהֲבָה חֲדָשָׁה - לְלֹא עֲנָנָה