ביום ג' סיון תש"ח הנני מקבל מכתב מכ"ק אדמו"ר הריי"צ, בו הוא כותב:

בזה הנני להודיעך כי בחרתיך לשלחך לבקר את אחב"י במספר ערים, ומלאתי את ידי ידידי הרב חאדאקאוו שי', לסדר לך אופן וסדר הביקור ומה  שעליך לעשות שם, והשי"ת יצליחך בנסיעה כשורה ותמלא השליחות בהצלחה בגשמיות וברוחניות.                                                      

ואכן קבלתי הוראות והדרכות מפי הרב חאדאקאוו, בהתאם למכתב שקבלתי. בין השאר נתבקשתי לשלוח דו"ח בכל יום .

לפני יציאתי לשליחות, בקשתי מהרב חודקוב  לתת לי את האפשרות להכנס ל"יחידות" ואכן נענתי ונקבע לי תור להכנס ל"יחידות" באותה "יחידות" נצלתי את ההזדמנות ושאלתי את הרבי בנוגע למהות השליחות. היות ולפני כן היה לי מעין "ויכוח" עם המשפיע הגה"ח ר' שמואל לויטין. המשפיע טען שעלי לחזור מאמרי דא"ח בכל מקום שאני מגיע, ואילו אני  לא סברתי כך, כי הבנתי שמהות השליחות שלי היא לחזק את היהודים , אלו שנקראים "עמך"  ולאו דוקא  אלו שזקוקים לדא"ח או ששייכים להבין דא"ח. שאלתי, האם עלי לחזור דא"ח וכו' (האמת היא, שאינני זוכר היום את נוסח השאלה, עכ"פ, זו היתה בערך השאלה) על כך ענה לי הרבי, ואני מצטט את דברי קדשו:  אז מי טרעפט זיך מיט א אידן, זאל ער זיך דערמאנען אויף זיין טאטן, אויף זיין זיידען, און דערביי ועט ער געבן א קרעכץ (וכאן עשה הרבי תנועה עם היד להדגיש את גודל הקרעכץ) און זאגן , פארוואס בין איך נישט אזוי וי זיי. תרגום דברי קדשו ללשה"ק: כאשר נפגשים עם יהודי, עליו להזכר על אביו, על הסבא, והוא נאנח ואומר , מדוע אינני כמוהם. תשובתו של הרבי ביחד עם תנועת היד שלו, עומדים חי לנגד עיני, למרות הזמן הרב שעבר מאז.

ראשית דרכי היתה לעיר באלטימור. שם מכהן הרה"ג והרה"ח ר' אברהם אליהו אקסלרוד, כרב בביהכנ"ס ע"ש ה"צמח צדק". (אגב - ציור טיפוסי של רב חסידי שהיה לפני הרבה דורות, מנותק לגמרי מהאוירה האמריקאית אשר אינה משפיעה עליו כלל, וכאילו הוא נמצא באיזו עיירה קטנה ברוסיה, מתפלל באריכות ועובד ה' בצורה מופלאה). בביתו אני מתאכסן במשך ימי שהותי בעיר, ומשם הייתי יוצא לפעילות. ראשית דבר, הנני חייב לקבל את רשימת המוסדות הקיימים בעיר ואת שמות המנהלים. בימים הראשונים הנני צמוד למכשיר הטלפון ומתקשר לכל מנהלי בתי הספר על מנת לקבוע פגישה עמהם. אחרת, לא יתכן לבוא אליהם ללא תאום מוקדם. האמת היא, שלא כולם ששים לקבל אותי, מאחר והם מבינים במה המדובר, ולא כל המנהלים מעונינים בחומר לימודים או בחומר קריאה שריח תורה או יהדות נודף מהם. החינוך שהם נותנים לתלמידים הוא פושר ביותר ואין הם זקוקים למשהו אחר. באותם זמנים לא ידעתי להבחין בין הסוגים השונים של בתי הספר שפעלו בקהילות היהודיות שבארה"ב, חשבתי, שכך נראה כלל החינוך של היהודי המודרני, ורק כעבור זמן ידעתי שיש חינוך אורטודוקסי, חינוך קונסרבטיבי וחינוך רפורמי, בהתאם לזרמים שהיו קיימים ביהדות ארה"ב. בין בתי הספר שבקרתי ושוחחתי עם המנהלים, רבים מהם היו קונסרבטיביים או רפורמיים, וזו גם הסיבה שלא ראו בעין יפה את הצורך להשתכנע עד כדי כך שכדאי להם להכניס לבית ספרם את החומר שיו"ל מטעם המל"ח. הרבה מהמנהלים מדברים עברית רהוטה ו/או אידיש עסיסית, אבל בקושי אפשר למצוא אצלם לחלוחית של יהדות מקורית. במקרים מסוימים הגעתי לביה"ס ללא תיאום מראש, וזאת כדי להעמיד את המנהל בפני עובדה, ואעפ"י כן הצלחתי ברוב המקרים לעניין אותם בחומר הלימודים ובחומר הקריאה של ה"מל"ח", ובעקבות כך הזמינו כמות ניכרת של ספרים וכדומה. אם בימים הראשונים היה לי קושי מסוים בפעילותיי, הרי כעבור זמן קצר "השתפשפתי" והעבודה החלה לקבל תנופה.

בכל יום הייתי נוהג לשלוח דו"ח למל"ח על עבודתי במשך היום, ואילו הרב חודקוב היה מעביר אלי הוראות והדרכה הקשורים לשליחות שעלי לבצע.

נוסף על עבודתי בהפצת ספרי ה"מל"ח", הנני מקיים גם שיחות עם יחידים שיש להם השפעה על הנוער, במטרה לעודד אותם בקיום מסיבות שבת וכו'. בש"ק בעת סעודה שלישית באחד מבתי הכנסת, נאמתי בפני הקהל שהיה שם, על הצורך בחינוך על טהרת הקודש לדור הצעיר, היות והוא עתידו של עם ישראל, וכדי שיוכל להמשיך במסורת אבות, יש לדאוג לכך שהדור הצעיר ילך בדרכי אבותינו.

אני נמצא בבלטימור כעשרה ימים, ואני חש כי אני הולך ומתחשל בכל הנוגע לעבודה עם הזולת. ולפי דעתי, זוהי גם אחת ממטרת השליחות המוטלת על תלמידי הישיבה בימי הקיץ - להפיץ את רוח היהדות בין אחינו בנ"י, הנמצאים בתרדמה רוחנית, להקיצם ולעוררם לקראת חיים רוחניים מאושרים יותר. זאת עושים תלמידי הישיבה בהצלחה, כל אחד לפי כישוריו ולפי תכונת נפשו.

לאחר קבלת הוראות מהרב חודקוב הנני עוזב את בלטימור ונוסע לעיר פיטסבורג בה גר הרה"ח השו"ב ר' שלום פויזנר, המשמש בין היתר, הדמות המרכזית של חב"ד בפיטסבורג, והרוח החיה שבעיר בכל מה שקשור לתורה ואידישקייט (יהדות).

בבית חסידי זה נקבע לי המקום בו אתארח במשך ימי שהותי בעיר. צורת עבודתי בפיטסבורג דומה מאד לעבודתי בבלטימור, אך כאן הרגשתי כי יש מי שמדריך אותי במהלך העבודה, ודבר זה, כמובן, הקל עלי במאד. מחוץ לעיר פיטסבורג אני מבקר בעיירות הסמוכות לה, וגם שם אני נפגש עם מנהלי הת"ת שבמקום ומנסה לעניין אותם בחומר היו"ל מטעם ה"מל"ח". אמנם נתבקשתי ע"י הרב חודקוב לעסוק בהתרמת כספים לטובת ה"מל"ח", אך הרב פויזנר לא היה מוכן לעזור לי בזה, מאחר וימים ספורים לפני זה, היה בעיר משולח מטעם הישיבה.

כאן חייב אני להפסיק ולספר אפיזודה ממה שקרה לי, וזה גם לימד אותי לקח על להבא. כלומר, כיצד חייב שליח לראות את שליחותו, גם כשזה מתנגש עם ההרגשים החסידיים שלו.

 - אני נמצא בפיטסבורג ונדמה לי כי גמרתי את תפקידי בעיר זו, אך עדיין לא קבלתי הוראה מהרב חודאקוב לעזוב את העיר. היום זה ערב חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז, ובוודאי תתקיים ב 770 התוועדות של הרבי הריי"צ בעל הגאולה, והנה אני נמצא בפיטסבורג ולא אוכל להשתתף בהתוועדות שכל כך הייתי מעונין להשתתף בה, ובפרט לאחד כמוני שאינני יודע אם תהיה לי הזדמנות נוספת לחוג את חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז יחד עם בעל הגאולה. לא הססתי הרבה ועליתי לרכבת היוצאת מפיטסבורג לנ.י. בשעות הלילה, ולאחר נסיעה של שמונה שעות הגעתי בבוקר לנ.י., אני מגיע ל 770 והנה אני פוגש במסדרון את הרב חודקוב אשר "פותח" עלי זוג עינים ושואל אותי, מה אתה עושה כאן, הלא אתה צריך להיות כעת בפיטסבורג ? עניתי לו: מאד חפצתי להיות נוכח בהתוועדות של הרבי המתקיימת הערב. מגיב הרב חודקוב בצורה האופיינית לו, ואומר לי, חייב היית להשאר במקום אליו נשלחת. אמר ולא יסף... אמרתי לעצמי, מילא, "קבלתי על הראש", אך בכל זאת אזכה להיות אי"ה הערב בהתוועדות של הרבי.

הגיעה השעה המיועדת להתוועדות, זקני החסידים וכן כמה מחשובי אנ"ש נמצאים כבר בפנים ומחכים לכניסתו של הרבי הריי"צ לחדר הגדול בו מתקיימת ההתוועדות. בחדר המדריגות מצטופפים כמה עשרות מתלמידי הישיבה ומייחלים לפתיחת הדלת למאן דהו אשר יש לו "זכות כניסה", ואז מנסים להסתנן פנימה יחד אתו. בדרך כלל, זה מצליח, ובאופן כזה זוכים כעשרה תלמידים להיות בהתוועדות.

הצלחתי להגיע עד הדלת, ועם הפתיחה הראשונה, אוכל להיות בפנים. לפתע נפתחת הדלת והרב סימפסון מבקש להביא ספסל מביהכנ"ס הנמצא בקומה התחתונה. כהרף עין הייתי כבר למטה ואני עם עוד אחד מביאים את הספסל, באותה עת הייתי מאד שמח, כי בשבילי זה יהי' "כרטיס כניסה" בטוח. הרב סימפסון עומד בפתח על מנת לקבל את הספסל וזה ברור שיחד עם הספסל ייכנסו גם אלו שהביאו אותו, אך כדי שהספסל יוכל להכנס לפרוזדור, יש צורך -לשם תימרון- לסגור לרגע קט את הדלת ואח"כ תנתן לנו האפשרות להכנס, אך הדלת נשארה נעולה . אפשר לתאר כי האכזבה הייתה מאד גדולה. וגם כיום כאשר אני נזכר באירוע הזה, חש אני צביטה בלב.

המעניין הוא, שבכל ההתוועדויות של הרבי שהיו בתקופה בה שהיתי בישיבה, זכיתי להשתתף בהן פרט להתוועדות זו של י"ב תמוז.

האם יש לראות בזה רמז כלשהו ? אולי ?... ימים ספורים לאחר שחזרתי מהשליחות, זכיתי להכנס שוב ל"יחידות" ע"מ למסור דו"ח תמציתי על פעולותיי במסגרת השליחות, סיפרתי על הפגישות שלי עם הרבנים או עם "רבנים" מנהלי תלמודי תורה לסוגיהם. ציינתי, שלא כולם רצו לקבלני לשיחה, אך בכל זאת הערמתי עליהם ובאתי למשרד ושוחחתי עמהם בנושא החינוך הכשר, וכן בענין חוברות הקריאה לתלמידים,וכי בזה היתה לי הצלחה חלקית. נדמה היה לי, כי גרמתי בכך נחת רוח לרבי, וזאת לאור מראה צהיבות פני הקודש באותן רגעים מעטים שהייתי בחדר.                                        

הסדר הרשמי בישיבה עדיין לא התחיל ואני נמצא בינתיים בברוקלין, אך כעבור עשרה ימים אני יוצא שוב לשליחות, אך לא לבדי אלא יחד עם חברי נתן גורארי'. והפעם, מטרת השליחות היא קצת שונה מקודמתה. (כך זה נראה אז בעיני) עלינו לבקר בריכוזי יהודים, בבתי הכנסת או במוסדות חינוך על מנת לעוררם ולחזקם בעניני יהדות והחשיבות שיש בקיום התורה והמצוות.

ראשית דרכנו הייתה לעיר בוסטון, שם גר אחד מחשובי אנ"ש ר' שמעיה קרינסקי ובביתו התאכסנו. בימים בהם שהינו שם . באנו בדברים עם מספר רבנים המכהנים בבתי כנסת וכמעט כל אחד מהם מנהל תלמוד תורה השייך למסגרת של ביהכנ"ס. בש"ק דרשנו בכמה בתי כנסת, אם בתפילת שחרית או בתפילת מנחה. באותם שנים, לראות צעיר יהודי עוטר זקנקן, היה זה מחזה נדיר ביותר, ולכן כאשר הגענו לתחנת הרכבת בבוסטון, מצאנו את עצמנו מוקפים ע"י סקרנים שבקשו לדעת מאין אנו מגיעים. וכאשר ענינו להם כי באים אנו מניו יורק, קשה היה להם להאמין כי בניו יורק חיים כיום "יצורים" כאלו... עכ"פ, יהודי בוסטון זכו לראות צעירים עטורי זקן וכן לשמוע מהם, מה זה להיות יהודי גאה שאינו מתבייש ביהדותו גם כאשר הוא הולך ברחוב.

מבוסטון עשינו את דרכנו לעיר קליוולאנד, שם גר ר' מרדכי ריבקין, אשר סייע לנו במשימה שהוטלה עלינו. בעיר זו התעכבנו רק מספר ימים וממנה המשכנו לעבר שיקאגו. בעיר ישנם שני בתי כנסת השייכים לחסידי ליובאוויטש. באחד מהם מכהן הרב שלמה זלמן העכט, ובשני מכהן הרב צבי שוסטרמן. שני הרבנים הם בעלי שיעור קומה המייצגים את ליובאוויטש בצורה המעוררת כבוד. שניהם הם תמימים שהתחנכו בישיבות תות"ל, ויראתם קודמת לחכמתם. בנוסף לגאונותו בתורה היה הרב ש.ז. העכט ידוע כפה מפיק מרגליות, ושיחותיו ברבים היו לשם דבר. הרב שוסטרמן, למדן מובהק אשר קנה את עולמו בדרכי הנועם שלו ובגישתו הנפלאה כלפי הקהל הרחב.

בזמן היותנו בשיקאגו, לא פגשנו את הרב העכט, מאחר והוא שהה אז מחוץ לעיר. האכסניה שלנו היתה בביתו של הרב שוסטרמן, אשר דאג לכל הדרוש לנו.

היהודים תושבי שיקאגו, ידעו על ליובאוויטש ומוסדותיה, שכן לפני שש שנים ביקר בעיר זו, כ"ק אדמו"ר הריי"צ שליט"א [ נבג"מ זי"ע ]. (פרטי הביקור, פורסמו בקונטרס "ביקור שיקאגו") ולכן שליחותנו בעיר זו נשאה אופי רציני יותר ומעמיק יותר. חוץ משני הרבנים הנ"ל, גרו בשיקאגו מספר רב של יהודים שהיו קרובים לליובאוויטש ובהם שני חסידים גבירים שהיתה להם השפעה ניכרת על הקהילה היהודית בעיר. האחד הוא ר' שלמה פאלמר והשני הוא ר' יעקב כץ. עפ"י הוראות שהגיעו מ 770, התקיימה אסיפה של מספר עסקנים וביניהם שני הגבירים הנ"ל, על מנת לדון כיצד לנצל את השליחות על הצד היותר טוב. סוכם, שיש לתת פרסום על בואם של שני השלוחים מטעם ליובאוויטש, תוך הדגשה מיוחדת, שהמטרה שלהם איננה לשם עריכת מגבית כספית. עורך העתון "פארוורטס" היו"ל בשיקאגו, קבל אותנו לראיון. גוללנו בפניו את מטרת בואנו ומה יש בדעתנו לפעול בעיר בזמן שהותנו בה. הדברים אכן התפרסמו בהבלטה וגם צויין בין היתר, שזוהי הפעם הראשונה שמגיעים שלוחים לעיר לא לשם עריכת מגבית, אלא להעביר "מעסעדזש" לחיזוק הקשר לתורה ומצוותיה.

כמו"כ הוחלט לבוא בדברים עם הרבנים המכהנים פאר בבתי הכנסת הגדולים שבעיר ולבקש את הסכמתם לנאום בש"ק בפני קהל המתפללים. לא כל רב מוכן בקלות לוותר על הדרשה השבועית בביהכנ"ס שלו, ובפרט רב המכבד את עצמו, יחשוב פעמיים אם רצוי שמישהו אחר ידרוש במקומו, כי סוף סוף זהו הקשר החשוב שמקשר אותו עם קהל המתפללים, ואם לא עכשיו, אימתי ?... יש לציין, כי אחדים מהרבנים היו בעלי שיעור קומה בעולם הרבנות שבארה"ב ולכן קשה היה להם להשלים עם העובדה, שבחורים צעירים ובפרט ליובאוויטשער ידרשו בפני מתפללי ביהכנ"ס שבהם הם מכהנים כ "מרא דאתרא". אולם העסקנים הנ"ל הצליחו ל "רכך" את התנגדותם תוך הבטחה כי מכבודם לא ייגרע מאומה, ואדרבה... ואכן חברי נתן גוראריה ואני דרשנו בש"ק בין שחרית למוסף בשני בתי הכנסת הגדולים שבעיר. ואילו לאחר תפילת המנחה דרשנו בשני בתי כנסת נוספים. ברור הדבר, שלא יכולנו לדעת עד כמה היתה הצלחה בקציר, אבל את מלאכת הזריעה ביצענו ובצורה המניחה את הדעת. (זאת נודע לנו כעבור זמן).   במשך הזמן שהיינו בשיקאגו בקרנו בהרבה מוסדות חינוך ועשינו פרסום רב לחומר הלימודים ולחומר הקריאה היו"ל מטעם המל"ח, וכמו"כ שוחחנו עם אנשי החינוך במקום, על דרישות השעה לחזק את החינוך היהודי המקורי ולא להתפתות אחר החינוך הפשרני אשר בסופו של דבר אינו מביא את החניכים לידי שמירת תורה ומצוות. בוודאי שלא אוכל לומר, כי כל הדיבורים שלנו התקבלו אצל מרבית המחנכים (היות והחינוך היהודי באמריקה, אפילו של האורטודוכסים, נוטה לפשרנות) אבל חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם ובפרט כשאנו הולכים בכח המשלח הלא הוא כ"ק הרבי. בימים שלאחר מכן,אנו נוסעים לעיירות הסמוכות לשיקאגו אשר בהם התקיימו "מחנות קיץ", וכמובן שעשינו כמיטב יכולתנו לרשום מנויים על הירחונים "שמועסן מיט קינדער" ו "טאקס אנד טיילס" המיועדים בעיקר לבני הנעורים.

לפי ההוראות שקבלנו, המשכנו לעיר מילוואקי שם נפגשנו עם יהודי בעל לב חם ור' משה וולף שמו. יהודי זה ראה לעצמו זכות לעזור לנו במשימה, ואף טרח להפגישנו עם אלו שהיינו מעונינים להפגש עמהם. בקרנו במספר מוסדות חינוך וחזרנו לשיקאגו. לא רחוק משיקאגו נמצאת עיירה בשם שעבויגען, שם גר ר' שלום קראסניק, גיסו של המשפיע הרב ח.שאול ברוק. כפי שהדבר היה נראה אז בעיני, לא היו בעיירה הנ"ל חיים יהודיים תוססים ולכן שמחתו של ר' שלום היתה גדולה ביותר כאשר ראה אותנו, צעירים בעלי זקן, באים לבקרו ולעודדו, דבר שהזכיר לו את שנות חייו בהיותו ברוסיה. זו היתה גם הזדמנות למסור לו ד"ש מגיסו ואחותו ולספר לו אודותם ואודות משפחתם.

לסיכום ימי השליחות, הריני לציין כי בכל יום שלחנו דו"ח להרב חודאקוב על הפעולות שנעשו במשך היום. לפעמים היינו מקבלים הוראות בכתב, אך על פי רוב היו ההוראות מועברות אלינו ע"י הטלפון.

מתקרב המועד בו עלינו לסיים את שליחותנו ולחזור לניו יורק. אנו עוזבים את שיקאגו ברכבת העושה את דרכה לנ.י. במשך זמן של 18 שעות. הגענו לנ.י., אמנם עייפים מהדרך הארוכה אך מלאי סיפוק על הזכות שנפלה בחלקנו למלא את שליחותו של הרבי.

באחד הימים, פניתי אל חתדב"נ הרמ"ש שליט"א   (לימים - כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) בבקשה, לקבל מזכרת כלשהי מהשליחות שביצעתי. הרמ"ש שליט"א נתן לי את תמונתו של הרבי הריי"צ, והוסיף : תשאיר במזכירות המל"ח את רשימת הספרים שבהוצאת "קהת" שעדיין חסרים לך. כעבור כמה ימים קבלתי את הספרים שציינתי .