לא ארכו הימים, וסדרי הלימוד בישיבה חזרו למסלולם התקין, כאשר בפתח עומדים ימי אלול והימים הנוראים. עם עבור הימים הנוראים, חגה"ס, שמע"צ ושמח"ת שהיו ימי הוד ותפארת לכל אלו מאנ"ש ותלמידי הישיבה שזכו להשתתף בתפילות, תקיעת שופר, וכן ההתוועדויות בימי החג, וההקפות בשמע"צ ושמח"ת, אשר רישומם ניכר היה גם לאחר זמן, הנה האורחים שהגיעו כבר חזרו למקומותיהם, ואילו תלמידי הישיבה שבים לשקוד על התורה ועל העבודה ביתר שאת וביתר מרץ. אבל לפני כן ברצוני לתאר במקצת את האירועים של חודש תשרי. למרות שבגלל השנים המרובות שעברו מאז, לא נשארו בזכרוני אירועים מיוחדים שאני יכול להצביע עליהם, עם כל זה את ימי ר"ה שכללו את התפילות, תקיעת שופר וכן ההליכה לתשליך אני זוכר גם כיום. כבר משעות הבוקר של יום א' דר"ה, מצטופפים תלמידי הישיבה בחדר המדרגות משם נכנסים לחדר התפילה בו מתפלל המנין של הרבי, מתוך כוונה שמא יזכו להסתנן פנימה ויוכלו לראות את פני הרבי ויחד עם זאת לשמוע מפיו הק' את הברכות של תקיעת שופר. עומדים צפופים ומחכים ל"ישועה" שתבוא מכיוון הדלת. מתקרב הזמן של התחלת התפילה ועדיין לא הצליח אף אחד מאתנו להכנס פנימה. הנה מתקרבת בתו של הרבי, הרבנית חנה גורארי', ואני פונה אליה ומבקש ממנה לתת לי את האפשרות להכנס פנימה, מאחר והגעתי מארץ ישראל ללמוד בישיבה, ואינני יודע אם אני נשאר כאן עד השנה הבאה, לכן אהיה מאושר אם תסכים להכניסני פנימה כדי שלכל הפחות אוכל פעם אחת להשתתף בתפילות ר"ה ולשמוע את הברכות מפיו של הרבי. הרבנית גורארי' אומרת לי, היום זה בלתי אפשרי להכנס, אבל למחר אני מבטיחה שתוכל להכנס. לאחר תשובה זו, אין לי כבר מה לעמוד כאן בחדר המדרגות ואני יורד לביהכנ"ס ועומד להתפלל עם כל הקהל את התפילות של ר"ה וכו'. לאחר התפילה ולאחר סעודת החג, מתכוננים לתפילת מנחה ולאחריה ההליכה ל"תשליך". המקום אליו הולכים ל"תשליך", נמצא בתוך גן צבורי גדול בשם "סענטראל , שם קיים אגם מים ולידו מקיימים את מעמד ה"תשליך". 770פארק" שהוא רחוק למדי מ בראש התהלוכה הולך חתדב"נ הרמ"ש ולאחריו אנ"ש וכל תלמידי התמימים. צבור ההולכים אינו גדול במיוחד, אך התהלוכה עצמה עושה רושם כביר על כל התושבים היהודים הגרים שם והניצבים לאורך איסטערן פארקוויי כדי לחזות בתהלוכה של הליובאוויטשער חסידים. (יש לזכור, כי באותם שנים היה האיזור כולו מאוכלס ביהודים, לאו דוקא שומרי תומ"צ, אבל יהודים). כאשר הגענו לאגם ולאחר שסיימו את סדר אמירת "תשליך", יצא כל הצבור בריקוד חסידי כאשר הרמ"ש עצמו מוחא כף. , אמנם יש לי הבטחה 770בבוקר יום ב' דר"ה, לאחר הטבילה, הנני עושה את דרכי ל כי הפעם אוכל להכנס לחדר התפילה ולהיות נוכח גם בזמן תקיעת שופר, אך זה לא אומר שאפשר להמנע מלהצטופף ליד הדלת, כפי הנהוג כאן. לשם כך יש צורך לעמוד על המשמר כדי שאפשר יהיה ל"השתחל" פנימה ברגע הנכון. אינני זוכר כיום, איך ובאיזה אופן נכנסתי אז אל הקודש, אך עובדה היא שאני נמצא במקום בו אזכה להתפלל בסמוך  איש. התפילות התקיימו 30-40לרבי וכו'. עד כמה שזכור לי, מנה ציבור המתפללים מנה בחדר הגדול שע"י חדרו הפרטי של הרבי, מה שקרוי "חדר היחידות". בין החדרים הללו ישנה דלת. במשך זמן תפילת שחרית, הדלת היתה סגורה ורק לקריאת התורה פתחו את הדלת, וכך אפשר היה לראות את הרבי כשהוא יושב בכורסא עטוף בטליתו. קריאת התורה היתה על שלחנו של הרבי, ואילו הרבי יושב בצדו של השלחן. הרבי עלה ל "מפטיר", ואת ההפטרה אמר הרבי בקול כאשר קולו נחנק מבכי, ובפרט כאשר אמר את הפסוקים: כה אמר ה' קול ברמה וגו' הבן יקיר לי אפרים וגו', אז גבר הבכי והדמעות זלגו ללא הפוגה. לאחר קרה"ת מתכוננים לסדר התקיעות, וכאשר הכל מוכן, פותח הרבי ב"למנצח", וכל הקהל אחריו, אך מאחר וכולם רוצים לשמוע את קולו של הרבי, החל הציבור לומר בשקט את הפסוקים של "למנצח", אולם הרבי רמז כי הוא מבקש שכולם יאמרו בקול, כי אחרת, זה מפריע לו. נגמרה אמירת "למנצח", והרבי התחיל לומר בקול : מן המיצר וכו', ולאחר מכן ברך את הברכות, לשמוע קול שופר ושהחיינו. את התקיעות למעשה, תקע הרה"ג הרה"ח ר' דוב ריבקין, וכן בתקיעות מעומד. עברו הימים הנוראים והנה מתקרבים ימי חגה"ס ושמח"ת. על הגזוזטרה הקטנה שליד חדרו של הרבי, הוקמה הסוכה עבור הרבי. לימי החג הוזמן מספר מצומצם של אורחים בגלל חוסר מקום לשבת בסוכה. בשבת חוהמ"ס זכיתי להיות בשעת הסעודה ועמדתי סמוך מאד לסוכה. את הדיבורים שהיו אז לא הצלחתי לקלוט, אך ניתנה לי האפשרות לחזות בנועם זיו הקודש ולחוש את האוירה המיוחדת שהיתה אופפת בתוך כתלי הסוכה. מישהו מהאורחים העביר לי "שיריים" מסלט הביצים שהוגש לרבי. אמנם בחב"ד לא היה מקובל לחטוף "שיריים", אך כאשר זה הגיע אלי, יש בוודאי להתייחס אל ה"שיריים" כזכות גדולה שנפלה בחלקי. זכורני, כי באותם רגעים התלבטתי, מה לעשות עם הסלט הזה שהגיע לידי ללא כל אפשרות להשאיר אותו כך בידי אפילו עד לאחר תום הסעודה. הפתרון בא כאשר מישהו העביר לי פרוסת חלה ולתוכה הכנסתי את ה"שיריים" בצורת "כורך". עם תום הסעודה אצל הרבי, ירדתי לסוכה הגדולה, נטלתי ידים כדי לאכול את ה"שיריים" שנפלו בחלקי ללא "התרעה" מוקדמת... החגים של חודש תשרי כבר מאחורינו, והלימודים מתחדשים בכחות פנימיים יותר אותם קבלנו במשך חודש תשרי. סדרי הלימוד נכנסו לשיגרה, ואני מנצל את הזמן בצורה נאותה (עכ"פ,כך זה היה נראה בעיני). באותו חורף התחלתי - יחד עם עוד מספר תלמידים - ללמוד טוש"ע "יורה דעה" והספקנו ללמוד את הסימנים החשובים שיש לדעת אותם כדי לקבל סמיכה - יורה, יורה. על פי הוראה של הרבי, החלו מספר תלמידים להתאמן במקצוע השחיטה, וזאת במטרה שכל אחד מהם יידע את האומנות הזו, באם הוא יישלח - בבוא היום - למקום בו לא יוכל למצוא שו"ב. יחד עם לימוד הלכות שחיטה, היינו מתאמנים ב"העמדת הסכין" בהדרכתו של השו"ב הותיק ר' אברהם גורדון (אחיו של ר' יוחנן גורדון) שעה-שעתיים בכל יום. הצלחנו אף לקבל ממנו "קבלה" ו"הודעה", אולם למעשה, לא השתמשתי אף פעם במקצוע הזה שרכשתי בהיותי בישיבה. כדי להרחיב את ידיעותינו בתורת החסידות, פנינו אני וחברי נתן גורארי אל הרש"ג בבקשה שיסכים לקבוע אתנו שעור בדא"ח, שכן הרש"ג היה ידוע בתור משכיל גדול בחסידות ובעל כושר הסברה נפלא, ואפילו בענינים עמוקים ידע למצוא את המלים הנכונות לצורך הסברת הענין. הרש"ג הסכים לקבוע שיעור פעמיים בשבוע בשעות הערב המאוחרות. בשעה הקבועה עלינו לביתו שבקומה ג' ולמדנו אתו את המשך תרצ"ז, היה זה תענוג לשמוע ממנו הסברים על נושאי הלימוד, הסברים שהעשירו לא מעט את הטוב טעם שבתורת החסידות. יש לציין, כי הרש"ג היה נמצא כל היום במשרדי הישיבה, וכשהיה חוזר לביתו היה עייף למדי, אך בשעה שנכנסנו אליו, היה מתנער מהעייפות ומתחיל ללמוד בעירנות הראויה לציון.                  בתור תלמיד בתו"ת, הנני נמצא אמנם במסגרת מסויימת והיא מסגרת הישיבה, אך  שבו גר הרבי וכן משמש המקום כבית כנסת 770מאחר ואנו לומדים ומתפללים בבנין לאנ"ש הגרים בסביבה, ובעיקר בשבתות ובחגים, לכן חושבני שאין לפסוח גם על הנעשה בתחום זה. מה גם שיש כאן שילוב בין הישיבה לבין אנ"ש, ובפרט שרוב התלמידים , נמצאים כבר על סף הבית שהם עתידים להקים בשעטו"מ.770הלומדים באותה תקופה שאני שהיתי, כלומר בשנים תש"ח - תש"ט, הרבי הריי"צ לא התפלל בביהכנ"ס הנמצא בקומת הקרקע. גם בש"ק היה הרבי מתפלל בחדרו, ואילו בשבתות בהם קוראים את "ארבעת הפרשיות", היה עולה מנין מאנ"ש וקוראים בתורה, בחדר הגדול הסמוך לחדרו של הרבי. בימי החגים התפללו את כל התפילות בחדר זה, מספר המתפללים בחדר זה לא היה רב, כי לא כל אחד הורשה לעלות לקומה ב' ואילו לקריאת התורה נכנסו כמנין אנשים לחדרו של הרבי, ושם על שלחנו קראו בתורה ואז הרבי היה עולה למפטיר.  הדלת בין שני החדרים היתה פתוחה, וכך היתה אפשרות לכל הציבור שהשתתף בתפילה, לראות את הרבי. במשך השנה השנה כולה התפללנו, הן אנ"ש והן התלמידים, בביהכנ"ס שבקומת הקרקע, גם שני חתדב"נ, הרש"ג והרמ"ש התפללו כאן. ... כפי הידוע, קנה כ"ק אדמו"ר הריי"צ שלש עליות עבור שני חתניו ונכדו. הרש"ג היה עולה בכל ש"ק לשלישי, ואילו הרמ"ש היה עולה לששי. העליה שביעי שהיתה מיועדת עבור הנכד, לא נוצלה על ידו משום מה. את העליות קנה הרבי הריי"צ מכספו, והיה משלם מראש עבור כל השנה כולה.את הכסף עבור העליות שילם הרבי הריי"צ לגבאי ר' יוחנן גורדון. בהקשר לזה, ראוי לציין את העובדה הבאה: בתחילת שנת תש"י הזמין הרבי הריי"צ את הגבאי ר' יוחנן גורדון על מנת לשלם לו עבור העליות כפי שנהג כל השנים. הרבי מסר לר' יוחנן סכום כסף שהיה קטן בהרבה מהסכום שהיה מקבל בכל שנה. ר' יוחנן לא שאל שאלות וקיבל את מה שנתנו לו. לאחר ההסתלקות של הרבי הריי"צ ביוד שבט אותה שנה, רק אז נזכר ר' יוחנן בסכום הכסף שקיבל וכשבדק את החשבון המדויק, נוכח לדעת שהסכום היה בדיוק עד לאותו תאריך. בליל ש"ק, כאמור, לפני קבלת שבת היה סדר חזרת דא"ח ע"י אחד התלמידים. בש"ק בסעודה שלישית היה הרש"ג חוזר מאמר חסידות בפני הקהל שלא היה גדול. ואילו בשבת מברכים לאחר התפילה היה הרמ"ש מתוועד עם ציבור המתפללים שנשארו לקידוש, בעיקר היו אלו בע"ב שגרו באיזור ונהנו לשמוע מהני מילי מעליותא. וגם כאן מספר המשתתפים לא היה גדול. הרמ"ש עצמו לא עשה קידוש ולכן הדיבורים שהוא דיבר היו ללא אמירת "לחיים". אינני יודע לקבוע את הסיבה, אך זו היתה עובדה שמבין התלמידים, רק מעטים ראו לנכון להיות בהתוועדות זו של שבת מברכים, ות"ל שאני הייתי בין המעטים הללו. התקופה אז, כזכור, היתה תקופה קשה ליהודי ארץ ישראל ולכן לעתים קרובות בקשתי מהרמ"ש ברכת ישועה והצלה להורי ולמשפחתי בתוך כלל אחב"י, וזאת בהתאם למקובל, מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול וכו'. לפי הידיעות המתקבלות מא"י, חלה רגיעה בקרבות הדמים והחיים מתחילים להכנס למסלול תקין. הלימודים נמשכים כרגיל, והנה אנו מתקרבים לסוף החורף, כאשר עומדת בפני השאלה: מה הלאה ? אמנם לפנינו עדיין ימי הפורים וחג הפסח, אך יש כבר לתכנן מה הם הצעדים הבאים שלי. את הבית אשר ייעדתי, הייתי מעונין לבנות בארץ ישראל קרוב להורים, כדי שאוכל בבוא הזמן לגרום נחת רוח להורי שהשקיעו מאונם כדי לחנכני ולהביאני עד הלום. אולם בינתיים מציעים לי כבר כמה הצעות שקשה לסרב להן אך גם אינני מעונין לשקול אותם ברצינות. בינתיים אני נותן לבעיות הללו לחלוף על פני, ומה שלא יעשה הזמן, לא יוכל השכל לעשות מאומה. הולכים וקרבים ימי הפורים ואני דרוך לקראת ההתוועדות של פורים, כאשר קיים חשש פן לא אזכה להכנס לאותה התוועדות, שכן רבים הם האורחים הבאים לסעודת פורים, כולל אורחים הבאים מחוץ לעיר, ובגלל הצפיפות הגדולה, ישנה הגבלה חמורה לגבי השתתפותם של התלמידים. מנסים למצוא דרכים כיצד להתגבר על המכשולים העלולים להיות ברגע האחרון, והנה צץ ועלה רעיון פז כיצד נכנסים להתוועדות פורים ללא כל קושי. היות ואנו לומדים דא"ח אצל הרש"ג, החלטתנו להכנס אליו ביום הפורים לאחה"צ ע"מ ללמוד את שעורנו הקבוע, ואילו לאחר הלימוד נרמוז לו בצורה ברורה כי אנו מעונינים להשתתף בהתוועדות ומבקשים ממנו כי יאות להכניס אותנו בשעה שהוא עצמו מתכונן להכנס פנימה. הרש"ג נענה לבקשתנו ואמר: אמנם להכנס יחד אתו, זה לא יוכל להיות בגלל סיבה טכנית, אבל הוא הבטיח חגיגית כי הוא ידאג אישית כדי שנהיה בהתוועדות. הרש"ג אכן קיים את הבטחתו ודאג לכך שאנו נהיה בהתוועדות פורים. עבורי היתה התוועדות זו משמעותית במיוחד, שכן את כל דברי הרבי שנאמרו בסעודת פורים, יכולתי לשמוע היטב ולהבין כל מילה שנאמרה, וידעתי לחזור על שיחות הקודש באופן מדוייק, ויתרה מזו, הצלחתי לזכור את השיחות הללו במשך זמן רב שלא כמו בשיחות האחרות, ואף העלתי על הכתב את השיחות מהתוועדות פורים.