שערה הארוך, השחור, ועיניה החומות היפות, היו יפהפיות. פניה היו עגולות, ללא כל קמטים קטנים או גדולים. "פנים של תינוק" כך אמרו על פניה.

היא גם הייתה עדינה. אבל אם מישהו היה מעליב אותה, היא לא הייתה מהססת לענות. אבל זה לא מה שפגע בתדמית שיצאה לה. "ילדה קטנה".

אבל היא מעולם לא שנאה. כולם ידעו את זה. היא אומנם לא אהבה את כולם, אבל כולם היו בטוחים שהיא לא שונאת אף אחד.

היא הייתה כזאת... "בובה" קטנה. כזאת שמנסים להגן עליה כל הזמן. איך היא יכולה לשנוא? הילדה הקטנה הזאת? העדינה... השבירה.

אבל היא יכלה. והיא עשתה כך. איש מלבדה לא ידע שהיא כן שונאת. ועוד איך היא שנאה. אבל היא לא הראתה זאת, אפילו לא למי שפגע בה, והתעלל בה.

אביה.

הוא היה מתעלל בה, במלקות, בדיבורים מרושעים. איש לא ידע מלבדה ומלבד אביה על כך. סביב השולחן בבית, הכל היה שקט. אב למופת.

אבל כאשר היו נשארים שניהם לבד בבית, הוא היה מרביץ לה. אומר לה כמה היא חסרת תועלת, לא רצויה. "ילדה קטנה וטיפשה" היה מכנה אותה.

לא, הוא לא היה מתעלל בה מי.נית. אבל היא סבלה. מאוד.

לא היו לה אחים קטנים. עוד נקודה לטובתה בקרב חבריה ומכריה. "הילדה הקטנה של אמא". אכן, של אמא. לא של אבא.

אמה לא ידעה על כך דבר. היא תמיד הייתה בטוחה שילדתה ובעלה מסתדרים מצוין. וכך זה נראה. אבל כשאף אחד לא היה רואה, בלילה, כשהייתה מתחת לשמיכות, היא הייתה בוכה. בשקט. היא ידעה שאם אימה תשמע אותה בוכה, היא תבוא אליה ותחבק אותה. אולי אפילו אביה יבוא, ולא יעשה לה כלום, בגלל שאימה נמצאת בקרבת מקום.

אבל היא לא רצתה להראות לאף אחד את חולשתה.

כבר הסימנים עיטרו את גופה במיני צבעים. סגול, כחול, אפור, אדום.. קשת. היא הייתה מביטה בצבעים הללו, שהיו כמעט בכל מקום בגופה.

ואם אתם שואלים, אז כן. אימה וכל מי שראה זאת הבחין בצבעים הללו. בחבורות הללו. אבל תמיד היא הייתה פוטרת את זה ב"נפלתי" או "סתם השתעממתי". אבל היא מעולם לא ריצתה את מי שסיפרה לו. אבל לפחות הוא לא היה שב לספר זאת.

בלילה, היא הייתה שומעת את אימה מדברת עם אביה על החבורות והצבעים הללו. היא רצתה לצרוח, כאשר שמעה את אביה אומר לאימה "היא כנראה אוהבת להכאיב לעצמה".

אוהבת להכאיב לעצמה? כל יום לפחות, עיטר עוד חבורה את ידיה או את רגליה. לפעמים גם היו בקרקפתה.

פעם אחת, אביה היה שיכור. אימה, לצערה, עבדה עד השעות הקטנות של הלילה.

אביה, נכנס בצעד מסוחרר לתוך הבית, אחרי שבילה שעות בבר. הוא היה מביט בה, ב"ילדה הקטנה", וצוחק ברשעות. הוא שוב היה אומר לה את אותן המילים, עד כמה היא טיפשה, חסרת תועלת, ועוד מיני דברים כאלה. ואז הגיעה שעת המכות. היא הייתה חוטפת אותן בשקט, בלי להגיד דבר. שום ציוץ. ואז הוא חבט בה באגרופו, בעין. כאן היא כבר לא יכלה לשתוק. בלי שרצתה בכך, יצאה מפיה צרחה. קטנה יחסית. היא קמה, וברחה משם. היא הביטה במראה, ופרצה בבכי גדול. כאשר הרימה שוב את ראשה, והסתכלה במראה, ראתה בהשתקפות את אביה. היא לא אמרה דבר, רק ניסתה להצטנף לכדור. בדיוק כשאביה בא לתת את המכה השנייה בעין השנייה, נשמע קולה של אימה.

"מישהו כאן?" וכך נגמר הסיוט. לאותו היום.

היא ברחה לחדרה. לא נתנה לאימה לראות אותה. היא לא ידעה מה לעשות. בתוך תוכה, ידעה שהתדמית של ה"ילדה קטנה" נשברה ממזמן אצלה באופי הפנימי. היא הרגישה יותר בוגרת, אבל פחות חזקה. שבירה מבפנים.

וכך זה התגלגל. כל ערב לפחות, הסיוט הרגיל.

עד שיום אחד, בא האב לבית כהרגלו, שתוי כולו. ריח של אלכוהול נדף מפיו. הוא התנדנד לעבר הסלון, מחפש בעיניו את ה"ילדה הקטנה". הוא לא מצא אותה. הוא המשיך ללכת לעבר חדרה. הוא ניסה לפתוח, אך החדר היה נעול. הוא ניסה שוב ושוב, עד שלבסוף פרץ את הדלת. כאשר פתח את הדלת, נגלה לעיניו את מה שעשתה לעצמה "הילדה הקטנה".

היא שכבה על מיטתה, דם זב מצווארה. כן, היא עשתה זאת. לא היה לה למי לספר. ידה נאחזה בסכין. הסכין שעברה בצווארה, ניתקה את חיה. אבל זה בעצם מה שהיא רצתה. הסיוט הזה נגמר מבחינתה. אין יותר מכות, הלקאות.. חבורות במיני צבעים, שקרים.

והיא גם לא תוכל לשנוא יותר.

כי מה בעצם היה? היא לא ידעה לשנוא... חוץ מאחד. אביה