השנים הרבות שחלפו מאז התרחש הסיפור הזה, לו היה עד הרב יעקב שמולביץ, לא הפחיתו כהוא זה מההתרגשות והפליאה שנגרמו לו.

שנת תשמ”ג במחיצת הרבי מה”מ, הייתה שנה מיוחדת במינה. באותה שנה חלה שנת ה-‏100 שנה להסתלקות כ”ק אדמו”ר המהר”ש, והרבי מלך המשיח יצא ב’קאך’ מיוחד אודות המושג החסידי שהשריש אדמו”ר המהר”ש שהפך לאבן שואבת בתורת החסידות - ‘לכתחילה רריבער’. כמעט כל עניין שעלה באי מבין השיחות שנאמרו נקשר לאותו נושא.

“בחודש תשרי אותה שנה” - פותח הרב שמולביץ את סיפורו - “זכינו אני וידידי הרב ישראל גליס (שליח הרבי מלך המשיח בדימונה) לשהות ב-‏770, והיינו שותפים בגוף לאווירה המיוחדת והנפלאה שהורגשה אז בד’ אמותיו של הרבי. לא יכולנו שלא להתפעל מהאווירה המיוחדת שחשנו בה בכל רגע ורגע.

“לאחר חודש תשרי, עמוס וגדוש במטען של חיות ועוצמה בלתי רגילה, בשעת צהריים של שבת בראשית ערך הרבי התוועדות, כאשר בעיצומה החל לדבר אודות מצוות הצדקה. הרבי שאל שאלה מדוע אין מברכין על מצוות הצדקה כפי שעושין בשאר המצוות? ובאווירה המרוממת של אותו זמן תירצה בזה הלשון:

בישיבות ובחדרים היו מבארים - בדרך צחות - מדוע אין מברכין על מצוות הצדקה כשם שמברכים על כל המצוות לפי שאם יהיה חיוב לברך קודם עשיית מצוות הצדקה, הנה כאשר יבוא עני לבקש ברכה, יתחיל לערוך “הכנות” לקיום מצווה זו: היות שצריכים לברך ברכה, הנה לכל לראש צריכים לטבול ב”מקווה”, וקודם לכן צריכים ללמוד את הכוונות השייכות ל”מקווה” - הוא לא יכול ללכת ל”מקווה” כמו “פרא אדם” כי הוא “חסיד” (ער איז ר גרנצער “יר טיביע דרם”)! ולאחרי שלומד בעצמו את כוונת המקווה, ילך לשאול ולברר אצל חברו אולי יכול להוסיף לו ענינים נוספים בידיעת כוונת המקווה, ורק לאחרי כל הכנות אלו, יוכל לקיים את מצוות הצדקה בפועל ממש. ואז - מי יודע מה יקרה בינתיים עם העני שממתין לקבל את הצדקה! ומשום זה אין מברכים קודם עשיית הצדקה, אלא לכל לראש עליו לקיים את המצווה בפועל ממש, ואם ירצה - יעסוק אחר כך בלימוד כוונת המקווה וכו’.

“לאחר מכן התעכב הרבי באופן מפתיע אודות הטבילה במקווה, והביא בשם “ר פוילישער ספר” שיש להיזהר בניגוב אצבעות הרגליים לאחר הטבילה מפאת ההיזק שיכול להיווצר ברגליים בעקבות אי ניגובם.

“בסיום ההתוועדות הכריז הרבי שמכיוון ש’קשה עלי פרידתכם’, על כן יערכו בימים הבאים, שלושה התוועדויות, האחת לגברים, השניה לנשים והשלישית לילדי צבאות ה’.



“ההתוועדות הראשונה במסגרת אותן שלושה התוועדויות עליהן הכריז הרבי, התקיימה בראש חודש חשוון ויועדה לאנ”ש. לא אשכח את ההתרגשות הרבה שאפפה את כולם. רבים שלא היו בשבת בראשית ב-‏770 ושמעו מחבריהם מבעוד מעוד על ההתוועדות, מיהרו להגיע. שעה ארוכה לפני שבכלל החלה ההתוועדות היה אולם ‘בית חיינו’ מלא מפה לפה.

“הס הושלך באולם כאשר הרבי נכנס והחל באמירת השיחה. הרבי הביא את פתגם אדמו”ר הזקן שצריך לחיות עם התוכן של לימוד חומש היומי, ולאחר מכן החל לבאר בארוכה את הפסוק “אלה תולדות נח”.

“לאחר זמן מה, עצר הרבי את שטף דיבורו אודות הנושאים שבפרשת השבוע, וכהמשך לדבריו בפרשת בראשית, המשיך לדבר אודות הטבילה במקווה.

“הרבי פתח בכך שלאחר ההתוועדות נשאלה שאלה מדוע אמר בשיחה שעניין הזהירות בניגוב הרגלים מובא ב’פוילשער ספר’, בזמן שראינו זאת בהלכות ‘שמירת הגוף והנפש’ של אדמו”ר הזקן. ותירץ זאת בכמה תירוצים כשלבסוף אמר:

אם היה נזכר בהתוועדות מה שכתוב בגמרא ובשו”ע אדה”ז אודות הזהירות בניגוב הרגליים - היתה מתעוררת תיכף ומיד השאלה: היתכן שפלוני בן פלוני אינו מתנהג כך, ‘תמימים’, ‘עובדים’ ו’משכילים’, ראשי ישיבות ומשפיעים ורבנים - אינם מתנהגים כן?! - ועל קושיא זו אין תשובה, - מלבד האמור לעיל (מדברי מחצה”ש) שאין העולם מקפידים בכך ושומר פתאים ה’.

ולכן הובא עניין זה בשם א’ מספרי פולין - מכיוון שאינני מחוייב לתרץ מדוע לא נוהגים בפועל על פי מה שכתוב בספר הנ”ל.

“במהלך ההתוועדות האריך הרבי לדבר בנושא. פעמיים התמלא פיו של הרבי בצחוק, תוך שהוא ממשיך לדבר על נושא זה בארוכה ומדגיש שבימינו רוב החסידים ואנשי מעשה אינם מקפידים על ניגוב הרגליים.

כל מי שילך למקוה מחר בבוקר - אמר הרבי - יוכל להתבונן ולראות אם מקפידים לנגב היטב את הרגלים [לא רק את שטח כף הרגל שאפשר לנגבו בנקל, אלא גם את אצבעות הרגלים, ובין האצבעות כו’, שכל זה דורש טירחא יתירה], או שלא מקפידים בכך. והמדובר - אודות יהודים שטובלים במקוה בכל שבת, או בכל יום, כלומר, יהודים שמשתדלים להקפיד על כל עניני התורה ומצוותי’, כולל -הליכה בדרכיו של אדמו”ר הזקן, “ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד”

ובדידי הוה עובדא: הייתי פעם במקוה ביחד עם רבנים וכיו”ב, ולא ראיתי שיזהרו בזה!

. . וכאמור - כל א’ יודע כיצד הוא מתנהג בענין זה. וכוונתי בזה לרמז שגם אני בעצמי איני נזהר בענין זה!

. . רואים בפועל ובמוחש “מעשה רב” שחסידים ואנשי מעשה, גדולי חסידי חב”ד, אינם מקפידים בזה, ושומר פתאים ה’. ומכיון שכן -הרי יכולים להתנהג כן גם מלכתחילה -כמבואר בשו”ת הצ”צ בנוגע לענינים של סכנה שעליהם אומרת הגמרא “שומר פתאים ה’”, שיכולים להתנהג כן לכתחילה ולא רק שכאשר הוא מתנהג כ”פתי” (בדיעבד) אזי “שומר פתאים ה’”.

“רבים ממשתתפי ההתוועדות התפלאו לנוכח הנושא אותו הרבי העלה שוב, מה עוד שהרבי לא היסס ודש בזה בבחינת ‘הפוך בה והפוך בה דכולה בה’.

“בעיצומם של דברים, הרב גליס שעמד כל העת לידי, לחש לי באוזן בהתפעמות שמול עיניו המופתעות הוא רואה לפתע את דודו הרב שמעון כהן מירושלים. לפליאתו לא הייתה גבול, מכיוון שלא פגש בו עד כה, ולא עודכן כלל על בואו. הלה עמד במרחק מה מאתנו, הצפיפות אותו עת הייתה רבה, ובלב שנינו גמלה ההחלטה, שבסיום ההתוועדות נמהר לגשת אליו.

“בסיומה של ההתוועדות קרא הרבי לכל הטנקיסטים לעלות לבמה והגיש לכל אחד מהם חבילת דולרים על מנת לחלקם לקהל. האנדרלמוסיה שנוצרה בעקבות כך, הייתה רבה. לאחר יציאתו של הרבי את אולם 770, נהר הקהל אחר הטנקיסטים כדי לזכות ולקבל דולר לצדקה ולברכה.

“במהומה שנוצרה איבדנו את הדוד. האכזבה של ידידי ישראל גליס הייתה גדולה, משום שאחר הצהרים ביום שלמחרת היינו צריכים לעשות את דרכנו ארצה. התחלנו לחפש אחריו במרץ, אך למרות החיפושים הרבים, לא הצלחנו לפגוש בו.

“ימים ספורים לאחר שהגענו ארצה, אני והרב גליס נפגשנו שוב והפעם בירושלים. לאחר שסיימנו את הסידורים לשמם הגענו לעיר, הציע הרב גליס לסור לבית דודו, כיוון שלא פגשנו אותו ב-‏770. הסכמתי, ושנינו שמנו את פעמנו אל הבית. את הדלת פתחה רעייתו מרת חווה כהן (שתמונתה התפרסמה כשהיא מגישה לרבי בחלוקת הדולרים תוף מרים מעוטר ב’יחי אדוננו’).

“לאחר שיחת נימוסין קצרה, התעניינו אצלה היכן נמצא בעלה, וגוללנו בפניה את שאירע ב-‏770. היא ענתה שהוא עדיין נמצא ב-‏770, אך כיוון שכבר שאלנו, היא תספר לנו דבר פלא:

“ומעשה שהיה כך היה:

“ימים ספורים לפני טיסתו לארה”ב שהייתה מיועדת ליום ראשון, ראש חודש חשוון, קיבל בעלי אגזמה חריפה בשני רגליו, בעקבות לחות שנוצרה במקום בכל בוקר לאחר טבילה במקווה. המצב התדרדר במהירות, וזה הגיע לידי כך שיום לפני הטיסה הוא לא יכול היה לעמוד על רגליו, ושכב במיטה מתייסר בכאבים.

“הוא התלבט אם לטוס למרות המצב. שעות ספורות לפני הטיסה פנה לרופא, וזה בדק את רגליו והיה מזועזע לנוכח מה שראה. בסיום הטיפול הגיש לו מרשם ובו שורה של תרופות שעליו לרכוש בבית מרקחת.

“על אף מצבו הרפואי הלקוי, החליט בעלי בהחלטה מהירה שהוא אינו מבטל את הטיסה לרבי, ויהי מה. את קניית התרופות, הבטיח לעצמו, יעשה מיד עם הגיעו לניו-יורק. כך ארז את חפציו בחופזה, ועוד באותו ערב עלה על מטוס בדרכו ל-‏770.

“בשדה התעופה המתין לו קרוב משפחה המתגורר בקראון-הייטס שמיהר לבשר לו על התוועדות ‘צאתכם לשלום’ הפתאומית שמתקיימת בדקות אלו ב-‏770. חשש עמוק הציף את ליבו של בעלי ביודעו על הצפיפות והדוחק הנורא שיצטרך להתמודד אתם, בעוד רגליו מתמודדות עם מצב שכזה.

“אותו קרוב משפחה הביא את מכוניתו היישר לקדמת 770. בעלי צעד רק בקושי אל תוך הקודש פנימה. הצפיפות הייתה איומה, אלפים עמדו אותה עת על הפרמידות ובכל מקום אפשרי, והקשיבו ברטט ובזיע לשיחתו של הרבי.

“לאחר שמיקם עצמו פחות או יותר, הטה את אוזנו ונדהם לשמוע את הרבי מדבר בארוכה - תוך שהוא יורד לפרטי פרטים - אודות ניגוב הרגליים לאחר היציאה מהמקווה, והמחלות שיכולות להיגרם בעקבות אי ניגוב רגליים, ולמרות הכל -”שומר פתאים ה’”, שיכולים להתנהג כן לכתחילה...

“וראו איזה פלא” - המשיכה הגב’ כהן את סיפורה - “למרות שנכנס כאשר כאבי תופת מלווים אותו בכל צעד, הרי דקות ספורות אחר-כך, בלהט ההתוועדות, שכח מכאביו וכבר יכל ללכת כבעבר, ואף להידחף לכיוון הטנקיסטים כדי לזכות ולקבל מידם דולר לצדקה ולברכה... ביציאה, לאחר שחש בשיפור העצום שחל בתוך דקות, השליך לפח האשפה את המרשם שקיבל מהרופא, ומאותו זמן כל כאביו שככו כלא היו”.

---

“רק אז - מסיים הרב יעקב שמולאביץ את סיפורו המופלא - הבנתי את דבריו של הרבי.

“לא פעם אירע שבעיצומה של התוועדות דיבר הרבי על נושאים מסוימים שלרבים מהמשתתפים לא היה שמץ של מושג על מה הם נסובים. אך עיניו של הרבי ראו וצפו דברים...”.