נחזור עכשיו לתקופת המלחמה. כשאיטליה נכנסה למלחמה התחילו הפצצות על תל-אביב. בבתי הספר עשינו תרגילי "נוהג אזעקה". ההורים שלנו לא רצו שניסע יום יום דרך ארוכה לבית הספר ונהיה חשופים לסכנת אזעקה בדרך במקום שאין מקלט ובכלל לא רצו שנהיה לבד בדרך בתקופה כזאת. הם החליטו שבמקום ללמוד בבית הספר נלמד בבית. לאבא היה חבר לעבודה, מר משה טביומי ולו היתה בת יחידה בשם רות. היא היתה בגיל של מיכל. אבא וטביומי החליטו לפתוח בית ספר פרטי לילדי המשפחה בלבד ועוד תלמיד אחד בנו של שכן בשם פיילקוף שהיה פקיד בבנק מסד, הבנק של המורים. אני הייתי כתה ז', מיכל ורות טביומי כיתה ו', מנחם כיתה ה', אסנת כתה ד', בצלאל כיתה ג' ומוטי פיילקוף כיתה ב'. אמא היתה המורה לחשבון, גיאוגרפיה (קראו לזה אז כתיבת הארץ), טבע, חקלאות ועוד בכל הכיתות, וגם לדקדוק, הבעה בכתב, ותורה בכיתות הנמוכות. אבא היה המורה לאנגלית בכל הכיתות. מר טביומי היה המורה לתורה, נביא, לשון וחיבור והיסטוריה לכיתות הגבוהות, וכמו כן מורה לגמרא למנחם. אסנת ובצלאל למדו תורה אצל אבא וזה היה אחר הצהריים. סבתא הזקנה עזרה בלימודי המתמטיקה והיא עשתה זאת בגרמנית. לכן אסנת עד היום יודעת את לוח הכפל הקטן בגרמנית. סבתא גם לימדה גרמנית את מי שרצה בכך. רות טביומי הגיעה אלינו מביתה בבני ברק מדי בוקר, ושלוש פעמים בשבוע מיכל, מנחם ואני הלכנו אחרי הצהרים לביתו של טביומי. אני לא מכירה הורים רבים שהיו עומדים בתכנית הזאת לאורך זמן. אנחנו למדנו כך כמעט שנתיים. אבא באותו זמן המשיך כמובן את עבודתו הרגילה בבית הספר תחכמוני ועשה את רוב הקניות לבית. ואמא ניהלה את משק הבית שמנה שמונה ילדים (רק שמונה בינתיים) עם שלושה בנים קטנים, אוריאל, עזרא ומשה. בית הספר התנהל בצורה מופתית. זה כלל צלצולים בפעמון, הפסקות למשחק והפסקת עשר שבה אכלנו סנדביץ' ופירות. בקיץ אכלנו בחוץ מסביב לשולחן במרפסת הגדולה ובחורף בפנים מסביב לשולחן הגדול. היתה תכנית לימודים מדויקת וסדר יום קבוע. אמא אפילו עשתה לנו בחנים. במסגרת שיעורי טבע היינו יוצאים לטבע במגרשים הריקים של פרדס-כץ ואוספים פטריות בעונת הגשמים. זה עזר גם לכלכלת הבית. בשיעור חקלאות עבדנו בגינה שסיפקה לנו ירקות לסלט. על ידנו היה מגרש ריק והחלטנו לספח אותו אלינו לשם עיבוד לגידול ירקות.  קראנו לו ה"אסטייט" שלנו שפירושו אחוזה באנגלית. האסטייט האריך ימים גם אחרי בית הספר. מנחם למד גמרא את פרק אלו מציאות. הסידור אצל טביומי היה שבזמן שהוא לימד את מנחם, שלוש הבנות היו צריכות לעשות עבודה עצמית, כלומר ללמוד או להתכונן באחד המקצועות שהוא לימד אותנו. הוא לימד אותנו תורה ותנ"ך וגם חיבור בצורה מעניינת ומרתקת אבל את לימוד ההיסטוריה הוא דחה ודחה עד שלבסוף לא למדנו בכלל. עד סוף התיכון היה לי "חור" בהיסטוריה. לדאבוני מורים רבים לימדו את זה בצורה כל כך משעממת שזה לא עורר אצלי אף פעם את  הרצון לשבת וללמוד לבד עד שהגעתי לשמינית. שם המורה שלי היה ד"ר כץ מי שלימים נהיה הרקטור של האוניברסיטה העברית. הוא לראשונה עורר אצלי את הסקרנות למה שקרה בעולם בעבר.

הגדולה של בית הספר שלנו היתה בזה שהתמדנו בלוח הזמנים, הספקנו את החומר ואף למעלה מזאת ולמדנו ללמוד באופן עצמאי כי הרי מורה אחת לכל הכיתות בהכרח היתה צריכה לתת לנו לעבוד הרבה באופן עצמאי, בייחוד הגדולים בינינו. הלימודים שלנו התנהלו מסביב לשולחן האוכל בחדר הגדול. אמא היתה נותנת לנו הדרכה מה לעשות בעצמנו ואז היתה יושבת עם הקטנים יותר. לאחר מכן היתה בודקת מה עשו אלו שעבדו לבד, מתקנת מבארת בנקודות קושי. כמו כן היינו צריכים להכין שיעורים עבור טביומי שאצלו למדנו רק אחרי הצהרים. בימים שלא הלכנו לטביומי למדנו אנגלית אצל אבא אחרי הצהרים. פעמיים בשבוע, בימי ראשון ורביעי סבתא היתה באה בבוקר. היה זמן שהיא באה כל הדרך ברגל והגיעה אלינו מוקדם בבוקר, אך כשהדבר נהיה לה קשה מדי דוד זלו היה מביא אותה באוטו שלו ואוסף אותה לקראת ערב כשנסע הביתה. מנחם ואני למדנו אצלה גרמנית ומתמטיקה, אני לא זוכרת אם גם מיכל למדה אצלה. אני זוכרת שאני לא רק למדתי לכתוב גרמנית כי אם גם ספרות ושירה. כמו כן למדנו גם מלאכת יד כמו סריגה במסרגה אחת ובשתיים (בעצם אותי בָּש לימדה לסרוג בשתי מסרגות עוד בתל אביב). אמא לימדה את כולנו רקמה ותפירה אך זאת לא רק במסגרת בית הספר. כמו כן היתה לנו פינת חי. זמן קצר אחרי שנכנסנו לבית  אחרי סוכות כשאמא הורידה את הסדינים שכיסו את קיר הסוכה היא מצאה נחש מתחת לסדין. אבא לכד  את הנחש ולקח אותו למרגולין לקבל הסברים עליו (יהושע מרגולין היה זואולוג שהיתה לו פינת חי גדולה שהיתה בעצם הגרעין שממנו התפתח גן החיות של תל אביב. פינת החי שלו היתה ברחוב יהודה הלוי על יד בית משפט השלום. זה ממש קרוב ללילינבלום, הרחוב של בית ספר תחכמוני. בכל בתי הספר של תל אביב מרגולין היה ידוע בתור הדוד יהושע. הוא גם כתב ספרי זואולוגיה). בכלל כל מיני יצורים שמצאנו בפרדס-כץ שבימים ההם היה אזור כפרי ומלא בכל מיני יצורים שבעיר בדרך כלל לא מוצאים אבא היה לוקח למרגולין וזה היה מלמד אותנו פרק בזואולוגיה. אבא כל כך התחבב על מרגולין שיום אחד הוא נתן לו אקווריום קטן עם שני דגים קטנים במתנה. זה היה ההתחלה של פינת החי שלנו. גידלנו שם נחשים, צפרדעים, קרפדות, צב מים שמרגולין נתן לנו וכן צלופח שגם אותו מרגולין נתן לנו. יום אחד אבא הביא ממרגולין אקווריום יותר גדול עם שני ראשני ענק של קרפדה ענקית. כשהראשנים סוף סוף נהיו קרפדות הן התחפרו באדמה ובכלל לא יכולנו לראות אותן. הן היו חפריות. בפרדס-כץ היתה בִּיצה גדולה בחורף  שהיתה מלאה בצפרדעים ובקרפדות שבאו להטיל בה את ביציהן. אנחנו יצאנו לדוג ראשנים במסגרת שיעורי הטבע וכך למדנו להבדיל בין צפרדעים לקרפדות ובין אילניות לבין צפרדעי נחלים. לתדהמתנו גילינו שהצפרדעים הבוגרים אכלו את הצפרדעים הקטנים כשאלה גמרו את הגלגול שלהם ויצאו מן המים. לנו לילדים היה קשה מאד להבין איך הורים אוכלים את צאצאיהם. זה היה ממש שוק. למדנו איך נחש משיל את עורו, ולהפתעתי הנֵשֶל היה שקוף וכמובן הפוך. אני הייתי יוצאת כל ערב לתפוס שממיות על קירות הבית מתחת למרזבים כדי להאכיל את הנחשים. אני זוכרת שפעם כשתפסתי שממית די גדולה היא השמיעה קול מעין "קוויטש". עד אז לא ידעתי ששממיות משמיעות קול. כל כך הופתעתי שכמעט שמטתי אותה מידי.

היו לנו גם מסיבות חנוכה ופורים בבית הספר שלנו אך את הסיפור עליהן אשאיר לפרק הבא...