, סיכום עונה שניה=]-כנסו >>

ז'קה - המשפחה שלי.
המשפחה שלי מיוחדת מאוד, היא לא סטנדרטית.
מצד יש לי אבא ואמא, שמם מרסלו ומרסדס, אבל יש לי משפחה נוספת.
סיילו וניקו הם מעין הורים ויש לי 15 אחים,
אנחנו רבים, כמו כל האחים, אבל אנחנו מסתדרים מצויין.
אנחנו אוהבים זה את זה.
ודואגים מאוד זה לזה.
יש לי דודות, דודים, סבים, בכמויות!
יש אפילו כבשות שחורות במשפחה.
אבל הכל בסדר, אנחנו משפחה.
אנחנו רבים כל כך עד שניקו קורא לנו במספרים.
אני מספר 5.
אנחנו בלגן מהלך, אבל אנחנו משפחה.
אם קבוצה תישאר עם 10 שחקנים, שני דברים עשויים לקרות:
שהקבוצה תיחלש ותתפרק, או שעשרת השחקנים שנותרו על המגרש יתעשתו.
אם החלוץ עייף, הקיצוני מוסר פס אלכסוני ורץ,
הוא יגיע לכדור.
במשפחה שלי רבים עלולים להיפצע כי המחליפים נכנסים וטורפים
את המשחק.
אנחנו יכולים להיות בתקופה רעה, אפילו עלולים להביס אותנו,
אבל תמיד יש מי שידרבן את כולם והקבוצה תמיד תשתפר.
השער שלנו תמיד מוגן ואף שלפעמים משחקים נגדנו בצורה לא הוגנת,
תמיד יש כוח כי יש קבוצה טובה.
גם אם נצטרך לשחק הארכה, תמיד יש כוח.
אם לאחד נתפסים השרירים, השני בא ומתקיל כהוגן.
אי אפשר להפחיד אותנו, אנחנו נלחמים בכל מחיר ומשחקים עד הסוף,
גם אם נצטרך למסור מסירות מהאגפים כל הזמן.
זה מה שקורה במשפחה שלי,
אנחנו מוסרים מסירות, וכשאתה יכול להבקיע,
מישהו שולח את הכדור היישר לראש שלך
ונותן לך אותו על מגש של כסף כדי לתקוע אתו בזווית.
המשפחה שלי.
לקבוצה הזאת אין מאמן כיום, המאמנת, סיילו, צריכה לעבוד קשה,
כפי שניקו עשה כשהיא לא הייתה כאן.
בכל זאת אני חש שהגאון מסתכל עלינו,
שהוא סובל יחד איתנו כשהמשחק מסתבך,
שהוא חוגג את השערים שלנו.
אם סיילו טוענת שהוא בסדר,
זה משום שהיא סומכת על הקבוצה הזאת שמנצחת בכל משחק בכל מחיר.
במשפחה שלי יש כמה כלבים שמכניסים שערים עצמיים, אבל לא מסלקים
אותם, הם יושבים על הספסל וממשיכים להתאמן איתנו.
למשפחה שלי אין מתחרה, אף שיש אחרים שמנסים להעיף אותנו מהאליפות.
הכל נפלא - אנחנו משפחה.
-
סיילו - קבוצה.
"קבוצה היא יותר מחיבור בין פרטים.
האחד יכול להיות חזק, אבל אם שניים או שלושה מתאחדים הם יכולים להתעצם.
הבדידות היא המחלה הקטלנית ביותר.
אם אין מישהו שיראה אותנו, אנחנו בלתי ניראים.
אם אין מי שמשקשיב לנו, אנחנו אילמים.
ואז, כשאנחנו עיוורים, חירשים, אילמים, בודדים, אנחנו פגיעים יותר.
אחד ועוד אחד הם לא תמיד שניים."
-
קנדלה - הזמן.
"הלוואי שיכולתי להחזיר את הזמן לאחור, ולשנות את הדברים..
לא צריך להיצמד אל העבר, אתה רוצה שהכל יהיה כמו פעם, ובינתיים החיים ממשיכים.
וכשהאשליות מתפוגגות, אנו מבינים שלמרות שאנחנו רוצים
את זה, העבר לא חוזר."
-
טיאגו - חבר אמיתי.
"אהבות יכולות ללכת ולבוא, אבל החברים לא.
כשמישהו באמת חבר שלך, הבעיות שלך הן הבעיות שלו.
אם אתה סובל, החבר שלך סובל גם.
אם אתה צריך עזרה, הם מוכנים לתת לך אותה.
חבר לא מפקיר אותך, הוא לא עושה חשבון אם כדאי לו או לא כדאי לו להיות איתך,
חבר מתייצב תמיד לצדך.
אתה יכול לבוא וללכת, לריב אלף ואחת פעמים,
אבל החברות היא מעבר לזה,
זה כמו חבל שקוף שקושר אותך אליו לכל החיים,
זה.. חבר אמיתי"
-
הספר של ניקו.
"אני אוהב להיות בצד הדרך,
אני אוהב לחשוב שהחיים הם סיפור ענקי שכתב יוצר ענקי.
היוצר הזה חולם בעבורנו הרפתקאות, מקומות אקזוטיים, אהבות מיוחדות.
אנו כשחקנים, צריכים רק להתמסר לסיפור הגדול הזה ולזרום.
לפעמים הבורא מסבך את העלילה, מביא אותנו למצבים קיצוניים.
אני אוהב לחשוב שלכל דבר יש משמעות, יש "בשביל מה".
האמנות נעזרת באור וצל.
האור לא ניכר אלא מתוך החושך.
כדי להעריך את השמחה, אנו זקוקים לעצב.
קשה לנו לקבל את הפלאים שהבורא מעניק לנו.
אנו מחפשים את האושר, אך לא מאמינים בו.
אנו בודקים את שיני הסוס שקיבלנו במתנה ומתערבים בסיפור.
צריך לקבל את התפקיד שהבורא מעניק לנו סיפור שלי, ולמלא אותו.
כי התפקיד הזה הוא הכי טוב בשבילנו.
צריך להתיידד עם הסיפור, וכך נדע שאנו מתקדמים לסוף הטוב.
הבורא אוהב סופים טובים.
אם נתמסר לבורא ונאפשר לו לספר את הסיפור שלו דרכנו,
הוא ימלא אותנו בנסים ונפלאות,בכל יום יגיע הסוף הטוב.
הוא רק מבקש מאיתנו בתמורה שנמסור עדות על הסיפור שלו,
שנשאיר את המורשת לאלו שיבואו וימשיכו את הסיפור הנצחי הזה.
לנטוע עץ, להוליד ילד, לכתוב ספר.
אומרים שאלה דברים שכל גבר צריך לעשות.
זאת המורשת, העדות לכך שעברנו בסיפור הזה.
-
אב ובן - המכתב של טרמוטו למר.
"טרקטור, תעשי כדבריי אבל אל תחקי את מעשיי.
נכון, אני מוג לב, אני.. אני פוחד.
אבל אני לא מפחד להגיד לך את זה בפנים, בכלל לא.
אני מפחד להרוס לך את החיים, לעשות לך בלאגן,
מתוקף התהפוכות של החיים,
יום אחד באת לחפש מאמן ולמעשה מצאת אבא.
אבל תאמיני לי שאת לא רוצה את האבא הזה.
לפעמיים ההורים הורסים לילדיהם את החיים.
וזה מה שסבך עולל, הוא הרס את חיי ואת חייה של אמך,
ואולי גם את חייך, אני לא יודע.
הובסתי ב"נוק אאוט", טרקטור, אני על הקרשים, הפסדתי.
אבל אני לא רוצה לדרדר אותך, את ראויה למשהו אחר.
הקשר בין אב לילדו הוא קשר מיוחד.
ההורה לא רק מעניק לך חיים אלא גם מלמד אותך איך לחיות אותם.
אני לא רוצה שתגדלי שאת רואה איך הרסתי את חיי.
כל החיים עוד לפנייך, חמודה,
ויש לך אנשים טובים שאוהבים אותך ויידעו איך להדריך אותך.
זה לא הזמן לשינוי.
נדרשים חיים שלמים כדי לבנות קשר בין אב לבתו.
זמן רב נגזל מאיתנו, לא?
אי אפשר להשיב את הזמן האבוד, טרקטור.
אני יודע שבטח לא היה קל לגדול בלי אב או אם.
אבל גדלת להיות נערה הגונה ונפלאה, כפי שאת.
את לא זקוקה לכישלון כמוני שיקצוץ לך את הכנפיים.
מתוך אהבת אב גדולה, אני אומר לך, טרקטור:
עדיף לך בלעדיי."

כריסטובל:
"לפעמים כשאני נתקף בפחד,
אני אוחז ביד של אבא שלי
או שהוא אוחז בידי,
והפחד חולף ברוב הפעמים.
לפעמים גם זה לא עוזר נגד הפחד.
אבא שלי תמיד אומר שאמיץ הוא לא אדם שאין בו פחד,
אלא זה שפוחד אבל מתמודד עם הפחד שלו.
אבל לפעמים הפחד גדול כל כך עד שהוא משתק אותי
הוא אוטם את החזה ואני לא מסוגל לנשום.
הגרוע מכל הוא כשאני לא יודע ממה אני פוחד
הפחד גובר עוד ועוד.
זאת אומרת, אני יודע שיש הרבה דברים שמפחידים, אבל אתה לימדת אותי
שהעיקר הוא שהפחד לא ישתק אותי.
אבל.. אבל יש פחדים שאתה לא יודע מניין הם צצים...
ואתהגם לא יודע ממה אתה פוחד.
וכשאתה פוחד ואתה לא יודע ממה,
זה גרוע יותר,
כי אתה לא יודע מה לעשות."
ניקו:
"כמו המפלצת מתחת למיטה,
הרמתי את המיטה והוכחתי לך שאין מפלצות,
אם כך הפחד התפוגג זה מה שקורה לי,
אני מרגיש את הפחד שהיה לי כשהייתי קטן
וחשבתי שהייתה מפלצת מתחת למיטה."
-
מר - אנחנו ילדים.
"לפעמים אני מתבוננת בי, בחבריי..
ואני רואה שאנחנו נראים כמו בהמות, שלמדנו מהרחוב.
אולי זה משום שכולנו גדלנו בלי אבא, אמא או שניהם.
אביו של הליצן מאפיל עליו כל כך, שבסוף הוא לא אב.
טיאגו נלחם כדי שאביו המנוול לא יקלקל אותו,
ועכשיו הוא גילה שאביו הוא מישהו אחר, גרוע יותר מברטו.
הורייה של סיילו נעלמו מחייה כשהיא הייתה קטנה.
אללי לא רוצה לשמוע על אמה, שנטשה אותה.
כריסטובל חי כל חייו בשקר,
אמו נטשה אותו וניקו גידל אותו, אבל עכשיו ניקו חסר לו.
ז'קה חיפש את הוריו כל החיים.
טצ'ו וחס, הסיפור שלהם שובר את ליבך.
והג'ירפה.. היא המציאה את ההורים שהייתה רוצה.
רמה נעשה לאב בלי לשים לב.
לוקה, לבד בעולם, עם פרנקה שמנצלת אותו.
טפי שלא רוצה להכיר את ההורים שלה.
הוריה של ולה נחטפו ממנה, קרי איבדה אותם,
ונאצ'ו מתחיל להכיר את אביו האמיתי. זה לא צירוף מקרים.
כולנו התבגרנו במכה אחת, בכוח, נישקנו את הרצפה, היינו חסרי הגנה.
והכל כי גדלנו בלי שמישהו יגיד לנו: 'לא, ילד, אתה קטן.
אני, המבוגר, אטפל בזה'.
מה שאתה מאבד בילדות, אבוד לנצח
הוא לעולם לא יחזור.
אי אפשר להשיב את העבר שנמנע ממך בילדותך.
בסוף לילד יש קצר בפיוז והוא יורק החוצה את כל השקרים שסיפרו לו.
זה לא צירוף מקרים, זה לא צירוף מקרים שלכולנו היה חסר אבא
וזה לא צירוף מקרים שכולנו נמצאים פה בדיוק עכשיו.
אנחנו ילדים, ואין סיבה שנטפל בבעיות של המבוגרים.
אנחנו אמורים לשחק, להתאהב.
אנחנו אמורים לצחוק, להשתעשע.
על המבוגרים לפתור את העניינים שלהם ולהניח לנו,
בשביל זה אנחנו ילדים.
יש לנו זכות לבלבל במוח, לריב עד מוות,
לסטות מהנושא, ולהתפייס מיד.
אנחנו רשאים לכל זה, כי אנחנו ילדים.
אנחנו רוצים לעשות דברים של צעירים,
ושהמבוגרים יעשו דברים של מבוגרים, לא?
יש לנו זכות לזה, בשביל זה אנחנו.. ילדים."
-
הצרה של ימינו - חואן קרוס.
בכל מקום יש ייאוש ודיכאון.
אבל גם זאת לא הצרה של דורנו.
ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר,
כך התקשורת מתעמטת.
חוסר התקשורת הוא בעיה חמורה.
אבל גם זאת לא הצרה של ימינו.
המדע מתקדם במאבק נגד מחלות, אבל מגפות ונגיפים
תמיד נמצאים צעד אחד קדימה, אבל גם זאת לא הבעיה של ימינו.
רעב, עוני..
אלימות, תוקפנות..
ייאוש, דיכאון...
ניכור, מחלות, מגפות..
כולם בניה של הצרה האמיתית של תוקפתנו: הבדידות.
כדי לחיות לבד, אתה חייב להיות חיה או אל.
'לא טוב היות האדם לבדו',
אומרים שכך האל אמר,
'הבדידות היא יועצת רעה', הזקנות בעיירה טענו.
הכול קל יותר כשאנחנו שניים,
אבל בני אדם בכל זאת נמלטים מההתחייבות להתאחד.
איש לא רוצה להיות לבד, אבל כולם נוטים להיות בודדים.
יש להתאמץ כדי לא להיות לבד,
מאמץ שרק מעטים עושים.
משלמים מחיר כבד על הבדידות, הבדידות מחלישה אותך,
אתה נעשה שברירי.
לפעמים בניסיון לא להיות לבד, אנחנו נשארים לבד.
לכן, הבדידות היא הצרה האמיתית של דורנו".
-
ולריה - הסיפור שלי.
"אילו אדם יכול היה לומר תמיד בדיוק מה שהוא חושב..
מה אנחנו עושים? איך אוכל לבקש סליחה?
אילו לא הייתה קיימת סתירה בין הדברים שאנחנו אומרים ולדברים שאנחנו חושבים..
כשאנחנו עושים מה שאנחנו אומרים ואומרים מה שאנחנו מרגישים,
זה טוב הרבה יותר.
להסתכן לספר את הסיפור שלנו.
בסופו של דבר, אדם בוחר את גורלו,
בכך שהוא כותב אותו או מפסיק לכתוב אותו.
הוא אמר שעלינו להעז לאלתר ולעשות את הדבר הכי בלתי צפוי.
אי אפשר לשנות את מה שכתוב,
אבל אפשר לספר כל סיפור בצורה אחרת".
-
אני יודעת - סיילו.
אני יודעת על פסיכולוגיה ועל פסיכיאטריה..
אני יודעת על מטפיזיקה ועל רוחניות..
אני יודעת על אופטלמולוגיה ועל הפרעות בצינורית הדמעות.
אני יודעת על אדריכלות ועל הנדסה, אני יודעת את כל השפות והניבים.
אפילו את שפת הגוף.
אני יודעת על גסטרונומיה,
אני יודעת את כל המתכונים של כל התרבויות.
אני יודעת על ספרות, אני מכירה את כל הרומנים,
במיוחד את רומני האהבה.
אני יודעת על המשחה ועל העצב שבאהבה.
אני יודעת גיאומטריה, על מקבילות, אני יודעת שקווים מקבילים נפגשים
באין סוף.
אני יודעת על רפואת ילדים, על רפואה מזרחית ומערבית.
ואני יודעת שאנרגיה של תינוק עשוייה לשנות ולו
את הנשמה הטמאה ביותר.
אני יודעת על פסיכולוגיה נשית, אני יודעת על רגשות ראשוניים ומשניים.
אני יודעת מה קרה, מה קורה ומה יקרה.
אני יודעת הכול, חוץ ממה לעשות.
אני יודעת שהרגת את הוריה של קרידד כדי להשתלט על השער של החווה,
וגם שהבאת את נצ'ו, תפוח רקוב, כדי להרקיב את שאר התפוחים בארגז,
אבל נכשלת.
אתה לא מסוגל להילחם בנס שמתחולל בבית הזה.
אני יודעת שאתה קשור לילדים, לדברים שהם חוו, השארת
אותם יתומים, ניסית לגרום להם נזק, להשיג אותם,
להחליש אותם, כי אתה יודע שהם הנבחרים, אבל נכשלת.
ניצלת את ברטו, את מלווינה, את חוסטינה, ניסית לנצל את החלשים
ביותר כדי להשתלט על השער הזה, אבל נכשלת שוב.
ניסית לבטל את בנך, לבודד אותו מחבריו, מהחברה שלו, אבל לא הצלחת.
תביא כמה תפוחים רקובים שרק תרצה, לא תמצליח לא תפריד בנינו.
אני יודעת הכול.

ריקוד קונגה - ז'ולייט.
"הדבר שאני הכי בקיאה בו ביותר בחיי הוא הגברים.
אני רק צריכה להתבונן בהם ולשמוע כמה מילים מפיהם,
כדי להבין את טבעם ולדעת איך להתחיל איתם.
סימון: אהובי, רגיש, ביישן, הוא צריך שהאישה תקבל את היוזמה,
אבל בלי להפחיד אותו.
נצ'ו: המצליחן, יהיר, מתנשא ונקרקיסיסט, הוא צריך שהאישה תסגוד לו.
רמירו: הטיפוס הרומנטי, הרגיש, המתוק, הנדוש כמעט,
הוא לא רואה את האישה כאובייקט, הוא צריך שתהיה לו אהבה כדי
שיהיה לו קשר עם מישהי.
לוקה: הצייד, קר כמתכת, בוגר, בעל ניסיון, אדם ישיר שלא הולך סחור סחור.
הוא נמשך לנשים ישירות שלא הולכות סחור סחור.
טיאגו: הבחור הטוב, אצילי, נאמן, ידידותי ופגיע.
יש לו נקודת תורפה: חברו הטוב לקח ממנו את חברתו פעם.
לא שוכחים דבר כזה, לא..
ט'צו: הארנב, חמום מוח, איפולסיבי, לא רציונלי.
הוא פועל ואח"כ חושב מה עשה.
טרף קל, קל מאוד.
ובכן, זול'ייט, ריקוד הקונגה התחיל!
לפעמים הגבר הוא כמו ריקוד הקונגה.
הצעדים חוזרים על עצמם פעם אחר פעם.
צעד קדימה, צעד אחורה. הרבה קונגה,
אבל לא מתקדמים לשום מקום.
מערכות יחסים הן כמו ריקוד קונגה, נמשכות בלי סוף,
לצד הזה, לצד השני ובסוף תמיד חוזרות על עצמם,
כמו ריקוד הקונגה.
והאהבה היא שברירית, קצת קונגה והיא מתפרקת לגמרי.
הטבע האנושיים כמו ריקוד הקונגה, עשוי למצוא וראציות
בתוך אותו קצב.
אם כך הוא חדל להיות צפוי מראש ומשעמם".
-
לבטא - סימון.
"הייתי אומר לך דברים רבים כל כך
שאני לא מסוגל לבטא במילים..
בכל פעם שאני לא מצליח לומר מה אני מרגיש,
אני נאלם דום.
אולי עדיף כך, לפעמים מחווה ברורה יותר ממילים,
לפעמים הבעות הן עקשניות יותר מהמילים.
בן אדם יכול לשתוק,
אבל אי אפשר להשתיק את הגוף,
אלא אם ישתיקו את גופך בעזרת מחווה
כל כך חזקה, שתקפא ישר במקום.
לפעמים ההבעות ברורות ממש שאנחנו
נאלמים דום, כמעט בפה פעור.."
-
סיפורו של אדם שמחפש.
המחפש הוא אדם שמחפש, לא בהכרח הוא יודע מה הוא מחפש.
המחפש הוא מישהו שמתייחס אל החיים כאל חיפוש, בכל מקום שילך
המחפש הוא גם מישהו שלא בהכרח מוצא את מה שהוא מחפש.
אני רושם את הדברים שמצאתי לאורך החיפוש..
הדברים שהסבו לי אושר.
כמה זמן הם החזיקו מעמד?
ההתרגשות של הנשיקה הראשונה,
כמה זמן היא נמשכה?
החברה הראשונה,
כמה זמן החזיקה האהבה הזאת?
נפרדת ממנה,
כמה זמן נמשך הכאב הזה?
ככה המשכתי לרשום כל רגע שחייתי,
כי החיבור בין מה שמצאת למה שנהנית,
הוא בשביל המחפש, הזמן היחיד שחיית.
-
משמעות המשולש.
מעבר למשמעות הגיאומטרית שיש למשולש יש לו גם משמעות סמלית.
אף שכל הזוויות מאוחדות, אם את בוחרת באחד, השניים האחרים נותרים לבד.
אף שהם מאוחדים, כל אחד מהזוויות בודדות.
זה העניין- הבדידות.
איך שוברים משולש שמורכב מבדידויות?
לוקחים זוית נוספת ומרכיבים מרובע,
הבעיה היא שכששוברים את המשולש הזה, מרכיבים אחד חדש!
משולש נוסף של בדידות.. זה העניין.. מדובר בבדידות,
חייבים לשבור את המשולשים, אבל לא בזווית רביעית.
חייבים לשבור אותו כמו שצריך לסיים עם הבדידות,
ואת זה פותרים בדרך אחרת.. באמצעות הלב.. זה הפתרון!
-
ניקו לסיילו.
"את תשמעי אותי עכשיו!
בצעקות, חלש, לא משנה,
את יודעת איך אני מרגיש?
את יודעת כמה זמן אני כבר רוצה להגיד לך את הדברים האלה?
חודשים אני חושב ומנסה לדבר איתך ואני לא יכול,
אז עכשיו את תקשיבי לי.. תאהבי את זה או לא!
אני לא מכונה, יש לי רגשות, הראש שלי הרוס, וזה כואב לי...
לך היה קל מאוד. אמרת לי: 'אתה שייך לעבר, ואני הולכת'.
זה מה שאמרת לי 'אני הולכת אליו כי הוא גוסס'.
אז גם אני גוסס, אני עומד למות מאהבה.
אני רוצה שתקשיבי לי פעם אחת, אני רוצה שתסתכלי עליי פעם אחת,
ותביני מה קורה לי.
יום בהיר אחד באת ואמרת לי שאת לא זוכרת אותי,
ואני עצמתי עיניים, חייכתי וניסיתי להתמודד עם זה.
ואז באת ביום בהיר אחר,
ואמרת לי שאת אוהבת מישהו אחר,
ואני עצמתי עיניים, חייכתי וניסיתי להתמודד עם זה.
ואז באת שוב ואמרת לי שאת הולכת איתו כי הוא חולה,
ואני עצמתי עיניים, חייכתי וניסיתי להתמודד עם זה.
אני לא יכול יותר.. כואב לי הלב, אני מרגיש מטומטם, אני לא יכול יותר..
'לאן אתה רוצה להגיע?'
אלייך.. אני רוצה להגיע אלייך".
-
המראה - חלק מהשחקנים.
"לפעמים אני חושבת שכל מה שמסביבנו הוא מראה.
אני מסתכלת על רמה, למשל, והוא כמו מראה שבה אני ניראת שונה.
כשאנו מסתכלת במראה, אנו עושים את זה כדי לראות איך אחרים רואים אותנו?
או כדי לראו תאם המראה משקפת לנו את הדעה שיש לנו על עצמנו?
לפעמים, מה שאנו הכי שונאים בזולת, הוא השתקפות של
מה שאנו הכי שונאים בעצמנו.
המראות יכולות להיות בוגדניות, אפשר ללכת לאיבוד במראה.
כמו נרקיסוס, שהיה כל כך מאוהב בעצמו ומרוב שהסתכל על השתקפותו
באגם, הוא טבע.
יש מראות שבהן אנו רוצים להשתקף.
יש מראות שבהן אנו רואים את מה שאנו רוצים לראות,
אבל גם את מה שאנו לא רוצים לראות.
יש מראות שבהן אנו לא רוצים להסתכל.
יש מראות שבהן אנו לא מזהים את עצמנו.
אם את לא אוהבת את מה שאת רואה במראה,לא תרוויחי
כלום אם תישברי אותה.
בוחרים מה לראות בראי.
אפשר לראות את ההעוויה הדוחה, אבל אפשר גם לראות שיש לך חיוך מקסים.
מי לא ראה אי פעם בראי דמות של עצמו שלא אהב?
לא צריך להיאבק נגד המראה, זה מאבק אבוד מראש,
חסר משמעות.
אם את לא אוהבת את מה שאת רואה במראה, תיצחקי,
ותתחילי למצוא חן בעיני עצמך קצת יותר.
המראה לא משקרת, היא מראה לנו את הדברים כמו שהם,
היא מראה לנו את מה שיש לנו.
היא מראה לנו גם את מה שחסר לנו".
-
שמועה לעולם לא חזקה יותר מהאמת - מר ביום הולדת של מלודי.
"למה אתה שונא אותי? למה?
אתה שונא אותי כי.. אני בנאדם טוב?
משום ש.. אני בחורה רגילה?
אתה שונא אותי כי יש סביבי אנשים שאוהבים אותי?
בגלל זה? נדמה לי שזאת הסיבה..
אני חושבת שאתה לא סובל אותי כי לי יש.. מה שלעולם לא יהיה לך,
אני חושבת שמכוער כל כך להרגיש לבד..
ואתה פוגע באנשים כי זה גורם לך לשמחה,
אותו רגע קט מסב לך אושר.
תקשיב לי.. אתה.. אתה יכול להפיץ אלפי שמועות,
תוכל לגרום לי לשנוא,
תוכל לגרום לאלה שאוהבים אותי לחשוד בי,
אבל לעולם.. לעולם.. לעולם לא תצליח לעשות ממני בנאדם כמוך.
שמועה עוצמתית ככל שתהיה,
לעולם לא תהיה חזקה יותר מהאמת,
שתצא לאור במוקדם או במאוחר.
אתה יכול לשקר לכמה אנשים זמן מה, אבל לא תוכל לשקר לכולם כל הזמן.
כי.. במוקדם או במאוחר, המסכה נופלת.
לי יש מי שיחבק אותי, לך יש?
יש כאלה שיאמינו לך, אחרים.. מן הסתם יאמינו לי,
אבל הדבר הכי יפה שיש לי הוא האנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי,
ולך... יש?!"
-
סיילו - תעז.
"אסור להותיר בך את הספק,
את צריכה להעז.
זה נורא להישאר עם הספק, את צריכה להעז,
זאת תכלתם של החיים, תמיד- להעז.
רצוי לפקפק,
לחשוב פעמיים,
אפילו רצוי לחוש פחד,
אבל לפעמים צריך להעז ולהקדם,
לצעוד את הצעד הזה שקשה לנו כל כך לעשות
ושמפחיד אותנו.
לא בכדי הוא מפחיד אותנו משום שאנחנו משתוקקים לו.
מבעית לאזור אומץ ולעשות את מה שצריך לעשות.
אבל אחרי שצעדנו את הצעד הראשון,
הפחד נעלם והכל נהיה קל יותר.
אנחנו יכולים לצאת מהמקום הבטוח ולהעז לעשות משה ושונה.
או להשתפן, ולהישאר בבועה המוכרת שלנו,
בבדידות.
התעוזה, התעוזה, זה מה שגורם לחיים שלנו להיות שונים.
אחרי שהתגברנו על הפחד ועשינו את זה,
כמעט מצחיק לחשוב שזה הפחיד אותנו כל כך.
ובסוף?
בסוף זה היה קל כל כך!"

גיל הטיפש עשרה.
"לפעמים לגברים חסרה עוד סטירה טובה אחת..
אומרים שבנות גדלות לפני בנים, וזה נכון במובן מסויים, לבחורים יש ראש של טיפש עשרה.."
זה גיל הטיפש עשרה, זה הגיל הזה שבו..
אתה רואה סרטים מצויירים ומסתכל גם על בחורות,
אתה רוצה לשחק בכדור ומסתכל על בחורות באותו יום,
אתה רוצה שאקרא לך סיפור ומסתכל באותו זמן על בחורות..
זה הגיוני וזה נורמלי, וטוב שזה קורה, ככה זה.
לשם כך קיים גיל הטיפש עשרה כדי שלא ניקח ללב.
תמיד יש זמן לאהבה, אני יודעת שכואב לגדול, זה כואב, כואב מאוד.
אבל.. עלינו ליישר מבט לעבר הכדורים שנורים עליינו.
הרגע הנהדר הזה שאת חווה. הוא נקודת הזינוק, וחסרה לך עוד דחיפה אחת כדי לדעת מי את, ומי תיהיי בעתיד.."
-
אין אהבה בלי אמון.
"תזכרו לסמוך על עצמכם תמיד,
כי אם אתה לא סומך על עצמך, אתה נשבר בסוף.
וכשהאמון הזה נעלם, מרגישים חלשים, הולכים לאיבוד.
בלי אמון הספקות מתגנבים, אתה משתתק,
אתה לא יודע מי אתה,
מה אתה עושה..
והגרוע מכל, אתה מפסיק לראות את מי שעומד לצדך.
האמונה העיוורת היא אחותה של הבגידה,
הבגידה פוגעת, מפרידה , מבלבלת,
ונתינה חלקית, התחשבנות, זו פשוט בגידה,
"אני נותן לך כדי להוציא ממך את מה שאתה הכי אוהב"
אבל בסוף, רואים את הבגידה כשאתה מתעמת עם הדמות שלך.
עם העליבות שלך, עם הסוף העצוב, והבודד שלך.
מה שחשוב הוא לא לוותר,
ומי יודע , אולי יגיע השער של חיינו.
מה שחשוב הוא לא לנצח ולא להתחרות
מה שחשוב זה לשחק, ללכת עד הסוף,
ולסמוך על עצמך ועל זולתך.."
-
ההיסטוריה חוזרת - לוקה.
"לפעמים כשאתה משתנה, האחרים נדהמים.
הם מצפים שתהיה אותו אדם, אבל זאת בעיה שלהם, לא שלך.
החיים לא חייבים להיות לולאה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם.
אפשר לשנות אותם.
לפעמים אם אתה משתנה, הכל משתנה.
ההיסטוריה לא תמיד חייבת לחזור על עצמה.
לפעמים אפשר לבחור איזו היסטוריה תחזור על עצמה,
מה שפסול הוא לחזור על מה שמזיק לנו."
-
כשאומרים "כן", הבעיות מתחילות - טפי. לסיילו.
"איך מרגישים כשאוהבים אותך?
כשמישהו שאת אוהבת,מחבק אותך, מוחץ אותך ומנשק אותך באהבה.. איך זה?
נראה לנו שהבעיה הכי גדולה באהבה היא שהאדם שאת הכי אוהבת, יאהב אותך גם.
שיגידו לך "לא", שידחו אותך, לא למצוא חן בעיני מישהו הוא הסיוט הכי גרוע.
אנו מפחדים להיפגע, אנו מפחדים שהלב יתפוצץ לנו מרוב עצב.
האהבה מפחידה.
ה"לא" מפחיד.
הדחייה, הבדידות, העצב..
למעשה, אנחנו לא משים לב שהפחד האמיתי הוא לא "מה לא" לא "מה כן".
כי זה אחרי ה"כן" שמתחילות הבעיות.
נגיד שנהיה חברים, הוא יכיר אותי..
כי נגיד שיהיה לי חבר, מה אחר כך?
אחר כך מתחילות הבעיות.
קל מאוד לפגוע במישהו, את יודעת?
ומה יקרה אם אתאהב והוא יעזוב אותי?
מה יקרה אם אף אחד לא יתאהב בי אף פעם?
מה יקרה אם אהמר על האהבה ואשאר לבד? כל עוד את לב, טוב לך.
את מתחילה משהו עם מישהו ומתחילות הבעיות.
האהבה גורמת לך הרבה סבל.
את אומרת "כן" ומתחילות הבעיות.
כשמישהו מסתכל עליי, אני כבר מתארת לעצמי כל מה שיבוא.
מתחילה המועקה, לחכות שהוא יתקשר אליי..
אם הוא מתקשר אלייך יותר מדי, זה לא טוב.
אם הוא לא מתקשר, גם זה לא טוב.
יום אחד את אומרת לו: "אני אוהבת אותך" והוא שותק.
ואז מתחילים לרוץ סרטים בראש.
למה? כי הוא לא אוהב אותי, את מבינה?
ואם אוהב אותו יותר ממה שהוא אותי?
ואם הוא יאהב אותי יותר? זה נורא.
מה שאת אומרת קורה לך וקורה לכולנו.
ככה זה באהבה.
ואת צודקת, הבעיות מתחילות כשאת אומרת "כן".
אבל אלו הבעיות נפלאות, טובות הרבה יותר מהבדידות."
-
אין משבר - מלווינה.
אין שום משבר.
"את אומרת "אין משבר" תוך כדי שאת מנפצת 2 צלחות ברצפה.
את אומרת "אין משבר", וצוחקת בהבעת הבפנים הכי מטופשת שלך.
את אומרת "אין משבר" ומזמינה תור במספרה.
"אין משבר", ואז את מסתירה את השקיות בעיניים בטונה של איפור.
ברגע שאת מודה שהמשבר הוא אכן משבר, את מוכנה, את יכולה להכחיש את המשבר.
את אומרת "אין משבר" ושוברת מה שיש לך ביד.
את אומרת "אין משבר" ורוקדת סטפס כמו מטורפת.
את עושה את הפרצוף הכי מטופש שלך ואומרת: "אין משבר".
אבל במוקדם או במאוחר, המשבר נהיה מוחשי כמו סימן בגוף.
אין ברירה, חייבים להשלים איתו ולעשות את המוטל עלינו.
אפשר להתכחש למשבר במשך יום, חודש, שנה, אבל תמיד מגיע היום שבו המשבר מתפוצץ לך בפרצוף.
לעבור את המשבר זה כמו להעביר מי חמצן על השיער,
הוא מבהיר את הבעיה עד השורש.
המשבר מגיע. אנחנו חושבים שזה הסוף, הכול ניגמר, אבל האמת היא שהכול מתחיל שם.
לעבור משבר זה כמו לעבור ניתוח אצל מנתח פלסטי טוב, את אותה אחת, אבל שונה.
המשברים מפחידים.
אנחנו פוחדים מהבלתי נודע, כמעט כמו מספר גרוע.
בסינית, ביפנית, בקוראנית, בתאילנדית, בשפה מזרחית כלשהי, משבר פירושו הזדמנות.
משברים הם כמו השנים, הם מפתיעים ולא מותירים לך ברירה, צריך להמשיך יחד איתם.
משברים הם נסיעה בכיוון הלוך אך הם יכולים גם להיות נסיעה בכיוון חזור."
-
נסיכה בארמון - סולה.
"אני נסיכה שגרה במגדל הכי גבוה בארמון.
הוא נמצא על פסגת הר כה גבוהה שהיא מכוסה בעננים.
פירסקו המרושע מחזיק אותי נעולה במגדל.
איש לא מסוגל להתמודד איתו.
צעירים אמיצים רבים ניסו להיעשות גיבורים כדי להתמודד עם פריסקו הרושע.
כמו כל נסיכה, אני מקווה שיום אחד הגיבור שלי יכריע את המרושע ויבוא לחלץ אותי.
התקווה היחידה שלי היא שהגיבור שאני מצפה לו קיים ויום אחד יבוא להציל אותי.
גיבור-על צריך להתמודד עם הרשע, הוא צריך להיות חזק, נועז, דרוש לו אומץ כדי להציל את נסיכתו.
הסיפורים על פיות וגיבורי-על הם מעין מקלט שבו החיים קלים יותר.
בחיים האמיתיים אף אחד אינו חזק כל כך, בעל עוצמה רבה כל כך ובלתי מנוצח.
מאחורי המסכה, גיבורי-על הם שבריריים, כמו כל בן אנוש.
כשהמסכה נופלת, גיבור-העל חדל להיות מושלם.
גיבורי- על לא קימיים.
אני כבר לא מצפה יותר שגיבור-על כלשהו יציל אותי.
אני לא מצפה לגיבור-על, עכשיו אני יודעת שמישהו אמיתי יוציא אותי מהכלא.
מישהו בלא כוחות על שיקח אותי לטייל יד ביד.
מישהו אמיתי שישמור עליי ויתן לי לשמור עליו.
מישהו שיחבק אותי כשכל גיבורי-העל יכשלו.
כשזה יקרה, מישהו לא מושלם ובלא כוחות על יחלץ אותי.
יקח את ידי ויעוף איתי למרחקים, הרחק מהכלא הזה."