.

המקורות הראשוניים לחנוכה הם שלושה: ספרי חשמונאים א' - ב' וספר דניאל.
המקור הקדום ביותר הוא ספר דניאל בחציו השני (פרקים ז-יב), בו חזיונותיו של דניאל המדויקים לפרטי פרטים עד לגזירות אנטיוכוס, ומכאן והלאה החזיונות הינם עתידיים כפי המובא בסוף הספר "אני שמעתי ולא אבין ואומרה אדוני מה אחרית אלה: ויאמר לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכלים יבינו" .

ספר חשמונאים א' חובר, ככל הנראה, בסוף המאה ה-2 לפנה"ס. הספר נכתב על ידי היסטוריון החצר של המכבים כשיר תפארת לבית חשמונאי.
ספר מכבים ב' הוא עיבוד לספר שנכתב על ידי יאסון איש קירנֵה. תקופתו של יאסון היא שנת 100 לפנה"ס לערך והמקור שלו רחוק מבחינה כרונולוגית ומבחינה גאוגרפית.

מקורות נוספים נמצאים בתלמוד. חלק גדול מההלכות הקשורות לימי החשמונאים נאספו למגילת תענית, אולם לעתים החלקים ההיסטוריים שבהן סתומים בגלל הזמן שעבר בין המרד לכתיבת מגילת תענית וניתן להבינם רק על רקע המצע של שלושת הספרים דלעיל.

 מרד החשמונאים וקביעת החנוכה

בשנת 167 לפנה"ס החלו החשמונאים להנהיג את ההתקוממות כנגד השלטון הסלאוקי בארץ ישראל, שכונתה מרד החשמונאים. בשנת 164 לפנה"ס (שנת ג' תקצ"ז בלוח העברי) הגיע המרד לשיאו בשחרור ירושלים ובית המקדש מעול היוונים. למרות שהמרד לא נגמר, והלחימה המשיכה כעשרים שנים נוספות, נקבע תאריך החג בימי השיא של המאבק - ימי שחרור המקדש וירושלים.

 שמונת ימי החג

הסברים לכך שחג החנוכה נמשך שמונה ימים מופיעים בספרי חשמונאים. לפי ספר חשמונאים א (פרק ד) חנוכת המזבח שעשו המכבים במשך שמונה ימים (כמו חנוכות המשכן ובית ראשון שנמשכו שמונה ימים) נקבעה לדורות. ספר חשמונאים ב (פרק י), מציע הסבר נוסף: כיוון שלא יכלו לחגוג באותה שנה את חג הסוכות חגגו אותו לאחר שחרור ירושלים:

"ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחג מידי שנה בשנה את הימים האלה."

מקור נוסף המתאר את החנוכה המחודשת של המקדש הוא יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" (ספר י"ב), שקורא לחנוכה 'חג האורים':

"ולאחר שטיהרו בקפדנות הכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, עשויים זהב... אף הרס את המזבח ובנה חדש מאבנים שונות שלא סותתו בברזל. ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס, הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח...

וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום, שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושם על ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים: שאותם דברים אירעו בבית המקדש בשנת מאה ארבעים וחמש, בעשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, באולימפיאדה המאה וחמישים ושלש, ובית המקדש נחנך באותו יום, עשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, בשנת מאה ארבעים ושמונה, באולימפיאדה המאה וחמישים וארבע...

ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים. וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים.

ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים (=חג האש). ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיע לנו בלי שקיווינו לה."

תיאור נוסף של מקור החג מופיע בתפילת "על הנסים" שנאמרת בו. בתפילה זו, כבמקורות האחרים, מודגשת תרומת האל לניצחון על היוונים, שלכבודה נקבעו ימי החנוכה כימי הודיה והלל.

המאורעות שקדמו לימי החנוכה מוזכרים בספר דניאל ברמז:

"וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם לב וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת; וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ. וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ כִּי-עוֹד לַמּוֹעֵד" (פרק יא,לא-לה)

נס פך השמן

ערך מורחב – נס פך השמן

בתלמוד הבבלי (שבת כא, ב) מופיע סיפור אחר במקצת על מקור החג: כאשר נכנסו החשמונאים להיכל הם ביקשו לחדש את פעילות המקדש. אולם, הם לא מצאו שמן טהור להדלקת המנורה. לבסוף נמצא פך אחד, שמכיל שמן שמספיק ליום אחד בלבד, אך החשמונאים הדליקו ממנו נרות במשך שמונה ימים עד שכתשו זיתים והפיקו שמן טהור. לכבוד נס זה קבעו חכמים את חג החנוכה, שנמשך שמונה ימים. תיאור זה שונה מהמסופר במקורות הקדומים יותר, והוא הראשון שמספר על נס פך השמן. נראה שהסיבה לכך היא שלאחר הכיבוש הרומאי קשה ומסוכן היה לחגוג חג מדיני ולכן בחרו חז"ל להדגיש פן אחר של ימי החנוכה - הפן הרוחני.

חג החורף

התלמוד הבבלי ומדרש בראשית רבה מציעים ברמז הסברים אחרים, א-היסטוריים לחג. לפי שני המקורות חג החנוכה הוא בעצם חג אמצע החורף, ציון התקופה בה הימים מפסיקים להתקצר ומתחילים להתארך. בתקופה זו מתחדשת האופטימיות כיוון שהעולם שהלך ושקע בחשיכה מתחיל להתמלא בהדרגה באור. המדרשים בתלמוד מספרים על אדם הראשון שראה את השמש השוקעת לראשונה בחייו ונבהל, ומקשרים את הסיפור לחג אמצע החורף, ולחגי החורף הנוצריים, ובראשם חג המולד. מכאן גם ברור מוטיב האור והדלקת הנרות שבחג, המסמלים את גירוש החושך. המדרש בבראשית רבה מזכיר גם את האש כמתנה שנתן האל לאדם החושש מהחשכה, במעשה שמזכיר את המיתוס היווני אודות פרומתאוס. מקורות הסיפורים מופיעים להלן, בפרק לקריאה נוספת.

 הדלקת נר חנוכה

ערך מורחב – נר חנוכה

הדלקת נר חנוכה היא המצווה העיקרית בחנוכה וזו המאפיינת אותו במיוחד, ולפיה יש להדליק נר בכל ערב מערבי החנוכה (החל מיום כ"ד בכסלו בערב, ואילך). ההדלקה היא בבית, במקום הנראה כלפי חוץ, כגון בפתח הבית או בחלון הנראה אל רשות הרבים. מצווה זו מופיעה כבר באופן מרומז במשנה, אולם כתובה באופן מפורש רק בתלמוד. מקובל להשתמש בחנוכייה לצורך הדלקת הנרות, אך הדין המקורי מדבר על נרות בודדים.

 דינים נוספים בחנוכה

 הוספות בתפילה

בתפילת "שמונה עשרה" ובברכת המזון נוסף בכל ימי החנוכה הקטע "על הניסים - בימי מתתיהו...", וכן אומרים הלל כבראשי חודשים ושלוש רגלים. בכל אחד מימי החנוכה קוראים בתורה בקרבנות הנשיאים שבפרשת "נשא".

 איסור הספד ותענית

שמונת ימי חנוכה נחשבים ל"ימים טובים" מדרבנן, ולפיכך אסורים בהספד ובתענית, ואולם מותרים בעשיית מלאכה. ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקים.

ממנהגי החנוכה

סביבון חנוכה

חנוכייה, אחת מסמלי חנוכה

• משחק בסביבון, שעליו מופיעות אותיות בשתי גרסאות:
  • בישראל: נגה"פ, שפירושן "נס גדול היה פה",
  • בגולה: נגה"ש, שפירושן "נס גדול היה שם" (ויש אומרים שאין אלה אלא כללי המשחק בסביבון בשפת יידיש).

• מתן "דמי חנוכה" לילדים.

• אכילת לביבות וסופגניות: מאכלים אלה מטוגנים בשמן רב, ויש בהם כדי להזכיר את נס פך השמן.

• יש הנוהגים להרבות באכילת מאכלי חלב לזכר הנס בו יהודית הרגה את הולופרנס, שר הצבא של נבוכדנצר בעזרת האכלתו במוצרי חלב.

החנוכה בגלות ובמדינת ישראל

חנוכה הפך לחג מרכזי בתרבות היהודית, במפנה ההיסטורי שחל עם התעצמותו של תהליך הציונות. מוסדות החינוך הציוניים החליטו לאמץ את החנוכה משום מה, והפכו אותו לאחד מעמודי התווך של היהדות המודרנית.

ההסבר המקובל לעובדה זו הוא שימי החנוכה מצוינים לכבוד ניצחון החשמונאים על היוונים והמתיוונים. אם כך, מרד החשמונאים הינו פעולה אקטיבית אשר נקט הפלג היהודי המסורתי, כנגד שלטון חיצוני וכנגד מגמות ההתבוללות.

פעולה אקטיבית שכזו, מנוגדת לאתוס הגלותי בדבר האיסור על פעולה אקטיבית לשינוי המצב. היהדות הגלותית אימצה דפוסי פעולה פאסיביים במכוון, מתוך תפיסה כי יש להשאיר לאל את הזכות לעצב את תהליכי ההיסטוריה. אם כן, רעיון המרד הפעיל נחשב לרעיון פגום מבחינה חינוכית.

על פי הסבר זה, נדחק החנוכה לתודעה משנית, שכן הוא מסמל נסיון אקטיבי לשינוי היסטורי, באופן המנוגד לתפיסת העולם הגלותית. כמו כן, עבר משקלו של נס פך השמן להיות המשמעות העיקרית של החנוכה, שכן הוא מבטא את מעורבותו של האל במרד, ומוריד ממשקלה של הפעולה האקטיבית.

יש הטוענים שחז"ל כאשר תקנו את חגיגת חג החנוכה ועצבו את דמותו עד הציונות, עשו זאת לאחר נסיון של ארבע מרידות כושלות של יהודים באימפריה הרומית, שהאחרונה שבהן, מרד בר כוכבא, הביאה לשואה בקרב העם היהודי היושב בציון. אותן מרידות נערכו בין היתר בהשראת זכר הניצחון של מרד החשמונאים, ייתכן וכאן נעוץ ההסבר מדוע חז"ל ניסו לטשטש את עקבות ערכי המרד בחג.

לעומת דפוס החשיבה הגלותי, האתוס הציוני התמקד בנסיון אקטיבי להביא ליישוב ארץ ישראל, מתוך החלטה מודעת. על פי ההסבר המקובל, אימצה הציונות את ימי החנוכה בשל ערכם החינוכי, כמסמל תהליך בנייה מכוון של העם היהודי, על מנת לשרת את הציונות כתנועה חברתית פעילה ויוצרת.

הדיכוטומיה הבאה לידי ביטוי במקור הימי החנוכה, נס דתי וניצחון לאומי, משתקפת באופן ציון הימים האלו בישראל. יש המדגישים את הנס הדתי: נס פך השמן ועזרת ה' בהשגת הניצחון, ולעומתם יש המדגישים את הניצחון הלאומי. דוגמה להדגשת הבחינה הלאומית שבחנוכה היא השיר "אנו נושאים לפידים" (מלים: אהרון זאב, לחן: מרדכי זעירא), שהפך לאחד מסמלי החנוכה המודרניים (ומושר גם בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות). שיר זה מעלה על נס את האקטיביות של המורדים היהודים, ומדגיש כי "נס לא קרה לנו", באופן מנוגד לרעיון הנס פך השמן:

חנוכיות וסביבון

אנו נושאים לפידים בלילות אפלים:

זורחים השבילים מתחת רגלינו:

- ומי אשר לב לו הצמא לאור

ישא את עיניו ויבוא אלינו לאור

ויבוא!

נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו

לעמק הלכנו ההרה עלינו

מעינות האורות הגנוזים גילינו

נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו

בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור.

דוגמה דומה מצויה בשירה של נעמי שמר "שבחי מעוז" - שיר הלל למעוזי צה"ל שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים.

מעוז צור ישועתי

לך נאה לשבח

הרחק הרחק ליד ביתי

הפרדסים נתנו ריח

שמר משתמשת בביטוי "מעוז צור ישועתי", שבמקורו בפיוט "מעוז צור" מתייחס לה', ומכוונת אותו לצה"ל.