זו לא טלנובלה חדשה, אלא סיפור אהבתם הקסום של חואן חיל נבארו (גברים של כבוד) כוכב מצליח, ונטליה ליטבק, מזכירת המנכ"ל - אהבה שהסתיימה בחתונה מרגשת. דיווח מלא

כשחואן חיל נבארו (33) פסע אל תוך משרדי פול-קא כדי לחתום על חוזה, אי שם בשנת 2005, הוא ממש לא תיאר לעצמו שהוא עומד לקבל את אחת המתנות הגדולות בחייו. באותה שנה החליט כוכב פלוריסיינטה, לשים מאחוריו את תפקיד הנסיך השרמנטי של פלורנסיה ברטוטי, ולהיכנס לנעליו של איש מאפיה קר רוח בגברים של כבוד. אמנם הטלנובלה לא זכתה להצלחה מסחררת אבל חיל נבארו הצליח להוכיח לעצמו ולצופים, שהוא שחקן רציני ומשובח ושהוא מסוגל להרבה יותר מאשר דמויות רומנטיות וילדותיות בסגנון כריס מורנה. אותה שנה טמנה בחובה לא רק שינוי תדמית. באחד ממסדרונות פול-קא פגש חואן בלונדינית חמודה ששינתה את חייו. היתה זאת נטליה ליטבק, צעירה בת 28, המזכירה האישית של אדריאן סואר ופרננדו בלנקו, בעלי פול-קא. ממש כמו בטלנובלות, היתה זו אהבה ממבט ראשון.

חיל נבארו, שבע מרדיפות הפפראצי, הסתיר אותה מהתקשורת. במשך תקופה ארוכה הוא נראה משוטט ברחבי בואנוס איירס יד ביד עם בלונדינית מסתורית, שאת זהותה סרב להסגיר. בקיץ האחרון נסעו השניים לקורדובה, או יותר נכון, להר אוריטורקו, אחד ההרים הגבוהים בארגנטינה. שם מול נוף עוצר נשימה, חלמו בפעם הראשונה על איחוד נצחי. הטקס האזרחי התקיים באוגוסט, במשרד הפנים של סאן איסידרו. הנסיך והמזכירה אמרו "איי דו" בפני המשפחה המצומצמת וקומץ חברים קרובים. סוללה מכובדת של עיתונאים חיכתה לזוג הצעיר בצאתם. בניגוד להרגלו, הפעם חיל נבארו שתף פעולה עם התקשורת. כשחיוך ענק מעטר את פניו, ולבו עולה על גדותיו מהתלהבות ואושר, הציג השחקן את תעודת הנישואים ונתן לפלשים לתקתק. "החלק המלחיץ עבר. היה מאד מרגש להגיד זה לזו את שבועות האהבה שלנו, מול האנשים שאנחנו אוהבים. זאת היתה חוויה מאד יפה ורומנטית", אמר, כשהוא קורן כולו.

המסיבה עצמה היתה בשבת בערב, בסלון ריאלטו שבמלון פסטנה היוקרתי, בבואנוס איירס. בערב החגיגי, חזרו חואן ונטליה על הטקס, אבל בדרך קצת פחות קונבנציונאלית. מול לא יותר מ-100 מוזמנים שאל חואן: "נטליה, האם את רוצה הינשא לי?", "כן. בטח שאני רוצה", ענתה נטי ללא היסוס. "אם כך אני מכריז על עצמנו בעל ואשה לכל דבר", השלים נבארו, כשהוא נע בין צחוק לבכי והשניים החליפו טבעות לקול מחיאות הכפיים של הקהל.

נטליה האלגנטית, לבשה שמלה בסגנון יווני, עשויה מבד סאטן בצבע שנהב, עם אפליקציות מזהב. החתן בחר חליפה שחורה, חולצה לבנה ונעלי ספורט אופנתיות. "רציתי להרגיש נוח ועם זאת להיות אלגנטי", הסביר נבארו, "כל העולם החמיא לי על הלבוש". את התפאורה ארגנו סוזנה ומאוריציו, הורי הכלה, שיש להם עסק לתפאורה. התפריט כלל פאייה - מאכל ספרדי שכולל אורז ופירות ים, תפוחי אדמה עם עוף, סלטים וכמובן אסאדו ארגנטינאי, הפעם ברוטב צרפתי עם תוספת של תפוחי אדמה פיטריות ובצלים. "הכל היה מאד טעים, אבל המנה האחרונה הייתה ללא ספק השיא. אגסים ביין עם גלידה", משוויץ חיל נבארו הגאה. אחרי חצות הגיע הרגע הכי מיוחד של הערב. מסתבר שבאותו יום ראשון, חל יום ההולדת של נטליה. באופן מפתיע, נכנס חואן עם עוגה ענקית תוך כדי שירה רמה. אין ספק שמדובר באחד מימי ההולדת הכי מרגשים בחייה של נטליה, אם לא המרגש מכולם. הערב נמשך בריקודים על רקע מוסיקת אייטיז ושירי קרנבל עד שבע בבוקר, אז המשיכו חואן ונטליה לעבר הסוויטה המלכותית, כדי לחגוג את ליל הכלולות.

"הכל עבר מאד מהר", מסכם נבארו, בשלב הזה כבר ללא עניבה, "זה היה הערב הכי מאושר בחיי, ובחיי שנינו. הכל יצא בדיוק כמו שחלמנו. המסיבה היתה מאד מיוחדת ומאד בסגנון שלנו. למרות שהתחתנו באופן רשמי ב-3 לאוגוסט, היום התחתנו באופן רגשי". כך הסתיים ערב קסום, סופה המושלם של האגדה על סיפור אהבתם של הנסיך והמזכירה. והם חיו בעושר ובאושר, עד עצם היום הזה.

המחרוזת נוחתת בחודש הבא בויוה פלטינה ואדי פולונסקי פגש את אוסבלדו לפורט על הסט. על כוס מאטה והרבה צחוקים, הוא סיפר בפתיחות על אמו החולה, אהבתו לזרי פרחים ותשוקתו לנעלי נשים. מאה אחוז מאצ'ו

אחרי שהפגישה הראשונית שלנו עם אוסבלדו לפורט התבטלה ברגע האחרון בשל דלקת הריאות שלו - נאלצנו, אני והצלם,  למלא את החלל שהותיר בנו לפורט בסטייק אנטריקוט משובח מלווה ביין אדום, במסעדה מצוינת שמצאנו כשחזרנו מהאולפנים מאוכזבים ורעבים. שלושה ימים אחר כך, צלצל הטלפון והמפיק בפועל של המחרוזת, התנצל שוב על הביטול, ובישר לי שאוסבלדו מרגיש הרבה יותר טוב והוא מאד רוצה שניפגש. בקור מקפיא עצמות וגשם שוטף, שוב התייצבנו, באולפני סנטרל פרק, חוששים מעט, ומקווים שלא להתאכזב שנית. כבר בשער הכניסה זיהו אותנו, ופתחו לנו את השער בלי לשאול שאלות. קבלת הפנים של המזכירה החייכנית הגבירה בנו את תחושת הפאניקה, שכל העסק שוב עומד להתבטל. אחרי דקות ארוכות יצא אלינו לפורט עם חולצה צמודה בירוק זית, מתחתיה גופיה לבנה ארוכה, מכנסיים ירוקים ושיער פזור. במבט ראשון אי אפשר היה להבחין אם הוא עדיין חולה או לא. לכל המקנאים והמקנאות, אני מוכרח להוסיף עוד קיסם למדורה ולהכריז שהאיש פשוט נראה נפלא. החולצה הצמודה מדגישה עד כמה הוא עובד על גופו, מה שבהחלט מוסיף למראה הצעיר שלו. אל תשכחו שהכוכב הזה, כבר נושק ל- 50. חיבוקים נישוקים ועוד חיבוקים, ומיד הובילו אותנו אל חדר ההלבשה של לפורט שממוקם בסוף הפרוזדור, במקום שקט. זה כמובן חדר ההלבשה הגדול ביותר - סטאר או לא סטאר? בחדר, ספה שהיא גם מיטה, שתי כורסאות קטנות בפינה, ארון בגדים ושולחן איפור עם מראה ענקית. כמו שסיפרתי לכם בגיליון הקודם, זה היה חדר ההלבשה של דייגו מרדונה בעת צילומי התוכנית שלו. אז אם לרגע הטלתם ספק בכך שזהו חדר ההלבשה המיועד לגדולים בלבד, זאת ההוכחה האולטימטיבית. הצבת הטייפ על השולחן, נתנה את האות שהשיחה הופכת לרשמית. "אז מתחילים?" שאל לפורט. הנהנתי בראשי, והוא התקרב אל הטייפ ואמר: "הולה אדי". הזכרתי לו שאת המשפט הזה הוא הקליט פעם במיוחד לתכנית הרדיו שלי, "ענייני אהבה". הדיבור על מוסיקה הוביל אותו לדבר על האלבום המפורסם שהוא מוציא אוטוטו. לפורט השמיע לי כמה שירים מתוך הדמו, שכולו בהפקת יאיר דורי. כמו כן צייד אותי לפורט רחב הלב, בבושם לגבר ובושם לאישה באדיבות מותג הקוסמטיקה שלו. למרות שניסיתי לעבור לראיון הרשמי, התחיל לפורט באנקדוטה אישית על אחייניתו באורגוואי. "יש לי אחיינית צעירה שאני מאד אוהב. מאד יפה מאד רזה, שהכירה בחור ורצתה להתחתן איתו. אבל הוא, נורא שמן" , סיפר לפורט, "משום מה, לא יודע למה, הבחור מאד פחד ממני. יום אחד אמרתי לו: 'אם אתה באמת אוהב אותה, אתה צריך להוכיח את זה בכך שתרזה'. הבחור לקח את זה ברצינות, והבטיח לי להוריד במשקל. הגיע יום החתונה, והבחור ממש רזה והפך לחתיך אמיתי. שלושה חודשים אחר כך חזרתי לבקר אותם באורגוואי, והסתבר שלאר רק שהבחור השמין מחדש את כל מה שהוריד, אלא שעוד הוסיף על זה עוד כמה קילוגרמים לקינוח. התפוצצתי ואמרתי לו: 'אתה חתיכת בן זונה! אתה לא באמת אוהב אותה!'. אני מאמין ששמירה על הגוף זה דרך חיים, תוך מתן כבוד לעצמך ולאנשים שאוהבים אותך, לא משהו רגעי".

ספר בכמה מילים על "המחרוזת"….

"זה סיפור קלאסי. יותר שמרני. קשה לי להסביר, כי אני לא רוצה לפגוע באף אחד. אני מגלם את מרטין, אדריכל אירופאי, שנוסע לארגנטינה כדי לפגוש את אימו. כשהוא מגיע לארגנטינה הוא מגלה שהשורשים שלו מאד מסובכים וחולים. במיוחד הוא נדהם לגלות סוד שאבא שלו שמר בקנאות. הוא מגלה שאבא שלו נהג ללחום למען הצדק, בעילום שם, מתוך מערה סטייל באטמן, שמוסתרת בתוך הבית. למרטין כל הסיפור הזה נראה מאד מגוחך. הוא מסרב להאמין, שאביו שהיה כל כך קרוב אליו, הסתיר ממנו דבר כזה".

את ספור המחרוזת קוטע צלצול הסלולרי של לפורט. על הקו, סול, מעריצה בת 20 שמקימה את אתר האינטרנט הרשמי של לפורט. איך קיבלה מעריצה את מספר הסלולרי הישיר של הסטאר? קחו כמה דקות למחשבה.  נחזור לסיפור…

"הבחור מוצא את עצמו בתוך הקלחת המשפחתית הכוללת אמא חולה על סף הטירוף, דוד מוזר, בן דוד פושע -  ופשוט לא מסוגל לחזור לחיים שלו באירופה, ולאהובה שהשאיר במילאנו. העניינים מסתבכים עוד יותר כשהוא פוגש את רומינה, אהובתו לשעבר (קרינה זמפיני). מספרים לו שעל כל האסונות הפוקדים את משפחתו אחראית מחרוזת מקוללת שהיתה שייכת לאינדיאנים. כנראה שהמחרוזת הובילה לכמה מקרי מוות מסתוריים ביניהם של אביו של מרטין, ואביה של אהובתו רומינה. אף אחד לא יודע בדיוק איפה נמצאת המחרוזת, אבל מרטין מחליט למצוא אותה".

אתה אוהב את הסיפור?

שתיקה של כמה שניות. "אני רוצה להסביר למה לקח לי זמן לענות לך מה אני באמת חושב על הטלנובלה הזאת. זה סיפור שכשחקן קשה לי לקבל. אני שחקן שמאד אוהב לעצב דמות. ב'מישהו שומר עלי' לדוגמא, הסיפור אפשר לי להרכיב דמות שלמה לבד. מלבד הקפוארה, לא היו לדמותו של אגירה שום סממנים מיוחדים ויכולתי לפתח אותה לכיוונים שלי. אני עיצבתי אותה כדמותדמות שלא השתמשה בקפוארה להגנה, אלא יותר לנשמה. אחרי זה, בגלל סיטואציות שחווה, נאלץ אגירה להשתמש בשיטה הברזילאית להגנתו. אבל הסיפור של 'המחרוזת' הוא יותר בדיוני. הקהל יכול לבלוע את הכדור, או לא. לקבל או לא לקבל".

בשביל כל דמות שאתה מגלם, אתה לומד משהו אחר. לדמות של חואן מנואל אגירה היית צריך ללמוד קפוארה, באלופים זה היה אגרוף, כמורה פרנקו, למדת טנגו -  מה למדת הפעם?

"זה בדיוק העניין. הפעם הבנתי שאני לא יכול להביא יותר מידי אלמנטים חיצוניים כי זה יעמיס על הסיפור ועל הדמות. הדמות של מרטין צריכה להתמודד עם המון דברים. הכל מתחיל בזה שאבא שלו שולח לו מכתב בו הוא מבקש ממנו, להמשיך את דרכו. כשהןא שרוי במבוכה גדולה מאד, מרטין  מתחיל ללבוש את התחפושת של אביו, ומתוודע לנפלאות המערה החשמלית המסתורית. כסיפור כיסוי הוא מאמץ לעצמו דמות של הומלס בשם פדריקו, שהאמת שנהניתי מאד לגלם".

קודם דיברת על עולם מסתורי של קירות זזים ומערות סודיות. לאחרונה העולם הבדיוני, האמונות התפלות והמיסטיקה, נכנסו יותר ויותר לעולם הטלנובלות. זה תהליך חיובי בעיניך?

"זה ז'אנר די סגור, ועם כל הכבוד לעובדי התעשייה ומייסדיה, אני מחשיב את עצמי למהפכן בז'אנר הזה. אחת התכונות הבולטות שלי, כפי שיעידו לא מעט אנשים, היא שאני נוהג לקפוץ לבריכה בלי לבדוק קודם אם יש בה מים, כי אני בטוח שאם אני אאמין במה שאני עושה, גם הקהל בסופו של דבר ישתכנע. להיות קצת משוגע בז'אנר הזה, לא עושה אותך פחות יפה. קח למשל את גווארה מ'אלופים'. קיבלתי מאות ביקורות שהדמות היא מוחצנת, פתטית ולא מציאותית, אבל מה אני אגיד לך? זאת אחת הדמויות הכי אהובות בז'אנר. אני חושב שהעולם הבדיוני מכניס לטלנובלות ניחוח רענן, ומוסיף קצת פלפל לעלילות המוכרות".

דווקא הדמות של גווארה היתה בעיני מאד מציאותית. אולי לא התאים לאנשים לראות את הדמות הזאת חולקת  מסך לצד תוכנית כמו "עושים צהריים עם מירתה לגרנד". אם כבר מדברים על חוסר אמינות, זו דווקא לגרנד, שבעצם מייצגת את העולם הדמיוני של זוהר לא מציאותי - לא גווארה.

"התפקיד שלי כשחקן הוא לגרום לאנשים להאמין שזאת המציאות. לגלם את הדמות של מרטין שמגיע מאירופה עם תנועות מוגזמות ועגילים סטייליסטים, ופתאום להראות אותו מתנהג אחרת לגמרי, בדמות פדריקו, ההומלס עם הזקן והבגדים הבלויים. אני צריך לשכנע ולהשתכנע, שזאת לא תחפושת. בהתחלה כשהופיעה דמותו של פדריקו ההומלס, הייתי מתווכח עם הבמאים שזה שסצנת השיחה בינו ובין רומינה מתקיימת ברחוב היפה והמטופח, זה פשוט לא אמין. אני  חיפשתי היגיון, וכל הזמן אמרו לי: 'אל תחפש היגיון זה מדע בדיוני. אל תבלבל את המוח'. אני לא מסכים עם הגישה הזאת. אני נמצא בז'אנר הזה כל כך הרבה שנים רק כי הצלחתי לתת לכל דמות שגילמתי ממד אמיתי, והקהל הבחין בזה. לא משנה אם הדמות היא טובה או בת זונה, אני תמיד משתדל להעביר אותה בצורה הכי מציאותית שאפשר".

אתה עושה מה שאתה רוצה על הסט?

"בפרויקט הזה, בפירוש לא עשיתי מה שאני רוצה".

ובחיים שלך?

"בחיים, אני אסיר תודה כל הזמן. לאחד כמוך שמכיר את החיים באמריקה הלטינית, מין הסתם ברור שלא קיבלתי שום דבר בחינם, והיה לי מאד קשה. בעצם, עשיתי הכל בעצמי. בעבר כל הזמן הודיתי לאנשים על זה שפתחו לי דלתות, עד שיום אחד המורה לתיאטרון שלי אמר לי: 'תפסיק, יא דביל, אם נתתי לך עבודה, זה רק בגלל שאתה טוב'. אני מודע לדברים ואני יודע שאני מבוגר בשביל הז'אנר, בכל זאת השנה אהיה בן 50. אני מרגיש שעדיין יש לי המון לתת, ואני עוד אפתיע את הקהל עם הדמויות שאגלם. אני חי מהאהבה הכי גדולה שלי, שזאת העבודה מול קהל. אני עדיין מאד מתרגש כשאני רואה את המבט של האנשים שנמצאים בקהל, כשאני שר איזה שיר. אני מרגיש שאנשים אוהבים את מה שאני עושה, בגלל שזה בא ממקום של מסירות מוחלטת- אני עושה את זה בצורה הכי טובה שאני יכול, ומקדיש את כולי לצופה".

ביניים: יחף במים

ספר לי קצת על ההורים שלך….

"למה דווקא על ההורים שלי?"

כתבתי עליך הרבה, אני יודע שהגעת מאורגוואי, ולא שמעתי מעולם על הילדות שלך….

"היתה לי ילדות שמחה, ללא שום ספק. ההורים שלי עשו את הבלתי אפשרי כדי שהכל יהיה בסדר. אבל, אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי, אני יכול להגיד לך היום, שהילדות שלי אמנם היתה מלאה באהבה, אבל גם באלימות. אל תשכח שאני נולדתי ליד נהר ריו דה לה פלטה. וכל הילדות שיחקתי כדורגל, על החול. אגב, אני גרוע בזה עד היום. כשאתה שואל אותי על זכרון ילדות שלי, אני רואה את עצמי רץ יחף במים הקרים של הנהר, ומשחק המון".

אתה בקשר קרוב עם הוריך?

"למרות המרחק, אני תמיד בקשר את הוריי, שעדיין באורוגוואי, ומדבר איתם כמעט כל יום. כבר שנים אני מנסה להעניק לאמא שלי תנאים הולמים להזדקן בנחת. יש לה בעיה קשה ברגליים, אבל היא בסדר מבחינה נפשית. בגלל שהיא לא יכולה ללכת, הבאתי אותה כמה פעמים לארגנטינה, גם לטיפולים לא קונבנציונאליים. עכשיו הכירו לי רופא חדש, ואנחנו בודקים אפשרות להקל עליה, כי היא מאד סובלת. אבא שלי הוא בן זונה שעבר כבר תשעה מעקפים. אנחנו ארבעה אחים. שלושה בנים ובת. אחי הבכור הוא עיתונאי כמוך (קורץ לי לפורט)".

אתה יודע שאני לא ממש עיתונאי…

(פורץ בצחוק) "אה, אז לך מפה! האח האמצעי הוא פסל. לצערי הוא לא יכול להתפרנס מזה, אבל בכפר שבו אני גר יש כמה פסלים שלו. יש לי אחות מאד יפה שהיא גם מאד שובבה. בכלל אני טיפוס מאד משפחתי. עם אמא שלי היה לי מאד קשה כי במשך שנים ניסיתי שהיא תבין שכסא גלגלים זה לא סוף החיים. כסא גלגלים וזה בסך הכל שירות שמקל. בשנה האחרונה ניסיתי בכל מיני דרכים לשכנע אותה, למשל עשיתי איתה תחרויות, היא בכסא ואני בריצה. לאט לאט היא התחילה להשתחרר. לאחרונה היא כל הזמן מפחדת שהיא לא תוכל להיכנס לים יותר. כשהרגשתי שהיא מוכנה, בקיץ האחרון, לקחתי את ההורים שלי לפונטה דל אסטה, לים. היה לי קשה מכמה בחינות. מצאתי את עצמי נכנס איתה לשירותים הציבוריים, ומוריד לה את התחתונים. די סבלתי. לקחתי אותה לחוף מלא אנשים, כי זה החוף היחיד שיש בו רמפה שיכולה להוביל את כסא הגלגלים עד למים. הצלחתי להביא אותה למקום שבו המים הגיעו עד לברכיים, אבל לסיפור השמח הזה היה סוף עצוב. שני צלמי פפראצי שעמדו בצד, במקום לעזור לי להחזיר את אמא לכסא, צילמו אותנו תוך כדי שנפלנו. אני התאמצתי, והם לא עזבו לרגע את המצלמה, כדי לעזור לי. אני  מבין את חוקי המשחק, אבל אם היו עוזרים לי לחלץ את כסא הגלגלים מהחול, ואחר כך מבקשים לצלם אפילו הייתי נעמד להם בפוזה, בשביל הצילום. אלה דברים שמאד מקוממים אותי. אני קורא לזה חבלה".

היית ילד חברותי?

"מאד, מאד".

היית תלמיד טוב?

"לא מהטובים ביותר, אבל למדתי. אפשר לומר שסיימתי, אולי לא בהצטיינות, אבל בכבוד.

מה הרגע שהכי ריגש אותך בחיים?

"התרגשתי עד כדי שלשול, הקאות שיכרות ובכי, כשנולדה יסמין הבת שלי".

מה אתה עושה בזמנך החופשי?

"ברגע זה של חיי, אני בעיקר נכנס למיטה. אני נהנה שם כמו שמעולם לא נהניתי. לרבוץ במיטה תמיד נראה לי בזבוז זמן. עכשיו, כל זמן פנוי שיש לי, אפילו לרבע שעה, אני שם".

איזה רגע היית מוחק?

"את רגע החטיפה".

אתה רוצה להרחיב?

"עברתי שני ניסיונות חטיפה. השני היה הרבה יותר טראומטי. לא כל כך בגללי, אלא בגלל הבת שלי. אני יודע שזה עורר בה תחושה עזה של חוסר בטחון. היא לקחה, ועדיין לוקחת את זה מאד קשה".

איזה תפקיד היית רוצה לגלם? האם יש דמות שראית מישהו אחר עושה, וידעת שאתה היית עושה את זה טוב יותר?

"וואו,  אתה לוקח אותי למקומות שממש לא דמיינתי להגיע אליהם בשיחה הזאת. אף פעם לא ממש חשבתי על זה, אבל מתישהו הייתי רוצה לשחק את ישו. לאחרונה הודיעו לי שאני שגריר אמריקה הלטינית של 'לגנור', שזה הארגון הבינלאומי של הנעעלמים הנעדרים. במקומות אחרים בעולם הנעדרים מיוצגים על ידי אנשים כמו אנג'לינה ג'ולי וג'יורג'יו ארמני. האמת שיש גם ישראלי שמקבל את אות השגריר יחד איתי, אני לא יודע מה שמו".

ביניים: תשוקה לנעלי נשים

מה היית לוקח איתך לאי בודד?

(לפורט פורץ אדיר) "איזו פצצה, וחבית יין".

אם היית חיה, איזו חיה היית?

"סוס".

אם היית חפץ?

"כורסא".

למה?

"כי כורסה מחזיקה אותך ומחבקת אותך כל זמן שאתה עליה".

שיר?

"יש כמה. 'עם כל הלב' של אלחנדרו לרנר, הטנגו 'אחד' של דיספולו, ו'אנסיאדד' (חוסר שקט). את אחד השירים ביצעתי בדיסק, כמחווה לאבא שלי שהיה שר לי אותו, כשהייתי קטן".

מהו הדבר הראשון שאתה מסתכל עליו באישה?

"מה שאני הכי אוהב אצל אישה זה את הידיים וכף הרגל. נעלי נשים מדליקות אותי. סנדל פתוח על עקב גבוה, כשכל הרגל חשופה - זה הורג אותי".

אפרופו תשוקה, מה הדבר הכי רומנטי שעשית?

"עולים לי בראש כאלה דברים… תודה לאל שזה ראיון כתוב ואף אחד לא רואה אותי מסמיק. אני מאד רומנטי ואני עושה המון דברים מטופשים".

זה מביך אותך להיות רומנטי?

"לא, ממש לא. אם אני רוצה להיות רומנטי איתך, אני אהיה רומנטי גם איתך. אני מאד אוהב לקבל פרחים ולתת פרחים במתנה, גם אם זה לגבר. אני לא מתבייש להגיד מה אני מרגיש גם לנשים וגם לגברים. זה המשמעות האמיתית  של להיות אנושי".

אתה מתחרט על משהו?

"לא. אם היית שואל אותי את השאלה הזאת, בתקופות אחרות בחיים, אולי התשובה היתה אחרת. אבל הטיפול עזר לי. המטפל שלי הוא  בן זונה של פסיכולוג, יהודי דרך אגב. לרוב אני מגיע אליו, יושב מולו ואומר לו: 'אוקיי, מה עובר עליך?'. הוא אמר לי שאני היחיד שמגיע אליו ושואל אותו את השאלה הזאת".

איזה חלק בגוף שלך היית משנה?

פורץ בצחוק, "התשובה ארוכה מידי".

מה היית כותב על המצבה שלך?

"תודה. אני כל הזמן אומר תודה, גם לאנשים שעשו לי רע. כי מאלה למדתי. כשמבקשים ממני לחתום על איזה ספר או תמונה, אני תמיד מוסיף 'תודה' אחרי השם של האדם שמבקש ממני את החתימה".

ביניים: למנצח שיר מזמור

לפורט מתרומם ומכניס את הדמו של האלבום שלו למערכת, ושואל אם אני יודע ששיר הנושא של "המחרוזת" הוא שלו, כולל המילים. אני מודה שלא, ומקשיב יחד איתו לשיר, שבקרוב תשמעו גם אתם. הוא מתנצל על איכות הדמו העגומה ומשמיע לי גם את שיר ההומאז' המרגש והקצבי שהקדיש לאביו. אני מחמיא לו על קולו הנעים, ומודה שאני מתקשה לזהות את קולו. כזמר, הוא נשמע אחרת לגמרי. "לא יודע מה להגיד לך", הוא צוחק, "אתה האדם הראשון שאומר לי את זה".

כמה שירים הקלטת?

"ארבעה עשר".

את כולם אתה כתבת?

"לא, לא. הרבה שירים כתב לי חורחה רוחאס, סולן הנוצ'רוס, שפרש לקריירת סולו. ארבעה שירים מהאלבום, הם שירים שכתבתי אני. אחד מהם בקצב ברזילאי שאתה וודאי תאהב".

.

הבת שלך גם שרה?

"כן, באנגלית".

שרתם משהו ביחד?

"לא. היא שרה עם ויויאנה, לא איתי".

לחדר ההלבשה נכנסת סול היפה. לפורט מספר שהם מכירים מאז שהיתה בת 14, שמאז היא מעריצה שלו, והיום כאמור, היא מקימה את האתר הרשמי שלו, בשיתוף מלא איתו. בימים אלה הם מחפשים חברות שיממנו את הקמתו של האתר.

יש עוד משהו שאתה רוצה לומר לאנשים?

"אני יכול לספר לכם שאני מתכונן לפרויקטים חדשים, באחד מהם מעורב אדריאן סואר, ובשני, האנשים מצ'ילה איתם עשיתי את 'מכשפות'. בימים אלה

אני נפגש גם  עם יאיר דורי, ונבדוק אפשרות לעבודה משותפת ואולי ביקור בארץ".

מה רצית להיות כשהיית קטן?

"שחקן".

מה תרצה להיות כשתהיה גדול?

"מנצח על תזמורת. בכל הרצינות. אם לא הייתי שחקן, זה מה שהייתי עושה. אני מת על זה. אין לי שום מושג איך עושים את זה אבל אולי בשנים הקרובות כשאירגע קצת, אלמד איך עושים את זה, אולי אפילו כתחביב".

אני נפרד ממנו בתודה, והוא מסכם עם הבטחה:

 "את אותו מפגש חברים שאנחנו עושים כאן עם מאטה וצחוקים, אנחנו עוד נקיים במדינה שלכם, יחד עם כל האנשים שאני מרגיש שאוהבים אותי כל כך".

המחרוזת, החל מה- 13.10 בויוה פלטינה, מדי יום שישי, 22:30 שלושה פרקים ברצף, ש.ח. שבת, 16:30

גוסטבו סראטי (46) חווה על בשרו את כוחן המשתק של השמועות. פעם בשנה בממוצע, מסתובבת שמועה לגביו, שחוזרת בואריאציות שונות, למרות הכחשותיו הנמרצות. זה קרה בשנה שעברה עם השמועה בדבר האיחוד המחודש של הלהקה הותיקה והאהובה שלו, סודה סטריאו שהתפרקה ב-1997. אחרי שהכחיש את האיחוד, חזרה השמועה במשנה תוקף בסוף אותה שנה, וסראטי שוב נאלץ להכחיש. השנה הוא חווה סיטואציה דומה, אבל הפעם עם גל של שמועות סביב מצבו הבריאותי. באפריל האחרון סבל סראטי מכאב חזק מאד ברגל שלווה בהתכווצות שרירים, ואילץ אותו להפסיק זמנית את צילומי הקליפ הראשון מהאלבום החדש שלו "הנה הולכים". הרופאים אמרו לו שהוא דווקא לא הולך לשום מקום  כי הוא סובל מטרומבוזיס, והורו לו על מנוחה טוטלית, בצירוף טיפול תרופתי, ודחיית מסע ההופעות שלו לסוף יוני. אבל לפני שבועות מספר חזרו השמועות על אשפוז נוסף עקב הסתבכויות. "שום דבר לא נכון", מרגיע אותי סראטי, בעודו לוגם מהקפה שלו, בסטודיו שלו ברחוב פלורידה, ומשוחח באושר על ההווה.

הוא אכן נראה בריא לגמרי, אבל מה? מוזר לראות אותו ללא הסיגריה הנצחית בין אצבעותיו. "הפסקתי לעשן למחרת האשפוז. אני מעשן מגיל 18, וכבר עישנתי 30 סיגריות ליום. פתאום נתקפתי בהלה והחלטתי להפסיק. במזל גדול הצלחתי להפסיק לעשן בלי מדבקות, בלי סוכריות ובלי עזרים טכניים למיניהם. זה הוסיף לי כמה קילוגרמים, אבל מילא. גם אם העישון לא קשור ישירות לבעיות הבריאות שלי, אני שמח שהפסקתי". 

אז מה גרם לטרומבוזיס?

"אולי משהו גנטי. אולי הסיבה היא שבחודשים האחרונים לא עשיתי שום פעילות גופנית. ישבתי שעות באולפן כדי להקליט את האלבום החדש, ולא הזזתי את עצמי. בדרך כלל אני לא כזה צמח, אבל הפעם מאוד התחברתי לחומר, וחייתי יום ולילה בתוך האולפן. בנוסף, טסתי פעמיים באותו שבוע וטיסות בהחלט יכולות לגרום לטרומבוזיס. כדי למנוע התקף חוזר קניתי הליכון, והחלטתי להשהות כל פעילות עד שמצבי יהיה טוב יותר. למרות שאני כבר מרגיש מצוין, הדבר ההגיוני לעשות הוא לנוח מעט לפני שאני חוזר ללו"ז הרגיל".

בדרך כלל אתה מעודכן בכל הרכילויות שרצות עליך?

" אם זה בגלל מצבי הבריאותי, בגלל המילים של השירים שלי או בגלל בת זוגתי (הדוגמנית לשעבר וה די.ג'ייאית בהווה, ססיליה אמנבר, אם שני ילדיו) - כל תזוזה שלי גם בתחום האישי וגם בתחום המקצועי, גורמת להרבה רעש באוויר. בדרך כלל משעשע אותי לדעת מה אנשים חושבים,  אבל תמיד יש מישהו שיחתור לפיצוץ. תמיד יהיה מישהו שיגיד למשל, שהמילים של השירים שלי הם זבל, ומייד כמו כדור שלג, הביקורת שלו מתחילה להתגלגל ולתפוס תאוצה. אחד הדברים הכי מצחיקים שקרו לי, היה לגלות שמישהו מצא כל מיני הוכחות על האיחוד הצפוי של להקת סודה סטריאו, במילים שכתבתי. אני לא כל כך שם על הדברים האלה, וכאמור, במידה מסוימת זה אפילו מצחיק אותי. זה מזכיר לי את התקופות שהייתי מפרש כל פסיק באלבומים של לד זפלין".

אני משער שהיום אתה כבר שם לב לכך שאפשר לקרוא את השיר ולהבין אותו באלף צורות שונות…

"היום אני שם לב לזה יותר מאי פעם, כי ראיתי שאנשים פירשו את הטקסטים של האלבום הקודם שלי, 'תמיד זה היום', בהתאם למצב של הזוגיות שלי. בסופו של דבר, אני לא ממש יכול להיות אחראי על האינטרפרטציות של כל אחד ואחד".

ביניים: החטא ועונשו

"האלבום "הנה הולכים" הוא אלבום רוק מצוין מלא חיים ואנרגיות גיטרה מחשמלות. אלבום הסולו הזה מגיע אחרי ארבע שנים של שקט, ומזכיר לנו למה נחשב סראטי לאחד הרוקרים הארגנטינאים הטובים ביותר, וכמה כוח וקצב יש במוסיקה שהוא עושה. ההפוגה הראשונה מכל הכסאח, באה בדמות השיר "חטא", שיר שקט בליווי פסנתר,שהפך ללהיט ענק. את השיר מלווה קליפ מדהים ברוח סרטי הבלש של שנות ה-40. סראטי, בתפקיד חוקר פרטי בשיער משוח בג'ל וכובע, שר: "אני לא יודע שום דבר עליך, בין להבות שכבתי, וידעתי שאיבדתי אותך. איזו בגידה מהירה, ויצאנו מהאהבה. הו, עוד פעם הקנאה! עכשיו אני יודע מה זה להפסיד".

אתה לא חושש שאנשים יפרשו את השיר הזה כאוטוביוגרפי?

"אני מאוד אוהב לכתוב על קשיים ביחסים בין אישיים. זה מושך אותי ואני לא יכול להימנע מזה. המצחיק הוא שהשיר נכתב ברגע של אושר טוטאלי בחיי. צר לי לאכזב את השומעים, אבל זה לא היה האמן המדוכדך שכתב את השיר העצוב הזה. באלבום הזה נהניתי לשחק עם כל מיני סיטואציות קלאסיות ביחסים. לא הכל קשור אליי באופן אישי. על השיר 'זה קריוקי' לדוגמא, נאמר שהוקדש לאשתי הנוכחית. זה טירוף. בשיר הזה אני מדבר בכלל על גל תכניות הריאליטי".

מאיפה הגיע רעיון החוקר הפרטי?

"זה היה רעיון של הבמאי. מצא חן בעיני לשחק דמות אחרת, ולשחזר את ז'אנר הסרט האפל. לא רציתי שהקליפ יהיה כבד רגשית, כי השיר עצמו הוא ממש בקצה. אני מודה שזה שיר מאוד טעון".

אם כך זה היה יכול להיות קליפ של ריקארדו מונטנר

"בדיוק. אני למשל, הייתי נותן את השיר הזה לרובי וויליאמס. בעצם, השיר נקרא במקור 'קנאה'. שלחתי אותו לשקירה, כי חשבתי שהיא אולי תרצה לכלול אותו באלבום שלה. אבל המוסיקאים של הלהקה התעקשו שאני אבצע אותו, למרות שאני מאוד לא רציתי. הוא נראה לי קצת גס מדי. בסוף הסכמתי כי באלבום הזה ניסיתי לעשות את הדברים ללא פחד, ובלי דעות קדומות"

באלבום הזה יגידו שסראטי חזר לגיטרות הרוק- זה משעשע או מרגיז אותך?

"זה נכון שהפעם נתתי יותר כוח לשירים, אבל אי אפשר להגיד שחזרתי אחורה. האלבום הזה הוא פרי של התפתחות טבעית שהתרחשה גם בהופעות שלי. כשאני חושב יותר מדי זמן במונחי הסאונד של 'סראטי הקול' אני ממהר לברוח למקום אחר. בסופו של דבר, אני לא סגור על שום קצב. האנשים הופכים הכל לקלישאה מהר מאד. אני מתנגד להיות מזוהה עם סגנון אחד בלבד, ואני מוכיח את זה בכל דבר שאני עושה. למעשה, במהלך העבודה על האלבום, שמעתי המון את לד זפלין והאלבומים הראשונים של קווין".

זה טבעי שהצעירים, שנאבקים לפלס את דרכם, יבקרו את הדור הקודם ברוק. הם מתקוממים נגד העבר ומנסים להמציא את עצמם…

"כן. כל דור נוהג לבעוט בקונסולה, ולהשמיץ את קודמיו. השאלה שאני שואל את עצמי עכשיו היא מי אמר לך שאני דבר מסוים ולא אחר? מי כבר תייג אותי? יתכן שעשיתי כמה טעויות בגללן הדביקו עליי תווית. מישהו אמר: 'סראטי משעמם', ומאז נצמדו לשמי כל מיני דעות קדומות. לחדור מבעד לדעות האלו, לוקח המון זמן. במקום לדבר כל כך הרבה בגנותי, הכי טוב היה עם אנשים היו מקשיבים לאלבום, מגיעים להופעה ואז מסיקים מסקנות".

אלה דברים שאי אפשר לשלוט בהם…

"נכון. ככה זה, בין אם אני אוהב את זה, או לא. אבל הם טועים. האמת היא שכל הרכילויות והאמירות הזולות האלו הופכות את עסקי המוסיקה לטלנובלה אחת גדולה שלא ממש משרתת את המאזין".

אישית, אני מוכרח לומר שלמרות שגוסטבו סראטי נולד בערך בשנה בה נולדתי אני, מה שהשפיע עליו מוסיקלית היה רוק כבד, שאני פחות מתחבר אליו. בעוד הוא ינק מלהקות כמו לד זפלין וקינג קרימסון  אני תמיד העדפתי את ההרמוניה הבלדית. אבל עם הצלחה אי אפשר להתווכח, וסראטי הצליח בגדול גם בהרכב של סודה סטריאו, וגם כסולן. לאמן המיוחד הזה יש קהל נאמן שמלווה אותו כבר שנים, ואני מאחל לו עוד שנים רבות של בריאות ורוקנ'רול.

לכריס מורנה, האישה והאגדה, והמוח שמאחורי קטנטנות, עדיין לא נמאס מתוכנית הילדים המצליחה שלה, שסוגרת בארגנטינה את עונתה העשירית. כנראה שמורנה הפנימה את העיקרון לפיו לא מחליפים סוס מנצח וכל עוד זוכה הסדרה על כל המוצרים הנלווים לה, להצלחה, בוודאי ניפגש פה גם לרגל סיקור קטנטנות 2016. "הילדים הם היצורים הכי יקרים בכל הכוכב, ואסור לאף אחד לפגוע בהם. הם האור. הם התקווה. בדיוק בגלל שיש להם את הזכות המלאה לילדות מאושרת ומלאת אהבה, יצרנו למענם את המופע החדש של קטנטנות", מתפייטת המורנה ומציגה לראווה את הכוכבת החדשה שלה- חורחלינה ארוזי. ארוזי (31) שבכלל מגיעה מתיאטרון השוליים, לא מאמינה שהפכה למודל לחיקוי של דור שלם של ילדים. היא התחילה את הקריירה התיאטרלית שלה עמוק בתוך סצינת תיאטרון הפרינג' המחתרתי, שם השתתפה בלמעלה מ- 15 מחזות, חלקם פרי עטה, והתפרסמה בזכות הומור השחור והעוקצני שלה. אנחנו מכירים אותה מתפקידי משנה קטנטנים באהבה תוססת, והאהבות שלנו. אבל הפריצה הגדולה שלה הגיעה כשגילמה את חברתה הכי טובה של רומינה יאן ב"אמור מיו", ולכדה את עינה של מפיקת העל, כריס מורנה. מורנה הזמינה את ארוזי לארוחת ערב והציעה לה הצעה שאי אפשר לסרב לה - לככב בדור הבא של "קטנטנות". ארוזי פשוט לא יכלה להאמין למזלה הטוב:"הגעתי הביתה בהלם לגמרי, סיפרתי לבעלי פבלו, לשני הכלבים שלי, לחתול שלי, לשכנים, לכל מי שהיה מוכן לשמוע. הייתי מאושרת עד הגג", היא מספרת. "מעולם לא חשבתי שאני, שידועה בהומור השחור שלי ובעבר מלא תיאטראות שוליים שבועטים בממסד, אוכל להתאים לתוכנית כל כך לבנה ונקייה כמו 'קטנטנות'. זה היה ונשאר אחד האתגרים הכי גדולים שבקריירה שלי".

והקריירה שלך באמת השתנתה מאז שלקחת על עצמך את התפקיד החדש?

"בטח. בשנייה שהסכמתי לגלם את הפתפיד הכפול של מגלי/לילי, כריס הצמידה לי מורה לפיתוח קול כדי שאלמד לשיר, ומורה לריקוד, כדי שאדע לזוז. זאת היתה ממש סחרחורת של עבודה בלתי פוסקת. בינואר התחלנו את הצילומים, באפריל עלינו לאוויר ובמקביל הוצאנו את הדיסק, ועכשיו פתחנו במסע הופעות חורף בגראן רקס. אני מתכוונת להמשיך בדמות עד סוף השנה וליהנות מכל רגע. בעבר אני הייתי זאת שמכינה מטה לחבר'ה בין הפקה להפקה, עכשיו אני זאת שמתרוצצת מפרויקט אחד למשנהו, וזאת חוויה מאוד חזקה עבורי".

מאיפה נובעת המשיכה שלך לבמה?

"אני חושבת שאת חוש ההומור שלי ירשתי  מסבתא שלי, אישה שהיתה מתעוררת כל בוקר בחיוך ענק, ונהגה להתבדח על כל דבר. אני גיליתי את הבמה בגיל 15 ומאז לא ירדתי מממנה".

במשך שנים הכתירו אותך המבקרים כמלכת ההומור השחור למבוגרים בלבד, והנה עכשיו ההומור שלך מיועד דווקא לילדים. איך היה המעבר?

"המעבר היה טבעי לגמרי. הדמות שלי בסדרה, נתנה לי חשיפה עצומה בקרב הציבור והמון ביטחון כשחקנית".

ביניים: בבושקה לילי

מי הם המורים הרוחניים שלך?

"במהלך חיי הכרתי המון אנשים טובים שמאוד עזרו לי. לנצח אהיה אסירת תודה לחורחה גינזבורג, שראה אותי בתיאטרון הפרינג' והביא אותי לטלוויזיה. אני גם חייבת המון לפלורנסיה פניה (כוכבת הגרסה הארגנטינאית של נני), שלימדה אותי להשליך את עצמי למים ללא פחד, ולרומינה יאן, שנתנה לי המון עצות לגבי איך להתייחס לילדים שמככבים לצידי ב'קטנטנות'. כמובן שהיא יודעת על מה היא מדברת. כל החוויה של לעבוד עם ילדים היא חוויה חדשה עבורי. הילדים הם סופר - רגישים, ומאוד רוצים להיות שחקנים. אני מרגישה כמו המורה גננת שלהם. אני מתה עליהם".

את כל כך אוהבת ילדים - מתי תביאי ילד משלך?

"אני ופבלו נשואים כבר 8 שנים. הוא במאי סרטי תעודה במקצועו, ואנחנו מאוד מאושרים מהדרך החדשה  בה הולכים חיינו מאז 'קטנטנות'. הרבה פעמים שקלנו להפוך להורים אבל כל פעם דחינו את זה מסיבה כזאת או אחרת. שנה שעברה, כשהשתתפתי ב'אמור מיו' וגם רומינה יאן וגם דמיאן דה סנטו נכנסו להריון, זה עשה לי נורא חשק…אבל אז קיבלתי את התפקיד של לילי, והנה אני, מנצלת את ההזדמנות הזאת ושוב דוחה את האמהות. ילד זה משהו רציני ואני מאמינה שצריך שיהיה זמן כדי ליהנות ממנו".

איך ההרגשה לראות את הפנים שלך מחייכות מכל שלט חוצות, עמוד מודעות, שער עיתון ופלייר חולף? כבר התרגלת?

"בהתחלה זה נראה לי ממש מוזר, אבל הדמות הזאת הביאה אותי למקום מאוד בוגר ויציב, כך שאני מתמודדת יפה. ידעתי שהתפקיד הזה ידרוש ממני את כל מה שיש לי פיזית ונפשית, והייתי מוכנה לזה. פשוט מעולם לא חלמתי על כזאת הצלחה".

ואיזה תגובות את מקבלת מהילדים ברחוב?

"בהתחלה הייתי מאוד עצבנית, ולא ממש ידעתי למה לצפות…אבל העבודה עם צוות כזה מקצועי כמו הצוות של כריס מורנה, פשוט נהדרת. היא מאוד מבינה בעולם הילדים, וזה תמיד מרגיע אותי. היופי בעונה הזאת הוא שהדמות שלי מאוד ססגונית ובולטת, כך שכשאני לא בתחפושת, הרבה פעמים אנשים לא ממש מזהים אותי. את אלו שכן מזהים, אני מברכת בנשיקה ובבדיחה. להעלות חיוך על פני ילדים, זאת המתנה הטובה ביותר שאפשר לקבל".

מה הבאת מעצמך לתוך דמותה של לילי?

"אני אוהבת שהדמויות שלי תמיד תהינה אמינות ושיהיה קל לחבב אותן. הגרסה הזאת של 'קטנטנות' היא פשוט גאונית כי יש בנובלה הזאת גם קומדיה וגם דרמה סוחטת דמעות. היא מאפשרת לי להוסיף לדמות  הכפולה של לילי, את כל התבלינים שצברתי במשך שנים ארוכות של משחק. אבל בשורה התחתונה, האושר והשמחה תמיד שולטים בכיפה".

איך היית מגדירה את לילי?

"לילי היא סוג של בבושקה, בובה רוסית שיש לה אישיות בתוך אישיות בתוך אישיות. היא יכולה להיות תמימה, מפתה או רצינית, לפי הצורך שלה באותו רגע. לפעמים היא קצת כמוני, נוטה להגזים. גם אני וגם היא, עוברות בין מצבי רוח מנוגדים לגמרי תוך שניות ובאופן טבעי. לעומתה, הדמות השנייה שאני מגלמת בסדרה, מגלי, היא הרבה יותר רצינית ועצובה, ויש לה מטרה בחיים - למצוא את בנה האובד, יעלה כמה שיעלה. לכן היא נכנסת לבית היתומים, מחופשת ללילי הליצנית, אמם של כל הילדים. בעקבות החוויה הזאת גיליתי שגם אני, כמו לילי, מוכנה לעשות כל דבר כדי להפוך ילד למאושר".

השיר שלנו - הלהקה מביאה לנו עונה מעניינת יותר, מצחיקה יותר, ואת רן דנקר הורס מאי פעם. סמ"ר דנה גולן ביקרה על הסט, ביום בו התארחה שם נינט, וגילתה שלא קל להיות חיל בצבא השיר שלנו. דיווח מהשטח

כתבה: דנה גולן, צילום: דן לב

אם זכרונות הטירונות שעברתי בתקופת שירותי הצבאי, היו מתקרבים ולו במעט לאווירה הנהדרת על הסט של השיר שלנו - הלהקה, הייתי מוכנה כבר היום, לקחת איתי את הקיטבג  לעלות על א',  ולהגיע בטיסה ללשכת הגיוס. כשהחיילים הם רן דנקר, אושרי כהן ורן בכור, והחיילות הן אניה בוקשטיין, רונה לי  ומלי לוי, גם תורנות מטבח הופכת למשהו אטרקטיבי במיוחד. וביום שנינט בכבודה ובעצמה, מגיעה לסט, לא יכולנו לפספס את ההזדמנות לראות את הדיווה במלוא הדרה, ולצלם כמה תמונות בעזרתו האדיבה של שי הצלם, שמודה בפני שהוא  מעריץ מושבע של הסדרה.

היום שלנו  מתחיל בשעה 10:30 בכניסה לאולפני ברודקאסט בחולון (מקום מרבצן הקבוע של כמה מעריצות חינניות שמתחננות בפני שאסדר להן פגישה  עם "הדנקר"). כל דלת באולפן, מובילה למסדרון אחר. כוכבי השיר שלנו הם לא הסלבז היחידים בסביבה. אבי קושניר, דני יוחטמן (זה שרוקד עם כוכבים) ועידן אלתרמן, הם חלק מהכוכבים שמצלמים את תוכניתם באולפן הסמוך. אבל מבט חטוף על הניצבים לובשי המדים, שמילאו את הרחבה, רומז על כך שהגענו לסט הנכון. בזמן שהצלם שי מתארגן, אני שומעת את ענת מגן שבו (חלי) ונינה קוטלר (קארין) משוועות לסנדוויץ'. ברור, הרי הצבא צועד על קיבתו. "סוף סוף מצאתי גן לבת שלי"  מספרת קוטלר בהתלהבות לעמיקם לוי (שוקי) שנשען על דלת חדר ההלבשה, תוך שהיא מתלוננת בפניו על הרעב המציק.

חדר החזרות והבמה הכל כך מוכרים מהמסך, הצטמקו לכדי  אולפן קטן עמוס מצלמות, ותפאורה שיכולה בקלות להיות חלומה הרטוב של כל להקה צבאית.  בין טייק לטייק, מבלים החבר'ה בשירה ובנגינה. עידו מוסרי משתלט על התופים, אושרי כהן לוקח את המיקרופון, ויחד עם אדם על הקלידים, הם נותנים קולם בשירה פרועה. "הוא שר את השיר הזה כבר חודש ימים" מתלונן בפניי אחד מאנשי הצוות, אבל אושרי בשלו. ענת לוקחת את פינתה מתוכניתו של יאיר לפיד, לחיים האישיים, ונראה שהיא מצליחה לשעשע את הבנות שמחכות לתחילת הצילומים. לא פעם נדמה שמדובר בחיל מגובש, מה שהופך את השעות הארוכות של הצילומים לחוויה של ממש.

איזו מן שלווה

הצלמים ערוכים , אנשי הסאונד  והתאורה בהיכון, על הספה הצבאית של חדר החזרות המאולתר ישובים ענת, אניה, רן, עידו, רונה לי, מלי,  רן בכור ודנה עדיני. כולם במדים,  ורק נינט על אזרחי. ג'ינס צמוד, חולצה כחולה ונעלי זהב נוצצות, הם רק דוגמא לגרדרובה שמחכה לה בחדר ההלבשה. הסצנה מתחילה עם עמיקם לוי בתפקיד שוקי. לוי  בסוג של קאמבק לדמותו של המורה גבאי מ"עניין של זמן",  פוצח במונולוג משעשע. הוא מספר לחברי הלהקה  על  "הארה " שחווה בנוגע לשיר שהלהקה עומדת לבצע. אחר כך הוא מקדם את פניה של נינט ומדגיש את האושר שהנוכחות שלה מסבה לו.  נינט הופכת למרכז הסצנה, והשאר מקדמים את פניה בקריאות עידוד. המונולוג של לוי מתארך ונראה שהבחור נסחף קצת עם הטקסט. נינט עוצרת אותו ומבקשת שייתן גם לה להשחיל כמה משפטים, ואיש הסאונד מנצל את הפאוזה הקטנה ומחזיר אותי למוטב, אחרי התקף צחוק שהגיע בעקבות המונולוג  הקורע. אני מנסה להבין  את הדינאמיקה בין הזוג  המלכותי במיל',  רנינט,  אבל מהר מאוד מבינה שכמעט ואין חילופי דברים ביניהם. מילה פה, משפט שם, אבל הפרדת כוחות ברורה . בזמן ההערכות המחודשת, הרעב מציק לכולם, וההפסקה שתוכננה לשעה 13:00, נראית רחוקה מתמיד.  בינתיים מגיעה קערת פירות שנחטפת עוד לפני שהספקתי להבין מה הכילה. גם שתייה חמה מוגשת ל"חיילים" המותשים. "אפשר סוכר בבקשה מאמי", מבקשת נינט מאחד מאנשי האולפן. עבור מי שעד לאחרונה התנזרה כמעט לחלוטין ממזון עתיר קלוריות, מדובר בסקופ היסטרי. עד שהצילומים מתחדשים עוברות הבנות על הטקסטים. קוטלר בניגוד מוחלט לדמותה של קארין המפקדת, רחוקה מלשמור על דיסטאנס עם הבנות. "הפעם הראשונה שהייתי נחמדה למישהו היתה כשהייתי חרמנית", היא משתפת את הבנות בפכים מחייה. ענת מנצלת את פסק הזמן שנותר עד לקריאת ה"אקשן!",  כדי להתנפל על סנדוויץ' טרי שהגיע זה עתה. תוך כדי קריאותיה של הבמאית שירלי שטרן לחזור לפוקוס, היא בולעת את הביסים האחרונים. סצנת קבלת הפנים של נינט מסתיימת, והחברים ממשיכים לסצנה הבאה. על הבמה  עומדים נינט, רן ואניה ומתכוננים לסצנת השיר, אותו שיר ששוקי ראה בדמיונו. הודות ליכולת האלתור המטורפת של כל אחד מהשחקנים, כל טייק שונה מקודמו. לא פעם כשרן שוכח את מילות השיר, הצילומים ממשיכים כרגיל, ונראה כאילו רני שכח את המילים כחלק מהסצנה. ענת ואניה על הכורסא, מנצלות את הזמן הפנוי  כדי לעבור על הטקסט. רן בכור מנסה לתפוס תנומה קלילה בין משפט למשפט, ועידו מחקה את עמיר בניון לבקשת חבריו לסט. בכל פעם שהמילה "קאט!" נשמעת, גונבים לעצמם הבנים עוד כמה דקות הפסקה. שירלי שטרן הבימאית מתפקדת על  תקן רס"ר המשמעת: "אף אחד לא יפסיק סצנה באמצע",  נשמע קולה מהקונטרול. הצוות לא מתרגש ובדיחות על משטרה צבאית שמחכה להם בפתח האולפן, מתחילות לרוץ בין השחקנים.  השיר עובר חלק. נינט יוצאת להחליף בגדים לקראת סצנה  נוספת, ובשובה לסט מבקשת שיביאו מאפרת "כי השפתיים מתייבשות".  וכשהדיווה מבקשת -  הדיווה מקבלת. רונה לי, פותחת בויכוח קל עם שירלי. בסופו של דבר רונה לי מתרצה, והעסק מתקדם.  נינט, רן ואניה עולים לבמה כדי להתארגן לשיר הבא. השלושה מבקשים את מילות השיר ויחד עם אדם, עושים חזרה. שלושה כסאות מחכים מיותמים על הבמה. נינט מתיישבת ראשונה ומתמתחת בחוסר נוחות,  רן מתיישב על כסא נמוך מדי  שהונח שם בטעות, ומהקונטרול נשמעות קריאות להחליף מיד את הכסא שהופך את רן, שלא בצדק, לנמוך יותר מהבנות. השאר נהנים מאווירת שאנטי.  אושרי ועידו טועמים קפה ועוגיות, דנה עדיני ממשיכה להתעדכן בטקסטים, ורק מלי, שהגיעה חולה מהבית, מסתפקת בנמנום קל ואקמול.

ביניים: והפז"מ דופק

בצבא כמו בצבא, הפ"זם דופק, ואיתו גם לוח הזמנים. שלוש סצנות אמורות להצטלם לפני הפסקת הצהריים, וזאת נותרת בגדר חלום רחוק. אחרי כל הצחוק שאפף את הסט, מגיע סצנה דרמטית במיוחד. מי שנמנע מספויילרים מוזמן בבקשה לדלג על השורות הבאות. הפעם מרכז הכובד נופל על כתפיה של אלינור (לוי). כל כוכבי  הלהקה יושבים ומדברים עם שוקי, כשאלינור נכנסת לפתע, ופניה נפוחות מדמעות. רונה לי מזנקת לעברה ומחבקת אותה וקארין מבשרת ללהקה שאביה של אלינור נפטר, ולכן החזרה מבוטלת. על רצפת הבמה כולם מחבקים את אלינור. הסצנה מסתיימת ב"קאט!", ולוי שכאמור, הביאה איתה מהבית עיניים אדומות ושפעת לא סימפטית, נראית מותשת מתמיד.

למרות הרעב השורר בין כל אנשי הצוות והפסקת הצהריים שנדחתה, מתארגנות נינט וקוטלר לסצנה משותפת לשתיהן. הניצבים שחיכו דקות ארוכות, מוקפצים לרחבה והדיאלוג המתוכנן מתחיל. הפעם מדובר בשיחה צינית שמתפתחת בין דמותה של נינט לבין קארין, בחצר המפוברקת של הבסיס. לצד הבריכה הסמוכה שניצבת מיותמת, משתרעת רונה לי ולמרות כל הרעש מסביב   שוקעת בשינה. בין טייק לטייק, זוכה קוטלר לשבחים על הקעקוע שעל צווארה.  הסצנה מסתיימת והשחקנים זורמים לעבר הרחבה, ומתכוננים לסצנה האחרונה. מדובר בסצנה רומנטית במיוחד ובמרכזה נשיקה לוהטת בין רני  ותמרה. רן בכור מסתובב חסר מנוחה, ומקווה שהסצנה האחרונה לפני ארוחת הצהריים המיוחלת תתוקתק  במהירות. שירלי מגיעה מהקונטרול ואוספת את השחקנים לצורך מתן הוראות מדויקות. הסצנה מתחילה כשתמרה בלבוש חסוד אך סקסי,  מדברת עם חלי ושמש. בינתיים מגיע רני ואחרי חילופי דברים עם תמרה, מתפתחת נשיקה לוהטת בין השניים. הנשיקה גוררת תגובות נלהבות מצד שמש וחלי, שצוהלת בקריאות "קולולו", מול הזוג המאוהב. מאחורי התפאורה מסתתרים שאר השחקנים ומחכים לאות. עם הישמע  האות,  מגיעים לרחבה אחד אחד, שאר חברי הלהקה,  והאירוע  הופך להילולה מרוקאית. לפתע מגיעות נינט וקארין שהורסות את החגיגה: "זאת הפעם אחרונה שאני רואה את ההתגפפות הזו!" אומרת קארין, ושקט של מבוכה משתרר על הסט. כולם מופתעים לראות את נינט ולא מבינים מה היא עושה בבסיס. העובדה שמדובר בנשיקה, מסעירה את הצלמים, שמדברים בינם לבין עצמם  על כך שהולך להיות חם על הסט. גם העובדה שרן ואניה מתנשקים, כשנינט נמצאת רק מטרים ספורים מהם, מעוררת דיבורים נרגשים בין אנשי הסאונד והתאורה. הנשיקה  הראשונה נקטעת, ולאחריה גם השנייה והשלישית. רק בטייק החמישי, הכל עובר חלק, והשחקנים המותשים ממהרים לחדר האוכל. האוכל על הסט, רחוק מהסטנדרט הצבאי, אבל רונה לי שסיימה את יום הצילום מעדיפה את האוכל בבית, ונפרדת לשלום מכולם. גם עמיקם לוי אוסף איתו שתי ניצבות, וממשיך לדרכו. צלם שהגיע למקום מצלם את נינט, רן ואניה לברכת יום הולדת מצולמת לקרובת  משפחתו, ורק אז הם חופשיים ללכת לארוחת הצהריים המיוחלת . לא קל להיות חייל בצבא "השיר שלנו-  הלהקה",  אבל אין ספק שהעבודה המאומצת הזו, מספקת עונה רווית הפתעות ועלילה מרתקת במיוחד.