eliyona, היום באנו לעשות מלחמה

דף הבית	הרבי מלובביץ	נמצאו צאצאי שבט מנשה האבוד	הסינים מודים שהתפילין	דף121	כתבותWho Will Be Born
תורה נביאים כתובים	דוגמא לדף אתר	פסוקים נכון להיום	בזמן שרותי בצבא	עזרה לנזקקים	עזרה ועידוד בצפון
זכויות יוצרים	בזכות תמונה קטנה	מקומות קדושים	אינדקס הרבי	תפילה לריבונו של עולם	הרב כדורי זצ"ל
פסק דין בית דין לצדק לזכויות יוצרים	sharon my enghel1	תהא נשמתם צרורה בצרור החיים	תזונה בריאותית נכונה	בחירות2006	ברוכים הבאים לילדיי
חיתת	במערת אליהו הנביאזכו"ל	לזכור ולא לשכוח	קישורים	סיפוריי הגבורה	הלכות
צדק ויושר	הרב נתן בוקובזה זצ"ל	תולדות יהדות הולנד	צור קשר	galeriot	דף121
אומות העולם 7מצוות נח7	שחיתות 1	ן לפורום	7מצוות נח	ברית בקר	תודות אורחים
מידע ואינפורמציה	לפתע הרבי הסתובב וענה	היום באנו לעשות מלחמה	18 photos / 12 views	בתי משפט	פסקי דין
חדשות חברון יוסי	תן שם לפורום	כנס בהיכל התרבותה	NASA Home	דוגמא לעריכה1	תמונות1
זכויות יוצרים1	תמונות מיטל1

עדכון אחרון - 2007/08/18 15:08:41

החזית העממית

יותם פלדמן | צילום: לאה גולדה הולטרמן

חיים בר-יעקב עומד בראש תנועה קטנה שהצליחה כבר לעצור או לעכב ביצוע של 56 צווים לפינוי חייבים מבתיהם. השיטה: התנגדות בלתי אלימה. רוב הפעילים הם דיירים



	חיים ואירית בר-יעקב. כל פינוי שנמנע הוא ניצחון קטן, שמחזק ומחשל אותנו לקראת המאבק הבא

"היום באנו לעשות מלחמה", אומר חיים בר-יעקב, ראש התנועה לקיום בכבוד, לקבלן פינויים פרטי שבא לפנות את יהודית מזגאוקר ב-17 ביולי מדירתה שבקרית גת. "אתה מדבר כאילו שאתה מפחיד אותי", משיב קבלן הפינוי - מוציא לפועל בתשלום - שקודם לכן דחף צלם וידיאו של אינדימדיה שבא לתעד את הפינוי ואיים עליו שהוא "משחק באש" אם ימשיך לצלם. "בטח שאני מפחיד אותך, אבל לא פחד פלילי, פחד אחר", עונה בר-יעקב ופונה לתדרך את 15 פעילי התנועה שבאו לסייע בהתנגדות - רובם המכריע תושבי הדרום שקיבלובעצמם צווי פינוי בשנה האחרונה וחוו מצב דומה בעבר או שיחוו אותו בעתיד הקרוב. שוטר שבא לסייע בפינוי מביט משועשע בקבוצה המתארגנת.

"אנחנו יושבים להם שם בכניסה, לא זזים", אומר בר-יעקב. "רוצים שנזוז - שיזיזו אותנו בכוח. אנחנו תופסים בברזלים ואחד בשני, הבנתם? אין מה לפחד, אנחנו לא עושים שום דבר בניגוד לחוק, רק מתנגדים. נשים ראשונות, אם באים שוטרים אסור להם לגעת בנשים. זה מעשה מגונה".

המתנגדים מתיישבים על המדרגות לפי הוראותיו של בר-יעקב: שלוש נשים מבוגרות בשורה הראשונה, גברים בשורות הבאות ובשורה האחרונה שני פעילים צעירים יותר מקבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר", שבאו לסייע ולהביע סולידריות. "לצעירים שמאחור יש ניסיון גדול", מספר בר-יעקב לאחרים, "בגדר הם עושים כל יום מלחמה מהסוג שאנחנו עושים. הם מכירים את זה - התנגדות בלי להפעיל כוח".

מזגאוקר, שעובדת במתפרה בקרית גת, נקלעה לפיגורים וחובות בתשלום המשכנתה, שהחריפו אחרי שלא הצליחה לעמוד בהסדרים עם הבנק עד שלפני שנה הוציא נגדה הבנק צו פינוי. "באו שני קבלני פינוי ולקחו לי את כל הדברים בזמן שהייתי בבית עם הבת והנכד שלי", היא מספרת. "לא היה לי איך למנוע את זה, לא היה מי שיעזור לי וגם לא היה ממי ללוות כסף כדי ליישב את החוב". בעקבות התערבותם של בר-יעקב ותנועתו היא שבה לביתה והשיגה הלוואה שאיפשרה לה לעמוד בכל תשלומי המשכנתה.

לאחר השגת ההסדר עברה לבית אמה. את הבית שבו זכתה בחזרה השכירה כדי לגייס את הכסף הדרוש לתשלומי המשכנתה; לטענת עו"ד יורם אבי-גיא, כונס נכסים שמינה הבנק כדי לגבות את החוב, עשתה זאת בלי אישורו. בינתיים, אל תשלומי המשכנתה נוסף חוב של 18 אלף שקל - שכר הטרחה של עו"ד אבי-גיא. מזגאוקר התקשתה


	חיים בר-יעקב (בכיפה) מתעמת בקרית גת עם צוות פינוי ליד פתח דירתו של יואב אברהם (עומד מאחוריו בתמונה למעלה). הופכים קורבנות לפעילים

	צילומים: אורן זיו, אקטיב סטילס

לגייס את כל הסכום ופנתה אל ההוצאה לפועל בבקשה לשלם רק 13 אלף שקל. בקשתה נדחתה. משלא שילמה את החוב לעורך הדין, סירב הבנק לאפשר לה לפרוש את תשלומי המשכנתה.

"הסדרת שכר טרחת עורך הדין הנה תנאי מקדמי לביצוע פרישה, שמשמעותה המעשית היא העמדת הלוואה חדשה ללווים לסילוק הלוואה קודמת", נמסר מבנק לאומי, הטוען גם שמזגאוקר לא עמדה בהסכמים קודמים לפרישת התשלומים. אבי-גיא ביקש לפיכך מבית המשפט צו פינוי נגד מזגאוקר, וקיבל. עו"ד אליהו לוין ממשרדו של אבי-גיא מוסר שנשלחו אליה התראות בכתב על כך.

17 ביולי, קבלן הפינוי והשוטרים שבאו לסייע לו בפינוי מזגאוקר ובני משפחתה עומדים נבוכים מול השורה הראשונה של הנשים. הם מנסים לשכנע אותן לעזוב, מתייעצים עם קצין בתחנה ומביאים שוטרים נוספים לתגבורת. בתום המתנה ומשא ומתן ארוך מוותרים השוטרים על ביצוע הפינוי והוא נדחה.

"לא האמנתי שאצליח לעבור את זה", מספרת בדיעבד מזגאוקר, שבאה לעזור במאבק נגד פינוי אחר. "השוכרים שלי הסכימו לקנות את הבית מכונס הנכסים, אבל לא נתתי להם. אני לא מוכנה לוותר, אני אמשיך להילחם על הבית".

זה הפינוי ה-56 שמצליחים למנוע בר-יעקב ואנשיו, ששינו את יחסי הכוח בין הבנקים לבין החייבים באזור הדרום. דיירים שאינם פונים אליהם, מתקשים לרוב לגייס את הכוחות להתנגד לקבלני הפינוי ומפנים את הבית ללא התנגדות, מבלי שיהיה להם פתרון דיור אחר.

כשהקבלנים מצליחים לפנות דירה מרוויחים כל הצדדים - פרט לדיירים המפונים, כמובן. קבלן הפינוי מקבל שכר על הוצאת המשפחה מביתה; המשטרה, שמגבה את קבלן הפינוי במקרה הצורך, זוכה בשירותי הוצאה לפועל פרטיים, שחוסכים מהשוטרים עימותים אלימים ובלתי תקשורתיים עם אזרחים מוחלשים; כונס הנכסים, שימכור את הדירה, ירוויח עמלה שיכולה להגיע עד 10% ממחירה, בנוסף לשכר טרחה שיגבה מהחייב; הבנק יקבל בחזרה את מלוא כספו, כולל ריבית הפיגורים, ואילו מערכת בתי המשפט, שמאשרת את הפינויים במהירות שיא, חוסכת דיונים ארוכים וסבוכים בטענות החייבים.

"נטיית הבנק", מוסר דובר בנק לאומי, "הנה להגיע להסדרי חוב במקרים שבהם חל פיגור בהחזר ההלוואה, כדי למנוע את פינוי הנכס הממושכן ומכירתו. כל עוד מתנהל הליך של משא ומתן להסדר עם הלווים - מעוכבים ההליכים המשפטיים נגדם".

מי שלא רגוע - נקשר

שבועיים בדיוק לאחר ההצלחה בקרית גת, בשמונה בבוקר, מתייצבים פעילי התנועה בבאר שבע כדי לנסות למנוע את פינויו של חנניה לוי מביתו. בר-יעקב שוב מתדרך את הפעילים, רבים מהם באו גם לפינוי הקודם: "הכי חשוב לשמור על רוגע, אנחנו מתנגדים, אבל לא בכוח. הדלת פתוחה, הדיירים בפנים, הבלון (גז) בפנים, מי שנקשר נקשר, התנגדות פסיווית. עם 30-40 אנשים שכאן, יצטרכו 300-400 שוטרים כדי להוציא אתכם, וזה לא יקרה אף פעם. אז הכי חשוב לשמור על רוגע".

בר-יעקב מתאמץ להרגיע את הפעילים, משום שקבלנים רבים מנסים, לדבריו, לפגוע בהתנגדות באמצעות פרובוקציות נגד אנשי התנועה - אלימות פיסית ומילולית - שיעוררו תגובה שלהם ובעקבותיה התערבות משטרתית. כך קרה יום קודם לכן, בפינוי בדימונה, לשם בא בר-יעקב עם אשתו ופעיל נוסף. קבלני הפינוי החלו לדחוף את המתנגדים ושני הצדדים הגישו תלונות הדדיות על תקיפה במשטרת העיר (הפינוי, אגב, נמנע). "זה שדה הניסיון הכי טוב שיכול להיות לשליטה עצמית", הוא אומר. "אין ספק שמגיעים לא פעם לתחושה שרוצים לתפוס קבלן פינוי אכזרי ולהחזיר לו. אבל אלימות לא עוזרת נגד אלימות".

זעמו של בר-יעקב הוא תמיד אישי. לפני כשלוש שנים היה באותו המצב - קבלן פינוי הוציא אותו, את אשתו ואת שלושת ילדיהם מביתם, בגלל חוב לבנק. לאחר שפונה הקים את מאהל חסרי הדיור בבאר שבע, ומאז ההסדר שאיפשר את פינוי המאהל הוא נאבק מדי שבוע בניסיונות הבנקים לקחת מחייבי משכנתאות את בתיהם.

"אמרתי בעצמי לכונס הנכסים שכדאי לו להביא משטרה, כי תהיה התנגדות", אומר חנניה לוי, אב לשלושה ילדים שנאבק הבוקר על ביתו. "צו פינוי לא יכול לעזור כשאין לך מה לתת יותר". לוי פיגר לראשונה בתשלומי המשכנתה לפני תשע שנים, לאחר שפוטר מעבודתו בחנות שק"ם עם סגירת החברה. בערך באותו זמן פוטרה אשתו מעבודתה כעוזרת גננת, לוי לקה במחלה קשה שמנעה ממנו לשוב לעבודה והשניים נקלעו לקשיים מתמשכים בתשלום החוב.

חובו של לוי תפח ל-400 אלף שקל, כפליים מהחוב המקורי, בעקבות ריבית הפיגורים שהטיל עליו בנק לאומי. לוי פתח במשא ומתן עם הבנק ולטענתו, לאחר שהגיע להסדר, שלפיו יופחת חובו ב-150 אלף שקל, חזר בו הבנק מהסיכום. לפני חודשיים הוציא לו הבנק צו פינוי תוך כדי המשא ומתן וללא הודעה מוקדמת.

מבנק לאומי נמסר בתגובה, כי "יש רושם שללווים נוח המצב המתמשך, לפיו המשכנתה אינה משולמת, ולבנק נגרמים נזקים בגין עיכוב ההליכים נגדם. לפיכך, נאלץ הבנק לחדש הליכים משפטיים נגדם ולקבוע מועד לפינוי הנכס. ניהול משא ומתן עם הלווים, שאין בצדו הפקדה בפועל של כספים, אינו מעכב הליכי מימוש".

לוי הפך עוד קודם לפינויו לפעיל נלהב בתנועה והספיק להשתתף בהתנגדות לפינויים רבים. "אנחנו הופכים קורבנות לפעילים", אומר בר-יעקב, שמתגאה בכך ש-80 אחוז מפעילי התנועה הם בעצמם נפגעי משכנתאות. "מוצאים אדם שלא זוכה לשום אמפתיה, שעומד מול מערכת שהופכת אותו לעבריין, למי שאין לו מלה, שקרן, פרזיט. אז אנחנו באים, ואנחנו מאמינים לו. זה משנה את הכל".

אחת לשבועיים מקיימת התנועה קבוצת תמיכה, שבה מנסים הפעילים להפיג את חששותיהם של דיירים העומדים לפני פינוי ולתאר להם את ההתרחשות הצפויה. במפגשים מתאר בר-יעקב את שיטותיו. "המטרה שלנו היא פעולה ישירה ולא אלימה", הוא אומר. "התנגדות פסיווית למניעת פינוי. אנחנו מביאים אינסטרומנטים כמו שרשראות וצינורות כדי להיקשר אל הכניסה". במקרה הצורך, מאיימים דיירי הבית בפיצוץ בלון הגז אם הקבלנים יתעקשו להיכנס לביתם.

בר-יעקב מוסיף שהוא משתדל לשוחח עם הקבלן ועם השוטרים כדי לעורר אצלם הזדהות וסולידריות. "השוטרים והקבלנים מכירים את הסיטואציה בעצמם", הוא אומר. "אחד המפנים שפועלים באזור פינה בעצמו בית מרצונו, בעקבות חוב. אנחנו מנסים לפגוע בחוליות החלשות של הצד השני, כדי שפקידים ממשלתיים לא ישתפו פעולה עם מדיניות מסוימת, יסרבו לשרת אותה".

ראית את זה קורה?

"יש תחושה שאתה מביא אותם לצדך, שהם לא יבצעו את תפקידם בלהיטות יתר. יש קבלנים שברגע שהם רואים שאנחנו מעורבים, הם מפעילים לחץ על כונס הנכסים והפינוי נמנע בלי חיכוך. קרה פעם שלא הספקנו לארגן פעילים להתנגד והלכנו רק אני ואשתי. הקבלן ראה אותנו, התקשר לכונס ואמר 'חיים פה עם עוד שלושים איש, אין סיכוי לעשות את הפינוי היום'. יש לנו אפילו מקור במשטרה של באר שבע, אבל פחדן. כל פעם הוא אומר שהוא בחופש".

איך אתם מכינים את הדיירים?

"זו סיטואציה מאוד לא פשוטה למי שיושב בבית, צריך להרגיע את כולם - מי שלא רגוע קושרים אותו", אומר בר-יעקב ומצביע על השרשראות שבהן מתכוננים המתנגדים לקשור את עצמם (את השרשראות מכין אבי רייני, אחראי הלוגיסטיקה של התנועה ובעל חוב בעצמו).

וכולם רגועים?

"הדיירים אף פעם לא רגועים - באותו יום כמעט שאין להם שיקול דעת, אני מכין אותם נפשית הרבה לפני. אני מסביר להם מה הולך לקרות, לוקח אותם לפינויים אחרים ככה שעד הפינוי הם יודעים בדיוק איך זה נראה ומה הולך לקרות. עם כל זה, יודעים שהמשפחה במצב לא יציב. אני מדריך אותם מראש שבאותו היום יהיו כמעט רובוטים ומוכרחים לשמור על רגיעה. מעסיקים אותם בפעולות פסיכותרפיות - הכנת קפה, אוכל. אבל לא תמיד כולם רגועים. היה מקרה שבאנו והמשפחה כבר התבצרה בבית. בפנים מיסמרו לוח לדלת ושמו ריהוט כבד מהצד השני. ביקשנו שיפתחו לנו, שיתנו לעשות קפה, ואמרו 'לא פותחים'. אז ישבנו בחוץ. זה מראה על פאניקה די רצינית. אבל אני אומר להם, אם אנחנו כאן אתם לא תהיו מחוץ לבית".

קודם סוחטים - ואז שוחטים


	חיים בר-יעקב (משמאל) ואבי רייני בפתח ביתו של חנניה לוי בבאר שבע. השימוש בצינורות המתכת נוסה במאבק נגד הגדר בבילעין

	צילום: אורן זיו, אקטיב סטילס

עד שעות הצהריים באים לביתו של לוי כעשרים בני אדם. אחת מהם היא אסתר וולף, אם גרושה שעברה שני התקפי לב ובגלל מצב בריאותה אינה מוצאת מקום עבודה שיקבל אותה. וולף אומרת כי מאז שקיבלה צו פינוי אינה מצליחה לישון יותר משעתיים או שלוש בלילה. לדבריה, בנק מזרחי-טפחות פועל לפנותה מביתה לאחר שהגיע איתה להסדר תשלומים, אך כעבור זמן קצר הודיע לה שטעה והוציא לה, כמעט מיד, צו פינוי. לוולף אין קרובי משפחה שאצלם תוכל להתגורר אם תסולק מביתה.

ליד וולף יושבים ר', גמלאית של משטרת ישראל, שצברה חוב בתשלום המשכנתה, ויואב אברהם, נהג אוטובוס שהציע לבנק את ביתו בתמורה למחיקת החוב, אך נענה בסירוב. הבנק רוצה לגבות את מלוא החוב שהצטבר כתוצאה מריבית הפיגורים - 1.2 מיליון שקל - כפליים בערך מהחוב המקורי והרבה יותר משווי הדירה.

בחצר יושבים פעילי "אנרכיסטים נגד הגדר" שבאו מתל אביב. "הפעילות שלנו נועדה להפיל את החומות", אומר בר-יעקב על נוכחותם בפינויים. "אנחנו מביאים לפה את האנרכיסטים שמוכרים רק כמי שמסייעים לערבים, ופחות בפעולות כאלה. דווקא בפעולות האלה יש בסיס משותף רחב, יש עזרה וסולידריות ופתיחות לשים מחלוקות בצד. זה הופך את הצדדים פתוחים יותר. אנחנו משתפים פעולה עם כולם - בדואים ועולים חדשים, היינו בכפר שלם, היינו שותפים להקמת מאהל מחוסרי הדיור בירושלים ואנחנו ממשיכים לתמוך בהם ולחזק אותם. אתה לא יכול לטעון נגד עוול של אוכלוסייה אחת בלבד. זה בדיוק מה שהשלטון מנסה לעשות, הפרד ומשול. להגיד שהערבים הם כאלה, שנפגעי המשכנתאות טפילים, חסרי הדיור טפילים - למנוע שיתוף פעולה".

אחרי ארוחת הצהריים ממתינים הפעילים עוד כשעתיים לפני שמתחילים לתהות אם קבלני הפינוי באמת מתכוונים לבוא היום. בדרך כלל הם באים בשעות הבוקר, אם כי הצו נשאר בתוקף עד חצות. אחרי הצהריים מתחילים כמה מהמתנגדים לעזוב, ורק מעטים מהם נשארים בסביבה כדי להזעיק את האחרים במקרה הצורך.

חוסר הוודאות ביחס למועד הפינוי הוא חלק משיטת הפעולה של כונסי הנכסים. משרדו של כונס הנכסים יורם אבי-גיא, שטיפל גם בפינוי זה, דחה כל בקשה של המתפנים או של "הארץ" למסור מידע על מועדי הפינוי. בר-יעקב גורס כי בדרך זו מעצימים כונסי הנכסים את חרדתם של הדיירים ומפעילים עליהם ועל משפחתם לחץ נוסף להסכים להסדרי תשלומים.

במקרים רבים, האיום בפינוי מאלץ את החייב לקחת הלוואות נוספות - מבנקים אחרים ומהשוק האפור - שמחמירות את מצבו. "החייב נכנס ללחץ, לווה מכל הכיוונים, נכנס לחובות נוספים וחותם על הסכם תשלום שאין סיכוי שיעמוד בו", אומר בר-יעקב. "אז הוא מסתבך באמת. הבנק מציג אותו כטיפוס שאין לו מוסר תשלומים. הם אומרים 'באנו לקראתו, אבל הוא לא עומד בהסדר'". לדברי בר-יעקב, הבנק "שוחט" כשהוא נוכח לדעת שהחייב מיצה את כל מקורותיו הכספיים, "אז מפנים בלי סנטימנטים, רק כדי למכור את הבית ולשלם ריבית לעורך הדין. זו הסיסמה של התנועה: 'קודם סוחטים ואז שוחטים'".

בנק מזרחי-טפחות העניק משכנתה לכמה מבעלי החוב המקבלים סיוע מבר-יעקב, בהם אסתר וולף. דובר הבנק, בני שוקרון, מוסר כי "הליכה למסלול של נקיטת אמצעים משפטיים בדרך למימוש הנכס היא בפירוש צעד של 'אין ברירה', שננקט רק לאחר שלא נמצא מוצא אחר שיבטיח את השבת כספי ההלוואה לבנק. במקרה זה פועל הבנק לממש את זכויותיו על פי הקבוע בחוק".

הדובר דוחה את הטענה כי הבנק מבקש צווי הפינוי כאמצעי לאיים על החייבים. מטעמי "סודיות בנקאית" הוא סירב להתייחס למקרים ספציפיים של חייבים והסתפק בטענה כי "בכל אחד מהמקרים עשה הבנק מאמצים חוזרים ונשנים, במשך שנים, לגבות את החוב במסגרת הסדר עם הלקוח ולהימנע מנקיטת צעדים משפטיים". בשיחה טלפונית העיר הדובר כי התלונות נגד הבנק נובעות מאי-הבנה, שהרי "הבנק הוא כמו בן אדם: אם אתה תלווה כסף למישהו, לא תרצה לדאוג שהוא יחזיר לך?"

אותנו זרקו לרחוב

בר-יעקב, בן 49, נשוי בשנית ואב לשלושה ילדים, למד בפנימייה דתית בנתיבות אך התרחק מהדת בתקופת התיכון, שאותו עזב בכיתה י'. לפני שמונה שנים חזר בתשובה. בפינויים הראשונים קל היה לזהות אותו, הודות למשקפי שמש וזקן שהשתפל עד בטנו, שאותו הסיר בינתיים. "גילחתי כי סבלתי מפיצול אישיות עם הזקן", הוא אומר. "הייתי בא לפינויים וכולם היו חושבים שהגיע רב - זה מבקש ברכה, זה מבקש קללה. הייתי אומר שאני מקסימום רב עם אנשים".

אחרי השירות הצבאי חזר בר-יעקב אל ספסל הלימודים, והתקבל ללימודי כלכלה באוניברסיטת בן גוריון. "כשהתחלתי ללמוד עוד הייתי שבוי בתפיסת עולם קפיטליסטית, הייתי ליכודניק", הוא אומר. "אבל לאט-לאט הבנתי את הדברים, התודעה שלי התפתחה, בין היתר באמצעות מה שקרה מסביב כשהשתחררתי מהצבא - פעולות מחאה באוניברסיטה והפגנות הפנתרים השחורים. יש לנו הרבה מה ללמוד מהפנתרים - איך להוציא אנשים לרחוב, איך לנהל מאבק. הם הראשונים שחיברו בין שמאל לבין מאבק חברתי".

בעת שלמד באוניברסיטה נערך סיור לתורמים בשכונה ד' צפון, "כדי להראות כמה האוניברסיטה עוזרת ויורדת אל העם". הסטודנט בר-יעקב רצה למחות על סירוב האוניברסיטה לתמוך בתוכנית שלו - הקמת מרכז מפגש וייעוץ לתושבים בשכונה - ויחד עם פעילים נוספים סגר את השכונה בעת הביקור. "אמרנו שאנחנו לא גן חיות שיזרקו לנו בוטנים. הסיור נמנע, והסקופ היה גדול - אליזבת טיילור היתה בין התורמים, ותושבי שכונה ד' צפון מסרבים לקבל אותה".

בתום השנה הראשונה ללימודים יצא בר-יעקב ל"חופשה" שנמשכת עד היום. הוא עבד במשרד הקליטה ואחר כך היה מזכיר רפואי. ב-1990, כשהיה נשוי טרי עם תינוק, פוטר מעבודתו, והחל לעבוד כסוכן נדל"ן עצמאי. הוא הסתבך בקשיים כלכליים, התקשה לשלם את שכר הדירה ונאלץ לעזוב את ביתו מבלי שהיה לו פתרון אחר לדיור. "מאז שנפלתי בעסק לקח לי שנתיים להשלים עם ההידרדרות", הוא מספר. "לא האמנתי שאני חסר אונים מספיק לפנות לביטוח הלאומי, לבקש הבטחת הכנסה. אבל מאז אני מתקיים מהבטחת הכנסה".

לאחר שנאלץ לעזוב את ביתו נכנס יחד עם אשתו וילדיו לדירת עמידר שהתפנתה ונותרה ריקה. "לא היה לנו מקום אחר לגור בו", הוא אומר. "קיווינו שבמשך הזמן נקבל הכרה בזכות לדיור ציבורי". בינואר 2004 חזר בר-יעקב לדירתו יחד עם שני ילדיו שבאו מהגן, וגילה שפינו אותו. "כל תכולת הבית למטה. בשיא החורף שלושה ילדים תחת השמים. את הציוד שלנו העבירו למחסן מטונף. הציוד היה מלא בצואת עכברים כשקיבלנו אותו, כך שנאלצנו לזרוק הכל כמעט".

"אם היו נותנים דיור חלופי זה היה סיפור אחר", אומרת אירית אשתו, "אבל אותנו זרקו לרחוב. היה לי סיר של מרק על הגז, התחננתי שיתנו לי את הסיר לפני שמעיפים אותנו מהבית". אחרי הפינוי, היא מספרת, גרו שלושה חודשים אצל חברים, אצל קרובי משפחה, "אבל קשה לאנשים לסבול משפחה של חמש נפשות. הם יכולים לסבול אותך יום, יומיים, שבוע, אבל יש גבול. מאבדים חברים ומשפחה ככה".

בתקופה ההיא החלו בר-יעקב ופעילים נוספים לחשוב על הקמת מאהל של מחוסרי הדיור בבאר שבע. במאהל שהקימו התגוררו עשרות משפחות במשך תשעה חודשים, והוא פורק בעקבות הסכם עם שר השיכון יצחק הרצוג, שרק נכנס אז לתפקידו. בר-יעקב מגדיר את ההסכם כהצלחה הכי גדולה שלו עד כה: "פירקנו את המאהל בכבוד, בעקבות הסכם שוויוני שנחתם מתוך כבוד הדדי. לא נזרקנו ולא פינינו, וזו תחושה שאני לא יכול לתאר לך".

לרוב אני הפסיכית

בר-יעקב מספר, כי בשבועיים הראשונים סירבה אשתו לבוא למאהל. "כמו כל אזרח מוחלש חיינו בתחושה של בושה שאנחנו האשמים במצב שלנו. אירית היתה עומדת עשרים מטר מהמאהל ומוסרת למישהו סנדוויצ'ים בשבילי, והילדים גם לא היו באים. רק אחרי שבועיים היא התחילה לבוא ולהיות מעורבת". בפינויים הראשונים, הוא מספר, רק שניהם התגייסו לסייע ובכל זאת הצליחו למנוע אותם בהידברות עם הקבלנים ובהנחיות שנתנו לדיירים.

כיום עמדותיה של אירית בר-יעקב רדיקליות משל בעלה. "הלוואי שחיים היה מרשה לי להפעיל כוח נגד המפנים", היא אומרת. "אני יודעת שהוא צודק, יש יתרונות בפעולה לא אלימה. אבל אם הם מפעילים אלימות - בטח שנתגונן". בר-יעקב עבדה לפני 12 שנים כעוזרת של קבלן פינוי וכבר אז, היא אומרת, היתה מסייעת למפונים ומעבירה להם מידע מוקדם.

היא מספרת שלה ולבעלה יש חלוקת תפקידים בפינויים: "או שהוא הרגוע ואני העצבנית, או שלהיפך, אבל לרוב אני הפסיכית", היא אומרת. בבאר שבע לפני שבועיים היא פנתה אל הדייר המפונה בשעה שניסה להגיע להסכמה עם הקבלן, ומחתה: "חבל על הזמן, אתה לא רואה שמשחקים בך? תעלה למעלה, נתבצר, שיביאו משטרה".

היית עוזרת גם למפוני גוש קטיף אילו היו מבקשים?

"אני לא מזדהה איתם, הם לדעתי חוצפנים. אותם פינו ופיצו, כאן מפנים ומפוצצים. אותם פינו מבית לבית, כאן זורקים אנשים לרחוב, לא נותנים להם שום פתרון. יש לי המון נגד המדיניות, נגד הבנקים. אני אנרכיסטית, לא מסכימה איתם בשום דבר, אני לא מרגישה כאזרחית המדינה, אם זה תלוי בי אני לא אשלח את הילדים שלי לצבא. ביום העצמאות היו דגלים בעיתון והילדים רצו לתלות דגל בבית. 'על גופתי המתה', אמרתי להם, 'אם אני רואה דגל ישראל אני שורפת אותו'. אם כבר אז נתלה דגל של אנרכיסטים - בסוף תלינו דגל של אנרכיסטים בבית".

בעלה אינו מגדיר את עצמו אנרכיסט ולא יתנגד להתגייסות ילדיו לצבא. "בכל פינוי יש מניע אישי, אין ספק", הוא אומר. "אני לא מסוגל לראות שמוציאים משפחה מהבית שלה. כל פעם אני נזכר בפינוי שלי, במצב שכל תכולת הבית שלך בחוץ, והילדים רואים את הדברים שלהם זרוקים. במשברים מספיק שאני מעלה בראש את המצב הזה ונזכר - אני מזדהה עם כל אדם שאני בא לפינוי שלו".

הוא עצמו מתקיים בקושי רב. "אני עובד במשרה וחצי כראש התנועה, ומתקיים מהבטחת הכנסה ועזרה של המשפחה". בזמן הפנוי המועט שנותר לו הוא נהנה ללמוד דף גמרא ולשמוע מוסיקה "מכל הסוגים - קאנטרי, מוסיקה שחורה, חסידית". לדבריו, מטרות התנועה אינן רק קצרות טווח. תנועתו מנסה לקדם חוק לשכירות ארוכת טווח שיחסוך את ההסתבכות שגוררים תשלומי המשכנתה, והיא חותרת להקמת חזית של ארגונים בדרום למען הדרום ולהקמת מרכז לפיתוח ויישום שיטות לפעולה ישירה ולא אלימה.

התנועה רוצה להרחיב את פעילותה כדי למנוע את הידרדרותם הכלכלית של נרדפי ההוצאה לפועל. "יש חצי מיליון תיקים", אומר בר-יעקב. "זו מערכת קורסת, אלימה, שהפכה לחותמת גומי. עשרות קורבנות חיים במחתרת, המערכת הזאת גרמה לפירוק משפחות רבות, ולאחרים - לפעול בדפוסים לא לגיטימיים ועברייניים".

מה מונע מהתנועה לעמוד בראש מאבק פוליטי רחב יותר, בסגנון הפנתרים השחורים?

"כל פינוי שנמנע הוא ניצחון קטן. הוא מחזק ומחשל אותנו ומכין למאבק הבא. אני מאמין בתזמון ובעיתוי הנכון. אם בכל הערים יהיו צוותים שמונעים פינויים, הקרקע תהיה פורייה יותר לתנועה המונית".

ואולי זו המחויבות שלכם לחוסר אלימות? אולי נחוצה תנועה אגרסיווית יותר?

"הכי קל לזהות את האויב מיד ולעשות לו דמוניזציה. זה נותן לך תחושה שאתה צודק. אבל זו לא המטרה שלנו. אנחנו מאגדים אנשים שנפגעים, אנחנו הופכים אנשים מקורבנות לפעילים, לאנשים שעוזרים זה לזה. התחושה היום היא שכל החברה שלנו מופרטת. זה לא רק חברות עסקיות, גם אנשים מופרטים וגם המחשבה מופרטת. קבוצות איבדו את האמון ביכולת שלהן להתארגן ולהשפיע. יש היום 90 אלף שמתקשים להחזיר את המשכנתה שלהם, והם לא יודעים אחד על קיומו של האחר. עצם החשיפה וההשתתפות גורמת לאחרים להרגיש שהם לא לבד, שהם יכולים להיעזר".