בס"ד,

דודי, הרב ששון מזרחי, ע"ה, נלקח מעימנו בלא שהשאיר ילדים אחריו. אך זיכני הקב"ה, והייתי הרבה בביתם של הדוד ששון והדודה סעידה, ולעיתים תכופות אף לנתי בביתם, שכן הורי, שיחיו, בצעירותם ובדאגותיהם לפרנסת המשפחה, נאלצו לעיתים לעבוד במשמרות לילה. וכך היינו חוזרים מהגן ומבית הספר, אחותי רונית שתחיה, ואני הכותב, אל בית דודי ודודתי, שקיבלונו ודאגו לנו כילדיהם לכל דבר.

היום אני מודה לקב"ה שזכיתי ללמוד מדודי הרב, עוד בהיותי בן 5 שנים, את הקריאה הנכונה, היגוי האותיות, וחשיבות התפילה וכוחה.

הרב, ע"ה, הדריכני והכין אותי לבר המצווה. הוא שכתב את הדרשה שקראתי ביום הקדוש ההוא. והוא שלימדני דקדוקי התפילין ומעלותיו.

בעוונותי הרבים גליתי לארה"ב ושהיתי שם כ-15 שנים. ביקרתי את הרב בכל פעם שבאתי לבקר את הורי, (פעם בשנה לפחות), ובכל פעם שאל על מעשי ולימודי.

כשבאתי אל הרב, כשנה לפני שנפטר, עם מו"ר אבי ר' יחזקאל חי נתן שיחיה לאורך ימים ושנים, שאל מו"ר אבי את גיסו הרב ששון זצ"ל: "כבודו יגיד לו לחזור לארץ עכשיו".

ענה לו דודי הרב: "עדיין לא השלים תיקונו. הוא עושה שם נפשות רבות בבית הספר ובכולל בעלי בתים וכו'. ישאר שם – יותר טוב".

עמדנו, אבי ואני, פעורי פה. היינו בטוחים כי הרב יאמר ללא היסוס: "חזור ומיד". אך לא. הרב אמר להשאר ולהמשיך.

אחר הצהרים, חזרתי לבית דודי, הפעם לבדי. שאלתי אותו: "דוד, עד מתי? עד מתי אשאר בגלות?"

ענה לי: "אתה כבר תידע. כשתרגיש שמיצית את יכולתך שם, כבר מיד תרגיש שאין לך החשק להשאר שם, אז – חזור ומיד".

זה קרה 4 שנים אחרי פטירת הרב. סיימתי כהונתי כמנהל בית הספר, עזבתי את ה-"קמח" ובמשך שנה תמימה, בתמיכה ובעידוד אשתי שתחיה, הקדשתי זמני ללימוד "תורה", למוזיקה וכתיבת שירי קודש, (שחלק עדיין גנוזים ולא זכו להכנס לאולפן הקלטות), והרבצת תורה ברבים בבתי בעלי בתים ונסיון לקרבם לאבינו שבשמים.