תקציר דרשה שנתתי, בסיעתא דשמיא, בשבת פרשת "כי-תישא"
בעניין פסח.
יש אנשים שברגע שחג הפסח ממשמש ובא, הם נכנסים למערבולת של פאניקה....(חלילה)......הנה דוגמת שיחה:
איש א': מה קורה? איפה אתם בפסח?
איש ב': מה פסח? מה, כבר פסח? אתה רציני? ....וואי, איזה בלאגן.....וואוו איזה לחץ.....
איש א': מה הבאלאגן? מה הלחץ? מה עובר עליך? חג הפסח מה אתה נלחץ? תהיה שמח.....
איש ב': לחץ... בבית... באלאגן... אסור זה, ואסור זה. אל תלכלך פה ואל תאכל שם. למה קנית את זה ולמה לא קנית את המוצר ההוא? הארון הזה כשר לפסח, עכשיו ניקיתי - אל תגע...... אל תשתה את הנס קפה כאן, לך לשם......
המוצר הזה, אמרו ברדיו שלא כשר השנה.. ועל המוצר הזה אמרו אסור לקנות.... וזה כך וזה כך.....
אתה בא הביתה לחמם מרק על הגז.... אין תנור.... הוא מפורק.... - עובר פוליש ואוברול כללי.........
אתה רוצה להוציא תפוח מהמקרר......אין...המקרר חצי ריק... עובר שטיפה והדחה.....
בא שבת הגדול? אתה מקבל פקודה: תביא רק 5 פיתות לא יותר, שלא תעיז להביא חלות....למה?...זה עושה הרבה פירורים....גרעינים? אוי ואבוי שלא תביא... הס מלהזכיר...למה הבאת....? למה לא.....
אני לא מבין... אבותינו מיהרו, להם היתה בעיה של זמן ולא הספיק בצקם להחמיץ... אני מה אשם? בגלל זה אני צריך להפוך את כל הבית ולאכול "דיקטים" כל השבוע? ועוד אומרים לי: אם לא תשמור וחלילה תאכל חמץ: חייב כרת בידי שמים........
ועוד מה?... ניקינו, צחצחנו, סחבנו, בישלנו, בדקנו חמץ, שרפנו חמץ, עשינו הכל.....
אני בא בליל הסדר סחוט, גמור מכל העבודות וההכנות, מת מרעב....עכשיו צריך לקרא ולהסביר, שעתיים, את אותה ההגדה שכבר חוזרים עליה כל שנה...... הכל אותו דבר... "מה נשתנה", "עבדים היינו"...לא השתנה כלום משנה שעברה....המילים - אותם מילים........
איש א': אבל אתה צריך להסביר לילדים....
איש ב': נכון... אבל מה יש לי להסביר? הם יודעים הכל בעל פה...
הקיצר.... פסח בשבילי........ תשעה באב - (חלילה)........
(עד כאן הדו שיח)
באמת, לכאורה, נראה כי איש ב' הממורמר.... בצדק נלחץ?...
אך אם ננסה לראות את ההגיון של החמץ בפסח, נראה שההתמרמרות, נובעת מאי הסברה נכונה ומאי ידיעת המקור והבסיס בעניין החמץ וסודותיו. וננסה להסביר:
נסתכל רגע בהגיון במה שבאמת קרה במצרים בחודש ניסן המקורי הראשון:
ראש חודש ניסן: הקב"ה אומר למשה:(שמות י"ב):
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" - ראש חודש ניסן.
"בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת..וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם" - קורבן הפסח בי"ד
"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם....כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - מכת הבכורות בלילה = ט"ו ניסן, יציאת מצרים ביום ט"ו בניסן לעיני כל המצרים.
"וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם".
רק רגע... פה יש בעיה....
שאלה: עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ? וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ? איך יכול להיות? כמה זמן צריך שהבצק יחמיץ?
תשובה: 18 דקות...........
שאלה: ולא היו לבני ישראל 18 דקות לעשות לחם? בואו וננתח כמה זמן היה לבני ישראל מרגע שאמרו להם את תוכנית
היציאה ממצרים ועד שיצאו:
תשובה:
§ מראש חודש ניסן ועד י"ד, נאמר להם להכין קורבן פסח = שבועיים = 14 יום.
§ ביום י"ד צריכים לשחוט הקורבן בין הערביים ולצלותו עד חצות...= יוצא 6 שעות לפחות....
§ כל הלילה = ליל שימורים עד הבוקר = לפחות עוד 6 שעות.....
שאלה: האם לא היה לבני ישראל במשך 6 השעות כשהקורבן מסתובב על השיפוד, לפחות 18 דקות שיחמיץ הבצק ויוכלו לעשות לחם? הרי ממילא הם מחכים לקורבן שיצלה.... ואם תאמר שהיו עסוקים במצווה: "וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת", האם כולם עשו זאת? אף אחד לא היה ליד הקורבן? איפה היו הנשים? הילדים?
18 דקות....ח"י דקות.....זה מה שהיו צריכים ולא היינו צריכים "להשתגע", כביכול, כל שנה מחדש.........
אם כך מה באמת קורה כאן? אנחנו עושים דברים כמו רובוטים? בלי להבין? "מצוות אנשים מלומדה"?
תשובה ברורה להבנת העניין:
על מנת להבין את עניין החמץ, עלינו לבדוק את הרקע ומצב עם ישראל בליל ט"ו וביום ט"ו לחודש ניסן:
היכן היו בני ישראל מבחינה גשמית? – עבדים
היכן היו עם ישראל מבחינה רוחנית? – עמוק ב-49 דרגות הטומאה
זהו חידוש גדול ונורא שגילה לנו רשב"י זיע"א בזוה"ק (ז"ח תחילת פ' יתרו): שאל ר' ייסא זעירא דמן חברייא מרשב"י, האי דקב"ה מדכר (מזכיר) להון לישראל בכל אתר ואתר (בכל מקום ומקום), אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. מאי רבותא אוליף הכא (מה היתרון שלומדים בזה)? הלא תנאי הוא שהתנה הקב"ה עם אברהם, שהבטיחו בברית בין הבתרים "כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
א"כ הקב"ה שהורידנו למצרים הוא צריך לעלות אותנו משם, ולמה חובה עלינו לזכור גאולה זו בכל מקום ומקום?
ועל כך השיב לו רשב"י, הקב"ה לא התנה עם אברהם אלא שיצאו מן ה"גלות" של מצרים ולא מתחת ה"טומאה" של מצרים, דודאי ישראל כד הוו במצרים אסתאבו ואתטנפו גרמיהון (נטמאו וטינפו עצמם) בכל מיני טומאה עד שהיו שרויים בתוך ארבעים ותשע כוחות טומאה, והקב"ה הוציאנו מתחת טומאת מצרים, ולא עוד אלא גם הכניסנו לתוך מ"ט שערים של קדושה וטהרה, וזהו החסד הגדול שעשה עמנו בוראנו מה שלא הבטיח כן לאבותינו.
ולכאורה כוונת רשב"י לומר, שאחרי שנטמאו ישראל בטומאתם בזה גם סרה הבטחתם שיצאו ממצרים בגאולתם, לפי שלא הבטיח ה' לאברהם שאחרי כן יצאו מגלותם אלא בתנאי שישארו בקדושתם, ולכך עלינו להודות ולהלל למקום ברוך הוא וברוך שמו, שהוציאנו מבית עבדים גם כשלא היינו ראויים להגאל משם לעולמים, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, עדיין היינו אנחנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים.
ועוד מגלה לנו הזוה"ק: איך הקב"ה הוציא את ישראל מכוחות הטומאה? היו צריכים להעשות מעשים למעלה בשמים וגם למטה בארץ: בשמים:
אומר הזוהר הקדוש בספר שמות מ.:
|
תנא, לא נפקו ישראל ממצרים עד דאתברו כלהו שלטונין דלעילא (משלשולהון) משולטניהון, ונפקו ישראל מרשותהון, ואעלו לרשותא קדישא עלאה דקודשא בריך הוא, ואתקטירו ביה.
הדא הוא דכתיב (ויקרא כה נה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" מאי טעמא עבדי הם? אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, דאפקית להו מרשותא אחרא, ועאלית לון ברשותי."
|
למדנו, לא יצאו ישראל ממצרים עד שנשברו כולם שלטונות
(השרים) שלמעלה
מממשלתם, ויצאו ישראל מרשותם ועלו לרשות הקדושה העליונה של הקדוש
ברוך הוא, ונתקשרו ונתדבקו בו.
זה שכתוב: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם". מה הטעם עבדי הם?
אלא לפי אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים
שהוצאתי אותם מרשות הסטרא אחרא והכנסתי אותם ברשותי. (ברשות הקדושה).
|
שאלה: וכיצד הוציאם מכוחות הטומאה, בארץ?
תשובה: על ידי לקיחת השה:
ענין לקיחת השה לקרבן פסח בעשירי לחודש בין הערבים
"ויקחו להם איש שה לבית אבות": למה?
משום שבשעה ההוא צריכים למשוך אותו, כי למדנו, בדבר זה - בלקיחת השה, נשבר כתר התחתון, שנאחזים בו כל שאר כתרים התחתונים דקליפה, ועל זה פרש משה ואמר: "משכו וקחו לכם צאן" שהוא כמו שכתבנו "צאן ועבד ושפחה", שהם כתרין תתאין דקליפות, ו"צאן" כולל כולם. והמצרים עשו אותם לאלהים.
אמר קב"ה עבידו וכו': אמר הקב"ה עשו אתם מעשה למטה - שתמשכו ותקחו צאן, ואני אשבר תקפם למעלה. וכמו שתעשו אתם לשרפו באש, שכתוב, "כי אם צלי אש", אני גם כן למעלה, אעביר אותו באש, בנהר דינור.
אמאי אתנגיד בעשרה וכו': שואל, למה נמשך בעשרה לחודש, ונשחט בארבע עשר.?
אמר ר' אבא, בזה - בשה, שהיא אלהי מצרים, כנ"ל, נקשרו ישראל תחת שעבודו, ארבע מאות שנה. ואע"פ שלא השתעבדו בהם ארבע מאות שנה, מכל מקום, משום שהיו מוכנים להתקשר בהם ת' שנה, לולא דלג הקב"ה את הקץ, נחשב כאלו השתעבדו בהם כל ת' שנים. משום זה מעכבים את השה ארבעה ימים, כשהוא קשור ברשות ישראל, ואח"כ "ושחטו אותו כל קהל ישראל בין הערבים".
אמאי בין הערבים וכו': שואל, למה נשחט בין הערבים?
משום שהוא בשעה שהדין תלוי, ובשעה שנמסר דבר זה - של גלות מצרים, על ידי אברהם. שכתוב, "ויהי השמש באה ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו", אימה, הוא כתר אחד של הקליפה, חשכה, כתר אחר, גדולה, זו שהיא גדולה מכל הכתרים. ואע"פ שביארנו כתוב הזה, על שאר שעבודי ישראל, שאימה, זו בבל, חשכה, זו מדי, גדולה, זו יון (ב"ר פמ"ד). והכל היה. שרומזים על ג' כתרים דקליפה, וכן על הגליות. כעין זה, שאמרנו בזה, שאמר הקב"ה אתם תעשו מעשה למטה ואני אשבר תקפם למעלה, כך, "כי מחה אמחה", אתם תעשו למטה, ואני אעשה למעלה.
ועכשיו נחזור להסביר את השאור והחמץ: (שמות מ.)
|
והיינו דאמר רבי שמעון, מאי דכתיב "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל מחמצת", אלא הכי אוקימנא, האי שאור והאי מחמצת דרגא חד אינון, וכלהו חד רשו אוחרי, אינון שלטנין דממנן על שאר עמין, וקרינן להו יצר הרע, רשותא אחרא, אל נכר, אלהים אחרים, אוף הכי שאור ומחמצת וחמץ וכלא חד, אמר קודשא בריך הוא, כל הני שני קיימיתו ברשותא אחרא עבדין לעם אחרא, מכאן ולהלאה דאתון בני חורין, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כל מחמצת לא תאכלו, ולא יראה לך חמץ. |
וזה שאמר רבי שמעון. מהו שכתוב, "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל מחמצת" מה טעם איסור אכילת חמץ בפסח? אלא, שאור זה ומחמצת זו, הם מדרגה אחת, וכולם רומזים על רשות אחת של אלוהים אחרים, שבכללם הם השלטונות והשרים הממונים על שאר העממים. ואנו קוראים את החמץ: יצר הרע – רשות אחרת – אל ניכר – אלוהים אחרים. כמו כן, שאור ומחמצת וחמץ, כולם רומזים על קליפות הטומאה. אמר הקב"ה: כל השנים עמדתם ברשות הסטרא אחרא, והייתם עבדים לעם אחר, מכאן ואילך אתם בני חורין. על ידי שתקימו: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כל מחמצת לא תאכלו, ולא יראה לך חמץ", בזה תבטלו כוח של קליפות הטומאה. |
וממשיך ושואל שם רבי יהודה:
אמר רבי יהודה, אי הכי כל ימי שתא נמי, אמאי שבעת יומין, דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, שבעת ימים ולא יתיר?
תרגום: אם כך, כלומר ששמירת השאור והחמץ כל כך חשוב ומנצח את הסטרא אחרא – נשמור זאת כל השנה גם כן. למה שומרים רק שבעה ימים? שכתוב: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", זהו? רק שבעה ימים? לא יותר?
עונה לו רבי אבא:
אמר ליה, כל זמנא דאתחייב בר נש לאתחזאה גרמיה בן חורין הכי אצטריך, כל זמנא דלא אתחייב לא אצטריך.
תרגום: אמר לו רבי אבא לרב יהודה, כל זמן שבעת הימים של פסח, חייב אדם להראות עצמו בן חורין וצריך להזהר מאכילת חמץ. לעומת זאת כל שאר ימות השנה, שאינו חייב להראות עצמו בן חורין, אין צריך להזהר מאכילת חמץ.
ומביא משל: למלך שעשה אדם אחד לשר וחשוב בממלכתו. כל אותם הימים שעלה אותו אדם לאותה המדרגה והשררה – היה שמח ולבש לבושי כבוד. משעברו ימי השמחה – שוב אין צריך ללבוש בגדים אלה.
לשנה הבאה, שמר אותם הימים שעלה לגדולה ולבש שוב אותם הבגדים, וכך בכל שנה ושנה, אבל לא יותר.
ועכשיו נראה סוד גדול שעשו ישראל בעניין החמץ......
שאלנו קודם: שאלה: האם לא היה לבני ישראל במשך כל הזמן שלפני היציאה ממצרים, לפחות 18 דקות שיחמיץ הבצק ויוכלו לעשות לחם?
והנה מגלה לנו הזוהר (על ידי "רעיא מהמנא" – הוא משה רבינו ע"ה) את הסוד: (ועל ידי פירושו של הרמ"ק ע"ה):
|
וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו', פקודא דא לבער חמץ, דהא פקודא דא אתמסר להו לישראל, וישא העם את בצקו טרם יחמץ, וכתיב שאור לא ימצא בבתיכם, והא אוקמוה חבריא, ורזא אוקימנא בין חמץ ומצה בכמה דוכתי, דא יצר רע ודא יצר טוב:
|
"וישא העם..." מצווה זו היא לבער את החמץ לפני פסח. כי מצווה זו נמסרה לישראל, שכתוב: "וישא העם את בצקו טרם יחמץ" ששמרו על הבצק שלא יחמיץ. ולאור זה נצטוו במצווה זו לדורות הבאים. שנאמר: "שאור לא ימצא בבתיכם". וכבר פירשו החברים את סוד ההבדל בין חמץ למצה, שהחמץ = יצר הרע, המצה = יצר הטוב. |
אם כך, נסכם ונבין מה בעצם סודו של החמץ:
החמץ = יצר הרע, המצה = יצר הטוב.
ההבדל בין חמץ למצה.....
חמץ מצה
ההבדל באותיות ח, ה
שהאות ח' סגורה, והאות ה' פתוחה טיפ טיפה..................
זהו מה שנאמר למעלה:
עם ישראל היה טבוע בתוך 49 מתוך חמישים מדרגות הטומאה.
49.99999999999 עוד טיפה
50 שערי טומאה...........והם לא היו נגאלים חלילה.
לכן ישראל שימרו את הבצק שלא יחמיץ. כדי לזכור רגע רגע, שאם חלילה יתנו לו להחמיץ הרי ששוב יצר הרע יתגבר עליהם, וחלילה, אין להם גאולה.
עכשיו נסביר לאיש ב' כמה חשוב לכבד ולהבין את המעשים שנראים לכאורה "משוגעים" בהכנות לפסח, ולמה פירור קטן ובכלל לא חשוב, לכאורה, יכול להרוס את כל הכשרות של הפסח?
מכיוון שהשאור הקטן והמזערי הזה גם כיום, הוא החלק ה-0.00000000001 שאם חלילה יתווסף ל49.99999999999 אנחנו חלילה שוב בצרות....
וזה שאנו אומרים בהגדה: "אלא, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה – מצילנו מידם" מלבד הפשט שהגויים שלמטה שעומדים בכל דור ודור לכלותינו – הקב"ה מצילנו מידם,
כך גם בשמים כשכל המקטרגים ומלכות הרשעה והס"א מתאחדים יחד לקטרג עלינו, ובאים ומראים שאנחנו שוב טובעים עמוק ב49 שערי טומאה, בא הקב"ה ומראה להם: רגע, חכו.. שימו לב איך הם, בני היקרים, שוב משמרים את הבצק שלא יחמץ – כך גם משמרים עצמם לא להכנס לחלק ה-50 של שערי טומאה, או אז מיד
מצילנו מידם.
ולאחרית הימים יתקיים בנו בעז"ה, מאמר ההגדה:
"ואתא (בא) הקב"ה ושחט למלאך המוות", באחרית הימים שוחט הקב"ה את מלאך המות ואת כל צבאיו המקטרגים ומכניס עמו ישראל לחיי העולם הבא.
חג כשר ושמח לכל עם ישראל באשר הוא שם, שנזכה השנה להקריב קורבן פסח בבית המקדש. אמן.
