הם מציקים,מעצבנים אבל בעיקר מפריעים לנו לחיות.
מהצד שני, הם תומכים, מגוננים ואוהבים אותנו הכי הכי בעולם. איך לשרוד את המשפחה? -המדריך השלם.
כן...אפשר, נסו את זה בבית.
כבדו את אבא ואמא:
הם לא רוצים שנצא, שלא נחזור מאוחר, שלא נבלה עם החברים, שלא נשתה, שלא נסתובב יותר מדי , ובקיצור- שלא נהנה מהחיים. כי אחרי הכל, הורים הם הדבר הכי מגונן בעולם.
הם- וגם אנחנו הבנו כבר שהם לא יכולים לשמור עלינו מהכל.
בסופו של דבר, הם היחידים שממש אוהבים אותנו והראשונים להציל אותנו אם ניפול. בגלל זה, כדאי לנסות לצאת איתם כמה שיותר בסדר.
בכל זאת...הם סבלו אותנו כל השנים, שהיינו קטנים ובכיינים, אז מגיע להם שנסבול אותם קצת, גדולים וטמבלים. חוץ מזה, הרי הם מחזיקים בכסף, כך שזה די משתלם.
נצלו את האח הגדול:
למרות שהם בלתי נסבלים, אחים גדולים יכולים להיות נחמדים לפעמים. עלינו לזכור שאחים גדולים חובבי הערצה, אם נשחק במשחק שלהם, כלומר נתחנף אליהם, נעריץ אותם וכמובן נשכנע אותם שאנחנו שואפים להיות כמותם, העסק יתגלה די מהר כעסק משתלם. אחרי מנת כבוד היומית איזה אח לא יסכים להסיע אותנו לאן שצריך? להשאיל לנו בגדים? ועוד.
זה רק שקר (לבן?!):
כן, גם ההורים זקוקים מדי פעם להרמת האגו (האמנם?). נכון, רוב הזמן לא כדי לשקר-כי לשקר יש רגליים, אבל... כשאנחנו טועמים מהאוכל של אמא, מקבלים חולצה חדשה מדוד חיים או שומעים בדיחה מאבא שכבר שמענו פעם, זהו הזמן לעגל פינות.
להבריז? לא בא בחשבון:
אם רק היה אפשר לספור את מספר הריבים הענק עקב כך שלא הגענו למפגש המשפחתי `החשוב ביותר בעולם`...
עם כל הכבוד לסבל ההכרחי שבחוויות משפחתיות כאלה, כנראה שבסופו של דבר זה שווה את זה. עדיף לקום מוקדם בבוקר וללכת למפגש מאשר לסבול את הפרצוף החמוץ של ההורים לאחר מכן.
היו ילדים טובים:
הדברים שעושים לאבאמא נעים על הנשמה הם מאוד פשוטים. כדי לגרום להורים לנפח את החזה, ולספר לחברים בגאווה על הבונבון הקטן שלהם, צריך לעשות פשוט איזו ג`סטה קטנה:
טיגנו ביצה? הנה אמא כבר מספרת איזה אלופי בישול אנחנו.
עשינו ניקיון? קיפלנו כביסה? איזה מלאכים אנחנו, החלום של כל זוג הורים. אין צורך להשתלט על כל עבודות הבית, אלא רק מדי פעם, להביא באיזו מחווה קטנה.
להיות ילד טוב זה הכי שווה- שני הצדדים מרוויחים ממנו.
התחשבו באחים:
באופן כללי, אחים קטנים לא עושים יותר מדי מלבד להיות אחים קטנים. אוי, אפילו החברים שלנו חושבים שהם כאלה קוצ`י פוצ`י מתוקים. הם קטנים אז מגיע להם הכל, כאן ועכשיו, ותפקידנו הוא להתחשב בהם, אחרת הם יפעילו את האזעקה הגרועה ביותר...בכי.
אז...מכיוון שלהרביץ לא הכי בא בחשבון וגם כי סהכ` אנחנו די מחבבים אותם (!), ולעבור דירה זה לא ממש בא בחשבון, אין ברירה אלא ללמוד לחיות ביחד, השאלה היא -איך?
נבהיר שבשעות מסוימות שלט הטלווזיה הוא שלנו, שאסור להכנס לחדר שבאים חברים, ושמחבואים זה משחק תינוקי. אווו, סוף סוף קצת שקט.
הימנעו מפאדיחות:
כשהיינו ילדים קטנים מילא...היינו עושים את זה מתמימות, כך שסלחו לנו. אבל כיום, אין שום ברירה-יש להימנע מלפדח את המשפחה.
זה לא שזה לא מאוד מפתה ומשעשע לפדח את בני המשפחה, אבל כדאי לזכור אם מי אנחנו חוזרים הביתה, ובאיזה אופן מוצלח הם עשויים לנקום בנו בחזרה.
פשוט-למדו לסלוח:
אולי נדמה לנו שרק בבית שלנו הטונים עולים כל כך גבוה, הריבים היסטריים לא מהעולם הזה, אז זהו ש...לא!
אבל אחרי שגומרים לצרוח, לקלל, ולהגיד את הדברים הכי איומים שיש, חייבים לסלוח... אין טעם להפוך כל ריב למלחמת עולם שלישית.
נו מה...סדרו את החדר:
נכון, לא חסרות סיבות לריב רק אם רוצים. אבל תמיד יש ריב שחוזר, זה יכול לקרות בגלל שלא סידרנו את החדר, התעקשנו ללבוש דווקא את החולצה הזו או סתם לא רצינו ללמוד. צריך לדעת לוותר. אם מה שמשמח את ההורים זה חדר מסודר, לבוש הולם וציונים קצת יותר גבוהים אז רגע- למה לא?.
לסיכום, תעשו כבוד:
הם פה כדי להישאר איתנו, ואת האמת אנחנו לא באמת רוצים לראות את זה משתנה. חוץ מזה אחרי כל המריבות, הסכסוכים והבלאגנים אנחנו מאוד אוהבים אותם, והם אותנו, סהכ` כבוד למשפחה זה כבוד לעצמנו. חשוב לזכור שהם יכולים לעשות אותנו שמחים עד הגג, ובכלל, לתת עוד קצת טעם לחיים.
.jpg)
