בניית אתרים בחינם
Untitled-1
Angel Robot - Tenshi Roboto
שרי: עלילה, כתיבה.
מאי: עיצוב, עריכה.
Untitled-2
מנהלי הצ'אט:
שריצ'אן - שריNYAהנהלה
מאיצ'אן- מאי♦הנהלה


הלינק שלנו :


 
 
 
 פרק 1 
הממלכה החדשה, הממלכה הלבנה ! || ! New kingdom ,White kingdom
כתיבה: שרי.
עריכה: מאי.
משני עריכה: מירי ומאיה.

הרכבת האדומה נסעה במהירות, ועברה בערים רבים בדרכה למקום ההוא. היא הייתה מבריקה ונוצצת, והיה ניתן לראותה לזמן קצר בלבד,
כיוון שנסעה במהירות כה עצומה. לאחר זמן רב, נעצרה בתחנת היעד שלה.
ירדו מן הרכבת המוני אנשים. כולם תשושים ועייפים מאוד מהנסיעה הארוכה והמייגעת.
 חוץ מנער אחד,שנראה ערני ושמח במיוחד. שערו היה ארוך במעט וצבעו בלונדיני, ועיניו סגולות.
הוא לבש חולצה לבנה פשוטה עם ג'קט אדום, וג'ינס כחול.
שמו היה איזומי סינקו.
  ◘◘◘
הלילה היה נפלא, מזל האוויר היה קריר ונעים, והרוח נשבה. העשב היה לח, ונע ברוח.
האזור היה שומם מאדם, מלבד אחד. איזומי סינקו.
הנער עלה במעלה הגבעה. הוא מעט התקשה בגלל שהעליה עליה הייתה מסובכת.
"מי זה שם?" נשמע לפתע קול נשי וחמוד, מהקצה של הגבעה.
סינקו לא הצליח לראותה, כנראה שהייתה ממש במעלה הגבעה.
"שמי איזומי סינקו. אני הוא סטודנט חדש באקדמיה." ענה סינקו ישירות.
"סינקו..." אמר אותו הקול, המתוק. "האם אתה גבר?" שאל.
סינקו היה מעט מבולבל ופגוע, בכך שהוא, או היא, מי שזה לא יהיה, מפקפק בהיותו זכר.
"כן," ענה, בקול נעלב מעט.
סינקו המשיך לעלות במעלה הגבעה, ואז, ראה אותה, את הנערה.
שערה, היה תכול ונצץ באור הירח הגדול והלבן שזהר בשמיים הכהים. שערה היה אסוף בשני קוקיות מהודרות, והתנופף ברוח הנושבת.
עורה היה עדין מאוד,ו-ורדרד מהקור.
היא לבשה שמלה דקיקה וקצרה מבד רך, שהתנופפה ברוח, כמו נוצה.
היא ניראתה כו תמימה וחסרת אונים וזה גרם לו לרצות לעזור לה.
"אני ..חיכיתי לך "אמרה הנערה ."אני רובוט."
סינקו נהיה מבולבל אפילו יותר, כי ההנהלה אמרה לו במפורש ששום אדם לא יבוא לפגוש אותו במהלך הליכתו לאוניברסיטה;
וכעת באה מולו נערה שטוענת שהיא רובוט ובאה הנה בכדי לפגוש אותו. סינקו שיער היא מבולבלת אף יותר ממנו והושיט את ידו.
"בואי הנה, כנראה שקר לך," אמר, והיא אחזה בידו החמימה.
הוא הרגיש צמרמורת בכול גופו; היא היתה קפואה עד לשד עצמותיה. סינקו הלביש עליה את הג'קט שלו והם המשיכו 
לפסוע לכיוון המעונות.

•••

 סינקו ורובוט הלכו במסדרון. קירותיו היו צבועים בצבע שמנת בהיר מאוד; הרצפה הייתה מכוסה בשטיח עבה בצבע חאקי, ובקצותיו שני פסי 
זהב. כל כמה מטרים שפסעו במסדרון הארוך והקר, היו מוצבות דלתות זכוכית מעורפלות, שעליהן נחרטו מספר החדר. 
סינקו התפעל מאוד מהיוקרה ומהיופי. השמועות לא שיקרו; וגם רובוט נראתה סקרנית ביותר. היא הזיזה את ראשה בתנועות חדות לכל מקום
בו עיניה לא ראו. 
"קורי הימה,  היכן חדרך?" שאל סינקו. "חדר?.. איך לי חדר! " ענתה, "אני רובוט!" הוסיפה ברוגז.
הוא צחקק מעט. "אבל קורי הימה יותר מתאים לך," ענה לה.
' אין לה חדר, או שהיא סתם לא זוכרת היכן הוא? לפי מה שאני רואה, היא מבולבלת ופגועה יותר ממה שחשבתי,' חשב לעצמו.
הוא הוציא מהמזוודה שלו כרטיס שבו נכתבו פרטיו ופרטי חדרו, וכן מספר חדרו. Door 127. הם המשיכו לאחר זמן מועט, והגיעו לדלת הרצויה.
הוא העביר את כרטיסו, והדלת זזה הצידה ונכנסה אל תוך הקיר. סינקו גרר את מזוודתו לפנים החדר, וכן את רובוט.
הרצפה, כמו במסדרונות, הייתה מכוסה בשטיח חאקי אך ללא פסי זהב. האווירה בחדר הייתה קסומה, כאווירה של טבע.
על קיר אחד שהיה מקביל אל הדלת, הוצב חלון שנופו השקיף אל השמיים. 
בחדר, היו גם כן ארבעה מיטות העשויות עץ מייפל בצבע מהגוני, ושלושה מהן היו תפוסות.
ליד כל מיטה, היה שולחן כתיבה העשוי זכוכית, שני ארוניות, שני מדפים ופנס שולחן.
ארוך בינוני העשוי מעץ חזק וכהה והיה צבוע כמו השולחן, ניצב ליד המיטה. 
בנוסף לכל; הייתה גם שידת ברזל עם ציפוי זכוכית.
"וואו, החדר הזה ענק," אמר חלושות, בכדי לא להעיר את שותפיו לחדר. גם רובוט הייתה מלאת פליאה.
הוא הניח מתחת למיטתו את המזוודה, ופתח את הארון הגדול.
סינקו הוריד ממנה את הג'קט ושם אותו על הכיסא שהיה ממול לשולחן הכתיבה.
הוא הוציא את השמיכה מן הארון והושיט לה אותה, והיא התעטפה בה בחוזקה.
הוא הכניס אותה לארון. היא הייתה ספק שוכבת ספק יושבת, זה לא נראה נוח במיוחד, אך נראה שזה לא ממש הפריע לה.
היא רק הסתכלה עליו במבטה התמים וחסר הישע שגרם לו להרגיש רע.
"אני כלכך מצטער," אמר ובקולו היה ניחן שהוא בהחלט מצטער, "מחר אנחנו נבדוק איפה חדרך," 
הוא עמד לסגור את דלת הארון ופתאום זעקה בקול, "לא! אל תלך!"
סינקו השתיק אותה; הוא לא רצה ששותפיו יתעוררו. "אני לא הלך לשום מקום, אני כאן, ממש פה" הצביע על המיטה.
הוא השאיר את דלת הארון פתוחה במקצת, בכדי שתוכל לראות אותו.
 
♥♥♥

סינקו קם בבוקר וראה שאין איש בחדר, כולם הלכו כנראה.
דלת הארון הייתה פתוחה במקצת כפי שהשאיר אותה לפני שהלך לישון.
למרות זאת, עדיין עלו במוחו ספקות שאולי הפגישה שלו עם הנערה "רובוט" הייתה רק חלום, או שמה הזיה.
בכל זאת, הוא קם ובחר לבדוק.
הוא פתח את הדלת בזהירות ובעדינות, והבחין ברובוט שעדיין שם. היא שכבה מכורבלת בעצמה ישנה. 
השמיכה נפלה ממנה. הוא לקח את השמיכה וכיסה אותה טוב, שלא תתקרר. 
'אז כנראה שזה לא היה חלום..' חשב.
הוא סגר את דלת הארון, והשאיר רק חריץ קטן לנשימה, והלך להתלבש. 
כשגמר להתארגן, הוא יצא אל המסדרון וקיווה בכל ליבו שלא תתעורר לפני ארוחת הבוקר.
וכך התחיל יומו הראשון באוניברסיטה; הלימודים יתחילו רק מחר, כך נאמר.
הוא עבר במסדרון המהודר אל המדרגות והלך על פי השלטים אל כיוון חדר האוכל. חדר האוכל היה מדהים
וענק ביופיו. הוא כלל את הסגנונות מודרני וקלאסי. הוא היה גדול ביותר, פי שלוש מחדר אוכל רגיל. 
השולחנות נעשו מזכוכית, והם היו ארוכים מאוד. בכל שולחן ניצבו כעשרה כיסאות בכל צד.
הכיסאות היו עשויים מברזל ובד קטיפתי בצבע ירוק כהה שהודבק במושב ובמשענת.
רצפת חדר האוכל, הייתה עשויה מפרקט חום ערמוני, והקירות מזכוכית, כך שהיה ניתן לראות את הנוף; את השמיים 
התכולים חסרי הסוף.
אנשים רבים התרוצצו בתלבושות שונות, רובם היו מלובשים בארבעה מדים שונים כנראה. כל אחד מהם סימל ממלכה
שונה. אמנם היו כאלה, כמו סינקו, שהוא לבושים בתלבושת רגילה. נראה היה שהם עדיין חדשים כמוהו ולא חולקו
לממלכות. 
האוכל היה נראה מדהים. היו שם אורז ודגים שונים ומגוונים, חביתות, לחמניות עם ריבות וג'אמים שונים. היה גם מגוון משקאות;
קפה, שוקו, חלב בטעמים, סוגי תה שונים, ושלל משקאות כאלה ואחרים.
'הכל נראה טעים כל כך..' חשב לעצמו סינקו.
סינקו לקח לעצמו חלב תות וחביטה יפנית, טאמאגו, לחמניה, כמה רצועות סלומון ואורז. הוא התיישב בקצה שולחן שבו לא היו אנשים רבים.
"אפשר להצטרף?" שאלה אישה בגיל שנות ה-20 המוקדמות. שערה היה אדמוני, והיא לבשה שיריון.
"כן," ענה סינקו. הוא תהה לרגע איך נוח לה כל כך בתוך השיריון הזה, אך לא שאל אותה.
היא התיישבה מולו. "אתה הבאת אתמול למועונות שלנו, איזשהי נערה." אמרה ברצינות.
"א-איך גילית?" לחש סינקו.
"גילית לי עכשיו." היא אמרה, "ראיתי אתמול נער מוביל אותה אל המעונות, ולא הייתה בטוחה שזה אתה, וכעת אמרת לי.
אתה יודע שזה אסור, כן?" 
"כן, אני יודע" ענה, "אבל נראה לי שהיא גם מכאן, והיא סתם מבולבלת," השיב לה.
"אני פה כבר למעלה מעשר שנים, ולא ראיתי אותה אף פעם בחיי," היא אמרה.
"אבל," היא המשיכה, "לא אספר לאף אחד, כדי שלא תיהיה בהלם. כשאני אצטרך ממך משהו, אבקש אותו."
היא גמרה את האוכל שלה והלכה מהשולחן.
סינקו התנשף בהקלה. למרות זאת, הוא היה מעט מתוח מהבקשה.
 
♣♣♣
הוא כמעט שכח מרובוט, ולכן גמר במהירות את האוכל והשאיר את החלב והלחמניה.
הוא רץ מחדר האוכל שהחלב והלחמניה בידו, מהפחד מהמחשבה שהיא התעוררה וכעת מחפשת אות.
הוא נכנס לחדר, ועדיין לא היה שם א אחד. הוא פתח את הארון הגדול, ולמזלו רובוט הייתה שם, אך לא ישנה.
מבט היה ישנוני ביותר. הוא עוד פעם הרגיש הקלה, שאף אחד לא גילה אותו.
"קורי הימה, הבאתי לך משהו לאכול," אמר סינקו והגיש לה את הלחמני והחלב.
רובוט הביטה במזון כמו אל אוצר אבוד שמצאה כעת, בחיוך ובתהלהבות אורו פניה. היא הוציאה את ידיה מהשמיכה, 
ואכלה בפזיזות ובמהירות את הלחמניה, ושתתה מהחלב. 
סינקו חשב לרגע שהוא מתנהג בצורה לא נכונה כלפיה, כמו אל חיה מסכנה, יקרה ושברירית. בנוסף לכך היא שיתפה פעולה איתו
מהידיעה שמתנהג כך.
מתרגשת מכל דבר פעוט וחסר משמעות, כאילו זה כל האושר והעושר שהייתה צריכה כל ימי חיה. ההתנהגות הזאת גרמה לו להרגשה
מגעילה ורעה, שלא אהב במיוחד.
"טוב..אה.. נלך עכשיו לבדוק בהנהלה היכן חדרך," אמר לה והשתדל לחייך.
"האי," ענתה. 
אך לפתע, נשמעה כרזה ברמקולים. "כל התלמידים החדשים, כל התלמידים החדשים! אנא הגיעו מיד אל אולם הספורט."
"אני אחזור בקרוב, אנא אל תדאגי," 
סינקו הלך ושכח לסגור את דלת הארון מאחוריו. 
היא בהתה בחלל הריק שבתקרה.
"סינקו לא אמר שאסור לצאת מהארון. הוא אפילו השאיר אותה פתוחה," אמרה לעצמה, חסרת כל הבעה.
"הוא רק אמר שיחזור בקרוב.." היא קמה על רגליה הדקיקות, ודילגה אל מחוץ לארון, אל מחוץ לחדר.
♦♦♦
סינקו הגיע אל האולם, וכמו שציפה, גם האולם היה ענק בהרבה מאולם רגיל. באולם הבחין בשלושה מחסני ציוד, שכללו
את כל סוגי ציוד הספורט האפשריים שאפשר להתאמן בהם במגרש זה. במגרש ניצבה גם במה קטנה, שמולה התייצבו כיסאות רבים כמו 
הכיסאות בחדר האוכל.
בצידי האולם, ישבו להם ספסלים שנראו שוטים יחסית לכל חפץ באוניברסיטה.
היה קהל די גדול, ולכן סינקו מיהר לחפש מקום ישיבה בין השורות הראשונות לפני שכולם יתפסו, ולבסוף מצא מקום בשורה
השלישית, במרכז.
לאחר זמן קצר, כאשר כולם התיישבו והשתתקו, המנהל עלה לבמה ופצח בנאום השנתי.
"שלום רב לכל התלמידים רבי המזל שהצליחו להתקבל ולהגיע לאוניברסיטה שלנו.
עכשיו כל אחד ואחד מכם הוא חלק קטן ממערכת האוניברסיטה, אני בטוח שכל אחד ואחד מכם שמח מאוד להגיע עד הנה,
כיוון שרק מעטים יכולים להגיע. אני רוצה להציג ילדה קטנה אחת, שמאז ילדותה רצתה מאוד להגיע
לאוניברסיטה, ובמאמצים רבים הצליחה. לילדה זו, קוראים רימה מאשירו. וכעת, היא תעלה לבמה לנאום את דבריה."
נשמעו מחיאות כפיים רבות, המנהל ירד מהבמה, ואחריו עלתה ילדה קטנה בגילאי העשרה המוקדמת. 
היא הייתה בלונדינית ועיניה חומות בהירות, שערה היה גלי וקשת שחורה עם פפיון קטן מעליו.
היא החזיקה בידה דף נייר חלק שהיה כנראה הנאום.
"שלום," היא אמרה "שמי הוא רימה מאשירו. אני בת 12, ואני גאה מאוד בכך שהצלחתי להגיע לאוניברסיטה.
בהיותי בגיל ארבע, אבי סיפר לי על האוניברסיה שהרשימה אותי מוד, ולכן הצבתי לי מטרה לחיים שאני חייבת להשיג
במהירות האפשרית. כעת, אתם רואים אותי כאן היום, עומדת על הבמה ומקריאה את הנאום הזה. שמסמל שגם מה
שנראה לא אפשרי, הופך לאפשרי בעזרת כוח הרצון ועזרה רבה של האנשים שאוהבים אותך. תודה." היא גמרה את הנאום,
וירדה מהבמה. נשמעו מחיאות כפיים. המנהל חזר אל מרכז הבמה והמשיך.
"אני בטוח שחלקכם כבר שמעתם על השמועות שעומדת להפתח ממלכה חדשה.
ובכן, אז השמועות נכונות. הממלכה נפתחה השנה עם תחילת יום הלימודים. והמלך כבר נבחר, בקפידה רבה" 
נשמעו לחשושים קלים ונרגשים מהקהל.
"אני רוצה לבשר לכם, שהמלך הראשון של הממלכה הלבנה, הוא איזומי סינקו!" הודיע בחגיגיות המנהל.
סינקו ישב המום ומופתע בכיסא.
'מ-מה?' סינקו רעד במעט, לא רק מהתרגשות 'איך זה קרה שאני נבחרתי מבלי לדעת על התמודדותי לתפקיד?'
הוא ראה שהמנהל מסתכל לעברו ולאחר מכן גם שאר התלמידים שבאולם התסכלו לכיוונו.
הוא הבין שהם רוצים שהוא ינאם. המנהל זז לצידי הבמה, מה שחיזק את השערתו.
'בסדר' חשב לעצמו באומץ, 'אתן להם את הנאום הכי טוב שלי' 
סינקו קם ברעד קל ובתהרגשות מהכיסא, בעוד כולם מסתכלים עליו, חלקם שמחים, חלקם מאוכזבים. הוא הסתכל על 
רימה והיא הביטה בו, היא רק חייכה חיוך קטן, והוא ענה לה בחיוך זהה. הוא עלה לבמה וחיכך בגרונו, והחל לנאום.
"אה...אני חייב לומר שאני מופתע מאוד, לא ידעתי שאני אבחר כלל. לא חשבתי שאני אפילו אתמודד.." הוא היה לחוץ במעט
כי לא ידע מה לומר בידיוק. "כל הזמן חשבתי שפתיחת ממלכה חדשה זוהי רק שמועה. אני מקווה שאצליח להיות מלך טוב 
וחזק, וארצה את כל הממלכה הלבנה ואעשה ככל שביכולתי כדי שיהיה הטוב ביותר." הוא ירד מהבמה,
ונשמעו מחיאות כפיים ומבטים שנישאו לכיוונו; דבר שהחליץ אותו יותר.
מה אם לא יהיה מלך מספיק טוב? מה אם הוא חלש מידי? מהי הקבוצה שתיהיה איתו?
אם יצליח לרצות אותה? המחשבות האלה התרוצו במוחו ללא סוף.
"פה תם טקס של תחילת השנה." סיים המנהל, וכולם החלו להתפזר.
 
♠♠♠

סינקו החל לצאת מן האולם, אך לפתע עצר אותו בפתאומיות המנהל.
"בוא הנה נערי, אני צריך להסביר לך כמה דברים," אמר בפזיזות והתחיל לצאת מהאולם לכיוון
חדר קטן בקצה המסדרון. סינקו הלך אחריו.
"איך אתה מרגיש, איזומי?" שאל בזמן שעלו במדרגות.
"מופתע בעיקר, למה בחרת דווקא בי? זוהי הרי ממלכה חדשה, צריך מישהו וותיק יותר, לדעתי." אמר סינקו, חושש במעט.
"זוהי ממלכה חדשה וטריה, ולה צריך מלך טרי. ראיתי בך מלך ראוי לפי עברך ולפי הציונים שלך." אמר המנהל.
למרות זאת, עדין לא הבין למה בחר בו. 
הם כבר התקדמו במסדרון שהוליך אל חדרי המזכירות, חדרי המורים וחדרי השינה שלהם.
סינקו שיער שהחדר הגדול והאחרון מבינהם הוא חדר המנהל.
המסדרון היה נראה בידיוק כמו המסדרונות במעונות רק כשהפנסים היו תלוים על הקירות ולא על התקרה. 
המנהל נעצר מספר סנטימטרים מהדלת בקצה המסדרון, הסתובב, ונגע בפנס שהיה בצד שמאל ממנו.
הדלת נכנסה אל הקיר, ופתחה דלת חדשה.
'דלת סתרים? כנראה שהם אימצו את רעיונות הפנטזיה והקוסמות,' חשב סינקו.
החדר היה די גדול, הקירות מאבן רגילה ועליהם צמח צמח מטפס ירקרק. על הקירות נצבו מדפים שעליהם
היו מספר חפצים שונים: 
רובים עתיקים, צנצנות עם כל מיני אברים ויצורים שונים בתוכם, חפצי יוקרה, וגביעים שונים.
המנהל התקדם לעבר התיבה הענקית שנראה הייתה כי שימשה בתור שולחן, ומולה ניצב כיסא זכוכית יפה.
'המנהל אוהב כנראה לערבב בין התקופות,' חשב לעצמו סינקו.
המנהל נעצר מול התיבה הענקית, כשגבו אל סינקו.
"אני יודע שתיהיה מלך טוב, אינך צריך לדאוג.." 
הוא הסתובב במהירות מדהימה, וכיוון אל ראשו אקדח, עיניו של סינקו נפערו בבהלה, והוא לחץ על ההדק.
◘◘◘◘
 
55442
פתיחת האתר-2012|12|7