אלבטרוס אמסטרדם (שם מדעי: Diomedea amsterdamensis) הוא עוף ימי גדול ממדים ממשפחת האלבטרוסים. הוא מתרבה באי הצרפתי אמסטרדם שבדרום האוקיינוס ההודי בלבד. הוא תואר לראשונה ב-1983, ומספר חוקרים חשבו כי הוא תת-מין של האלבטרוס נודד. מצב השימור של המין מוגדר כ"סכנת הכדה חמורה" לפי איגוד השימור העולמי (IUCN) מאז שהוא תואר לראשונה. בתקופת גילויו עמד אומדן אוכלוסייתו על חמישה זוגות, ובעקבות מאמצי השימור מוערכת היום האוכלוסייה הכוללת בכ-130 פרטים, מתוכם כ-80 בוגרים.

אלבטרוס זה, כמו יתר האלבטרוסים, מתרבה מדי שנתיים, לרוב באדמות ביצה פתוחות. הנקבה מטילה ביצה אחת, עליה דוגרים שני ההורים במשמרות שאורכן כשבוע. הגוזל בוקע לאחר 80 ימים. לאחר 230 ימים לערך יתחיל לעוף. בתחילת חייו יואכל מדי שלושה ימים, אולם ככל שיתקרב לעת המעוף הראשון, כך תדירות ההאכלה תרד. בשלב מסוים לפני התעופה הראשונה יגיע למשקל גבוה מזה של הוריו, אולם הוא ישווה בהדרגה לזה של האחרונים לאחר שנוצותיו תצמחנה. האלבטרוס הצעיר יעזוב את מושבת לידתו למשך חמש שנים לערך, ורק אז יחזור למושבה. מספר שנים אחרי כן יחל להתרבות בעצמו.

תמונה;

אלבטרוס אנטיפודי (שם מדעי: Diomedea antipodensis) הוא עוף ימי גדול ממדים ממשפחת האלבטרוסים. ב-1992 הוא הובחן לראשונה כתת-מין של האלבטרוס נודד, וב-1998 חלק מן החוקרים הכירו בו כמין נפרד. עם זאת, חלק מהחוקרים אינם מסכימים עם המיון החדש. מחקר שנערך ב-2004 ושבדק את הדנ"א המיטוכונדריאלי ואת ה-Microsatellites של אלבטרוסים נודדים, הגיע למסקנה כי פיצול האלבטרוס האנטיפודי מוצדק.

האלבטרוסים האנטיפודים קטנים יותר מהאלבטרוסים הנודדים, אך קשה להבדיל ביניהם בשטח. הם מקננים באיים הסמוכים לניו זילנד. המין מתחלק לשני תת-מין:

• D. a. antipodensis - מקנן באיי האנטיפודה ובאיי קמפבל.
• D. a. gibsoni - מקנן באיי אוקלנד. תת-מין זה נחשב למין נפרד בעבר, אולם המחקר שנערך ב-2004 הראה כי ההבדלים בינו לבין תת-המין הראשון מעטים ואינם מצדיקים פיצול.

תמונה;

אלבטרוס אפור (שם מדעי: Phoebetria palpebrata) הוא עוף ימי בינוני בגודלו ממשפחת האלבטרוסים. משקלו נע בין 2.5 ל-3.7 קילוגרמים, ומוטות כנפיו בין 1.8 ל-2.2 מטרים. אורכו כ-80 סנטימטרים. ניצויו אפור - חום ברוב הגוף. כנפיו ארוכות, דקות וחומות. זנבו מזדקר מעלה. מקורו שחור, ולאורך הלסת התחתונה מצוי תלם כחול. מסביב לעיניו עיגולים לבנים לא-שלמים.

הוא נפוץ באיי ג'רג'יה הדרומית, באיים אוקלנד, קמפבל ובאיים האנטיפודיים, באיי אמסטרדם, באיי קרוזה וקרגילן, באיי הנסיך אדוארד ועוד. כיתר האלבטרוסים, הוא מתרבה אחת לשנתיים. הקינון נעשה במושבות קטנות ורופפות, ולעתים אף ביחידות. הנקבה מטילה ביצה יחידה בסביבות החודשים אוקטובר-נובמבר. הגוזל בוקע בין דצמבר לינואר, ומתחיל לעוף במאי או ביוני. תזונתו מורכבת מדיונונים, מדגים ומפגרים.

תמונה;

אלבטרוס אפור ראש (שם מדעי: Thalassarche chrysostoma) הוא עוף ימי גדול ממשפחת האלבטרוסים. תפוצתו נסובה סביב הקוטב הדרומי. הוא מקנן באיים מבודדים בהאוקינוס הדרומי, והוא מוצא את מזונו עוד דרומה מכך (דרומית יותר מכל אלבטרוס בסוגו). שמו מעיד על צבע ראשו האפרפר. גם צווארו אפור. גבו, כנפיו (החלק העליון) וזנבו שחורים, ובטנו והחלק התחתון של כנפיו - לבנים. מקורו שחור, ועליו סימנים צהובים וכתומים. אורכו - כ-81 סנטימטרים.

האלבטרוסים אפורי הראש חיים במושבות במספר איים איים באוקיינוס הדרומי. מושבה גדולה נמצאת באיי ג'רג'יה הדרומית שבדרום האוקינוס האטלנטי, ומושבות קטנות יותר ממוקמות באיים קרגילאן, קרוזה והנסיך אדוארד שבאוקינוס ההודי, וכן באי קמפבל שנמצא דרומית לניו זילנד. הנקבה מטילה ביצה יחידה בקן גדול. שני ההורים דוגרים על הביצה במשך 72 ימים. משקלם גדל במהירות, ו-140 ימים לאחר בקיעתם הם יתחילו לעוף. הגוזלים לא יחזרו למושבה בה בקעו עד גיל שש או שבע שנים, ויתרבו מספר שנים לאחר מכן.

אלבטרוסים אלו מוצאים את מזונם בעומק הים (ופחות בסמוך למדפים היבשתיים). תזונתם מורכבת בעיקר מדיונונים, ובמידה פחותה יותר מדגים ומסרטנאים. הם עשויים לצלול על מנת להגיע לטרפם לעומק של עד שבעה מטרים, אולם לא ינהגו כן תכופות.

תמונה;

אלבטרוס בולר (שם מדעי: Thalassarche bulleri) הוא עוף ימי קטן השייך למשפחת האלבטרוסים. הוא מקנן באיים הסמוכים לניו זילנד, וניזון בימים הקרובים לאובטרליה או במימי דרום האוקינוס השקת. הוא קרוי על שמו של האורניטולוג הניו-זילנדי וולטר בולר(1838 - 1906). הוא מחולק לשני תת-מינים: הראשון, T.b. bulleri, מקנן באיי סולנדר (Solander) ובאיי סנארס; השני, T.b. platei, מקנן באיי צ'אטם ובאיי שלושת המלכים.

ניצויו של עוף זה מזכיר את הניצוי של השחפים - גבו וחלקן העליון של כנפיו שחורים, ובטנו לבנה. ראשו וצווארו אפורים-כסופים, ומסביב לעיניו אזורים לבנים. המקור שחור ברובו, קצהו צהוב.

אלבטרוסי בולר חיים במושבות. הם נוהגים לקנן על צוקים ועל מדרונות חופיים תלולים, ולעתים מתחת לעצים רחוקים מן החוף. הקן בנוי מאדמה, מעשבים ומשורשים, והוא לרוב משוקע באדמה. הרבייה מתחילה בזמנים שונים בהתאם לתת-המין: תת-המין הדרומי (T.b. bulleri) מתחיל בדצמבר, בעוד שתת-המין הצפוני מתחיל שלושה חודשים קודם לכן. שני ההורים דוגרים על הביצה במשך 60 ימים בתורות שאורכם הממוצע 10 ימים. הגוזלים מתחילים לעוף כ-170 ימים לאחר הבקיעה מן הביצה.

תמונה;

אלבטרוס גלאפגוס (שם מדעי: Phoebastria irrorata) הוא המין היחיד במשפחת האלבטרוסיים שחי באזורים טרופיים במשך כל חייו. זהו העוף הגדול ביותר החי באי גלאפגוס. שלא בעונת הרבייה, חיים אלבטרוסים אלו בעיקר באזורים החופיים באקוודור ובפרו. תוחלת חייו נעה בין 40 ל-45 שנים.

אלבטרוסי גלאפגוס הם עופות בינוניים בגודלם. אורכם מגיע ל-86 סנטימטרים, ומשקלם - ל-3.4 קילוגרמים. מוטות כנפיהם היא כ-2.27 מטרים. ייחודם מתבטא בצווארם ובראשם הצבועים בצהוב חיוור, בניגוד לגופם, שהוא ברובו חום. מאפיין בולט אף יותר הוא מקורם הארוך שצבוע בצהוב בהיר - זה האחרון נראה גדול באופן לא-פרופורציונלי למידות גופם וראשם. לפרטים הצעירים ניצוי חום רך. אלבטרוסי גלאפגוס ניזונים בעיקר מדגים, מדיונונים ומסרטנים. לעתים הם יתקיימו על מזון לא טרי, כמו שאריות מזון שעוכלו ושהוקאו (העלאת גירה) על ידי עופות אחרים. בשעת הציד, האלבטרוס יתמקד באזור באוקיינוס בו טרפו נוטה לשחות בסמוך לפני המים. הוא עשוי לחפש ולצוד טרף במרחק רב מגוזליו.

אלבטרוסי גלאפגוס מקננים באופן בלעדי באי אספניולה השייך לאיי גלאפגוס. הקנים נבנים באזורים עם לבה, סלעי בזלת וצמחייה מועטה. נוהגי החיזור מיוחדים ומרהיבים. הם כוללים הקפות מקור מהירות, נקישות מהירות, והשמעת קולות רמים תוך הרמת הראש והמקור מעלה. הביצים מוטלות בין החודשים אפריל ויוני, ותקופת הדגירה אורכת חודשיים ימים. שבועיים לאחר בקיעתם הגוזלים נשארים יחד במין "פעוטון", בעוד שההורים עפים לים על מנת למצוא מזון. בשובם, ההורים מאכילים את גוזליהם בכמויות גדולות של דגים שמנוניים שהם כבר עיכלו בעצמם (המזון מועבר לצאצאים כשהוא מעוכל). ההורים עשויים להאכיל את גוזליהם בלמעלה משני קילוגרמים של שמן. מראה הגוזלים בגדילתם מגושם וחסר חן. הגוזלים מגיעים לגודל מלא עד חודש דצמבר, ועוזבים את המושבה חודש לאחר מכן. הזכר והנקבה מזדווגים זה עם זה ונשארים נאמנים זה לזה עד ליום מותו של אחד מהם.

אלבטרוסי גלאפגוס ידועים במיומנויות התעופה המפותחות שלהם. הם יכולים לעוף במשך מספר שעות בלי הפסקה. טכניקת תעופה בה הם משתמשים תכופות היא תעופה עם הרוח ודאייה ממושכת. בדרך זו הם מנצלים את מהירות הרוח בגובה של יותר מ-15 מטרים מעל פני הים - הרוח מאפשרת להם לדאות תוך השקעת מאמץ קטן יחסית. עם זאת, כנפיהם הגדולות וגופם הרזה מקשים עליהם בזמן ההמראה והנחיתה. כדי להקל על עצמם בזמן ההמראה, הם נוהגים להמריא ממצוקים. בזמן ההמראה בים, לעומת זאת, הם נעזרים בכפות רגליהם המכוסות קרומי שחייה, ברוח ובגלים.

אוכלוסיית אלבטרוסי גלאפגוס שחיה באזור מוגנת על ידי צוות הפארק הלאומי שבמקום. עם זאת, גורמים אחרים מפריעים להם ומעמידים אותם בסכנה: תחום תפוצה טבעי מצומצם, לכידה כשלל לוואי (Bycatch) של דיג, הפרעה מצד תיירים, מחלות והשפעת הציד הבלתי-חוקי במים הסמוכים. הגורם שאחראי לנזק העיקרי למין הוא ככל הנראה הלכידה כשלל לוואי על ידי דייגים, מה שהוביל לשינוי הערכת הסיכון שלו על ידי איגוד שימור עולמי(IUCN) בשנת 2000: מ"קרוב לסיכון" ל"פגיע". ב-2001 נאמד מספר הפרטים הבוגרים בכ-34,700, אולם נראה שמאז החלה אוכלוסייתו להציג מגמת הידלדלות בקצב לא ידוע. בנוסף, נראה שהלכידה כשלל-לוואי פוגעת בזכרים יותר מאשר בנקבות, וכך נפגע גם היחס בין המינים. מאחר ובמצב העניינים הנוכחי המין מאוים על ידי קריסת האוכלוסייה עד לכדי הכחדה, מצב השימור שלו שונה ל"בסכנת הכחדה חמורה" בשנת 2007.

תמונה;

אלבטרוס לבן כיפה (שם מדעי: Thalassarche cauta) הוא עוף ימי בינוני בגודלו ממשפחת האלבטרוסים. הוא מקנן באיים הסמוכים לאוסטרליה וניו זילנד, ותפוצתו בים מקיפה אזורים נרחבים באוקינוס הדרומי. לעתים אף יימצא בסמוך לחופי האוקינוס השקט של ארצות הברית. בעבר, התאוריות הטקסונומיות המקובלות כללו במין זה גם את אלבטרוסי סאלווין ואת אלבטרוסי צ'אטהאם, אולם הוחלט להפרידם ולהתייחס אליהם כמינים נפרדים.

תמונה;

מוטת כנפיו של האלבטרוס הנודד היא מהגדולות בעולם העופות, אם לא הגדולה שבהן, בעומדה על כ-310 סנטימטרים בממוצע (נצפו גם פרטים עם מוטת כנפיים של 370 סנטימטרים). כאשר הוא דואה, יחס הגלישה שלו עומד על 1:22, כלומר הוא מתקדם 22 מטרים אופקית בזמן שהוא מנמיך את גובהו במטר. נתונים אלו מאפשרים לו להישאר באוויר במשך שעות ארוכות ללא מנוחה, תוך נפנוף מועט בכנפיו. אורך גופו הוא 1.35 מטרים, ומשקלו נע בין שישה לתריסר קילוגרמים. הנקבות קטנות יותר במעט מן הזכרים. ניצוי העוף משתנה עם גילו. נוצות גוף הבוגרים לבנות, והכנפיים - שחורות ולבנות. מקורם גדול, וצבעו ורוד, כצבע כפות רגליו.

האלבטרוסים הנודדים ניזונים בעיקר מדיונונים, מדגים קטנים ומשאריות בעלי חיים אחרים שצפות על הים. הם נוהגים למלא את קיבתם לשובע בכל ארוחה, עד הגעה למצב שהם אינם מסוגלים לעוף, ואז הם משייטים על פני המים בחוסר ישע משהו. הנקבה מטילה ביצה אחת. זו האחרונה לבנה ומנוקדת, ואורכה כעשרה סנטימטרים. הם מתרבים במושבות על איים מבודדים באוקיינוס הדרומי, כמו איי קרוזה, איי ג'ורג'יה הדרומית, איי קמפבל, איי אוקלנד, איי הנסיך אדוארד, איי קרגילאן, האי מקווארי וכן בניו זילנד. קניהם בנויים בצורת חרוט גדול, לרוב מחומרים צמחיים.

,תמונה;

אלבטרוס עשון (שם מדעי: Phoebetria fusca) הוא עוף ימי ממשפחת האלבטרוסים. הוא נפוץ בדרום האוקינוסים ההודי והאטלנטי, ומוצא את מזונו דרומית לקו רוחב 30 מעלות דרום, בין דרום ניו סאות' ויילס לאנגרטינה. הוא ניזון מדיונונים, מדגים, מסרטנים ומפגרי פינגווינים. משקלו כשני קילוגרמים וחצי.

צבע גופם חום - שחור. הגב מעט יותר בהיר מן הבטן. אלבטרוסים מבוגרים יותר עשויים להיות בעלי גב, צוואר ועורף בהירים יותר. הראש כהה מיתר הגוף. טבעות לבנות קטנות מקיפות את העיניים. כמו כן, בסיסי הכנפיים (אזור החיבור שלהן לגוף) לבנים גם כן. כנפיהם דקות ומחודדות בקצותיהן. הזנב הוא דמוי טריז. הפרטים פוגשים לראשונה בבן-זוג בגיל שלוש עד ארבע שנים, ומתרבים לראשונה בגיל תשע עד חמש-עשרה שנים. הבוגרים מקננים במושבות רופפות בנות 60 קנים בממוצע, או בקבוצות קטנות. במקרים נדירים יקננו האלבטרוסים ביחידות. ההזדווגות והקינון שאחריה מתרחשים אחת לשנתיים. הנקבה מטילה ביצה יחידה בסוף חודש ספטמבר, וזו נדגרת על ידי שני ההורים במשך 65 עד 75 ימים. הגוזל מואכל במשך חמישה חודשים לערך, ולאחר מכן הוא מתחיל לעוף.

תמונה;

תמונה;

אלבטרוס צהוב חרטום (שם מדעי: Thalassarche chlororhynchos) הוא עוף ימי גדול השייך למשפחת האלבטרוסים. בעבר נתקרא בשם זה גם האלבטרוס צהוב חרטום הודי, אולם מאוחר יותר הם הופרדו (שמו המדעי של המין ההודי: Thalassarche carteri). ניצויו שחור-לבן בעיקרו. ראשו אפור, ומסביב לעיניו כתמים גדולים. ראשו כהה יותר מזה של מקבילו ההודי, וכך נהוג להבדיל ביניהם. הוא קטן יותר מחבריו לסוג "Thalassarche", ובפרט כנפיו צרות יותר. הקצוות התחתונים של כנפיו - שחורים.

תמונה;

אלבטרוס צהוב חרטום הודי (שם מדעי: Thalassarche carteri) הוא עוף ימי ממשפחת האלבטרוסים. הוא דומה מאוד לאלבטרוס אפור ראש ולאלבטרוס צהוב חרטום האטלנטי. בעבר הוא נחשב לתת-מין של האלבטרוס האטלנטי, אולם מאוחר יותר הם פוצלו.

האלבטרוסים הללו מקננים במושבות, לרוב באיים באוקינוס ההודי כמו איי הנסיך אדוארד או איי אמסטרדם. הבוגרים מתחילים ברבייה ממש בגיל שמונה שנים. הקן עשוי בוץ, ובו מוטלת ביצה יחידה בכל פעם. עונת הרבייה מתחילה באוגוסט (בעיקר ההכנות), והטלת הביצה מתרחשת לרוב בסביבות החודשים ספטמבר ואוקטובר. הדגירה נמשכת 70 ימים. לאחר 115 ימים מבקיעתו הגוזל יתחיל לעוף.

תמונה;

אלבטרוס קמפבל (שם מדעי: Thalassarche impavida) הוא עוף ימי בינוני בגודלו ממשפחת האלבטרוסים. אתר הקינון היחידי שלו הוא האי קמפבל וקבוצת איים סמוכה. מיונו נתון במחלוקת, ויש שמגדירים אותו בתור תת-מין של האלבטרוס שחור הגבות. אורכו כ-90 סנטימטרים. הוא צבוע בשחור ובלבן. עיניו צהובות - חיוורות. כנפיו שחורות מלעיל, ולבנות מלרע. מקורו צהוב ברובו, ובקצהו - כתמתם.

בשנות ה-70 וה-80 נצפתה ירידה חדה במספר הפרטים: במושבה אחת תועדה ירידה של 5.9% בכל שנה בין 1966 ל-1981, ושל 10.5% בכל שנה בין 1981 ל-1984. עם זאת, נראה שכיום האוכלוסיות התייצבו או אף גדלו במעט (במספר מושבות תועדה עלייה של 1.8 אחוזים בין 1992 ל-1997). כיום מוערך מספר הפרטים בכ-24,600 זוגות לערך, כלומר בכ-50,000 פרטים.

תמונה;

אלבטרוס שחור רגל (שם מדעי: Phoebastria nigripes) הוא עוף ימי גדול החי, לצד שני מיני אלבטרוסים נוספים, בצפון האוקינוס השקת ומקנן באיים טרופים מבודדים. האלבטרוס שחור הרגל ניזון מדגים, מביצי דאונים (דגים מעופפים), מדיונונים ובמידה פחותה מסרטנים.

ממדיו של האלבטרוס שחור הרגל קטנים לעומת ממדיהם של מיני אלבטרוסים אחרים, למרות שהוא גדול ביחס למיני עופות ימיים רבים אחרים. אורכו כ-81 סנטימטרים, משקלו - כ-3.3 קילוגרמים, ומוטות הכנפים - כ-2.1 מטרים. נוצות גופו שחורות. לכעשירית מהפרטים יש נוצות לבנות בבסיס הזנב, ולכל הפרטים הבוגרים יש סימנים לבנים בבסיס המקור ומתחת לעיניים. גם מקורו וכפות רגליו כהים מאוד.

לצד האלבטרוסים הנצחיים ואלבטרוסי שטלר, האלבטרוסים שחורי הרגל הם האלבטרוסים היחידים החיים בחצי הכדור הצפוני, בעוד שיתר המינים במשפחה חיים מדרום לאקוודור. הם מקננים במושבות, לרוב באיים מבודדים באיי הווי הצפון-מערביים (כמו לאייסאן ומידווי) או באיים היפניים טורישימה, בונין או סנקאקו. תפוצתם בים משתנה בהתאם לעונות השנה (הם מרחיקים מאתרי הרבייה ככל שהגוזלים בוגרים יותר). הם תרים אחר מזונם באזורים נרחבים בצפון האוקיינוס האטלנטי, כמו השטחים ליד אלסקה, קליפורניה ויפן. תחום מחייתם חופף במידה רבה את תחומי מחייתם של שני מיני האלבטרוסים האחרים שהוזכרו לעיל, ועם זאת אלו האחרונים מרחיקים צפונה יותר מהאלבטרוס שחור הרגל, הרחק אל תוך ים ברינג.

בדומה ליתר האלבטרוסיים, האלבטרוסים שחורי הרגל יוצרים קשרים זוגיים מונוגמיים, שנמשכים לאורך כל חייהם. לאחר שהגוזלים מתחילים לעוף, הם יעופו הרחק וישובו למושבת לידתם רק לאחר שלוש שנים. במשך שנתיים הם יעסקו בבניית קן, בריקודים זוגיים ובשהייה לצד בני או בנות הזוג העתידיים. הזמן הרב אותו הם משקיעים בחיים לצד בן או בת זוגם נועד כנראה ליצירת אמון מרבי בין העופות - גידול גוזל אלבטרוס הוא השקעה אנרגטית גדולה, ועל כן תקופת החיזור הארוכה מסייעת להם בהבנה שהצד השני מחויב גם הוא למשימה.

הקנים נבנים כשקעים פשוטים בחול, ולתוכם מטילה הנקבה ביצה יחידה. על הביצה דוגרים שני ההורים במשך 65 ימים לערך. הזכר נוהג לדגור משך זמן רב יותר על הביצה, מכיוון שהנקבה צריכה לחדש את מאגרי האנרגיה שלה. "משמרת" דגירה ממוצעת אורכת כ-18 ימים, אולם במקרים אחדים אחד מבני הזוג עשוי לחכות זמן כפול ואף יותר לשותפו לחיים, ללא אכילה או שתייה. כמה ימים לאחר בקיעתו ההורים יעזבו את הקן על מנת לחפש מזון להאכלת הגוזל. לכשהם יחזרו, הם יאכילו את צאצאם במזון שכבר עיכלו בעצמם על ידי דחיפת מקורו בתוך פיהם. הגוזלים יחלו לעוף 140 יום לאחר לידתם.

תמונה;

אלבטרוס שטלר (שם מדעי: Phoebastria albatrus) הוא עוף ימי גדול ונדיר החי בצפון האוקינוס השקט. אלבטרוסים נוספים בני אותו סוג טקסונומי מצויים באותו אזור, ועם זאת, אלבטרוס שטלר מציג מאפיינים מורפולוגיים והתנהגותייהם דומים לאלה שמציגים אלבטרוסים שחיים באוקינוסהדרומי. הוא תואר על ידי חוקר הטבע הגרמני פטר סימון פאלאס, שהתבסס על עורות שנאספו על ידי גאורג שטלר (ומכאן שמו של המין). בעבר הייתה אוכלוסייה גדולה של אלבטרוסי שטלר, אולם בעת החדשה האוכלוסייה הגיעה לידי סף הכדה בשל פעילותם של סוחרי נוצות. צעדים שננקטו באחרונה על-מנת להגן עליו רושמים הצלחה חלקית.

אלבטרוס שטלר הוא עוף גדול. מוטת כנפיו היא 2.37 מטרים, אורכו כ-90 סנטימטרים ומשקלו כ-4.3 קילוגרמים. הוא נבדל משני מיני האלבטרוס האחרים החיים בתחום מחייתו (האלבטרוס הנצחי והאלבטרוס שחור רגל) בגודלו הרב ובמקורו הוורוד (בעל קצה כחלחל). גם ניצוין שונה במעט מניצוים של שני המינים האחרים. זנבו אינו קצר יותר מזנבם של שני המינים האחרים, והוא אף ארוך יותר מזנבו של המין הרביעי בסוג, הלא הוא אלבטרוס גלפגוס(בניגוד לנרמז משמו האנגלי, "Short-tailed Albatross"). נוצותיו בבגרות לבנות, כנפיו שחורות וראשו צבוע בצהוב-דהוי. ניצוי הפרטים הצעירים - חום.

אלבטרוסי שטלר מקננים כיום באי אחד בלבד, הוא האי היפני טורישימה [1]. הם נוהגים לצוד את טרפם בים ברחבי צפון האוקיינוס השקט, ובמיוחד בים ברינג, שם מספריהם הם הרבים ביותר. עם זאת, ניתן יהיה לצפות בהם גם בקלפורניה, למשל. בעבר, האי טורישימה שימש כאתר ההזדווגות החשוב ביותר לאלבטרוסים, אולם הם הזדווגו גם באיים צפוניים לטיוואן. באשר לעבר הרחוק יותר - מאובני אלבטרוסים שנמצאו בברמודה ובצפון קרולייה ושתוארכו לתקופת אמצע הפליסטוקן קרובים יותר לאלבטרוסי שטלר מאשר לכל אלבטרוס אחר.

תמונה;