|
כחלאים
שלדג גמדי
שלדג גמדי שם מדעי: Alcedo atthis הוא עוף הנמנה עם משפחת השלדגים שבסדרת הכחלאים. נפוץ בארואסיה ובצפון אפריקה. בארץ ישראל הוא נפוץ בעיקר בצפון הארץ ובמרכזה. השלדג הגמדי נודד באזורים בעולם בהם הנהרות והנחלים קופאים בחורף.
הוא דוגר ליד נחלים ואגמים עשירים בדגה. הביצים הלבנות והחלקות מוטלות בגומחת הקן הנמצא בקצה מחילה, שאורכה כ-90 סנטימטרים, בגדות נהרות ובנחלים. הוא ניזון בעיקר מדגים, הניצודים בצלילה אנכית.
מיון
המין תואר לראשונה על ידי קארולוס ליניאוס בספרו שיטת טבע (או "מערכת הטבע"; Systema naturae) ב-1758 כ-Gracula atthis. שם דו-איברי זה שאוב מלטיני – alcedo , דייג, ו-Atthis , אישה צעירה ויפהפייה, מהאי לסבוס, שהייתה מושא לאהבתה והוזכרה בשיריה של המשוררת היוונייה הראשונה הידועה בתקופת יון העתיקה , ספפו. הסוג Alcedo כולל בתוכו מספר שלדגים קטנים הניזונים אך ורק מדגים.
תיאור
גופו של השלדג הגמדי קטן. אורכו הממוצע נע בין 17 ל-19.5 סנטימטרים. ראשו גדול, ומקורו הארוך מגיע לאורך של ארבעה סנטימטרים. צבע הכיפה והכנפיים ירקרק-כחול וגוון הבטן כתום-חום. הנקבה זהה במראה לזכר, מלבד החלק התחתון של מקורה, השחור. זנבו קצר מאוד. זהו קטן השלדגים בארץ, וגודלו כגודל דרור: משקלו 21-37 גרם.
מעופו של השלדג הגמדי מהיר, מדויק ובדרך כלל נמוך מעל מים. כנפיו הקצרות והמעוגלות נעות במהירות, ובמעופו נראה כאילו הבזק כחול-בהיר מבזיק מגבו. בצפון אפריקה, באירופה, באסיה ובצפון ההימלאיה זהו השלדג הכחול הקטן היחידי. בדרום ובדרום-מזרח אסיה עשויים להתבלבל בינו ובין שישה שלדגים כחולים ואדמוניים אחרים, אולם הטלאי האדמוני באוזניו מבדיל אותו מן השאר.
השלדג הגמדי אינו שר. קריאת המעוף כוללת שריקה קצרה וחדה, החוזרת על עצמה פעמיים או שלוש. בהתרגשות וחרדה הציפור משמיעה קריאה קצרה.
תמונות;
שלדג גמדי אפריקני
שלדג גמדי אפריקני שם מדעי;African dwarf kingfisher.
השלדג הגמדי מאפריקה דומה להפליא למין האירופי, הן בגודלו והן בצבעיו.
כשהוא ניזון רואים מפגן דומה להפליא, אבל הבדל מכריע אחד, העוף הזה אינו חי על גדת הנהר, אלא ביער הגשם, ולוכד חרקים ולא דגים קטנים.
למעשה, צורת האכילה הזאת אופיינית יותר לקבוצת שלדגיים, מאחר ששני-שלישים מהמינים במשפחה אינם חיים ליד מקורות מים.
בישראל;אין
שלדג לבן חזה
שלדג לבן־החזה שם מדעי: Halcyon smyrnensis או בקיצור לבן־החזה הוא מין עוף הנמנה עם משפחת השלדגיים שמסדרת הכחלאים. אורכו הממוצע הוא כ-28 סנטימטרים. ראשו גדול, מקורו אדום וארוך, זנבו קצר. לגבו, לזנבו ולרוב כנפיו גוון כחול-ירוק בוהק,חזהו וגרונו לבנים ושאר גופו חום.
שלדג לבן־החזה נפוץ מאזור הבלקן ומזרח התיכון במערב, עד פיליפינים במזרח. בניגוד למיני שלדג אחרים, לבן החזה מצוי גם באזורים שאינם בקרבת מקווי מים. ניתן למוצאו באזורי ברכות דגים וביצות, אך גם בקרבת שדות חקלאיים, באזורי חורש ובשדות בור. בישראל לבן החזה נפוץ ביותר בצפון הארץ ובמרכז, והחל משנות ה-80 נחזה גם באזורים חקלאיים בנגב.
השלדג ניזון ממגוון גדול של טרף. בין השאר ניזון ממיני רכיכות שונים, מחרקים, מדגים, לטאות ודו חיים. ישנן עדויות כי הוא ניזון לעתים גם מציפורים קטנות ומכרסמים (ראה קישורים חיצוניים).
לבן החזה הוא ציפור טיריטוריאלית, כשבדרך כלל הטריטוריה משותפת לזוג פרטים (זכר ונקבה). מקנן במחילות באורך של כ-50 סנטימטרים אותן הוא חופר בגדות מקווי מים או בתלי עפר. בכל תטולה מטילה הנקבה בין ארבע לשבע ביצים כדוריות ולבנות. שני ההורים דוגרים לסירוגין במשך 19 יום בממוצע, ולאחר מכן הגוזלים בוקעים מן הביצים, כשהם עיוורים ועירומים. בין בקיעת ביצה אחת לאחרת ייתכנו הפרשי זמן גדולים ביותר. בין בקיעתם לפריחתם מהקן נפוץ מוות מתת-תזונה בקרב הגוזלים. הגוזלים פורחים מהקן כעשרים וארבעה ימים לאחר הבקיעה. ההורים ממשיכים להאכילם מספר שבועות לאחר פריחתם, בטרם יהיו בוגרים דיים לחיים עצמאיים.
לבן החזה מאופיין בקולניתו הרבה. קולו חזק וצווחני והוא נוהג להשמיעו מנקודות גבוהות או בולטות בשטח, בעיקר בעת החיזור.
השלדג אינה ציפור ידידותית אך במיתולוגיה יונית הופיע השלדג כשליח שביקש מהאלים להרגיע את הים וכך הפך לסמל למזל טוב, בעיקר בקרב יורדי ים.
בישראל;נפוץ ויציב
תמונה; 
שלדג צוחק (קקוברה)
שלדג צוחק שם מדעי;Dacelo novaeguinea.
קולו של השלדג, אשר נשמע כמו צחוק פרוע, נתן לו את שמו וגם היה ההשראה לשיר עם אוסטרלי מפורסם. השלדג הצוחק הוא אחד מבעלי החיים האהובים ביותר באוסטרליה.
בישראל;אין
תמונות;   פרפור עקוד
פרפור עקוד שם מדעי: Ceryle Rudis, מין יחיד בסוג פרפור, השייך למשפחת השלדגיים. שמו ניתן לו משום שהוא מרבה לרפרף-לפרפר מעל פני המים. הפרפור העקוד נפוץ בכל אזורי הסאב סהרה באפריקה, ובדרום אסיה מטורקיה ועד סין. בישראל הוא עוף יציב. הפרפור העקוד נחשב לשיאן ישראל ביכולת הצלילה שלו מגובה רב.
תכונות
צבעיו של הפרפור הם שחור ולבן ונוצותיו בולטות מקדקודו. הראש שחור ובולט בו לובנם של פס הגב, הלחיים והסנטר. צבע קשתית העין שחום. המקור והרגליים שחורים. הנוצות של חלקי הגוף העליונים שחורות אך עטורות בפס לבן דק. פרטי המבנה דומים לפרטיו של לבן חזה אך כנף הפרפור ארוכה יותר. הפנפים שחורות ומוכתמות בלבן. הזנב שחור וקצהו עטור בלבן. במבט מלמטה הגחון, סוככות הכנפיים התחתונות ורוב אורכן של אברות הכנף הם לבנים, וכך נוצרת צללית כמעט לבנה.
הזכר והנקבה דומים זה לזה, אלא שלזכר שני פסים שחורים לרוחב החזה, העליון רחב והתחתון צר ואילו לנקבה שני כתמים שחורים בשולי החזה, מעין פס אחד לא סגור.
אין הבדל בניצוי בין עונות השנה. הצעיר דומה לבוגר אך בחזהו ענק אפור ולא שחור, ושולי נוצות סנטרו וקדמת צווארו עטורים בפס אפור דק.
אורך גופו של הפרפור עקוד כ-27 ס"מ, משקלו כ-80 גרם.
הוא מצוי ליד מקווי מים אך מזדמן גם בחוף הים. עוף זה חברותי יותר מבני משפחתו ולעתים אפשר לראות במשך היום פרפורים אחדים השוהים יחד. באזורים מסוימים, כגון, נחל התנינים, נוהגים להיאסף עשרות פרפורים ללינה מקובצת.
הפרפור ניזון בעיקר מדגים. לרוב מאתר הפרפור את הדגים "ממבט על" – רפרוף גבוה מעל פני המים, צונח לעבר טרפו וסועד את ארוחתו.
הפרפור מקנן לעתים במושבות. הקן הוא מחילה חפורה בקיר עפר. אורכה עשוי להגיע ל-2 מטר. בתטולה על פי רוב 4 ביצים. צבע הביצה לבן. ההורים דוגרים במשך כ-20 יום. הם מאכילים את הגוזלים במשך כ-25 יום לפני פריחתם מהקן ועוד שבועות אחדים לאחר מכן. פרפור עקוד משלים, ככל הנראה, 2 מחזורי קינון בשנה.
גודל;25 ס"מ
תמונות; 
פרפור אפור
פרפור אפור שם מדעי;Ceryle alcyon.
מזדמן נדיר במזרח-התיכון ואירופה מצפון אמריקה, שראשו וציציתו כהים, גבו ופס חזהו אפורים(לנקבה פס חזה וצדי הגוף ערמניים) הצואר, הזחון והגרון לבנים.
בישראל;אין
גודל;28-35 ס"מ
תמונות; 
דוכיפת
שם הציפור: דוכיפת
שם לטיני: Upupa epops
שם אנגלי: Hoopoe
שם ערבי: הודהוד هدهد
מקור השם העברי:
יש סברה שהשם ניתן לה על שם הדו-כיפה שבראשה - הציצית הכפולה שלה בצללית. בשפה הכורדית נקראת הדוכיפת דו-ניקל שפירושו מקור כפול – על שם אותה צללית. אחד השמות הקדומים של הדוכיפת הוא תרנגולא ברא כלומר תרנגול בר. דיכ-פת פרושו תרנגול בר באחת מהשפות ההודיות.
הדוכיפת היא הציפור היחידה ממשפחת הדוכיפתיים שחיה בארץ-ישראל. נהוג לחשוב שהדוכיפת מהווה חוליות מעבר בין הכחלאיים (אליהם שייכים השרקרק והכחל) לבין ציפורי השיר, שכן ביציה לא עגולות ולבנות כביצי הכלאים אלא אליפטית וצבעוניות כמו ביציהן של ציפורי השיר. לעומת זאת גוזליה הם בעלי פלומה, כמו גוזלי הכחלאים ולא עירומים כגוזלי ציפורי השיר. גם מבנה הרגל של הדוכיפת הוא כמבנה הרגל של ציפורי השיר.
סימני זיהוי והתנהגות:
הדוכיפת עוף הבולט בצבעיו ובצורתו. צבע גוף הדוכיפת חום ורדרד, הזנב והכנפיים מפוספסים בשחור ולבן, על ראשה של הדוכיפת ציצת נוצות, שצבען כצבע הגוף ובקצותיהן נקודה שחורה. הציצית המתקפלת ונפרשת לסירוגין ומשמשת לתקשורת בין הפרטים השונים. אורך הגוף כ 28 ס"מ, אורך הכנף כ 14.8 ס"מ, מוטת הכנפיים כ 44 ס"מ ומשקלה בין 46 ל 70 גרם. המקור עדין , ארוך וכפוף מעט בקיצו, ארכו כ 51 מ"מ – ארוך יותר מרוחב הראש. אין הבדל חיצוני בולט בין זכר לנקבה אם כי צבעי השחור לבן של הזכר יותר בולטים והוא מעט גדול מהנקבה.
הדוכיפת היא ציפור טריטוריאלית, החיה לרוב ביחידות או בזוגות. היא מרבה ללכת על הארץ ולהניע את ראשה, כמו יונה. תוך כדי הליכה הא מנקרת מידי פעם באדמה. במעוף תנועות כנפיה אינן קצובות אלא מתגברות ונחלשות לסירוגין והיא לא מגביהה לעוף, מעופה נראה קליל ומהוסס, כמו מעוף של פרפר גדול. זקירת הציצית מתרחשת בזמן חיזור וגם בזמן סכנה. בזמן סכנה משמיעות הדוכיפת גם קולות נשיפה. באביב מרבה הזכר להשמיע קריאה טריטוריאלית אופיינית, שהיא חזרה שוב ושוב על ה'מילה' 'הוּדהוּדהוּד', המושמעת בקול עמום. על שם הקול הזה שמה של הדוכיפת בערבית - הוּדהוּד. לנקבה קול שונה, הנשמע כקול גרוד מתכת מהיר.
תפוצה בעולם:
התפוצה של הדוכיפת היא טראנספליארקטית – כלומר משתרעת על פני אירופה ואסיה – (למעט הצפון הקר והלח), צפון אפריקה וחצי האי האיברי עד לקוריאה ולמזרח סין וכן באפריקה הטרופית. המינים הצפוניים יותר נודדים בסתיו וחורפים באזורים החמים. הדוכיפת חיה בשטחים פתוחים, בשדות, בגינות נוי, במטעים וביערות פארק. תרגום שמה הגרמני הוא 'של המרעה' על שם אזור מחייתה.
תפוצה בארץ:
הדוכיפת נפוצה בכל הארץ בעיקר בתחומי הישובים, במדשאות, שדות שלחין ובור וביערות פארק.
עונתיות ושכיחות:
הדוכיפת עוף יציב בארץ. ישנם פרטים רבים המגיעים אלינו רק לאביב ולקיץ (מקייצים). עד שנות ה 40 הייתה הדוכיפת עוף מקיץ בלבד ודגרה בעיקר באזור גוש אלונים טבעון ובמישור החוף. בעקבות התרחבות שטחי שדות השלחין וכרי הדשא התרבתה מאד האוכלוסייה של הדוכיפת ונוצרה גם אוכלוסייה יציבה. יש גם פרטים שרק חולפים בארץ בתקופות הנדידה .
תזונה:
הדוכיפת מוצאת את מזונה על ידי חיטוט באדמה, בדשא ובגללי בקר. מזונה מורכב מזחלים של חרקים (בעיקר עשים), תולעים, חיפושיות ולעיתים גם זוחלים קטנים.על אף עדינות מקורה, הוא כלי חפירה ממש והיא מנקרת בו בעוצמה בקרקע ומעלה באמצעותו את מזונה. אין גופי מישוש בקצה המקור כפי שיש לחופמאים.
קינון ודגירה:
החיזור מתחיל בדרך כלל במהלך חודש מרץ. הזכר מתחיל להשמיע את קריאתו הטריטוריאלית תוך עמידה במקום גבוה, כשראשו מורכן וציציתו פרושה. תוך כדי שזוג מחפש מקומות קינון, מסתובב הזכר סביב הנקבה בכנפיים פרושות מעט ואז מאכיל אותה. הקינון הוא בחורים כגון: נקרות בעצים, סדקים בקירות אבן, בחבית זרוקה, בצינור זקוף, בארון נטוש, ובעיקר בעליות גג, מתחת לרעפים. הדוכיפת נוטה לקנן שנה אחר שנה באותו מקום. הקן בנוי מגיבוב של חומרי קינון כגון נוצות, עשבים וכדומה. בתטולה 5-6 ביצים, אליפטיות, מוארכות. קשה להבדיל בין צד חד וצד קד. שלא כמקנני חורים אחרים, שצבע ביציהם לבן בדרך כלל, צבע הביצים אפרפר – ירקרק עד חום. שני ההורים מאכילים את הגוזלים מרגע בקיעתם. הגוזלים פוערים פה אדום ומבקשים אוכל, וגם בכך דומה הדוכיפת לציפורי השיר. אם הורה חושד שיש אויב בקרבת הקן הוא ימתין זמן רב מאד ולא ייכנס עד שיסתלק האויב. אם הגוזלים מרגישים מאוימים הם משמיעים קול לחש ומתיזים נוזל מסריח ביותר מבלוטות שייעודן להפריש שומן לשימון הנוצות. תוך כדי כך הם גם מקיאים מזון מעוכל למחצה שמוסיף לצחנה. גם אצל הנקבה הופכת בלוטת השומן, בתקופת הקינון, לבלוטת ריח שמדיפה ריח דוחה, אותו היא מושחת על הקן ועל הביצים לשם הגנה. הלשלשת שמצטברת בקן מוסיפה אף היא לסרחון של קן הדוכיפת ואכן חתולים וטורפים אחרים נמנעים מלהתקיף את קן הדוכיפת. הנקבה דוגרת לבדה, מהטלת הביצה הראשונה במשך – 17-19 יום. הגוזלים בוקעים סומים אך עוטי פלומה אפרפרה על חלק גופם העליון. הגוזלים שוהים בקן 22-24 יום. ישנם מקרים בהם יש שני מחזורי קינון בשנה.
תמונה; 
כחל
כחל שם מדעי;European Roller .
|
גודלו עד 32 ס"מ ,הראש גדול והמקור שחור עבה וחזק,הגוף מוצק, הגב חום אדמדם ובכנפיים בולט ניגוד בין הסוככות הכחולות לאברות התעופה הכהות יותר.הצעיר צבעיו דהויים יותר ועל צווארו וחזהו פספוס לא מודגש. |
|
| מזון |
חרקים ובעלי חיים קטנים שעליהם הוא עט מעמדות תצפית. |
| אזור מחיה |
מקנן בחורים,מצוי בשטחים פתוחים עם עם עצים ושיחים פזורים ובשדות חקלאיים. |
| סטטוס |
חולף מצוי למדי ומקייץ דוגר מצוי למדי |
|
מקום מומלץ לצפיה
בישראל;אין
תמונות;  כחל הודי
כחל הודי
כחל הודי שם מדעי;Coracias benghalensis.
נבדל מהכחל בחזהו שהוא ערמוני כגבו.
משמיע כאנפה צריחות קרקרניות קולניות, וכן "ק'יאו,ק'או" נתוק.
מצוי בדרום עירק.
בישראל;אין
גודל;33 ס"מ
תמונות;  
|
רמת הגולן,העמקים הצפוניים
|
כחל חזה ארגמן (כחל חכלילי)
כחל חזה ארגמן שם מדעי;Lilac-breasted Roller.
מידע;אין
בישראל;אין
שרקרק לבן-לחי
שרקרק לבן-לחי שם מדעי;merops bullockoides.
השרקרקים לבני-לחי מאפריקה, שם התנאים משתנים בצורה קוצנית משנה לשנה והמזון עלול לנדיר וקשה להשגה.
בישראל;אין
שרקרק מצוי
שרקרק מצוי שם מדעי;Bee-eater .
השרקרק הוא ציפור שיר השייך למשפחת הכחלאים ושמו נגזר מקולות השריקה שהוא משמיע.. הוא ניזון מחרקים ובעיקר מדבורים וצרעות, שמהן הוא מצליח להוציא את העוקץ על ידי נקישות במשטח קשה. הוא נקרא באנגלית Bee eater על שום העדפתו את אכילת הדבורים שהוא תופש באוויר (כמו את יתר החרקים).
מקורו הדק, מותאם היטב לתפישת חרקים גדולים כמו חגבים, ארבה וחרגולים וגם חרקים קטנים כמו דבורים ואחרים. כנפיו הארוכות של השרקרק, מעידות על תעופתו הטובה. הוא נודד פעמיים בשנה, מאפריקה לישראל באביב ובחזרה לאפריקה בסתיו. לשרקרקים הצעירים יש אותם צבעים פיסיקליים של הבוגרים, רק פחות בולטים. גם צבעי הזכר והנקבה דומים, חוץ מהצבע הלבן הנמצא במצח של הזכר וחסר אצל הנקבה. אורכו של השרקרק כשלושים ס"מ ומשקלו כחמישים גרם.
הוא מגיע לאזורנו בחודש מרץ – אפריל וחופר מחילות הטלה וקינון במדרונות פתוחים וחשופים מצמחייה. לעתים הוא משתמש במחילות מהשנה הקודמת שאותן הוא משפץ, או במחילות חפורות אחרות. השרקרקים מקננים בקבוצות במחילות קרובות באותו קיר או מדרון.
הנקבה מטילה ביצים לבנות בתוך המחילה ודוגרת עליהן והזכר צד חרקים באוויר ומאכיל את האם והגוזלים. השרקרקים מבלים את החורף בלהקות באפריקה ומבלים את האביב והקיץ באזורים סובטרופיים ובאזור הים תיכוני.
בישראל;קיצי עובר אורח מצוי.
גודל;28 ס"מ
תמונות; 
שרקרק גמדי
שרקרק גמדי שם מדעי;Little Green Bee-eater.
שרקרק גמדי הוא ללא ספק אחת הציפורים היפות והמענינות ביותר בישראל. זהו אחד משלושה מיני שרקרקים באזורנו והקטן שבהם. שרקרקים גמדיים הם מעופפים מדהימים ויכולותיהם האירובטיות מרשימות ביותר. כשאר בני משפחתו ניזון השרקרק הגמד בעיקר בחרקים מעופפים אותם הוא צד מנקודת תצפית קבועה.
שרקרקים גמדיים נפוצים גם במרכז ומזרח אפריקה,דרום המזרח התיכון ודרום אסיה, אך התת מין היציב בישראל ( M.o. cyanophrys )עם הצבע הכחול בפנים, מוכר רק מדרום ישראל, דרום ירדן ודרום ערב הסעודית.
במהלך שנות ה-50 נחשב השרקרק הגמדי למקנן לא נפוץ בערבה, אך עם התפשטות האדם וההתישבות החקלאית התרחבה גם תפוצת השרקרקים.
כיום שרקרקים גמדיים נפוצים במרבית האזורים המדבריים בישראל ובשנים האחרונות נראים יותר ויותר שרקרקים גמדיים גם באזורים צפוניים יותר לאורך עמק הירדן ובנגב, שלב נוסף במגמת ההתפשטות של מין ססגוני זה.
הזוג שבתמונות מקנן בלוטן שבערבה ומאפשר לנו הצצה אינטימית לדינמיקה בין בני הזוג במהלך עונת הקינון.
גודל;25 ס"מ
תמונות; 
שרקרק ירוק
שרקרק ירוק שם מדעי;Blue-cheeked Bee-eater .
| אורכו עד 32 ס"מ צבעו ירוק,פס העין שחור,פס הגבה והמצח לבנבנים תכולים ,בסנטר כתם צהבהב ובגרון כתם אדמדם.סוככות תת הכנף אדמדמות.הצעיר חסר את הצבעים התכלכלים בראש ואת הצבע הצהבהב בסנטר. |
|
| מזון |
חרקים מעופפים. |
| אזור מחיה |
שטחים פתוחים בספר המדבר,לרוב ליד מקווי מים. |
| סטטוס |
חולף נדיר עד נדיר למדי,מקייץ נדיר בבקעת הירדן. |
| מקום מומלץ לצפיה |
עמק בית שאן בסתיו ובערבה באביב. |
בישראל;קיצי עובר אורח, נדיר.
תמונות; 
|
