מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הערך נמצא בשלבי עריכה כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו. שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחתו של הכותב.

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא: דרושה הגהה יסודית. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

השחקן בתלבושת האדומה חדר את ההגנה בתלבושת הלבנה ובועט כדור לשער. השוער ינסה למנוע מהכדור לעבור את קו השער.

כדורגל הוא ספורט קבוצתי המשוחק, לרוב, בין שתי קבוצות של 11 שחקנים, אם כי ישנן גרסאות בנות מספר נמוך יותר של משתתפים ובין מקורות המשחק גם גרסאות המוניות. הכדורגל נחשב לספורט הפופולרי ביותר בעולם, ומשתתפים בו כ-240 מיליון שחקנים ברחבי העולם, כ-4% מאוכלוסייתו, המשחקים בכ-300,000 מועדונים מקצועיים.^{[1] [2]}

המשחק משוחק על מגרש שטוח ומלבני, לרוב, ובמשחקים מקצועים, מדשא. משני עבריו הצרים של המגרש ממוקם שער, אליו אמורים השחקנים, כל קבוצה לשער של יריבתה, לבעוט את כדור המשחק כדי לצבור נקודות. בעיטה מוצלחת שכזו נקראת "להבקיע גול" או "כיבוש שער". על השער מגן באופן ישיר השוער, שהוא השחקן היחיד לו מותר לגעת בכדור ביד, כל עוד נגיעה זו מתבצעת בתחומי "רחבת השער" - אזור מוגדר מסביב לשער המסומן על המגרש. על שאר השחקנים אסור לגעת בכדור ביד או בזרוע, והעברת הכדור משחקן לשחקן מתבצעת על ידי בעיטות. מלבד הרגליים, לכל השחקנים מותר להשתמש גם בחזה ובראש כדי להניע הכדור.

הניצחון במשחק מוגדר על פי צבירת הנקודות של כל קבוצה בתום הזמן שהוקצב. במשחקים מקצועיים זמן זה הוא בן 90 דקות, המחולקות לשתי מחציות בנות 45 כל אחת. במשחקים חובבניים הזמנים יכולים להשתנות בהתאם להחלטת המשתתפים. במידה ומספר הנקודות שווה בסיום המשחק נוצר תיקו. במסגרות מסוימות, כגון גביע המדינה בכדורגל, תוצאה שכזו גוררת הארכת המשחק עד להכרעה. לרוב ניתנת תוספת זמן בת 30 דקות, ובמידת הצורך לאחריה מתייצבים שחקני הקבוצות להכרעה בבעיטות עונשין ("פנדל"). במקרים אחרים, כמו גביע ה-FA האנגלי, נערך משחק חוזר.

המשחק המודרני נוצר באנגליה ומוסד עם היווסדה של התאחדות הכדורגל האנגלית. הארגון הבינלאומי פיפ"א מנהל את המשחקים ברחבי העולם ומהווה המוסד העליון המפקח על המשחק. תחתיו פועלות התאחדויות יבשתיות, כגון אופ"א המאגדת את מדינות אירופה, ותחתיהן ההתאחדויות המקומיות. התחרות הבינלאומית היוקרתית ביותר היא המונדיאל, אשר נערך פעם בארבע שנים. זוהי התחרות הנצפית ביותר בכל העולם.^[3]

[עריכה] אופיו של המשחק

שוער מזנק בשביל להדוף כדור משערו.

חוקי המשחק המקצועיים בעת המודרנית מבוססים על העקרונות שהותוו בקובץ החוקים שכתבו מייסדי ההתאחדות האנגלית, הנקרא "חוקי המשחק" ^[4]. במשחק נעשה שימוש בכדור בודד - ה"כדורגל" (הלחם של המילים: כדור ורגל). שתי קבוצות של אחד עשר שחקנים מנסות להכניס את הכדור לשער הקבוצה היריבה, בין הקורות ומתחת למשקוף, ובכך "להבקיע גול" או "לכבוש שער". הקבוצה שהבקיעה את מספר השערים הרב ביותר בתום המשחק היא הקבוצה המנצחת. אם לשתי הקבוצות מספר זהה של שערים בתום המשחק - מוכרז תיקו, או, בתנאים מסוימים, ממשיכים לשחק עד להכרעה.

ההגבלה העיקרית היא שהשחקנים, מלבד השוער, לא ייגעו במכוון בכדור בידיהם או בזרועותיהם בזמן המשחק. חריג לחוק זה הוא החזרת כדור אשר יצא מתחומי המשחק, אשר מתבצעת תכופות על ידי זריקתו על ידי אחד השחקנים לעבר חבריו לקבוצה. השחקנים משתמשים בעיקר ברגליהם בשביל להניע את הכדור, אך הם יכולים להשתמש בכל איבר בגופם, כולל הראש, החזה והגב.^[5]

במשחק טיפוסי, השחקנים מנסים ליצור הזדמנויות לכיבוש שערים על ידי התקדמות אינדיבידואלית עם הכדור, מסירת הכדור לחבר לקבוצה, או על ידי בעיטת הכדור לשער, הנשמר על ידי השוער. שחקני הקבוצה היריבה יכולים לנסות להחזיר את השליטה בכדור על ידי חסימת המסירות או תיקול היריב שהכדור ברגליו. מגע פיזי מכוון בין השחקנים אסור, וגם בזמן תיקול על שחקן ההגנה לפגוע בכדור בלבד, ולא בשחקן היריב. בדרך כלל, הכדורגל הוא משחק דינמי ותנועת הכדור כמעט ולא פוסקת, מלבד כאשר זה יוצא מתחומי המשחק או כאשר השופט מחליט על כך. במקרה שכזה המשחק ממשיך מוגדר מראש. כך, לדוגמה, כאשר שחקן בועט את הכדור מעל משקוף השער של הקבוצה היריבה, הקבוצה היריבה זוכה לבעיטה חופשית מרחבת השער. ^[6]

ברמות המקצועיות הגבוהות של המשחק כמות השערים נוטה להיות נמוכה. כך, למשל, בעונת 2005/06 בליגת העל האנגלית, הפרמייר ליג, הובקעו 2.48 שערים בממוצע למשחק.^[7] במשחקים שכאלו ישנו דגש רב יותר על טקטיקה והגנה על שערי הקבוצות. הגנה שכזו מתבצעת באופן ישיר על ידי שוער הקבוצה ובאופן עקיף על ידי חוליית ההגנה שלה ושאר השחקנים. עמדת השוער, היחידה המוגדרת ב"חוקי המשחק", היא ברחבת השער, על אף שהלה יכול לצאת ממנה. כל עוד הוא בתחומה השוער יכול להגן על השער גם על ידי תפיסת או הדיפת הכדור בידיו. עשרת השחקנים האחרים, אשר עמדותיהם לא הוגדרו בספר החוקים הבסיסי, נקראים "שחקני שדה" ומתחלקים ברחבי המגרש לפי מספר תפקידים אשר התפתחו במשך השנים^[8]. התפקידים מחולקים לשלוש קטגוריות עיקריות: חלוצים, הנקראים גם שחקני התקפה, ואשר תפקידם העיקרי הוא כיבוש שערים; מגנים, אשר מנסים למנוע מיריביהם להגיע להזדמנות לכבוש שער; וקשרים, אשר מקשרים בין ההתקפה וההגנה ומשתדלים להביא הכדור לרגלי החלוצים בעמדות אשר יאפשרו להם להבקיע שערים. עם זאת, עקב אופיו הדינמי של המשחק כל השחקנים יכולים להיות מעורבים בכל התפקידים, וכך גם מגן, ואף שוער, יכול לכבוש שער ומנגד - גם חלוץ לעתים בולם התקפה על שער קבוצתו. כמו כן, בתוך קטגוריות אלו ישנם מספר תפקידים המגשרים בין הקטגוריות השונות, כגון בלם התקפי, חלוץ נסוג וכדומה, ומנגד תפקידים קבועים יותר, להם משובצים השחקנים לפי יכולתם וצרכי הקבוצה.

מערך השחקנים במגרש משפיע כהכרח על אופיו. כאשר קבוצה משחקת עם מערך ובו מספר גבוה של שחקני התקפה משחקה נוטה להיות מהיר יותר בנסיון להעביר הכדור לרגלי החלוצים. קבוצה אשר מעלה מערך הגנתי נוטה לשחק באופן איטי יותר ומשחקה יתאפיין לרוב במסירות רבות בין שחקני הקבוצה בנסיון למנוע מהיריבה להחזיק בכדור. הקבוצות נוטות להתאים מערכיהן זו לזו ולפי יכולות השחקנים. במידת הצורך, שחקני השדה אף ישנו את מיקומם במהלך המשחק בהתאם להתפתחותו.^[9] הגדרת המערך והטקטיקה של הקבוצה היא לרוב החלטתם של מאמני הקבוצה.^[10]

[עריכה] פעילות פיזית

משחק הכדורגל דורש מאמץ פיזי מהשחקנים. במשחק מקצועי, הנמשך 90 דקות, שחקן, בהתאם לעמדתו וגודל המגרש, רץ בין 6 ל-11 קילומטרים בממוצע, ומאבד כשני קילוגרמים של נוזלים.^[11] עקב המאמץ הכרוך במשחק נהוגה הפסקת מחצית, בין שתי מחציות המשחק, בהן יכולים השחקנים להתרענן. לעתים נדירות, כאשר הטמפרטורות גבוהות במיוחד, השופט יכול לעצור את המשחק בשביל לאפשר לשחקנים לשתות ולמנוע התייבשות.^[12].

המאמץ הפיזי, כמו גם תיקולים כושלים אשר פגעו בשחקן במקום בכדור, הפכו את הכדורגל לענף הספורט עם מספר הפציעות הרב ביותר, אם כי רובן לא חמורות.^[13] הפציעות הנפוצות ביותר הן פציעות לברכיים ולעקבים, בגלל התנועות החדות הרבות בעת המשחק. כמו כן, פגיעות במבנה המניסקוס וקרעים בשרירים גם הן נפוצות. במשחקים חובבנים ישנו סיכוי רב יותר להפצע עקב חוסר מוכנות פיזית למשחק או תנאי מגרש בעייתים, כגון משטח אספלט או בטון במקום דשא.

[עריכה] היסטוריה והתפתחות

משחקים שעיקרם היה בעיטת כדור היו קיימים במספר רב של מדינות במשך ההיסטוריה. לפי פיפ"א, הגרסא המוקדמת ביותר של המשחק הייתה תרגיל אימון הדורש דיוק ומיומנות בן המאה השנייה או השלישית לפני הספירה בסין בשם קוג'ו^[14]. בנוסף, המשחק הרומי הקדום הרפסטום גם כן מזכיר במידת מה את הכדורגל. היו מספר וריאציות למשחקי כדור דומים בתקופת ימי הביניים, אך החוקים היו שונים מזמן לזמן וממקום למקום.

החוקים המודרניים של הכדורגל עוצבו תוך נסיון לאחד לאחד את צורות המשחק השונות אשר היו נהוגות בבתי ספר באנגליה באמצע המאה ה-19. גרסה ראשונית של חוקים אלו נכתבה באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1848 ונקראה "חוקי קיימברידג'". לקובץ חוקים זה הייתה השפעה רבה על התפתחות הכללים למשחקי הכדור השנים, ביניהם הכדורגל. חוקי קיימברידג' נכתבו בפגישה שנכחו בה נציגים ממספר בתי ספר ואוניברסיטאות באנגליה. עם זאת, החוקים לא אומצו על ידי כלל קבוצות הכדורגל באנגליה מיד. בשנות ה-50 של המאה ה-19 מועדונים רבים, שלאו דווקא היו קשורים למוסדות חינוך אלו או אחרים, נוסדו ברחבי המדינות דוברות האנגלית ואימצו לעצמם חוקים משלהם, אשר ברבות הימים תרמו אף הם לעיצוב החוקים המקובלים כיום. אולי הבולט ביותר מבין מועדונים אלו הוא מועדון הכדורגל שפילד, שנוסד על ידי תלמידים לשעבר בשנת 1857,^[15] ושהקמתו הובילה להקמת התאחדות הכדורגל של שפילד עשור לאחר מכן. עוד השפיעו החוקים שניסח ג'ון צ'ארלס ת'רינג, ממחברי "חוקי קיימברידג'" המקוריים, בשנת 1862.^[16]

הניסיונות המתמשכים הללו הובילו לייסודה של התאחדות הכדורגל האנגלית, אשר נודעה בקיצור ה-FA (Football Association), בשנת 1863, בפגישתה הראשונה ב-26 באוקטובר 1863 במסבאת הבונים החופשיים בלונדון.^[17] בפגישה נכחו מספר נציגים של המועדונים הבכירים באזור לונדון רבתי באותה תקופה, וכן נציג בודד ממועדוני בתי הספר. לאחר הפגישה הראשונה הוזמנו עוד נציגים ממועדוני בתי הספר, אך מלבד ת'רינג - רובם סירבו להזמנה. חברי ההתאחדות נפגשו במסבאה חמש פעמים נוספות במהלך החודשים הבאים וחיברו את קובץ החוקים הראשון של ההתאחדות. מחלוקות על חוקים מסוימים, כמו האפשרות לרוץ עם הכדור ביד, הובילו לפיצול ומספר חברים בהתאחדות הכדורגל הקימו את איגוד הרוגבי. המועדונים שנותרו, תחת הנהגתו של אבנעזר קוב מורלי, המשיכו בעבודתם ואישרו את שלושה עשר החוקים המקוריים של המשחק^[17]. הגרסה הסופית שהתקבלה הייתה דומה מעט לחוקי "הכדורגל הויקטוריאני" ששוחק באותה העת באוסטרליה, על אף שבזה כן היה ניתן לאחוז בכדור בידיים, ובין השאר נקבע כי לא יהיה משקוף לשער המשחק, אלא רק קורות.

. הוועד הוקם לאחר ישיבה של התאחדויות כדורגל מהממלכות באיי בריטניה - אנגליה, סקוטלנד, ויילס ואירלנד.^[18]

תמונה מהמשחק הרשמי הראשון של נבחרת אנגליה בכדורגל כנגד נבחרת סקוטית, שנגמר בתוצאה 0-0.

עם הסדרת החוקים והקמת ההתאחדות, החל המשחק להתפתח במהירות רבה יותר. תחרות הכדורגל הרשמית הראשונה, גביע ה-FA, נפתחה בשנת 1872. באותה שנה נערך גם המשחק הרשמי הראשון של נבחרת אנגליה, נבחרת הלאום הראשונה, כנגד נבחרת סקוטית, על אף שההתאחדות הסקוטית טרם קמה באותה העת, ולמעשה תקום רק שנה לאחר מכן - ההתאחדות הלאומית השנייה בהיסטוריה. לאחר הקמתה, והקמת התאחדות וולשית ואירית נוסד ב-1886 הוועד המנהל של התאחדות הכדורגל הבינלאומית, ה-IFAB, אשר עד היום מופקד על חוקי המשחק הרשמיים. ליגת הכדורגל הראשונה נוסדה אף היא באנגליה ב-1888 ונקראה הפוטבול ליג.^[19] המבנה המקורי של הליגה כלל 12 מועדונים ממרכז וצפון אנגליה. פיפ"א, גוף הכדורגל הבינלאומי, נוסד בפריז בשנת 1904, והצהיר כי הוא דוגל ב"חוקי המשחק" של התאחדות הכדורגל האנגלית.^[20] הפופולריות הגואה של המשחקים הבינלאומיים הובילה להכללתם של נציגי פיפ"א בוועד המנהל בשנת 1913. הוועד כולל כיום ארבעה נציגים מפיפ"א ונציג אחד מכל התאחדות כדורגל בריטית.

ב-1930 שוחק לראשונה גביע העולם בכדורגל - המונדיאל. בטורניר זה זכתה נבחרת אורוגוואי. מאז ואילך הגביע הפך לאירוע המרכזי בעולם הכדורגל ונערך מדי 4 שנים, לבד מתקופת מלחמת העולם השנייה, בה לא שוחק. החל משנות ה-50 התבלטה ברזיל כנבחרת הדומיננטית ביותר במשחקי הגביע וברבות הימים זכתה ב-5 טורנירים וברבים אחרים סיימה בין המקומות הראשונים. נבחרות נוספות אשר זכו להצלחות רבות ומכונות "מעצמות כדורגל" הן ארגנטינה, איטליה וגרמניה. דווקא ההנבחרת האנגלית זכתה בגביע העולם פעם אחת בלבד, ב-1966.

עם התפתחות אמצעי התקשורת והתחבורה התפשט גם הכדורגל ברחבי העולם והיה לנפוץ יותר ויותר. במחצית השנייה של המאה ה-20 החלה התפתחות גדולה בכדורגל בכל רחבי העולם. עד אותה העת, רק ההתאחדויות הבריטיות והדרום אמריקאיות ניהלו משחקים מאורגנים בהצלחה, כאשר אלו האחרונות הוקמו רק ב-1916 תחת השם CONMEBOL. ביבשות האחרות אמנם היו קיימות מספר התאחדויות מקומיות, אך רק בשנות ה-50 וה-60 אלו אורגנו תחת קורת גג אחת. בשנת 1954, הכדורגל האירופי והאסיאתי אוגדו תחת מסגרות אופ"א וקונפדרציית הכדורגל של אסיה, בהתאמה. באפריקה הוקמה קונפדרציית הכדורגל של אפריקה בשנת 1957 ובצפון אמריקה הוקם ה-CONCACAF בשנת 1961. הקונפדרציה האחרונה שהוקמה היא קונפדרציית הכדורגל של אוקיאניה. ארגונים אלה פעלו תחת פיפ"א.

במקביל להקמתן של הקונפדרציות החדשות, התחרויות היבשתיות החלו לפעול. CONMEBOL ארגנה את הקופה אמריקה, טורניר בין נבחרות דרום אמריקה במקורו, עוד בשנת 1916. בשנת 1956 נערך גביע אסיה הראשון, ושנה לאחר מכן קונפדרציית הכדורגל של אפריקה ערכה לראשונה את גביע אפריקה לאומות. בשנת 1960 אליפות אירופה בכדורגל, ה"יורו", נערכה לראשונה. בשנת 1963 נערכה אליפות CONCACAF הראשונה, שמאוחר יותר הוחלפה בשם גביע הזהב.

עם ארגון הקונפדרציות החלו להיווסד טורנירים יבשתיים לקבוצות מועדונים. הטורניר הראשון מסוג זה הוא ליגת האלופות, שנוסדה בשנת 1955. בטורנירים אלו התחרו קבוצות בכירות אשר זכו באליפות או גביע בטורנירי ההתאחדות המקומית שלהן, וברבות הימים גם אלו אשר לא זכו בתארים אך סיימו בין המקומות הראשונים. הקבוצה הזוכה באותם טורנירים לרוב הוכתרה כאלופת היבשת. בטורנירים הראשונים של ליגת האלופות זכתה ריאל מדריד 5 שנים ברצף, הישג שלא שוחזר מאז. בשנת 1960 גביע ליברטדורס הדרום אמריקני החל לפעול גם הוא. בעקבותיו נוסד הגביע הביניבשתי, בו התחרו הקבוצות הזוכות בשני הטורנירים האלו. הגביע הוחלף בשנת 2005 בגביע העולם לקבוצות, בו ששותפו גם זוכות בשאר האליפויות היבשתיות שהוקמו.

[עריכה] חוקי המשחק

כדורגל ילדים הוא דוגמה ברורה להתאמת החוקים: גודל המגרש ומספר השחקנים שוּ‏נה.

ישנם שבעה עשר חוקים בקובץ "חוקי המשחק" הרשמי. החוקים נכתבו כך שיהיה ניתן ליישמם בכל רמות משחק הכדורגל, אף על פי שישנן התאמות מיוחדות לקבוצות כמו ילדים, בוגרים או נשים. החוקים נכתבו במושגים כלליים, המאפשרים גמישות ביישומם לפי טבע המשחק המדובר. בנוסף לשבעה עשר החוקים, מספר החלטות של ה-IFAB ושל מנהלים אחרים תרמו להסדר הכדורגל. "חוקי המשחק" מופצים על ידי פיפ"א, אך מנוהלים על ידי ה-IFAB, ולא ארגון פיפ"א עצמו.^[21]

חלק מהחוקים אומצו, בהתאמות מסוימות, על ידי חובבנים או חובבי המשחק אשר משחקים באופן לא רשמי או רשמי למחצה, אך בכל מקרה לא תחת ההתאחדויות הרשמיות.

תמצית החוקים המקובלים כמעט בכל וריציה של המשחק מגדירה שטח אשר יהווה המגרש ושתי קבוצות בנות מספר שווה של שחקנים המתחרות זו בזו בנסיון להבקיע שער. לכל השחקנים, מלבד השוער - אסור לגעת ביד בכדור. המנצחת היא זו אשר בתום בהזמן שהוקצב זכתה למספר הרב של השערים לזכותה. להלן החוקים בפירוט עבור משחקים מקצועיים.

[עריכה] שחקנים, ציוד ושיפוט

בכל קבוצה משחקים מקסימום 11 שחקנים (לא כולל שחקנים מחליפים), אשר רק אחד משחק כשוער. חוקי כל תחרות בנפרד קובעים את מספר השחקנים המינימלי המאפשר לקבוצה לשחק, והוא ברוב המקרים 7. השוערים הם השחקנים היחידים להם מותר לגעת בכדור ביד, אך רק בהינתן והם נמצאים ברחבתם. אף על פי שיש מגוון עמדות בהן שחקני השדה יכולים להתמקם, הן לא קבועות בחוק.^[8]

תלבושת הכדורגל, שעל השחקנים ללבוש בכל שלבי המשחק, כוללת חולצה, מכנסיים קצרים, גרביים, נעליים ומגני שוקיים. על השחקנים נאסר ללבוש או להשתמש בכל חפץ שמסכן את עצמם או שחקנים אחרים, כמו תכשיטים ושעונים. על השוערים מוטל ללבוש תלבושת שמבדילה אותם משאר השחקנים ומהשופטים.^[22]

בזמן המשחק ניתן להחליף מספר שחקנים. המספר המקסימלי של חילופים ברוב התחרויות הבינלאומיות והליגות המקומיות הוא 3, אך המספר יכול להשתנות בתחרויות השונות ובמשחקי ידידות, ואף להתבטל כליל. הסיבות הנפוצות לחילוף הן פציעה, עייפות, חוסר יעילות, שינוי טקטי או אפילו נסיון לבזבז זמן בסוף המשחק. במשחק טיפוסי שחקן שהוחלף לא יוכל לחזור לשחק.^[23]

את חוקי המשחק אוכף שופט, אשר לו יש "הרשות המלאה לאכוף את 'חוקי המשחק' בהקשר למשחק לו מונה" (חוק מספר 5), ואשר החלטותיו הן הקובעות את התנהלות המשחק. לשופט מסייעים שני שופטי משנה, הנקראים קוונים. לקוונים תפקידים שונים, חלקם נוספו עם השנים והתפתחות המשחק. בין התפקידים השונים על הקוונים לקבוע לזכות מי יינתן כדור חוץ, אם התרחש נבדל או לא, לסייע לשופט בהחלטותיו וכן הלאה. כל קוון רץ על קו הצד במחצית המגרש שלו, בדרך כלל לצד ימין של הקבוצה התוקפת. במשחקים רבים כיום יש גם שופט רביעי, שתפקידו להציג את החילופים, להחליף את השופט במקרה הצורך, לפקח על חברי הקבוצה אשר צופים מצדי המגרש במשחק ועל הקהל, וכן לייעץ לשופט כאשר הוא מבקש.^[24]

[עריכה] מגרש

גדלי מגרש סטנדרטיים

מכיוון שחוקי המשחק נוסחו באנגליה, והמשחק עצמו נוהל בתחילה על ידי ארבע ההתאחדויות הבריטיות בלבד ב-IFAB, המידות הסטנדרטיות של מגרש כדורגל נכתבו תחילה לפי מערכת היחידות הבריטית. כאשר המשחק הפך להיות נפוץ יותר ויותר שונו הגדלים לשיטה המטרית, על אף שלעתים עדיין יש המתייחסים אליהם ביחידות המסורתיות. ^[25]

אורך המגרש הדרוש למשחקים בינלאומיים של בוגרים הוא בין 100 ל-110 מטרים, ורוחבו בין 64 ל-75 מטרים. מגרשים למשחקים לא בינלאומיים יכולים להיות בין 91 ל-120 מטרים באורכם, ובין 45 ל-91 מטרים ברוחבם, בתנאי שהמגרש הוא לא ריבוע. קווי הגבול הארוכים נקראים "קווי צד", בעוד קווי הגבול הקצרים נקראים "קווי השער", ועליהם אכן ממוקמים השערים. השערים עצמם הם מלבניים וממוקמים במרכז קווי השער. אורך המשקוף התקני הוא 7.3 מטרים וגובהו 2.44 מטרים מעל לפני המגרש.^[26] בדרך כלל, נהוג למקם רשת מאחורי השערים, אך הדבר לא מחויב בחוקים.^[27]

מול כל שער ישנו אזור תחום הנקרא "רחבת השער". אזור זה נתחם על ידי קו השער, שני קווים בני 16.5 מטרים הניצבים לו וקו נוסף המחבר ביניהם. כל אחד מהקווים הניצבים הוא במרחק 16.5 מהקורה הסמוכה לו, וכך נוצר מלבן המגדיר את הרחבה. לרחבה זה מספר שימושים, והעיקרי בהם הוא תחימת האזור בו לשוער מותר לגעת בכדור בידו, ותחימת האזור בו תינתן בעיטת עונשין כאשר תבצע עבירה על ידי אחד משחקני הקבוצה המתגוננת. סימונים אחרים על המגרש מגדירים את מיקום הכדור או השחקנים בבעיטת הפתיחה, בעיטות שער, בעיטות עונשין ובעיטות קרן.^[28]

[עריכה] משך המשחק ושוברי שוויון

משחק בוגרים רגיל כולל שתי מחציות שאורכן 45 דקות כל אחת. שעון המשחק ממשיך למנות הזמן גם אם הכדור לא נמצא בתחומי המגרש, מתבצע חילוף, המשחק הופסק עקב פציעת שחקן או שאר פעולות המפסיקות את מהלכו של המשחק עצמו. לרוב בין המחציות תקבע הפסקה בת 15 דקות.

מלבד הפסקה זו יכול השופט לעצור את שעון המשחק במקרה של עיכוב ארוך במיוחד במשחק. כמו כן, לשופט ניתנת האפשרות להאריך המחציות כפיצוי על הזמן שחלף בעת שהמשחק עצר עבור הוצאת כדורי חוץ, חילופים וכן הלאה. תוספת זו מוכרת בשם "זמן פציעות".^[29]

בליגות השונות, משחקים יכולים להסתיים בתיקו, אך בתחרויות אשר מבוססות על שיטת גביע, המכונה גם "נוק-אאוט", יש להשיג הכרעה. בחלק מהטרונירים הכרעה זו תבוא בדמות משחק חוזר בין הקבוצות, אך נפוץ יותר להאריך המשחק לשובר שוויון. במצב שכזה המשחק יימשך להארכה בת משך זמן מדוד. בעבר היה נהוג כי הקבוצה הראשונה שתבקיע בהארכה זו תזכה במשחק, או אם שמרה על יתרונה עד סוף המחצית הראשונה. עם הזמן השתנה החוק ונקבע כי ההארכה תשוחק עד תומה, לרוב שתי מחציות בנות 15 דקות כל אחת. אם גם בסיום ההארכה תוצאת המשחק היא עדיין שוויון, המשחק מוכרע המשחק באמצעות בדו-קרב בעיטות עונשין, הידוע גם כ"פנדלים". בדו-קרב שכזה בועטים שחקני הקבוצות לסירוגין בעיטות עונשין למול השוער היריב. הדו-קרב הראשוני מוכרע בתוצאה הטובה מ-5, כלומר - המנצחת היא הקבוצה שמשיגה התוצאה הטובה ביותר מבין 5 בעיטות עונשין. אם גם אחרי 5 בעיטות לכל קבוצה יש תיקו - הקבוצה הראשונה שתבקיע בעוד שיריבתה תחמיץ תזכה.

בתחרויות שונות ההכרעה בשלבי נוק אאוט מתבצעת במסגרת שני משחקים - אחד באצטדיונה הביתי של כל קבוצה. במקרה שכזה מחברים את תוצאות שני המשחקים. אם התוצאה היא תיקו, נעשה שימוש בשערי חוץ על מנת לקבוע את הקבוצה המנצחת בסיכום שני המפגשים, כלומר, הקבוצה אשר הבקיעה יותר שערים באצטדיונה של יריבתה - תזכה. אם עדיין יש שוויון - פונים להארכה ובמידת הצורך לדו-קרב בעיטות העונשין.

[עריכה] הכדור בתוך ומחוץ למשחק

לפי חוקי המשחק, שני מצבי המשחק הם כדור בתוך המשחק וכדור מחוץ למשחק. מתחילת כל מחצית, עם בעיטת הפתיחה, עד סופה, הכדור נמצא בתור המשחק בכל רגע, מלבד הרגעים בו הוא יוצא מתחומי המגרש או כאשר השופט עוצר את המשחק. כאשר הכדור יוצא מהמשחק, המשחק מאותחל לפי 8 דרכים, בהתאם לדרך אשר הובילו ליציאתו מהמגרש:

גלישה מהנה צוות היי חם לי