דוד בן-גוריון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דוד בן-גוריון (גרין) (להאזנה (מידע · עזרה), 16 באוקטובר 1886 - 1 בדצמבר 1973), ממייסדי מדינת ישראל, עמד בראש ההנהגה של מדינת ישראל ושל "המדינה שבדרך" במשך שנות דור (1935 - 1963), מראשי המנהיגים של תנועת העבודה הציונית, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל.

עיקרי פועלו של בן גוריון:

• עמד בראש מקימי מדינת ישראל, הוביל את המאבק על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, גם במחיר חלוקת הארץ, והכריז על הקמת מדינת ישראל.
• ממנהיגי התנועה הציונית ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים.
• הנהיג את מדינת ישראל בתקופה שלאחר ייסודה ושימש כראש ממשלה וכשר ביטחון בממשלה הראשונה ובממשלות לאחריה.
• ממנהיגי תנועת העבודה הציונית בארץ ובעולם, ממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים ומזכירה הכללי הראשון ומראשי היישוב.
• מנהיג מפא"י - מפלגת פועלי ארץ ישראל.
• הקים את רפ"י - רשימת פועלי ישראל.

תוכן עניינים [הסתרה] 1 קורות חיים 1.1 נעוריו ותחילת דרכו 1.2 בהנהגת היישוב 1.3 כראש הממשלה הראשון של ישראל 1.4 פרישה לשדה בוקר 1.5 חזרה לראשות הממשלה 1.6 בן גוריון כאופוזיציונר 1.7 פרישה מהפוליטיקה 1.8 פטירתו והנצחתו 2 ספריו (מהם שפורסמו רק לאחר מותו) 3 הערות שוליים 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים

קורות חיים

נעוריו ותחילת דרכו

דוד בן-גוריון נולד כדוד גרין ב-16 באוקטובר 1886 (י"ז בתשרי תרמ"ז) לשיינדל ואביגדור גרין, בעיירה פלונסק שבפולין (שהייתה בתחום האימפריה הרוסית). למד ב"חדר" מסורתי, ואחר כך ב"חדר" מודרני שהקים אביו, שהיה מראשוני החברים בתנועת "חובבי ציון". בגיל 11 התייתם מאימו שנפטרה כתוצאה מסיבוכי לידה.

בגיל 14, חרף גילו הצעיר, בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו את אגודת "עזרא", שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית.

ב-1904 עבר לורשה בה התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים ציוניים. ב-1906, כאשר היה בן 20, עלה לארץ ישראל.

בשנותיו הראשונות בארץ היה חקלאי ועבד בעבודה חקלאית במושבות סג'רה (שם היה גם שומר), מנחמיה וזכרון יעקב, בכפר סבא ובחוות כנרת. הוא הצטרף למפלגה הציונית-סוציאליסטית "פועלי ציון", וב-1907 הצליח להוסיף למצעה את הסעיף: "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת".

ב-1909 היה ממקימי ארגון "השומר", ומאוחר יותר נבחר בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה ב-1910 להיות בין מקימי העיתון "האחדות", ביטאונם של "פועלי ציון" בירושלים. מאותה שנה שימש אחד מעורכי "האחדות". על מאמרו הראשון חתם בשמו החדש "בן גוריון", על שם יוסף בן גוריון, מראשי היישוב היהודי בירושלים בימי המרד הגדול ברומאים. בשנת 1911 נסע לסלוניקי, שם למד טורקית על מנת להתקבל ללימודי משפטים, ובשנת 1912 נסע לקושטא ללמוד משפטים.

במלחמת העולם הראשונה, בזמן שבן גוריון שהה בארץ, האשימו הטורקים אותו ואת חברו יצחק בן צבי בחתרנות וגירשו אותם מהארץ. השניים הגיעו ב-1915 לארצות הברית והמשיכו שם בפעילות ציונית, שבמסגרתה הקימו את תנועת "החלוץ". בניו יורק פגש בן גוריון בפולה מונבז, ולאחר היכרות קצרה, נישאו השניים בטקס אזרחי.

ב-1917 בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, היה ממעוררי תנועת ההתנדבות ל"גדודים העבריים" ומראשוני המתנדבים לגדודים. ב-1918 הגיע כחבר הגדוד העברי בצבא הבריטי למצרים ומשם לארץ ישראל. ב-1919 הקים בן גוריון, יחד עם ברל כצנלסון, את מפלגת אחדות העבודה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין ה"בלתי מפלגתיים".

בהנהגת היישוב

בראשית שנות ה-20 הפך בן גוריון להיות מהמנהיגים הבולטים של היישוב. בשנת 1920 נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית, והיה המזכיר הכללי שלה במשך 15 שנה. הוא ראה בהסתדרות, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי, וכן מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום. הוא פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר ב-1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ, הפכה להיות המפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית. בשנת 1935 נבחר בן גוריון מטעם מפא"י ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ.

עם פרוץ מאורעות 1936 - 1939 היה בן גוריון מיוזמי מדיניות ההבלגה, שעיקרה התאפקות אל פעולות הערבים, פעולה שקולה והימנעות מפגיעה בחפים מפשע. בשנת 1937 תמך, יחד עם חיים ויצמן ומשה שרת, בהמלצתה של ועדת פיל הבריטית לחלוקת ארץ ישראל (שממערב לירדן) בין היהודים לערבים. התנגדותם של הערבים, שהיוו רוב באוכלוסייה, הכשילה יוזמה זו. בשנת 1939 הכריזו שלטונות המנדט הבריטי על מדיניות "הספר הלבן", שהגבילה מאוד עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות על-ידי יהודים, ונועדה להקפיא את מצב היהודים בארץ ישראל כמיעוט. בן גוריון הכריז על מאבק בבריטים שכלל העפלה והקמת נקודות התיישבות, גם במקומות האסורים על פי החוק הבריטי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תמך בן גוריון בהתנדבות יהודים לצבא הבריטי הנלחם בנאצים, מבלי לזנוח את התנגדותו למדיניות "הספר הלבן". סיסמתו היתה: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". פעולות היישוב כנגד הבריטים נפסקו, החל גיוס לצבא הבריטי ולאחר מכן לבריגדה היהודית. בתחילת המלחמה הפסיקו גם ארגוני האצ"ל והלח"י את פעולותיהם נגד הבריטים אולם בהמשך חידש הלח"י ולאחריו גם האצ"ל את המאבק האלים נגד הבריטים. ארגון "ההגנה" בהנהגתו של בן גוריון פעל נגד שני ארגונים אלה (הסזון). הוא עמד ב-1942 מאחורי תוכנית בילטמור שפתחה את המאבק להקמת המדינה, על אף ההתנגדות הרבה בתנועה הציונית ואף במפלגתו, בגלל המשמעויות הטריטוריאליות שלה.

במהלך המלחמה וגם לאחריה המשיך השלטון הבריטי להתנגד להתיישבות היהודית ולעלייה לארץ ישראל, תוך התעלמות ממצוקת היהודים באירופה ומהשואה. לאחר המלחמה החריפה הנהגת היישוב את מאבקה בבריטים, ובמקביל נמשכה הפעילות המדינית להקמת מדינה יהודית. עם תום מלחמת העולם השניה קיבל בן גוריון לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית. בתפקידו זה תמך בהקמת תנועת המרי העברי כדי לארגן מאבק משותף בבריטים מצד שלושת המחתרות. הוא החל במאמצים נמרצים לרכישת נשק ובהכנות לוגיסטיות על מנת להפוך את ארגון ההגנה לצבא שיוכל לעמוד נגד הכוחות הבלתי-סדירים של ערביי ארץ-ישראל, ובעיקר נגד מתקפת הצבאות של מדינות ערב.

בספטמבר 1947 ניצב בן גוריון בראש החותמים על מכתב הסטטוס קוו שנשלח לראשי אגודת ישראל. במכתב הבטיח בן גוריון להפוך את יום השבת ליום המנוחה הרשמי של המדינה לכשתוקם, להימנע מנישואים אזרחיים, והבטיח את האוטונומיה של זרמי החינוך הדתיים. המכתב נשלח מתוך רצון לגייס את תמיכת כלל הציבור היהודי בארץ סביב רעיון הקמת המדינה, והוא עיצב למעשה את אופייה של ישראל בנושאי דת ומדינה למשך עשרות בשנים.

בן גוריון הוביל את המוסדות הרשמיים של היישוב ושל התנועה הציונית במאבק למען קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם (המלצת ועדת אונסקופ והחלטת העצרת הכללית ב-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר) 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית). הוא העביר במוסדות היישוב את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל חרף ההתנגדות העזה עד לרגע האחרון כנגד המהלך הזה, מצד גורמים רבים בקרב הימין, השמאל, הדתיים וגם בתוך מפא"י.

כראש הממשלה הראשון של ישראל

ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) קרא דוד בן גוריון את מגילת העצמאות בטקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שנערך בתל אביב, והיה ראשון החותמים עליה.

בן גוריון התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה, ולאחר הבחירות לכנסת הראשונה המשיך לכהן בתפקידים אלה. הוא שימש בתפקידים אלה בשתי תקופות, שמנו 13 שנים בסך הכול (יותר מכל ראש ממשלה אחר), זאת נוסף ל-13 שנים לפני הקמת המדינה, כאשר עמד בראש הסוכנות היהודית, שהייתה הממשלה של "המדינה בדרך".

מיד עם הכרזת המדינה נערכה פלישת צבאות ערב לישראל. מספר ימים אחרי הקמת המדינה (26 במאי) נתן בן גוריון את הפקודה להקמת צה"ל. כראש הממשלה ושר הביטחון ניהל את המערכה במשך כל תקופת מלחמת העצמאות, עד לניצחון והסכמי שביתת הנשק, בראשית שנת 1949. בן גוריון קיבל את כתבי ההאמנה מן הנציגים הדיפלומטיים הראשונים ששוגרו לישראל (וביניהם הציר האמריקאי ג'יימס מקדונלד והציר של ברית המועצות) וזאת בשל העובדה שנשיא מועצת המדינה הזמנית, חיים ויצמן, הגיע לישראל רק כעבור חודשים אחדים מיום קום המדינה.

שתים מהחלטותיו, שהיו שנויות במחלוקת ואשר שיקפו את מדיניותו ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה, הן:

• ההחלטה על פעולה תקיפה בענין ספינת הנשק של האצ"ל, ה"אלטלנה", ובפרט הפגזתה בחוף תל אביב. בן גוריון הורה לעצור את הספינה בכל מחיר והוחלט להפגיזה. בקרבות בכפר ויתקין ובחוף תל אביב בין צה"ל לאנשי האצ"ל נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו-16 אנשי אצ"ל.
• ההחלטה על פירוק הפלמ"ח. ב-7 בנובמבר 1948 הורה בן גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח.

בתקופת כהונתו הראשונה (14 במאי 1948 - 26 בינואר 1954) הוכפל מספר תושבי המדינה, הודות לגל עלייה גדול, מ-650,000 ל-1.37 מיליון. מול חברים בהנהגה שסברו שיש להגביל ולמתן את זרם העלייה, התבטא בן-גוריון בתקיפות כנגד הגבלת מספר העולים, אם כי צידד בבחירת טיב העולים.^[1] עולים אלו הגיעו לרוב בחוסר כל, בין אם ממחנות העקורים באירופה, ובין אם ממדינות ערב. כדי לקלוט את כולם, הוקמו המעברות כפתרון שיכון זמני, והוכרזה מדיניות כלכלית של צנע, במסגרתה חולקו מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה.

כדי לממן את קליטת העלייה, פעל בן-גוריון לאישור הסכם השילומים עם גרמניה, שיחייב אותה לפצות את המדינה על הוצאות הקליטה ועל הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. ההסכם עורר התנגדות ציבורית עזה מימין (חרות והציונים הכלליים) ומשמאל (מפ"ם ומק"י). הבולט שבמתנגדים היה מנהיג תנועת החרות, מנחם בגין, שעמד גם בראש הפגנה אלימה מול הכנסת שכוונה נגד בן גוריון. למרות זאת, ההסכם אושר בכנסת ונחתם במרץ 1952.

בן גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על פי עקרון הממלכתיות. לשם כך העביר את מרכזי השליטה במדינה מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. שאף לאחד את העם סביב תרבות משותפת בשיטת "כור ההיתוך". שתי החלטות משמעותיות שקיבל עם תחילת כהונתו כראש ממשלה היו ברוח זו: ההחלטה להפוך את צה"ל ל"צבא העם" שיהיה פתוח לכולם בלי יחידות נפרדות, וההחלטה על ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך תחת חוק חינוך ממלכתי.

בהקמת ממשלותיו שמר על העיקרון "בלי חרות ומק"י" ולמנחם בגין הקפיד שלא לקרוא בשמו אלא כינה אותו: "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר" (אך בערוב ימיו התכתב איתו בחום). עד לפרישתו הראשונה לשדה בוקר, לא שיתף בן גוריון בממשלותיו (פרט לממשלה הזמנית) גם את מפ"ם, שתמכה אותה עת ללא סייג בברית המועצות ובמשטרה הסטליניסטי.

פרישה לשדה בוקר

בן גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו, העצומים ביחס לחלק הצפוני קטן הממדים של המדינה. חדור אמונה, התפטר בן גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953 ועבר להתגורר בצריף שנבנה עבורו בקיבוץ שדה בוקר שם עבד בדיר, כדי לשמש דוגמה לכך שיש בכוחו של הפרט להפריח את השממה.

גם בתקופה זו המשיך בן גוריון לקיים את השפעתו המכרעת בשלטון. בעלי תפקידים בכירים, ובמיוחד משה דיין (הרמטכ"ל דאז) ושמעון פרס פעלו ליישום פעולות על דעתו של בן גוריון, גם ללא ידיעתו של ראש הממשלה משה שרת. כך, לדוגמה, הופעלו כוחות צה"ל במקרים שונים על ידי דיין, לאחר שנועץ עם בן גוריון, מבלי שראש הממשלה יהיה שותף להכרעות.

חזרה לראשות הממשלה

ב-21 בפברואר 1955 חזר בן גוריון לממשלה, לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. בוויכוח בישיבת ממשלה, ב־29 במרץ 1955, טבע את הביטוי "או"ם שמום!". ב3 באפריל 1955 נערכה הצבעה בממשלה על הצעתו של בן גוריון לכיבוש עזה מידי המצרים. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה, למרות שרוב שרי מפא"י (ובהם גולדה מאיר ולוי אשכול) תמכו בבן גוריון. אחרי הבחירות שנערכו ב26 ביולי 1955 חזר לכהן (החל מ-3 בנובמבר 1955) כראש ממשלה ושר ביטחון, כאשר שרת משמש שר חוץ בממשלתו. חילוקי הדעות המדיניים והאישיים בין בן גוריון לשרת (שהתבטאו עוד קודם לכן, כשניצח את בן גוריון בהצבעה בממשלה בקולות השרים מהמפלגות האחרות) תרמו להדחת שרת מהממשלה ב19 ביוני 1956 ומינוי גולדה מאיר לשרת החוץ במקומו. באוקטובר 1956 הגיע בן-גוריון להסכם עם צרפת ובריטניה על שיתוף פעולה במבצע צבאי נגד מצרים (מבצע קדש), לאחר שזו סגרה את מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים. במהלך המבצע כבש צה"ל את חצי האי סיני, ולאחר מכן נאלצה הממשלה בראשותו להחזיר את סיני בלחץ ממשלת ארצות הברית.

בן-גוריון יצר קשרי ידידות עם נשיא צרפת, שארל דה גול, והגיע לשיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות, ששיאו אספקת נשק רב לצה"ל, ובפרט לחיל האוויר, והקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה. כמו כן, הוביל בהדרגה להידוק הקשרים המדיניים עם גרמניה, חרף ההתנגדות הציבורית (ראשיתו עוד בקדנצייה הראשונה, בהסכם השילומים).

ב-5 ביולי 1961 שוגר "שביט 2", טיל מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו את בן גוריון, ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס, צופים בשיגור, גרמו לסערה, ולהאצת מירוץ חימוש אזורי. שיגור הטיל עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל. השיגור נעשה כשבועיים לפני הבחירות לכנסת החמישית, ולכן נמתחה ביקורת על המועד שנבחר לו. בבחירות איבדה מפלגת השלטון, מפא"י שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הטיל על הבוחר.

בשנת 1962 קיבל מן הטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור לארכיטקטורה" (היחיד בקטגוריה זו) על בניית המדינה. בן גוריון ניסה להטיל משמעת ב"דור הביניים" של מפא"י — גולדה מאיר, זלמן ארן, פנחס ספיר ובלוי אשכול.

בתחילת שנות השישים התפוצצה "פרשת לבון" - השאלה מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בתחילת שנות החמישים (בעת שמשה שרת היה ראש הממשלה ופנחס לבון היה שר הביטחון). לבון תבע כי יזוכה מאחריות לפעולה זו ואילו בן גוריון התנגד למתן זיכוי ללא חקירה משפטית והתעמת בכך עם צמרת מפלגתו. חילוקי הדעות הובילו להחלטת ועידת מפא"י, על פי דרישת בן גוריון, להדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. עימות זה הביא להתקפות על בן גוריון מצד כל יריביו ופגע ביוקרתו בעיני רבים.

ב-16 ביוני 1963, בהיותו בן 77, התפטר בן גוריון בשנית מראשות הממשלה וחזר לשדה בוקר. הוא הכריז כי פרישתו הייתה ממניעים אישיים ולא מדיניים וכי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו — קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז. רקע לפרישה היה, על פי פרשנים שונים, אי קבלת דעתו במשבר המדענים הגרמנים במצרים והחלטת ועדת שרים ("ועדת השבעה"), שזיכתה את פנחס לבון מאחריות למתן "ההוראה" ב"עסק הביש", וכן לחצה של ממשלת ארצות הברית בעניין הקריה למחקר גרעיני.

בן גוריון כאופוזיציונר

בן גוריון המליץ על לוי אשכול כיורשו בראשות הממשלה, אך כעבור שנה החל להתעמת עם אשכול וניסה לערער את מעמדו במפא"י. הרקע לעימות היה דרישתו של בן גוריון לדחות את מסקנות "ועדת השבעה", שהייתה ועדת שרים פוליטית, ולהקים ועדת חקירה משפטית לפרשת לבון בהשתתפות שופטים מבית המשפט העליון. עניין נוסף לו התנגד הייתה יוזמתו של אשכול לכונן "מערך" בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון, דבר שבן גוריון תפש כהקמת מרכז כוח מתחרה בראשות יגאל אלון וישראל גלילי בתוך המפלגה, שיפגע במימוש ההבטחה שנתן לו אשכול לשינוי שיטת הבחירות. על רקע זה, התפטר משה דיין ב-4 בנובמבר 1964 מן הממשלה.

בדצמבר 1964 הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין אשכול לבן גוריון על רקע סירובו של אשכול להקים ועדת חקירה משפטית לחקר "הפרשה". בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נערך העימות הגדול בין אשכול ובין בן גוריון. בוועידה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן גוריון - "תן לי אשראי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.

בן גוריון לא ויתר וב-3 ביוני 1965 העמיד את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר את אשכול ברוב גדול.

בן גוריון אסף את תומכיו ונקט בפעולות, שפורשו על ידי מתנגדיו כהקמת מפלגה מתחרה. אחרי התפטרות משה דיין מן הממשלה, התפטרו גם שמעון פרס ויוסף אלמוגי, שתמכו בבן גוריון. בן גוריון, יחד עם כמה מתומכיו, גורש מן המפלגה, בראשה עמד עשרות שנים, על ידי בית דין מפלגתי בראשו עמד יעקב שמשון שפירא. מפלגתו החדשה של בן גוריון, "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י), הייתה לעובדה קיימת. הנחת מקימי המפלגה הייתה כי היא עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך. לאחר מכן שאף בן גוריון להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תקבל את עמדותיו בענין ועדת חקירה משפטית ושינוי שיטת הבחירות. לנושאים אלה נוספה מלחמתה של רפ"י ב"משטר של פחד ורמיה" בו האשימה את מפא"י. תומכי בן גוריון חשו בלחצים שהופעלו עליהם במקומות עבודה רבים כדי שיתמכו במפא"י נגד בן גוריון (ואשר כל עוד בן גוריון עמד בראש מפא"י - הופעלו כנגד מתנגדיו).

בבחירות לכנסת השישית זכתה רפ"י רק בעשרה מושבים. ב-1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ואחדות העבודה למפלגה משותפת - מפלגת העבודה. בן גוריון סירב להצטרף לצעד זה ונותר בכנסת כסיעת יחיד. בבחירות לכנסת ב-1969 עמד בראש הרשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מושבים.

יצחק רבין סיפר שערב מלחמת ששת הימים בן גוריון הטיח בו דברים קשים ותחזיתו הייתה פסימית, מה שתרם להתמוטטותו של רבין.

פרישה מהפוליטיקה

ב-1970 פרש מהכנסת ומפעילות פוליטית, ואת שארית חייו הקדיש לכתיבת זכרונותיו. הבודהיזם אליו נתפס היה לו מוקד התעניינות מרכזי. זאת לצד אהבתו לתנ"ך. בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלוהים, אם כי היה רחוק מהדת האורתודוקסית. במישור המדיני, בתחילה הוא קרא לנסיגה מכל השטחים פרט לסביבת ירושלים ולרמת הגולן "תמורת שלום אמת". כמו כן הצהיר, כי אילו היה בוחר בפעילות פוליטית, היה שב למפלגת העבודה.

פטירתו והנצחתו

דוד בן גוריון נפטר ב־1 בדצמבר 1973 (ו' בכסלו התשל"ד) בגיל 87. קברם המשותף של דוד ופולה בן גוריון (שנפטרה ב־1968) נמצא במדרשת בן גוריון, אל מול נופיה הקדומים של בקעת צין. בהתאם לצוואתו, ביתו בתל אביב, צריפו בשדה בוקר וארכיונו מנוהלים במסגרת "יד בן גוריון". בנוסף, ביקש כי לא ינשאו הספדים על קברו ולא יירו מטחי כבוד בטקס הלוויה.

בשנת 1976 חוקקה הכנסת את חוק בן-גוריון 'לזכרו ולפועלו של דוד בן-גוריון ולהנחלת מורשתו לדורות'. מכוח חוק זה הוקמו:

• המכון למורשת בן-גוריון המכיל ארכיון, מכון חינוכי ומכון מחקר;
• מוסד בשם "בית בן גוריון" שישכון בבית שבן גוריון ציווה למדינה, בשדרות בן גוריון בתל אביב;
• המכון לחקר המדבר, כחלק מאוניברסיטת בן גוריון בנגב.

כמו כן, נקבע יום פטירתו כיום זיכרון ממלכתי.

על שמו של בן גוריון נקראו קריית הממשלה בירושלים, נתב"ג - נמל תעופה בן גוריון, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, מדרשת בן גוריון, רחובות בערים רבות בישראל, ביניהם שדרות בן גוריון בתל אביב, שכונות בערים חולון, עכו, לוד, שדרות ועוד ובתי ספר כמו בעיר כפר סבא.

כמו כן, נכתבו אודות בן גוריון שירים עבריים רבים, ביניהם בלדה לבן גוריון [1] (נכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע בין היתר על ידי להקת פיקוד מרכז) ובן גוריון [2] (נכתב, הולחן ובוצע על ידי מתי כספי ושלמה גרוניך).