בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
   

זכור ימות עולם

ההיסטוריה של ההווי האנושי בקהילה הדתית מהתקופה שלפני השואה

  פעם היה אחרת...

 

 

הפסימיזם בעמנו

 

בעלי  הכשרון שבעם התגעגעו לרעיון חי ורענן ולא מצאו . וכאשר לא נתנו להצעירים את מזונם הרוחני בתוך גבולנו התפרצו מעצמם לשאוב את מימם ממקורות אחרים  מספרי הפלסופי' של אומות העולם. להמשך המאמר

 

                               

  הבימה העברית

 

אבל ראשית מעשינו צריך להיות החזרת עטרת הבימה ליושנה: צריך לשוב ולעשות אותה לדבר שבאמנות, שבכשרון, שבעלי שאר- רוח נוטלים בו מקום בראש. את כל מיני הדלפנים והקבצנים צריך להוריד מעליה בכח, באכזריות ! להמשך המאמר

 

 

נחפשה דרכינו!

(לכנוס הכנסיה הגדולה השניה).

 

ירחון יבנה

הכותב : יעקב לאנדוי פראנקפורט ענ"מ

 

גדולה השעה של כנוס אומה עתיקת היומין, נכספה לחדוש עלומיה. רב ערכה בסלול דרך ישר לתחית עם ישראל ותורתו. רם תפקידה לקבץ פזורים ולעשותם גוש מוצק. החיאת הגוף הישראלי ולתת דם בעורקיו: נשמתו - תורתו. החזרת העטרה ליושנה: עטרת התולדה, מטבע ההיסטורי. בצור כנסת ישראל: יצירת אורגניה ומוסדותיה. עם ישראל מבוסם בתורתו, טבע הויתו, סוד קיומו, רוכש לו עמדה היסטורית ובכח איתנים הולך לממש שאיפותיו הנצחיות, מה נהדר הוא הרגע הזה, יוצר תקופה ובורא עידן עדנים לגאולת ישראל!

 

אולם לפתחו של כנוס זה אורבת הסכנה. שה פזורה ישראל סבא. לא לבד בחלל עולם המוחש, אלא בעיקר בעולם הרוחני המופשט. נכנס אותו מתחת גג אחד. נכוף עליו הר כגיגית. היתאחדו הלבבות? היתקרבו הרוחות? חטאנו בפירוד הלבבות ולקינו בפירוד הגופות. כן קשה זווגו של נאמני התורה כקריעת ים סוף. כל אחד ותורתו בידו. כל אחד ושיטתו בפיו. כל אחד בשם ד' דוגל וויתור על דעתו, אף כקוצו של יוד, כוויתור על תורת אלקים. מוכן הוא להקריב את עצמו ואת - וזוהי הטרגדיה שלנו - אגודת ישראל על מזבח "תורתו". אגודת ישראל היהדות החרדית במשמע. עלול הוא להחריב את היהדות החרדית בשביל - היהדות החרדית. היתולו של גורלנו. התול מר כלענה. נוסיף על זה. או בעבור זה, מצאה המשטמה קן בטוח בתוכנו והיא אוכלת בנו את המרץ לגדולות והיא סותמת לנו את הדרך לפרוץ הכחות והיא היא המקטינה את מעשינו בעינינו אנו ובעיני העולם. נזונה היא המשטמה הזאת מפרי החשד.

 

לא רק השוחד, כי אם גם החדש יעוור עיני פקחים. אחד חושד בחברו, פשוט בבגידה. הוי לקינו בעיוורון בחטאנו בראיה. היינו תחת אלקים לראות, לא לעינים, אלא ללבב. חושדים בכשרים וממשמשים כעור בצהרים: נעלמה המטרה ונסתרה הדרך! המפלגה לקחה אותנו שבי וכל מקום שאתה מוצא מפלגה - שנאת חנם בצדה. שנאת חנם בין חסידי פולניה. פירוד הלבבות בין החרדים בגרמניה. אברים מדולדלים בגוף ישראל סבא בהונגריה: אבדן רגש הכלל. הטלת חשדות, חרמות ואיסורים בקרב החרדים בסלובקי. ההפלגה בערך עצמה ביהדות התורנית בליטה וכתוצאה ממנה: שוויון רוח שאין כמוהו. ההפחתה בערך עצמה ביהדות החרדית ברומניה וכתוצאה ממנה: כפיפת הראש. ובארץ ישראל? קנאים משלו בנו. חירופים וגידופים. כל הגה: אפיקורוסות וכל מלה: מינות. הרהור ריב ומשטמת מות. כן ירדנו פלאים. האם ירידה זו לצורך עליה היא? הפתרון בידינו אנו בידי שלוחי הכנסיה הגדולה. נחפשה דרכינו ונחקורה!...

 

ב.

 

יתעורר נא מחנה הישרים בתוכנו. יתרומם נא למרום ההבנה ההדדית. לא עת לחשות היא העת הזאת. הלב פצוע וכואב. כחות מתנגדינו צועדים קדימה מעל לראשינו. מכונסים הם ומאורגנים. ואנו - מפוזרים ומפורדים. מקוללים קללת שטן המרקד בתוכנו. רקידה של לעג וקלס. רקידה של בוז ונקמה. ריב ומשטמה וחשד - ארס מכופל שלש. לקח הקנאים שבנו: ארור השלום! מקוללה האהבה! מת האמון! ואנו מחשים? לא! לא! עוד חוש בריא להישרים שבתוכנו. עוד כתם גדול להעביר קו שחור על התמונה הנוראה הזאת. עוד זיק התקוה בלבם לגרש את שטן המחלוקת מעל פנינו. עוד חזיונם בהיר לראות באחוד החרדים לדבר ד', חגורי עוז, אסירי תקוה ולבושי צדקה. עוד נראים להם שביבי המטרה הנשגבה: בנין בית ישראל בארץ ובגולה ברוח תורתנו הק'!

 

לא לרחק, אלא לקרב באה אגודת ישראל. לא לבד את הקרובים, אלא גם את הרחוקים עוד. נתלכלכה צורת אגודת ישראל האמיתית בשנות מלחמת העמים. אנו לטהרה. אנו להחזיר לה קלסתר פניה. אגודת עם ישראל הנאמן לד' ולתורתו. לא מפלגה. לא כתה. כל החרד לדבר ד' לנו הוא. כל החדור מזכות קיומה של אגודת ישראל ברגע היסטורי זה - לנו הוא. אסור לנו לעשות פשרות עם הסתדריות העומדות בנגוד גמור לאגודת ישראל. פשרות בדברים של עיקר. מעולם לא נמצא עם ישראל במצב של סכנת אבדן הויתו ההיסטורית כיום היום. הצלת מהותו בתור עם אלקים נגד שטפי הזמן: זוהי שליחותה של אגודת ישראל. שליחות שאין להפחית בערכה ושיש למוד אותה בקנה מדה של ההיסטוריה. אבל מותר לנו, או חובה לקרב אנשים אלינו, אם רוצים הם להתחבר בנו ולבטא את שייכותם לכלל ישראל החרדי. אם רק שומרי תורה ומצווה הם. שמאל דוחה את ההסתדרות וימין מקרבת את האנשים...

 

ממשלת תורתו הק' לא לבד בחיי העם' אלא גם בחיי הפרט. חבל על זקוקים אנו להפוך את הסדר במשפט הזה. חבל. חבל. נלחמים אנו לפעמים בעד ממשלת תורתנו בחיי העם והנה שוכחים אנו תכפות את חיי הפרט. הפרט, אבל הכלל, נעזוב ושקוע הוא במפלגיות יתרה, ואם שוט ההנהגה בידו אז - יכה יוסי את יוסי. לא בזלזולים יש להשפיע על אנשים ישרים. זוהי אמת, שאין להכחישה. האם יכולים אנו לותר אל ההשפעה? הרשאים אנו לאסור מלחמה לשם - מלחמה? מלחמה ברעיונות מזויפים, מלחמה בתנועות זרות לישראל סבא ולפעמים גם באנשים מורדים, אבל מלחמה תמידית באנשים - היכן הוא הצד החיובי בתכניתנו?... האמנם כן, שכבר אמרנו נואש לעם ישראל?... רק מי שנאבק עם המות נלחם בלי תכסים. הבוטח בחייו דרך אחרת לו. אגודת ישראל בוטחת בחייה, מפני שהיא בוטחת בד'. עוד אסירת התקוה היא, כי עם ישראל ימצא את הדרך לה' לתורתו. על כן לא הרחוק עיקר היא אצלה, אלא הקרוב ולפעמים גם מתוך -  הרחוק.

 

ג.

 

נוציא נא את המטרה מתוך הסיגים. נשווה אותה לנגדנו תמיד-תמיד. לא נזניח אותה אף רגע, אף רגע לא. למאור עינים ולמורה דרך תהיה היא לנו. ואז תעבור המשטמה ותחלוף שנאת חנם וכל חשד שוא יכלה מקרבנו.

 

שני גורמים לאגודת ישראל: גורם היסטורי וגורם מעשי. הצלת מהותו ההיסטורית של עם ישראל: עם התורה, בתוך גלי הלאומיות החולניות וההתבוללות הדתית. בקיומה לבד ממלאה כבר אגודת ישראל את תפקידה זה. אגודת עם ישראל מבוסם בתורתו, עומדת ברשות עצמה, מכירה בחיי העם ובחיי הפרט רק - סמכות התורה.

 

עם התורה יש לו גם כן חובות מעשיים. פתרון שאלות העם העולות יום יום על הפרק. פתרון זה דורש רכוז הכחות עד כמה שאפשר. גיוס האמצעים. זולת זה אין אגודת ישראל בת קימא. כל תנועה. שלא מצאה את הדרך לחיים המעשיים, סופה להיות גוססת. האידיאה אוסרת לעשות פשרות החיים דורשים את שלהם. החיים אינם נקיים מפשרות. התנקשות בין האידיאה והחיים. צריך למצוא את דרך הממוצעת. לא לעשות פשרות עם הסתדריות. נושאות אידיאות זרות. להתפשר אמנם עם אנשים, נושאים החיים...

 

אגודת ישראל יכולה ללכת בדרך של מעשים, אם לא תהיה שנואה לבריות. נודה ולא נבוש: שורש אי הצלחתה של אגודת ישראל במפעליה המעשיים צפון בהיותה שנואה, לפחות לא אהובה לשדרות העם. חלק הגון מעובדה מעציבה זו יש לזקוף על חשבון מתנגדינו, כן אמת הדבר. לא נתנו שום הזדמנות לעבור מבלי למאס אותנו בעיני העם ולהשליך שקוצים עלינו ובכונה.

 

אבל גם אנו לא נקיים מפשע. לו היינו בוחנים תמיד את דרכינו ואמצעינו. לא בכל עת ולא מקום היתה קנאות זו או אחרת נחוצה ומועילה. לא בדקנו תמיד במעשינו לראות, אם לבד הצד השלישי שבהם גם צד חיובי בם. אם היה כדאי לעורר שנאת אחים. כן אם היה כדאי בשביל האידיאה לפחות. ובהיות אגודת ישראל שנואה, או לפחות לא אהובה, לא יכלה להצליח במפעליה המעשיים. התחלנו להתבייש בשם אגודת ישראל. לא נשאנו אותו בגאון, לא באירופה ולא באמריקה. מנהיגנו, כאשר פנו לעם על עזרה, יראו להופיע בשם אגודת ישראל. ידעו, כי בשם זה לא יצליחו. מדוע? שנואה היא אגודת ישראל בעיני העם. איזו מסקנה יש להוציא מזה? - נחפשה דרכינו ונחקורה!...

 

אגודת ישראל עומדת לפני נסיון גדול. ראשית כל צריכה היא לכנס את כל נאמני התורה הבאים אליה בחבה ולהמשיך אליה את כל החרדים שבכל ארץ וארץ בהבנה יתרה. שנית צריכה היא ליצור קשר חזק ואמיץ בין כל קבוצות החרדים לשם תגבורת הכחות ורבוי הפעולות הממשיות לחזוק התורה, העם והארץ. שלישית עליה להשגיח על כל הנעשה והנכתב בקרבה בעינא פקיחא ולא לתת לקנאות מופרזה להתפרץ בינינו, העלולה רק להזיק ולא להועיל לנו בשום צד וענין.

 

הכנסיה הגדולה של כנסת ישראל הנאמנה לד' ולתורתו מתכנס. עוד לא מכונסים המה כל נאמני התורה. היקשיבו לקולה החודר למעמקי לב כל יהודי? הישליכו מאתם כל שנאה, כל ריב וכל חשד ויתאחדו כאיש אחד בלב אחד לקדוש שם שמים, להצלת מהות ההיסטורית של האומה הישראלית ולפתרון השאלות העולות יום יום בחיי עם ישראל בכוח תורתנו הק',

תקוותנו זוהי נחמתנו...

 

לאוהבים

(לאגודתיים ולמזרחיים)

ירחון דגלנו תרפ"א

הכותב: בנציון בערמאן

 

המתוקנים שבהמזרחיים התחילו להכיר כי הפוזיציות שלהן בתוך ההסתדרות הציונית אינן איתן. הרב פיהאן , חבר ההנהגה של הסתדרות המזרחית העולמית ועורך "התור" בירושלים, התפטר ממשמרתו – משמרת מנהיג במרכזו של המזרחי העולמי, וגם אינו מקבל עליו יותר אחריותה של עריכת "התור" ("התןר" גליון י'ז);הפרופיסור חיים פיק , חברו של הרב פישמאן  בהנהגת  ה"מזרחי" , שואל  משיב על שאלתו בחיוב, אבל השאלה כשהיא לעצמה מעידה כי הפרופיסור בנכבד מפקפק הרבה בעתידול של "המזרחי" ; הרב מ.א. עמיאל (רב באנטוורפין ) כותב בתוך שאר דבריו במאמרו "נחפשה דרכינו" (ה"מזרחי" גליון 19 היוצא לאור בוורשה) גם כדברים האלה : "כבר באה העת לבלתי לירוא מן האמת ולהגיד אותם בגלוי ובפומבי כו'  "בנוגע לרעיון המזרחי, למטרתו העיקרית : "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" כו', "הננו מוכרחים  להודות על האמת, כי מטרה זו לא השגנו לעת עתה אף במקצתה, בארץ ישראל הציונית, אתה יכול לראות את כל התורות שבעולם, גם התורות היותר חדשות שבחדשות , מלבד – קיומו של –תורת ישראל" ובמרירות גדולה מסיים הרב הנכבד  הנ"ל את מאמרו ו"שאלת קיומו של ה"מזרחי", שאלה להיות או לחדול, דורשת מאיתנו הפעם לבקש דרכים רדיקליים לתקן את המצב"

 

מכיר אנכי היטב בצערם של החכמים האלה, מצד אחד הנם מסורים בכל לבם למסורת ישראל ולקדשי אומתם , ומצד השני הנם קשורים בכל נשמתם ובמותרות אהבה עזה , ששרק לב עברי יכול לאהוב כל כך, לארץ ההיסטורית שלנו ושתי אהבות הללו , אהבת הקודש ואהבת הארץ , בשיטת הציונים , צוררת אשה רעותה , אם יתמכרו לעבודת בנין הארץ על פי הסיסמא של הציונים , עליהם להתרחק מקדשי ישראל ומעיקרי היהדות הדתית, ובאופן כזה הם נכווים משתי אשים , ושאלת קיומו של ה"מזרחי" שאלת  להיות או לחדול מנקרת את מוחם , ואינם מוצאים דרך איך לצאת ממצבם הטרגי והבלתי נורמלי.

 

פירכוסים נפשיים כאלה מאנשים המתאבקים לא עם איזה אויב כ"א עם צל עצמם , מעוררים השתתפות בצער גם אצל אלה שאינם נחשבים להם לאוהבים. כל אלה שיש להם רגש אנושי וניצוץ אלקי בתוך נשמתם , אינם יכולים להשאר קר ובלא התענינות בשעה שהם מכירים בגסיסת הרוח של בעלי רוח הרודפים אחר איזה משא נפש ואינם משיגים את מבוקשם : אינם יכולים להביט על פרכוסים כאלה ועל התאבקות כזו כעל מחזה שעשועים : לנקום , להתענג ולראות ביסורי הנפש של הלוחמים עם צלם, בגלל שאלה המעונים אינם בני מפלגתם ויש להם עמהם סכסוך דברים . לא צודקים לדעתי הם האנשים המטילים חשד של צביעות ואומרים כי הפרכוסים ממין זה לא טבעיים הם, כ"א הנם עשויים בכוונה כדי להטיל אבק בעיני תמימים להאמין להם כי אמנן דואגים שהישוב העברי בארץ ישראל יהיה ישוב עברי באמת, על פי המסורה העברית, אם נטיל חשדים כאלה אין לדבר סוף, האדם יראה לעיניים, והאלוקים –ללבב, וממילא אנחנו כבני אדם אין אנו רשאים לדון על דברים שבלב, ואלה הרואים באחרים שאינם עמהם תמימי דעות רק שקר ותרמית צבועים שאין תוכם כברם, אף במקום שאין להם הוכחות גלויות גכך פוגמים הרבה במוסר האדם ומחללים את קדשי הלב.

 

לכן השאלות והספיקות המנקרות את מוחם של מנהיגי ה"מזרחי" צריכות להיות ענין להתעניין בו גם בעד אלה שאינם נחשבים למזרחיים, הדבר הזה הנהו עניין בעד כל אלה שלבם ער לכל דבר נכבד נפל בישראל, אם הם "מזרחיים " או לא "מזרחיים" רואים אנחנו לפנינו חזיון מיוחד במינו, משמח ומעציב כאחד, הסתדרות יהודית ידועה באה בין המצרים, ואין לה מרחב לצאת. זו היא הטרגדיה שבחזיון זה והאור שבצל – כי יש לנו מקום לקוות להחזרת אבדה לאחר יאוש. בעיניים כלות מצער ויגון פנימי הבטנו על האילמנט הלזה של היהדות המסורתית , איך הוא משתמש לכלי שרת בעד ההסתדרות הציונית להיות לה לסיוע להוציא אל הפועל את שאיפתה לבנות את העתיד העברי על יסודות חדשים שאין להם כל שיכות להעבר העברי במובנו הדתי, וביותר היה הכאב גדול , כי החלק היותר נכבד מהמסיעים למחריבי העבר העברי , הנם נאמנים לכל קדשי ישראל בעבר ורוצים בקיומם גם לעתיד, רק כמוכי שכרון , בלא הכרה,היו לכלי חפץ בידיהם של המחריבים להרוס את הנושנות מעולם העברי , ועתה לרגלי הספיקות והפקפוקים שנתעורר במחנה ה"מזרחיים" יכולים אנחנו לקוות גם ליקיצה, סוף כל סוף ימצאו את הדרך איך לצאת מן המיצר, ויוחזר לנו מה שחשבנו לדבר אבוד, ומה שהיה שלנו מכבר יהיה שלנו גם להבא.

 

הרב עמיאל אומר שם במאמרו "ידעתי גם ידעתי, כי בארץ ישראל הרמבני"ת כר' אין הדבר רע אבל בארץ ישראל הציונית כו' בזו אנו יודעם היטב לצערנו, איזה פנים יש בה לתורת ישראל ..." והרב הנכבד הלזה מוסיף : "ואת האמת הלא אי אפשר לכחד ,כי כל הכספים של הקרנו הציונות והמזרחיות הולכים רק לטובת ארץ ישראל זו האחרונה."

 

דברים חריפים כאלה הרה "מזרחי, המצדיקים במעט מילים את כל הטענות והטביעות של מתנגדי הציונית , שומעים אנחנו בפעם הראשונה , סימני יקיצה ותחיה כאלה במחנה המזרחיים באמת משמחים את הלב, הדברים האמורים מעידים על הרב הלז כי הוא יודע את האמת, וגם מאידים עליו כי אינו מכוון למרוד בהאמת הידועה לו.

 

הרב פישמאן ב"התשובה לרבים: (ה"תור" גליון יז') אומר : "לדעתי אי אפשר להמזרחי" להסתפק בהטבעת חותמו על השקלים הנמכרים, אלא שהו א צריך להטביע את חותמו והשקפותיו על כל המעשים במשך כל השנה"... ובאשר הרב הלזה ראה ונוכח כי ה"מזרחי " תופס בתוך הציונית רק את המקום של שמש המוכר שקלי הציונית , ולחצוצרה לאסוף את כל המחנות בשביל מטרות ציוניות , לכן התפטר ממשמרתו.

 

רב זה שהנהו גם חכם , מרגיש את כל עומק הטרגדיה שבחזיון התוגה מה שה"מזרחי"  משחק על הבמה הציונית , מרגיש ואינו רוצה להיות קומדינט משחק, אמנם רואים אנחנו כי אינו רוצה , אבל מי יודע אם בעל הוא על רצונו?

 

באור רחב, מה שאפשר ללמוד מהתפטרותו של הרב פישמאן , נותן הרב עמיאל במאמרו "נחפשה דרכינו" (ה"מזרחי" הנ'ל) "אמנם תשובה ברורה על התפטרות בלתי נורמלית זו אפשר לנו למצא רק במצב הבלתי נורמלי של "המזרחי" בכלל" כו' כו'  . "אמנם בודאי יבוא על מקום המנהיג שנתפטר כעת מנהיג אחר , טוב ממנו או גרוע, אבל עלינו לדעת מראש , כי בעיקר  הדבר מאומה לא נתקן בזה" כו'  "וכל זמן שנהיה סמוכים רק על שלחן הציונים בלי שום אמצעים מקוריים מצדנו אז נהיה קטנים אף אם יהי' לנו מנהיגים הגדולים שבגדולים"

על הדברים האלה אין לנו מה להוסיף, הדברים האלה מדברים לעצמם ואינם צריכים לביאורים ומתורגמנים, אך אחר כל אלה גן יודע אני כי השחר עוד לא בקע את אורו , הסערה הראשונה תעבור והרב פרישמאן  ישוב לעבודתו בתוך ההסתדרות העולמית של המזרחי, וכמו וכן גם הרב עמיאל ישוב עוד הפעם לכתב מאמרים יפים כדי לעשות תעמולה בעד עבודה לטובת הציונית המזרחית ואסיפת שקלים, כלומר הרבנים הנכבדים האלה ישובו לשעבודם אצל הציונית, או יותר נכון מעולם לא נשתחררו משעבוד זה, כי מסתמא תנתן להם איזה הנחה לפי שעה עד יעבר זעם, אינני  אופטמיסתן במדה כזו להאמין כי בין לילה יתהפכו משועבדים לבני חורין , בכל זאת אני רואה בסכסוך  זה אותות לטובה, באשר גם תנועת השחרור , בתוך הממלכות של ממשלת היחיד, היתה קודמת למעשה השחרור בפועל בתוך החיים הממשיים , ואין ספק בדבר כי התנועה הקודמת הלזו היתה סיבה וגורם עיקרי למעשה השחרור אשר בא אחריה.

 

צורתו, של אות והשעבוד מה שהמזרחיים משועבדים להציונים, בהחצוניות שלה, דומה להעבדות של עבדים אשר ההכנעה והמשמעת היא להם לטבע, כי היחוסים שבין הציונים עם המזרחים הוא ממש אותו היחוס אשר  היה ל,הפריץ" הפולני בתקופתו עם היהודי מה"יפית" שלו, אבל המסתכל בתוך הפנימיות של אותו החזיון וישים לב להכיר היטב את מהותם ותכונתם של אותם הקשרים והלולאות  המחברים ומדבקים את המזרחים להציונים , יראה כי המזרחים לא עבדים שיש להם פסיכולוגיה  של "נרצע" האומר "אהבתי את אדוני" "לא אצא חופשי" – כ"א משוחדים הם אשר  השוחד עיוור את עינהם, לא שחד ממון וגם לא שחד דברים , אלא השחד של "אהבה מקלקלת את השורה" לא אהבת עבד את אדונו אך אהבת הארץ ערש ילדותינו .

 

"המזרחיים" הראשונים כמו הגאון ר' יעקב יצחק ריינס זצ"ל ובני חבורתו , לא מצאו דרך אחר בלבד הדרך האחד לכנוס בתול ההסתדרות הציונית בתור פדרציה מיוחדת העובדת יחד עם הציונים  רק במה שנוגע להוצאת הפרוגרמה הבזילית לפעולה ולא במה שנוגע לעבודת הרוח, כי מעטים היו אז במספרם לעומת המספר של הציונים הכלליים ולא יכלו לבנות להם במה מיוחדה פני עצמם. אהבתם ומסירתם לרעיון הלאומי שבהציוניות הטעתם להאמין כי בעבודות רוחניות יהיה ה"מזרחי" הכח המכריע בהקונגרסים הבאים , אחר שיתוספו להם חברים, והרוב יהיה על צדם  , ו"אהבה" זו גם עוורה את עיניהם שלא לראות איך נתהפכו לאט לאט למנקי נעליים אצל הציונים.

 

כן הדבר, אין לחשוד את מנהיגי המזרחיות בערמימיות וזיפנות, ואף כי העובדות החיות מוכיחות במעשים בכל יום כי הנם מסייעים לעוברי עבירה ולמחללי דת , בכל זאת הדבר ודאי  כי לא צבועים וזיפנים הם כ"א טועים , מקרים שונים , חצוניים ופנימים , בההשתלשלות של ההסטוריה מהעבר הלא רחוק גרמו לכך כי גדולים וטובים מהיהדות החרדית הוכו בעוורון בשביל שחד של "אהבה מקלקלת את השורה"  להאמין במנהיגי הציונית , אף כי חפשיותם הקצונית היתה ודאית, אבל גם כשרונם לנהל תעמולה לא היה מוטל בספק , וכיון שרק טועים לפנינו אין לנו לעשות עמהם מלחמות בסערה וסופה כמו עם אויבים , שהמטרה ממלחמות כאלו היא רק להחליש את הכח של הצד שכנגד, ולא להביט על האמצעים שמשמשים בהם אם הם כשרים או לא כשרים , עלינו רק להכריז על המעשים ולקרוא את הילד בשמו , להבליט בצבעים בולטים את התמונה הנכונה של פריצות הדת מהפוצים , להראות בדיוק על טיבם וטובם של הזרעונים והצמחים מה שהציונית מוציאה.

 

באשר את מאמרי זה אני כותב על האדריסה של האגודתיים והמזרחיים גם יחד, לכן עד כאן במה שנוגע להאגודתיים ,ומכאן ואילך אטפל בהדברים מה שלפי דעתי הם שייכים למזרחיים, כלומר מה שהמזרחיים צריכים לדעת.

 

יש להם להמזרחיים תרעומות על הציונים בגלל הדבר מה שאלה האחרונים אינם מותרים כלום מדעותיהם בההנהגה הציונית, ואינם עושים להם כל הנחה במה שנוגע לההנהגה הרוחנית, מקבלים שקלים מהמזרחים בתודה רבה ובתשואת חן , נותנים להן מקום בכבוד גדול לעשות פרופגנדות בעד הציוני , אך להשתתף בעבודת הרוח כדי להשפיע על המוסדות הצבוריים גם מרוח המזרחים לא יתנו להם כל רשות , מרשים להם רק להסכים ולענות אמן על ה"קדוש" ו"ברוך" של הציונים , אבל לא לשתף גם את ה"קדוש" ו"ברוך" שלהם.

 

תרעומות זו של המזרחיים היא רק מפני שהם קרובים לעצמם, ואין אדם רואה חובה לעצמו , אבל ברגש המוסר אין מקום כלל וכלל לתרעומות זו. אדרבה, מצד ה"מוסר" אין הציונים רשאים לעשות ככל ותור בשביל המזרחים . לפי הכרתם הפנימית של הציונים הנה תרבות המזרחית שהיא דתית- תרבות מסוכנה של בני אדם לא מקולטרים המזיק הרבה על דרך ההתקדמות. ה"אמונות" וה"דתיות, היו צעדים של התפתחות בהשתלמות האדם רק בדורות הקדמונים שהאדם עוד היה במצב פראי מעט או הרבה. אבל עתה , עתה שפיראות של האדם  הקדמוני והשגותיו על דבר החיים כבר עברו ובטלו , אין מקום כלל למושגים דתיים, ואפשר רק לחשבם למפריעים ומכשולים המעברים את ההשכלה האנושית במהלכה , ובפרט ההבנה של בעלי התלמוד על דבר מושגי היהדות בודאי הם חושבים לתוצאה גלותית. אדרבה איך אפשר לדרוש מהציונים בעלי השקפות האל כי יעשו ותורים בעד המזרחיים שהם רוצים להכניס זרמים מסוכנים בעד התחיה העברית בתוך הארץ שהם הצונים, רוצים לרקום שם  , ודוקא שם , תחיה חדשה בעד עם ישראל , תחיה נורמלית בעד בני חורין אשר התנערו מאבק הגלות?

 

כמובן לא כל הציונים יש להם השקפות כאלו על דבר הדתיות בכלל ועל דבר דת ישראל בפרט, אבל המנהיגים העומדים בראש התנועה , שהנם רוח החיה , ובתך ההסתדרות הציונית , בודאי רואים אסון בעד החיים הפוליטיים של עם ישראל , בתור עם אשר במובן ידוע יהיה עומד ברשות עצמו, אם יהיה מוכרח להשתמש בשבת גויים ביום השבת לצרכי מדינתו. אפשר הדבר כי לא לרצון להם מעשיהם של החלוצים המחללים את השבת בפרהסיה ללא צורך כלל, עוד השעה מוקדמת העט לחלול קודש קצוני המעורר סאון בין החוגים החשכים שעוד לא הספיקו להשתחרר מעבדות הגלות ... גם אפשר כי בתור אנשים מנומסים ובעלי טעם הנם מתחשבים עם מ"קודש" של אחרים אף שכשהם לעצמם אינם מאמינים כלל ב,קודש" זה , וכדי שלא לחלל את קדשיהם של האחרים ישמרו עצמם מחלול קודש ברבים, אם לא ימצאו בזה צורך, אבל איך אפשר לדרוש מהם כי ימסרו את החנוך של הדור הצעיר בארץ ישראל בידי אנשים אשר ירגילו את הילדים הרכים מראשית טל ילדותם בההשקפה התורנית כי העושה מלאכה ביום השבת מות יומת?אם יעשו כן , וימלאו אחר דרישותיהם של המזרחים , הלא את נפש העם הם קובעים....

 

אומרים כי מכס נורדוי, אמר שרוצה לראות בבנינו של ציון , אף אם יהיה הראשון אשר הב"ד הגדול בירושלים ידונוהו לסקילה בשביל חלול שבת. מאמין אנכי כי תפלתו זו יצאה ממעמקי נשמתו, אהבתו לעם ולארץ היתה גדולה מאהבתו לעצמו, ובכל חם לבו , היה מעלה את עצמו בשמחה לקרבן בעד אושר עמו, אבל יחד עם זה גם הדבר ברור כי רצונו הפנימי היה , כי הוא יהיה קרבן הראשון וגם האחרון , ואחר שיהרגוהו תתפשט ההכרה בהצורך ההכרחי לבטל מנהג בדברי זה , האם לא כך הדבר?

 

איך אפשר לדרוש מהציונים האוהבים את עמם כנפשם ורוצים בתקנתו, המשתוקקים לראות דור יולד בארץ ישראל מתענג על נועם החיים והנהו בריא בגופו ונשמתו, להניח להשתתף בההנהגה הרוחנית לאנשים שיש להם מושגים בכשר וטריפה אסור ומותר? רק עם גלותי אשר כל הויתו וישותו  בנס עומד , יכול לחיות בתנאים כאלה , אם הוא חיוור פנים וכחוש בשר גם כן אין בכך כלום , אבל עם הרוצה לעמוד על בסיס מוצק ולא לרחף בין שמים וארץ , עם הרוצה לחיות חיים טבעיים ונורמלים – הוא גם צריך למזונות בריאים המחזקים את הגוף והשרירים , מזונות בזול או לפחות שלא ביוקר גדול , למען יוכלו להתכלכל במזון מבריא גם האנשים שאינם אמידים...

 

דאגות וחשבונות כאלה ודומים לאלה , ממלאים את כל חללו של כל ציוני הגון שהוא חפשי בדת, וכדי להקל את הכבד הקושי שבשאלת התחיה העברית מוצאים הציונים החפשיים לצורך הכרחי לחנך בארץ ישראל דור חדש , דור בן חורין , אשר ישליך מעליו את הכבלים והמשאות שהעמיסה עלינו הגלות , ואיך אפשר לבקש מהם כי ימעלו מעל בשאיפתם היותר עיקרית, וימסרו את ההנהגה בידי אנשים זרים אשר יהרסו את כל מגדליהם ותקוותיהם?

 

צריכים אנחנו לדעת ולהודות על האמת , כי לא כל חברי ההנהגה הראשית בתוך ההסתדרות הציונית, מחזיקים את הציוניות לפרה חולבת כדי למשוך ממנה פרנסה, יש מהם רבים שהנם בעלי סיסטמה ושטה קבועה היודעים היטב מה שהם רוצים , ואינם סתם פורקי עול ופורצי גדר מהטפוס הידוע של בעלי תאווה, הציונים האלה הנם מסוכנים ביותר כי אי אפשר לשחדם בדברים וגם לא בכסף, ולא ימכרו את הפרנציפ שלהם ומשאת נפשם במחיר השקלים אשר המזרחים יעזרו להם לקבץ.

 

אפשר להגיד בבטחון גמור את האותיות מאחור , כי כל זמן ש"המזרחי" ישאר בתוך ההסתדרות של היונים לא יהיה לעולם לכח בפני עצמו, אולי ישליכו לו פרורים , אבל להפרורים המושלכים לא יהיה ערך כללי וחשיבות שיש בה ממש בתוך החיים הארצי-ישראלים , ואפילו אם יתרבו אוכלסי המזרחי כהנה ומהנה, יהיו ה"מזרחיים " רק סמוכים על שלחן הציונים , ויהיו רק מסיעים להשאיפות הציוניות.

 

הרב עמיאל מתפאר במאמרו הנ"ל: "מצבה של הסתדרותנו (הסתדרות המזרחית)הוא אמנם טוב שהרי אף מתנגדינו היותר חזקים בין מימין ובין משמאל , אי אפשר להם להכחיש, שהסתדרותנו גדלה ונתחזקה מאד בשנים האחרונות הרבה יותר ממה שפיללנו בעצמנו, ובקונגקס ה"יב ראינו את הסתדרותינו והיא מרובה באוכלוסין יותר מכל הפדרציול השונות כו'.

רוצה אני להעיר כי הרב הנכבד הלזה יכול לקוות כי בהקונגרס הי"ד או הט"ו יכנסו בתוך ההסתדרות של המזרחי , גם ה"ה וויצמאן , סוקולוב, אוסישקין ,זבוטינסקי, עוד ועוד , יכול להשתעשע בהתקוה כי השם "ציוני" יבטל לגמרי , וכל ההסתדרויות השונות שבמחנה הציונים רק בשם "מזרחי" תקראנה, מנהיגי הציונית אינם אנשים רעים בטבע , הנחה זו יעשו ל"המזרחי" להקרא בשמו , אבל אדוני הרב-לא השם הוא העיקר!

 

האמת הודאית היא  כי צר המקום בעד ה"מזרחי" בתוך ההסתדרות הציונית , אם חברי המזרחי רוצים לעבוד בעד התחיה העברית בארץ ישראל ובעד בנין הארץ , על פי הרוח של יהודים מזרחים , עליהם להשתחרר מאפוטרופוס של מנהיגי הציונית , (ולעשות להם הנהגה מיוחדת) שאין לה כל שיכות עם ההנהגה  הציונית. ואף כי על ידי כך יתמעטו חברי ה"מזרחי", כי הציונים ברוח הקוראים לעצמם "מזרחים" בודאי לא יאבו לכנוס בתוך הסתדרות כזו של  "מזרחים" ויחליפו את שמם בשם היותר נאה להם . והיותר הולמתם-"ציונים",אבל יכולים  להיות כי החסרון הלזה ימלא במספר יותר גדול  חברים אחרים שהנם יותר קרובים לרוחו של ה"מזרחי".

 

אמנם מאמרי זה הנו ראלי מעט יותר על המדה , אבל עד מתי חצאי מלים ואונאה עצמית?

 

 

 

מכתבים להאבות

 

ירחון הפלס

הכותב : נין

 

למאורינו גדולינו וחכמינו , אבות בית ישראל !

רב וגאון אחד כותב אלי: "כמע"ל אומר ואומר – במכתביו להאבות – כי רק ב"התורה" , ב"המאור שבתורה" אפשר יהיה לפעול על  העם , אבל מדוע לא יציג לפנינו תכנית איך תהיה העבודה ובאיזה אופן אפשר להשפיע על העם שיתחיל כלל להטות אזן ל"התורה" ? אמנם "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש " אבל מה לעשות כשמנוולים רבים מתחברים אליך ומושכים גם אותך מבית המדרש החוצה – מה לעשות אז? ובמכתב שני כותב אלי :"התנצלותו כי מטרתו במכתביו אינה ליעץ "איך ובמה" , כ"א להעיר את "אבות העם" לצאת לעבודה, ע"ז  אמינא לי' כי מטרה זו לאר כלום היא. גם "אבות העם" יודעים היטב הרעה אשר ימצא את בני עמם בשנים האחרונות מהנך עובדות דחשיב מר, אלא שאובדי עצות הם במה לתקן , ובבא כ' לעורר רק את הפצעים מבלתי הבא שום תחבושת – רק תבן הוא מכניס לעפרים , ושום תועלת אין בכל אלה וע"כ דעתי חובה מוטלת עליו להראות באצבע גם איזה דרך לתקן המעוות.

 

השאלה "מה לעשות" ? באיזה דרך אפשר לתקן המעוות ? היא שאלה רבת הצדדים , ולא על רגל אחת אפשר לפתור שאלה חמורה כזאת. על מדוכא זו  צריכים לשבת זקני העם , מוריו ומאוריו ; אך בתור "מציע" ארשה לעצמי גם אני לדון בה לפי נקודת השקפתי , אף כי למקום גדולים עוד לא הגעתי , אחר שאנחנו רואים במקום גדולתם של ה"גדולים" גן ענותנותם לשאול בעצת קטנים מהם.

 

אחת התחבולות שנחוץ להשתמש בה לפתרון השאלה האמורה היא כידוע ספרות מ ה ו ג נ ת , לחמם את לב הקורא ולהצית בקרבו אש קודש. אולם במובן המילה  "מהוגנת" יש באורים שונים , איזה תנאים דרושים ונחוצים כדי לעשות הספרות מהגנת ומכוונת למטרתה להלהיב את ניצוצי היהדות ? מה טיבו של "מלח- ספרותי" זה: על זה גדולים חקרי לב , ובמה שנוגע לצד זה הנני לדון הפעם.

 

חסידי רוח הזמן רגילים להתאונן על בעלי התרבות הישנה כי זרים הם גם לרוח החכם מכל אדם האומר : "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג') הנגררים אחר הזרמים מחדשים רוצים להבין בדברי החכם כאילו הוא מורה לנו להיות תלמידים מקשיבים לקול העת, וכמו שיש חליפות להזמן כך צריך להיות תמורה גם בדעות : "עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע" וכאלה רבות בדברי קהלת אשר בעלי השינוי והתמורה רוצים למצא בהם סעד וסמך לשטתם כי האדם צריך להשתנות יחד עם הזמן וללכת לרוח היום , והאיש העומד על מקום אחד בכל הזמנים והנהו מחזיק כשטה אחת כל הימים , איש נקפא הוא ודעותיו מאובנות , כלומר חסרה לו אישיות.

 

אמנם יש גם בין אנשי התרבות  החדשה , המזכירים בהגות כבוד את הסופרים והספרים מדורות עברו אשר נפחו על בני דורם רוח עתיק , אבל אומרים הם כי הרוח הוה היה בדורות ההם רוח היום , ולכן טוב עשו מדריכי הדורות האלה שהלכו עם בני דורם על פי רוחם וחנכו את הדור על פי דרכו טעמו ומובנו. ואף כי אתה כבר עברו ובטלו הרוחות האלה מן העולם , אך אז בזמנם , הועילו בזה הרבה להתפתחות האנושית , לכן ראויים הם לכבוד ולברכה אף כי בזמן הזה אין כל ערך להרוחות ההם , אבל על דברי העת ההוה הרוצים להכניס בתוך דורם את הרוח הישן , ישפוכו קתון של שופכין כי יותר משהם מתקנים הם מקלקלים, וטעמם ונימוקם עמם כי שנוי הרוחות הוא חק מוכרח בתולדה , וכל הרוצה להוציא חדש מפני ישן ולערוך מלחמה נגד הזרמים ולעצרם במהלכם הוא צפוי לאותה הסכנה עצמה  הנכון להלחם נגד הטבע, "אין ללחם עם הרוח" הניחו לכלל מונח בחיים ובמעשה.

 

ואת רוח הדת והאמונה , מכנים משכילי הזמן , רוח ישן,  ואת השתחררות הרוח , כלומר את החופשיות , הם מכנים , רוח חדש,לכן גם אלה המכבדים לכאורה את ספרי הדת שנכתבו לפני דורות , יבזו את הסופרים והספרים מעת הדוה הרוצים לטעת בלב מדות ומעשים טובים בפועל על האדריסה של האומה והדת , כי בני דורנו לפי דבריהם החליפו את מובן  "אמונה" במובן אחר יותר חדש -"לאומיות. וכל מי שאינו רוצה לרקד לפני אליליהם החדשים האלה , מטפח על פניו  לפי שטת המחדשים , מאמר החכם מכל אדם "לכל-זמן! ועת – לכל חפץ תחת השמים"

 

ולוא  החליפו בעלי החדש רק את השם בלבד אז לא היה עוד מקום לדון עליהם כ"כ, כי הקב"ה וישראל ואורייתא חד הוא, ואותן המצוות שלפנים היו מקיימים בשם האמונה ודת המיוחס להקב"ה  היו מקיימים עתה לפחות בשם הלאומיות המיוחס לעם, עדיין לא היינו צריכים לצחק כל כך , אבל דא עקא , יחד עם השם נעשו שנויים גדולים גם בהרוח, ולא רק מנהגים ונמוסים רבים ש"האמונה"  מחייבת בעשיתם , ה"לאומיות" פוטרת, אלא שגם באה לשרש הלכות דתיות רבות מעיקרן והיא מעמידן ממש במהופך ... ועל פניני יהדות כאלה שהמחדשים רוצים להטביעם בים החיים , ובמה? בדברי רוח ... בהטענה כי נחוץ להתאים את הכל ( "הכל" לרבות גם את תביעות הדת ) עם רוח העת , על כגון דא בודאי יש להתאונן הרבה מאד.

 

בן דורי אנכי וקרוב מאד להרוחות המנשבות בזמננו- אף כי כשאני לעצמי מקומי בין היהודים הדבקים לדתם לא פחות מלעמם , את חנוכי קבלתי  בבית המדרש הישן , אבל יחד עם זה נפגשתי גם עם  החיים הסוערים שגם הם מסתמא השפיעו עלי במדה ידועה , לכן כאיש המדבר בענין ידוע לו , ארשה לעצמי לחוות דעה באיזה אופנים ותנאים באיזה מובן אפשר להקביל ולהתאים את רוח הדת עם רוח הזמן בכל זמן וזמן , ובאיזה אופן ומובן אי-אפשר.

 

בכל הכבוד אשר ירחש לבי לאנשי המעשה שבקרבינו העוסקים הרבה בהתרבות העברית במובן דתי, לא אוכל בכל זאת להונות את עצמי ולהחניפם כי כל מעשיהם רצויים כמו שכוונתם רצויה. העובדות (פאקטען) מטפחות על פני מעשים רבים , מבעלי המעשה שלנו, (רק שלנו?) בקולי קולות: לא זו הדרך!

 

פוק חזי תוצאות הצעקות של החרדים שלנו , על דבר רוח השלילה לדת המנשב בזמנינו , מה אנו רואים? אלה צועקים ואלה צוחקים , החרדים בוכים צועקים ומתמרמרים , והאינטלגנטים שלנו עושים מה שכבר עשו ,האדוקים  זועקים מכאב לב , הוי! אוי! ואבוי! והחפשיים , הנחשים הצפעונים , מטילים כמאז כן עתה את ארסם בבני הנעורים ושורפים את נשמתם היהדותית, הכל כדאתמול.

 

פוק חזי , אפילו אולתם ההורים והמורים המקריבים את מוח עצמותיהם ולשד מוחם על מזבח חנוך בניהם ותלמידיהם , לטעת בקרב לבם נטעי נאמנים לדת ואמונה , איזה ברכה הם רואים בעבודתם? הוי! כלום יועילו במעשיהם , והדברים של טעם אשר יאמרו האבות להבנים והמחנכים לחבב עליהם את התורה והמצווה מסורת אבות , לא יעשו כל רושם על לבות הפעוטים , וכשיגיע  לידי נסיון לא יאבו לנקוף באצבע קטנה בגגל מצוה דתית.

 

ככל החזיון המעציב הזה אנחנו רואים באשר "אליה וקוץ" במעשיהם של העסקנים בישובו של עולם היהדות, חכמינו ז"ל אמרו: "כשם שמצוה לאמר דבר הנשמע כך מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע" הם ז"ל היטיבו לראות כי המוכיח יכול רק אז לעשות את הרושם  הדרוש , אם מקבלי התוכחה ישימו לב לדבריו , יעיינו ב"התוך" מתוכחתו, אז יחתרו הדברים לאט לאט חתירה עמוקה בקרב לבם פנימה ויפתחו שם דלת , בתחילה כחודו של מחט סדקית ואח"כ כפתחו של אולם , הכל לפי האדם, אבל למטרה זו נחוץ כי המוכיח יהיה מכובד, ולפחות, חביב על הדור , לכן עליו להזהר מלהוכיח על "דברים שאינם נשמעים" כי על ידי הדברים שאינן נשמעים יתרחב הפרץ בין המוכיח ובין דורו, והשנאה כידוע מקלקלת את השורה , ולא יאבו לקבל ממנו אח"כ גם "דבר הנשמע" , לא יעיינו בדבריו , לא יחדרו לתוכם ופנימיותם, וממילא לא יבינו לו,  וגם ה"פנינים" יהיו מושלכים כ"אבנים" באין מאסף ... לזאת באו חכמינו ז"ל בעצתם העמוקה מני ים :"כשם שמצוה לאמר דבר הנשמע כך מצוה שלא לאמר דבר שאיננו נשמע"

 

תוכחת מוכיחינו לדת למדות ולאמונה , בודאי נחוצה היא ויראי ה' בודאי מכירים להם תודה , אבל כאמור למעלה אליה וקוץ בתוכחתם, עם כבודם הסליחה, והאמת היא אמת, כי רבים מהם אינם יודעים איך להוכיח ועל מה להוכיח, קולם צרור גם על דברים שהם עיקריים גדולים בהחיים התרבותיים ואינם מסוכנים להדת רק יש בהם משום מדת חסידות, אדרבה, האם יכולים דברים כאלה להיות נשמעים לאנשים השקועים בראשם ורובם בתוך החיים והם רוצים להנות מהחיים ?האם אפשר לשמוע להם ? לוא השכילו מוכיחינו להתאונן רק על העיקר , אז אולי מצאו אזניים קשובות לדבריהם , ודבריהם היו נשמעים, אבל הם מוכיחים גם על "דבר שאינו נשמע"... ולכן קולם נחבא אף אם הם אומרים "דבר הנשמע"...

 

לו השכילו האבות הרוצים לחנך את בניהם בחינוך דתי ולטעת בקרב לבם את המוסר העברי – ללכת ישר בדרכם הרצויה , והיו מראים לבניהם את המאור שבתורת ישראל , והיו מחבבים עליהם את החיים העבריים בכלל ואת מצוות הדת בפרט , אך במה שנוגע להחיים האנושיים התרבותיים לא היו מפריעים את בניהם מלמלאות אחר  תביעות החיים , או אולי קולם נשמע "בדבר הנשמע" ... אבל לדאבון לב , רבים מחרדינו הולכים בצרי דרכים , ויאמרו לחנך את  בניהם ברוח עברי כמה שיחנכו בקרבם את הרוח האנושי ויכפו הר כגיגית על הבנים כי יתנהגו גם בהחיים האנושיים בדורינו זה כמו שהתנהגו האבות הזקנים בדורות עברו , דבר כזה, חביבים , אי אפשר להשמע להצעירים , כי קול החיים חזק הוא ממוסר- אב , אמנם שלא בצדק אבל "המעשה" כך , הזמן עושה את שלו , ומתוך "דבר שאינו נשמע" אינם שומעים גם את "הדבר הנשמע"

 

הוי! כמה ספרים עברים מלאים מוסר ומדות מונחים כאבנים בלא הופכין ?  הגבירים המנדבים אשר יקנו את הספרים כדי לעשות  "טובה" עם מחבר עני , אולי יפתחו את "הספר" ביום קנותם כדי לדעת את מהותו ועינינו , אחר כך יעקמו מעט את חוטמם לאות אי רצון , יניחו את הספר נשמת המחבר בקרן זוית, שם ינוח ימים ושנים עד שמזמן המבלה את הכל מבלה גם את הגליונות מהספר , ולבסוף מקומם של הגליונות הקרועים והנרקבים בתוך "השמות" והנם למאכל בעד העכברים...

זה הוא הרגל של רוב הספרים העברים שנכתבו בזמן האחרון בעד הרוח העברי = היהדותי = והדתי.

 

אם נבוא לעשות חשבון כמה יגיעות יגע המחבר – יגיעה רוחנית ויגיעה חמרית- עד שהביא את ספרו לדפוס ? כמה טפות מוח ודם הלב שם בתוך גליונות הספר? כמה לילות גזל המחבר שנה מעיניו עד שגמר את הספר? כמה לילות עמל וימים שיש בהם מעין עולם הבא ואין בהם עולם הזה לא אכילה ולא שתיה, מנה המחבר לו ולבני ביתו עד שזכה לראות את ספרו יליד רוחו כלול בהדרו? ועוד כמה פעמים "כמה"? ואח"כ אם נשאל:בעד מי כל העמל הזה? כאב נורא ילחץ את לבבינו להשיב על השאלה הזאת את תשובתה הנצחת-בעד... בעד... העכברים!!

 

לכן כשאני רואה מחבר ספר-דרוש או ספר-מוסר שמח לראות את גמר ספרו ומברך על המוגמר:ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה ! אני עצוב מאד , וחושב אני בלבי:המחבר האומלל והתמים הזה עוד אינו יודע שעכברי רשעי יסחבו בזמן מן הזמנים את נשמתו(הספר הוא נשמת המחבר) ותחת אשר הוא מקווה לתת מזון רוחני "לרבים" בזה שהוא מפוצץ את נשמתו לאלפי רסיסים ומצפינם בתוך ספרו, הוא מכין מזון, מסתמא חומרי , להעכברים הרעבתניים אשר ילעסו את גליונות ספרו בכל פה.. . כן הדבר , חביבים , אם רואים אתם עכבר סוחב מתוך ה"שמות" איזה גליון של ספר-דרוש ספר –המידות וכדומה, דעו לכם כי העכבר מצחק עם נשמת המחבר, זה הוא חלקו מכל עמלו, אחרים-מלבד העכברים- לא היו מטפלים בספרו – הדברים האלה אולי חריפים מאד , אבל גם אמתים מאד.

 

ובמי האשם אם לא בהמחברים עצמם?*) לו מנעו את עטם מלכתוב דברים שאינם יכולים להשמע, אז הקוראים היו מעיינים בתוך הספרים וראו מה שיש בהם, ואם היו מעיינים , כמה פנינים ומרגליות טובות היו מוצאים בתוך הספרים ההם! כמה דברי מוסר מסולאים בפז היו  יכולים להכות גלים בלב הקוראים! ועתה? – הוי! הכל הולך לאיבוד , הדברים שאינם נשמעים מנוולים את הספרים בעיני הקוראים, וממילא גם הדברים הנשמעים אינם יכולים להשפיע עליהם לטובה.

 

מורי ורבותי! רבותינו ז"ל אמרו: כשם שמצווה לאמר דבר הנשמע כך מצווה שלא לאמר דבר שאינו נשמע!

 

כל אלה במה שנוגע להחיים העברים האנושיים , או במילין יותר מדויקים , כל אלה במה שנוגע להתרבות האנושיי, אבל במה שנוגע להחיים העבריים הדתייך כמובן אין מקום אף להסתפק ולשאול אם לדחות מצווה דתית בשביל רוח הזמן או לא, הדת עומד בהחלט למעלה מהזמן. יש להשתמש עם "רוח הזמן" ב ע ד הדת , אבל לא חלילה כנגד הדת, יש לערבה את "הרוחות המנשבות" בתוך מצוות הדת ולקשטן לפי "העת" ו"הזמן" רק אז אם יש תקוה להרגיל על ידי כך גם את שואפי החופש במצוות, ומתוך שלא לשמה יבאו גם לשמה. אבל , במקום שה"רוחות" מתנגדות בהחלט לה"מצוות" חלילה להניח "להרוח" לנצח את "המצוה" , אדרבה יש ללחם בכל נשק כנגד הרוח , כלומר כנגד האנשים המנשבים את הרוחות, כי הדת עומד למעלה מכל "רוח" ומכל "זמן".

 

"לכל-זמן" אמר החכם מכל אדם , כל דבר, כל פעולה, כל מעשה, יש להתאים עם "רוח הזמן" מהעת ההיא "ועת- לכל חפץ" לכל חפצי ומאויי האדם בטרם יוצאים אל הפועל הוא צריך לשאלול להסכמת העת מהזמן ההוא, אבל , רק "תחת השמים"!

 

במה דברים אמורים , יש לחקור ולדרוש על כל דבר ועל כל חפץ אחר "רוח הזמן" ואחר "הסכמת העת" רק "תחת השמים"בדברים העומדים למטה מהזמן והעת, אבל לא בדברים העומדים למעלה מהזמן והעת, כגון אם "הרוח" מנשב כנגד הדת שאינו בכלל הדברים העומדים  "תחת השמים", כי "הדת" שרשו למעלה ורק "יונקותיו" למטה.

 

לכן סופרים נכבדים מאלה הסופרים אשר עליהם אנחנו מתפללים שלש פעמים בכל יום "ועל פליטת סופריהם כו' יהמו נא רחמיך" , באותה המדה שאנחנו מבקשים מכם להזדיין בקסת סופרים ולצאת השערה לעזרת עמכם בדברים חוצבים להבת אש רגשי קדש להלהיב את הלב לדת ואמונה- צריכים אנחנו לבקש מכם גם להשתדל עד כמה שאפשר להסיר את החיץ המבדיל בין הספר ובין הקורא, להיות זהירים מדברים שהם יכולים להרגיז את סבלנות הקורא- העברי- האנושי, למען יוכלו המעיינים בתוך ספריכם ומאמריכם למצוא בהם מה שיש בהם, והקול של "דברים שאינם נשמעים" לא יחרישו את הקול "מהדברים הנשמעים".

 

כמדומה לי כי בהדברים האמורים כבר אמרתי מה שאני רוצה לאמר בזה, ורק זאת מצאתי לנכון להגיד כי דברי אלה ערוכים רק להסופרים המרימים את עטם קודש להאיר את נקודת היהדות בלב אלה שהם נגררים אחר הזרמים של האנושיות הכללית, אך אלה הסופרים הרוצים להוציא חמה מנרתיקה ולהראות את זיו היהדות  לאלה שאינם רוצים לדעת מאנושיות אחרת לבד היהדותיות, ועינהם עיני בדולח ויכולים להביט בתוך מאור השמש , אדרבה כל מה שהם מוסיפים על הקודש הרי הם משובחים . אבל , גם זאת צריכים אנו לדעת , כי אנשים כאלה הם שרידים יחידים מתי מספר בדורנו זה.

 

יודע אני כי הדברים האמורים בזה המכתב, אף כי הם מובנים, אינם בכל זאת , מבוארים כל צרכם. הסברה והטעמה מדויקה  על הדברים שאני דן בהם חסרה במכתב זה, באשר נגעתי בהעניין שאני עוסק בו רק בכללות ולא הבאתי דוגמאות פרטיות כדי להסביר את הדברים, אבל אין להגיד את הכל בפעם אחת, עוד חזון למועד.

 

 

****

עורך ומו"ל "הפלס" כתב לאחד במכתב פרטי: "לא יאומן כי יסופר גודל לחצו של הפלס ומאז החלה המלחמה עוד הרבה יותר", הדברים האלה לכאורה אינם אומרים כלום מלבד דברים כפשוטם וכהויתם , אין בהם קריצות ורמזים שאפשר ללמוד מהם דברים מן הצד, מבין השיטין , רק דברים ישרים , דברים כמו שהם, התמרמרות על מצב "הפלס" כי ברע הוא, ובכל זאת מה עמוק ועצוב הרשם אשר הדברים הפשוטים היבשים האלה יכולים לעשות?

 

אינני יודע את מצב הנפש של אחרים, אינני יודע ממה אחרים, למשל, מתפעלים ומתרגזים, אינני יודע את גבולי היגון והשמחה במה שנוגע לאחרים , לא אוכל לצמצם לאן הדברים צריכים להגיע כדי לעשות על אחרים רשמים טובים או רעים , אבל עכ"פ במה שנוגע למצב נפשי אני, יודע אני כי הדברים האמורים למעלה, מעורך הפלס, העציבוני עד מאד, עד דמעות...

 

לא באשר כי עורך הפלס אינו עושה עסקים טובים אני דואג, ואנכי באמת אינני מכיר את העורך פנים אל פנים , למדה כזאת עוד לא הגעתי, לדאוג באחת מערי ליטא על כי רב בפאלטאווא, שאנכי מכירו, אינו מרויח כסף מהפלס, אבל יש צדדים אחרים שבגללם דברי הרב האמורים נוקבים ויורדים עד תהומות נפשי. את מהותם וענינם של "הצדדים" האלה אבאר:

 

כבר הגיעה העת להכיר את האמת כי החזיונות המעציבים של חיי החופש ושלילת הדת בקרב אחינו הם תולדה ישירה מהספרות. כבר הגיעה העת להכיר איך גנבו הסופרים את לב הקוראים והפכו לאט לאט קהל גדול של קוראים לשונאי היהדות במלוא מובן המילה, כבר הגיעה העת לקרוא את הגנבים בשמם האמיתי . כבר הגיעה העת כי לא נוסיף לרמות את עצמינו וליחס את הכל באשמת הזמן. אמת כי בדברים רבים הזמן גורם, וגם אנכי אמרתי כדברים האלה בעתונים שונים, אבל עכ"פ "הזמן" אינו הסיבה הראשונה . ל"הסיבה" הזאת יש "מסובבים" והם סופרי הזמן. כבר הגיעה העת לפקוח את העיניים ולהביט על כל ענינינו לא באותה האספקלריא המטושטשה אשר שמו על עינינו אוהבינו-שונאינו, הוי!  כבר הגיעה העת להכיר את האמת!...

 

והאמת המרה הוא כי ספרות הסופרים מזמן האחרון גרמה נזק גדול להיהדות , היא נפחה בכל כוחותיה רוח חופש על הקוראים , מעצורים ומכשולים לא פגעה על דרכה , כי גם אלה אשר הרגישו לה נגוד בלב, לא יצאו כנגדה בנגודים ממשים , רק פטרו את עצמם בהתמרמרות חרישית בינם לבין עצמם . חרדינו חבקו את ידיהם בעצלות וסבלנות, והסופרים החפשיים לא ישבו בידים ריקניות כל עיקר , רק עשו כל מה שבכחם לעשות , היו זריזים מקדימים להשתמש בכל מקרה ובכל אמצעי להשפיע על העם  שפע של חופש הדעות תחת מסווה של התקדמות אנושית , הם למדו את העם לכפור בכל קודש ולעשות מעשים לפרוץ גדר וגם לעקר נטיעות מכרם היהדות שהם "סתירה" במובן רחב- תחת השם "בנין" ולכן מעשה שטן הצליח , רוח החופש אשר נשבה הספרות היתה לרוח מצויה... והוא "רוח היום".

השכל הישר אומר כי הרפואה כנגד המחלה הממארת שגרמה הספרות – היא ג"כ "ספרות" . אך בעת שהראשונה היא ספרות סופרים חפשיים , צריכה להיות השניה ספרות ערוכה ומסודרה מסופרים חרדים הנאמנים למסורת עמם, כלומר נחוץ להעמיד מפעל ספרותי אשר ינגד ניגוד גמור בפומבי להרוחות המנשבות לחופש הדעות וחרות הדת. מפעל ספרותי כזה צריך להיות לכאורה המזור הראשון והעיקרי אשר בו ישתמשו רופאי העם, והחרדים מצדם צריכים לתת  למפעל כזה בסיס נכון ולהחזיק בו עד כמה שידם מגעת, כך לכאורה צריך להיות . אבל מה אנחנו רואים?...

 

עסקנים חרוצים אחדים , אמנם, העמידו מפעל ספרותי לפי רוח הדת, והוא הירחון הרבני "הפלס" . אבל באיזה יחוס מתיחסים חרדינו למפעל זה? העורך אומר לתומו "לא יאומן כי יסופר גודל לחצו של הפלס" הוי! כמה עלבון יש בדברים אלה? מפעלים ספרותיים רבים המתיחסים ביחוס שלילי להדת מחזיקים מעמד בישראל. ועורכיהם ומו"ליהם גם עושים עושר , ומפעל ספרותי אחד שהוא בעד הדת  אני יכול להחזיק מעמד כ"א בקושי גדול ובנס? אנחנו מתפארים כי "העומד" מרובה על "הפרוץ" , ו"החרדים" הם רוב מנין ורוב בנין העם, ובכל זאת "לא יאומן כי יסופר גודל לחצו של "הפלס" ? האם יש מכת לחי גדולה מזו כמו הדברים  "לא יאומן כי יסופר גודל לחצו של הפלס" ? האם אפשר להביע "חרפה" יותר גדולה על הכנסיה העברית כמו שהביע עורך "הפלס" בדבריו המעטים האמורים למעלה? הספרות החופשית אומרת לעקר את היהדות ממליונים יהודים , ובעד עבודה יפה כזאת משלמים הקוראים להסופרים כסף מלא, אך בין מליונים יהודים צר המקום בעד ירחון אחד הלוחם ומתאבק עם מחללי הדת ו"לא יאומן כי יסופר גודל לחצו של הפלס"?!...

 

דמעות מתגלגלות מבין ריסי עיני ומקורן תהמות נפשי...

לא אוכל להאמין כי רבנינו הם דלי כח כל כך עד שאינם יכולים להשפיע על קהילותיהם לתת מהלכים למפעל הספרותי דתי שמחירו עולה לארבעה או לחמש רו"כ לשנה. לא אוכל להאמין , לא אבה להאמין ואי אפשר להאמין , מסתמא יש דברים בגו, אם קפאון ועצלות או חסרון הכרה בנחיצת מפעל כזה  או סיבות אחרות שלא פה המקום לפרטן , יהיה איך שיהיה, דבר זה יכולים לעשות רבנינו  "אבות העם" , יכולים לבסס ספרות דתית בקרב עמינו אשר תנשב רוח האמונה  על העם, יכולים הם ורק נחוץ לכך רצון כביר ומעט טורח , אך העיקר הזה חסר מן הספר.

 

מכאן תשובה לפלוני הרב... אשר כתב אלי :"גם אבות העם יודעים היטב הרעה אשר ימצא את בני עמם בשנים האחרונות מהנך עובדות דחשיב מר אלא שאובדי עצות הם במה לתקן כו'" דברי הגאון העורך בעצמו "לא יאומן כי יסופר גודל לחצו של הפלס" , הם התשובה היותר נכונה והיותר חריפה לדברי הרב... המאמין ברצונם של רבנינו יחיו אלא שאובדי עצות הם במה לתקן".

 

יש אשר יאמרו לי כי "הפלס" אינו משוכלל ומתוקן כל צרכו, נלקה הוא "בחסר" "ויתיר" המחלישים את כח השפעתו על העם , הדברים האלה אמת, אבל אינם תשובה כלל להשאלה מפני מה "הפלס" בלחץ גדול? כי סוף  כל סוף אף אם אינו בתכלית השלמות הנהו הירחון האחד שהוא מעוז להדת ובית מקלט לסופרים המסכנים את עצמם לצאת המערכה כנגד אויבי הדת , ועוד זאת , אי אפשר למפעל ספרותי להתפתח במשך ארבע שנות עבודתו הראשונות עד  מדרגת ההשתלמות הגמורה, עוד יאמרו לי כי רק עתון יומי או לפחות שבועי, ערוך לרוח הדת , יכול להתחרות עם הספרות העתונית החפשית , כי יותר ממה שמאה ספרים וירחונים יכולים לפעול על הקורא , פועל עיתון יומי, באשר השפעתו היא תדירה יום יום. ובכל האמת שבדברים  אלה , אינם בכל זאת התשובה לאלה המתרשלים מלהחזיק "בהפלס" , אדרבה אם הם מבינים את הדברים ישתדלו נא חרדינו לעשות את "הפלס" לעתון יומי , ואם לא אפשר יחזיקו לפחות בתור ירחון דתיף כי עכ"פ טוב מעט מאפס.

 

ובגלל הדברים אשר אמרתי בזה, עשו עלי רשם גדול ועצוב מאד דברי העורך:"לא יאומן כי יסופר גודל לחצו של הפלס"!

 

רוצה אני להאמין באמיתת המונח כי דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב, גם רוצה אני כי דברי יכנסו בלב מרנן שאליהם דברי מכתבי ערוכים וכי גם הם ירגישו לפחות שעה קטנה מה שאנכי מרגיש עתה, לכן לא השגחתי על סדר הדברים , אם הם מנומסים הם כדבעי, לא דקדקתי על הסגנון ויפוי הלשון, רק מחשבות ערומות והרגשים ערומים ממש כמו שהם בלבי מסרתי על הגליון, למען יתאים סגנון הדברים עם סגנון לבי, שפה אחת להם, כי "דברים יוצאים מן הלב ונכנסים להלב"

 

אני רוצה להגיד לכם מרנן ורבנן .

אשתחווה ביראת כבוד מול הדרת גאונם.

 

נין.

     



*) וספרי הלכה כלום אינם לברות להני עכברי רשיעי? ובמה המחברים אשמים, הגם המה כותבים דברים שא"א להשמע? ובכלל תמוהא חזינא במאמר זה שבא לבאר ולברר ואינו אלא סותם ומערבב ומסתיר תחת לשונו דברים רבים ואי"ה נדבר על הכל בארוכה.                                                                                                                                       העורך                         

 

 

 

הר סיני.

 (ביקורת על עלייה לקברי צדיקים)

הכותב: מ.כץ

 

... ועוד הנך עומד הר סיני עזוב ושומם ודממת מות השוררת מסביב לך אינה מופרת על ידי עוברי אורח ותיירים. לא בעלי מסתורין ומבקשי אלוקים נוהרים אליך לחפש את הדרך המובילה לקדושה ולטהרה ולא לבות נשברים נפנים לכאן למצא אצלך שערי רחמים, כדרכם לחפש אצל קברים וזכרונות של קדושה...

 

ועוד הנך עומד ערום בלי מחסה נגד רוחות מדברם העזים וסופות החול המסתערות על סלעיך בשאון ורעש לכסותך ולעקור אותך מתחת שמי ד'...

 

איכה נשתכחת מלבות אלפי אלפים תלמידיך שלמדו וקנו את התורה בחיקך, את התורה הזו שעצבה את דמותם ונתנה להם חיים ותוכן, את התורה הזו הסובלים עליה ונלחמים בעדה, אוהבים ושונאים בשמה. נשתכחת כשם שמשתכחת אמא לעת זקנתה, כמורה שעבר עליו הכלח ותלמידים מתגאים ומתנשאים בתורתו מבלי לזכור את הבאר ממנה שאבוה.

 

לא אליך עולים מחנות, מחנות של עולי רגלים הצמאים לזכרון קדושה, חדורי ערגת סתר להתעלות ולהתקדש בקדושה עליונה. לא היכלים יתנוססו עלי שכמך, בהם שופכים לבותם כמים ברגש ומקריבים מבחר קרבנותיהם היקרים.

 

לתכלית זו ממציאים קברים של איזה "קדושים" ומקומות הקשורים לאיזה זכר של אגדה בדויה. ורק אותו ההר שהגביה את האדם למרומים, אותו המקום שנשא על שכמו כסא כבודו של כביכול ושמים וארץ נשקו אהדדי - נעזב הוא ונשכח, עלוב הוא עומד על חצי האי השומם, הפקר להבדואי הפרא ולמשחק הרוחות...

 

אבל אל לך לבוא במשפט עם עמך,. אין לך זכות לדרוש את דינך מעם הבונה פיתום ורעמסס לזרים ולו אין מקלט לרוחו הוא: הנוטר כרמי זרים ואת כרמו שלו אינו נוטר והוא עומד פרוץ לארבע רוחות עולם...

 

ובזמן שישב שקט ושאנן על אדמתו ועלה שלש רגלים ירושלימה לבית מקדשו, אפילו פעם אחת לשמיטה לא עלה אליך הר סיני כי ככה למדתיו בתורתך: אל תדרשו אל המתים! אל לחפש זכרון קברים בזמן שיש לו בית מקדשו ושכינת אל חי בתוכו, בזמן שדברי אלקים חיים ותות אמת נשמעים בו יומם ולילה. בניגוד להשקפות עולם זרות המקדישות זכר קברי מתים קדמונים ועוזבים את הנושא החי של ירושה עתיקה וקדושה.

 

מעולם לא חזרנו אחרי קדושה קדמונית כי לנו קדושה חיה ופועלת: מתחתיך נסע פעם למסעיו עם קדוש, שבעצמו כבר נעשה למשכן הקדושה ומתנת חלקך שנתת לו נושא תמיד באהבה בחובו. ותורתך הלא הקיפה ותקפה את כל העולם, נתקבלה לרצון מכל האנושיות ולכל הפחות קבלו ממנה פרשיות, פרשיות, ומגלות מגלות, אותם בני אדם עצמם השוברים את צמאונם לרגשי קדושה על קברים ומצבות אבן קדמונים האומרים לעלות עליהם למרומים. הלא הכל מודים שאתה הוא העריסה של כל מיני קדושה, ואפילו אלה הלוחמים בחרף נפש בעד כל שעל אדמה קדושה לתפוש בידם שערי שמים.

 

ומדוע הנך עומד הר קדוש ערום ועזוב, אין דרך סלולה אליך, ואין אוהל שאנן פתוח לרוחה לקבלת אורחים בסבר פנים, כנשכח וגלמוד מהמון ידיד נפש ומשנאים?! -

 

ובדור של אי אמון אכול יאוש וספקות באים בני אדם לחפש ולמצא אות או מופת לקיים את דברי הקולות והברקים ואת שארית הענן והערפל של מתן תורה ויוכל היות שלא ימצאו אותם. אבל האם ישכילו לדעת שהמופת החותך הוא עזיבת ההר ושממונו הגדול?

 

רק קדושות מזויפות, מעשי ידי אנוש זקוקים למצבות זכרון. לא נתקרר חפץ האדם המניע את דמיונו ליצור בדיות הבל כל זמן שלא הציב מזכרת לרגשותיו וליצורי רוחו. ואם נעמוד היום ונתבונן בהר סיני, מקור המעורר בנו המון זכרונות של קדושה ואעפ"כ לא השתמשו בו להשביע רצון האדם השואף להעריץ פרי דמיונו, סימן מובהק הוא שקדושתו אמתית.

 

 

 

על הישיבות

 

הכותב:הרב אברהם אייזנברג

 

מיום שגלה עם ישראל מארצו הקדושה , ובמקל הנודדים בידו הלך נע ונד בגויים , מפוזר ומפורד בין העמים , נעשו היכלי התורה והיראה של הישיבות לדופק החיים שבעם ישראל . בהם מצא כח ותחי' , נוחם ותקוה, לכל התלאות והמאורעות . לכל העינויים והנגישות שסבל ונשא במשך גלותו האיום והנורא . הישיבות המלאות אורה כותלי הישיבות לחוץ, לתוך השוק, לחיי החול היום יומיים  ועיננו ראו הופעה מענינת זו כי מקומות התורה והישיבות נתהוו למרכז העם כולו . נהרו עליהם המונים המונים לגור ולהשתקע , לחסות ולהסתופף בכל האטמוספרה החמה . האויר המחכים של הישיבות וראשי הישיבה, ואפילו בזמננו עתה, זמן של ירידה רוחנית ומשבר כלכלי נשארו היכלי התורה והיראה של הישיבות, ה"פנת יקרת" היחידה של היהדות החרדית . ביחוד נראית וניכרת באופן מוחשי וממשי השפעת הישיבות בליטה ובנפות הספר במחוזות ההם , הישיבות הגדולות והמפוארות הם כמשכנות ותלמידיהם המקדשים את חלבם ודמם על מזבח אהבת תורה ויראת שמים, משפיעים ומאצילים מזיו תורתם ויראתם על כל הלוך רוחם של אחינו בנפות הספר ; הם נעשו לכח איתן וחזק נגד הזרמים המוזרים במחננו. כלם אפילו שדרות החפשים מתיחסים לבני ישיבה בכבוד ובדרך ארץ כמו לאנשי מעלה וממורמי העם. הם, כלומר ראשי מתיבותות, מנהליהם ותלמידיו הם המחוללים והקונים של כל תנועה טובה שיש בהם רוח חיים כמו בתי ספר חרדים , בית יעקב, תפארת בחורים וגם לרבות נושאי גדל אגודת ישראל מהם הם. זאת אומרת כי חומות הדת , ומבצרות התורה של הישיבות הם הסוככות בכנפיהן על כל היהדות החרדית.

 

אחר לגמרי הוא עם הישיבות בפולין. מקום של חסידות ויראת שמים , במקום אשר חכמת התורה בחוץ תרון לא היתה מורגשת הנחיצות של ישיבות , כי בתי מדרש ובתי התפילה של חסידים היו מלאים אברכים כאלו שאכלו מזונות על שלחני חותניהם, והיו מופלגים ובתי המדרש והתפילה נעשו כעין ישיבות בזעיר אנפין.

 

אבל עכשיו נשתנו העיתים ונחלפו הזמנים . אברכים אוכלי מזונות על שלחני חותניהם פוחתים והולכים וכמעט שכלו לגמרי, ובתי המדרש מעט מעט נתרוקנו , ורק  קול ענות חלושה אנו שומעים ; באופן זה כבר פסקו בתי התפילה לשמש בתור מוסדות חנוכים בעד צעירי ימים אשר זה עתה גהרו את החדר וצריכים עוד פינוק וסיסול , כדי לפתחם ולשכללם ונחוץ להם איפוא מורה דרך ומחנך אשר יורה להם דרך הלימוד , איך ואיפוא לצלול בים התלמוד בהויות דאביי ורבא.

 

והמה יכאב לב כל ירא וחרד לראות כי תלמידים בני גיל י"ד וט"ו אשר עוד לא נסו להציג צעד עצמאי בתורה, כבר מתנעים אצל הגמרות כלומר  "כמו" לומדים בעצמם בלי סדר ודרך הלימוד בלי העמקה והבנה . עוד שבעתים לרוע הוא מצב לימוד תורה בעירות הקטנות אשר לרוב בתי התפילה שם כל היום סגורים על המסגר ואך יצא יצאו התמידים מן החדר נעשים לעוזרים ולמסייעים לפרנסת אבותיהם בחנות וליומא דשוקא; אבל רובא לומא הולכים כמעט בטל לגמרי וחבל על איבוד ימים ובילוי בזמן בימי עלומים ואביב שנותיהם זמן הפחה ושגשוג , עת פתוח ועליה להשתלם בתור אדם השלם בתור יהודי תורני , נאמן ומסור לכל קדשי עמנו. פתרון השאלה הבוערה הנוגעת לחינוך בנינו , בונינו, ודור עתידינו , הוא ליצור רשת ישיבות קטנות בכל אתר ואתר , ולכל הפחות בכל מחוז ומחוז , על הישיבות האלו לשזור ולארוג הלאה את חוט הזהב של החדר . לא נסתפק במועט להיות שמחים בחלקנו בישיבות המעטות הקימות השתא. כי בואו ונחשב חשבון כמות התמידים הלומדים בחדרים לעומת תלמידי הישיבות. אז בושת וכלמה תכסה פנינו, מובן מאליו כי ראשית כל עלינו לבוא לעזרת גבורי הרוח שבישיבות הקימות, הלוחמים ומתאבקים במסירת נפש בעד קיומם , וחיי הישיבות תלויים להם מנגד, ורק בנס הם עומדים . אין אנו רשאים לישב בדומי' ולהתיחס באדישות לכל הענין החשוב הזה כי אם החרש נחריש בעת רצינית זו אנו חותרים חתירה תחת כל החינוך הדתי, כי חינוך החדרים ולימוד התורה של הישיבות דא ודא אחת היא .

 

לדאבוננו הרב ישנם הרבה אפילו מבין שדרות החרדים אף אשר בשם התורה ידגולו והם חובבי ומוקירי החדר ומתיחסים אליו  בכל אותות אהובה וכבוד , ובכל זאת יחסם לישיבות הוא כמו לתכשיט נאה השייך רק למפונקים כמו רבנים ומוצי"ם  ועוד כל"ק  אבל אין זה בעיניהם ענין עממי. מחוייבים אנו איפוא להתריע בתוך אמוני עם סגלה כי כמו החדר בעד קטנים כן הישיבות בעד מבוגרים הנם נשמת ההיהדות וקנין העם כלו! כי אמנם אם אין גדיים אין תיישים , זאת אומרת כי צריכים אנו להקדיש כל כוחותינו כל מרץ ואון בעד הגדיים כניכי החדר. אבל יחד עם זה שמעינין מינה , כי ענין תישים בעד מבוגרים חניכי הישבה הוא ענין נשגב שבזה תלוי קיום יהדותנו , אפילו אומות העולם כבר מבינים ומשיגים את חשיבותה של איכות הלימוד בעד בניהם, ולבד בתי הספר העממים קימים אצלם גם בתי ספר תיכונים וגבוהים ובחניכי בתי ספריהם מתגבשה צורתו , מהותו ואופיו של עמם הם.ואנן עם הספר מה נענה אבתרייהו ? ולא יהא לימוד בטל וחול שלהם כתורה שלמה וקדושה שלנו? עלינו לגדל ולחנך דור ספוג וחדור דעת התורה ויראת ד' טהורה אמנם כי הוצאות הלימוד אצל אומות העולם נושאת עלי' הממשלה הרשמית בתקציב מיוחד לעניני לימוד ; אבל זה הלא כיום גורל גלות המרה, כי על שכמינו הוטלו כל ההוצאות הענקיות בעד חינוך בנינו , עלינו לידע ולהודיע כי מוסדות החינוך והתורה של החדרים והישיבות הם יקרים לנו מחל יקר בתור אבר שנשמת הידות תלויה בהם, ואין הם סובלים שום דיחוי.

 

נודה ולא נבוש כי היהדות החרדית לא טפלה כראוי לטובת הישיבות הזנחנו ונטשנו את עניני הישיבות. וראשי הישיבות מרביצי התורה תחת להטיף , להרציא השיעורים בהגיון עומק, והבנה, תחת לסתת בהרים , לפרק פירוקים ולתרץ קושיות מוכרחים הם לרכז כל כוחותיהם הן הרוחניים והגשמיים כדי לתרץ קושיא אחת עצומה , קושית התלמידים  "כי תאמרו מה נאכל " ... על אגודת ישראל בתור ההסתדרות שהתוותה לה למטרה נעלה ונשגבה הרמת קרן התורה והדת מוטל חוב קדוש , להעמיד בתוך חוג השאלות העומדות על הפרק את שאלת קיום ויסוד הישיבות גאון יהדותנו העתיקה.

 

מהראוי כי מרכז אגודת ישראל  ייסד מחלקה מיוחדת בעד ישיבות ועל מחלקה זו לארגן ולסדר נקודת הקודש בעד היכלי התורה והיראה. לפרוט בפרוטרוט מה שיש בידינו לעשות ולהועיל בענין הישיבות קצר המצע מהשתרע  , אבל מוכרחים אנו לבוא לידי מסקנא זו . אם חפצים אנו באמת לגשם שאיפת ומשאת נפשינו לראות דור ישרים זרע חנוכי השם צריכים אנו להתעורר ולעורר למעשים ממשים לטובת יסוד ישיבות

טואול בניית אתרי אינטרנט בחינם