בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
   

זכור ימות עולם

ההיסטוריה של ההווי האנושי בקהילה הדתית מהתקופה שלפני השואה

  פעם היה אחרת...

 
 

התגלות הנשמה

 

ירחון יבנה תרצ"ה

הכותב: הרב מ.י. גוטמן

 

בהתלהבות עצומה בהתמכרות גמורה וגעגועים לוהטים אני מתחיל כפעם בפעם כתיבת ספר חדש ומחברת חדשה. נדמה לי כי הפעם בספר זה אצליח להביע את הרעיון הצפון בחובי, בעמקי מעמקי תהומות נשמתי. בספר זה, כך הנני חושב, אערוך כל האידיאלים, כל האידיאות וכל השאיפות שיכולים להביא האושר וגאולה לאדם. מושך אני בעטי, נמלאים גליונות אחר גליונות, מצטרפים פרקים לפרקים מאמרים למאמרים והנה ספר שלם לפני. ברק חן מרחף עליו. חוט של חסד מתוח על פניו ואני משתוקק להדפיסו ולהפיצו בעולם.

 

והנה גם חפצי זה נמלא. הספר הופיע. מאות בני אדם קוראים בו ואני שומע עליו קילוסים ותשבחות מכל עבר ופנה. "קריאת ספרך הנכבד - כותב לי אחד - השביעני עונג רב". דברים רבים הנוגעים לשורש נשמתי - כך כותב לי השני - מצאתי בו", ואני כאדם מן החוץ, כזר שאין לו שום מגע וקרבת רוח אל הספר ומחברו לוקח אני את ספרי הנדפס בידי, קורא אני בו עלה אחר עלה, דף אחר דף וכמה שאני קורא צימאוני הולך וגדל ביותר ------ ממלאה נפשי על כל גדותיה: מרגיש אני כי מה שבלבי, בהתוך - תוך לא גליתי עדיין. דבר זה לא הגדתיו עדיין בכל שפעת המלים שבספרי מראשו לסופו. הרבה, הרבה דברים אמרתי, הרבה מחשבות הבעתי, אבל לא את הרעיון העיקרי, המרכזי, הפנימי, שהוא ונשמתי חד הינון... ורעיון זה ואידיאה זו כמה הם מצערים אותי, הם מבקשים מוצא, התגלות, ואני מבקש ומחפש בנרות ומאורות בחורין ובסדקין את המלה או את המלים הנכונים והמתאימים שבהם אוכל להגלימם, ומלה או מלים אלה כמה קשה עלי למצאם.

 

כנראה רק ברגע הנשימה האחרונה, בשעת האכסטזה הסודית, בשעה שהאדם סוקר בסקירה אחת כל עולמו וכל חייו מראשית ועד אחרית, בשעה שהאדם רואה את זיו השכינה ו"י"ג נהרי אפרסמוני דכיא", בשעה שכל שבע החומות והמסכים המקיפים את הנשמה יפלו תחתיהם ויכחדו אז יתגלה להאדם מלה זו ודבורים אלה השייכים באמת לשורש נשמתו ושכל חיי רוחו.

 

בחיר האבות, יעקב, לא מצא לעת מכשרת להגיד לבניו את אשר בלבו ולגלות להם מסתרי נשמתו הגדולה רק את אותה השעה האחרונה מימי חייו עלי אדמות שעת פרידתו מחיי הגויה ורק בשעה הרגיש הארת "עולם העליון" "עולם הנשמות" רק אז מצא לנכון לומר לבניו: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם..."

 

גם הרועה הנאמן שנהג את עמו עשרות שנים בחמלה ורחמים. וכל הזמן ההוא לא חשך מלדבר, השכם והערב אל העם. כל ימי נשיאותו היו מהלך שלמה וארוכה של הטפת תוכחה והבעת מוסר השכל להעם, אבל את תמצית התמצית שבנשמתו, הרעיון המרכזי שהסתתר בלבו ימים ושנים לא גילה עד השעה הרצויה, שעת נעילת החיים הארציים, שעת פתיחת שערי נצח, אופקי האצילות והטהר "וזאת הברכה אשר ברך משה... לפני מותו"!

 

וגם אבי המסתורין בישראל, רשב"י כל ימיו למד ושנן וגילה תעלומות ומה יפה היא המסרה המספרת: בההוא יומא דר' שמעון בעא לאסתלקא מן עלמא אתכנשו חבריא לבי ר"ש. א"ר שמעון הא מלין קדישין דלא גליאן עד השתא בעינא לגלאה קמה שכנתא דלא יימרון דהא בגריעותא סתלקנא מעלמא, ועד כאן טמירן הוו בלבאי למיעל בהו לעלמא דאתי [אדרא קדישא].

 

אמנם כן, בלבו של הגאון ישנו רעיון אחד מיוחד, אידיאה מיוחדת שהוא מרגישה וחושבה לגולת הכותרת של כל מחשבותיו ואידיאליו. את הכל יכול הוא לגלות, את הכל יכול הוא לשנן אבל לא את זה. רגש של יראת הכבוד ויראת הרוממות תוקפים אותו בעל עת שהוא בא להפך ברעיון מרכזי זה, בו חש ונזהר מאד שלא יקטפנו בעודו בוסר, מתירא הוא שלא יחלל קדושתו ורוממותו במבטא בלי מצליח, במלה בלתי מתאימה, יתר על כן, הגאון מרגיש כי כל חייו כלולים וכרוכים ברעיונו זה והיה אם יוציאו החוצה תתרוקן נפשו, חייו ישארו שוממים בלי תוך ובלי תוכן פנימי,

 

רק בשעה המאושרה, ברגע בין השמשות שבחיים" בהיותו בבחינת "ילכו מחיל אל חיל", אז רשאי הוא להוציא ולגלות מצפון נשמתו ולבו.

 

אבל הכל תלוי במזל. גם גלויי הנשמה תלוים במזל. יש גאון אומלל שכל ימי חייו היו שורה ארוכה של "פזור הנפש" נשמתו נתפזרה, פרחו ממנה ניצוצי ניצוצות, קו קו, באופן שלא מצא מעולם ספוק פנימי ולא שבר אף פעם את צמאונו הגדול ל"התגלות", כל חייו קיווה לשעת הכושר שבה יגלה ויביע את סודו הגדול "למתי סודו" לאלה שיעטרו את מיטתו בשעה האחרונה, ומזלו אמנם גרם שימות פתע פתאום, ובודד ועזוב, הרחק מאדם, באין איש שילקוט רעיונותיו, באין מי שיקשיב מלתו על לשונו, מלתו האחרונה-ראשונה.

 

גאון שכזה הוא האומלל היותר גדול שבעולם ונוח לו שלא נברא!...

טואול בניית אתרי אינטרנט בחינם