בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
   

זכור ימות עולם

ההיסטוריה של ההווי האנושי בקהילה הדתית מהתקופה שלפני השואה

  פעם היה אחרת...

 

 

רגש הכבוד

 

עיתון המודיע 1914

הכותב: בן ציון בערמאן.

 

ראוי לעמוד על החזיון המפליא שבהמאורע הווארשאי, כונתי על הפולמס שבבחירת יאגעלא לדיפוטאט בדומת הממלכה.

 

הלאומים והסימעלאטארים באו בהתנגשות, האחרונים יעצו להיות כפופים להפולנים ולתת את המנדט להאיש אשר יבחרו הפולנים אף אם יחוסו ליהודים היא בשלילה, והראשנים נהלו תעמולה למסור את המנדט ליאגעלא שיחוסו ליהודים יותר בטוח, אף כי על ידי זה תקבל דחיפה קדימה האנטישמיות הפולנית.

 

הסימעלאטארים איימו על הבוחרים היהודים, אם ישתמשו בזכות הבחירה שלהם ויבחרו לדיפוטאט את זה שלא בחרו הפולנים יפיחו בזה זיקי שנאה ונקמה בלב הפולנים להרע ליהודים בכל מקום שידעם מגעת, והלאומים שלנו הרעישו שמים וארץ, אם נמסור חלילה את המנדט לבחירם של הפולנים, אף כי הוא מודה בקול רם שאינו מתיחס בחיבה יתרה לישראל, אז אנחנו בעצמנו הננו מעליבים בכבוד לאומיותנו באופן גס, מאשרים אנחנו כי אמנם צודקים הם אדוני המצב העושים אותנו לעבדים נרצעים ושוללים ממנו אז הזכויות של בני אדם חפשים, כי נשיקת השבט היא עבדות שפלה, ובכחה של השפעת הרגע נצחו הלאומים והמנדט נמסר ליאגעלא.

 

הלאומים שמחים בנצחונם, אף כי הנצחון הלזה גרם הזק גדול ל"מסחר היהודי" בפולין, כי אמנם הפולנים עשו בייקוט על סחורת היהודים כאשר הבטיחו ונבואת הסימעלאטארים נתקיימה, בכל זאת, מתנחמים הלאומים, הם עכ"פ עשו את שלהם, ומלאו אחר תביעת הרגש הלאומי, ואם פולניים אנטישמיים עושים שלא כהוגן, בכל אופן היו עושים מה שעושים, כי אנטישמיים הם המבקשים מקום להפליט את ארס שנאתם, ובכל מאורע שמזדמן לידם הם משתמשים בו לזרוע שנאה לישראל.

 

אין אני אומר במאמרי הנוכחי לדון עם מי הצדק? מה שנוגע למעשה, אמנם אין אנחנו יכולים להיות אחראים, אם האנטישמיים מהפולנים, לא היו עורכים בויכוחים כאלה על סחר היהודים, לרגלי איזה תביעות אחרות אשר היו בדאים מלבם, אפילו אם הבוררים בווארשא היו ממלאים אחר דרישתם זו, אך רוצה אני לציין את העובדא, מה שגם דעת החרדים והאורתודוקסים נוטה בזה כדעת האסימעלאטארים, כי בשביל איזה "רגש של כבוד" אין הדבר כדאי להקניט את האווזים, ואף כי החרדים היו מסייעים הפעם להלאומים, אבל כאמור למעלה סיוע זה בא רק בכחה של השפעת הרגע, הרבה פעל לשכר את העצבים על שעה קלה, האגיטציא הסואנת והרעשת אשר נהגו הלאומים על ידי העיתונות, אך אחר ההתפעלות הראשונה, בא החשבן הקר וטפח על פניהם, וגם החרדים מסכימים עתה בחשאי להאסימעלאטארים "לא היה כדאי".

 

כידוע גם מנקודת השקפת הדת, יש חשיבות גדולה "להכרת הערך העצמי" ו"רגש הכבוד" של צבור, ולכן חזיון מפליא הוא "נקודת השתוף" בזה אשר בין החרדים והסימעלאטארים.

 

כדאי הדבר לעשות חטוטים פסיכילוגיים ב"נקודת השתוף" הלזו, ואחר נתוח פסיכילוגי נכיר את הצבע האמהי מההכרח המכריח להאורתודוקסים לותר באופן כזה על "רגש הכבוד" שלהם, ואז נראה כי ה"ויתור" הלזה אצל החרדים שונה הוא בטעמו ונימוקו מה"ויתור" אשר אצל הסימעלאטארים, ובעת שיסיר ה"ויתור" אצל האחרונים הוא מחסרון "רגש כבוד לאומי", עושים הראשנים ויתורים כאלה דוקא בשביל ש"רגש הכבוד" אצלם הוא חזק ובהיר.

 

החיים הם הרגשה, והרגשת-חיים, כלומר מדת החיים נמדדת במדת ההרגשה, כל מה שבעל החי מרגיש יותר, כח החיים שבו הוא יותר חזק. מפני מה נחשבת השינה לאחת מששים שבמיתה? באשר אדם ער מרגיש יותר מאדם ישן, וכמו שבעל החי שואף לחיים כן גם הוא שואף להרגשות, משתמש הוא בכל האמצעים לעורר את כח ההרגשה שלו, למען ירגיש יותר ויותר, כי ההרגשה היא מהות החיים, והעדר ההרגשה הוא העדר החיים, לכן כל מה שהוא מוסיף כח בעצם ההרגשה לו כן גם הוא מוסיף כח במהות החיים שלו.

 

מטבע האדם להיות שואף להנהות מן העולם הנאות גופניות ורוחניות, באשר בעת שהוא נהנה הוא מרגיש, וכל מה שהנאתו מרובה, כח הרגשתו אז יותר חזק, וכאמור ההרגשה היא מהות החיים, לכן בעל הנאה רוצה להנות כמו שבעל החי רוצה לחיות.

 

בעלי הנאה המשברים את עצביהם במרפיום ואפיום כדי להתענג על חזיונות נעימים, רק חיים הם מבקשים, הם רוצים אך ורק לחיות, כי כל הנועם שבחזיונותיהם היא רק הרגשה, וההרגשה היא מהות החיים.

 

גם בעלי אכילה ושתיה המפטמים את כריסם במאכל ומשתה, וכל האידעלים שלהם מצטמצם בסיר הבשר, גם הם אינם מבקשים לא יותר מחיים, הם רוצים לחיות ולכן הם רוצים להרגיש, אך באשר הרגשתם אינה מצטיינת באותה הרוך והעדן של אנשים אידעאליים. לכן כדי לעורר את כח ההרגשה שלהם הם מוכרחים להשתמש בטרמיסר בשר ולוג יין, כי סוף כל סוף גם ההנאה של אכילה ושתיה היא רק הרגשה.

 

גם היסוד של "תאות הכבוד" מונח במהות החיים, מה הוא כבוד? רוצה אני להיות נכבד, באשר אם נכבד אני אז אני מורגש לרבים, וההכרה הלזו מה שאני מכיר כי רבים מרגישים בי, דבר זה גורם כי מרגיש אני את מהותי ועצמותי ביותר, וההרגשה הלזו היא הנאתי, וממלא עוד הפעם הרגשה וחיים.

 

ואף כי כאמור החיים הם ההרגשה, אבל צבעים רבים לההרגשה, וכל אחד בוחר בהצבע שהוא מוכשר לו מצד תכונתו, טבעו ואופן חנוכו,

המפונק ביותר בוחר בהצבע שהוא יותר מעודן, ומי שהוא גס וממשי, אם באשמת חנוכו והאטמספריא שבה נתגדל או באשמת טבעו ותכונתו, הוא גם צריך לצבעים שהם מוחשיים וממשיים ביותר, כדי לעורר את הרגשתו.

 

אמנם לכל האנשים, כמו להמפותח והמעודן כן גם להגס והממשי, יש להם חלק בכל מיני הצבעים והגונים המשונים שבההרגשה,

הפראים במדבר והמחונכים בהכלי שן, כלם מרגישים בהנאת אכילה ושתיה, שירה וזמרה, וגם בההנאה של שבח וכבוד, אבל שונים הם זה מזה בהעיקרים, בהערכים היסודים והכללים, יש אשר בחרו לעיקר וערך יסודי, את ההרגשה הבאה מהצבע של הנאת אכילה ושתיה, וכל שאר ההרגשות הבאות מהנאות אחרות הן טפילות לה לההנאה, של העיקר היסודי שלהם, אכילה ושתיה, ויש אשר בחרו לעיקר יסודי צבע אחר של הנאת ההרגשה, כל אדם כפי מה שהוא, האדם המפותח, על פי רוב, עיקר היסודי שלו, הוא הצבע של הרגשת "רגש הכבוד".

 

אך גם אצל אנשים מפותחים, אינו שווה בכל "רגש הכבוד" שלהם, יש שהצבע של ההרגשה הלזו, הוא אצלם כהה, ויש אשר "רגש הכבוד" שלהם מסתמן בצבעים אמיצים, כי לא כל האנשים המפותחים דומים זה לזה במדרגת ההתפתחות וההשתלמות שלהם, יש אשר עלו בסולם ההתפתחות על מדרגה גבוה, ממלא הרגשתם ב"רגש הכבוד" מצטיינת בצבעים יותר אמיצים ויותר בהירים, אך אלה שמקומם בסולם ההשתלמות ניכר בין האצטבאות הנמוכות או אפילו הבוננות, גם הצבע של הרגשה "רגש הכבוד" שלהם, הוא קל וקליל, אין בו אותה האמיצות והבהירות הדרושה, "המראה" של הצבע הלזה היא כהה ועפרוריות.

 

עם וציבור שמצב "המוסר" שלו עומד במדרגה עליונה, אז אינו צריך לבקש "כבוד" מצד חוץ כדי לחזק את כח ההרגשה שלו, כ"א הרגשתו את עצמו מתחזקת מתוכו מבפנים, כמו שהחכמים והמלומדים אינם צריכים לעורר את הרגשתם לעצמותם ומהותם על ידי הנאות צדדיות של משתה ושמחה וכדומה, באשר עבודתם התורנית והמדעית, היא המספקת מזון לכח ההרגשה שלהם, העונג הרוחני אשר בעבודתם הנהו הגורם כי ירגישו את עצמתם ומהותם, וגם אינם צריכים ל"הכבוד" ו"התהלה" אשר אחרים מפזרים להם, כן גם "עם" ו"צבור" אשר "תעודתו" ברורה לפניו, הוא מרגיש את עצמותו ומהותו על ידי עבודתו מבפנים, ואינו מתחשב כלל עם ה"מה יאמרו הבריות" מצד חוץ, ה"רגש הכבוד" שלו עומד בעיניו גבוה יותר מדי כי ויתורים חצונים ישפילו אותו וימעיטו את דמותו,

 

מתוך הסתכלות זו מביטים חרדינו על "רגש כבוד הלאומי" שלהם, ובצחוק של בטול הם מותרים על כבודם כלפי חוץ.

 

גם זאת ראוי לציין, כי אנשים שהם מפותחים ביותר והרגשתם חדה ודקה, נוהגים סלסול בעצמם וב"הרגש הכבוד" שלהם, אך ורק בקרבת חברים העומדים עמהם במחיצה אחת וקרובים להם במעלה, אבל בין השדרות הנמוכות והתחתונות, לא יקפידו כל כך על "הכבוד" שלהם, ואם ימצאו את עצמם בחברת הדיוטים גסים ולצים שאין להם כל הרגשה בהרוך והעדן של אדם מפותח, לא ירגישו את עצמם נעלבים כלל אם יתלוצצו מהם וילעיגו עליהם ויש אשר גם יכניעו עצמם לפניהם כדי להנצל מפגיעתם רעה, ו"רגש הכבוד" שלהם לא יסבול מזה כלום, יכולים הם רק לתעב אותם, יכולים הם רק להתיחס בגועל נפש למכובדים כאלה שהם מוכרחים להכנע לפניהם, אבל לא להתבייש ולהרגיש את עצמם נעלבים.

 

גם מתוך הרגשה זו, נכונים האורתודוקסים והחרדים ליתר על "רגש הכבוד" שלהם, בעת שעורכי העתונות ה"השחורה" ו"האדומה", מניפים עליהם יד גסה, נכונים הם גם לנשק את ה"שוט" של השפלים והנבזים האלה, ובלבד שלא יכו עד "צאת הנפש", האם עבדות שפלה היא זאת מה שגזולים ורצוצים מתפרפרים תחת צפרניהן החדות של החיות הטורפות? האם עם נחשים צפעונים כאלה המשליכים את ארסם מרחוק יש להתייחס כמו עם אנשים מן הישוב ולהקפיד על רגש הכבוד?

 

"השחורים" ו"האדומים" האלה המשחקים בשחוק פרא, שחוק חתול ועכבר, עם חייהם של מיליוני בני אדם, האם לפניהם צריכים אנחנו להתבייש שמא יאמרו עלינו כי עבדים נרצעים אנחנו? או האם צריכים אנחנו להתבייש בפני עצמינו על כי אין אנחנו רוצים למות מות נפוחי רעב ולראות איך הגרזן של רצחנים פראים קוטף ראשים של עוללים ויונקים? רוצים הם השואפים לדם לשלול ממנו גם את זכות הבחירה לדומת הממלכה, ואם לא נותר להם על זכותנו זו מאיימים הם עלינו בפוגרומים ובפרעות, הפוגרומים אשר את טיב טעמם כבר טעמנו יותר מדי, יקחו להם גם את זכותנו זו... "יקחו להם את הכל"...

 

לא! חטא גדול הוא מנשוא להזכיר את השם "רגש הכבוד" במקום טמא כזה, הרגשתינו בהכרת "רגש הכבוד הלאומי", אינה כהה כל כך, כי נטנף אותה בבגדים טמאים וצואים כאלה.

 

חרדינו יודעים איך להשתמש ב"הרגש הכבוד" שלהם, הם מכניסים את "רגש הכבוד הלאומי" בתוך בית המדרש העברי פנימה, ועושים אותו לראש פנה לבנות אליו את הבנין הגדול והענקי "אגודת ישראל".

טואול בניית אתרי אינטרנט בחינם