יג סיון תשעו 

יב  סיון תשעו 

א סיון תשעו

סבל שלקח על עצמו לקחת חבית מלאה שמן והוא חולני ולכן לא  הצליח להרים החבית כמו שצריך ונשפך השמן לארץ האם הוא חייב לשלם הנזק?

תשובה בגמרא איתא מעשה בסבלים שסחבו חבית לאחד הממוראים  ונשברה בידם ובאו לדרוש את כספם בטענה כי זה כל מה שיש להם  בשביל  הפרנסה, ושילם  להם ורק לפנים  משורת הדין כי  היה זה כל שכרם  ונשארו ללא שכר לאחר עבודה רבה, ולכאורה משמע כי סבל שלוקח חבית הוא חייב  על כל נזק  אם הלך במקום נורמלי, שהיה צריך להיזהר שלא תשבר.

 יש שיטת הראשונים  שמחלקים אם הדרך היתה ישרה ואז נחשב לפשיעה  כי אין זה שנפלה ונשברה החבית לבין אם היה מקום מדרון ששם קשה יותר לשמור שלא  תיפול החבית ואז לא הוי פשיעה והטור  לא חילק בין מקום מדרון ללא הוה מדרון וכן   תמהו עליו מדוע לא הביא הטור והב"י חילוק זה.

 למעשה נפסק להלכה כי במצב של חבית שנפלה חייבים הסבלים  לשלם, ורק תיקנו תקנה שלא צריכים לשלם כי אף אחד לא ירצה  לסחוב חביות.

וכן פסק השו"ע  סי' שד סעי  א וז"ל   המעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה דין תורה הוא שישלם, שאין זה אונס גדול והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן, אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה, שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו, ולפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה ע"כ.

ועי' דברי יוסף  וז"ל  פועל בשכר שהעביר להבי׳ חבית מליאה שמן ותכף ומיד לא היה יכול לה מחמת שהיה חולני ורצה להורידה מעל כתיפו להניחה בארץ, וכשבא להורידה נשמטה מידו ונפלה לארץ ונפסד שמנה אם חייב או לא: תשובה נר׳ דחייב דכיון שהיה חולני ונשא משאוי שאין דרך ב״א החולנים לישא אותו חייב וכמ״ש בסי׳ ד״ש ס״ד. ואע״ג דהוה סבור שיכול לו מ״מ איבעי ליה לעיוני שמא לא יוכל שאתו והו״ל תחי׳ בפשיעו, וסופו באונס דחייב כמ״ש בסי׳ ש״ג סי״ד. ואע״ג שזה חחבית לא נשברה. בשעת הילוכו אלא בשעה שהורידה לארץ נשמטה מתחת ידו ודבר זה גם בבריאים מצוי ושכיח וכיון שאונס זה לא בא מכח השינוי איכא למי׳ דפטור וכמ״ש הש״ך בסי׳ קפ״ג בשם המבי״ט דכל שאין השינוי סיבת האונס פטור, כבר הרב מ״ל פ״א משלוחין כתב שמר״ן בתשו׳

דחה, כל דברי המבי״ט. וגם ממרש״ך ומהר״א מונסון ס״ל דשליח חייב באונסין אף שלא בא האונס מחמת השינוי וכוותיה נקטי׳. כנ״ל:

והיה מקום לשאול על הדברי יוסף מדוע לא הביא את דברי הרמ"א בסי' ש"ד בסעי' ד וז"ל מכאן אתה למד שהאחד שהעביר חביות גדולה שאין דרך כל הסבלים להעבירה ביחיד שהוא פושע, ואם נשברה בידו משלם הכל. הגה: כל זה לשון הרמב"ם ודעתו, אבל יש חולקים וסבירא להו דכל שהוא קל לשנים אע"פ שהוא כבד לאחד לא מיקרי פושע גמור, ואינו משלם רק מחצה ע"כ. וא"כ  לפי הרמ"א הרי   סבל זה שלא יכל לסחוב לבדו צרי' לשלם רק מחצה וא"כ היה יכול הסבל לכאו' לומר קים  לי כמו  מור"ם ואני אשלם רק מחצה וצ"ע.

כט אייר תשעו 

ראובן משכן ביד שמעון טבעת מאבן  יקרה ושמעון השאילה ללוי ונאנסה מידו בלסטים מזויין ויש ויכוח עתה מה היה מחירה ראובן ושמעון טוענים מאתים ולוי טוען  מאה המי הדין?

עי' שו"ת משפטים ישרים חלק א סימן שיט  שאלה ראובן היה בידו משכון מגוי והשאילו לשמעון שותפו ונאנס ביד שמעון והגוי תובע לראובן ונתחייב לשלם לגוי ותובע משמעון ושמעון משיב כי אתה שותפי והו"ל שמירה בבעלים.

תשובה לכאורה נראה דאין טענת שמעון טענה כיון שהחפץ אינו של ראובן אלא של הגוי וכמ"ש /ח"מ/ בסי' שמ"ו סי"ז בהגה דכל שאין בעל החפץ ממש במלאכת השואל לא מיקרי ש"ב =שמירה בבעלים= אך כד דייקינן שפיר נראה דהוי שאלה בבעלים מחמת שהוא ממושכן בידו מן הגוי ובדיניהם שיפסיד הישראל מעותיו א"כ הו"ל כאלו הוא שלו דאע"ג דקי"ל דישראל מגוי לא קני משכון מ"מ כיון שמפסיד מעותיו באבידת המשכון הו"ל כאלו הוא בעליו ויש ראיה לזה דאמרינן בפ' השואל כי קא' רמי ב"ח היכא דאגרא איהו פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר ולא תבעי לך דודאי שאלה בבעלים היא עכ"ל. והתם הפרה של ראובן והשכירה לשמעון ושמעון השאילה ללוי והיה שמעון במלאכתו של לוי ופטרינן ראובן אעפ"י שראובן בעל הפרה לא היה במלאכתו של לוי מ"מ כיון ששמעון זוכה בדמי הפרה אף שאין מגיע לו הפסד חשבינן ליה כאלו הוא בעליו לפטור לוי בהיות שמעון במלאכתו וה"נ בנד"ז כיון שראובן זוכה בדמי המשכון ליפרע בחובו מיקרי בעליו והו"ל שמירה בבעלים כנ"ל.

ועי' מקוה המים ח"א חו"מ סי' עה כתב שדבר ראשון חייב שמעון להישבע על שזה שוה מאה כי הוא מודה במקצת כי מודה ששוה חצי מסכום  שטוען עליו ראובן, וישבע בנקיטת  חפץ וישלם מה שהודה ויפטרמהש אר.

והנה היה מקו' לומר שלוי פטור לגמרי כי הוה א שתפו של שמעון והוי שאלה בבעלים ועי' שו"ע סי' שמו סעי   ז וז"ל שותפים ששאל אחד מחבירו, הוי שאלה בבעלים ע"כ  והסמ"ע כתב שם  שאפילו השאילה לדבר שאינו צורך השתפות הוי שאילה בבעלים ופטור, אמנם הרמ"א כתב שלא הוי שאילה בבעלים אלא א"כ בעל החפץ עצמו וכאן אינו בעל החפץ  אלא שומר0,  אבל יש לחלק שלא אמר כן מור"ם אלא בדבר שאינו שלו כגון גזל אבל  כאן  היא תורת משכון  וקי"ל בעל חוב קונה משכון,  אמנם אומר המקוה המים הרי אנו מוצאים שלא לכל דבר אמרו חז"ל שבעל חוב קונה   משכון אלא לענין   ליקרא עליו שומר שכר אבל  לא שיקרא שלו לגמרי. וא"כ למדנו שאין  בע"ח קונה משכון להיות שלו לגמרי אלא רק להיות שומר שכר והראיה שהוא  פטור מאונסין, לגמרי שהרי באמת לאו שלו הוא לגמרי שיקרא  בעליו  והעובדה שאינו חייב עליו באונסין. וכן פסק השו"ע וז"ל סי' עב סעי'  ההמלוה את חבירו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלוואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו ה"ז שומר שכר. הגה: ואין חילוק בין אם פירש שקבלו למשכון בכדי שוויו בין קבלו סתם (טור) לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמיו ואם היה שוה המשכון כדי דמי החוב אין לאחד על חבירו כלום ואם החוב יתר על המשכון משלם הלוה היתרון. הגה: וכו' ואם נאנס המשכון כגון שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונסים ישבע המלוה שנאנס וישלם לו בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה. עכ"ל  ומשמע  שלא אומרים שבע"ח קונה משכון אלא במשכנו שלא בשעת הלוואתו ואילו כאן המשכון היה בשעת ההלואה וא"כ אינו קונה לבעל חוב לכו"ע שאין לו אלא רק שיעבוד.

וכן מבואר מדברי הרמב"ם אישות  פרק ה הלכה  כג  וז"ל האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון בידך עד שאתן הדינר אינה מקודשת לא הדינר הגיע לידה ולא המשכון נתן להיותו שלה היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה אע"פ שאינו שלו הרי זו מקודשת מפני שבעל חוב יש לו מקצת קנין בגופו של משכון עכ"ל

והנה יש להבין דין שוכר הרי בגמרא איתא  אשה ששכרה בהמה מעלמא ואח"כ נשא אותה איש אחד  פשיטא שהוא חייב  ואפילו שהרי שכורה היא ביד  האשה והבעל מותר  לו להשתמש בה  כי שכירות ליומיה  הוא מכר ובכל אופן לא נחשב שאילה בבעלים. 

כח אייר תשעו 

שנים שגנבו מגוי אחד גנב בפועל ואחד היה שם אבל לא גנב למי שייכת הגניבה?

קי"ל שאסור לגנוב מן  הגוי וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' שמח  כל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם, אחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון של עכו"ם ע"כ ובשופריה דיוסף עמוד קצ וז"ל  הגונב לגוי במעמד ישראל אחר חייב לחלוק עמו, כן פסק הרדב״ז בתשובות סימן י׳׳ב ויהיב בה טעמא כיון שהסכנה מגיע לזה כמו לזה שהגוי מעליל על העומד ג״כ לומר ששניהם גנבו מאחר שהיה מצוי במעמד ההוא, לכן חייב לחלוק עמו גם כן בריוח. כ״מ בספר התקנות הנז'.

האם נשרף בבית כנסת דבר קדושה ששיכים לתורם מסויים האם יש מקום לחייב את הגבאי מדין שומר שכר שחייב באונס?

האם פועל יכול לחזור בו  באמצע העבודה?

ויען שמואל  סימן כ״ג פועל יכול לחזור בו אפי׳ בחצי היום ואפילו אם כבר קבל דמי שכ', ואין בידו לשלם יכול לחזור בו, והמעות חוב עליו דכתיב כי לי בנ"י עבדים , מרן חו״מ סי׳ של״ג ס״ג. וכתב הש״ך משם הג״י דוקא אם שכר עצמו באמירה, אבל אם היה בקנין לא ואינו יכול לחזור, אבל הוא ז״ל הביא כמה סברות דבכל ענין מצי לחזור דטעמא דקרא כי לי בנ״י עבדים שייך בכל ענין אפילו בקנין, והביא משם הריב״ש שכתב בפי׳ דהפועל יכול לחזור ואפילו בקנין ובקצות החושן הביא גם הוא דברי הריטב״א הנ״ל ומסיק בסוף דבריו כיון שפסק בש״ע דאפילו קבלו כל שכרן יכול  לחזור, ולא גרע כסף מקנין דעבד עברי נקנה בכסף וא״כ ה״ה כקנין דיכול לחזור כמו שיכול לחזור בכסף, ואע״ג דלא הוי קנין דברים דהא משעבד גופו אפ״ה התורה אמרה עבדי הם עכ״ל. והרב ליצחק ריח הביא סברות אלו והביא משם המשכה״ר דקם דינא כדעת הריטב״א, דהריב״ש יחיד הוא מ״ש. אבל אח״כ ראיתי לה״ר רא״ם ז״ל בספרו קרני ראם סי׳ רי״ב ובספרו פעמוני זהב סי, קמ״ו שפסק ואפילו היה קנין יכול לחזור, דקנין אין כאן שבועה אין כאן. וז״ל בקרני ראם בענין הפועל שהשכיר את עצמו לשרת בעה׳׳ב בקוש״ח אי מצי לחזור, אמרינן קנין אין כאן שבועה אין כאן ויכול לחזור מ״ש. ועיין להרב ליצחק ריח אות פ׳ שהביא משם חוות יאיר וה׳ קהי״ע דוקא בגברי דחייבים במ״מ יכולים לחזור, אבל אין נשים בכלל דין זה כיון דפטירי ממ״ע מי״ש. ובהא דכתב המחבר ואין בידו לשלם, הביא הש״ך דברי מהרי״ק ז״ל ואפשר לומר דוקא נקע שאין מזומן בידו מעות לשלם, אבל מ״מ יש לו לשלם. אבל אם אין לו לשלם כלל אינו יכול לחזור בו דהוי כדבר האבוד לקמן ס״ה. אבל מדברי המחבר נראה דאפילו אם אין לו כלל אפ״ה יכול לחזור בו וכו' ולא הוי דבר האבוד דאפשר שיהיה לו ע"כ