מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית"ר ירושלים
 |
| מידע כללי |
| כינוי |
המנורה, האריות מהבירה,
הדגל של המדינה |
| תאריך ייסוד |
1936 |
| אצטדיון |
טדי, ירושלים (21,600) |
| בעלי הקבוצה |
{{{בעלים}}} |
| נשיא |
ארקדי גאידמק |
| יו"ר |
אלי ארזי |
| מנכ"ל |
{{{מנכ"ל}}} |
| מאמן |
 יצחק שום |
| ליגה |
ליגת העל |
| תארים |
| מספר אליפויות |
6 |
| מספר גביעים |
6 |
| תארים אחרים |
{{{תואר אחר}}} |
| תלבושת |
|
|
בית"ר ירושלים (נוסדה בשנת 1936) הינה קבוצת כדורגל ישראלית המשתייכת לאגודת ספורט בית"ר. החל מאמצע שנות השבעים ועד היום נחשבת בית"ר לאחת מהקבוצות הבכירות בכדורגל הישראלי, ולזכותה שש אליפויות, שישה גביעים וגביע טוטו אחד. בית"ר היא האלופה ומחזיקת הגביע בישראל, בעקבות זכייתה בדאבל הראשון בתולדותיה בעונת 2007/08.
אצטדיונה הביתי של הקבוצה החל משנות התשעים ואילך הוא אצטדיון טדי אשר נמצא בשכונת מלחה ומכיל 21,600 מקומות ישיבה, אצטדיון טדי הוא החדיש והגדול בארץ אחרי אצטדיון רמת גן והוא מכונה "הגיהנום" או "המבצר" בגלל היותו אצטדיון שבו לקהל יש "השפעה" על מהלך המשחק.
היסטוריה
השנים הראשונות
קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים נוסדה בשנת 1936 על ידי דוד הורן. חלק ניכר משחקני בית"ר השתייכו לתנועה הרוויזיוניסטית ולמחתרות האצ"ל והלח"י. עקב מעצרו של מרקוביץ על ידי הבריטים ב-1938 נאלצה בית"ר להפסיק את פעילותה, עד להקמתה מחדש ב-1943. בשנים אלה הוגלו חלק משחקני בית"ר על ידי ממשלת המנדט הבריטי לקניה, בשל פעילותם המחתרתית. בין המוגלים היו חיים קורפו, לימים שר בישראל, שמעון גרשון, שלמה כהן ועוד. בשנת 1943 הקימו דוד הורן ושמואל קירשטיין מחדש את הקבוצה, ומיזגו אליה את בית"ר ימין משה ובית"ר ניל"י משכונת יגיע כפיים. הכוכב המשמעותי הראשון של הקבוצה היה החלוץ סימון אלפסי, שכיכב בשורותיה בשלהי שנות הארבעים והחמישים. לאחר מכן, כשפרש ממשחק פעיל, עבר לאמן את הקבוצה. יחד עימו בלטו גם הקשר-מתאגרף אשר ברנבלום והחלוצים ישראל יחזקאל ואהרון חסון. הקבוצה העפילה לראשונה לליגה הבכירה בשנת 1954 (עם אלפסי כשחקן-מאמן על הקווים ותמיכה בארבעת המחזורים האחרונים מלוניה דבורין). עונה אחת בלבד הנחיתה את הקבוצה חזרה לליגת המשנה ל-13 שנה, בהן הצליחה פעם אחת , בשנת 1957, לסיים במקום הראשון בליגת המשנה, אך ההתאחדות לכדורגל החליטה להקפיא את הירידות והעליות ומנעה מהקבוצה להעפיל ליגה.
שנות השישים והשבעים
עד אמצע שנות ה-60 נחשבה בית"ר כקבוצה בינונית, המנסה ללא הצלחה להעפיל לליגה הראשונה. אך בעונה הכפולה של 1966-1968, כשבשורותיה מככבים ד"ר ראול גלר (שחקן נבחרת פרו), שאול מזרחי, אודי רובוביץ', שמעון צ'רנוחה, חיים אזולאי ויצחק מונסה, הצליחה לבסוף להעפיל לליגה הראשונה - ולהשאר בה, למעט עונות בודדות, עד היום. המאמן היהודי-ארגנטינאי, סמואל רזניק, משחקניה הגדולים של הקבוצה בעבר, הדריך את החבורה הנוצצת של אז. משחק העלייה ההיסטורי התקיים מול מכבי רמת עמידר ורובוביץ', שכבש את שער הניצחון בדקות הסיום, זכה מהאוהדים בכבוד של מלכים, כשנשאוהו על כפיים ברחובות העיר.
בשנות ה-70 החלה הקבוצה לבסס את מעמדה כקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. בעזרת שחקני בית כמו השוער יוסי מזרחי ושלישיית הקישור: ויקטור לוי, דני נוימן ואורי מלמיליאן, שכונתה "שוקולד-מנטה-מסטיק" (כשם ההרכב המוזיקלי הישראלי - שוקולד מנטה מסטיק), הצליחה הקבוצה לזכות לראשונה בגביע המדינה בשנת 1976, משעריהם של מלמיליאן ונוימן. על הקווים תדרך המאמן ניסים בכר. באותה שנה שינתה בית"ר את צבעי מדיה, אשר עד אז היו תכלת ולבן, לצהוב ושחור, בהם מופיעים שחקני הקבוצה עד היום.
בשנת 1979, תחת שרביטו של שמעון שנהר, זכתה הקבוצה בגביע פעם נוספת. את השערים כבשו הקפטן נוימן ויוסי אברהמי. בשנים אלה הגיעה הקבוצה פעמים רבות למקום השני, ולעתים קרובות החמיצה את האליפות במחזורי הסיום. בסוף שנות ה-70 הפכה בית"ר לקבוצה המובילה של ירושלים, בעקבות ירידת כוחה של היריבה העירונית, הפועל ירושלים.
שנות ה-80
בתחילת שנות ה-80 ירדה הקבוצה לליגה השנייה (אז הליגה הארצית), אך שבה לליגה הבכירה כעבור עונה. במהלך העונה בליגה הארצית, שיחק לראשונה במדי הקבוצה מאמנה לימים, אלי אוחנה.
בעונת 1983/84 הייתה בית"ר המועמדת המועדפת לאליפות כאשר הובילה ברוב שלבי העונה בפער גדול, אך לבסוף זכתה מכבי חיפה באליפות, לראשונה בתולדותיה. בעונת 1984/85, תחת הדרכתו של המאמן דוד שוויצר, זכתה בית"ר ירושלים פעם נוספת בגביע המדינה, לאחר שגברה על מכבי חיפה בתוצאה 1:0. בשנת 1985/86 זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע, תחת הדרכתו של דרור קשטן.
בשנת 1986/87 זכתה הקבוצה באליפות המדינה לראשונה בתולדותיה. בעונה זו ניצחה הקבוצה 19 משחקים, סיימה 9 בתיקו והפסידה בשני משחקים בלבד. בתום העונה עזב אלי אוחנה את הקבוצה לטובת מכלן הבלגית, ואילו דרור קשטן עבר לאמן את מכבי חיפה.
בעונת 1988/89 זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע המדינה לאחר ניצחון בבעיטות הכרעה מאחד עשר מטרים על מכבי חיפה. בתום 90 דקות הייתה התוצאה 2:2. בתום ההארכה הייתה התוצאה 3:3. בתום העונה עזב מלמיליאן את הקבוצה לטובת מכבי תל אביב.
שנות ה-90
בשנת 1990/91 ירדה הקבוצה לליגה השנייה. באותה שנה התבסס סגל הקבוצה על שחקני בית צעירים וחסרי נסיון. הדבר נבע מחוסר תקציב ואי יכולת לגייס ספונסרים לקבוצה. לקראת העונה בליגה הארצית שב לקבוצה היו"ר משה דדש. צעדו הראשון היה החזרתו של אלי אוחנה מאירופה. הוא גייס את איש הקולנוע יורם גלובוס שתרם 400 אלף דולר לרכישת אוחנה שכרטיסו היה שייך למכלן. אוחנה הסכים לחזור לישראל למרות שהיה שחקן מצליח באירופה שזכה עם קבוצתו מכלן בגביע המחזיקות ובתואר הכדורגלן הצעיר הטוב ביותר באירופה על ידי מגזין Guerin' Sportivo האיטלקי. את הקבוצה חיזקו גם השוער גיורא אנטמן ושחקן הרכש ממכבי יפו עופר דגמי, ואימן אותה לופא קדוש. בתום העונה העפילה הקבוצה לליגת הלאומית, אז הליגה הראשונה.
בעונה שלאחר מכן, עונת 1992/93, לאחר שהות של עונה בליגה הארצית, זכתה הקבוצה באליפות שנייה בתולדותיה, תחת הדרכתו של דרור קשטן, בקדנציה השנייה שלו בקבוצה, שבשורתיה שיחקו לצד אוחנה: רונן חרזי, סרגיי טרטיאק וולדימיר גרשנייב. בנוסף הובאו שחקנים ישראלים כמו השוער יעקב אסייג והבלמים אהוד כחילה ויעקב הלל.
בית"ר ירושלים זכתה לעדנה בעונת 1996/7 ו-1997/8, בהן זכתה הקבוצה בשתי אליפויות ברציפות תחת הדרכתם של אלי כהן ודרור קשטן. בעונות אלו שיחקו בבית"ר כוכבים כמו אלי אוחנה, יוסי אבוקסיס, איציק זוהר, דוד אמסלם, אלון חרזי והשוער איציק קורנפיין שחוזקו בהונגרים: סטפן שאלוי, אישטוואן פישונט, אישטוואן המאר ותמאש שנדור. האליפות השנייה הייתה שנויה במחלוקת - נטען כי הפועל בית שאן היטתה את תוצאת המשחק בינה לבין בית"ר לטובת בית"ר, מפני שכבר הובטח לה 10 דקות לפני סופו מקומה מעל לקו האדום, מה שהעניק לה מקום בליגה הבכירה לעונה נוספת, ובכך עזרה לבית"ר לזכות באליפות על חשבונה של הפועל תל אביב. ב-2001 הודה אחד מגיבורי הפרשה, שזכתה לכינוי "משחק השרוכים", איתן טייב כי המשחק לא היה כשר, וצוטט כאומר: "נתנו את המשחק לבית"ר".
אחרי שתי עונות אלה נקלעה הקבוצה לחובות כספיים כבדים ונאלצה למכור את רוב כוכביה. אלי אוחנה פרש ממשחק פעיל והקבוצה עמדה על סף פירוק.
שנות ה-90 היוו עבור בית"ר שנים תוססות וטובות, למרות שכללו ירידה לליגה ארצית (הליגה השנייה דאז), שנות ה-90 כללו מעבר לאצטדיון חדיש ומפואר, 3 אליפויות ואף 2 הופעות בגמר גביע המדינה.
שנות ה-2000
אצטדיון טדי, בו משחקת הקבוצה
את הקבוצה רכש איש העסקים גד זאבי שכיסה את חובותיה ואף ניהל אותה משך עונה אחת. בעונה זו, 2000/01, שיחקו בבית"ר שחקנים בכירים רבים, כמו: ג'ובאני רוסו, אלון מזרחי ויוסי אבוקסיס, וזאת תחת הדרכתו של המאמן אלי גוטמן. הקבוצה הייתה פייבוריטית במאבק על האליפות, אך כשלה במשימתה. בסיום העונה עזב זאבי את הקבוצה, שהייתה שוב על סף פירוק ושהתה בנאמנות אצל כונס נכסים. בית"ר פתחה את העונה של אחרי עידן גד זאבי רק במחזור הרביעי לאחר שמאיר פניג'ל יחד עם ששון שם-טוב ומאיר לוי, אוהדי הקבוצה קנו אותה מכונס הנכסים.
בתחילת שנות ה-2000 הפכה בית"ר לקבוצת מרכז טבלה המבוססת על סגל של שחקנים צעירים. בתחילת העשור לא הצליחה הקבוצה להתרומם ואף ספגה את הפסדה הגדול ביותר, 7-0 למכבי תל אביב. מלבד עונת 2000/01, בה הודחה בסיבוב הראשון בגביע אופ"א, לא הצליחה בית"ר להשתלב במפעלים האירופאים. רק בעונת 2004/5 סיימה במקום הרביעי, עם שחקנה לשעבר אלי אוחנה כמאמן הקבוצה. באותה התקופה בית"ר נודעה בהתבססות על שחקנים צעירים כגון גל אלברמן, ליאור אסולין, ברק יצחקי, שלומי ארבייטמן, יואב זיו ומאור מליקסון.
"בית"ר החדשה"
מצבה של בית"ר השתנה באוגוסט 2005, עת נרכשה הקבוצה על ידי האוליגרך הרוסי-ישראלי ארקדי גאידמק. הגעת הבעלים החדשים לקבוצה הביאה לגידול משמעותי בתקציבה של הקבוצה, ולהיותה הקבוצה העשירה בליגת העל. המאמן אלי אוחנה עזב את בית"ר, ובמקומו הובאו מספר מאמנים זרים, בהם טון קאנן ולואיס פרננדז, אך אלו שרדו זמן קצר בלבד בקבוצה והוחלפו בזה אחר השני. כמו כן שחקנים רבים שוחררו ובמקומם נעשה רכש גדול של שחקנים בכירים בליגה.
ההשקעה הרבה השתלמה ובעונת 2006/07 זכתה הקבוצה באליפות תחת הדרכתו המאמן הישראלי יוסי מזרחי, אשר החליף את אוסבלדו ארדילס כבר בתחילת העונה. החל בעונה זו הסגל של בית"ר התמלא בשחקני רכש ישראלים, כדורגלנים בכירים מקבוצות אחרות אשר עברו לבית"ר. כך, בין השאר, הגיעו לקבוצה קפטן הפועל תל אביב, שמעון גרשון, מיכאל זנדברג והקפטן אריק בנאדו ממכבי חיפה, וכן טוטו תמוז מהפועל פתח תקווה. על אף הזכייה באליפות, לא הוארך חוזהו של מזרחי ובמקומו מונו יצחק שום כמאמן, גיורא שפיגל כמנג'ר ויועץ מקצועי. לתפקיד מנכ"ל המועדון מונה השוער איציק קורנפיין, שפרש ממשחק פעיל. התוצאה הייתה מוצלחת למדי ולראשונה בעידן גאידמק לא הוחלף המאמן במשך כל העונה. אמנם בתחילתה כשלה בית"ר להעפיל מהסיבובים המוקדמים של ליגת האלופות, אך בהמשך התבססה שליטתה בליגת העל. בסיומה של העונה אף הצליחה הקבוצה לזכות בדאבל הראשון בתולדותיה.
שינויים במערכת האימונית
מצבה של בית"ר במערכת האימונית שלה השתנה באופן מיידי עם הגעת ארקדי גאידמק לבית"ר. שחקני הקבוצה זכו לאימונים ממאמני פיזיות וכושר מעולים כגון טיבריוס דראו, בנוסף השחקנים קיבלו אימונים בחדר כושר באופן קבוע. כיום הקבוצה מתאמנת עם מאמן הכושר דרור שמשון ומקבלת אימון קבוע בחדר כושר, שחקני הקבוצה נחשבים לשחקנים עם הכושר הטוב ביותר בליגת העל. בית"ר אף גרמה לשחקנים שלא היו בכושר או שנפצעו לחזור לכושר במהרה, למשל במקרה של כריסטיאן פביאני, שהגיע לקבוצה עם עודף משקל ויצא ממנה בכושר מעולה. מגרש האימונים בבית וגן עבר שיפוץ שכלל בין היתר בניית מגרש אימונים מדשא סינתטי.
יחסי ציבור
בתו של מנהל העבר מאיר פניג'ל, קרן פניג'ל , התמנתה על ידי הנהלת הקבוצה למנהלת יחסי הציבור והשיווק של הקבוצה. כחלק מעבודתה, פניג'ל אחראית לכך שהאתר הרשמי של הקבוצה נפתח, לחנות של בית"ר שנפתחה בקניון מלחה שבירושלים, לפלאיירים וחוברות המחולקות מדי פעם לפני משחקים באצטדיון טדי ועוד.
סגל השחקנים, צוות ניהול וצוות מקצועי
מציין שחקן שהצטרף בעונה זו למועדון.
צוות מקצועי
צוות ניהול
קבוצת הנוער והאקדמיה לכדורגל
באופן היסטורי התבססה קבוצת הבוגרים של בית"ר י-ם על שחקני בית שצמחו במחלקת הנוער ולא מעט שחקנים ידועים שהובילו את בית"ר י-ם לתאריה הראשונים יצאו ממנה. למרות זאת, עד אמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, זכתה קבוצת הנוער בתואר אליפות יחיד, בתום עונת 1972-3, כשבשורותיה שיחקו אורי מלמיליאן, דני נוימן, ועמנואל כהן ועל הקווים תדרך המאמן אברהם לוי.
עם רכישת הקבוצה על ידי ארקדי גאידמק הוקמה בבית"ר י-ם אקדמיית כדורגל לנוער. בעונת 2005/2006 קבוצת הנוער זכתה בתואר גביע המדינה לנוער.
בעונת 2006/2007 גיא עזורי מונה למאמן קבוצת הנוער, שזכתה תחת הדרכתו בדאבל (זכייה באליפות וגביע המדינה לנוער באותה העונה).
בעונת 2007/2008 הקבוצה זכתה באליפות שנייה ברציפות.
תארים של קבוצת הנוער
- אליפות: 1972/1973, 2006/2007, 2007/2008
- גביע: 2005/2006, 2006/2007
שחקנים ידועים יוצאי מחלקת הנוער של בית"ר י-ם
תדמית ציבורית
בית"ר ירושלים נחשבת באופן מסורתי לקבוצה המזוהה פוליטית עם הימין הפוליטי בישראל ובייחוד עם הליכוד. בכירים רבים בליכוד ובקדימה הם אוהדי הקבוצה, וחלקם אף מרבים להגיע למשחקיה. בשנים 1997/1998, בהן זכתה בית"ר בשתי אליפויות, הרבו פוליטיקאים מהימין, כולל ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, להתארח במשחקי הקבוצה על מנת לזכות בתמיכת אוהדי הקבוצה. בין האוהדים הבולטים של בית"ר ניתן למצוא את ראש הממשלה אהוד אולמרט, ראובן ריבלין, יהושע מצא, בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן.
במהלך השנים אירעו פעמים רבות מקרי אלימות והתפרעויות של אוהדי הקבוצה כנגד אוהדי ושחקני קבוצות אחרות, ולעתים אף נגד שחקנים ומאמנים מאכזבים בבית"ר עצמה. כמו כן, לעתים קרובות נשמעות מכיוון הקהל של בית"ר קריאות גזעניות נגד שחקנים ערבים.
מכיוון שההתפרעויות הללו הכתימו את שמם של כלל אוהדי הקבוצה, נטבע המונח "הקומץ הבית"רי", לתיאור המתפרעים. במספר מערכונים של "הגשש החיוור" מוצגים אוהדי בית"ר כאלימים מאוד, במיוחד במבצרם ההיסטורי, מגרש ימק"א.
בשנת 2005 הוקם בקרב אוהדי הקבוצה תא אוהדים בשם לה פמיליה שהואשם מספר פעמים במעשי אלימות.
יריבויות
כמו להרבה קבוצות כדורגל בארץ ובעולם, גם לבית"ר ירושלים יש יריבות מושבעות השנואות במיוחד על האוהדים והמשחקים נגדן מתוחים מאוד.
היריבות העירונית
בין בית"ר ובין יריבתה העירונית, הפועל ירושלים, מתקיימת יריבות רבת שנים, הנובעת בעיקר מזיהוין הפוליטי של הקבוצות. בעבר, הייתה שייכת בית"ר לתנועת בית"ר הימנית-רוויזיוניסטית בעוד הפועל הייתה מזוהה עם ה"ממסד", והשתייכה להסתדרות. חלוקה פוליטית זו תקפה גם היום, כשבית"ר היא קבוצת הדגל של הימין, בעוד הפועל מזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. חלוקה זו בולטת במיוחד ביחס לערביי ישראל: בעוד בקרב אוהדי בית"ר רווחים ביטויים נגד ערבים, בהפועל משחקים ערבים. ליריבות פן נוסף, כשאוהדי הפועל טוענים כי בשנים האחרונות איבדה בית"ר את אופייה הירושלמי, חלק משחקניה ומרבית אוהדיה אינם בני העיר. במשך תקופות ארוכות היריבות לבשה גם אופי אזורי, כשמרבית אוהדי בית"ר התגוררו בצפון העיר דאז (נחלאות, רחביה, מחנה יהודה, מוסררה וכו'), בעוד הפועל שלטה בדרום, בשכונות קטמון, המושבה הגרמנית, בקעה קרית יובל ובית הכרם. חלוקה זו נבעה בעיקר ממיקום האצטדיונים: ימק"א בצפון וקטמון בדרום. אף שגם כיום מעוזי האוהדים הם קטמון לאוהדי הפועל, ומחנה יהודה לאוהדי בית"ר, החלוקה אינה ברורה כבעבר, ולקבוצות אוהדים מכל חלקי העיר ומחוצה לה.
בשנים האחרונות, עם העמקת הפער המקצועי בין הקבוצות, וביתר שאת מאז ירידת הפועל לליגה השנייה ב-1999, נשארה היריבות תאורטית בלבד ולא התקיים משחק בין הקבוצות. על אף היריבות, רבים מאוהדי בית"ר מייחלים לעלייתה של הפועל לליגת העל, ולחזרתם של משחקי הדרבי התוססים. כמו כן, האיש הממן את קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים הוא בעלי בית"ר י-ם, ארקדי גאידמק. רבים מאוהדי בית"ר ירושלים אוהדים את הפועל ירושלים בכדורסל.
יריבויות אחרות
- מכבי תל אביב - יריבות על הבכורה בליגה, עוינות של בית"ר ל"אליטיזם" ול"מכביזם" של תל אביב. חשוב לציין שאחרי התקופה שאבי נמני, שנחשב לסמל בעיני רבים מאוהדי מכבי תל אביב, שיחק מספר עונות בבית"ר י-ם החלה אחווה מסוימת בין אוהדי הקבוצות וכיום נדיר למצוא יריבות מעבר ליריבות הספורטיבית בין שתי הקבוצות. עוד גורם שמאחד בין אוהדי הקבוצות הוא היריבות עם הפועל ת"א.
- איחוד בני סכנין – יריבות בעיקר בגלל השסע היהודי-ערבי, למרות ניסיונות הפישור והפיוס שנעשו על ידי ארקדי גאידמק (בעלי בית"ר) ומאזן גנאים (יו"ר סכנין). במשחק שנערך בין הקבוצות בספטמבר 2007 הונף דגל "כ"ך" על ידי אוהדי בית"ר, דגל ישראל צבוע באדום ודגל סוריה על ידי אוהדי בני סכנין. דגל כ"ך אומנם הורד אך דגליהם של אוהדי בני סכנין אושרו להנפה על ידי המשטרה.
סמלי הקבוצה לאורך השנים
לאורך כל שנות קיומה של הקבוצה בסמלה הייתה משולבת המנורה, כמו בסמלה של תנועת בית"ר. שילוב המנורה בסמל נתן לקבוצה את הכינויים "המנורה" ו"הדגל של המדינה".
סמלה הנוכחי של הקבוצה, החל משנת 2006 |
סמלה של הקבוצה מתחילת שנות ה-90 ועד שנת 2006 |
סמלה של הקבוצה בשנות ה-80 |
תארים
- אליפויות: 6 (2007/2008 , 2006/07 , 1997/98, 1996/97 , 1992/93, 1986/87)
- גביעי מדינה: 6 (2007/08 , 1988/89 , 1985/86 , 1984/85 , 1978/79 , 1975/76)
- גביעי טוטו: 1 (1997/98)
- אלוף האלופים (הסופר קאפ הישראלי): 2 (11.9.1976 , 16.9.1986)
- גביע ליליאן : 1 (10.9.1985)
- אליפות ישראל בקט-רגל: (1987/1988)
- גביע השלום : 1 (10.9.2000)
סטטיסטיקה
שחקני ומאמני עבר בולטים
לקריאה נוספת
- רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר: תולדות בית"ר ירושלים, הוצאת מדיה, 2007, 278 עמודים
- חיים ברעם, אדום צהוב שחור, הוצאת ספריית מעריב, 2004, 134 עמודים
- אורי מלמיליאן, אלי עזור, הנער מממילא, הוצאת מוניטין, 1984, 125 עמודים
- דני נוימן, דני דבורין, אני דני נוימן, קפטן בית"ר ירושלים, הוצאת שלגי, 1979, 40 עמודים
קישורים חיצוניים
