האמת שללכת לתערוכת כלבים זה בכלל לא היה בתיכנון.

אין ליולי בעייה ללוות אותנו לכל מקום. לחוף הים, כשלא חם במיוחד - בבקשה, לשחק עם כלבים אחרים בפארק - בסדר.

סתם הליכה למטרת פעילות גופנית וכושר של בעלים - אין בעייה. אבל על תערוכות לא חשבנו. אולי אפילו מתוך פרינציפ, כמו רבים אחרים. בסוף הלכנו, היה חם, לח, צפוף, לא אסטתי במיוחד כמו בחצר מלכת אנגליה, אבל הצלחנו להנות מתערוכה.

 

כבר בימים ראשונים היותה אצלנו בבית שמנו לב שיש ליולי קווי ראש יפים. אפילו יותר מידי יפים, ואפשר להתבובן בה כמו שמסתכלים בתמונה, בלי סוף. 

                                   

אז החלטנו שנלך לתערוכה לבדוק האם גם השופט בתערוכה חושב כך. כאן כדאי לציין שבתערוכות כלבים לא מתחרים באמת, הן לא צריכים לעשות שום תעלולים או לקפוץ, לרוץ (למעשה צריכים לרוץ קצת, אבל המהירות לא קובעת) או להביע את הכישורים שלהם בתור כלבי צייד. כלב בתערוכה (תרשמו) חייב לדעת לעשות היטב שלושה (3) דברים בלבד:

 

 

2) לדעת לנוע לצד הבעלים (או לצד בן אדם שמציג אותו, אגב קוראים לו handler בשפה האנגלית וזה מקצוע לכל דבר, משלמים סכף על הצגת הכלב, במיוחד אם כלב לא מנוסה, צריך ללמד אותו לא רק לעשות את הדברים הבסיסיים שמפורטים כאן, אלא לעשות אותם יותר טוב מכלבים אחרים, בכייף ובמרץ כדי לזכות במקום הראשון ובתארי יופי (יש כמה כאלה).

 

3) להסכים לתת לשופט לראות את השיניים של כלב כדי ששופט יבדוק שהם ישרות, שלא חסרות, שהמנשך תקין. וגם להסכים ששופט (אם ירצה, זה כבר לא חובה) יגע בפרווה וקצת בגוף פה ושם, כמו בדיקה גופנית של רופא לא חדרנית, לא יותר.

 

 

וזהו.   נכון, לא נשמע מסובך?

 

אבל זה כן מורכב וקשה עד בלתי אפשרי, בגלל שלכלב בתערוכת כלבים יש תוכניות משלו. הוא מנסה לתקשר במרץ עם כלבים אחרים בדיוק כששופט מסתכל עליו, הוא נשכב כשמבקשים לעמוד יפה ורץ כמו קופיקו כשרוצים שירוץ כמו אייל. לא נזכיר שזנב שלו נשמט כי הוא עייף, שהגב שלו רופף כי חם לו נורא ונמעס מהבלגן שמסביב.

 

מה הפיתרון? לעשות שיעורי בית ולהתכונן לתערוכה. לפחות לנסות להתכונן כדי לא להראות טיפשי על רקע אלה שהבינו את העניין ונראים לא רע גם במצבי לחץ השוררים בזירה. זירה בתערוכת כלבים - זה מגרש מרובע בגודל של כעשר על עשר מטרים, מגודר זמנית ע''י סרט. בתוך זירה מתבצע תהליך שיפוט עצמו.

 

שורה תחתונה, יולי זכתה בציון "מצויין" שבהחלט מגיע לה. השופטת הנכבדה העניקה לה גם פרס וגם תארים נוספים, שאין לנו מושג מה הם אומרים. אבל הכי יקר ערך שהיא כמונו התרשמה מהראש החמוד של יולי ואפילו אמרה בקול (בדרך כלל שופטים לא מרבים לחלק שבחים) שהיא כלבה יפיפייה קטנה. ידענו את זה, אך זה נורא מחמיא. בקיצור, אנחנו עכשיו בעד תערוכות כלבים, במיוחד אם שופט/ת אוהב/ת את יולי.  ודבר חביב נוסף - פגשנו בתערוכות כלבים אנשים וכלבים נחמדים שהם בדיוק כמונו.