פתח הדבר

לאורך השנים ובחיזוק בג"ץ, נקבע עקרון בסיסי מוסרי, בנוגע לתגובה הצבאית הישראלית הראויה, כנגד הטרור ואופי התגובה של מדינת ישראל כנגד האויבים העומדים מולה.

הן כנגד המלחמה בטרור והן כנגד המלחמה בחיזבאללה, כפי שהעיקרון בא לידי ביטוי  במלחמת לבנון השנייה.

עיקרון המידתיות בתגובה, או במכת המנע הצבאית משמעותו, על פי הגרסה  הישראלית: פגיעה ביחס זהה או כמעט זהה לגודל האיום שהאויב מהווה. לדוגמה: אם האויב היורה קאסם, המסכן מעט מאוד חיי אדם בצד הישראלי, הפגיעה המותרת על פי עיקרון המידתיות אומר " נפגע אנחנו בצד השני באותה רמת נזק שהאיום של האויב כלפינו ", אם האויב מסכן מספר בודד של חיי אדם בצד הישראלי, על פי עיקרון המידתיות הישראלי, הבג"צ, מותר לצד הישראלי לגרום נזק לאויב, נזק כתגובה, או כמכת מנע, באותה רמת נזק לצד השני, או מעט יותר ולעשות הכל על מנת שרמת הנזק תהיה קטנה וקרובה לרמת הנזק שהאויב יכול ליצור.

המשמעות, אם האויב מסכן ישראלי אחד, אז נסכן אנחנו הישראלים, רק מספר מועט מאוד של אויבים, כמנע או כתגובה. ובשום אופן אסור לסכן יותר.

אם אותו אויב נטמע בתוך אוכלוסייה אזרחית ויורה משם קאסם, אסור לסכן את הסביבה של אותו יורה, את הבלתי מוערבים, כמעט בכל מחיר.

עקרון המידתיות קובע בעצם את "גובה הלהבות" את זירת הלחימה, המשמעות היא, שאת עוצמת הלחימה בזירת הקרב, קובע האויב בעל היכולת המועטה יותר. ככל שיש לו אמצעים חלשים יותר, זירת התוצאה תהיה מתונה יותר. החלש קובע את עוצמת הלחימה ובעצם היתרון לכוח נעלם כלא היה. השיטה המוסרית הערכית הזאת קובעת בעצם, שהצד החלש, הוא זה שמכתיב לחזק איך יראה שדה הקרב ואיזה עוצמת לחימה תהיה.

עקרון המידתיות הזה קובע בעצם, שאין יתרון לכוח.

בעצם, עקרון המידתיות הזה קובע, שלא יכולה להיות הכרעה בשדה הקרב, כי, הצדדים הלוחמים אמורים להשתמש באותה עוצמת כוח, ובעצם יוצא, שאין סיכוי שתהיה הכרעה.

1. המידתיות ב "מניע" – המניע יכול להיות, מניע לאומי, מניע דתי, מניע כלכלי, מניע אישי ו/או כל מניע אחר.

2. המידתיות ב "כוונה" – הכוונה נובעת מהמניע, היא כלי הביטוי של המניע, הכוונה היא הפועל היוצא של המניעים, המניעים יוצרים כוונות. הכוונה מביעה את המניע. הכוונה מראה  את הדרך אל הרצוי.

3. המידתיות ב "אמצעים" – על מנת להביא לידי ביטוי את הכוונה, ולהגיע אל הרצוי, שהוא ההשתלשלות הלוגית של, מניע וכוונה, אשר משתמשים באמצעים, על מנת להשיג מטרה. המניע יוצר כוונה, שמשתמשת באמצעים שעומדים לרשותה, על מנת להשיג את מטרות הכוונה, באמצעות הכוונה והאמצעים. לדוגמה: אם יש שנאה דתית לקבוצת בני אדם, הם לא דתיים למשל, פוגעים באלוהים שלי,  האמונה שלי יוצרת מניע, שיוצר אצלי כוונה להרוג את אותה קבוצת בני אדם, על מנת להוציא לפועל את הכוונה, אני משתמש באמצעים העומדים לרשותי, אם יש לי רק מילים, אני משתמש בכל המילים, אם עומדים לרשותי אבנים, אני אשתמש בכל האבנים שאוכל, על מנת להשיג את התוצאה, אם יש לי סכינים, אשתמש בסכינים, אקדחים, רובים, קאסמים, תותחים, טילים וכו'...

האמצעים קובעים את פני זירת התוצאה, ככל שהאמצעים בעלי יכולות חזקות יותר, זירת התוצאה תראה קשה יותר.

4. המידתיות "בתוצאה" – זירת המערכה באה לידי ביטוי על פי רמת האמצעים שמשתמשים המתמודדים בשדה הקרב, התוצאה הנובעת מהלוגיקה של: מניע, כוונה, אמצעים, תוצאה. התוצאה היא פועל יוצא של עוצמת החימוש של הצדדים, התוצאה  נמדדת לא על פי המידתיות במניע ובכוונה, הכוונה יכולה להיות טוטאלית אולם אם האמצעים שעומדים לרשות בעלי הכוונות הינם נחותים, מטרות הכוונות שלהם לא יושגו, אלא באופן התואם את היכולת שלהם לפגוע: בידיים, בנשק קר, באקדחים וברובים, בקאסמים, בטילים ותותחים ואולי בנשק גרעיני או לא קונבנציונאלי אחר. התוצאה איננה פועל יוצא של עוצמת הכוונות, אלא של האמצעים שעומדים לרשות בעלי הכוונות.

עקרון המידתיות כפי שהוסבר בפתח הדברים, קובע, שזירת התוצאה, הנקבעת על פי התפיסה הישראלית הנוכחית, הזירה ועוצמת האש, נקבעים על ידי מי שיש בידיו את אמצעים בעלי העוצמה הנמוכה יותר, זאת מכיוון שהמניעה, או התגובה, חייבת להיות במידתיות על פי התוצאה האפשרית של האמצעים העומדים לרשות האויב. ז"א אם לאויב יש יכולת ואמצעים בעלי עוצמה נמוכה, כתוצאה מכך, הצד הישראלי מנוע מלהשיג הכרעה חד ערכית בשדה הקרב ולהשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו  על מנת להכניע את האויב.

על פי גישה זו, על הצד החזק, הצד הישראלי, רשאי להפעיל כוח במידה שעונה על הסיכון שהאויב מהווה, כך שבעצם אין כל טעם בבניית כוח, על פי הגישה הישראלית, אין יתרון לכוח, זאת מכיוון שהכוח אסור בשימוש לצורך הכרעת שדה הקרב. העיקרון המוסרי המערבי, ההומניסטי הזה קובע בעצם,  שככל שלאויב יגבר הכוח, העוצמה שתעמוד מולו תגבר בהתאמה ולא יותר.

 עיקרון המידתיות הזה על פי התוצאה, קובע בעצם, שינוהל קרב הוגן ולא קרב על מנת להביס ולהכניע.

כל זה אולי נסבל במערכה עם האויבים הקרובים, המסוגלים לגרום לאוכלוסייה חלשה בדרום הארץ, לחיות בחרדה ומידי פעם לשלם מס דמים ואולי בתקופות מסוימות לא להשתמש באוטובוסים במרכז הארץ.

כל זה אולי נסבל אל מול החיזבאללה, במלחמת לבנון השנייה, כל צפון הארץ חי במקלטים וספג ארטילריה ואנחנו הגבנו במידתיות זהירה אל מול התוצאה.

שתי הדוגמאות האחרונות אולי לא מהוות כרגע סכנה קיומית.

אולם,

השאלות הנשאלות, התהייה, סיכום הדבר, אירן והפצצה:

השאלה הנשאלת, האם מול האיום האירני, ננהג על פי אותו עקרון מידתיות, הנמדד על פי התוצאה, על פי הסיכון שהאויב מסוגל להוות כתוצאה מהאמצעים העומדים לרשותו עכשיו? אם כן, נגיע ליום שלאירנים תהיה פצצת אטום וגם אז, אנו לא אמורים על פי אותו עקרון לפעול, אלא אם הצד השני יפעיל את האמצעי ואז בעצם, נוכל להגיב באותה רמת עוצמה שהאויב הפעיל.

לסיכום, אל האויב הערבי הקרוב, הקאסמים, חגורות הנפץ, הטילים מלבנון, יכולנו להרשות לעצמנו לספוג את התוצאות ולשרוד, יכולנו להרשות לעצמנו להגביל את התגובה ולפעול על פי עקרון המידתיות בתוצאה ( רמת מידתיות 4 ). אולם האם אל מול האיום האירני אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לפעול על פי אותו עיקרון מידתיות? האם נחכה לתוצאה ואז נפעל? האם לא נכון יותר לפעול ולהכות בשלב המידתיות בכוונה ( רמת מידתיות 2 )? האם יש לנו את הפריבילגיה, לחכות ולהמתין שהאירנים ישיגו אמצעים שיוכלו לממש את הכוונות המוצהרות שלהם "להעלים את ישראל מהמפה "? האם אנו לא חייבים להכות אותם על הכוונות המוצהרות שלהם, בכל האמצעים העומדים לרשותנו?