|
ילד של אלבום תמונות
הספור היומי מספר 25 מהספר העתונאי 'ספור מהשגחה עליונה' מאת קובי לוי
והפעם "ילד של אלבום תמונות" (תכינו את הממחטות...)
יש הורים שמקבלים קשה, בשברון-רוח, בהשפלה, ואפילו בעצב כבד ומעיק, את העובדה שילדיהם נוטשים את היהדות לטובת חיי הפנטסיה שמעבר לגדר. יש אפילו שמקצינים עד ישיבת ''שבעה'' וקריעת הבגד על אובדן בן או בת לטובת עולם ההבל שמעבר לארבע האמות של ההלכה. מעטים הם אלה, שמקבלים זאת בהבנה, עד כמה שכוח סיבלם עומד להם ונפשם בריאה, ובמידה מסויימת הם יודעים כי הבחירה החופשית של היהודי, היא הדבר היחיד שמוטל עליו, לכאן או לשם. הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים.
ספורים הם ההורים המבינים כי תפקידם הוא להעניק לילדיהם את מלוא החינוך הטהור, את החמימות והנעימות של הבית, את אורם הרוחני של החגים והמועדים, את עונג השבת, וכמובן את חוכמת ים התורה המפלחת עולמות עד אין קץ ואין תכלית. ומן הנקודה ההיא של הענקה ואהבה וחמימות, הבן צריך לבחור היכן מקומו בעולם. זכה, הוא איתנו כחוליה איתנה בשרשרת הדורות. לא זכה, הוא עוד יהיה איתנו בחסדי שמים, למרות הניתוק הזמני... מתפללים.
דרור ציפורי נולד לאב כזה שידע להעניק, ללמד, לחבק, לטייל ובקיצור אבא שכל ילד חולם עליו. אבא קשוב, נינוח, מאיר פנים, שמסביר כל דבר לעומקו של ענין, לאורך ולרוחב להגיון ולשכל, וגם כמובן ללב. אבא שלו גם צילם ותיעד כל ארוע בחייו. ואת הכל הניח באלבומים, אלבומי גן הילדים, אלבומי ימי ההולדת, אלבומי הטיולים. כל שן וכל חיוך של דרור הונצחו באלפי תמונות מרהיבות, וסודרו אחת אחרי השניה עם ציון התאריך.
דרור היה בן יחיד לאביו ולאמו, והפינוק, תתפלאו, היה במינון מדוייק, נכון. מינון כזה שבנה את אישיותו בצורה בריאה, ולכן לא פלא שהוא הצטיין כמעט בכל תחום שהוא נגע בו. כבר בגן הילדים הוא היה הילד הראשון ששלט ראשון באותיות ובניקוד. בכיתה א' בתלמוד תורה הוא קרא בצורה שוטפת והיה כבר מספיק טעון כדי לקפוץ לכיתה ב', אבל בגלל מימדיו הצנומים קפיצת הכיתה נעשתה רק מכיתה ה' לכיתה ו'. גם בישיבה הקטנה הוא היה המוצלח והמבריק ביותר, וכל רבותיו ניבאו לו גדולות ונצורות. הזכרון שלו היה פנומנלי, כושר הביטוי זך ומדוייק, סיגנון כתיבתו נהיר וחד, ובקיצור גרשון ורבקה ציפורי היו גאים בבנם לאורך כל הדרך.. כמעט.
כשהגיע דרור לשיעור שלישי בישיבה גבוהה הוא התחיל לגלות ענין בעולם המחשבים, בעמק הסיליקון בתגליות הדיגיטליות ובתעלולי הבורסה ומניותיה. בקיצור, בסמוך לגמרא ולפוסקים, תפשה אצלו פינה קטנה של ענייני העולם. זה פועל כמו תולעת קטנה, כרסום פה, כרסום שם, כמעט בלתי מורגש, ולבסוף מגלים שהתפוח הצבעוני והעסיסי רקוב כמעט עד היסוד.
אין צורך להאריך. עם הגיעו לגיל 19 הודיע לו ראש הישיבה חד וחלק, ''מקומך לא איתנו ואתה יודע בדיוק למה... צר לי, אביך הוא ידיד טוב שלי, אבל כל יום שאתה בישיבה, אתה עלול לקלקל עוד בחור. תבין אותי דרור...''.
דרור ציפורי הבין היטב את ראש הישיבה, אבל את עצמו הוא הבין עוד יותר טוב. פניו של גרשון ציפורי נפלו. דרור הודיע להוריו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמכאן ואילך הוא יוצא לעולם הגדול, מחשבים, עסקים, הכל. הוא הבטיח להם שיעשה כל מאמץ לשמור מצוות, אבל שיבינו, יש בחירה חופשית...
אחרי שלושה חודשים הוא עלה לפנות בוקר על הבואינג הענק שהוביל אותו לארה''ב, עם המון תקוות גדולות קדימה ושני הורים שבורים ורצוצים מאחור. נכון, בנמל התעופה הם התנשקו והתחבקו, הם ניסו ליצור אוירה בריאה, אבל גרשון באותן דקות היה כאוב עד תמצית דם לבבו. הוא שלף את המצלמה ותיעד את הפרידה מבנו, החיבוקים והדמעות, את הכיפה הקטנה על הפדחת ואת הנפנוף האחרון לשלום בכניסה למטוס.
''במה טעיתי?'' שאל גרשון את עצמו. חינכתי אותו עפ''י כל הכללים. הוא קיבל אהבה, חום, טיולים, מתנות, פה ושם אף הכיתי אותו כשהיה צריך. הוא בחור עם דרך ארץ, בעל חסד, מאיר פנים, מה קרה לו שהוא בורח מעולם התורה ל... לא יודע לאן?!''.
היה זה לילה קשה. גרשון ורבקה ציפורי ישבו כל אותו הלילה ודיפדפו באלבומים מדפדפים ובוכים. דרור היה כל עולמם, ומכאן ואילך נגזרה עליהם בדידות בעל כורחם. נכון, פעם בשבוע הוא טלפן. השבועות הפכו לחודשים פעם בכמה חודשים שלח גלויה. החודשים הפכו לשנים, כך שמעבר לחילופי מכתבים ושיחות טרנס-אטלנטיות די קצרות, נותק הקשר. דרור נשא אשה יהודיה מעבר לים וניהל אורח חיים חופשי לחלוטין.
... המזל שיחק לו. הגאונות שלו במחשבים, הביאה אותו לעמק הסיליקון, שם הוא פיתח כמה המצאות גאוניות שהפכו אותו לאחד מכוכבי-העל של חברות הענק. כבר בגיל 26 הוא רשם לעצמו את המליון הראשון, והשמים-בעסקים הללו הם הגבול.
''בואו לביקור אני שולח לכם כרטיס'' ביקש מהוריו. הם סרבו בעדינות. ''תבוא אתה'' רמזו ברוך, אך הוא עסוק. אחר כך נולדו התאומים. לבכור הוא קרא אופק, לשני שובל. גרשון ברך את בנו במזל טוב, ונישק את התמונות שהנציחו את נכדיו הקטנטנים.
כך חלפו 10 שנים. ערב חג החנוכה, לפנות בוקר גרשון חש בליבו. הוא העיר את רבקה וביקש שתזמין אמבולנס. כשהוא מתאנק מכאבים הוא ביקש מאשתו לחייג לדרור. דרור ענה.
''כן אבא''.
''דרור יקר שלי'' אמר גרשון בקול חנוק ''אני לא מרגיש טוב, תכף מפנה אותי אמבולנס לבית-החולים. תקרא כמה פרקי תהילים לרפואתי... זו הבקשה הראשונה שאני מבקש ממך מאז נסעת לחו''ל. אתה בני יחידי...''.
לאחר יומיים נפטר גרשון ואחרי 10 שנים ארז דרור ציפורי מזוודה וטס לישראל, להלווייתו של אביו.
אמו עמדה סמוך למיטה ורב השכונה קרא ''מכתם לדוד''.
''אבא מאד רצה לראות אותך דרורי'' אמרה אמו, ''הפעם האחרונה שהוא ואני ראינו אותך בשר ודם, היתה כאשר עלית על המטוס לפני 10 שנים, מאז הפך אלבום הנסיעה שלך לחו''ל, לכל עולמו של אבא... אתה אולי לא זוכר, אבל הוא צילם אותך מכל זווית, אורז מזוודה, יוצא מן הבית, עולה למכונית, בתוך המכונית ובשדה התעופה צולמנו נפרדים, חבוקים ובוכים. עשרות רבות של תמונות. בשלב מסויים של חייו, אתה בננו היחיד דרור, היית אלבום תמונות... ילד של אלבום תמונות''.
דרור ציפורי עשה קריעה. ''ברוך דיין האמת''.
כשהגיעו הביתה לשבת ''שבעה'', הוא נפנה לארון של אבא, ושלף משם את כל האלבומים. הוא עבר עליהם אחד אחד במשך שעות ארוכות, מנגב דמעה פה דמעה שם. מן העריסה, לגן הילדים, לתלמוד תורה, לטיולים, למשחק שחמט בחוף הים, ילדותו ונעוריו שזורים בכל דף באלבום.
בידיים רועדות הוא הרים את האלבום האחרון. אלבום יציאתו מן הארץ.
לפתע הבחינו עיניו בין דפיו במעטפה חומה עליה נכתב בצבע כחול ''לבני אהובי דרור''.
הוא פתח את המעטפה והוציא משם דף שורות מקופל. כתב ידו העדין והברור של אבא מיד הזדקר לנגד עיניו.
''דרור בני מחמדי. רציתי שתדע שאבא לא כועס עליך. אבא מעולם גם לא כעס. אני יהודי מאמין, ולמרות שברון לבי על שנעלמת מעולמה של תורה, יודע אנוכי שהבחירה החופשית היא הדבר הנתון בלעדית לכל יהודי בוגר באשר הוא. לימדתי ונתתי ככל שיכולתי כדי לעצב אותך כבן תורה רם ונישא, יתכן שנכשלתי, יתכן שאני אשם. אולי לא הענקתי מספיק אהבה, אולי לפעמים הייתי קשוח מדי, או שמא פינקתי אותך יתר על המידה. באמת אינני יודע היכן א-נ-י נכשלתי... ומכך אני חרד בבואי לתת דין וחשבון בפני בית דין של מעלה. אוי לנו מיום הדין.
''בני יקירי, איני יכול להכריח אותך לשנות את דפוס חייך. ומעולם מאז שנסעת לארה''ב לא ניסיתי לשדל אותך לחזור בתשובה, למרות שבנימת קולי הרגשת את כאבי. אתה כבר איש גדול, איש חשוב, ויש לך משפחה שלא זכיתי להכיר. אינני אבא של צוואות ולא אטיל עליך משימות כבדות, אני איש פשוט וקטן שניסה להצליח בחינוך בנו יחידו, אבל נכשל. אני רק מקווה שההשתדלות שלי ושל אמך, לחנך אותך כיהודי, תתברר כטהורה וזכה, שכן מיום שהיית עובר בבטן אמך התפללנו עליך ועד רגע זה אנו מתפללים שתזכה לשוב הביתה כיהודי צדיק לכל דבר.
''אך פטור בלא כלום, בני אהובי, אינני יכול. בקשתי הצנועה, היא, ואתה אפילו לא מחוייב לה, שתדאג ששני בניך התאומים יכירו לפחות מה זו יהדות. שיכירו את סידור התפילה, את קריאת שמע. תסביר להם שבת ומועדים מה הם. תן להם מעט מושגים יהודיים, תן גם להם את האפשרות לבחור בחירה חופשית בין טוב לרע, בין הבלי העולם לבין קדושה... אתה הרי זכית לדעת יהדות בטרם בחרת בדרך האחרת. תן גם לבניך אפשרות לבחור. אוהב אותך אבא''.
דרור ציפורי תחב את המכתב לכיסו, אימץ את שני בניו הקטנים אל חזהו ודמעותיו זלגו על תלתליהם הזהובים.
בדרך לעליה לקבר, אחרי ''זאת חנוכה'', הוא חייג לשותפו הישראלי בעמק הסיליקון ואמר לו ''רובי ידידי אני נשאר בישראל, עשה לי טובה תחפש קונה לחלק שלי בחברה''.
דרור ציפורי שלף את המכתב של אבא מן הכיס ומול הגולל לחש ''אבא, אל תדאג, קיבלתי על עצמי שבני התאומים גם הם ידעו יהדות מה היא...''.
יתגדל ויתקדש.
כמו בצל
אדם הוא כמו בצל: כשמקלפים את כל קליפותיו נשארת רק דמעה.
(רבי נחמן מברסלב)
|
