[עריכה] אזכור חנוכה במקורות קדומים

ציור מהמאה השמונה עשרה המתאר את חג החנוכה

המקורות הראשוניים לחנוכה הם ספרי חשמונאים א' - ב'. בספר חשמונאים א' מסופר על טיהור בית המקדש וחנוכתו בכ"ה כסלו, קביעת חג שמונת ימים באותה שנה, וקביעת החג לשנים הבאות על ידי יהודה המכבי ו'קהל ישראל'.

"ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם, ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'." (ספר חשמונאים א'^[2] פרק ד' פס' נ"א- נ"ז)

מקור נוסף המתאר את החנוכה המחודשת של המקדש הוא יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" (ספר י"ב), שקורא לחנוכה 'חג האורים':

"ולאחר שטיהרו בקפדנות הכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, עשויים זהב... אף הרס את המזבח ובנה חדש מאבנים שונות שלא סותתו בברזל. ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס, הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח...

וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום, שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושם על ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים: שאותם דברים אירעו בבית המקדש בשנת מאה ארבעים וחמש, בעשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, באולימפיאדה המאה וחמישים ושלש, ובית המקדש נחנך באותו יום, עשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, בשנת מאה ארבעים ושמונה, באולימפיאדה המאה וחמישים וארבע...

ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים. וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים.

ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים (=חג האש). ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיע לנו בלי שקיווינו לה."

[עריכה] נס פך השמן

ערך מורחב – נס פך השמן

בתלמוד הבבלי (שבת כא, ב) מופיע סיפור אחר במקצת על מקור החג: כאשר נכנסו החשמונאים לבית המקדש הם ביקשו לחדש את פעילותו. אולם, הם לא מצאו שמן טהור להדלקת המנורה. לבסוף נמצא פך אחד, שהכיל שמן שהיה צריך להספיק ליום אחד בלבד, אך בפועל, החשמונאים הדליקו ממנו את המנורה במשך שמונה ימים, עד שהפיקו שמן טהור. לכבוד נס זה קבעו חכמים את חג החנוכה, שנמשך שמונה ימים.

"מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא (=שמונה) אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת, קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה." (מסכת שבת דף כ"ב ע"א) (נוסח כעין זה מופיע גם במגילת תענית.^[3])

תיאור זה שונה מהמסופר במקורות הקדומים יותר, והוא הראשון שמספר על נס פך השמן, ומדגיש אותו על הניצחון במלחמה. יש המסבירים שהסיבה לכך היא שלאחר הכיבוש הרומאי קשה ומסוכן היה לחגוג חג בעל משמעות לאומית ולכן בחרו חז"ל להדגיש פן אחר של ימי החנוכה - הפן הרוחני.

אולם בעל הניסים, תוספת לתפילת שמונה עשרה ולברכת המזון בימי החנוכה, מודגש דווקא הניצחון הניסי במלחמה -

"על הניסים, ועל הפורקן, ועל הגבורות, ועל התשועות, ועל הנפלאות, ועל הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה... מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה"

במשנה מוזכר חג החנוכה בצורה אגבית כמה פעמים, אך ללא התיחסות לחנוכה עצמו^[4]. מההתייחסויות הללו ניכר כי חנוכה נחגג כחג בהדלקת נר מחוץ לבית. לעצם השאלה מדוע רבי יהודה הנשיא לא ייחד מסכת שלמה לחנוכה כפי שייחד לפורים יש תשובות שונות בספרות ההלכתית.

[עריכה] שמונת ימי החג

הסברים לכך שחג החנוכה נמשך שמונה ימים מופיעים בספרי חשמונאים. לפי ספר חשמונאים א (פרק ד) חנוכת המזבח שעשו המכבים במשך שמונה ימים (כמו חנוכות המשכן וחנוכת בית המקדש הראשון שנמשכו שמונה ימים) נקבעה לדורות. ספר חשמונאים ב (פרק י), מציע הסבר נוסף: כיוון שלא יכלו לחגוג באותה שנה את חג הסוכות חגגו אותו לאחר שחרור ירושלים:

"ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחג מידי שנה בשנה את הימים האלה."

יש המפרשים שהמאורעות שקדמו לימי החנוכה מוזכרים בספר דניאל ברמז:

"וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם לב וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת; וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ. וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ כִּי-עוֹד לַמּוֹעֵד" (פרק יא,לא-לה)

[עריכה] חג החורף

התלמוד הבבלי ומדרש בראשית רבה מציעים ברמז הסברים אחרים, א-היסטוריים לחג. לפי שני המקורות חג החנוכה הוא בעצם חג אמצע החורף, ציון התקופה בה הימים מפסיקים להתקצר ומתחילים להתארך. בתקופה זו מתחדשת האופטימיות כיוון שהעולם שהלך ושקע בחשיכה מתחיל להתמלא בהדרגה באור. המדרשים בתלמוד מספרים על אדם הראשון שראה את השמש השוקעת לראשונה בחייו ונבהל, ומקשרים את הסיפור לחג אמצע החורף, ולחגי החורף הנוצריים, ובראשם חג המולד. מכאן גם ברור מוטיב האור והדלקת הנרות שבחג, המסמלים את גירוש החושך. המדרש בבראשית רבה מזכיר גם את האש כמתנה שנתן האל לאדם החושש מהחשכה, במעשה שמזכיר את המיתוס היווני אודות פרומתאוס. מקורות הסיפורים מופיעים להלן, בפרק לקריאה נוספת.

[עריכה] היסוד החקלאי

על פי הרב יואל בן נון חג החנוכה קשור לסיום מסיק הזיתים והפקת השמן^[5]. על פי המשנה (ביכורים א, ו), חנוכה היה סוף מועד הבאת ביכורי הזית. לפי הבנתו במועד זה היה חג חקלאי שבו הדליקו נרות בשמן זית, כנראה כבר מתקופת בית ראשון. גם ד"ר ישראל רוזנסון סובר כי לפני מרד החשמונאים היה חג שמן קדום שנדחק מפני ניצחונם של החשמונאים^[6].

[עריכה] הדלקת נר חנוכה

אם וביתה מדליקות נרות חנוכה

ערך מורחב – נר חנוכה

הדלקת נר חנוכה היא המצווה העיקרית בחנוכה וזו המאפיינת אותו במיוחד, ולפיה יש להדליק נר בכל ערב מערבי החנוכה (החל מיום כ"ד בכסלו בערב, ואילך). ההדלקה היא בבית, במקום הנראה כלפי חוץ, כגון בפתח הבית או בחלון הנראה אל רשות הרבים. מצווה זו מופיעה כבר באופן מרומז במשנה, אולם כתובה באופן מפורש רק בתלמוד. מקובל להשתמש בחנוכייה לצורך הדלקת הנרות, אך הדין המקורי מדבר על נרות בודדים.

[עריכה] דינים נוספים בחנוכה

[עריכה] הוספות בתפילה

בכל אחד משמונת ימי החנוכה קוראים אנו את "ההלל השלם" לאחר תפילת "העמידה" של "שחרית", ומברכים לפני ה"הלל" ואחריו, כבראשי חודשים ושלוש רגלים. בכל אחת מתפילות ה"עמידה" ובכל עת שאומרים ברכת המזון שאחרי סעודות החג, מציינים את מהות החג בתפילת "על הניסים" - בימי מתתיהו...", וכן אומרים הלל בכל אחד מימי החנוכה קוראים בתורה ומעלים שלושה אנשים. הקריאת בתורה בקרבנות הנשיאים שבפרשת "נשא" בספר במדבר.שנים עשר נשיאי השבטים חנכו את עבודות המשכן ואת עבודת הקורבנות שנעשתה בו, ובכל אחד משמונת ימי החג אנו קוראים את סדר התנדבותו של אחד הנשיאים. ביום השמיני אנו קוראים את הקטע "ביום השמיני" עד לסיום הפרשה כולה. מוסיפים לכך את הפסוקים הראשונים של פרק ח' מספר במדבר, המדברים על הדלקת נרות במנורת המשכן על- ידי אהרן הכהן.

[עריכה] איסור הספד ותענית

שמונת ימי חנוכה נחשבים ל"ימים טובים" מדרבנן, ולפיכך אסורים בהספד ובתענית, ואולם מותרים בעשיית מלאכה. ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקים.

[עריכה] ממנהגי החנוכה

סביבון חנוכה

חנוכייה, אחת מסמלי חנוכה

• משחק בסביבון, שעליו מופיעות אותיות בשתי גרסאות:
  • בישראל: נגה"פ, שפירושן "נס גדול היה פה",
  • בגולה: נגה"ש, שפירושן "נס גדול היה שם" (ויש אומרים שאין אלה אלא כללי המשחק בסביבון בשפת יידיש).

• מתן "דמי חנוכה" לילדים, באופן מסורתי מטבעות בשווי נמוך. שוקולטיירים אמריקאיים מן המאה העשרים עיצבו מטבעות שוקולד עטופות בעטיפת מתכת דקה בצבע זהב או כסף, שמשמשים לפעמים כתחליף למטבעות אמיתיים.

• אכילת לביבות וסופגניות: מאכלים אלה מטוגנים בשמן רב, ויש בהם כדי להזכיר את נס פך השמן.

• יש הנוהגים להרבות באכילת מאכלי חלב לזכר הנס בו יהודית הרגה את הולופרנס, שר הצבא של נבוכדנצר בעזרת האכלתו במוצרי חלב.

[עריכה] החנוכה בגלות ובמדינת ישראל

חנוכה הפך לחג מרכזי בתרבות היהודית, במפנה ההיסטורי שחל עם התעצמותו של תהליך הציונות. מוסדות החינוך הציוניים החליטו להדגיש את חשיבותו של החג, והפכו אותו לאחד מעמודי התווך של היהדות המודרנית.

ההסבר המקובל לעובדה זו הוא שימי החנוכה מצוינים לכבוד ניצחון החשמונאים על היוונים והמתיוונים. אם כך, מרד החשמונאים הינו פעולה אקטיבית אשר נקט הפלג היהודי המסורתי, כנגד שלטון חיצוני וכנגד מגמות ההתבוללות.

פעולה אקטיבית שכזו, מנוגדת לאתוס הגלותי בדבר האיסור על פעולה אקטיבית לשינוי המצב. היהדות הגלותית אימצה דפוסי פעולה פאסיביים במכוון, מתוך תפיסה כי יש להשאיר לאל את הזכות לעצב את תהליכי ההיסטוריה. אם כן, רעיון המרד הפעיל נחשב לרעיון פגום מבחינה חינוכית.

על פי הסבר זה, נדחק החנוכה לתודעה משנית, שכן הוא מסמל נסיון אקטיבי לשינוי היסטורי, באופן המנוגד לתפיסת העולם הגלותית. כמו כן, עבר משקלו של נס פך השמן להיות המשמעות העיקרית של החנוכה, שכן הוא מבטא את מעורבותו של האל במרד, ומוריד ממשקלה של הפעולה האקטיבית.

יש הטוענים שחז"ל כאשר תקנו את חגיגת חג החנוכה ועצבו את דמותו עד הציונות, עשו זאת לאחר נסיון של ארבע מרידות כושלות של יהודים באימפריה הרומית, שהאחרונה שבהן, מרד בר כוכבא, הביאה לשואה בקרב העם היהודי היושב בציון. אותן מרידות נערכו בין היתר בהשראת זכר הניצחון של מרד החשמונאים, ייתכן וכאן נעוץ ההסבר מדוע חז"ל ניסו לטשטש את עקבות ערכי המרד בחג.

לעומת דפוס החשיבה הגלותי, האתוס הציוני התמקד בנסיון אקטיבי להביא ליישוב ארץ ישראל, מתוך החלטה מודעת. על פי ההסבר המקובל, אימצה הציונות את ימי החנוכה בשל ערכם החינוכי, כמסמל תהליך בנייה מכוון של העם היהודי, על מנת לשרת את הציונות כתנועה חברתית פעילה ויוצרת.

הדיכוטומיה הבאה לידי ביטוי במקור הימי החנוכה, נס דתי וניצחון לאומי, משתקפת באופן ציון הימים האלו בישראל. יש המדגישים את הנס הדתי: נס פך השמן ועזרת ה' בהשגת הניצחון, ולעומתם יש המדגישים את הניצחון הלאומי. דוגמה להדגשת הבחינה הלאומית שבחנוכה היא השיר "אנו נושאים לפידים" (מלים: אהרון זאב, לחן: מרדכי זעירא), שהפך לאחד מסמלי החנוכה המודרניים (ומושר גם בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות). שיר זה מעלה על נס את האקטיביות של המורדים היהודים, ומדגיש כי "נס לא קרה לנו", באופן מנוגד לרעיון נס פך השמן:

חנוכיות וסביבונים, נר שמיני של חנוכה

אנו נושאים לפידים בלילות אפלים:

זורחים השבילים מתחת רגלינו:

- ומי אשר לב לו הצמא לאור

ישא את עיניו ויבוא אלינו לאור

ויבוא!

נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו

לעמק הלכנו ההרה עלינו

מעינות האורות הגנוזים גילינו

נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו

בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור.

דוגמה דומה מצויה בשירה של נעמי שמר "שבחי מעוז" - שיר הלל למעוזי צה"ל שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים.

מעוז צור ישועתי

לך נאה לשבח

הרחק הרחק ליד ביתי

הפרדסים נתנו ריח

שמר משתמשת בביטוי "מעוז צור ישועתי", שבמקורו בפיוט "מעוז צור" מתייחס לה', ומכוונת אותו לצה"ל.

בגולה, ובמיוחד בקהילות ישראל שחיות במדינות נוצריות, החנוכה הפך לחג מרכזי כיוון שהוא מתרחש בערך באותה תקופה של חג המולד, המרכזיות נובעת מרצון המשפחות היהודיות להתחרות בחוויה שמספק חג המולד לילדהם, כמו כן בשנים האחרונות התפתח במשפחות יהודיות-נוצריות (בעיקר בארצות הברית) חג בשם כריסמוכה, שהוא סינקרטיזם של חג המולד וחנוכה.