בשבוע שעבר הייתי בשוק החפצים המשומשים מיד שניה שבאשדוד. וראיתי שם בין יתר הדברים, מכשיר לרידוד בצק פסטה כשעליו מורכב מנוע חשמלי. הצגתי פנים אדישים חפים מהתלהבות, ולאחר מיקוח קטן ונטישות מדומות, ניאות הרוכל למכור לי את המכונה והמנוע ב45 שקלים. בבית מצאתי שהכל פועל. וכל שנותר הוא רק לנקות את המציאה. (התליינית והמוציאה לפועל שלי הורידה עליו חצי בקבוק כוהל.) ולעשות בו שימוש.
באופן עקרוני אינני אוהב דברים חדשים. מעולם לא קניתי רכב חדש. אלא תמיד משומש. וזה לא כל כך קל בסביבה שבה הרכב הוא כרטיס ביקור ומצג הצלחה.
וכשאני מתאווה לדבר שאין לי. הדבר הראשון העולה בדעתי הוא לחפש באתרי יד-שנייה. או בשווקים בהם מוכרים חפצים משומשים. והאמינו לי שזה בכלל לא בא מתוך בעיה כספית. נהפוך הוא. חברי מסתובבים עם רכבי שטח חדשים, אותם הם רוכשים בהלוואות ובשיטת "סחר-מכר"(ליסינג). אבל חוששים ממנהל הבנק. ואצלי מנהל סניף הבנק, הוא נותן שירות ותו לא. אינני חושש ממנו ואינני עושה לו חשבון. וחוץ מזה המוצרים החדשים אינם מתקרבים לרמת איכות המוצרים שהיו פעם.
אבל בתרבות ה"שוּפוּנִי יָא-נָאסְ" (הסתכלו עלי אנשים). אינך יכול להופיע עם דברים משומשים. ילד נולד? הכל חדש! אבל מעניין שאני מכיר נשים, ודווקא מבתים אמידים, הקונות לילדיהן צעצועי לֶבֶד משומשים (בשקל או שניים), מכבסות אותם. ויש להם. ומי שיגיד עליהן קמצניות איננו יודע מהו סח.
ערב ערב מתפוצצים מגרשי החניה בצומת כנות, ממכוניות חוגגים. יש שם ארבעה אולמות שמחה, שחלקם כפולים. וכבר אי אפשר להשחיל שם אירוע נוסף עד סוף אוקטובר. "מה? הרי חיים רק פעם אחת, לא?" כך אומרים. לוקחים הלוואות וממשכנים, רק כדי להרגיש ערב אחד עשירים. אלא שהעשירים באמת, חוגגים צנוע. אירוע של שלושים ארבעים איש בקושי. הם אינם צריכים להוכיח דבר.
הרבה מתכונים יש לבצק הפסטה. וכל אחד מהם הוא ה"נכון היחידי". אלא שיש רק מרשם אחד, שאיננו "זורח מפרחוני". כוס אחת קמח לבן, ביצה אחת, כפית שמן זית אחת ומעט מלח . לא צריך להכנס לגוּגֶל, או לפתוח תוכנת מתכונים. הכל קל ופשוט. ערבבתי במעבד המזון. והכנסתי את גוש הבצק כשהוא עטוף בניילון נצמד אל המקרר למשך שעה אחת.
המנוע כל כך מקל על העבודה... יה, אין פה ידיות ומָנוּאֶלוֹת. לוחצים על המתג. וכבר שתי הידיים פנויות להכניס ולאסוף את יריעות הפסטה. אפשר להפעיל את המנוע בפעימות בודדות (פולסים) וגם ברצף. נפלא!
בתור "סוּפְתָח", החלטתי להכין פסטה mal tagliapi. שפרושה באיטלקית "חתוּך רע". כלומר חותכים-קורעים את יריעת הפסטה איך שבא. וזאת למרות שעל המכונה מותקן אביזר שחותך את דפי הבצק לאיטריות וספגטים. אחרי זה נזכרתי שבמקרר מתישנת לה גבינת עיזים. אז בצ`יק-צ`אק עירבבתי אותה עם עלי אורגנו טריים קצוצים, שן שום קצוצה אחת. ושמן זית. חילקתי כפית מלית על כל מרחב של 5 ס"מ. כיסיתי ביריעה נוספת. ולחצתי עיגולים בחותכן דמוי חותמת. שבלחיצה אחת הוא גם מדביק את השוליים מסביב למלית. וגם חותך עיגולים משוננים. ובשאר הבצק עשיתי את החיתוכים האקראיים.
את כל אלה שלחתי במנות קצובות אל מי סיר הפסטה הרותחים. אבל לפני זה שמתי 2 שיני שום במחבת קטנה שהתחמם בה שמן, לאחר 3 דקות שלחתי פנימה ארבע עגבניות בשלות מקולפות וחתוכות. הוספתי מלח, פלפל שחור. וחופן עלי בזיל ואורגנו קצוצים. היה לי גם נקניק איטלקי במקרר. כזה שכנראה לעולם לא היה, אין ולא יהיה בארץ. חתכתי ממנו שתי פרוסות, קצצתי לקוביות ופיזרתי מעל לעגבניות. בישלתי- עירבבתי במשך ארבע דקות. ויצקתי את התוכֶן על הפסטה, שאך יצאה מאמבט הרותחים. אה, כן... היה בצלחות גם חזה עוף מקומח ומטוגן דקה מכל צד בחמאה. היא פיזרה גבינת פרמזאן מעל. אבל אני מטעמי כשרות, לא רציתי לערב גבינה עם בשר. אז אכלתי את זה ככה.
אוי...מה באמת? אתם רציניים? אסור היה לי לטגן את חזה העוף בחמאה? טוב שאמרתם. לא, לא, בחיי שלא ידעתי... זה קרה בשגגה. אבל זה היה טעים.
אין על פסטה טריה. בימים הקרובים אשלב בבצק תרד ירוק ועגבניות. ואמלא גם מילויים בשריים. יעופו כאן לזניות וקנלוני...אוֹי, אפשר להכין מיריעות הבצק גם קרעפאלאך וגם כיסונים גרוזיניים ובוכריים. ולהקפיץ אותם מן הרותחים היישר אל מחבת החמאה.
ייוֹוֹוֹוֹוֹ, כמה אפשרויות נפתחות. וכולה רק ארבעים וחמישה שקלים. אתם עוד תראו.
ויש לי גם שאלה אליכם: האם עוד מישהו מרגיש, שמשהו השתנה לרעה בטעם החמאה של "תנובה"? לא יודע...לא יודע...לחמאה הזו יש לאחרונה טעם של מרגרינה. נעלם ממנה הגוון החלבי. האם עוד מישהו מרגיש כמוני?
