מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודי מחזיק ב
מצות, ציור של פיליפס אייזיק לוי מתוך "הגדת קופנהגן", 1739
פסח הוא חג יהודי הנחגג לציון יציאת בני ישראל ממצרים והפיכתם לעם. חג זה הוא הראשון מבין שלוש הרגלים המופיעים בתורה[1]. החג נחוג במשך שבעה ימים (בחו"ל: שמונה ימים), החל ביום ט"ו בניסן. החג מתאפיין באיסור חמץ בכל ימי החג, ובחובה לאכול מצה בלילה הראשון. בזמן שבית המקדש היה קיים, בני ישראל היו עולים לרגל לירושלים, ואוכלים שם את קורבן הפסח בליל הסדר[2].
מקור השם 'פסח' הוא בשמו של קורבן, שהוקרב בבית המקדש בערב פסח, ונאכל בערבו של יום, בלילה הראשון של חג המצות, (ליל הסדר) ונקרא קורבן פסח. על שמו נקרא במקרא אותו יום בו הוא מוקרב, "חג הפסח". הקורבן עצמו קרוי על שם ה'פסיחה' (=דילוג) במכת בכורות, כאשר הקב"ה היכה את בכורי מצרים ודילג על בכורי ישראל. מאוחר יותר הפך שמו של הקרבן לשמם של שבעת ימי חג המצות (החל ב-ט"ו בחודש ועד כ"א בו), וכיום הוא משמש כשם העיקרי לחג, נוסף על השם המקראי חג המצות. בתפילה, מכונה החג זמן חירותנו.
בפסח ישנן מצוות רבות: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות יין (או מיץ ענבים) בלילה הראשון של החג, וכן לספר בו ביציאת מצרים (מצווה המקוימת על ידי קריאת הגדה של פסח, ובדרך של שאלות ותשובות). ישנו איסור לאכול חמץ ואף להחזיק חמץ ברשות האדם בכל שבעת הימים, ועל כן גם קיימת מצווה לחפש אחר החמץ ('בדיקת חמץ') ולבערו בערב פסח. ביום הראשון וביום האחרון של החג יש איסור מלאכה כמו בכל יום טוב, (מלאכות "אוכל נפש" מותרות, שלא כבשבת) ובימים שביניהם, הנקראים חול המועד, מותרות מלאכות רבות אחרות, לצורך שמחת החג, אך עדיין אסורות מלאכות אחרות, בפרט כאלו שהיו יכולות להיעשות קודם החג ושיש בהן טרחה יתירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה מצווה להקריב קורבן פסח, ובהתאם לתנאים מסוימים להקריב איתו קורבן חגיגה
היום השביעי של פסח, אשר כאמור אף הוא יום טוב, נקרא שביעי של פסח. על פי חז"ל, הוא נחוג לזכר קריעת ים סוף והצלת ישראל מפני צבא מצרים שרדף אחריהם, ועל כן יש הקוראים בו את שירת הים. הקראים מסתמכים על הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" (דברים טז, ח) וקוראים ליום השביעי שביעי עצרת.
[עריכה] שמות החג
שמו של החג המקורי שנקרא פסח, היום שבו מוקרב קורבן הפסח, נקרא על שם ההצלה של ישראל ממכת בכורות - המכה האחרונה מעשר המכות, שבשיאה יצאו ממצרים (שמות יב, כז):
|
"וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" |
|
| – שמות י"ב, כז |
'פסיחה' משמעותה דילוג (הדילוג על בתי בני ישראל שעל פתחם היה מרוח דם קורבן הפסח), או הצלה. רק בתקופה מאוחרת יותר הורחב שמו של יום זה לשמו של החג בן שבעת הימים.
במקרא נקרא הפסח גם חג המצות, על שם האלמנט המרכזי שבו, אכילת המצות. בתפילה, שנוסחה על ידי חז"ל, מכונה החג גם זמן חירותנו, על שם היציאה מעבדות לחירות שהתרחשה אז. כינויים נוספים לחג הם חג האביב וחג החירות.
[עריכה] הכנות לקראת הפסח
[עריכה] קמחא דפסחא
מנהג הקמחא דפסחא הינו איסוף כסף על מנת לקנות מצרכי החג לעניים, על פי הנאמר (קיצור שולחן ערוך תכ"ט) "ומנהג לקנות חיטים ולחלקם לעניים לצורך פסח". 'קמחא דפסחא' הוא התרגום לארמית של הביטוי קמח לפסח, היינו קמח להכנת המצות.
[עריכה] ניקיון, בדיקת וביעור חמץ
נהוג להתכונן לחג בניקיון הבית ובביעור כל המוצרים שיש בהם שאור או חמץ. לרוב נהוג לנקות את הבתים מעבר לדרישה ההלכתית, שכן לפי ההלכה רק מקומות שמכניסים בהם חמץ מחויבים בבדיקה. בליל י"ד (כלומר: הלילה לפני ליל הסדר) נוהגים לערוך בדיקת חמץ, לוודא שאין חמץ בבית. לפני בדיקת החמץ יש הנוהגים להניח פתיתי חמץ (יש המניחים עשרה פתיתים) במקומות שונים בדירה כדי שהבודק ימצאם בבדיקה ויאספם, ובבוקר שורפים את החמץ. בתי עסק גדולים (וגם אנשים פרטיים) נוהגים למכור את חמצם דרך הרבנות הראשית לגויים בהליך שקרוי "מכירת חמץ". המחמירים נוהגים שלא לסמוך על מכירת החמץ, ולבער כל חמץ מרשותם.
[עריכה] הגעלת כלים
במהלך הימים שלפני החג מכינים את המטבח לקראת פסח, מנקים ומכשירים את כל הכלים לשם כך. נהוג לנקות את הכלים המשמשים לבישול ולאחסון המזון, כמו תנור, מיקרוגל, מקרר וכיורים. גם פה, לרוב הניקיון הוא מעבר לדרישה ההלכתית. יש הנוהגים לקנות כלים חדשים לפסח או להשתמש במערכת כלים נוספת המיוחדת לפסח, ויש המכשירים את הכלים הרגילים לפסח. בהכשרה יש הלכות רבות, שהחשובה שבהם הוא "כבולעו כן פולטו", זאת אומרת שיש להפעיל את אותה פעולה שהייתה כרוכה בבליעת החמץ לכלי. לדוגמה, אם משתמשים בכלי בדברים חמים, יש להכשירו באמצעות מים רותחים, ואם בדברים צוננים, די בשטיפה במים פושרים.
[עריכה] ביעור חמץ
יום י"ד בניסן הוא ערב פסח (והוא בעצם היום שבו היו מקריבים את קורבן הפסח). איסור אכילת חמץ מתחיל מהבוקר, החל בתחילת השעה הזמנית החמישית. (כ-4 שעות לאחר הזריחה, בערך ב-9:45). כשעה לאחר זמן איסור חמץ, מגיע סוף זמן ביעור חמץ, הזמן שעד אליו יש לשרוף או לכלות בדרכים אחרות את כל החמץ הנותר. מן התורה צריך לבטל את כל החמץ זה שבוער וזה שלא בוער, למקרה שנשאר חמץ שלא נשרף. הביטול מבוטא באמירת טקסט המצהיר ש"כל חמץ ושאור שראיתי ושלא ראיתי ייבטל ויהיה כעפר הארץ". יש לציין כי מן התורה, ביטול חמץ מספיק, ורק חכמים הם שגזרו לבדוק ולבער בפועל, כדי שלא ימצא חמץ בחג ויבוא לאוכלו.
על פי התורה, האיסור מתחיל רק לאחר חצות יום י"ד, (אמצע היום) שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג), כלומר, מזמן הראוי להקרבת הפסח אל תאכלו חמץ (החשבון הוא בשעות זמניות). חז"ל גזרו באכילה להקדים בשעתיים, כדי שלא יבואו לטעות ביום מעונן בזמן שאסור מדין התורה.
[עריכה] תענית בכורות
בכורות נוהגים לצום ביום זה, במה שנקרא תענית בכורות, על מנת לזכור שניצלו ממכת הבכורות, שבהם נהרגו כל הבכורות בארץ מצרים. עם זאת, תענית זו היא תענית קלה, ובדרך כלל נוהגים לערוך בבוקר סעודת מצווה (כמו סיום מסכת) כדי להיפטר מהתענית. בשנה בה ערב פסח חל ביום שישי או שבת מוקדמת התענית ליום חמישי הקודם לו.
[עריכה] איסור אכילת מצה
על פי ההלכה אסור לאכול מצה בערב החג, כדי שהאדם יחכה לליל הסדר בשביל המצה, וגם אסור לאכול חמץ החל מסוף השעה הזמנית הרביעית, ולכן מבשלים תבשילים שונים, שאין בהם מחמשת מיני דגן. יש הנוהגים לאכול "מצה עשירה" שהיא מצה שנילושה בתרכיזי פירות בלבד, ולפי האשכנזים, שפוסקים על פי הרמ"א, דין מצה עשירה כדין חמץ גמור.
[עריכה] ליל הסדר
נהגו בקהילות ישראל להזמין לסדר בני משפחה קרובים כרחוקים, עניים ואף אנשים זרים, "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח" (=מארמית, כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויעשה את הפסח) כדי שכל אדם יוכל לאכול את סעודת החג, שלא להשאיר שום אדם מחוץ לקהילה בודד לנפשו. מצוה לספר בליל הסדר לילדים (ואם אין ילדים לספר להם, מספרים זה לזה) את אירועי יציאת מצרים על פי קובץ מדרשים ואמרות חז"ל, שהיום נקרא "הגדה של פסח", כדי לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים. המטרה היא להעביר את המורשת ואת הזיכרון לדור הבא, כחלק ממצוות "והגדת לבנך", המכוונת ללילה זה, ולכן הסדר מכוון לילדים.
רבים ממנהגי ליל הסדר נועדו לשמור על ערנות הילדים ולהתמיה אותם, כדי שישאלו מה שונה לילה זה מכל הלילות ויספרו להם כתשובה את סיפור יציאת מצרים; יש אף משפחות ועדות שנוהגות לעשות הצגות לילדים לצורך כך. מנהג גניבת האפיקומן נועד אף הוא לצורך כך. בעבר היו נוהגים לחטוף אחד מהשני את המצה השמורה לסוף הסדר, וכיום נותנים לילדים לנסות ולגנוב אותו; הילד אשר מצליח לגנוב את האפיקומן מבקש לרוב מתנה בתמורה להשבתו.
בליל הסדר מתקיימות רבות ממצוות החג: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות, הסיבה, סיפור ביציאת מצרים, ובזמן המקדש גם אכילת קורבן הפסח וקורבן החגיגה. כמו כן מתקיימים מנהגים כגון אכילת החרוסת, הביצה והכרפס.
לילה זה מסמל את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, ואת זכירתם את יציאת מצרים ותודתם ומחויבותם לאלוהים על כך; יציאת מצרים מהווה את הבסיס לשמירת המצוות, ועל כן מקפידה על כך התורה. מעבר לכך, על פי ההגדה "בכל דור ודור חייב אדם לראות (בגירסת הרמב"ם: "להראות") את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ובכיוון זה הלכו ראשונים ואחרונים רבים, שכתבו כי ליל הסדר אינו רק זיכרון של סיפור היסטורי, אלא מאורע שמתרחש ממש עכשיו; בלילה הזה מתרחש אצל כל אדם מישראל תהליך של יציאה לחירות.
בימינו, עם חילון מושגים דתיים רבים, קיבל גם ליל הסדר גם ממדים הומניסטיים, והוא נחוג על ידי רבים כמסמל את חירות האדם. בקיבוצים רבים נוסחו בעבר הגדות אלטרנטיביות, שהדגישו את פסח כחג המסמל את האביב ואת האידאלים הציוניים והסוציאליסטיים.
את ספירת העומר, שהיא ספירה של שבעה שבועות מפסח עד חג השבועות, מתחילים במוצאי החג הראשון, כלומר: בלילה השני של פסח (ליל ט"ז בניסן). בחוץ לארץ זה גם אותו לילה של סדר ליל פסח השני.
[עריכה] סימני החג
חג הפסח הוא אחד החגים החשובים והמרכזיים ביותר בלוח היהודי.
אחד מסממניו הוא האחדות. לחג אופי משפחתי. כל בני המשפחה יושבים ומתכנסים סביב שולחן אחד ביחד, אבל לא רק הם, אלא כל האחרים שאין להם מקום להסב בו. דבר זה מבטא את האחדות הקיומית של העם היהודי, ואת שורש הערבות ההדדית שלו. "כל ישראל ערבים זה לזה".
סממן אחר הוא החירות, החירות הפיזית הגופנית וחירות הנפש: "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז" - מצרים מסמלת את השיעבוד הפיזי ו"עם לועז" את השיעבוד התרבותי רוחני. העם יצא לחירות בכל ההיבטים, להיות עם חופשי ובן חורין, להיות אותנטי ונאמן לטבעו ולצו המצפון שלו, ולקיים את ייעודו כעמו של ה'. המצה לעומת הלחם מסמלת את החירות מכיוון שהיא שומרת על הצורה הבסיסית שלה ולא משתנה ומתנפחת. ואילו החמץ מסמל את היצר הרע שמקנן בנפשו של האדם, ובבדיקת החמץ האדם צריך גם לבדוק את החמץ שבנשמתו. מצרים מסמלת את המצרים של העולם, וכל אדם צריך לראות עצמו כאילו יצא ממצרים. ממצרים שבלב.
[עריכה] חול המועד
ימי חול המועד הם ימים חצי חגיגיים, בין חג לחול, ולכן יש בהם איסורים על מלאכות שונות בעוד מלאכות אחרות מותרות. לדוגמה, מותר בחול המועד לעשות מלאכת דבר האבד שהיא מלאכה שאם לא תיעשה, יגרם לאדם נזק או הפסד. בימי חול המועד לובשים בגדי חג ואוכלים סעודות חגיגיות, וכמו כן אין מניחים בהם תפילין. כמו כן אסרו חז"ל לכבס בגדים ולהסתפר בחול המועד כדי שאדם יאלץ לכבס את בגדיו ולהסתפר לפני יום טוב הראשון של החג, ולא ידחה זאת לחול המועד ועל ידי כך יבזה את היום טוב הראשון. בשבת שחלה בתוך פסח נוהגים לקרוא את מגילת שיר השירים. במשנה נקראים ימי חול המועד בשם "מועד", ומרבית הלכותיהם נמצאות במסכת "מועד קטן".
[עריכה] שביעי של פסח
התורה ציוותה על יום טוב (שביתה מעשיית מלאכה) גם ביום השביעי של פסח (כ"א בניסן), אך לא ציינה את הסיבה. ניתן היה להבין כי יש לכך קשר לתכונת המספר 7, אשר ממלא תפקיד מרכזי במועדים ובכלל (החגים המרכזיים הם בני שבעה ימים, ונמצאים בחודש הראשון ובחודש השביעי, ועוד). עם זאת, לפי חז"ל, זהו היום שבו התרחשה קריעת ים סוף ונאמרה שירת הים. לפיכך, קוראים בתורה את שירת הים בשביעי של פסח.
יש הנוהגים להיות ניעורים בליל שביעי של פסח. הסיבה נעוצה בכך שבעת קריעת ים סוף היהודים השיגו רמה גבוהה מאוד של אמונה בראותם את הניסים והנפלאות. כיום דרגה גבוהה באמונה כזו אפשרית רק על ידי לימוד התורה בשופי, ולכן נוהגים להיות ערים וללמוד. בקהילות צפון מרוקו ישנו סדר לימוד מיוחד. וכן גם בקרב קהילות גאורגיה.
בחוץ לארץ חוגגים גם יום שמיני והוא הנקרא "אחרון של פסח". על יום זה נאמר בשם הבעל שם טוב כי ביום זה מאיר גילוי אורו של משיח, ולכן ייסד את המנהג הנפוץ כיום בהרבה קהילות לערוך בסיום החג סעודה שלישית והיא הנקראת "סעודת משיח", שבהם אוכלים מצות ושותים ארבע כוסות יין (מנהג ד' הכוסות התייסד על ידי האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש) ועוסקים בענייני המשיח. בארץ ישראל חוגגים את "סעודת משיח" ביום שביעי של פסח.
ישנם קהילות החוגגות ג"כ סעודה זו אך קוראים לה בשם "סעודת הבעש"ט", ואומרים שנתייסדה על ידי הבעש"ט (לא בתור סעודת משיח כי אם בתור) סעודת הודאה על הצלתו של הבעש"ט בעת נסיעתו לארץ ישראל. הגאון מווילנא נהג לחגוג סעודה מעין זו, באומרו שהיא "סעודת פרידה" מהמצה. כיום, רוב אלו הסועדים סעודה שלישית היום אחרון של פסח הם החוגגים אותה בתור "סעודת משיח".
