רעידת אדמה בישראל

לכל שאלה תשובה: האם אכילת זיתים פוגעת בזכרון?

התשובה: בערך כמו אכילת עכברים. אכילת פחם, מצד שני, עשויה להשיב את האבידה. כך סברו כותבי התלמוד, על כל פנים. והאם בעלי חיים מתאבדים?

מאת: יורם שורק 09:54 06.08.2006

"אשכולית" שואלת: האומנם אכילת זיתים פוגעת בזיכרון?

מסקר לא- מדעי שערכתי, מסתבר שמיתוס הזיתים גורמי השכחה נפוץ למדי, אם כי רק מעטים יודעים את מקורו.

ובכן, המקור להשמצת הזיתים הוא הגמרא, במסכת הוריות (דף י"ג ע"ב). הזיתים הם רק פריט אחד ברשימת מעשים ומאכלים שיביאו אותנו לאמנזיה: "חמישה דברים משכחים את הלימוד: האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו; ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו".

זהירות, משכך זכרון! (SCX)

אם חובבי הזיתים, מגדלי החתולים ורוחצי הרגלים זוכרים עדיין את אמנות הקריאה, הרי המשך הגמרא מביא גם תרופות לשיפור הזכרון: "חמישה דברים משיבים את הלימוד: פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים של שיורי עיסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו במלח ואוכל"

לפי רבי יוחנן, שמן זית הוא התרופה הבדוקה לאיבוד הזכרון של זללני הזיתים: "אמר רבי יוחנן כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה".

כלומר: זיתים גורמים שכחה אך שמן זית טוב לזיכרון. ניתן להירגע: הקב"ה הקדים רפואה למכה, ותיקן עולמו כך שהזיתים עצמם יכילו שמן זית - כך שהפגיעה בזיכרון תתוקן מיידית.
אם נותר חשש, ניתן מפעם לפעם לטבול אצבע במלח (אם לא שכחנו היכן המלחייה) ולהשיב את הזיכרון.

הוכחה לכך שאכילת עכברים פוגעת בזכרון (SCX)

לאפיקורסים המלגלגים: אין מדובר באמונות חסרות בסיס! באותה מסכת יש גם הוכחה מדעית לקביעות הנ"ל. "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מפני מה הכלב מכיר את קונו (בעליו) וחתול אינו מכיר את קונו? אמר להם: ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח, האוכל עכבר עצמו על אחת כמה וכמה".

כלומר לפי רבי אלעזר: מי שאוכל שאריות אוכל של עכבר נפגע זכרונו ומכאן ברור שמי שאוכל עכברים ממש יפגע שבעתיים, וראיה לדבר: החתול שכחן מפני שהוא אוכל עכברים.

האם בעלי חיים מתאבדים?

תלוי איך נגדיר התאבדות: אם התאבדות היא מעשה של איבוד עצמי לדעת, נראה שהתשובה שלילית. "דעתם" של בע"ח לא מאפשרת התאבדות. התנהגותם של בעלי חיים עשויה לגרום למותם (ויוכיחו החתולים המתעקשים להתפרץ לכביש), אך אין התנהגות מכוונת של חיה שמטרתה מוות. התנהגותם של בעלי החיים נשלטת ע"י הגנטיקה שלהם: אילו הייתה חיה בעלת נטיית התאבדות, סביר שלא היינו פוגשים את צאצאיה סביבנו. כיוון שבעלי החים מותאמים בהתנהגותם ליצר דורות חדשים, הרי המקרים היחידים בהם בעלי חיים פועלים בצורה שתביא למותם הם כאשר ההתנהגות הזו משפרת את סיכויי הצאצאים.

דבורים ונמלים אכן נלחמות לעיתים באויבי המושבה ויוזמות פעולות (כמו עקיצת דבורה) שיביאו בהכרח למותן. האם זו התאבדות? כנראה שלא, ה"התאבדות" אצל החרקים החברתיים היא פעולה של פרט שאינו מתרבה, כדוגמת דבורה או נמלה פועלת, שנועדה לשמר את הליבה המתרבה של המושבה: מלכת נמלים או מלכת דבורים לעולם לא יעשו פעולה שתגרום למותם.

בני אדם מתאבדים לרוב כדי להימנע מסבל גופני (מחלה) או נפשי, לשם כך דרושה חשיבה מופשטת, דמיון והבנה של המוות כמצב שאין בו סבל. בעלי חיים, כנראה, אינם מסוגלים לדמיין עצמם כלא קיימים (חשיבה שאין עימה כל יתרון הישרדותי), ולכן גם לא לתכנן התאבדות.

ומה עם הלמינגים?

ומה בדבר אותם מיתוסים של חיות מתאבדות: הלמינגים הקופצים אל מותם מצוקים או עקרב העוקץ עצמו כשהוא מוקף טבעת אש?

ללא כל נטיות התאבדותיות. למינג (ויקיפדיה)

נתחיל בלמינגים: מדובר במכרסמים ארקטים שמיתוס ההתאבדות שלהם ניזון מסרט הטבע White Wilderness שהופק ע"י אולפני דיסני ב-1958. בסרט נראתה להקת למינגים גדולה "מתאבדת" בקפיצה מצוק אל הים. הסצינה הזו התבררה לאחר שנים רבות כמבוימת: למינגים לא חיים כלל באזור בו צולם הסרט (אלברטה שבקנדה), וכמה עשרות חיות אומללות הובאו לאתר ונדחפו לתהום.

בטבע, כאשר צפיפות האוכלוסייה גדלה, יוצאות להקות למינגים למסע נדודים בחיפוש אחר טריטוריה חדשה. במסע זה אל הלא נודע עשויים להיספות חיות רבות, חלקן גם בנפילה מצוקים או טביעה במקווי מים שאין הם מצליחים לצלוח. אין המדובר בהתאבדות מכוונת, הלמינגים נעים באזורים שאינם מכירים: אין כל סיכוי שהמכרסם המסכן ידע מראש שבקצה הדרך מחכה לו תהום או ים. חוש הראיה של הלמינגים חלש מכדי להבחין בין נחל, שניתן לעברו, לפיורד - בו קרוב לודאי יטבעו. מראה להקות למינגים טובעים בים הזין את המיתוס עוד לפני שדיסני הפך אותו לפופולארי. הנדידה עצמה היא פעולה מסוכנת אך בהחלט לא התאבדותית, כשהאלטרנטיבה היא מוות ברעב.

והעקרבים העוקצים עצמם?

עוד מיתוס נפוץ של חיה מתאבדת הוא העקרב: מספרים שכאשר מקיפים אותו בטבעת של אש עוקץ השרץ את עצמו, כדי לחסוך את ייסורי המוות בשרפה.

לא מתרשם ממעגלי אש (SCX)

הסיפור ציורי ומסופר מפי עדי ראיה מהימנים ובכל זאת בעייתי. המנגנון העצבי שמאפשר לנו ולבעלי חוליות אחרים לסבול כאב לא קיים אצל פרוקי הרגליים (כדוגמת העקרב), שאין להם מערכת עצבים מרכזית. לחיה האומללה במעגל האש יש "אינטרס" לצאת משם אך לא לשם הקלת הייסורים. בנוסף, העקרב אינו רגיש לארס של עצמו ועקיצה עצמית לא הייתה הורגת אותו.

מה בכל זאת מתרחש בין הלהבות? פרוקי רגליים הם בעלי "דם קר": טמפרטורת הגוף של העקרב היא כשל הסביבה וכשהוא מתחמם חילוף החומרים בתאים נפגע והתוצאה היא כיווצי שרירים חזקים, והתעוותות של הזנב שיכולה להראות כעקיצה עצמית שבעקבותיה מוות (שנגרם פשוט מחום).

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? פורום "לכל שאלה תשובה" מחכה לה (ניתן גם לשלוח ל ysorek@gmail.com).

קישורים נוספים:

האם הצלבת אצבעות היא מנהג נוצרי? »

עוד כתבות ב דברים שיורמים יודעים