בעת שהרמטכ"ל רב-אלוף דן חלוץ התראיין אצל יאיר לפיד בפריים טיים בטלוויזיה – חלוץ תמיד בפריים טיים –הופיע האלוף יפתח רון-טל בערב לזכרו של גנדי שנערך ברמת-אביב. אפשר לטעון שלשניהם זו הופעה פוליטית ראשונה. ליפתח רון-טל זו ההופעה הראשונה בציבור, חרף העובדה שהביע פליאה משונה על נוכחותה הבולטת של התקשורת במקום. זו היתה פליאה בטונים מאוד דומים לפליאתו של לואי ב'קזבלנקה': "אני מזועזע, פשוט מזועזע לראות שמתנהלים כאן הימורים!"

מבחינתו של חלוץ זה היה מסר סמוי לציבור –יצאתי מהסחרור, אני חוזר למסלול הקודם שעליו התקדמתי עד המלחמה, המסלול הפוליטי שיוביל אותי לראשות הממשלה. יפתח רון-טל לעומת זאת, אף שהפך לדמות מנהיגותית בזכות עצמו, ספק אם באמת יבחר במסלול הפוליטי. המנחה בערב לזכרו של גנדי, שהתקיים בבית כנסת של חב"ד, ניסה כל הזמן ללחוץ על רון-טל בכיוון הזה. רון-טל התחמק במיומנות מתשובה, אך לא גער באותו מנחה-מראיין.

הוא בהחלט ניצל את דמותו של גנדי המנוח כדי למתוח ביקורת סמויה חריפה ביותר על אובדן הערכים בצה"ל. "לא היתה לי היכרות אישית קרובה עם גנדי", סיפר רון-טל למאזיניו. היה שם קהל של כמה עשרות, בתוכם גם אלמנתו של גנדי, יעל, והבנות. "כחייל ואחר כך כמפקד צעיר ויותר בכיר בהמשך –אין ספק שגנדי השאיר מורשת מיוחדת במינה שראוי לחנך על פיה את לוחמי צה"ל. גנדי היה מפקד שהצליח להטמיע את השירות בצבא כשליחות שמבוססת על צדקת הדרך, ולא סתם מקצוע שמתפתחים איתו".

רון-טל סיפר איך בנו של גנדי, פלמ"ח, לקח אותו פעם אליו הביתה, "ושם התוודעתי לאחת הדרכים של גנדי לבטא את אהבתו לארץ ישראל". זו הספרייה המדהימה שגנדי אסף ובנה לאורך שנים –שלל ספרים בנושאי ארץ ישראל. הטכניקה היתה שבנסיעות לחו"ל היה גנדי מנצל את זמנו הפנוי לעבור על העיתונים כדי למצוא מידע על עיזבונות של ספרים, ואז היה מגיע לכל מיני מקומות, בוחן את ארגזי הספרים, ורוכש את מה שעניין אותו.

"כשהיה אלוף פיקוד המרכז", המשיך רון-טל, "בשנת 68', החלה ההתיישבות וגנדי היה לוקח את חיילי הפיקוד ומסייע למתיישבים בבניית היישוב. אם זה הקמת גדרות ואם זה בבנייה. תנסו לדמיין לכם מצב כזה היום", הוא התריס. "מפקד בצבא שרואה בהתיישבות חלק שבלעדיו אין ביטחון. מפקד שרואה כחלק מתפקידו את העיסוק בהתיישבות.

"אחת המורשות של גנדי היא הדרך שבה התמודד עם הטרור ודרש שמדינת ישראל תתמודד איתו. האופן שבו תפס את בסיס הקיום שלנו בארץ –הביטחון והנחלה. האופן שבו נפל. כן, גנדי בעיני נפל במערכה. הלימוד הכי חשוב ממנו: להמשיך להילחם בטרור מתוך כוונה לנצח אותו. גם אם אי אפשר להגיע לזה שאחרון המחבלים יהיה במצב מאוזן, צריך לחתור לכך. חייב להיות ביטחון בכך שאתה גובר על האויבים שלך. הקם להרגך, השכם להרגו".

מנחה הערב הזכיר שוב כי את פרישתו מצה"ל ליוו כותרות; דובר על כך שרון-טל מכה על חטא, עושה חשבון נפש. לאחר הערב אמר לי מישהו שהיה שם, אדם ידוע, כי רון-טל פספס את ההזדמנות שלו לפרוש מצה"ל בזמן הנכון ובצורה משמעותית, והזמן הנכון היה לפני יותר משנה, ערב ההתנתקות.

"ככל שאני יודע זה ערב לזכרו של גנדי", הגיב רון-טל. "אני מופתע שיש כאן תקשורת. בואו לא נהפוך את הערב לנגוע פוליטית. לגבי ההתנתקות, אין ספק. אם אני מסתכל דרך המשקפיים של גנדי ומהיכרותי ומלימוד האיש והאגדה, אין לי ספק איך הוא היה מתייחס לכל מה שקורה היום, איך היה מתייחס להתנתקות, גם מהאספקט הלאומי וגם הביטחוני".

רון-טל הביט בפניה של יעל האלמנה וחייך בביטחון. "גנדי היה כואב כאב גדול, והיה נלחם ונאבק למנוע את רוע הגזירה. אני יכול לומר שאנחנו חסרים היום, מאוד מאוד חסרים, אנשים שיהיו כואבים כך על עקירת יישובים, ויהיו מסוגלים גם להילחם כך. בזה אולי אני מצליח לענות לשאלה (לגבי ההתייחסות האישית שלו. א"ל). כך אולי גם לגבי שאר הדברים שמתחוללים בארץ. גנדי היה כואב את המציאות שאליה נקלעה המערכת הביטחונית והפוליטית, ומדינת ישראל עצמה. הוא היה רואה את כל זה והיה נאבק כדי להביא לחיזוק הדרוש חיזוק בעם ישראל ובמדינת ישראל.

"המאבק שאנחנו מנהלים הוא מאבק קיומי. זה לא מאבק להשיג יותר ביטחון, אלא מאבק שעם ישראל נאבק מחדש באלה שרוצים לגרש אותו מכאן. ובחמישים-שישים השנים האחרונות הביטוי של המאבק הזה הוא במלחמות. זה לא מאבק של מגזר מסוים בחברה, אלא החברה עצמה מתגייסת כדי להגן על עצמה. וזהו מרכיב יסודי וייחודי לעם ישראל. הרעיון של החברה המתגייסת להגן על עצמה. לצערי, יש היום סדקים ברעיון הזה, בהבנה שהחברה כולה צריכה להתגייס. מה זה צבא העם? ההבנה שהנער הישראלי תורם משהו מעצמו למדינה".

רון-טל נשאל בצורה מפורשת לאן פניו מועדות; האם הוא מתכוון ללכת לפוליטיקה.

"אני סטודנט בבר-אילן. לומד מנהל עסקים. ואני אומר לך שלהיות סטודנט בגיל הזה זה לא קל, אבל זה כיף. זה שומר אותך צעיר. אני גם בוגר משפטים. אני זוכר שכשלמדתי משפטים אמר לנו אחד המרצים מה צריך לעשות כדי להיות עורך דין טוב: בכל רגע פנוי תפתחו ספר טוב, ובלבד שלא יעסוק במשפטים. אני בוחן את דרכי. אפנק את משפחתי, שלא קיבלה ממני מספיק בשנים האחרונות, ולמי שהולך לפוליטיקה קשה לעשות את זה. בהמשך נמצא את הדרך לתרום מניסיוננו לעם ישראל. אנחנו עדיין במצב שצריך לבצר את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי מוצק. יש כאלה שמהר מדי מוותרים על מרכיבים בעוצמתה של מדינת ישראל בארץ ישראל".

ואז קם הרב בא-גד והחליט לעשות דווקא והזכיר את מלת הט' הידועה. "אני רוצה להזכיר את המילה טרנספר". הוא הקריא ציטוט ארוך מהרבי מלובביץ' בזכות פינוי-פיצוי לערבים. "אני רוצה לדעת מה דעתך על זה", קלקל לו הרב בא-גד.

רון-טל, שאגב מרבה לחייך ויש לו חיוך נערי פתוח, אמר: "אין לי מה לענות. אני לא מתכוון לענות".

אל-ג'זירה, סניף ישראל

"רק בגלל שמשדרים, זה לא אומר שמזדהים עם המסר", ענה אדם פינס בדיבור עברי רהוט עם מבטא אמריקני קל

מתברר שבלי שהרגשנו הולך ומתמקם כאן ערוץ אל-ג'זירה. ב-15 בנובמבר הולך לעלות בישראל בחבילת ערוצי הוט גם ערוץ אל-ג'זירה באנגלית. איך אני יודע? כי במקרה צלצל אלי אדם בשם אדם פינס שהגדיר עצמו כישראלי אמריקני, והוא המפיק המקומי של אל-ג'זירה באנגלית בארץ.

שאלתי אותו, "למה החלטת לקבל דווקא את הג'וב באל-ג'זירה? לא יותר פשוט לקבל ג'וב במשרדי חיזבאללה בביירות?"

"לא, אין שום שידוך של אל-ג'זירה לחיזבאללה. זה ערוץ שמקומו בקטר", הוא ענה לפי הפרוטוקול. למעשה הוא זה שטלפן כדי לשאול אותי שאלות, אבל משהו הרי תמיד אומר לך "המשך בדרכך", ומכניס אותך למצב רוח של מעיכת אפים בסיבוב כף היד. "אתה בטוח שזה לא אתם ערוץ הטרור? זה לא אתם שמשדרים את הקלטות של בן-לאדן?"

"רק בגלל שמשדרים, זה לא אומר שמזדהים עם המסר", ענה אדם פינס בדיבור עברי רהוט עם מבטא אמריקני קל. העובדה היא שהרגשתי שאני מדבר עם אדם זר לחלוטין. "זה שהקלטות מגיעות לאל-ג'זירה זה בגלל הפריסה הרחבה שלנו; אנחנו מנסים לספר את הסיפור של המזרח התיכון. אחרינו תמיד משדרים את זה בסי-אן-אן ובשאר הרשתות, כך שזה לא רק אנחנו. אם אתה רוצה אשמח לשבת ולשוחח".

איך הגעת לעבוד באל-ג'זירה?

"הגעתי אחרי שנים שעבדתי בחברות אחרות, לא חשוב איזה, אבל רשתות גדולות מהמיין-סטרים. יש לנו פה כתבים שהגיעו מהבי-בי-סי, סקיי, איי-פי. לא, אין כתבים ישראלים. שמע, אני מקווה שזה לא יהפוך לסיפור עיתונאי, הטלפון הזה".

התלבטות כנה. אני זוכר את מה שאמר אביו של דניאל פרל, יהודה פרל: אל-ג'זירה ערוץ הטרור, מלבה את הטרור.

"מה זה משנה?", שאלתי.

"כי זה לא הדבר שהתחלתי בו. אני מושיט יד אליכם כדי שהדעות שמיוצגות בעיתון שלכם, שיש להן הרבה תומכים בארץ, ימצאו את ביטוין. היינו שמחים להתייחס אליהן. אנחנו חברת תקשורת. אם זה יהפוך לסיפור, אז אני מבקש לא להמשיך".

אביר התקשורת ומלחמתו בדרקונים

המתקפות נגד בורובסקי וזליכה מבטאות פניקה בלשכת ראש הממשלה

אם אשת ראש הממשלה עליזה אולמרט עושה כותרת ראשית בנוסח "מנסים להפיל ראש ממשלה"; ואם נערכים ספינים התקפיים כמו בשבוע האחרון נגד שני אנשים ראויים ביותר כמו ניצב בורובסקי, המעורב בחקירת פרשת בנק לאומי במשרד מבקר המדינה, ונגד ירון זליכה –אז אלו סימנים לפניקה בלשכת ראש הממשלה, סימן להתרחשות הרבה יותר גורלית וכבדת משמעות ממה שאפשר ללמוד בתקשורת. לאור זאת, אין ספק שהצטרפות ישראל ביתנו לקואליציה פשוט מצילה את שלטון אולמרט-פרץ. וישראל ביתנו למעשה לא מצטרפת; רק ליברמן מצטרף, ו-11 המופלאים נחשבים כנראה על ידי אולמרט וליברמן לבשר תותחים פרלמנטרי, עתודת הצבעות אוטומטית.

על רקע מצבו הרעוע של אולמרט בולטת הפראות התקשורתית נגד הנשיא קצב. אם התקשורת בישראל היא למעשה הקול המספר של הנראטיב הפוליטי המתמשך, הרי הקול המספר הזה מעמיד אותנו כל הזמן מול השאלה הגורלית: מתי הוא כבר ילך. קצב, אני מתכוון.

ואילו הקול המספר בנושא אולמרט מציב שאלה הפוכה: כיצד יגבר האביר שאיננו עושה טעויות אהוד אולמרט על חבורת התולעים המתחזים לדרקונים שמעיזים להפילו: ואלה כוללים את לינדנשטראוס, בורובסקי, זליכה, נתניהו, יואב יצחק, המילואימניקים. כולם אנשים רעים שאינם תופסים את הצורך הלאומי ביציבות שלטונית אולמרטית למשך ארבע שנים לפחות. "יציבות שלטונית", "משילוּת" – אני בטוח שהביטויים האלה מופיעים עכשיו בתדירות גבוהה בדפי המסרים שהספינולוגים של אולמרט מפיצים בקרב הדוברים המורשים של השלטון. יציבות שלטונית היא עכשיו הערך העליון.

בלי קשר לשאלה אם צריך להעיף בהקדם את ראש הממשלה או לא, אין ספק שהאובססיה הציבורית לסלק את ראשי הממשלה המכהנים במהירות האפשרית היא אחת התוצאות של הדינמיקה החברתית פוליטית הישראלית בתקופה שלאחר רצח רבין.

כך קרה למעשה גם בארצות הברית לאחר רצח קנדי; אמנם לא רצחו שם נשיאים אחריו, אבל הפוליטיקה האנטי-נשיאותית קיבלה צביון של ניסיונות התנקשות נשיאותיים. זו תופעה שלא היתה קודם. העיפו שם את ג'ונסון ואת ניקסון, קרטר הודח אחרי קדנציה, וגם קלינטון ורייגן נאלצו לשרוד סופות פוליטיות שנועדו להדיחם. כך קורה היום גם לבוש.

דומה שבישראל מאז רצח רבין פוליטיקת החיסול הפוליטי של ראש הממשלה באמצעים משפטיים או תקשורתיים או חקירתיים מובהקת אף יותר. אם לא היתה הסכנה הקיומית מבחוץ, הייתי אומר שהדבר מלמד על כך שהחברה הישראלית כבר מספיק משוכללת כדי שדמות המנהיג מהעבר לא תהיה נחוצה עוד; אנחנו יכולים להסתדר בלי, אז ראשי ממשלה יקרים, נא לנוח ורצוי לישון הרבה. כמה שאתם פחות פעילים, אתם יותר מועילים.