עז או מדינה

"מעשה במשפחה שהסבה לליל הסדר", היה פותח המגיד רבי שבתאי יודלביץ זצ"ל בסיפור בו גולל את אירועי הלילה בו פרצה כרוח סערה כבשה תמימה לבית המשפחה המסבה. "אם הגיעה כבשה, הרי סימן כי זהו קרבן פסח ואולי זו ראשית צמיחת גאולתנו" אמרו בני הבית. סימן מפורש, לא?

הכבשה המסכנה שלא ידעה היכן לפסוח, נפסחה לה במהרה. אך לא היה זה שיאו של הסיפור. עת הגיע "שפוך חמתך", נפתחה דלת הבית כמקובל, ואל הסלון נכנסה עז. "אם נכנסה בזמן שפוך חמתך, הרי זה אליהו הנביא זכור לטוב. זהו! הפעם זה בטוח ראשית צמיחת הגאולה".

העז הייתה מופתעת לקבל מיני מתיקה, מגדנות וכוס יין משובחת. אך לא חלפו דקותיים והיא החלה עולה על השולחן וטורפת מן המאכלים הרבים תוך כדי לכלוך כל הנקרה בדרכה. "אליהו, כבודו, בבקשה!", התחננו בני המשפחה. אך היא בשלה. בלית ברירה, מיהרו אל הרב וסיפרו מה מעולל  "אליהו" בביתם.

"אם היא הורסת ומזיקה", פסק הרב, "זו אינה ראשית צמיחת גאולתנו, מקסימום עז"

****

אי אפשר שלא להתרגש בכל פעם מחדש. מידי ה' באייר, אלא אם כן מדובר ב'נדחה' או ב'מוקדם' [מלעיל] כהשנה, הם יעצרו את המכונית, ידמימו מנוע, ויצאו בחרדת קודש. ידיהם ייצמדו למותניהם והם יעצמו עיניים או סתם יבהו באוויר. לכל אורך הדקה בה תעקצץ הצפירה את האוזניים, הם יעמדו ברתת וזיע

מבלי להניד עפעף. במצב בו גופם היה, הוא יקפא לדקת דומיה. גם אם בדיוק היד הייתה באוויר לכיוון השמיים. אזא ווארמקייט.

(ועל כך השיב הגר"ש פינקוס כאשל נשאל על ידי תינוק שנשבה שתמה על פשר צעידתו בצפירה שנקבעה לדומיה בחוק: "אני חילוני"...) ודווקא אז, בשיא המתח, יבוא הרבאהרהל'ה התורן

ויהרוס את מופע הקומדיה על ידי מחאה קלה. אולי תחכו עד שהם יסיימו לעמוד ואנחנו נסיים לצחוק?!

כמו בכל שנה, עת מגיע יום אידה של המדינה, ישנם שני חוגים בלבד הזוכרים את ה'חג' כדבעי. הלוא הם 'נטורי קרתא' ו'נטולי קרקע'. הקבוצה השנייה, זו אשר מבניה, נלקחו, נלקחים ויילקחו בידי שליחי ראשית הצמיחה קרקעות ובתים אשר בנו בארץ, נכנסו השנה לפלונטר רציני. מחד, ממשלת ישראל הציקה והזיקה להם ככל אשר יכלה עד כדי זריקתם מבתיהם ורדיפתם באופן אובססיבי. ומאידך, סופסוף מדובר ביום קדוש ומשמח אשר השנה עולה על 'חג עצמאות רגיל', בשל הייחודיות של שנת ה60 למדינה.

אפילו הפשקווילים כנגד ה'חג' משוכללים ומעוצבים יותר. 60 זה 60. אז מה עושים? ובכן, נמצאה נוסחת הפיתרון: "להפריד את המדינה מהממסד, ולהתייחס רק למדינה ולא לממסד ולמעשיו", כך הם קבעו. היינו, זה שבכל השנים ראשי המדינה, שריה ויועציה הרסו והחריבו ככל אשר יכלו, לא סותר חגיגות על עצם קיומה של המדינה". בערך כמו לחגוג ליומו של הק.ג.ב. אך

לא לממסדו, מפקדיו ומעשיהם. רק לק.ג.ב נטו. אולי בקרוב נחגוג גם את יום האדמה ויום הקמת החמאס [הארגון עצמו, לא פעולותיו].

גם אם ננסה באמת, ללא ציניות וברצינות גמורה, שלא לומר תהומית, לבחון את השמחה על הקמת המדינה, לגופה של מדינה, מבלי להתייחס לפעילותם של שליחיה. השאלה הנשאלת כתוצאה ממבט כזה, זועקת עד לשמיים. איזו שמחה יש על

הקמתה? מניין לנו שכעת טוב יותר מימי הבריטים, התורכים או העותומנים? האם פחת מספר ההרוגים? איזו שמחה יש כאן?! אחרי שישים שנה בהן כביכול הארץ שלנו וקיימת אפילו

ממשלה 'יהודית', דבר לא נהיה שמח וחגיגי יותר.

למעלה מיובל ועשור חלפו מיום פרוץ מדינת ישראל, וחיילים קדושים שופכים את דמם למען ההגנה על גבולותיה [פעמים אף על שטחים שיחזרו], בחורי חמד נהפכים לכברות על גבי ספריהם אל מול כדורי מרצחים, ואנשים תמימים הנוסעים באוטובוסים, נהפכים במיליונית השנייה לחלקיקים. כל זאת "המדינה" עוד ללא ה"ממסד". אז על מה נחגוג? על דמי אחינו הזועקים? על רדיפת בני התורה והדת משל היינו בשנות הזעם מאחורי מסך הברזל? על אנטישמים מבית ומחוץ אשר רודפים את היהודים בקריאות "ז'ידים"? על רמיסת קודשי ישראל בראש חוצות? איזה ממסד ואיזו מדינה.

על דבר אחד אפשר אולי לשמוח כמו שאמר מרן החזו"א זיע"א: "זה אמנם לא אתחלתא דגאולה אך בוודאי סיפא דגלות", אם נתקיים זה, מוכרח שיבוא בקרוב יום, שיתקיים זה. ומה לנו גלות יותר ממצבינו אנו.

נותר רק להתפלל לגאולה השלימה, ליום בו ירעבו לשמוע דבר ה'. ויקוים בנו "שלח...שריה, ראשיה ויועציה".

דבר אחד ברור- אם זה מזיק, זה יכול להיות הכול, רק לא ראשית צמיחת גאולתנו.